בכרך יא' (1931) של  "השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב", בין כתבות על המלחמה בארבה ובמלריה לבין המלצות מקצועיות לגידול טבק ובננים (בננות), מצאתי את הפנייה המעניינת הזו אל הציבור:

מיהם "אנשי העצים"?   מאחר ונראה כי זוהי היוזמה הציבורית הבלתי ממסדית הראשונה בישראל לשמירת טבע, חיפשתי בכתבי-עת מאותה תקופה, במסמכי הארכיון הציוני, באוספי הספריה הלאומית ובמקורות נוספים בניסיון להתחקות אחר עקבותיהם של "אנשי העצים". להפתעתי גיליתי שפעילות אידיאולוגית של שמירת טבע וייעור הפכה חיש מהר לפרשיה פוליטית- כלכלית, בה היו מעורבים ראשי היישוב, המוסדות הלאומיים בארץ ישראל וההנהלה הציונית בלונדון.

פרטים נוספים שנמצאו בכרך הקודם של "השדה" משנת 1930, וכן בכתב העת "בוסתנאי" ביטאון התאחדות האיכרים מאותה שנה, החלו לשפוך אור על האגודה והעומדים מאחוריה. מסמכי האגודה תורגמו מאנגלית באופן מעט משובש ושגוי אך מעורר אהדה. הנה חזון האגודה:

 "מטרת אנשי העצים היא לפתח חוש אילנות בכל אזרח, ולאמץ את כלם לנטוע, לשמור ולאהב את עצי הארץ; כי היער הוא בין אומניות השלום הכי ישנות והכי מכובדות של בני-אדם, וההתעסקות בה היא בלתי אנוכית, ועבודה של בנין".

 הנה כמה קטעים המעידים על מטרות האגודה ורוחה:

האגודה קראה לכל אזרחי פלשתינה (א"י) לטעת עצים בנחלותיהם הפרטיות, בגנים וברחובות הערים. מאחר והזרעים אשר שימשו לריבוי עצי היער ע"י מחלקת החקלאות והייעור המנדטורית ניקנו בחו"ל (הודו, אוסטרליה, דרום אפריקה), ביקשה האגודה מבעלי עצים וחורשות פרטיות לתרום לה זרעים. מעניינת רשימת העצים בשמם נקבו, עצים שהיו מיועדים לנטיעה ביער וגם לסביבה עירונית:

"המינים הנחוצים ביותר הם: אורן ירושלים, אורן הסלע, זית, חרוב, ברוש, אילנטוס, אקליפטוס, אקציה, קזוארינה, גרבילאה, ושינגטוניה, ארוקריה, ברכיטון, אזדרכת, צפצפה, אקציה לבנה, זקורנדה, פינסינה, פלפל, בטנה, פלטאנוס (דולב)"

כאמור, אגודת אנשי העצים הייתה גוף התנדבותי, שפעל מטעמים אידיאולוגיים. סיסמתם היתה "פתחו את החוש לעצים" (tree sense). עיקר התרומות הגיעו מחו"ל, מתורמים שאינם יהודים. אנשי העצים הוסיפו בפעולות ההסברה והחינוך שלהם מימד נוסף בחשיבותו של היער: לא רק תועלת כלכלית לצד שימור קרקע ומניעת נדידת חולות, או הבטחת ההתיישבות והריבונות על קרקע הלאום (ובמלותיו של יוסף ויץ: "'יעור הארץ' מילא תפקיד של חלוץ בכיבוש אדמה גאולה, בהפרחת שממה ובהתנחלות ציונית רחבת מידות"), אלא מימד של שמירת טבע ותרומה לנפש האדם. וכפי שניסחו בעלון שפרסמו: "יערות נותנים יופי וצל. חשיבות מרובה נודעת מהם להחלמתנו, בריאותנו והצלחתנו החברותית."

שני גופים ממסדיים פעלו באותן שנים בנושא הייעור בארץ ישראל: הקרן הקיימת לישראל והמחלקה לחקלאות וייעור של הממשלה המנדטורית. (ראה במדור "דבר העורך" בסוף הרשומה למטה סקירה קצרה על ראשית הייעור בא"י עד לתקופה הנדונה) מה היה יחסם של שני גופים אלו לפעילותם של אנשי העצים?

מסמכים ומכתבים המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובעתונות של אותה תקופה, מפרטים מיהם אנשי הציבור שעמדו בראש אגודת אנשי העצים.

