לכבוד האחד במאי – רשימה משנת 1941, כאשר ההגמוניה השלטת ביישוב העברי להטה באידיאולוגיה והאידיאולוגיה להטה באדום. זאת כאשר ברקע מלחמת העולם בעיצומה.

במבחן הימים  –  האחד במאי

מתוך עלון "תנועת הנוער הלומד – המחנות העולים, אייר 1941:

לאחר פתיחת התמונה המוגדלת בהקלקה עליה, יש להקליק שנית כאשר הסמן על התמונה, לקבלת גודל מירבי המאפשר קריאת הטקסט. (לעיתים דרושה המתנה קצרה להופעת סמן בצורת "זכוכית מגדלת"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

רשימה זו, מתוך בטאון תנועת הנוער הלומד המחנות העולים פורסמה בשנת 1941, בעיצומה של מלחה"ע ה-II וכך מתקשרת לרשומה הקודמת בבלוג זה, שעסקה בשואה. אולם, ברשימה – הכתובה ברטוריקה המקובלת אז על תנועות הפועלים בכל העולם, על הלחימה בפאשיזם, ורוויה בציטוטים מן האינטרנציונאל הסוציאליסטי – בולטת בהיעדרה התייחסות למצב היהודים באירופה בעת ההיא. "השכינה הבוכיה במסתרים" – ביטוי מעולם הדימויים היהודי – משמש לתיאור מצבה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית. ברשימה הצמודה יש פנייה לתלמידים המסיימים את חוק לימודיהם בתיכון לצאת להגשמה, כלומר – לצאת לגרעיני התיישבות בקיבוצים.

תנועת "המחנות העולים" הוקמה על-ידי כמה תלמידי י"א מהגימנסיה העברית בתל-אביב והיתה תנועת הנוער הראשונה בישראל של נערים לומדים. התנועה דוגלת בתכנים סוציאליסטיים והיתה בזיקה עם הקיבוץ המאוחד. בשנת 1932 הקימו בני התנועה את קיבוץ בית השיטה ומאז הוקמו על ידם 41 קיבוצים. על תולדות התנועה אפשר לקרוא כ א ן.

המדיניות החיצונית של הציונות.                                                                                      קטעים מתוך הרצאתו של ד. בן-גוריון בקונגרס הראשון לא"י העובדת, ברלין, 1930.                   פורסם ב"אחדות העבודה, ירחון פועלי ארץ-ישראל", ז', כרך שני – חוברת ראשונה, נובמבר 1930.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

"[…] מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית – היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ ישראל בלבד – אעפ"י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד; כי לאונאת עצמנו יחשב הדבר ולהונאת אחרים, אם נסיח את דעתנו מערבי א"י, ונשים את פעמינו לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יֵקל לנו, כביכול, למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך א"י.

[…] בא"י יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם א"י – ארצם, שבה הם רוצים לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. […] ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין הערבים לבין היהודים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. […] הוא, החלוץ העומד בחזית הקשי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בא"י, אשר שילם במיטב בניו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטרגיות מצד השכנים הבערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי ובין העם הערבי.

[…] זכויותיהם של הערבים נובעות מעניניהם הם ומצרכי חייהם הם ונשענים על עקרונות אנושיים כלליים. יתכן, כי התגשמות שאיפתם של הערבים להגדרה עצמית תכביד על מצבנו פי כמה, אך אין זה יכול לשמש יסוד לשלול מן הערבים את זכותם הם. כל כוח שאין עמו יסוד מוסרי – אין לו תקומה. עוד לא היה בדברי הימים, אשר כוח אגרוף בלבד ינצח לדורות.

[…] הננו שבים לא"י בימים שהישוב הערבי בה מדולדל, נדכא וחסר תרבות, ומביאים אתנו את החידושים האחרונים של התרבות האנושית, מבחינה טכנית ומבחינה סוציאלית; אנו חייבים להביאם, כי בלעדיהם לא נבנה את א"י. אולם אסור לנו גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים כלכליים, להשלים עם הרעיון, כי ההבדל הזה בין שתי רמות החיים, אשר, אמנם, לא ידינו יצרו אותו, אך אנו עתידים לשלם את מחירו – יהיה קיים לדורות; לא נשלים, כי מעבר מזה יזהירו ישובי עובדים, מתוקנים לפי המלה האחרונה של המשק המודרני, ומעבר מזה – כפרים ערבים עלובים ומדולדלים; כי פה יתנוססו רפתות אשר היו נראים בעיני אבות אבותינו בא"י כהיכלי מלכים, ושם ישחירו "חושות" ערביות, בלי אור ואויר, מצומצמים ומזוהמים, ובהן רובצות משפחות אכרים שלמות על עופותיהם, חמוריהם ועזיהם, מעונות שהם אסון וחרפה לא רק ליצורי אדם אלא אפילו לחיה ולבהמה. אין להסכים בשום אופן שתהום עמוקה כזאת תפריד לעולמים בין שני עמים שכנים קרובים. תפקידנו ההיסטורי הוא לסייע להמוני העמלים הערבים להתרומם אל רמת החיים שעליה אנו עומדים. […] לא די בהטפה על לב הפלח שיחדל מלדור בכפיפה אחת עם עזו. נחוץ ליצור את הכוח הכלכלי והחברתי החדש, אשר בעצם היותו ובהשפעתו הישרה, יביא מהפכה לארץ. אין זאת אומרת, כי רשאים אנו עד אז, עד היותנו לכוח כזה, לשבת בחיבוק ידים, ולהתיחס בקרירות רוח לעוני ולשפל של המוני הערבים. מצווים אנו כבר עכשיו לעשות, מבחינה מדינית ומשקית, כל אשר בידינו להחשת עליתו של האכר והפועל הערבים, כי לא רק צו מוסרי הוא לנו, כי אם גם צורך חיים. יחסנו אל הערבים איננו יכול להקבע עפ"י יחס הערבים אלינו, ביצירת הברית בין היהודים ובין הערבים. חייבים אנו לתרום את תרומתנו, גם אם הערבים אינם מביאים לה את תרומתם הם.

