עץ השקד, או בשם החיבה שהעניק לו לוין קיפניס: שקדייה, הפך לסמלו של ט"ו בשבט. עצי השקד מקדימים לפרוח וזוכים לכמה שבועות של תהילה ונראות בנוף, במועד בו נחגג החג. זריזות ושקדנות זו נתנו לשקד את שמו (פירוש הפועל שקוד – למהר). למרות שפירותיו המזינים נשמרים לאורך זמן ולמרות ההתפעלות במקורותינו מיופיו, לא זכה השקד משום מה להיכלל בליגת העל של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אך בכל זאת מצא עצמו בחבורה מכובדת שכונתה "זמרת הארץ", ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ–קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים." (בראשית מג י"א). (המשלוח מיועד ליוסף. השם בטנים מתייחס לפירות אלת הבוטנה כלומר פיסטוקים ולא לאגוזי-אדמה).

לפיכך, לרגל ט"ו בשבט, מן הראוי לספר מעט על השקד מן ההיבט החקלאי. בשנים האחרונות התחזקה תדמיתו של השקד כמזון בריאות והצריכה שלו עלתה בעשור האחרון ב-34%. הצריכה השנתית היא 10,000 טון, חלק מגידול מקומי וחלק יבוא מקליפורניה, שנאמר: "בארץ אהבתי השקד פורח". הרתיעה מחלב ומגלוטן העלתה את קרנו של השקד, הנמכר כחלב שקדים, חמאת שקדים, מוצרי קוסמטיקה, פיצוחים ונשנושים לגיטימיים. זוהי ממש "מהפכה שקדה". כיום גדלים בישראל 64,000 דונם שקדים והגידול ממוכן, בקטיף, בפיצוח ובאריזה. אך כיצד הכול התחיל?  תולדות גידולו של השקד במולדת המתחדשת משקפות את ראשיתה של החקלאות בארצנו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך לא רק את החקלאות. אנצל את הנושא והבמה להרחיב מעט בנושא זה, שהשלכותיו הורגשו עוד שנים רבות בחברה הישראלית.

כתב העת "בוסתנאי" ביטאונה של התאחדות האיכרים, הופיע לראשונה באפריל 1929.

במאמר המערכת החגיגי בשם "כור הברזל" מאת העורך משה סמילנסקי הופיע המשפט הבא:

משפט זה מסכם את רצף הכישלונות החקלאיים של אנשי העלייה הראשונה, האיכרים במושבות הברון, הנדיב הידוע. כישלונות שמקורם גם במציאות חברתית-כלכלית מושחתת ומעוותת. הברון, באמצעות שלוחיו, פקידים ואגרונומים, כפו על האיכרים לגדל גידולים שונים ומשונים, בעוד הם תומכים בהם כלכלית ללא קשר למאמצי האיכרים או לרווחיות הגידולים. היה כאן צירוף של חוסר ידע חקלאי וחוסר מוטיבציה והכל "על חשבון הברון". חלק מן האיכרים החכירו את השטחים לאריסים ערבים בעוד הם עוסקים במסחר ומלאכות שונות במקביל לתמיכת הברון. במימון בזבזני של הברון רוטשילד ובניהול בלתי מקצועי נעשו יוזמות שונות שכשלו: גידול צמחי בושם (כגון גרניום, שיטת המשוכות) ביסוד המעלה, גידול עצי תות והקמת מפעל להפקת משי מגלמי טוואי המשי בראש פינה.  שליחי הברון כפו על האיכרים לגדל גידולים רב-שנתיים – גידולי מטע וכרם, הדורשים השקעה כספית גבוהה, התמודדות עם מחלות ומזיקים והמתנה של כמה שנים עד ליבול הראשון. כך למשל הובאו איכרים מנוסים, שנבחרו בקפידה וגידלו בארץ מוצאם תבואות וירקות, להקים את המושבה עקרון. אולם פקידי הברון הכריחו אותם לגדל מטעים שכשלו והם הגיעו לחרפת רעב. נעשו נטיעות נרחבות של כרמים בכל מושבות העלייה הראשונה לשם ייצור יין. הזנים שהובאו מצרפת לא התאימו לתנאי הארץ ולא הניבו יין איכותי, אך כל היין נרכש לכאורה על ידי הברון במחירים מופרזים. כנימת הפילוקסרה עשתה שמות בכרמים עד שהם נעקרו ובמקומם הובאו כנות אמריקאיות עמידות. בעקבות ירידת קרנם של ענבי היין עודדו פקידי הברון את נטיעתם של מטעי שקדים על פני שטחים נרחבים.  וכך הגענו אל גיבור סיפורנו וסמל חגנו – השקד.

