בחנוכה בשנת 1922 נפטר אליעזר בן-יהודה, "מחייה השפה העברית". רבות נכתב על מלחמתו חסרת הפשרות להשלטת השפה העברית בבתי-הספר ובמושבות העלייה הראשונה, על תרומתו בחידושי-לשון ובמפעל האדירים של מלון הלשון העברית. ברצוני להפנות מבט אל המחיר האישי הכבד אשר שילם אב"י, הוא ובני ביתו, אשר כונו "המשפחה העברית הראשונה". זאת אעשה באמצעות כתביה של אשתו השניה, חמדה בן-יהודה, אחותה הצעירה של אשתו  הראשונה.                                                       אשתו הראשונה של בן-יהודה, דבורה, אשר המתינה לו בבית הוריה שבע שנים עד ששב מצרפת ומאלג'יר לשאתה ולהעלותה לארץ ישראל, בשנת 1881, מתה ממחלת השחפת, (לאחר שנדבקה מבעלה החולה) בהיותה בת שלושים ושש שנים. כמה שבועות לאחר מכן מתו שלושה מתוך חמשת ילדיהם ממחלת האסכרה (שנית). אב"י קרא לאחות אשתו לעזור בגידול שני ילדיו הנותרים, והיא, שהיתה רק בת תשע-עשרה, עלתה לישראל, נישאה לו והפכה לא רק ליד ימינו במאבקיו ובמפעליו, בהזדהות מוחלטת, אלא אף לסופרת ועיתונאית בפני עצמה, מגייסת כספים ופעילת ציבור נמרצת. היא הקימה את הוצאת הספרים "בן-יהודה הוצאה-לאור לזכר אליעזר בן-יהודה" וארגנה את השלמת הכתיבה וההוצאה לאור של שמונת כרכי המלון (מלה אותה חידש אב"י) אותו לא הספיק להשלים אב"י. אחד מספריה של חמדה הוא הספר "ספורים מחיי החלוצים" אשר יצא לאור בשנת 1945, בו ריכזה חמדה כמה מסיפוריה וכן את תולדות חייו של אליעזר בן-יהודה.

שימו לב לסמלה של ההוצאה, למפת ארץ ישראל הגדולה ולאותיות הכתב העברי הקדום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

את הספר פותח שיר הלל לאליעזר בן-יהודה. מלים: א. דנציג, לחן: קרל סלומון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וזהו סיפור חייו של אליעזר בן-יהודה מאת ביילה (פולה) אשר שמה שונה לחמדה. חמדה מכנה את בעלה "הלוחם המאושר" על אף שאופיו ומאבקיו הביאו עליו ועל משפחתו חיי עוני ומחלות, חרמות ונידויים (ראה הרחבה ב-הערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כתיבתה של חמדה מיוחדת – פנטסטית וריאליסטית כאחד, אידילית אך גם מפוכחת. מצד אחד היא מעלה את אליעזר, דבורה והילדים למעלת דמויות מיתולוגיות ומתייחסת אל אב"י כאל נביא ומנהיג האומה, כמי שבהשראתו החל כל מפעל ההתיישבות הציונית וגאולת הארץ. ומאידך היא מתארת בצורה לקונית ויובשנית מאבקים ואסונות אישיים. העמודים המצוטטים להלן הם שיא רגשי בסיפור, אשר בטוחני שאף עין לא תשאר יבשה למקראם – מותם של דבורה והילדים והמאבק לקבורתה בקבר ישראל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

אליעזר בן יהודה גידל את ילדיו בבידוד, כדי שלא יהיו חשופים להשפעת הז'רגון האשכנזי (יידיש) או הז'רגון הספרדי (לאדינו). כך גם הקשה על הטיפול באשתו החולה, כאשר מנע מעוזרות ומטפלות שאינן דוברות עברית להקל על סבלה. אב"י התעמת עם היישוב הישן (החרדים) כאשר פרסם בעיתונו "הצבי" קריאה לא לקיים את מצוות השמיטה, אשר מקשה על איכרי המושבות. כמו כן יצא כנגד שיטת ה"חלוקה" ואורח חייהם של החרדים. בשל כך הוכרז עליו ועל בני ביתו חרם (כמתואר בציטוט לעיל). גם יחסיו עם היישוב החדש (איכרי המושבות) הורעו כאשר קרא להם לציית לפקידות הברון. מאבקיו הרבים, שנגרמו בשל טהרנותו ועקשותו חסרות הפשרות, הביאו לחיי נידוי, עוני וחולי.

