בעוד אנו מתכוננים לבחירות שיכוננו את הכנסת העשרים ושתיים, כדאי להיזכר בכנסת הראשונה ולהרהר בשינויים שחלו  בעם היושב בציון ובשליטיו. על הכנסת הראשונה אפשר ללמוד מספרו של אשר צידון, שהיה סגן מזכיר הכנסת – "הכנסת" (הוצאת אמיר, תש"י). מן הקריאה עולה הרצון ליצור מוסד פרלמנטארי ממלכתי וחגיגי לצד תמימות וראשוניות, אותן כבר איבדנו.

הכנסת הראשונה שכנה באופן זמני (פברואר עד דצמבר 1949  ) בתל אביב, בקצה רחוב אלנבי ורציף הרברט סמואל. לצורך כך הופקעו שני בניינים: קולנוע "קסם" ומלון "סן רמו", אשר שופצו ועברו שינויים שהתאימו אותם להיות אולם המליאה (הקולנוע) ובניין המשרדים (בית המלון). בעיות חנייה לא היו, משום שלרשות הכנסת עמדו רק שלוש מכוניות וחברי הכנסת קיבלו תעודה המקנה להם נסיעות חינם בכל קווי הרכבת והאוטובוסים. (האם אתם זוכרים את מדי השוטרים עם השרוולים הלבנים? ראו בתמונה למטה):

(במשפט האחרון בטקסט למעלה מדובר על הצהרת בלפור).

קורטוב של היסטוריה – באפריל 1948 הוקמה מועצת העם בת 37 חברים ומנהלת העם בת 13 חברים. מועצת העם התכנסה לארבע ישיבות בלבד, שתיים מהן לשם הכרזת המדינה. ביום הכרזת המדינה ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה מועצת העם למועצת-המדינה הזמנית ומנהלת העם לממשלה הזמנית. המועצה התכנסה לארבעים ישיבות והניחה את היסודות לסדרי השלטון והמשפט בישראל. בישיבה העשרים וארבע אושר דגל ישראל ובישיבה הארבעים, האחרונה (10 בפברואר 1949), אושר סמל מדינת ישראל.

מועצת המדינה לא נבחרה באופן דמוקרטי ולכן היה צורך לקיים בחירות ולהקים את האסיפה המכוננת, המוכרת בשם כנסת. לצורך כך נערך ב-8 בנובמבר 1948 מיפקד ורישום כללי של תושבי המדינה. כל תושבי המדינה הוכנסו לעוצר-בית ושהו בדירותיהם עד חצות הליל. כל מתפקד קיבל תלוש שהומר אחר כך בתעודת זהות שרק באמצעותה היה אפשר להשתתף בבחירות. המיפקד העלה שבארץ ישראל היו 713,000 יהודים ו-69,000 ערבים. זכות הבחירה נשללה מחולי רוח ומאסירים בכלא. הבחירות, שאורגנו למופת ע"י שר הפנים מר יצחק גרינבוים, נערכו ביום 25 בינואר 1949, בעוד המלחמה עדיין בעיצומה. אחוז ההצבעה עמד על 86.8 אחוז. בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949 בשעה 4 אחה"צ בדיוק), התכנסה האסיפה המכוננת בבניין הסוכנות בירושלים. פרופ. חיים ויצמן הכה בפטיש והודיע על פתיחת האסיפה המכוננת. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר השכם, הגיעה משלחת של 15 חברי כנסת והיו"ר מר יוסף שפרינצק בראשם לביתו של חיים ויצמן ברחובות והודיעה לו על היבחרו לנשיא המדינה. הנשיא יצא מייד לטקס ההשבעה בירושלים, כשלאורך כל הדרך מרחובות עמדו המונים נלהבים ומחאו כפיים. נשיא המדינה הטיל על דוד בן גוריון את התפקיד להרכיב ממשלה קבועה, וזו הוצגה ב-8 במרץ 1949. וכך הגענו עד הלום.

כאמור, מקום מושבה הראשון של הכנסת היה בתל אביב ורק בדצמבר 1949 שבה לירושלים. זאת באופן הצהרתי לאחר שהאו"ם דן במעמדה של ירושלים ובמעמד המקומות הקדושים והחליט על בינאום ירושלים. מחבר הספר מספר בהתלהבות על נפלאות המיקרופון שהוצב לטובת הנואמים, אך יש לו חיים וקאפריזות משלו, על הפטיש של יושב הראש, על תלונות המזכירות והקצרניות שבאולם המליאה שורר קור רב.על פניות הציבור (השכנים עושים רעש, שני קשישים מבקשים להכנס לבית זקנים, המכס גבה מס גבוה מידי על חבילה מהקרובים בחו"ל). הכנסת הראשונה עסקה בעניינים כבדי משקל משום שהיה צורך להקים מדינה יש מאין. היה צורך לתת תוקף חוקי לצ.ה.ל, להקים את בית המשפט העליון ואת כל שאר מוסדות השלטון. אך אני בחרתי להציג כמה פכים על אופייה של הכנסת הראשונה, המעידים על החברה הישראלית בעת קום המדינה ועל נבחרי העם. ומה חשוב יותר מן המזנון?

וכעת נתוודע למשכורתם של חברי הכנסת הראשונה ו"לתנאים הסוציאליים" שלהם (כולל נסיעה בחינם בכל קווי האוטובוס והרכבת). קראו בעיון:

נושא משעשע אך כאוב בעיני חברי הכנסת היה נהייתם של ילדי תל אביב לקבל אוטוגראפים של נבחרי העם. הותרתי בהמשך לאותה פיסקה גם שני נושאים חשובים בתולדות הכנסת:

ואי אפשר שלא לסיים בתקציב השנתי של הכנסת הראשונה. שימו לב שמספר עובדי המנהלה (87) קטן ממספר חברי הכנסת (120). לשם השוואה – תקציב הכנסת לשנת 2019 הוא 795 מליון ש"ח.