מטעי השקד הלכו והתנוונו אף הם, והפכו לכישלון בשל סיבות שונות שיפורטו בהמשך. האויב העיקרי של עצי השקד הייתה (ועדיין) חיפושית גדולה ממשפחת הברקניתיים בשם קפנודיס. זחלי החיפושית נוברים בשורשי העץ ובצוואר השורש ומביאים למותו. מטעי השקדים נעקרו בהמוניהם ואת מקומם תפסו פרדסי ההדרים הרווחיים. בעוד החקלאים היהודים נכשלים פעם אחר פעם בגידולים חסרי תכלית, גידלו הערבים, בעיקר בסביבות יפו, פרדסים שאת פירותיהם ייצאו באוניות קיטור לאנגליה. רק לאחר שהברון העביר את השליטה על המושבות לחברת פיק"א, החלו החקלאים היהודים לחקות את הערבים (תחילה בפתח תקווה), חפרו בארות ונטעו פרדסי הדר. אך לפני שנשוב לסקירה ההיסטורית ונפרט מדוע היה גורלם של מטעי השקדים כה מר, הנה כמה צימוקים ושקדים.

זהו מכתבו של איכר מן המושבה רחובות, בשם חיים אליעזר מילצ'ן, אשר ליבו נשבר למראה עצי השקד העקורים (1930):

ואגב – שמו של נכדו של האיכר מילצ'ן נקשר לאחרונה בשמפניה וורודה וסיגרים שריחם עלה למרחוק.

שיטת ההדברה הנפוצה ביותר של חיפושית הקפנודיס היתה ליקוט החיפושיות הבוגרות והרחקתן מן המטע. שיטה לא יעילה כמובן. במלאכה זו הועסקו גם ילדים בעונת החופש מן הלימודים. הנה תקציר הרצאה "על אבעית הקפנודיס" שהופיעה בפרסום של משרד החקלאות של ממשלת המנדט. שימו לב לעברית הארכאית ולשמות מיני הקפנודיס. המין קפנודיס השקד נקרא כאן קודח הצואר והמין קפנודיס אפל נקרא כאן קודח החשכה. תודו שזה יצירתי.

המושבה רחובות לא היתה נתונה לשלטונו של הברון ופקידיו, אך עברה את אותם שלבים וכישלונות כשאר מושבות העלייה הראשונה . אחד הילדים שגדלו במושבה בין כרמים ומטעי שקדים היה יזהר סמילנסקי (משה סמילנסקי היה דוד של אביו), שלימים בגר והפך לסופר ס. יזהר, אלוף תיאורי הטבע והנוף. בסיפור "ציידי העזבוק" מיטיב ס. יזהר כדרכו לתאר בסגנונו המיוחד את נזקיה של חיפושית הקפנודיס ואת הווי עבודת קילוף השקדים (עבודה ערבית כמובן). הסיפור נמצא בספרו של יזהר "ברגלים יחפות – ששה סיפורים לבני הנעורים" (הוצאת תרשיש, 1959). האיורים מעשה ידיה של אשתו נעמי.

הסיפור נסב סביב ליקוט החיפושיות ואני מביא בזאת רק כמה עמודים ראשונים של הסיפור. את השם "עזבוק" העניק לחיפושית "הזואולוג העברי הראשון" ישראל אהרוני (לטעמי עבריין ופושע), וההסבר לשם מצוי בסיפור שלפניכם.(מידע מרתק נוסף אחרי הסיפור):

כאמור, הובאו לעיל רק העמודים הראשונים של הסיפור "ציידי העזבוק" המתארים את זירת ההתרחשות ומעניקים לנו אפשרות לחוש את פעמי הכישלון הממשמש ובא למטעי השקדים. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו במשק היהודי 37,000 דונם שקדים ובמשק הערבי 3,000 דונם בלבד. בשנת 1946, לקראת תום תקופת המנדט, התהפכה התמונה. כעת היו במשק היהודי 875 דונם בלבד, ואילו במשק הערבי 39,445 דונם שקדים. עץ השקד הוא עץ סתגלן המסתפק במועט, ויכול לגדול על אדמות גיריות עם כמות מים מעטה ואינו דורש טיפול אינטנסיבי. מדוע אם כן ננטשו ונעלמו מטעי השקד מן המשק היהודי?  כמה סיבות לדבר:

כפי שגם ס. יזהר רומז בסיפור, השקדים גודלו גם בקרקעות שלא התאימו להם, קרקעות דלות מידי או קרקעות כבדות ורטובות מידי. השקדים גודלו בתנאי בעל, אך גם באזורים בהם כמות המשקעים לא היתה מספקת. היתה תערובת של זנים, מתוקים ומרים, ללא טיפוח מתאים. החקלאים לא הצליחו להתמודד עם המחלות והמזיקים (בעיקר קפנודיס) שתקפו את העצים. תנאים אלו הביאו ליבול מועט ולא איכותי שהקשה על יצוא הפירות. השוק בארץ ישראל היה קטן מאוד וללא יצוא אי אפשר היה לקיים את הענף. השוק באירופה דרש שקדים מקולפים (מלבד עונה קצרה בתקופת הכריסטמס). הקילוף הידני של השקדים (כמתואר בסיפור של יזהר) דרש כוח אדם רב והעלה את ההוצאות. יצרנים שונים בארה"ב הציעו לחקלאים מגדלי השקדים מכונות קילוף, אך אלו תלו את יהבם על וועד הצירים ולא קידמו את היוזמה. הנה תכתובת מעניינת בנושא משנת 1919 ותרגום מקסים לעברית:

