יום העצמאות כבר נראה באופק, מבין דגלי כחול לבן המוצבים כעת בכל אתר, ולכן ניזכר בפרשה הקשורה להתיישבות ובטחון וקביעת גבולות הארץ – הקמת גדר התיל לאורך גבול הצפון בשנת 1938. נעשה זאת בעזרת ספרה של ברכה חבס, הכתבת הצבאית הראשונה בעיתונות העברית – "הגודרים בצפון", אשר יצא לאור עם סיום הקמת הגדר.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
מבצע הקמת גדר הגבול הצפונית , שהחל בחודש מאי 1938, היה המבצע הארגוני הגדול ביותר שידע היישוב היהודי בארץ ישראל עד אז. הגדר הוקמה במשך שלושה חודשים בלבד, על ידי אלף פועלים אשר נקבצו מתשעים יישובים ברחבי הארץ. האזור היה בלתי מוכר ועוין, הן מבחינת הטבע הפראי וסבך הצמחייה ובעיקר בשל התקפות והתנכלויות מצד ערביי הכפרים באזור. מאתיים נוטרים גויסו באישור הבריטים לשם שמירה על העובדים. הוקם מחנה אוהלים אשר נדד ממקום למקום עם התקדמות תוואי הגדר. היתה זו משימה לא פשוטה לשכן ולהאכיל אלף איש בתנאי שדה ולשמור על בריאותם, לספק להם מים וחומרי גלם לשטח ולהגן עליהם מפני התקפות עוינות, משימה בה עמד בהצלחה המשק ההסתדרותי בביצועה של חברת סולל בונה (הוקמה בשנת 1924).
ההקדמה לספר ושניים מתוך הקטעים שכתבו בוני הגדר:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
על הקמת הגדר המליצו מטעם הבריטים מושל הגליל מר קירקבריד והיועץ המיוחד לעניני ביטחון ומלחמה בטרור סיר צ'ארלס טֶאגאַרט, אשר על שמו קרויות גם המצודות (60 תחנות המשטרה) שהוקמו לאורך הגבול הצפוני ובמקומות אחרים בארץ (למשל לטרון). קדמה להקמת הגדר סלילת כביש הצפון שנקרא "הכביש הצבאי", ממטולה ועד ראס-א-נקורה (ראש הנקרה) – 67 קילומטר. לאורך הכביש הוצבו 16 תחנות משטרה, בצריפים ובאוהלים, שכל אחת מאוישת בארבעה אנגלים, ארבעה יהודים ושני ערבים בפיקודו של סרג'אנט אנגלי. הכביש נסלל (תחילה כדרך עפר) במשך תשעה חודשים בידי אלפי ערבים מיישובי הסביבה. מערכת ביטחון זו, כביש, עמדות שמירה וגדר, הוקמה בעקבות המרד הערבי הגדול אשר החל בשנת 1936, רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס והנשק שזרם מאזור המנדט הצרפתי באין מפריע.
הגדר הצבאית, התוואי שלאורכו הונחה הגדר, 1938.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
גדר התיל נמתחה בשלב הראשון מקיבוץ איילת השחר ועד ראש הנקרה, כך שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לה. משם המשיכה דרומה עד הכנרת והירמוך. גובהה כ-2 מטרים. ארבע שורות של מוטות ברזל במרחק 1.60 מטר זו מזו, וביניהם, מעשה תחרה, חוטי התיל שנקראו אז "חוטים דוקרים". למעשה לא היה אף ישוב יהודי אחד לאורך התוואי בו עברה הגדר, רק כפרים ערביים (אקרית וברעם הנוצריים, סעסע, פרדיה, תרביחא, באסה). תוך כדי הנחת הגדר הוקם קיבוץ איילון במסווה של מחנה פועלים לייצור חצץ. על העובדים שמרו 200 נוטרים יהודים, בפיקודם של אנשי "הנודדת" של יצחק שדה. במהלך כל ימי ההקמה הותקפו העובדים ודרכי ההספקה וצלפים ירו כל העת על מחנה האוהלים. שניים מן העובדים נהרגו. אחת המתקפות היוותה פעולת הסחה ובאותו זמן נעקרו 14 קילומטר מן הגדר. לאורך הגדר הוקמו אחר כך ארבע מצודות טאגארט וביניהן 20 פילבוקסים.
שיירת הגודרים יוצאת מאיילת השחר אל השטח:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
ממראות הקמת הגדר:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
אלף הפועלים ומאתיים הנוטרים אשר עסקו במלאכה היוו מיזוג גלויות של ממש. בין המקימים היו עשרה מן הפועל המזרחי, עשרה יהודים מפקיעין, שנים עשר מאגודת ישראל. כמו כן תשע נשים. כך מתאר את קבוץ הגלויות והטיפוסים השונים יוסף שפירה מיבנאל. אפשר לראות גם את סירי הענק בהם הובא אוכל לעובדים:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
מחנה האוהלים אשר נדד מנקודה לנקודה לאורך תוואי הגדר:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
מגן דוד אדום שלח אמבולנס אחד וצוות רפואי הכולל גם חובשת לטיפול בפציעות ומחלות. כך כותב ד"ר ב. פדרסקי: – "משאר המרעין -בישין נפוץ השלשול. את המזון קבלנו שעות רבות לאחר בישולו. ויש שהשכילו להותיר מן הבשר גם למחרת היום. לא ייפלא אם אברי העכול התמרדו. יום אחד נהרו למרפאה 150 משלשלים. הדרך המובילה למרפאה נקראה מאז בשם "רחוב השלשול".