[…] סוף דבר – תנועת הפועלים העברית רואה בעין בהירה את מציאותו של העם הערבי ומאמינה, כי העם היהודי יכול להיות – וגם היה יהיה, – הכוח אשר ישא באחריות לגורל פנה קטנה זו ששמה ארץ ישראל. מוארה באור הנצח ההיסטורי חשה תנועת הפועלים את אחריותה כלפי ההמונים הערבים ובמלוא שיעור כחותיה תסייע לפריחה החברתית, התרבותית והמשקית של העם הערבי בארץ ישראל."                                                                                  ד. בן-גוריון

(על פי ההרצאה בקונגרס הראשון לא"י העובדת, בברלין).

 הערות העורך

הקונגרס בברלין
במרכז הבמה בן-גוריון. הצלם – וולט פוטובריכט, ברלין

נאום הזה נשא בן-גוריון ב"קונגרס הראשון לארץ-ישראל העובדת" אשר התקיים ביוזמת בן-גוריון בברלין, בשנת 1930. בקונגרס השתתפו נציגי תנועות יהודיות, בעיקר תנועות פועלים, מכל העולם, בקריאה לצאת לעזרת היישוב בתקופה שלאחר מאורעות תרפ"ט (1929). באותה עת היו בארץ-ישראל 170,000 יהודים ו-700,000 ערבים. גישתו של בן-גוריון ל"שאלה הערבית" מעניינת מאוד, לאור סמיכות הזמנים לפרעות תרפ"ט.

רשומה זו מוקדשת לצ'ארלס דרווין (1809 – 1882), אשר יום פטירתו חל בשבת הקרובה – 19 באפריל. את דרווין, אבי תורת האבולוציה, אין צורך להציג.

בחרתי לצטט בהזדמנות זו מתוך הספר "הירושה הטבעית", אשר פורסם בשנת 1899, 40 שנה לאחר פרסום "מוצא המינים" על-ידי דרווין. ספר זה מייצג את ספרי המדע המשכיליים, בהם הוצג מדע "חילוני" לציבור קוראי העברית, תוך התייחסות הכרחית להקשר הדתי והיהודי, כמתבקש מאופיו של קהל הקוראים. כך נוצרו חיבורים מוזרים ומופלאים בין השאיפה להשכלה ומודרניות לבין האפולוגטיקה התיאולוגית המתחייבת. ראו להלן כיצד מפרש המחבר את עקרונות הברירה הטבעית של דרווין והשלכותיהם על ההיסטוריה היהודית. עוד בספר, ההסבר המדעי לחוקי ההלכה כנגד נישואי קרובים, יתרונם של נישואי תערובת וכיצד תפתור הציונות את כל מחלות היהודים. הפעם הטקסט מעט ארוך מן הרגיל, אך התוכן המרתק מצדיק את ההשקעה. ברשומה הבאה אציג קטעים נוספים מספר נדיר זה.

הירושה הטבעית : יסודותיה וחקיה, ויחוסה אל היהדות והיהודים. מחקר מדעי

מאת יעקב פרֶנקל, הוצאת " תּוּשִׁיָּה", תרנ"ט (1899).

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.

ההקדמה של הספר:

קטעים מתוך הספר

"עוד בשנת 1809 חוה החוקר הצרפתי לַמַרק את דעתו בספרו "הפלוסופיה בתולדות בעלי החיים", כי מיני בעלי החיים השונים אינם יצורים מיוחדים שנוצרו בעצם וראשונה כל אחד ואחד בטפוס ובתמונה מיוחדת לכל מין ומין לבדו, כי אם כלם הם צאצאי יצור אחד קדמון שיצא מדפוסו של הטבע בצביון ובדמות ידועה, ולאט לאט התפתחו והסתעפו למינים שונים וישתנו שנוי נמרץ מאביהם הקדמוני. הצואר הארוך אשר חונן בו הזֶמֶר (Giraffe) הוא תוצאת השמוש הארוך של היצור הזה והתאמצותו הכבירה להושיט את צוארו לקטוף עלי טרף מראשי האלנות לצרך פרנסתו, כנפי הצפרים נוצרו ע"י הצורך וההכרח אשר נולדו לאבותיהם הקדמונים לעופף באויר, הגחון הארוך של הנחשים התהוה לרגלי זחילתם על הארץ, כפי אשר הכריחם מצב חייהם ופרנסתם וכן הלאה.