במקביל החל בולמוס הנטיעות של פרדסי ההדרים, שדחקו את השקדים מן הקרקעות הטובות ביותר. האיכרים בעלי הקרקע הפרטית וההון הם אלו שיכלו לטעת פרדסים, וסירבו בהתמדה להעסיק בהם כפועלים את עולי העלייה השנייה חסרי הכל, בהעדיפם עבודה ערבית זולה. מיתוס כיבוש העבודה העברית נותר כסיסמה ריקה. (ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה על כך את עבודת הדוקטוראט שלה). רק לאחר הקמתם של הקבוצות, הקיבוצים והמושבים, נמצא מוצא לאנשי העלייה השנייה "החלוצים". אלו התבססו בשנים הראשונות על גידולי שדה ופלחה וגן-ירק. כך נוצרו (בהכללה) שני סוגים של חקלאות וחקלאים – חקלאות המטעים והפרדס עתירי ההון, וחקלאות גידולי השדה והירקות, ובהתאמה גם שני מחנות פוליטיים. והסוף הרי ידוע – הפרדסים באזור השרון ומישור החוף הפכו לנדל"ן מניב והצמיחו ווילות ושיכונים.

המשבר הגדול בענף השקדים חל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. דרכי ההובלה הימית לאירופה נחסמו, מחירי השוק העולמי ירדו ושקי השקדים הצטברו במחסני האיכרים ללא דורש. עוד ועוד מטעים ננטשו.

חברת "כרמל מזרחי" הוקמה בוורשה בשנת 1902 במטרה לשווק יין ושקדים מתוצרת ארץ ישראל. בשנת 1924 הוחלט להעביר את שיווק היין לאגודת הכורמים תחת השם המקורי "כרמל מזרחי" ועבור שיווק השקדים הוקמה חברה נפרדת – "כרמל השקדים". הדבר התממש בשנת 1929. הנה כמה מסמכים, השמורים בארכיון הציוני, המעידים על התהליך:

שימו לב בצד ימין למעלה לכתובת: שח-רחוק 4 (מספר הטלפון של החברה).

בשנת 1928 נשלחה דוגמת שקדים לא מקולפים אל "מועצת התוצרת הקיסרית" בלונדון. היה זה משלוח לדוגמה שנועד לבחון את סיכויי יצוא השקדים מארץ ישראל. "באי כח המועצה הראו דוגמאות מהשקדים הללו לאימפרטורים ולסרסרי פירות שונים". השקדים נמצאו קטנים ומכווצים וחסרים את טעם השקד המיוחד. המועצה קבעה שאין אפשרות לשווק שקדים שאינם מקולפים.

בו בזמן, התמידו החקלאים הערבים בגידול השקדים, והבינו שהעץ מתאים לאדמות גיריות ומדרונות באזורי הגבעות ביהודה ושומרון, וכן לאדמות החול-לס הפוריות באזור עזה. לאחר מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה נוצר ביקוש ומחירי השקדים האמירו, אך במשק היהודי כבר לא נמצאו מטעי שקדים. עם קום המדינה נמצאו בשטחה של מדינת ישראל כ-7000 דונם מטעי שקדים "נטושים", אשר עברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשם חולקו למשקים שונים. מרבית השטח נעקר או הוזנח מחוסר עניין. החל משנות החמישים של המאה הקודמת הוחל שנית בהקמת וטיפוח ענף השקדים, תוך שימוש בזנים ואזורי גידול מתאימים, וכיום הוא משגשג.

כאשר תרכשו בימים אלה "פירות יבשים" לקראת החג, אל נא תשכחו את השקדים.

שוב אנו בסגר, נאלצים להסתגר בד' אמותינו. ושוב צר עולמי כגודל גינתי, הגינה המשמשת לי כמפלט ונחמה. לכן אני חורג מן המתכונת הרגילה של "נושנות" ומעלה כאן כמה הרהורים על צמחים. מן התפוח בגן עדן ועד הנדסה גנטית וחיסון נגד קורונה.

לאחר שהצמחים "מבשרי הסתיו" ו"מבשרי היורה" מסיימים את בשורתם ואת פריחתם, סביונים הם הראשונים לפרוח בחורף המוקדם. הם יוצרים מרבדי פריחה צהובים בשדות, וכאשר מתקרבים למשטח צהוב כזה, רואים שהוא עשוי מפרטים בודדים, פרחי סביון. כבני משפחת המורכבים, כל אחד מן הפרחים הוא למעשה תפרחת – צבר עגול של פרחים היושבים על מצעית משותפת הנקראת קרקפת. בשולי העיגול מצויים הפרחים הלשוניים הרחבים (כולם נקביים), ובמרכז העיגול הפרחים הצינוריים הצרים, הזקופים (דו-מיניים). במבט מקרוב כל סביון שונה במקצת מרעיו.

בצילום למטה: מרבד סביונים – כל קולקטיב מורכב מפרטים בודדים.

