מאת: אורי רוזנברג
זהו מאמר נוסף בסדרה על חלוצי הבוטניקה בישראל. מבין חלוצי הבוטניקה שמקומם בהיכל התהילה של אנשי המדע והמעש בארץ ישראל, לאוטו ורבורג שמור כסא ביציע המכובדים.
כאשר החל תהליך יישובה מחדש של ארץ ישראל, בתחילת המאה הקודמת, ובייחוד כאשר החל תהליך ה"אקדמיזציה" ובניית הממסד המדעי-אקדמי, עם פתיחת שעריה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), למדע הבוטניקה נודעה חשיבות רבה יותר מאשר כל דיסציפלינה מדעית אחרת. מה שהתחיל כגילוי מחודש של צמחיית המולדת העתיקה / מתחדשת וניסיון לזהות את הצמחים המוזכרים בתנ"ך ובמקורות, המשיך כבסיס הידע לפיתוח החקלאות כאמצעי כלכלי ראשון במעלה, אך גם ככלי ל"הפרחת השממה" ו"גאולת הקרקע". כך הפכה הבוטניקה לשילוב של טבע, פוליטיקה ומדע בשירותה של הציונות, עד שיש המכנים אותה בדיעבד "בוטניקה ציונית", או "ציונות בוטנית". מי שמגלם באישיותו ובמפעלותיו יותר מכל את השילוב הזה, הוא פרופסור אוטו ורבורג, שהיה גם בוטנאי בעל שם עולמי וגם מנהיג ציוני.
אנשי המפתח שעשו כאן נפלאות בחקלאות ובייעור בראשית הדרך היו ברובם חסרי השכלה אקדמית רשמית. כזה היה אפילו יוסף ויץ, "אבי היערות". אנשי הטבע המובהקים שגילו ותיעדו את צמחי הבר בארץ ישראל, או טיפחו את צמחי התרבות, כמו נח נפתולסקי, ברוך צ'יז'יק ורבים אחרים, היו אוטודידקטים. אהרון אהרונסון, עקיבא אטינגר ויצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני) למדו אגרונומיה בטרם עלו לארץ ישראל, אך לא היו בוטנאים. מי שרצה לקבל תואר אגרונום נסע לטולוז או לנאנסי בצרפת. כך עשו גם הסופר שלמה צמח, המשורר נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. פרופסור אוטו ורבורג לא התהלך בעמקיה ושדותיה של ארץ ישראל כדי לגלות את צפונות צמחיה, לא טיפס על הריה כשמכבש צמחים על גבו, ולא שיקע רגליו בביצותיה. הוא אפילו לא "עשה עלייה" לארץ ישראל וניהל הכל ממקום מושבו בברלין. אך היה זה הוא שיזם, תמך, ארגן ומימן את ראשיתו של תהליך המיסוד המדעי של חקר הטבע, הבוטניקה והחקלאות, בחוות חקלאיות, בתחנות ניסיונות ובאוניברסיטה.
בשנת 2006, לרגל מלאת למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים 81 שנים, נערכה מצגת נאה, בה נסקרו תולדות המחלקה ומוריה. אוטו ורבורג, שלמעשה לא היה מרצה או חוקר במחלקה לבוטניקה, מתואר כ"שורש" שממנו צמח העץ המדמה את המחלקה לדורותיה. אלכסנדר איג, המכונה "אבי הבוטניקה" בישראל, מדומה לגזע, מיכאל זהרי ונעמי פיינברון הם הענפים הראשיים, מהם הסתעפו בהמשך כל השאר. אוטו ורבורג הוא זה שדאג להעסקתם של השלושה באוניברסיטה, וכפי שיתואר בהמשך, במקרה של איג בדרך מקורית ויצירתית מאוד. הרעיון מודגם באיור שנעשה כנראה על-ידי פרופ. אברהם פאהן.
כאשר אני קורא על ורבורג, שהגיע לשדה תמיד בחליפה ומגבעת, מצטייר אדם צנוע וישר, שהיה נכון לעזור לכל אחד, אדם שהאירועים ההיסטוריים בתקופת חייו אפשרו לו ללכת בגדולות, אך גם הביאו לבסוף לגורלו הטראגי.