על היסוד הזה בנה דרוין את שיטתו הידועה, בהוסיפו עוד את החק הגדול אשר מצא לרגלי התבוננותו החודרת בדרכי חיי היצורים, והוא חוק "מלחמת היצורים בעד קיומם", אשר היה לתורה שלמה על שדמת המדעים כעת. לוא היה שלום ושלוה בין כל היצורים החיים על פני האדמה, לוא הגיעו כלם אל אותה המדרגה המוסרית הכלולה במצות "וחי אחיך עמך" שהטילה תורתנו לחובה על כל הבאים בבריתה, כי אז לא יכלה הארץ נשוא את המון היצורים הרבים הנולדים עליה יום יום. מחסור מזון וכלכלה במדה הדרושה לכלם מכריח אותם להלחם יחד ברוח גבורה ולהתקים איש איש רק על מפלת רעהו. הבריאים, הגבורים והנבונים שבהם נוחלים את הנצחון במלחמת החיים ומתקַימים, והגרועים והחלשים כלים ונאבדים. הבחירה הטבעית ובחירת המשפחה תועילינה אפוא להשתלמות התפתחות היצורים כפי אשר טובת קיומם דורשת מהם. ועל היסודות האלה בנה דרוין את שיטתו, בחזקו ובאמצו את משפטיו על פי ראיות נכונות לקוחות מן הנסיון היומי וההתבוננות העמוקה בטבע ודרכי בעלי החיים והצמחים.

המלחמה הארוכה הזאת, אשר כל בעלי החיים נלחמים בעד קיומם מדור דור, נחוצה היא מאד להשתלמותם והתפתחותם. ואם אמנם מספר הנספים בתוך המלחמה העצומה הזאת עולה עשרות מונים על המתקימים, והמנצחים מעטים מאד בערך אל המנוצחים והגוועים, חלילה לנו להרהר אחרי מדותיה של העין הצופיה ממרומים אשר תראה את המשטר המעציב השורר בארץ החיים בקרת רוח, תביט אל סערת המהומה והמבוכה המתלקחת בכל תקף ועז על ארץ רבה ותחריש; ורק אויל וחסר-דעה יוכל לחשוב את המחזה הזה לאכזריות נפרזת מצדה. לוא השתרר שלום מחלט בעולם, וכל יצורי תבל התרבו והתכלכלו ברוָחה בלי כל תגרה ועשק איש מצד רעהו, כי אז נשארו כלם גרועים ושפלים, חדלי כח וחסרי תבונה, כפי שפלות המצב ההוא שעמדו עליו בעת גיחם מבית החרשת של היצירה […] אם התקוה הנשגבה אל בוא יום ה' הגדול, אשר בו תשבת מלחמת החיים מן הארץ, מרהבת את נפשנו הנהלאה למראה השוד והרצח אשר מלאו נאות ארץ ומציקה בקרבה נטפי נחם נועם וששון; אם שאוף נשאף כי יחוש להתקים היעוד הנהדר אשר חזו נביאי ישראל לשלום נצח ושלות עולמים באחרית הימים, הנה תנאי מותנה לזה, כי תשועה כזאת כרוכה רק בעקבות מדרגה גדולה של התפתחות מוסרית ושכלית, רק אחרי אשר "תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים". […] רק המלחמה האכזרית לחיים ולמות, המפלת חללים והרוגים רבים בצבאות היקום, רק היא תהגה ממסלות החיים את האישים הפחותים הנבזים והחלשים דלי התבונה והכשרון, אשר לא יעצרו כח לעמוד במערכת המלחמה, ותמו כלם, ותחתם יתפתחו דורות חדשים אמיצים ומושלמים די צרכם בחומר וברוח, עד כי יתהוו צבאות כל היקום משוכללים במדרגה גבוהה של השתלמות הלוך והשתלם מדור לדור. זה הוא הכור הטבעי אשר בו תצרף מערכת בעלי החיים.