גידול צמחים, ואפילו רק בחצר הבית, בעציצים, מקנה לנו את היכולת ליצור חיים. טומנים זרע בקרקע ויוצרים חיים חדשים. צריך להיאבק על המשך קיומם: להשקות כמה שצריך, למקם במקום בו כמות האור מתאימה, להרחיק חרקים מזיקים ושבלולים, להעתיק לעציץ גדול יותר שיהיה מקום לשורשים. ואז אפשר לעקוב מקרוב, יום-יום, אחר הגדילה וההשתנות, הנביטה, הלבלוב, הפריחה ועשיית הפרי והזרע, הנבילה והמוות.

הצמחים משתנים כל הזמן, ללא הרף. לא רק בין עונות השנה ובין השלבים השונים של חייהם, אלא כאשר הם גדלים או כמשים מיום ליום, או כאשר הם פונים לעבר השמש ועוקבים אחריה במהלכה לאורך היום. הקנוקנת נאחזת במשהו בקרבתה, מתפתלת סביבו, טבעת אחר טבעת. הפרחים נסגרים לקראת לילה ונפתחים בבוקר כאשר אור השמש נופל עליהם. עלי הצמח נשמטים והצמח מתכופף כאשר חסרים לו מים, ושב ומזדקף לאחר גשם או השקיה אם אלו מגיעים בזמן. עלה מסיים את חייו ונושר ארצה. השינויים והתנועה במרחב מתרחשים גם כאשר הם סמויים מן העין. השורשון יוצא מן הזרע ומעמיק בקרקע, לפני שהנבט בוקע את קרום הקרקע ויוצא אל האור. הזרעים מבשילים בתוך הפרי ואינם נראים עד שהפרי מתבקע והם מתפזרים או נישאים על כנפי הרוח. כל זה מתרחש ביער סבוך או בשדה שטוף אור, אך גם בתעלה בצד הכביש, בסדק שבסלע, או בעציץ הקטן שעל אדן החלון.

אוספים את הזרעים ושומרים אותם לשנה הבאה והתהליך חוזר על עצמו ונותן תקווה של התחדשות, של זמן מיתולוגי, של מחזוריות. אשליית הניצחון על המוות. התהליך המעגלי הזה מדגיש את חילופי העונות, ומבליט לאורך השנה כמה ההשתנות באורך היום היא הדבר היציב והקבוע ביותר בעולמנו, ולכן על פיו קובעים גם הצמחים את לוח הזמנים של נביטתם ופריחתם, בייחוד צמחי הבצל והפקעת – הגיאופיטים. התהליך מתרחש גם בעצים, בייחוד בעצים הנשירים, המשירים את עליהם בסתיו ומקיצים מתרדמתם ומלבלבים באביב, אך מודגש יותר בצמחים החד-שנתיים. לכן התחלתי בשנים האחרונות לגדל בגינתי הקטנה צמחי בר חד-שנתיים. אפילו סתם צמחים "פשוטים" שעבור החקלאים הם נחשבים "עשבים שוטים" או "עשבים רעים". סביון למשל. מה יותר פשוט מסביון? או מקור חסידה, מרור הגינה, שיבולת שועל. מתי שמתם לב לסביון? אני מתכוון ממש לשים לב. להתבונן מקרוב.

בצילום למטה: זה מה שרואים כשמתקרבים לסביון האביבי

צמח כזה, הגדל בהמוניו בשדה, אתה חולף על פניו ולא מקדיש לו תשומת לב. אבל אצלך בגינה, כאשר הוא מככב לבד ולא כחלק ממרבד של בני מינו, ואפשר להסתכל עליו מקרוב בכל שעות היום, נעשה חשוב ומעניין, ומתגלית אישיותו הייחודית. כמו קוץ יבש המושם באגרטל והופך ליצירת אמנות, לאסתטיקה טהורה. ואז מגלים שהפרח הצחור של לוטם מרווני חי רק יום אחד; מגלים שבתוך פרחי מרור הגנה יושב ואורב לטרפו העכביש יפרוחית, הנקרא סרטביש כי הוא נראה כשילוב של סרטן ועכביש והוא משנה את צבעו בהתאם לצבע הפרח עליו הוא נמצא.

בצילום למטה: העכביש סרטביש הפרחים (יפרוחית) על פרח מרור הגנה.

כאמור, הסביון הוא מה שהסופר ס. יזהר כינה "זוטי ארץ" ואליעזר שמאלי כינה "צמח עממי". פרח קטן וצנוע בלי יחסי ציבור. חלק מן הפרולטריון של צמחי השדה הנפוצים. אך באופן כה מוזר – אם נעבור מעולם הבוטניקה לעולם הנדל"ן – שם הסביון הוא המלך. בעקבות היישוב היוקרתי "סביון", הפך השם הזה למותג ולאוצר נדל"ני מניב, ואין כיום עיר ואם בישראל, מבית שמש ועד מעלות-תרשיחא, שאינה מתהדרת בשכונה הנושאת את השם הקסום בכל הטיותיו: "נוף סביון", "נווה סביון", "גבעת סביון", ועוד כהנה וכהנה, סביונים – מלוא כל הארץ כבודם.