קורות חייו ותרומתו המדעית
אוטו ורבורג נולד בשנת 1859, בהמבורג, גרמניה, למשפחה עשירה מאוד, שהיתה חסרה כל זיקה ליהדות. רבים מבני המשפחה עזבו את היהדות והתנצרו. ורבורג למד בגימנסיה "יוהנאום" הוותיקה והיוקרתית ביותר בהמבורג, שם לומדים התלמידים לימודים קלאסיים בלטינית ויוונית עתיקה. לאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטאות של בון, ברלין, המבורג ושטרסבורג, כאשר תחום ההתמחות הראשי שלו היה בוטניקה. את עבודת הדוקטוראט עשה בהנחייתו של הבוטנאי הגאון דה-בארי, אבי המיקולוגיה (חקר הפטריות) והפיטופתולוגיה (מחלות צמחים).
אוטו ורבורג בצילום משפחתי
היה זה עידן הגילויים ומסעות המחקר של דרווין (1832-6) ושל וולאס (1854/62), שפיתחו, באופן בלתי תלוי מבלי לדעת האחד על השני, את תורת האבולוציה ומוצא המינים, שטלטלה ושינתה את כל מדעי הביולוגיה. ורבורג הושפע מאוד מהתפתחויות אלו, והחליט לחקור את תפוצת מיני הצמחים באזור אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט (האיים המלאיים, גויניאה החדשה), ולאשש את תיאוריית "קו וולאס". על מנת להעמיק את היכרותו עם צמחי הארצות הטרופיות שהה ורבורג במשך חצי שנה בעשביות של ברלין ולונדון (Kew) ומשם המשיך ויצא בסתיו 1885 להודו ולצילון אל יערות-העד. שנה שלמה השתלם במעבדה הבוטנית שיסדו ההולנדים ביאוה, ומשם המשיך דרך בנגקוק, סין, קוריאה, יפן, פורמוזה, פיליפינים וגויניאה החדשה אל מזרח אוסטרליה. מסע זה ארך ארבע שנים, בהן טיפס ורבורג על הרים גבוהים וסייר ביערות קדומים וסבוכים בהם עדיין לא דרכה רגל אדם, בתנאים קשים מאוד, ואסף אלפי צמחים (בגויניאה החדשה בלבד אסף 753 צמחים מהם 153 התגלו כמינים חדשים למדע). בשנת 1891 פרסם ורבורג את המאמר המקיף הראשון על מסע המחקר שלו (225 עמודים) ובו ממצאים פיטוגיאוגרפיים חדשניים, שעמדו בסתירה עם התיאוריה של וולאס אודות תפוצתם של הצמחים באיים הטרופיים המשתרעים כקשת בין אוסטרליה וקוריאה. בדברים שנשא ביום השלושים לפטירתו של ורבורג, אמר עליו אלכסנדר איג "דרכו הבוטנית של ורבורג היא דרך ,גויית" טהורה, דרך של חוקרים הנוסעים לארצות רחוקות, דרך של הסתכלות ושל למוד בלתי אמצעיים בטבע". כלומר, בניגוד לבוטנאים יהודים אחרים בתקופתו, שידיעותיהם באו להם רק מישיבה בספרייה ובעשבייה. יש המשווים את מסעו של ורבורג למסעו המכונן של דרווין באניה "ביגל".
בשנת 1897 פרסם ורבורג את ספרו הראשון "אגוז המוסקט, דברי ימיו, גידולו ותפוצתו" – מונוגרפיה מעמיקה, בת 628 עמודים על קבוצת צמחי אגוז המוסקט – ממשפחת צמחי המיריסטיקה, צמח תבלין חשוב מאוד שעמד במרכזם של מאבקים עקובים מדם על הסחר בתבלינים. השכלתו הרחבה של ורבורג עזרה לו להקיף את הבעיות הבוטניות, חקלאיות, מסחריות והיסטוריות של גידול חשוב זה. הנה הכריכה וכמה עמודים מספר זה:
בספר שני, בן 680 עמודים, תיאר ורבורג את כל מיני המיריסטיקה ותפוצתם בעולם, בהתבסס על מסעותיו בארצות הטרופיות. עד למחקרו של ורבורג היו ידועים רק שלשה סוגים במשפחה זו, אחת הקשות והבלתי נחקרות ביותר בזמן ההוא, והוא גילה עוד 11 סוגים ובהם מאה מינים חדשים. עבודות מונומנטאליות אלו הקנו לורבורג הכרה עולמית כמומחה לבוטניקה שימושית ולחקלאות של הארצות הטרופיות.