החוק הגדול הזה, המתאמת בכל מיני בעלי החיים וגם האדם בכללם, מתיחס במלא תקפו ועוז השפעתו גם אל חיי העמים והתפתחותם. […] תוצאות עלילות כאלה נכרות בחיי עמים רבים; ביחוד התרשמו תוי הרדיפות והתלאות בחיי היהודים, המצוינים בתכונותיהם ובכשרון רוחם. החכם הנודע לוֹמבּרוֹזוֹ אומר באחד מספריו דברים של טעם המתיחסים אל הענין הנוכחי, אשר לפי דעתנו ראויים הם להיות נעתקים בזה: "לרגלי הרדיפות האיומות אשר סבלו היהודים בימי הבינים בכל ארצות אירופה (וכדבר המסתעף מזה תמו גועו האישים החלשים והפחותים שבהם, והדבר הזה נהיה להם כעין הבחירה הטבעית – Selection) הגיעו יהודי אירופה לידי התפתחות רוחנית ושכלית במדרגה נשגבה כל כך, עד כי עברו במרום התפתחותם גם את העמים האריים, בעוד אשר אחיהם שבאפריקה ובארצות הקדם נשארו בשפל המדרגה של ההשכלה והתרבות, ככל עמי בני שם." אכן דברים של טעם הם הדברים האלה, ובכח האמת הודאית המתנוססת בהם הנם מכריחים את כל בעל הגיון ישר להסכים עליהם. ובצעדנו הפעם במסלה הסלולה הזאת, ובחפשנו בקורות הימים שעברו עלינו את עקבות הפתילים המשזרים מנסיונות קשים ומרים שמהם נתרקמה מסכת ארג חיינו המלאים תעלומות, הננו מרשים לעצמנו לראות בתוך העבר הגדול שלנו גם את הפתרון הנכון של סוד החיים הארוכים אשר חונן בהם עמנו. […] ובכן הנה כל מבין דבר לאשורו יודה לנו כי הרדיפות שנרדפו בני ישראל בעבר ואשר הם נרדפים בארצות שונות גם בהוה, גם הן תרעיפינה להם איזה נטף של תחיה, ואם הן מצעירות אותם לפעמים בכמות, חלף זאת הן מגדילות אותם באיכות.

[…] זאת היא ההשפעה ההיסטורית שהשפיע העבר המר שלנו על חיינו ההוים. ומה אנחנו רואים כעת? בימים האחרונים החלה אירופה הנאורה לסגת אחורנית. אויבינו מנדינו צוררי בני שם משתדלים להשכין רוח איבה ומשטמה בין בני יפת ובני שם, והיהודים האומללים היו המטרה לחצי קנאתם וזעמם; הזעקה הקיפה את כל עמי אירופה כי היהודים החרוצים ורבי הכשרון היו המנצחים על שדה המערכה במלחמת החיים, והם לוקחים להם את כל טוב ארצות מגוריהם; ואויבינו אלה מציעים הצעות לחדש את רדיפות ימי הבינים, אם גם בצורה חדשה, ולהגביל את זכויות בני עמנו כמו בשנים קדמוניות. לוא ידעו צוררינו את הסוד הנעלם הצפון במהלך ההתפתחות וההשתלמות של היהודים, אשר בארנו למעלה, לוא הבינו לכַון אל האמת הברורה ולאחוז בעמוד התוך אשר חריצות היהודים וכשרון רוחם נשענת עליו, כי אז הנה תחת רדיפות והגבלת זכויות, המוכשרות לחזק ולאמץ עוד את התפתחות כשרונותיו של העם שנוא נפשם, הפכו את הסדר – להטיף בעדו לחופש ולרווחה לבלי גבול, למען יפוגו כשרונותיו ולמען תעצר התפתחותו בשוך סערת מלחמת הקיום ממנו. אבל זאת השנאה הבאה מחמת קנאה ותחרות עיוורת היא; היא מרגשת, אבל איננה חושבת.

הערות העורך

ברשומה מספר 5' – "חכמת הגעאָגראפהיע וידיעתה (1889)"  ניתנה הקדמה לספרות ההשכלה. אך בניגוד לאמור שם, ספרון זה, ממנו מצוטטים הקטעים הנ"ל, מבית היוצר של הוצאת תושיה של בן-אביגדור, חסר את כל המעטפת של הקדמות ומכתבי הסכמה, כפי המאפיין את כל הספרים שהוציא לאור בן-אביגדור. מי היה בן-אביגדור?

בן אביגדור, הוא אברהם ליב שַלקוביץ (1866 – 1921), היה סופר עברי, סופר ילדים, עורך וחלוץ המו"לות העברית המודרנית במזרח אירופה. בשנת 1891 הוא יסד את הוצאת "ספרי אגורה", בשנת 1892 היה שותף בייסוד הוצאת "אחיאסף" והמאספים הספרותיים שלה; ובשנת 1896 ייסד את הוצאת הספרים הפרטית שלו – "תּוּשִׁיָּה". מירחון הנוער "עתידות" משנת תש"ז (עמ' 489) אני לומד שבן-אביגדור ייסד את הוצאת "ספרי אגורה" על מנת ליצור "פובליקום קורא ספרים עברים ומשחד גם מכספו בעדם". מטרתם של ספרי אגורה ע"פ חזונו: "לתת לעם סיפורים טובים, קלים ורעננים, במחיר השוה לכל נפש ולעשות את הספר העברי לקנין הכלל, תוך הקפדה יתירה על התוכן הנעים והמועיל, המושך והמשעשע." ואכן ספרונים אלה, בפורמאט קטן וזול, זכו לתפוצה המונית. לא תמיד הם הצטיינו ברמתם הספרותית, אך הם תרמו להחייאת השפה העברית אל מול ספרות היידיש אשר שלטה ברחוב היהודי באותה עת. בספרון הראשון בסדרה פרסם בן-אביגדור את הספר פרי עטו "לאה מוכרת הדגים", ספר המייצג את "המהלך החדש" בספרות העברית החדשה, שהפכה בשני העשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה לריאליסטית ומייצגת דמויות מחיי היום יום היהודיים ואת בעיותיהם האישיות.