בצילום למטה: הנרקיס זכה להיות מוכתר בתואר אצולה "מלך הביצה".

הגינה שלי קטנה, אך על המשטח המרוצף, שעליו אצל השכנים שלי חונות שתי מכוניות, דחסתי מאתיים וחמישים עציצים. שעת היום המענגת ביותר היא שעת הבוקר בה אני יוצא מן הבית ומסייר בגינה ומסתכל על כל אחד ממאתיים וחמישים העציצים בה כדי לראות מי נבט ומי פורח ומי זקוק לעזרה. באותה שעה מתניעים שכניי את מנועי המכוניות ושולחים ענן עשן מצחין אל תוך חלון המטבח של ביתם.

אני מתבונן על נמלה זעירה שגוררת זרע גדול, וחושב על כל הסיפורים, השירים והמשלים שנכתבו במהלך ההיסטוריה על היצור הקטן והחרוץ הזה.

בשנת 1503 צייר Albrecht Dürer את הציור  "פיסת דשא גדולה". היה זה ציור חדשני ומהפכני לזמנו, משום שאין בו פרחים אציליים או בעלי משמעות דתית וסמלית כוורד, צבעוני או שושן צחור, אלא "צמחים פשוטים" המצוירים באופן ריאליסטי.

אני מביא לגינתי קרקע מהחורש, או מגבעת כורכר (כמובן לא משמורת טבע), וממתין לגשם הראשון ולנביטה של זרעי צמחי הבר המסתתרים בה. בכל פעם יש הפתעות של צמחים מעניינים, שמושכים אליהם גם חרקים שמאביקים אותם, או אוכלים דווקא אותם, כמו פרפר זנב הסנונית את צמח הפיגם. הצופיות מרפרפות סביב הפרחים בתורן אחר צוף טעים, השחרור מנקר בקרקע בין הצמחים כדי למצוא שם את מזונו. זוג דררות החי בקביעות ובמונוגמיה על עץ הצפצפה מתחרה בקולותיו הצווחניים בנקישות מקורו של הנקר המחפש חרקים מתחת לקליפת עץ האלביציה. דבורים עמלניות מגיעות בזמזום כנפיים להצטייד בצוף ובגרגירי אבקה. לא רק דבורת הדבש. בארצנו חיים כ-1100 מינים של דבורי בר, כולן יחידאיות, כלומר חיות לבד, לא כמו דבורת הדבש היוצרת חברה עם מלכה וחלוקת תפקידים קשיחה. מצטרפים גם זבובי רחף המתחזים בצבעיהם לדבורים כדי להטעות את טורפיהם.

כל ההמולה הזו מושכת אליה אורחים נוספים, החפצים אף הם להשתתף בחגיגה, וכך אני זוכה לביקורים תכופים של זיקיות וגם גמלי שלמה בכל הצבעים והגדלים באים לשחר לטרף. אט אט נוצרת בגינה יחידה אקולוגית מורכבת, עשירה ומגוונת. על פני הקרקע ובתוכה מתקיים עולם שלם של נמלים, האוגרות את זרעי הצמחים, טחביות ושלשולים הניזונים משאריות הצמחים והחומר האורגני בקרקע. בלילה מתעוררים לפעילות השבלולים והחשופיות (שבלולים נטולי קונכית) ונוגסים בצמחים בהותירם אחריהם את פסי הריר עליהם הם מתקדמים. סמויים יותר מן העין הם קורי תפטיר הפטריות, החיות בסימביוזה עם הצמחים ונגלות לעין רק כאשר גופי-הפרי שלהן גדלים מחוץ לקרקע כדי להפיץ את הנבגים שבתוכם. וכמובן צבא אדיר של חיידקי קרקע העושים את מלאכתם בצנעה ובסתר. והשמחה גדולה.

מביאים אבן מכוסה בטחבים, עדיף עם מעט קרקע עליה היא מונחת בטבע, ומניחים אותה על הקרקע או על מצע שתילה בתוך עציץ. עולם זעיר שלם מתקיים על האבן הזו. צריך רק להתכופף ולהסתכל מקרוב. כיצד צומחים ומבשילים זירי המנבגים, כיצד מוריק הטחב בגשמי החורף ומתייבש בקיץ, אך בחורף הבא, אך יחוש ברטיבות  – ישוב לחיים כעוף החול.

בצילומים הבאים: אבן שהבאתי מן השדה ולאחר הגשם הראשון הטחבים שבו לחיים. בשני הצילומים הנוספים נראים מנבגי הטחבים הנושאים בתוכם את הנבגים (מקבילים לזרעים בצמחים העילאיים).