הנציב העליון הוגדר כפטרון האגודה. לועד האגודה גויסו ראשי הזרמים הדתיים, מוסלמים ונוצרים, ראשי עיריות ומחוזות, מנהלי בתי ספר ובעלי תפקידים רמים בממשל המנדטורי. האנגלים מופיעים עם שלל תארי הכבוד והעיטורים הצבאיים. עם חברי הועד והנשיאות היהודים נמנים א. קראוזה מנהל בי"ס מקווה ישראל, י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית ורחל ינאית בן-צבי שהקימה שתי משתלות עצים בירושלים ב-1920. לחברי הועד היהודים עוד נחזור בהמשך. בתחתית העמוד מצוין שמו של המייסד, וכך אפשר להמשיך ולהתחקות אחר ייסוד האגודה וקורותיה.

היוזם של אגודת אנשי העצים היה ד"ר ריצ'ארד סט. בארב בייקר (Dr Richard ‘St. Barbe’ Baker ), יערן אנגלי ששירת במחלקת הייעור הבריטית בקניה ובניגריה, ושם הקים ב-1922  אגודת אנשי עצים ופעל לשימור היערות (בייחוד יערות עצי המהגוני) ונטיעת עצים חדשים בקרב האוכלוסייה המקומית. המקום השני בו הוקמה על ידו אגודת אנשי עצים הוא בארץ ישראל, בשנת 1929. עד 1959 כבר היו אגודות כאלה ב-53 מדינות. בייקר הקדים את זמנו בכל מה שקשור בשמירת טבע, מלחמה במדבור וקידום נשים לתפקידי מפתח בפעילות זו, ונודע בכינוי "איש העצים". בייקר אימץ את הדת הבהאית והוא נהג "להטעין את הסוללות שלו" ע"י הצמדת ידיו לעץ ארז הלבנון במשך שתי דקות. בשנת 1992 הפך ארגון אנשי העצים  לארגון International Tree Foundation (ITF.

בשלהי שנת 1928, ממקום מושבו בלונדון, החל בייקר להכין את הקמת אגודת אנשי העצים בישראל ולעשות נפשות לעניין. לאחר שקיבל את תמיכת הנציב העליון בפלשתינה, סיר ג'ון רוברט צ'אנסלור, הוא נפגש עם אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון על מנת להכין את הרקע לביקורו בארץ ישראל. הקשר העיקרי שלו היה עם פול זינגר (Paul Singer), מנהל הועד לענייני כספים וכלכלה של ההסתדרות הציונית, אשר התרשם באופן חיובי מאוד מבייקר ומכוונותיו והחל לשלוח הנחיות למוסדות הציוניים והגופים המיישבים בארץ ישראל על היוזמה המתרקמת. פול זינגר הגדיר את בייקר כאריסטוקרט אידיאליסט ולכן הנחה את האנשים בארץ ישראל כיצד לקבל את פניו, כיצד להציג את הציונות כתנועה אידיאליסטית, להראות לו את טקסי ט"ו בשבט וללוות אותו בסיוריו. בייקר גייס בלונדון את תמיכתם של גנרל אלנבי, הלורד מלצ'ט (הלורד מונד) והאיש המיוחד Francis Younghusband, (חפשו בגוגל) אשר ארגנו כנסים למען אגודת אנשי העצים, ופרסמו בעיתונות מאמרים אוהדים ופיוטיים, ובהם קריאה לתרום למען המטרה הנעלה – ייעור הארץ אשר למען שחרורה מסרו חיילים בריטים את נפשם". הכל היה מוכן להגעתו של בייקר לארץ ישראל. ראשי הציבור והמנהיגים מכל הזרמים והדתות, כולל המופתי הגדול של ירושלים, הוזמנו להיות חברים בועד האגודה. פ.י. טיר (F.J. Tear סגן מנהל המחלקה לחקלאות וייעור בממשלה המנדטורית), התמנה למזכיר הכבוד של האגודה וביצע את כל הפעילות הארגונית, באמצעות מחלקת הייעור.

כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים מלונדון אל אנשי הקרן הקיימת בישראל על יוזמתו של בייקר, החלה חליפת מכתבים בהולה. מכתבים פנימיים בין ראשי קק"ל בארץ ובינם לבין המשרד הראשי בלונדון ומשרדי ההסתדרות הציונית. אנשי קק"ל, ובראשם יוסף ויץ, חששו שהתרומות שתגענה לאגודת אנשי העצים מיהודים ומלא יהודים, בעקבות התעמולה והתמיכה הרחבה בעניין, תהיינה על חשבון התרומות לקק"ל. אנשי קק"ל פנו למחלקה לחקלאות וייעור ולבייקר ודרשו באופן אולטימטיבי לקבל מחצית מכל התרומות שתגייס אגודת אנשי העצים. בכספים אלה הציעה קק"ל לבצע ייעור על שטחי קרקע השייכים ליהודים. קק"ל מודיעה שאם לא תכובד דרישה זו, לא יהיה שיתוף פעולה בין המוסדות היהודיים לבין האגודה וכל האישים היהודים שהוזמנו להיות חברים בועד האגודה יתפטרו. אנשי האגודה מתכננים לנטוע יער במגדל על גדות הכנרת ובאתר השומרוני הטוב בין ירושלים ויריחו ואילו ויץ מציע להם לטעת על חשבונם 2500 דונם בקריית ענבים – קרקע השייכת לקק"ל. מחלקת החקלאות והייעור מסרבת להצעת הקרן הקיימת. חילוקי דעות מתגלעים בין משרד ההנהלה הציונית בלונדון, התומך בשיתוף פעולה עם אגודת אנשי העצים, לבין המשרד בארץ ישראל, בהובלת עקיבא אטינגר, יוסף ויץ והיו"ר מנחם אוסישקין. לקראת בואו של בייקר לארץ ישראל יוצאת הודעה לעיתונות והעיתונים מתבקשים לפרסם את הפעילות הצפוייה של האגודה ואת רשימת התורמים והסכומים שגויסו. בתגובה שולח יוסף ויץ מכתב אל מערכות העיתונים (24 ינואר 1930, נמצא בארכיון הציוני) אותו כדאי להביא ככתבו וכלשונו. (בסוגריים מרובעים – הערה שלי א.ר.):

"לתשומת-לב העורך וחברי המערכת, ולא לפירסום:

בקשר עם כרוז אגודת "אנשי האילנות", שנתפרסם בגליון "דבר" מכ"ד לח"ז, הריני מתכבד להסב את תשומת-לבכם לעובדה, שבאי-כח המוסדות הציוניים והישוב היהודי החקלאי בארץ, שהיו נמנים כחברים בועד האגודה האמורה, התפטרו כולם, בהתאם להחלטת ההנה"צ [ההנהלה הציונית] והקהק"ל, ובועד האגודה לא משתתף כיום אף יהודי אחד. ההתפטרות הזאת באה כתוצאה מאי-מילוא דרישת המוסדות מאת מיסדי האגודה, – דרישה שאמרה להבטיח מלכתחילה את חלקו של הישוב העברי במכסת התרומות שתתקבלנה לאגודה, באופן שמחצית התרומות תוקדש לעבודת-היעור על אדמה עברית וע"י עבודה עברית. הדרישה נומקה בזה, שהודות להשתתפות הישוב העברי באגודה תתרבינה אצלה תרומותיהם של היהודים – בארץ ובגולה, שאילמלא היתה (האגודה) קיימת היו (התרומות) באות לקהק"ל; נמצא, שהאגודה עשויה להתחרות בקרן תרומות-העצים של הקהק"ל ולהמעיט את הכנסותיה, ואם לעומת זאת לא תובטח עבודת היעור על אדמתנו בעבודה עברית – צפוי הפסד ניכר לעבודת היעור הלאומי הנעשית ע"י הקהק"ל.

הדרישה הזאת לא נמלאה, כאמור, והאינטרסים של הישוב העברי בענף ע"י האגודה הנ"ל לא הובטחו בכלום. אי-לזאת הוחלט ע"י ההנה"צ והקהק"ל לא להשתתף בועד האגודה, כדי לא להניח גושפנקא עברית על מוסד מתחרה בעבודת הקהק"ל. כל החברים היהודים נשמעו להחלטה והתפטרו.

בדעתכם עתה את מצב-הדברים – תודו – , בין אם מטעמים ידועים לא כדאי לצאת בדברי התנגדות לאגודה בפומבי, הנה ודאי, שאין זאת מחובתה של העתונות העברית בארץ לסייע בפרסום האגודה; בכגון דא שתיקה מוחלטת יפה לה. אני מציע לכם, איפוא, לא לפרסם להבא כל ידיעה, כרוז ובדומה בנוגע לאגודה הזאת.   בכבוד רב, י. ויץ"

בהתכתבויות פנימיות היה ויץ נחרץ יותר. למשל בתשובה לפול זינגר, אשר דיווח על צערו ואכזבתו של בייקר מתגובת קק"ל וניסה לשכנעו להפריד בין פוליטיקה וייעור ולנצל את נושא הייעור כבסיס אידיאולוגי לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, הוא כותב: (16.10.1929) – "דעתו של מר זינגר על העבודה המשותפת עם הממשלה והערבים ב"שדה הייעור", אם גם איננה נובעת ממקור "ברית שלום", אבל גם היא מיוסדת על חוסר ידיעת אנשי הארץ וקולונל סויאר [Sawer – מנהל מח' חקלאות וייעור] בראשם. אם יש אנטיסימיזם רוחני, הרי האחרון הוא בא כוחו בארץ-ישראל, ולא הוא שיתן אפשרות כי חותם עברי יונח על העבודות שתיעשינה תחת הנהלתו. ומה שנוגע לערבים, – עוד רחוק היום, שיעריכו את העץ עד כדי כך שאין לשלוח בו אש; ואף אם גם הם יעבדו בזה – כסף משלהם לא ישקיעו. בכל אופן,- הרי ראינו שהם משחיתים זיתים ושאר עצים, השייכים לחבריהם ולשכניהם בכל מקרה של תגרה ביניהם."