מתוך: ירחון איתנים – ירחון לעניני בריאות, היגיינה ורפואה צבורית, סיון תשל"ז (יוני 1977), בעריכת חיים קשתן.                                                                                                                       יוצא לאור על-ידי מרכז קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. הקלק שנית אם הסמן מכיל סימן + להגדלה נוספת.

הערות העורך

ירחון איתנים יצא לאור בשנים 1948 – 2005.  "נועד להגביר את המודעות לנושאים הקשורים לבריאות ולהפיץ מידע רפואי בקרב הציבור הרחב."

פנחס גרייבסקי היה דמות מיוחדת בישוב הישן בירושלים. נולד בירושלים בשנת 1873 ומת בחוסר כל בשנת 1941. הוא עבד במשך 43 שנים במשרדו של בית-החולים "ביקור חולים הוספיטאל", אך עיקר עיסוקו היה איסוף בלתי נלאה של תעודות, מסמכים, זיכרונות, קורותיהם של רבנים ואישים וסיפורים מחיי ירושלים ותושביה. החל משנת 1893 פרסם מאות מאמרים בעיתוני התקופה, ומשנת 1923 פרסם כ-200 חוברות המכילות את החומר התיעודי שליקט והציל מכלייה.                                          באחת מן החוברות בסדרה "זכרון לחובבים הראשונים" (חוברת י"ג, כנראה 1927), אשר נתגלגלה לידיי, שעסקה בבוני היישוב הישן, מצאתי את השיר שחיבר ר' יואל משה סלומון. רבים מכירים את יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, ההוא מ-"בוקר לח בשנת תרל"ח", אך מעטים מכירים את ניסיון רכישת הקרקע וההתיישבות אשר קדם לכך, במקום אשר לו יועד במקור השם "פתח תקווה". את המידע המרתק על הפרשה הזו התחלתי לחפש בעקבות ההערה אשר הוסיף גרייבסקי בשולי השיר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"שיר אדמת הקודש"                                                                                                          חובר מאת הרב ר' יואל משה סלומון *)

-1-                                                                                                                                 מזעף ה' הה יגון מלאתי / על בני כי נדדו קודר שחותי / אלף ושמונה מאות שנה ישבתי בדד /        בכרמי לא ירונן, לא נשמע הידד / על נאות הרי עלה שמיר ושית, / חולל גאון ישראל, נותץ הבית                                                                                                                                 -2-                                                                                                                                מארץ מרחקים, קול נהי יצעקו / תחת אם נכריה, עוללי ינאקו / גזו חלפו, שנות דורות /                    ארך הלילה, לא ראו מאורות / נולדים בחושך, צֹפים לקריאת הגבר / ובטרם עלה השחר, שכבו קבר                                                                                                                                  -3-                                                                                                                                     דור לדור, אהבת ארצם הודיעו / נועם תנחומות אל, לבניהם השמיעו / אמץ תקות שדי, בלבם    השרישו / כי בחיק אמם, עוד ישעשעו / ויום יבא, ונפוצות יהודה יקבצו / על הרי ישראל, לבטח ירבצו                                                                                                                                 -4-                                                                                                                                חשכת לילה, עתה חמקה עברה / כבר שחר עלה, ויפץ אורה / עורו ישנים עורו, הקיצו משנתכם /    בטרם שמש תצא, להאיר אפילתכם / גשו נא בני אלי, אמכם אני! / ובארץ אחרת למה תסבלו עוני?                                                                                                                                 -5-                                                                                                                                    שד אחליץ לכם, מטובי תנקו / יבולי הטוב, פריי כי מתקו / עבדו עבדו אדמתכם, חרשו וזרעוה./      ברינה בקול שיר, תשאו אלומותיה. / עורו ישנים עורו, הקיצו משנתכם / כבר עלה השחר, להעיר אפילתכם.                                                                                                                          -6-                                                                                                                                  קומו לעבודה! בנים הקיצו משנתכם / אחזו המחרשה, צאו פלחו אדמתכם. /                                  אזני שמעה שיר אדמת ישראל / מבין אלוני הבכות, נטועים על אריאל /                                      ממשק גלי ירדן מבשרים רזים / מסוד הלבנון, המית שיח הארזים.

*) בשנת תרל"ב אמרו החובבים והבונים הראשונים ר' יואל משה סלומון וחבריו לקנות את אדמת יריחו שעמדה אז לממכר פומבי מאת הממשלה, ליסוד המושבה הראשונה בא"י, ויאמרו לכנותה בשם "פתח תקוה" ויהי בהיות ר' יואל משה סלומון ביריחו ועל יד הירדן, נחה עליו רוח השיר ויחבר את "השיר הזה" שהיה ספון וטמון עד היום הזה."

עד כאן, השיר והערת השוליים מתוך החוברת של גרייבסקי.