בינות לטחבים ומסביב לאבן מתחילים לנבוט צמחים קטנים ועדינים. לא כולם בשנה הראשונה. ישנם זרעים השרויים בתרדמה וינבטו רק לאחר שנה או שנתיים. תחילה מופיעים צמחים קטנטנים וזעירים, החיים בטבע עם הטחבים משום שגם להם מתאימים תנאים של לחות גבוהה והסתפקות בקרקע רדודה. הם פורחים ומסיימים את מחזור חייהם לפני שהספקת לפתוח את המגדיר ולנסות למצוא את שמם. אך ישנם גם המוכרים כמו מיני צורית, והשרך העונה לשם היפה היאה לו – חשפונית עדינה. אחר כך נובטים הזרעים שהובאו באקראי עם גוש הקרקע שהיה סביב האבן הטחובה. כך הופיעו אצלי פתאום צמחי פרג, צמרנית הסלעים ומיני סוככיים קטנים. וגם טמוס מזרחי שנעצתי עבורו בקרקע מקל ארוך כדי שיתפתל סביבו ויטפס אל-על. הצמח החמוד ביותר (אם אפשר לקרוא לצמח חמוד) שהגיע עם הטחבים לגינתי הוא טבורית נטויה (אני מכנה אותו פופיקית). שמו ניתן לו מכיוון שפטוטרת העלה יוצאת ממרכז העלה, הבנוי כמו מטרייה הפוכה. לאחר גשם או השקיה נותרת בשקערורית שבמרכז העלה טיפת מים זוהרת כיהלום. צמחי הטבורית הם צמחי סלעים רב-שנתיים בעלי פקעת. הם נעלמים בתום האביב, לאחר שהצמיחו עמוד פריחה, אך שבים לצמוח באותו מקום בחורף הבא.

בשקערוריות של סלעים מצטברים גרגרי קרקע שהרוח מביאה או הגשם משקיע. זרעים נובטים שם והצמחים המתים מוסיפים חומר אורגני, עד שנוצרת גינה קטנטנה ומעניינת. בעונת היובש אני אוסף את הקרקע והרקבובית הזו, ושם בעציץ, ובסתיו נובטים ממנה צמחים מעניינים, פטריות וכל מיני הפתעות. וכאן למדתי לקח חשוב. אם מביאים לגינה אבן או סלע קטן, לא לשטוף מהם את הקרקע הדבוקה אליהם. קרקע זו עשויה להכיל זרעים שינבטו וישמחו את הלב. אני בוחר אבנים עשירות בחורים ושקעים, מתוך ידיעה ששם מסתתרים זרעים של צמחים שישובו וינבטו בעונתם.

בצילומים למטה: צמח מקור חסידה מצוי – נבט, פרח וחנט בינות לטחבים על האבן. ומסדקי הסלע מבצבצת טבורית נטויה.

מתחת לעץ אלון מצוי אספתי בלוטים ששורשון קטן כבר מבצבץ מהם ולקחתי מאותו מקום גם קרקע, המכילה את פטריות המיקוריזה החיות בסימביוזה עם האלון. בעציצים גדולים בגינתי צומחים כעת ארבעה אלונים, ובין ענפיהם, הדקים עדיין, מתחו עכבישים את רשתותיהם, מה שעבורי מעיד שהם בוטחים בעצים הללו. מישהו אמר שחברה נחשבת מתקדמת כאשר אנשים מבוגרים נוטעים עצים למרות שאינם יכולים להיות בטוחים שיחיו מספיק זמן כדי לשבת בצילם. אושר הוא דבר כה חשוב עד שלא משנה האם הוא שלך או של אחרים.