אליעזר בן-יהודה רצה לקרוא לבנו הראשון איתמר, אך נכנע למנהג המקום וקרא לו בן-ציון. בן-ציון עצמו הוא זה ששינה לימים את שמו לאיתמר בן אב"י. בנו השני נקרא אבי-חיל, ולו הועיד אב"י את תפקיד המצביא העברי (בנו זה נפטר עם שתיים מאחיותיו). חמדה כותבת שאת מקומו כמצביא ומפקד תפס זאב ז'בוטינסקי, מקים הגדוד העברי.

בכתביה ובסיפוריה, גם בספר המצוטט לעיל, משתמשת חמדה במלים אותם חידש והמציא אב"י, על אף שלא התקבלו ולא השתרשו בשפה המדוברת. למשל:

היסטוריה – דוריה (כנראה מלשון דור)

בסקרנות – בתאבדעות

צילום – ציור-אוֹרי

חרדי – אדם תלמודי

עוד על אליעזר בן יהודה אפשר לקרוא כאן

על חמדה בן-יהודה אפשר לקרוא במאמרה של יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העלייה הראשונה, ובייחוד ספרות נשים.

בתאריך כ"ט סיון התרע"ט (1919) הופיע בכתב-העת קוּנטרֵס – בטאונה של התאחדות ציונית סוציאלית של פועלי א"י "אחדות העבודה", דיווח שכותרתו:

"תערוכת חֹמר לבית-אֹסף חקלאי בארץ-ישראל".

היה זה מוזיאון הטבע הראשון בארץ-ישראל. קדמו לו תערוכות ותצוגות זמניות (ביניהן של אפרים וחנה רובינוביץ-הראובני בביתם בשנת 1918), אך זה היה מוזיאון של ממש, אשר נועד להתקיים במשך זמן ממושך ולהוות משכן לאוספים בתחומים מגוונים. על הצד הבוטני היה אחראי האגרונום ברוך צ'יזיק (המוכר בזכות האנציקלופדיה "אוצר הצמחים", "צמחיאל" ופרסומים רבים אחרים). על תצוגת בעלי-החיים היה אחראי הזואולוג ישראל אהרוני ואת המוצגים מתחום המינרלוגיה והפאליאונטולוגיה סיפק ד"ר נתן שלם (שמספרו "עמק החולה" ציטטתי ברשומה מס' 53). הציורים יצאו תתת ידיו האמונות של הצייר אהרן הלוי. היו אלו מחלוצי מדעי-הטבע בארץ ישראל, בטרם הוקם פה ממסד אקדמאי (האוניברסיטה העברית נוסדה רק ב-1925). על כולם ניצח האגרונום עקיבא אטינגר, איש רב-פעלים, אודותיו ארחיב בהמשך.  דיווח זה מאפשר להתוודע אל הצמחים החשובים ביותר, אשר היו ראויים לתצוגה לציבור הרחב ביישוב הארץ ישראלי המתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולנסות לזהותם על פי שמם העברי שהיה מקובל אז. היו אלו ימים של ראשית הייעור בארץ ישראל והגדלת מגוון מיני העצים והצמחים בשטחי המטעים והשדות החקלאיים. כפי שניכר מן הכתבה, הרמה המדעית היתה מעט חובבנית, אך נוגעת ללב ומלאת כוונות טובות. אל המוצגים הבוטניים צורפו שימורי פירות וירקות, וגם "גבינה טובה" שהדגימו את מיטב הישגי החקלאות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מי היה עקיבא אטינגר?