באותה תקופה מתחילה התפשטות קולוניאלית של גרמניה והשתלטות על מושבות בארצות הטרופיות באפריקה והאוקיינוס השקט, וכאשר נוסדה החברה הקולוניאלית הגרמנית, היה ורבורג מן הפעילים בה, חבר הועד לכלכלה קולוניאלית ועורך כתב העת "הנוטע הטרופי" תפקיד אותו מילא לבדו במשך 25 שנים, בהן גם פרסם בו 250 מאמרים. כתב עת זה, שפרסם גם ספרים (ורבורג עצמו כתב ספר על גידול הקאוצ'וק, עץ הגומי, 1899), הפך למקור המידע המדעי העיקרי לחקלאות הארצות הטרופיות. הנה דפים מכתב העת "הנוטע הטרופי", 1897:
הנה דוגמה לספר שפרסם הועד לכלכלה קולוניאלית – דוח משלחת סקר לנהר הזמבזי. ורבורג הוא המחבר (1903).
בתקופה זו (1901 ואילך) הבין ורבורג שכיהודי לא יוכל להתקבל כפרופסור מן המניין לבוטניקה ולהתקדם באקדמיה, והשקיע את מרצו והונו בהקמת חברות מטעים של גידולים טרופיים בקולוניות הגרמניות (קפה, קקאו, קוקוס, בננות, דקל השמן, גומי). במקביל המשיך בפעילותו המדעית ובין השנים 1913 – 1922 מוציא ורבורג לאור את שלושת הכרכים של עבודתו המפורסמת ביותר "עולם הצמחים", כ-1700 עמודים עתירי ציורים וטבלאות, הכוללים מידע על הסיסטמטיקה, הגיאוגרפיה והחשיבות הכלכלית של צמחי העולם, ספר שלא היה כדוגמתו בספרות הבוטנית. הנה שני עמודים מן הספר, 1913:
ורבורג כמנהיג ציוני וכמקדם ההתישבות בארץ ישראל
ורבורג גדל במשפחה עשירה מאוד ומתבוללת והיה רחוק מכל זיקה ליהדות ולציונות. הוא התוודע לתנועה הציונית בתיווכו של חותנו, גוסטף כהן, שהפגיש אותו עם הרצל, ולאחר שפגש בעת סיור בתורכיה (לשם נסע כדי ללמוד על גידול הכותנה) במושבות חקלאיות כושלות של יהודים מרומניה, שגורלם נגע לליבו והוא תרם להם מכספו. הרצל ביקש ממנו עזרה בייעוץ מדעי עבור ספרו "אלטנוילנד" וגם בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. לפיכך הסכים להצטרף בקונגרס השישי (1903) ל"וועדה לחקר ארץ ישראל" (עם פרנץ אופנהיימר וזליג סוסקין). לאחר פטירתו של הרצל (1904) התמנה דוד וולפסון ליו"ר ההסתדרות הציונית וורבורג לסגנו. בתקופתו של הרצל התנועה הציונית דגלה ב"ציונות מדינית" ואילו ורבורג הטה את מרכז הכובד והתקציבים ל"ציונות מעשית". הוא הפך את הוועדה לחקר א"י לגוף ביצועי מתוקצב. הוא יזם ופעל להקמת "המשרד הארצישראלי", בראשו עמדו ארתור רופין ויעקב טהון, שפעל לפיתוח הכלכלה, התעשייה והחקלאות בא"י; ולהקמת חברת "הכשרת היישוב" שרכשה קרקעות רבות בארץ ישראל (העסיקה לשם כך את יהושע חנקין) ומיזמים רבים אחרים. הוא פעל גם לקידום תחומי החינוך, התרבות והאמנות. היה ממייסדי "בצלאל" ומינה את בוריס שץ למנהלו הראשון, ייסד את הגימנסיה העברית בירושלים, פעל להעברת ספריהם של היהודים שהיגרו מגרמניה בשנות השלושים, אל הספרייה הלאומית בירושלים. ורבורג ביקר בישראל מעת לעת לתקופות קצרות ושהה באופן קבע בברלין, משם ניהל את הפעילות הענפה בארץ ישראל, באמצעות אנשים כמו אוסישקין, רופין וראשי קק"ל, ולכן לא נקשר שמו לרבים מן הגופים שהקים וניהל מרחוק. בעיתות מצוקה תקציבית השקיע ורבורג מכספו הפרטי, למשל לתשלום משכורותיהם של רופין וטהון. הוא רכש בכספו אדמות חקלאיות עבור חוות כנרת ודגניה א'. אוטו ורבורג שימש כנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1911 – 1921. בביוגרפיות רבות של אנשי ציבור ואקדמיה משנים אלה, אני מוצא שנעזרו בהמלצתו של ורבורג וקשריו בעולם המדע, או בעצותיו הטובות, בנקודת הפתיחה של הקריירה שלהם.