רצה הגורל, ועשרה ימים לאחר כתיבת דברים אלה שרפו פורעים ערבים את יער חולדה ואת יער תלפיות בירושלים, במה שמכונה "מאורעות תרפ"ט".

האספה הראשונה של אגודת אנשי העצים בפלשתינה התקיימה באווירה חגיגית בתאריך 11 פברואר 1929, במשרדי המחלקה לחקלאות וייעור בירושלים. מנהל המחלקה, הקולונל E.R. Sawer הקריא עלון שכתב בשם: "תחיית ארץ הגבעות של פלשתינה". הוקרא מכתב תמיכה מאת מלך אנגליה. נישאו נאומים נלהבים בהם נשמעו הביטויים "מדיניות ירוקה" ו-"שטחים פתוחים".  בייקר הקריא שיר של הנרי ואן-דייק. לאחר האספה, שולח יוסף ויץ מכתבים אל כל חברי הועד היהודים ודוחק בם לשלוח מכתבי התפטרות רשמיים אל מזכיר הכבוד של האגודה, טיר. רחל ינאית בן-צבי הביעה היסוס ונקראה לפגישה בהולה במשרדו של מנחם אוסישקין. י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית התמהמה אף הוא והודיע על התפטרותו רק לאחר כמה וכמה מכתבים תקיפים מראשי קק"ל. בשלב זה נוצר נתק מוחלט בין הצדדים וכל אחד המשיך בדרכו, מה שמקשה לאסוף מידע על פעילות האגודה באמצעות מקורות מקומיים. באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית מצויה מודעה משנת 1931 המכריזה על הרצאתו של בייקר בתל אביב. וזהו נוסח המודעה:

רמז נוסף לפעילות ההסברתית-חינוכית של אגודת אנשי העצים מתגלה בשנת 1935 במסמכי מחלקת החינוך המנדטורית. האגודה מכריזה על תחרות נטיעת עצים בין בתי הספר וחלוקת גביע ע"ש הרברט בנטואיץ', היועץ המשפטי של התנועה הציונית.

אזכור נוסף, והפעם מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר עצמו, מצאתי בעלון "ליערן" (בטאון אגודת היער בישראל שהוקמה ב-1944) משנת 1954.

בייקר נענה להזמנה לבקר בתערוכת כיבוש השממה (חפשו בגוגל את מאמרו של גדעון עפרת) שנפתחה בספטמבר 1953 בבנייני האומה בירושלים (בטרם הושלמה בניית  הבניין), מעלה זיכרונות מביקורו הראשון בארץ ישראל ומזכיר את המשלחת המדעית לסהרה בראשה עמד:

ולסיום –  עצה טובה מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר:

דבר העורך

סקירה קצרה על פעולות הייעור ומצב הייעור עד להקמת "אגודת אנשי העצים" 1929:

בשנת 1904, אישר הוועד הפועל הציוני הגדול של ההסתדרות הציונית (הכינוס האחרון בו השתתף הרצל) את הקמת אגודת "תרומות עצי זית"  ששמה למטרה להכריז על אדמות הקרן הקיימת כעל "אחוזות העם" ולנטוע אותן עצי-זית.  עצי הזית נבחרו על פי המלצת האגרונומים זליג סוסקין ואהרן אהרונסון שפתחו ב-1900 משרד לייעוץ חקלאי.  ביערות המיועדים ראו מקור ליצירת הכנסה כספית שתנוצל להקמת בתי ספר גבוהים. בשלב הראשון לא הצליחה הקרן לגייס תרומות, עד שפרופ' ורבורג הציע בקונגרס השביעי לכנות את הייעור "יער הרצל" , לזכרו של חוזה המדינה, ומבצע תעמולה רחב הצליח לגייס כסף רב. לאחר גלגולים ותלאות רבות ניטעו שני יערות של עצי זית בבן-שמן (בית-עריף) ובחולדה. בין השנים 1908 – 1912 ניטעו כבר כ-25,000 עצי זית, אך הסתבר שהחישובים הכלכליים היו מוטעים, אפילו לאחר נטיעת עצי שקד בין שורות הזיתים, הטיפול היה כושל, ויערות הרצל נחלו כשלון חרוץ. לכן החליטה קק"ל לשנות את שם האגודה ל"תרומת עצים" ולהתחיל לטעת עצי יער שעלותם נמוכה יותר.       