כאמור, מוזיאון הטבע, או כפי שנקרא בכתבה "בית-אוסף" היה יוזמתו של האגרונום עקיבא אטינגר. עקיבא אטינגר (1872 – 1945) היה נוכח בצמתים החשובים ביותר של מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לצידם של אישים כחיים ויצמן, נחום סוקולוב, ארתור רופין, יוסף ויץ ויהושע חנקין, אך לא נכנס, משום מה, לפנתיאון הלאומי (אפילו בויקיפדיה המידע אודותיו דל ושגוי). הוא היה שותף בניסוח הצהרת בלפור!, היה שותף בוועד שהחליט לייסד את הגדוד העברי עם טרומפלדור וז'בוטינסקי, פעל להכשרת יהודים לעבודה חקלאית באירופה ובדרום אמריקה. בין תפקידיו – ראש המחלקה החקלאית ב"משרד הארץ ישראלי", מנהל המחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית ומנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל. אני רואה בו את אחד האנשים המרכזיים אשר החדירו עקרונות מדעיים לתכנון וניהול התשתית להתיישבות חקלאית ולייעור בארץ ישראל. למשל – ההבנה שאת הביצות אפשר לייבש רק בעזרת תיעול וניקוז ולא על-ידי נטיעה מסיבית של עצי אקליפטוס. כאשר החלה הקק"ל בפעולות הייעור הם נטעו חורשות של עשרות אלפי עצי זית (בן-שמן 1908) ואטינגר היה זה שדחף להשתמש בעצי סרק ולייער שטחים הרריים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, למשל בהר כרמל. אטינגר הקים יישובים רבים, בעיקר בעמק יזרעאל, הכניס לארץ גידולים חדשים, בין היתר בננות, אספסת, עצי פרי נשירים וענבי מאכל. בשנת 1936 החל לערוך ולהוציא לאור את ירחון "השדה", שבו גם אני זכיתי לפרסם מאמרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המקור: ספרו של אטינגר "עם חקלאים עברים" (1945). התמונה במסגרת שחורה משום שהמחבר נפטר בעת הגהת הספר ולא זכה לראותו בדפוס.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "עם חקלאים עברים בארצנו" (אטינגר, 1945, 122 – 125) מספר אטינגר על הקמת המוזיאון:

"הצגתי למוזיאון את המטרה לאסוף דוגמאות מן העושר הטבעי של ארצנו, מן החי, הצומח והדומם, ומכל מה שהיהודים יצרו או חידשו בשדה החקלאות בארץ לכל ענפיה, בתוספת ביאורים מובנים לכל, לכל שדרות הציבור, לתלמידי בתי-הספר ולחובבי טבע – כדי לנטוע בלבם חיבה לארץ ולחקלאות. […] נוסף לתפקיד העיקרי – ההסתכלותי-הלימודי – הוטל על המוזיאון התפקיד התעמולתי של הכשרת הלבבות לטבע הארץ."

כאשר יצא עקיבא אטינגר לדרום אמריקה בשליחות קרן היסוד, בשנת 1928, חוסל המוזיאון, ובהעדרו נארזו האוספים המרובים ונמסרו למחלקות שונות של האוניברסיטה העברית בירושלים.

הערות העורך

תוכן רשומה זו הופיע לאחרונה, בגירסה מעט שונה, כמאמר במגזין האינטרנטי כלנית – כתב עת לצמחי ישראל. 

על שמו של עקיבא אטינגר קרוי המושב ניר עקיבא והאבוקדו מזן אטינגר.

אפשר לראות בכתבה את דלותה של השפה העברית, של אותם ימים, במונחים מדעיים. מבחנה נקראת "קנה-זכוכית", חיטוי הוא "דיזינפקציה" וכותנה היא "צמר-גפן". אך הסגנון המליצי שובה-לב. לכל המעוניינים בכך, להלן פירוט הצמחים אשר מוזכרים בדיווח והוצגו בבית-האוסף, עם שמם העדכני: (כל שאר הצמחים המוזכרים בדיווח נותרו עד היום באותו שם). בולטת גם העובדה שלשם הבהרה מוזכר בדיווח שמם הרוסי של הצמחים ולא השם המדעי.

הכשותה: כשות השדות, בתלמוד – כשותא (צמח טפיל),

בטנים: כנראה אלת הבטנה,פיסטוק. את עצי הפיסטוק הביא לארץ מפרס ברוך צ'יזיק.

אגס-היער: אגס סורי,

קנבוס: קנביס,

צמר גפן: כותנה,

קורטום (חריע): קורטם הצבעים,

חלבנה ולבונה: אלו הם שנים מ-11 הצמחים שנכללו בתערובת הקטורת, אשר הוקטרה במשכן ובבית המקדש, יחד עם מור, צרי, צפורן, קנמון ועוד. מקובל לחשוב שחלבנה הוא מין של כלך ואילו הלבונה היא שרף המופק מקליפת עץ שיובא מאפריקה ב"דרך הבשמים". מסקרן לדעת אלו צמחים אכן הוצגו בשמות אלו במוזיאון.

אבֶה: צמח מים, כנראה מין של גומא. מקור השם באכדית: אֵבֶה – צמח נחלים וביצות, וגם בשיר השירים מופיע הצירוף "איבי נחל".

עָרָב: הכוונה לעץ צפצפת הפרת, אשר צורת עליו גרמה לבלבול במקורות היהודיים עם צמח הערבה. אלו עצי הערבים הנזכרים במזמור קל"ז בתהלים "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו". לכן מזכיר המחבר את נחל פרת.