הספור במלואו מופיע בזיכרונותיו של יהושע ילין, משנת תרל"ב (1872), בפרק י"ח בספרו של אברהם יערי "זכרונות ארץ-ישראל", כרך א',(1947), עמ' 198 – 207. להלן קטעים מזיכרונותיו של יהושע ילין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"משא-ומתן על קנית אדמת יריחו : התעוררות להתישבות חקלאית

"בשנה ההיא היא שנת תרל"ב, העמידה הממשלה לממכר פומבי (לכל אשר יוסיף על המחיר, וזה נקרא בערבית "מזאד") את שני שלישי אדמת יריחו בככר הירדן, המכילים בערך ארבעת אלפים דונם. וטרם שאבאר את הסבה ולמה הגיע הדבר על ככה, עלי לתאר את גבולות האדמה הזאת, טיבה ואופני עבודתה – –

כל אדמת ככר-הירדן היא דשנה ופוריה במאד מאד, וכלה משקה כגן ה' כארץ מצרים; כי ישקוה מי המעינות הרבים והגדולים הנובעים בשפולי ההרים אשר בקצותיה המזרחי (הרי מואב "אשדות הפסגה") והמערבי (הרי יהודה וירושלים). […] ומותר האדמה המכילה רבבות אלפי דונמים, ישאר שממה ובור וכל עשב לא יעלה בו; כי כן טבע האדמה ההיא שלא תצמיח כל ירק ועשב בלי מים, לסבת אוירה החם מאד המיבש את אדמתה. ולעומת זה כאשר ישקוה, תצמיח ותפרה את נטיעותיה ותבואותיה בכמות מרובה וגדולה מאד, יתר על כל האדמות שבארצנו.

[…] ויהי בהודע דבר המכר בעיר, עמדו על המקח שני אנשים: האחד מהם הוא האפנדי מוסה פאשה אל חוסיני, עשיר גדול וראש נכבדי העיר המושלמים, והשפעתו רבה וגדולה גם בין שרי הממשלה הגבוהים שבקושטא; ולעומתו עמד להוסיף על המקח עשיר גדול ארמני, תושב מצרים, איש זקן מאד וערירי אשר בהודע לו מהעתונים דבר המכר, הודיע לראש עדת הארמנים בירושלים, הבטריק (אפטריארך) שרצונו לקנות את המקום ההוא ולהקדישו לטובת עדתו הארמנית שבירושלים. אז נתעוררו אחדים מבני ציון אשר אש אהבתם וחבתם לאדמת ארץ אבותינו בערה בקרבם […] ונתאגד ונכונן חברת מניות בנות מאה נאפוליון כל אחת לקנות מהממשלה את האדמה הנזכרת להתאחז בה."

בעזרת תחבולות ושלמונים הצליחו הנכבדים הירושלמים להרחיק את שני המתחרים הנ"ל ונותרו לבד במכרז. אולם אז הגיעה שאלה מקושטא "להודיעם מי ומי המה הקונים, ואיזה נתינים הם, אם נתיני עותמניה או נתינים זרים". החברים נחלקו בדעתם, האם לשלוח רק את שמות הנתינים העותמאנים או גם את שמות הנתינים הזרים (ליואל משה סלומון היתה נתינות גרמנית, ילין היה נתין אנגליה). לאחר שבעלי הדעה השניה הכריעו את הכף ושמות כל חברי האגודה נשלחו לקושטא, סרבו התורכים למכור את האדמות לנתינים זרים:

"ואחרי חודש ימים הודיעו מקושטא להפחה, כי הסולטן עבד אל חמיד בחוסו על אדמת ארצו שלא למסרה לידי נתינים זרים, הואיל בטובו להוסיף על המחיר עוד חמש מאות לירה ולקנותה קנין פרטי לעצמו.

[…] החבילה התפרדה, לב רבים מהחברים כאב מאד על חבלם כל מעשה ידיהם בשגגה אחת קטנה שיצאה מלפניהם. אך שאיפותיהם לא סרו מלבם, ואחרי שוטם בעולם הדמיונות כ"נשמות ערטילאיות" משך שנים אחדות שבו אחדים מהם וייסדו את המושבה הראשונה באדמת השפלה, ויקראו לה בשם אשר אמרו לתת למושבתם ביריחו, היא מושבת "פתח תקוה" עד היום הזה."

הערות העורך

מידע מקיף על גרייבסקי ומפעל חייו אפשר לקרוא כ א ן. הורידו את הקובץ "דיוקנאה דירושלם" במלואו. 

ר' יואל משה סלומון פעל רבות לרכישת אדמות ולהקמת שכונות (כגון נחלת שבעה) ומושבות (פתח תקוה, יהוד) וגם הקים בירושלים בית דפוס.

יהושע ילין, שהוביל יוזמות לרכישת אדמות והתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, הוא אביו של דוד ילין. מזכרונותיו ציטטנו לעיל על פרשת פתח תקוה המקורית שלא יצאה אל הפועל.

שלוש תחנות בהתהוותה של ספרות ילדים עברית.

א.