האגרונום עקיבא אטינגר מונה עם תום מלחמת העולם הראשונה לעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. אטינגר היה זה שהוביל מהפך יסודי במדיניות הייעור בארץ ישראל. ראשית – הוא המליץ להפסיק את הניסיונות הכושלים לטעת יערות של עצי זית או עצי פרי אחרים, כפי שנעשה על ידי קק"ל ב"יערות הרצל" בבן-שמן ובחולדה, ובמקום זאת לטעת עצי סרק, בעיקר אקליפטוס, אורן וברוש. אטינגר קבע שהדרך הנכונה לייבש את הביצות היא באמצעות ניקוז ותיעול ולא על ידי נטיעת עצי אקליפטוס שתועלתם בעניין זה אפסית, ולפיכך אין לטעת עצים בביצות. את היערות יש לטעת על מדרונות ההרים ובחולות, במקומות אשר לא יצלחו לחקלאות.  אטינגר הקים משתלות לייצור עצי יער ובשנת 1920 הוכנו במשתלות אלה יותר ממיליון שתילים. בשנת 1919 הזמין אטינגר את יוסף ויץ לעבוד לצדו בנטיעת יערות, ומאז ועד 1966 היה ויץ הדמות הדומיננטית במפעלות הייעור בישראל וכונה "אבי היער".

בעת שהפציעה ביערות פלשתינה עמותת אנשי העצים, בשנת 1929, היתה הקרן הקיימת עסוקה בגיוס כספים לנטיעת יער בלפור ליד גניגר, היער הראשון בישראל על שם אישיות לא יהודית, ובנטיעת יער ליד משמר העמק, שנוסדה על אדמות הכפר אבו שושה. עד 1929, השנה בה אנו עוסקים, נטעה קק"ל בסה"כ 3400 דונם, מרביתם באורן ירושלים, ואילו חברת פיק"א (הממשיכה את פעילות הברון רוטשילד) נטעה אלף דונם (אקליפטוס) בחולות קיסריה לשם מניעת כיסוי מסילת הרכבת לחיפה בחול הדיונות.

פעולות הייעור של ממשלת המנדט

הבריטים, הגיעו לכאן עם מסורת אירופית של שמירת קרקע, שמירת טבע וייעור. לכך הצטרף רצונם הדתי-רומנטי לחדש כמקדם את מה שהצטייר בעיני רוחם כנוף הקדום, התנכי, של ארץ הקודש. לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים, עוד בתקופת הממשל הצבאי, הם הקימו מחלקה לחקלאות ייעור ודיג בשם "מחלקת חקלאות וייעור" ופרסמו תקנות האוסרות כריתת מיני עצים עליהם הכריזו כמוגנים – חרוב, אלה, זית, ובהמשך מינים נוספים. הבריטים נטעו כשני מליון עצים כאמצעי לעצירת סחף קרקע בחבלי ההר, וייצוב חולות נודדים (בייחוד בחבל עזה). לצורך זה ייבאו זרעים מאוסטרליה, מצרים והודו. כך הגיעו לארץ מינים אשר נחשבים כיום מינים פולשים אגרסיביים מאוד, כשיטה כחלחלה ושיטה עגולת-זרעים וכנראה גם פרקינסוניה שיכנית (יוסף ויץ מדווח ב-1940 על 35,000 עצי פרקינסוניה שניטעו כמשוכות בגבולות היערות, 1% ממספר העצים ביערות אז). עם הקמת הממשל האזרחי פרסמו הבריטים את "פקודת היערות והחורשות 1920", אשר הורחבה בשנת 1926 לפקודת היערות הקיימת עד היום, והיא אפשרה הכרזת שמורות יער, הכרזת רשימת העצים המוגנים ופיקוח על כריתת עצים ורעייה. בשנת 1936 הופרדה מחלקת הייעור ממשרד החקלאות והדייג והפכה ל- "מחלקת הייעור", בעלת מעמד של משרד ממשלתי עצמאי. מחלקת הייעור עסקה גם בשימור וחידוש החורש הטבעי. בשלושים שנות המנדט נטעה מחלקת הייעור כ-42 אלף דונם, בעוד קק"ל נטעו עד קום המדינה כ-13 אלף דונם. 

 רשימת ספרות                                         

1. בוסתנאי – עתון התאחדות האכרים ביהודה ושומרון (1930), גליון מ"ז מרס 1930. 

2. ביין, א., (1954). תולדות ההתישבות הציונית. מסדה, תל-אביב.  

3. השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב (1931), כרך י"א.

4. ויץ, י., (1940). אילו עובדות ומסקנות לעבודת היעור של הקרן הקימת לישראל. השדה כ',   חוברת ג', עמ' 108 – 120.