אורן ארם-צובא: זהו כמובן אורן ירושלים. שמו המדעי של המין Pinus halepensis הוא על שם העיר ח'אלב שבסוריה, היא ארם-צובא.

עוזרד: בתחילה נקרא העץ עוזרד, אך בהשפעת השם הערבי – זערוּר (שפירושו זעיר), שונה שמו לעוזרר. מקור השם זעיר הוא שמו העממי "תפוח זעיר", להבדילו מן התפוח הרגיל.

קשוא הספוג: זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה.

קולקס או קורקס: זהו הצמח קולקס נאכל (קורקס הקדמונים) Colocasia esculenta ממשפחת הלופיים, אשר פקעותיה נאכלות ומשמשות גם לנוי.

לא זוהו הצמחים הנקראים בדיווח לעיל: זון לבן ושחור, שוּכָה, מֵז.

בעקבות מהומות השחורים בעיירה פרגוסון במיזורי, ארה"ב.

מה כתבו בעיתונות העברית כאשר הפוליטיקלי עדיין לא היה קורקט?

א. מתוך: קונטרס, בטאון התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי א"י "אחדות העבודה", ל' תשרי התר"ף     (1919). מן המדור "בעולם". [בסוגריים מרובעים – הערות שלי א.ר.]

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשל איכות הסריקה, להלן המאמר מוקלד:

הניגרים בדרומה של אמריקה ובצפונה

עד שנות המלחמה האחרונות היה מקום מושב הניגרים [מלשון niggers – כינוי שהפך מאוחר יותר לשם גנאי לשחורים] בעיקר בדרום-אמריקה [הכוונה דרום ארה"ב], שם ראו אותם הלבנים כראות חיות, שכל הורגיהן לא יאשם. ביחידות ובהמונים נרצחים הניגרים בראש כל חוצות. הלבנים חושבים את זה לדבר שבהכרח ולדבר שבחריצות. העתונות המכורה למלך מגדילה את תאוות-הרצח, בהראותה השכם והערב על הסכנה הנשקפה מן השחורים. זאת לא אומרת, שהאמריקאים הדרומים הנם רוצחים בטבעם יתר מן הצפוניים. אלא שמצב הדברים גורם לכך: היחס הטבעי מצד הלבנים לניגרים המרובים, שעוד לפני עשרות בשנים היו עבדיהם, הוא כאל זבובים רעים ומטרידים, שכל מי שאינו מתעצל, ממעכם. אמנם, החוק אוסר רציחת-נפשות ניגרים. אבל חוק שבעל פה ושבלב תמיד כחו גדול מחוק שבכתב. והרי בבתי הספר ובטרמוויים [כלי תחבורה עירוני – חשמלית] ללבנים אין מקבלים שחורים ללמוּד ולנסיעה, וזה בורא אטמוספירה מיוחדה.

בצפון-אמריקה, במקום שהניגרים הם מועטים, לא התפשט האנטיניגריזמוס כל כך. ואולם כשהתפרצה המלחמה, ובעלי בתי החרשת הצטרכו לפועלים יתירים, הביאו הרבה ניגרים מן הדרום. כחצי מיליון ניגרים חדשים התישבו במשך המלחמה בערי התעשיה: וושינגטון, שיקגה [שיקגו] ועוד. ועם רבוים, נתרבתה גם השנאה אליהם. דאגו להושיבם ברחובות מיוחדים, לגזור עליהם גזירות-פרעה. מנהיגי-פועלים ידועים התחילו לעשות תעמולה: הנה עם יצא מן הדרום ולא ישאיר לנו מקומות-עבודה וכו' וכו'.

בינתים עבדו הרבה ניגרים בצבא, וכששבו עכשיו אין הם נושאים בדומיה את כל הפוגרומים שעורכים להם הלבנים.                                                                                                                  החדוש של המאורעות האחרונים בוושינגטון ובשיקגה אינו בפרעות. פרעות על ניגרים מצד הפורעים הלבנים הנם חזיון ישן. החדוש הוא, שהניגרים מתחילים להגן על עצמם, והעתונות מתחילה לספר, שעורכי הפוגרומים הם הניגרים, הניגרים הם עושי-פוגרומים.

עולמו של הקב"ה מלא צדק.

ב. וכעת: עת לצחוק.

מתוך: עתון הילדים "הבקר לילדים", מוסף הילדים של העתון "הבקר" 28.9.1944

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המדור: "עת לצחוק"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה ההלצה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.