עדן הילדים ספר מקרא לילדים ולילדות עם תרגום המלים בארבע לשונות: רוסית, אשכנזית, צרפתית ואנגלית. מאת ישראל חיים טַבְיוֹב. הוצאת "תושיה". ווארשא תרנ"ו. (1896).                              קטעים ממאמר ביקורת מאת: ב"ק, מתוך "פרדס": אוסף ספרותי, הוצאת י. ח. ראבניצקי. אדעסא,         (1896).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"חברת ההוצאה החדשה "תושיה" החלה לדאוג לא רק לטובת הקוראים הגדולים, לתת בידם ספרים טובים ומועילים למקרא, כי אם גם בשביל תינוקות של בית רבן, להוציא למען הקטנים ספרי קריאה ולמוד. על הדבר הזה יחזיקו ל"תושיה" טובה גדולה ההורים והמורים בישראל, כי ברכה מרובה בו ונחיצותו מרגשת מאוד בעולם החנוך בזמן הזה. בימים הטובים הראשונים לא ראו מלמדי ישראל כל צורך בשיטות ישרות וקלות בדרכי תלמוד-תורה, הם ידעו שעליהם ללמד תורה ולא לשון,ובדרכי התורה בחרו דרך ארוכה הקצרה לדעתם, ויאחזו בידם את הכללים הגדולים העתיקים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין סדר למשנה", ובלי כל סדר והדרכה נכונה, בלי כל כללי הפדגגיה החדשה עלתה בידם והצליחו להביא את תלמידיהם הקטנים למחוז חפצם של אבותיהם ולהורותם לפרוש ידיהם הרכות ולשחות כשוחה זקן ורגיל במלוא רחבי ים התלמוד, יען לא היה להם לחשוב חשבון השעות, כי עשו את תורתם קבע לכל ימיהם לרבות הלילות ומעולם לא פנו אל לבם לדברים אחרים אף לשעה קלה. אולם הזמן ההוא חלף הלך לו. ובזמננו לא רק ההורים הנאורים, "האבות המתוקנים" (אשר בשבילם, לפי דברי המחבר בהקדמתו, חרד את כל החרדה הזאת לברוא את "העדן") כי אם גם הרבה מהאבות היראים והחרדים רואים נחיצות לעשות פשרה עם רוח הזמן החדש, וברצונם או שלא ברצונם מלמדים הם את בניהם בימי ילדותם מלבד למודי קדש גם הרבה למודי חול הדרושים לאדם באשר הוא אדם. עתה לא יוכלו עוד הבנים הקטנים להקדיש כל שעות היום רק לתורה בלבד, ומה שעשה הזמן בימים ההם צריך שיעשה השכל, הסדר והדרך הישרה, בזמן הזה.

[…] ובכן אין להשתמש, לפי דעתנו, ב"עדן הילדים" במוקדם לתורה, אך אם תתנהו ענין למאוחר יוכל באמת לעַדן את נפש הקוראים הקטנים ולהביא ברכה ותועלת. כי הספורים הבאים בספר המקרא אשר לפנינו רובם ספורי שעשועים המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו. וספורים כאלה מתאימים אל המטרה הדרושה להרגיל את הקטנים לקריאה בספרים עברים מתחלה בעזרת מוריהם, ואח"כ לאט לאט ירכשו להם דעת השפה באופן שיוכלו לקרוא דברים קלים בעצמם בלי עזרת מורה וספר-מלים, והדבר הזה הוא נכבד ביותר ואליו נושא את נפשו כל פדגוג אמן. הקורא הקטן יתענג על רובי ספורי "העדן" המלבבים, המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו או אל עולם חדש נחמד ונעים, אשר שם כל בעלי-החיים למיניהם מבעלי-כנף עד רמש האדמה ישתעשעו כילדים גם יפצחו פיהם לדבר כילדים בני גילם, ואף הבריאה המתה למראה עינים, ציצים ופרחים למיניהם, על כלם ירד טל ילדות, טל של תחיה, ויקומו וישחקו לפנינו כילדי חן.

[…] מלבד זאת רצה המח', כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאה-נכרית, אמבטי, מלחך-פנכי, ותר, כשכש, כעכע וכדומה, אבל הח' עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את "המלה האחרונה" של "חכמת הלשון", כל המלים המחודשות בביהמ"ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע, מפשעה, חשבון, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר – היה לחמור, ואף המלה הנודעת רצינות לא נעדרה, גם סימן ההקטנה לפי דעת "האחרונים" לא יחסר: סלסל – סל קטן, כחלחול – כחול מעט. מחבר ספר-למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו חדושים כאלה, כי אם גם אינו רשאי. הגע בעצמך, פלוני ערך ספר-למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוחו, ובא רעהו ומוציא ספר-למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכו' וכו'. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראָטואַר, מחבר הספר אשר לפנינו יתרגם מפשעה, ומח' אחר, כמדומני ה' יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי – מצעדה וכו', ואם כן אין לדבר סוף ותחת "שפה ברורה" אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל."

ב.

שדה הפקר (מעין הערה)                                                                                                    מאת: "איקס"                                                                                                                  קטעים מן המאמר, מתוך: "דפים", בעריכת דב קמחי (1922).