5. ויץ, י., (1970). היער והיעור בישראל. הוצאת מסדה, רמת-גן.

6. ליערן – עלון ידיעות מקצועיות, אגודת היער בישראל (1954). שנה רביעית גליון 1-2.

7. ליפשיץ, נ., ביגר, ג. (2000). נלבישך שלמת ירק. קרן קימת לישראל, הוצאת אריאל ירושלים.

8. פז, ע. (2008). לעבדה ולשמרה, שמירת טבע בישראל. הוצאת ספרים אריאל ירושלים.

8. מסמכים ומכתבים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובספריה הלאומית.

אחד הספרים "המיוחדים" או אולי המוזרים באוסף שלי, הוא הספר "בר-מצוה רעדעס" (דרשות בר מצווה), שיצא לאור בניו-יורק בשנת 1908 בהוצאת "היברו פאבלישינג קאמפאני". הספר הוא למעשה אוסף של דרשות בר-מצווה שכתבו סופרי יידיש ידועים. מרבית הדרשות בשפת יידיש, כמה בעברית וכולן מתורגמות לאנגלית. עורך הספר, שאף כתב כמה מן הדרשות הוא פראפ. ג. זעליקאוויץ, כלומר: פרופסור גצל זליקוביץ'. ואליו עוד נשוב בהמשך, ובגדול!. הספר הוא חלקו השני של הספר דער אידיש-אמריקאנער רעדנער – המכיל 517 נאומים לכל אירוע.

השפה בטקסטים המלווים את הספר ואת הוצאת הספרים בפרסומות ובקטלוגים מאותה תקופה היא תערובת של יידיש ועברית במבטא אשכנזי מתובלות באנגלית. אך מסתבר ששפה זו עדיין שרירה וקיימת, כפי שמצאתי בבלוג עכשווי של בחורי ישיבה באמריקה, בדיון על היעלמותה של הוצאת הספרים:

Hebrew Publishing Company was mechallel shabbos with their printing. It might be assur altogether to use their sforim

הדרשות רובן ככולן חוזרות בסגנון, ברמה ובאריכות שונים על אותם מוטיבים ידועים, הזכורים לי אף מן הדרשה שאני נשאתי לפני כך וכך שנים (עדיין לא עברו ה"סימנים הכחולים" מהצביטות שהעניק לי בנדיבות המלמד, כאשר טעיתי בהטעמת טעמי המקרא של פרשת השבוע) – דברי תודה להורים "שהביאוני עד הלום", הצהרת מחויבות לעם ישראל ותורתו ולקיום המצוות, וכמה מדרשים על התפילין. אולם דרשה אחת משכה את ליבי. כותרת הדרשה: רגשי תודה – נער עני מבית ספר עברי מדבר בשם כל התלמידים ומביע תודה לפני קהל ועדה. הנה הדרשה:

המחבר הוא הלל מאלאכאווסקי, ובסוף הספר, בין שאר הפרסומות על ספרי ההוצאה,  מופיעה פרסומת גם על ספריו "הנסיון הראשון" (והוא מורה לשון עבר לילדי ישרון בדרך קצרה ובסגנון קל ויפה) והספר "ספורי החומש".

הוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קאמפאני" (ששמה חזר לתודעה לאחרונה עם הופעת הספר בשם זה מאת מתן חרמוני, 2011) נוסדה בניו-יורק בשנת 1900 ע"י יוסף וורבלווסקי שהיגר לארה"ב מליטא ב-1884 ונפטר ב-1919. ההוצאה, שפסקה לפעול בשנות השבעים של המאה הקודמת, הוציאה לאור ספרים ביידיש וספרי קודש. מבט אל רשימת הספרים שהיא הציעה לקורא מעל גבי הכריכה הפנימית של הספר בו אנו עוסקים מראה שמלבד ספרי הקודש, עיקר פרנסתה היה מספרי לימוד עברית שהביקוש להם נוצר עם פריחתם של בתי הספר של יום ראשון (Sunday school).

לצד סופרי היידיש הקאנוניים הקלאסיקונים – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, פרחה גם סוגה נוספת, שספריה הרבים, אותם לא תמצאו בקטלוג ההוצאה ובפרסומותיה, נמכרו ונחטפו בדוכנים מיוחדים למאות ואלפים. זוהי ספרות הזבל (trash) הידועה בשם "שונד" (Shund), ספרות זולה ונחותה, ספרונים וחוברות עם סיפורי אהבה ופשע סנסציוניים בעלי גוון ארוטי. בין הכותבים היו סופרים ידועים שחתמו בשמות עט בדויים. אחד הבולטים בהם, שהצטיין בכתיבה ארוטית, היה ליטווישען פילאזאף (פילוסוף ליטאי). ובכן – זהו שם העט של לא אחר מאשר פרופסור גצל זליקוביץ' העורך הנכבד של ספר דרשות הבר-מצווה. מוזר הדבר, שעל אחת מארבע הדרשות שפרסם בספר בר-מצוה רעדעס חתם בשם העט ליטווישען פילאזאף.