ורבורג (שני מימין) ולימינו נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי
פעילותו בקידום חקר החקלאות והבוטניקה בארץ ישראל
בשנת 1921 הוקם ביוזמתו של אוטו ורבורג "מכון לחקלאות ולמדע הטבע" בחוות בן שמן. כעבור שנה עבר המכון לתל אביב (בסמוך לגמנסיה הרצליה) וחוות בן שמן, בניהולו של יצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני), נותרה כתחנת ניסיון חקלאי.
ורבורג שימש כמנהל הכללי (מברלין) של המכון, והזמין את אלכסנדר איג עם אוסף העשבייה שהקים עם שותפו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי להצטרף למחלקה לבוטניקה. (בשנת 1932 עבר המכון לרחובות, ולימים היווה את הבסיס למכון וולקני – מנהל המרכז החקלאי ולפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית).
ורבורג מבקר בתחנה למחקר חקלאי של הסוכנות היהודית ברחובות. בשורת היושבים אני מזהה את יצחק וילקנסקי (שני מימין) ואת אוסישקין (מימין לורבורג, היושב במרכז בחליפה כהה). התאריך הרשום בפתקית שגוי, התחנה הוקמה ברחובות רק ב- 1932.
בשנת 1928 תכנן ורבורג את הגן הבוטני במקווה ישראל, כגן לאינטרודוקציה של צמחי תרבות טרופיים וסובטרופיים מן העולם. הנה תוכנית הגן בכתב ידו: (מקור – גנים ונוף בישראל, יוסף בן-ערב, הקיבוץ המאוחד 1980):
בשנת 1918 הונחה אבן הפנה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, והיא פתחה את שעריה ב-1925. ורבורג היה מעורב בתכנון האוניברסיטה עוד בטרם נוסדה, ועם פתיחתה עמד בראש המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל. דוגמה אופיינית לדרך פעולתו הוא האופן בו הוא גייס את אלכסנדר איג לסגל האוניברסיטה. מאחר ולאיג לא היה תואר אקדמי, הוא הציע שאיג ימכור לאוניברסיטה את העשבייה שלו, והכסף ישמש לו לנסיעה למונפלייה בצרפת, שם יכתוב את עבודת הדוקטוראט שלו. ואכן, כאשר פוצל המכון לחקר טבע א"י למחלקות בוטניקה, זואולוגיה וגיאולוגיה, חזר איג מצוייד בתואר דוקטור וניהל את המחלקה לבוטניקה. ורבורג ואיג הקימו בשנת 1931 את הגן הבוטני על הר הצופים. באופן חדשני לזמנו, על פי עקרונות הפיטוגיאוגרפיה, מיוצגות בגן חברות הצמחים בחבלי הארץ השונים. ורבורג עמד על כך שהגן יכלול גם חלקות הדגמה וניסיון של צמחי חקלאות (שמוקמו מול בית הקברות לחללי מלחמת העולם ה-I). בארכיון האוניברסיטה העברית שמורים מכתביו של ורבורג בהם הוא מציע למנות את מכאל זהרי ואת נעמי פיינברון כחוקרים ומרצים לבוטניקה באוניברסיטה, ואף דורש להשוות את שכרה של פייברון לשכר הגברים (ללא הצלחה). ורבורג תרם לאוניברסיטה את ספרייתו ואת המוזיאון הקולוניאלי שלו.
ב- 24.6.1925 גילה נח נפתולסקי תגלית מרעישה בבור קארסטי בין חורפיש ופקיעין – בצל בודד של צמח השושן הצחור, אשר נחשב עד אז כצמח שנכחד ונעלם מארץ ישראל. מי שנתן את הגושפנקה המדעית לזיהויו של הצמח (לאחר שהגיע לפריחה כעבור שלוש שנים) היה כמובן אוטו ורבורג, שפרסם בגרמניה מאמר מקיף על השושן הצחור וחשיבותו בתרבות ובדת היהודית והנוצרית ובאמנות – "מולדתו, תולדותיו ותרבותו של השושן הצחור". היה זה הפרסום המדעי האחרון של ורבורג.