לא חייבים להיות בוטניקאים (את המלה בוטנאי החליפה לאחרונה המלה בוטניקאי) על מנת לגדל צמחים וליהנות מנוכחותם בסביבתנו. יש המגדלים אותם בגלל יופיים, או בגלל אהבת הטבע, וההנאה מובטחת גם בלי לדעת את שמות הצמחים שבגינתנו או פרטים מדעיים נוספים עליהם. כדאי רק לזכור באופן כללי שהצמחים הם הבסיס למארג המזון בעולמנו, הם היצורים היחידים היודעים לרתום את אנרגיית אור השמש ליצירת חומרי הזנה המשמשים למחייתם של כל שאר היצורים עלי אדמות. הם מעניקים לנו גם חומר גלם לייצור נייר, לייצור הבגדים שאנו לובשים ולבניית בתינו והרהיטים שבתוכם. אבותיהם הקדומים הפכו במעמקי הקרקע לנפט המספק לנו אנרגיה ומניע את גלגלי התעשייה והמכונית שלנו. ובל נשכח גם את צמחי המרפא. כאמור, אפשר ליהנות מנוכחות הצמחים בקרבתנו גם מבלי לדעת אודותיהם מאומה, אך ההנאה תהיה שלמה יותר אם יהיה לנו מידע בסיסי עליהם. כשם שאפשר ליהנות מריחו, צבעו וטעמו של יין משובח, ולגרום לסיפוקם של כל החושים, ללא מידע נוסף. אבל מי שחובב יינות ירצה גם לדעת משהו על הרכב הזנים, מקום גדילת הענבים ומיהו היצרן. גם היצר האינטלקטואלי הוא חוש שיש לספקו ולהרגיעו. אין צורך להגזים בכך. השאירו את הפרטים המייגעים לאנשי המקצוע. במאמר שהתפרסם במגזין הבוטני "כלנית" אני קורא שקבוצת חוקרים מאנגליה וגרמניה עובדים מזה שנים רבות על קבוצה טקסונומית של סביונים חד-שנתיים, אשר מרכז תפוצתם באגן הים-התיכון. עבודותיהם שופכות אור על האקולוגיה, הביולוגיה והאבולוציה של הצמחייה הים-תיכונית בעידן הפליסטוקן. החוקר הגרמני Peter Comes מאוניברסיטת זלצבורג באוסטריה עשה את עבודת הדוקטוראט שלו באוניברסיטת סן-אנדריוס בסקוטלנד ואת עבודת השדה המעשית עשה בישראל על סביון אביבי, תוך שימוש באנליזות של רצפי DNA. אני מספר לכם את כל זאת כדי להראות שכל צמח, קטן כגדול, אפילו סביון, משמש מאגר מידע על חוקי הגנטיקה, האבולוציה והאקולוגיה השולטים בעולמנו, והמחקר של צמחים אלה מקדם את המדע. אותו מדע שבזכותו יש לנו חיסון נגד נגיף הקורונה. הידע המדעי הזה הצטבר הודות לעמלם השקדני של בני האדם במשך אלפי שנים. זה התחיל כשהאישה ובעקבותיה האדם טעמו מתפוח עץ הדעת בגן עדן ונפקחו עיניהם. כנראה שהתפוח הזה היה מה שהיום היינו מכנים "חומר משנה תודעה". כאשר גורשו משם למדו ללקט בשדה וביער את הצמחים הראויים למאכל ולהבעיר אש בענפי עצים יבשים כדי לבשל את מזונם ולהתחמם בלילות הקרים. אחר כך למדו לגדל את הצמחים, לטפחם, להשביח את תכונותיהם ולהפיק מהם חומרים מועילים. לכן לא מפליא הדבר שצמחים משמשים משחר ההיסטוריה בפולחן הדתי של כל הדתות, כסמלים או כאובייקטים מקודשים. החל מן הסנה הבוער (איזה צמח הוא בעצם הסנה?), דרך צמחי הבושם שהובאו מרחוק והועלו כקטורת בבית המקדש, ועד ארבעת המינים שאוחז היהודי בדרכו מן הסוכה לבית הכנסת, לאחר שבחר את האתרוג המושלם והמהודר ביותר. בכל אזור מסופוטמיה רווח פולחן שבמרכזו איצטרובל עץ הארז שנקרא דָר, ומכאן כנראה הפסוק שלכאורה מתייחס לאתרוג "פרי עץ הדָר. השושן הצחור מסמל את בתוליה הטהורים של מריה אם ישוע.

בשני הצילומים למטה מתוארת סצנת הפיתוי בגן עדן. את הציור הראשון, בעצם תחריט עץ שהניב הדפס, עשה הצייר ואמן התחריטים (Marcantonio Raimondi (1470/82 –1534. אדם וחוה במלוא הדרם, צמודים ומחובקים באופן אינטימי, כצפוי מצייר שצייר את הספר I Modi בעברית: "הדרכים", באנגלית: The Sixteen Pleasures , ובלטינית: De omnibus Veneris Schematibus. ציורי הספר מתארים תנוחות מיניות באופן מפורש וריאליסטי. הכנסייה הקתולית השמידה את הספר והשליכה את מרקאנטוניו לכלא. מן הספר שרדו כמה פרגמנטים, אך כפי שאפשר לראות באתר שבקישורית לעיל, נוצרה גרסה חדשה, נועזת לא פחות. ואגב, מרקאנטוניו הושפע מאוד מ Durer ואף העתיק כמה מציוריו לתוך הדפסיו. את הציור השני צייר רמבראנדט. כאן אדם וחוה נראים כמו השכן ממול, והנחש עדיין לא איבד את רגליו.

עבור אנשים רבים, צמחים הם בעצם פרחים. כלנית, רקפת, צבעוני, איריס, זוכים לתשומת ליבם רק בעת פריחתם. לפני ואחרי הפריחה הם לא מודעים לקיומם ולא מוצאים בהם עניין. בני האדם מצלמים את הפרחים, מציירים אותם, מעניקים אותם לאהוביהם, מניחים אותם על קבר יקיריהם ומעטרים איתם את ד"ש בגדם באירועים חגיגיים. רבים נוהרים בהמוניהם לפסטיבל "דרום אדום" כאשר הכלנית בשיא פריחתה ושדות הנגב המערבי מתכסים במרבד אדום. אולם במשך כמה חודשים קודם לכן היה שם "דרום ירוק" מרנין, וכמה חודשים אחר כך ישרור שם "דרום חום-צהוב", והרוח תגרום לאדוות בזהב הצמחים היבשים. אך אלו לא ימשכו את ההמונים.