גצל זליקוביץ' היה טיפוס מיוחד, בין גאון והרפתקן לבדאי, שקורות חייו יכולים למלא את חייהם של שלושה אנשים לפחות. ד"ר זאב גולדברג חקר במשך שנים את קורותיו, כתביו ואופיו של זליקוביץ', וכתב על כך מאמרים מרתקים (ראה בלינק לעיל). מן ההקדמה לאחד המאמרים אני מצטט בהרחבות ושינויים קלים:

גצל זליקוביץ' נולד בעיירה ריטובה בפלך קובנה שבליטא בשנת 1855. הוא התחנך בחינוך תורני ונחשב לעילוי בישיבות. בגיל 18 עזב את העיירה ושם פעמיו לצפון אפריקה, שם עבד כמזכיר במשרד עורכי דין באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו ושם למד ערבית וגם למד לדבר עברית בהברה ספרדית. בשנת 1878 הגיע זליקוביץ' לפריז והחל ללמוד אג'יפטולוגיה ושפות שמיות עתיקות באוניברסיטת סורבון. הוא התפרנס כמורה לשפת ההירוגליפים וכספרן. אליעזר בן יהודה שפגש אותו שם, טען לימים, (במאמרו החלום ושברו) שהיה זה זליקוביץ' ששוחח איתו בעברית בהברה ספרדית והצית אצלו את הרעיון להפוך את העברית לשפת דיבור יומיומית. בשנים 1885-1884 השתתף כמתורגמן לערבית במשלחת הבריטית שיצאה לסודן לחלץ את הגנרל הבריטי גורדון שהיה נצור בחרטום לאחר המרד שם. דיווחיו על רצח כביכול של העיתונאי הצרפתי אוליבייה פן הציתו סערה מדינית בין צרפת ובריטניה. קוראי העיתונות העברית באותן שנים הכירו אותו בעיקר מכתבות שפרסם ב"המגיד" וב"המליץ" ובהן תיאר את מסעו בסודן. בעקבות הפרשה נאלץ לעזוב את צרפת ויצא למסע בקהילות היהודים בבולגריה, יוון, תורכיה, הונגריה ורומניה ודיווח על פרנסת היהודים מעסקי זנות. בשנת 1886 היגר לארצות הברית, אימץ לעצמו את התואר "פרופסור" ועסק בעיקר בכתיבה ובעריכה בעיתונות ביידיש. בעיתונות זו פרסם מאמרי מערכת וסקירות למדניות לצד רומנים זולים ומדורים לאישה ולגבר. גצל זליקוביץ' היה מחלוצי הכתיבה הסנסציונית והארוטית ביידיש אך כתב גם מדורי ספרות ולמדנות שבהם עסק  בסקירה של ספרי יראים. כתב את הספרים "ציורי מסע" על הרפתקאותיו בסודן ו"תורת בודהא". הוא נפטר בניו-יורק בשנת 1927.

הנה כי כן, כך אפשר בעזרת ספר ישן ומרופט לגלות דמויות מרתקות ושרידי תרבות שחלפה מן העולם. (או שמא לא חלפה כלל?)

הנה דוגמה של רומן שונד שמצאתי באוספיי, מאת שמ"ר – נחום מאיר שייקביץ', מן הראשונים שכתבו ספרים בסוגה זו, שכונתה "רומנים למשרתות". אף הוא סיים את חייו בארה"ב לאחר ששלום עליכם פרסם ביקורת קשה על ספריו (משפט שמר). הרומן דיא שלאנג אין גן עדן (הנחש בגן עדן), ווילנה 1890. מצרף גם את ההקדמה לרומן, להנאת הקוראים יידיש…

דבר העורך

ראשית, אם יש מבין קוראינו הנאמנים מישהו מיודעי היידיש, שמוכן לתרגם עבור כל הציבור את ההקדמה לספר הנחש בגן עדן שלעיל – יבוא על הברכה. תודה!