אחריתו
כאשר הובסה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא הפסידה את כל מושבותיה הקולוניאליות באסיה ובאפריקה (קמרון, טנגניקה, טוגולנד, רואנדה בורונדי, נמיביה), ואלו חולקו בין המעצמות המנצחות. עקב כך הפסיד ורבורג את כל ההון שהשקיע בחברות לגידול המטעים השונים במושבות. לא היה עוד צורך בכתב העת שערך – הנוטע הטרופי, והוא נסגר. לאחר הצהרת בלפור עבר מרכז הפעילות של התנועה הציונית מוינה וגרמניה ללונדון, בראשותו של ויצמן, וכך גם איבד ורבורג את תפקידיו בהנהגה הציונית. הוא נותר ללא פעילות מדעית או ציונית, אך אז החל בהקמה וניהול (מרחוק) של גופי ההתיישבות והמחקר בארץ ישראל. מחלתה של אשתו, ואולי גם סיבות אחרות, מנעו ממנו את המעבר וההשתקעות בארץ ישראל, והדבר היה בעוכריו. ביקורו האחרון של ורבורג בארץ ישראל היה בשנת 1936. בשנת 1937 מתה אשתו, והוא נפטר לאחר כמה חודשים, ב- 10 ינואר 1938 בברלין. באותה שנה ברח בנו אדגר מגרמניה והגיע ארצה לקיבוץ קריית ענבים, שם עבד כרופא. אדגר הוא זה שהביא ארצה את כדי האפר של אביו, של אמו ושל אחותו גרטרוד, שנפטרה בשנת 1933. קבורת האפר של בני המשפחה היוותה בעייה הלכתית והקשתה על מציאת מקום קבורה היאה למעמדו של ורבורג. רופין הציע את תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, אך גם אפשרות זו נפסלה מסיבות הלכתיות. זיגמונג ורבורג, בנו השני של אוטו, יצר קשר עם יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, וכך הושג האישור לקבור את אפרם של אוטו, רעייתו ובתו בבית העלמין של דגניה א', בקרקע שנרכשה בכספו הפרטי של ורבורג. ההלוויה נערכה ב-21 יולי 1940, שנתיים וחצי לאחר פטירתו.
ביקרתי לאחרונה בקברם של בני המשפחה בדגניה א'. בית העלמין צנוע והמצבות אחידות כפי שהיה נהוג באותם ימים בקיבוץ. בשורה מאחורי מצבתו של ורבורג קבור א.ד. גורדון, ובשורה שלפניו ארתור רופין. המצבות של משפחת ורבורג מוזנחות וגזמתי את צמחי הסנסיווריה על מנת לחשוף את הכתוב עליהן. המצבה של רעייתו של ורבורג נפלה על פניה והמצבה של אוטו עומדת על בלימה ונוטה אף היא ליפול עם כל נגיעה.
חלקת הקבר של בני משפחת ורבורג בדגניה א'. המצבה של רעייתו של אוטו (מימין) נפלה על פניה. משמאל מצבת בתו גרטרוד, נפטרה ב-1933.
המצבה על הקבר בו נטמן אפרו של אוטו ורבורג בדגניה א'. "איש מדעי הצומח"
ביוני 1938 יצאה לאור החוברת הראשונה בכרך הראשון של כתב העת Palestine Journal of Botany, ובעברית – "עתון לבוטניקה", מסדרת ירושלים, בהוצאת המחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית. במקביל יצאה לאור, החל מ- 1935, סדרת רחובות, בעריכת הלל אופנהיימר וי. רייכרט, המהווה "בטאון לבוטניקה טהורה ושמושית". שני כתבי העת באנגלית עם תקצירים בעברית. חוברת זו מוקדשת לאוטו ורבורג, וממנה סרקתי את תמונת דיוקנו של ורבורג. חוברת זו, הראשונה בכרך א' נערכה על ידי אלכסנדר איג כאשר כבר היה חולה מאוד. כמה ימים לאחר צאת החוברת לאור נפטר איג. החוברת השניה יצאה לאור בנובמבר 1938 והיא מוקדשת לאלכסנדר איג. שני המוסדות הנ"ל – תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות והמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, הוקמו ונוהלו בידי אוטו ורבורג.