מי שקונים במשתלה עציץ עם רקפת בשיא פריחתה מפסידים את כל השלבים המקדימים בהם בצבצו העלים מן הקרקע, גדלו ונפרשו במלוא יופיים. לעליו של כל צמח רקפת ציורים הייחודיים רק לו ומבדילים אותו מכל שאר הרקפות בעולם. כאשר נובלים הפרחים מופיעים הפירות היפים, שצורתם כפעמון עדין ששוליו משוננים. אני מתענג על הצמחים בכל שלבי חייהם ולא רק בעת הפריחה. החל מן הנבטים הקטנים שאני מנסה לזהות כבר בשלב הפסיגים, ועד הקוצים שאיני יכול לעמוד בפני יופיים ואני מלקט מהם עוד ועוד ושם בכלי זכוכית וממלא בם את הבית. האם ראיתם כמה יפה הקוץ של חוח עקוד? או קייצנית? חפשו את צמחי בר גביע קוצני או תגית לאחר שיבשו ותחזו ביצירת אמנות שרק הטבע יכול להעניק לנו.

כאשר מאיימת סכנה על הצמח, למשל חרק העומד לכרסם את עליו, הוא אינו יכול לקום ולברוח. ותחשבו, לשם השוואה,  על הציפורים שנודדות אלפי קילומטרים מארצות הקור אל ארצות החום ובחזרה. לכן במהלך האבולוציה פיתחו הצמחים מנגנוני הגנה אחרים, למשל ייצור חומרים (מטבוליטים משניים) דוחים או רעילים שימנעו את אכילתם. (חלק מחומרים אלו דווקא ערבים לחיכנו, מה שהפך את הצמחים המייצרים אותם לצמחי תבלין). זוהי אחת מן הסיבות לכך שמספר הגנים של הצמחים גדול מאוד. לחיטת הלחם למשל, למעלה ממאה אלף גנים, פי חמישה ממספר הגנים של האדם. אם צמח נובט במקום שבו אין עבורו מספיק אור, או שהוא חשוף מידי לקרינת השמש הקופחת, הוא אינו יכול לזוז קצת הצידה. בשדה צמח כזה לא ישרוד, או שגידולו לא יהיה מושלם,  למשל – צמח הגדל בצל לא יפרח. אבל בגינה אנחנו יכולים, תוך ניסוי וטעייה, למקם כל צמח בהתאם לכמות האור המיטבית עבורו. כך גם בהתאמת ההשקיה לצריכת המים של כל צמח. קשה לספק בגינה הקטנה את כל התנאים המיטביים והמדויקים להם זקוק כל צמח מצמחי הבר שזהו ביתם החדש. אך לפחות הם מוגנים כאן מפגיעתם הרעה של אופנועי-שטח וטרקטורונים.

ואם בגנים עסקינן, הנה הרהור רציני שטורד את מנוחתי. בשנות השמונים של המאה הקודמת התקדם מאוד מדע הביולוגיה המולקולרית וכמה חברות החלו לשפר את תכונותיהם של הצמחים בעזרת טכנולוגיה שקיבלה את השם המאיים "הנדסה גנטית". תנועת הירוקים באירופה, והמפלגות שנגזרו ממנה, תוך שילוב של בורות וצביעות, הפעילה התנגדות אלימה לפיתוחים אלה. הצמחים שאליהם הוכנסו קטעי DNA זרים היו עתירי יבול, עמידים לקרה או ליובש ובעלי כושר התמודדות עם מזיקים ומחלות ויכלו להפחית את הרעב בעולם. אך ההתנגדות של חלקים גדולים מן העולם הנאור (כולל ישראל) הותירה אותם מחוץ לתחום ומחוץ לחוק. אך בעוד ה"הנדסה הגנטית" אסורה בחקלאות ובתעשיית המזון, הרי שכל התרופות והחיסונים המתקדמים ביותר מיוצרים בעזרת אותה טכנולוגיה בדיוק. למשל האינסולין, התרופה בה משתמשים חולי הסוכרת, מיוצרת על ידי שמרים לתוכם הוחדר הגן לייצור החומר. כל התרופות ממשפחת האימונותרפיה, המשמשות לריפוי מחלת הסרטן במקום הכימותרפיה הרעילה, מבוססות על הנדסה גנטית וכך גם החיסון נגד קורונה. מאמצים מדעיים ודיאגנוסטיים אדירים מושקעים בגילוי ומניעת כניסתו של גרגר תירס מהונדס לתוך איזו טורטייה, אבל הרפואה המודרנית, מצילת החיים, מבוססת על הנדסה גנטית בה התברכנו למרבה המזל.

לאחר תהליך האבקה והפריה, יוצר כל פרח בתפרחת הסביון זירעון המצויד בציצית שערות העוזרת לו להיות מופץ ברוח. לפני שהם נוטשים את הקרקפת המשותפת ונישאים ברוח, מזכיר הסביון ראש של סבא (סב) ששיבה זרקה בשערו. זהו מקור שמו של הסביון. אני בטוח שכל אחד נושא עמו זיכרון ילדות שבו הוא נושף בכל כוח ריאותיו על "הסבאים" האלה ומתבונן בחדווה כיצד מתעופפים הזירעונים מעלה מעלה.