אמצעי הקשר היו בעיקר איתות באמצעות פנסים בלילה ומראות "הליו" ביום. הוקם גם קשר רדיו אלחוטי מול תחנת האם בחיפה. שימו לב לתמונת מכשיר ההליו המנצל בעזרת שתי מראות את אור השמש ונראה עד למרחק 80 ק"מ, וגם לציוד האלחוט.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
והנה דברו של נציג הפועלים הדתיים במחנה. שימו לב לתמונת הנוטרים על כובעיהם המיוחדים, שריד לשלטון העותמני:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
והנה כמה תמונות מן התהלוכה שציינה את סיום הקמת הגדר ( על השלט כתוב: היי שלום !!! הגדר – האריכי חיים) והמסיבה שנערכה לציון ההישג האדיר. שימו לב לפחי הביסקוויטים המשמשים ככלי הקשה לליווי הריקודים.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
וגם החבר בן-גוריון נשא נאום:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הגדר לא האריכה ימים. היא פורקה בשנים 1942- 1946 ומרכיביה נלקחו למאמץ המלחמתי של בריטניה במדבר המערבי.
לסיום אביא קטע מתוך מה שכתב בן-ציון מקבוץ עמל, מפי חבר אלמוני. דברים שריחם לא נמר, שתוקפם לא פג עד ימינו אלה.
"מנושלים ומדולדלים פלטה אותנו הגלות הדאובה. אובדי עצות עמדנו שם מול נחשול של מטורפים, שאבדה בינתם בשגעון שנאתם. שמנו פנינו אל ארץ מולדת. אמרנו: בצפרניים נאחז באדמת טרשים זו – ולא נרפה ממנה! זאת אדמתנו, כל חלקה שוממה תעניק לנו מטובה הרב. ועוד אמרנו: זכר נזכר, שנים ודורות, להיות לסמל ולמופת לעיני העולם כולו ביחסנו לשכנינו ולעמים השוכנים בגבולותינו. את פתנו החרבה אתם נחלק, מכוסנו הדלה נשקם. כי שלום, שלום יצא מציון. אך הנה העמידונו החיים בתפקיד אחר. אלצונו המסיבות להכין את לבות צעירינו לכידון ולפגיון, להפיל ולפול. תקופת דמים היא תקופתנו, ובהכרח ואונס עלינו לענות בדם ובאש, להתגונן.
אולם עם כל אלה – ידוע נדע: לא חומת תיל, לא שנאת לבבות יביאונו אל חוף מבטחים! תקופת בין השמשות תקופתנו, תקופת מעבר. יבוא יום וחומת תיל זו אשר ידינו הקימוה מתוך צו השעה – תמוגר במו ידינו כשם שימוגרו כל גבולות עולם המפרידים בין בנים ואבות, אחים ואחיות, ידידים וקרובים. אני מתפלל לאותו היום בו אצא אל הגליל למגר את חומת התיל אשר הקימותי במו ידי בתקותי לארץ ישראל חופשית. היום בוא יבוא!"
היכן הם הבחורים ההם?
הערות העורך
גבול הצפון – הגבול בין שטחי המנדט הבריטי והצרפתי נקבע בחשאיות בשנת 1916 בין שתי המדינות בהסכם סייקס-פיקו. הגבול היה אמור לעבור מצפון לעכו עד צפון הכנרת (טבחה). לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה היו שלושת היישובים הצפוניים מטולה, תל-חי וכפר גלעדי בשטח אשר בשליטה צרפתית במשך 6 שנים וסבלו מהתקפות, נטישה ובזיזה. עם הכרזת בלפור התחדש המשא ומתן על תוואי הגבול. בכל ספרי הגיאוגרפיה מתחילת המאה הקודמת מצויין נהר הליטאני כגבול הטבעי והמדיני של ארץ ישראל וכך גם סברו הבריטים, אך כפר מתואלי-שיעי גדול ששכן משני צידי הנהר מנע את קביעתו כגבול. לאחר כמה שינויים נקבע בשנת 1924 הגבול כפי שהוא כיום. בזכות שלושת היישובים נותרה אצבע הגליל בתחום ישראל.
בעקבות פרסום הרשומה, שלח אלי (באמצעות ידידי מורה הדרך משה מיצד) מר משה שטרמן שאביו עזב את לימודי הרפואה בפולין, עלה לארץ ונמנה על הגודרים, כמה צילומים שסרק מן האוסף המשפחתי: בצילום השני – בן-גוריון ופולה מבקרים במחנה הגודרים.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