"הכוונה: לספרות-הילדים שלנו בארץ ולספרות בית-הספר. זה שדה הפקר הוא לגמרי. וכי גם בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? אותה פרוסת-הלחם, שיש להגישה לפי הגדולים, נוטל המחבר בפיו ולועסה פעם ופעמיים ותוחבה לפי הקטנים. והמהדרין מוסיפין מעט נופת – והמהדרין מן המהדרין אפילו סכרין…                                                                                                                              הנה, למשל: למען "הגדולים" כותבים: החתול קפץ – ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול "קפץ-קפץ"; למען הגדולים אפשר לשיר "הבוקר בא" – ולקטנים מוסיפים: – טרא-ל-ל-ל—. למען הגדולים יש ספר ישן-נושן, הפותח ב'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (אגב: טולסטוי ז"ל היה נוהג ללמד את "הספר הישן" הזה ככתבו וכלשונו לקטנים מבלי לעיסה עממית-תינוקית-ילדותית…), ולמען הקטנים מחברים ספורי תורה ממותקים בנופת: נח הצדיק נסע דוקא באניה – וקין ז"ל היה שר, כשהאלוהים גרשוהו מן הגן-עדן, את השיר "נודד אני"…   ואין להאריך.                                                        ואולם זו ספרות לתינוקות היא. שדה הפקר לגמרי. שכל החפץ פורץ לתוכה. אבל יש עוד ספרות אחרת – והיא: ספרי הקריאה העברים לבתי-הספר. ועל ספרות זו ניתנה בשנים האחרונות הגושפנקא של "ועד החנוך", וגושפנקא זו גרשה מבית-הספר את כל ספרי הקריאה האחרים. כוונתי לספרי הקריאה העברים "ספרנוּ".                                                                                                                              כי בעצם גם בחבור ספרים אלה, "ספרנו", נהגו המחברים – כבודם בתור מורים-מחנכים במקומו מונח – באותה שיטה פשוטה ובדוקה: חלקו העבודה ביניהם ואספו חומר מספרי למוד ומחבורי מחברים שונים וצרפו אותם יחד. ואולם דומני, שזהו היחס הקלוקל ביותר לחבור שביצירה. כי אמנם חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר-המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן-ציון וליעקב פיכמן ולח. נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור. רוח השירה אינה שורה עליהם, כלומר: רוח הקודש אינה שורה עליהם; ובלא אלה אפשר רק להטליא טלאים בלבד – ואין רוח ואין הרמוניה, ואין כלום. וכאן הסבה העמוקה לשעמום הרב שבספרים האלה. יש כאן אמנם, לכאורה, הכל, אבל העיקר חסר מן הספרים: היוצר חסר. […] אני מאמין באמונה שלמה, שאפילו ב"פסיק" וב"נקודה" נכר האדם. והמשורר על-אחת-כמה-וכמה. כשנטל ביאליק בידיו את האגדה, ויעשה את ספריו ליצירה. כשבא "רב צעיר" וחבר קצור התלמוד, נתן ספר נכבד ובעל-ערך רב וחשוב, אבל יצירה לא נתן. זהו ההבדל. ולילדינו אסור לנו להגיש חבורי לקט, ואם גם של פדגוגים כי אם ספרי-יצירה של יוצרים, של משוררים."

ג.

ולבסוף, מתוך ספר-הילדים הקלאסי של שלונסקי – עלילות מיקי מהו – טעימה קטנטנה בלבד: (1946)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חיריק / חיריק / וו פתוחַ / מרכאות / וסיר נפוּח / סָמֵך סָמֵך / קו כפוּף / והרי לכם פרצוּף

ולסיום הספר:

הערות העורך

יהושע חנא רבניצקי ערך את כתב-העת "פרדס" בין השנים 1897 – 1892.

על ישראל חיים טַבְיוֹב אפשר לקרוא כ א ן. מומלץ מאוד להכיר את "אוצר המשלים והפתגמים" שלו, המופיע בפרוייקט בן-יהודה, כ א ן.

על הוצאת הספרים "תושיה" ומייסדה בן-אביגדור, חלוץ המו"לות העברית, ארחיב באחת הרשומות הבאות.

את הקונטרס "דפים" הכרנו כבר ברשומה מס' 3 "על מצב הספרות בארץ"

בספר-הילדים "עלילות מיקי-מהו" הפליא המשורר אברהם שלונסקי בחרוזי איגיון (נונסנס) וירטואוזיים. עלילות מיקי-מהו פורסמו תחילה במוסף הילדים של עיתון דבר, החל משנת 1933, ואז לבש הגיבור דמות של עכבר, בהשפעת מיקי-מאוז של דיסני. בשנת 1946 כונסו כמה עלילות לספר, בו היתה למיקי-מהו, או קונציון, דמות אנושית. מי שרוצה להעמיק ולהתעמק ברבדים נוספים של יצירה זו, יכול למצוא זאת כ א ן  וגם  כ א ן.    בל נשכח גם את הצייר אריה נבון, צייר ותפאורן רב-פעלים וזכויות, שהציב את היסודות לציורי הקומיקס ולסרטי ההנפשה בארצנו, המאייר של ספרי לאה גולדברג.