מה מתאים יותר בימים חמים ומהבילים אלו של ראשית אוגוסט מאשר להרהר על סריגת סוודרים? אך יש לזכור, שעל מנת שהסוודר יהיה מוכן בראשית החורף, יש לסרוג אותו במהלך חודשי הקיץ. וכך אמנם זכורות לי המדידות האינסופיות של הסוודרים שסרגה אימא שלי במיומנות רבה, במהלך כל קיץ, כשאני דוחק בה להזדרז ולסיים כבר ולהפטר ממגע הצמר החם שלא בעיתו. (על כך בהמשך).

מצאתי קטע נחמד של הסופר מרדכי אמיתי, בספרו "אנשי יחד" (הוצאת על המשמר, 1957), שעיקרו רשימות מהווי הקיבוץ, אצולת קיבוצי העמק בכלל, וקיבוץ שריד בו חי כל חייו בפרט – הלל לסורגות.

חזיון הנשים הסורגות בשעת אסיפת הקיבוץ ומרימות ידן בעד או נגד החלטה זו או אחרת העולה לדיון בשיחת המשק, הפך בזמנו למשל ולשנינה ונשק בידם של אלו שניסו לנגח את שיטת קבלת ההחלטות הדמוקרטית בקיבוץ. מחשבה מעמיקה יותר מעלה חשד ליחס מזלזל בחלוקת הקשב של נשים, ובכושרן לקבל החלטות על גורל הפלחה והמשק. לפיכך מעניין לקרוא מה חושב על כך מישהו "מבפנים".

מרדכי אמיתי היה העורך הראשון של עיתון הילדים "משמר לילדים" וחיבר את "הגדת הקיבוצים" – הגדת פסח בצביון חילוני של הקיבוץ הארצי – קיבוצי השומר הצעיר. אני אוהב את סגנונו הציני ואת העברית המעוטרת במובאות מן המקורות. הוא כתב ספרים רבים והיה מתרגם מחונן מאידיש. וכאן המקום להזכיר שאני סובר שבשנותיו הראשונות, היה הקיבוץ המקום בעל המספר הגבוה ביותר בעולם, של אינטלקטואלים למ"ר.

הנה הרשימה – הלל לסורגות

דבר העורך

הרשימה של מרדכי אמיתי גורמת לי במילותיו "להתמוגג בזיכרונות מנבכי ילדותי".

בילדותי זה נראה לי טבעי ומובן מאליו, אך כיום אני חושב בתימהון כיצד אימא שלי, ובטח כל האימהות של פעם, היו מנצלות כל רגע של "פנאי", לאחר יום ארוך של עבודה, בישולים, כביסה וניקיון, להטליא ולתפור ולרקום ובעיקר לסרוג. זה לא היה תחביב של מלאכת-יד להפגת השעמום, ולא קבוצת סריגה בפייסבוק. זו היתה עוד דרך לחסוך בהוצאות משק הבית. אימא שלי היתה סרגנית מעולה, ותקתוק המסרגות היה חלק בלתי נפרד מפס הקול של ילדותי.  בכל ערב, לאחר שהסתיימה ההאזנה לתסכיתי המתח ברדיו (פול טמפל למשל ) היתה אימא ממשיכה עד אישון לילה להוריד עיניים ולהעלות עיניים ומתחת ידה יצאו סוודרים נהדרים לכל בני המשפחה. סוודרים ליום יום, עבים ומחממים, סוודרים לשבת ויום טוב, עדינים ומעוטרים בדוגמאות צבעוניות, עם צמות או בלעדיהן, עם צווארון עגול, או צווארון וי, או צווארון גולף. ואל יקל הדבר בעיניכם. תהליך סריגת הסוודר היה מתחיל בהליכה לחנות הצמר, בחירת הצמר (עובי החוטים, צבעם) ומסרגות (שבספרים הישנים נקראות צינוריות) בהתאם לעובי הסוודר הרצוי, ובהזדמנות מציצים בעיתוני בורדה ומחפשים דוגמאות ועיצובים חדשים. בבית מגלגלים מחדש את חבילות הצמר לכדורים שמהם החוט משתחרר בקלות, ומתחילים את המדידות המייגעות (רוחב הכתפיים, היקף הצוואר והמותניים, מוטת הזרועות, והאורך הכללי שעליו יש וויכוחים אין-ספור). את המידות בסנטימטר צריך להמיר למספר "עיניים" ואז אפשר להתחיל לשקשק במסרגות בקצב מדהים, מבלי שתיפול אפילו עין אחת. היום בו נתפרים כל חלקי הסוודר זה לזה והוא גמור ומושלם, הוא יום חג לאימא ויום של בכי ונהי לבעליו, כי הסוודר צריך להיות כמובן גדול יותר ממידותיו העכשוויות, כדי שיתאים גם בעוד שנה ושנתיים לילד הצומח וגדל, וצריך לקפל את עודפי השרוולים הארוכים, פעם ופעמיים. אך את הנעשה אין להשיב, ונותרת רק התקווה שיתכווץ בכביסה.

אחר כך הופיעו הסריגים בחנויות של פולגת, ואימא שלי היתה ממששת את האריג התעשייתי בין שתי אצבעותיה ומבט של בוז בעיניה.