למותר לציין ששפת היידיש (או אידיש, או אידית, או יהודית כפי שמופיע בכתבים ישנים) נפלה שדודה בשלוש  מלחמות שניטשו על אדמת ארץ-ישראל: המאבק לשלילת הגלות, המאבק להנחלת השפה העברית, המלחמה בין התנועה הציונית לבין תנועת הבונד. היידיש כונתה בזלזול "ז'ארגון", כלומר שפה שאינה טהורה ואמיתית אלא ערבוב של כמה שפות ושונה במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אנחנו, הילדים שגדלו בבית שבו ההורים דיברו ביידיש עם סבא וסבתא, וביניהם (שהילדים לא יבינו), התייחסנו ליידיש כמשהו ישן וגלותי והתביישנו בה. היום יש ניסיון להחיות את היידיש במחלקות לספרות באוניברסיטאות השונות (מסלול בינאוניברסיטאי לתואר שני), אבל השפה הולכת ונעלמת בתרבות החילונית, עם הזדקנות והסתלקות הדור שבשבילו זו היתה מאמעלושען (לשון אם). אצל החרדים זו עדיין שפת דיבור חיה ובועטת, אך איני יודע האם יוצאים לאור ספרי ילדים או ספרות יפה שאינה בנושאים דתיים.

שאלתי את יעל חָבֵר – חוקרת בתחום תרבות היידיש באוניברסיטת ברקלי, האם היידיש עדיין קיימת בארה"ב בספרות פרוזה ושירה חילונית, האם יש ממשיכים לבשביס-זינגר? וזוהי תשובתה. תודה ליעל:

שלום אורי,

תודה על הפנייה שלך. השאלה שהעלית מעניינת מאד, ונוגעת בהמשך קיומה של תרבות היידיש הגדולה שהתפתחה באירופה ונקטעה באמצע המאה שעברה. השאלה במקומה…

לדעתי (ויהיו בוודאי כאלה שיחלקו עלי), אין המשך של ממש לתרבות יידיש החילונית. היידיש במאה ה-21 היא בינתיים נחלתם של החרדים; וכדרכה של היידיש, כל קבוצה חרדית מפתחת את הניב שלה, שלא לדבר על ההיגוי השונה. תרבות היידיש הזו פורחת במסגרת המיגבלות הדתיות. קיימת מערכת ענפה של הוצאה לאור, וכולה בתחומי דרך החיים החרדית. בניו יורק ובמרכזים אחרים של חרדים יוצאים פרסומים לילדים, לילדות, לנשים, וכיו"ב. היידיש בפרסומים אלה אינה תואמת את הכללים שנוסחו ע"י ייוו"א בוילנה לפני קרוב למאה שנה, שגם אז לא התקבלו בחוגים החרדיים. חילונים מעטים מדברים יידיש כיום, ומעטות עוד יותר המשפחות שמגדלות את ילדיהן ביידיש. קיימים פרסומים חילוניים ביידיש, אך אינם מגיעים לרמות החדשנות, הפתיחות והאמנות שאליהם הגיעו רבים מהפרסומים ביידיש לפני המלחמה. החילוניים המדברים יידיש או העוסקים בשפה ובתרבותה כיום — ברובם בוגרי התכניות ליידיש באוניברסיטאות, דור שלישי ומעלה למהגרים. המצב הזה משתקף בעובדה שנסגרו העיתונים החילוניים (אחרון בהם היה "פארווערטס" הניו-יורקי, שהתקיים ושגשג במשך למעלה ממאה שנה ) אחרי שנים של נסיונות נואשים להחזיק מעמד. הקהל איננו… לא קהל הקוראים ולא קהל הכותבים.

אני מקווה שעניתי במקצת על שאלתך, הנוגעת בנושא שאנשי היידיש כואבים אותו.

שוב תודה על הבלוג המעניין!  אגב, עוד קוריוז הנוגע לזליקוביץ: הוא פרסם ב-1918 ספר (חוברת) לימוד ערבית לדוברי ייידיש…

רשומות קודמות בבלוג נושנות על ביאליק: ביאליק יום יום, ראשיתו ואחריתו, ביאליק והחתולים, צהלולה או אסתורת, יש לנו תיש.

עם ישראל מציין בימים אלה 147 שנים ליום הולדתו של חיים נחמן ביאליק –  9 לינואר 1873. אין לנו תיעוד על הולדתו וימי ילדותו של ביאליק בכפר ראדי, מלבד עדותו שלו עצמו בסיפור "ספיח", אך מותו הפתאומי תועד באופן נרחב בכל כתבי העת של אותם ימים – יולי 1934. הנה, למשל, מודעת האבל אשר פורסמה בירחון "השדה" כתב העת החקלאי.

השיר המצוטט במודעת האל הוא הבית הראשון מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי", שיר שמרבים להקריאו בהספדים וערבי זיכרון. אם תחפשו את השיר בספר שירי ביאליק המצוי בכל בית, תראו שמתחת לכותרת שם השיר כתוב: "לזכר N". יודעי דבר מספרים שהשיר נדפס לראשונה ב-1904 בעיתון "הצופה", ואז הכיתוב היה "לזכר פ.", כנראה לזכר הסופר מרדכי זאב פיירברג. במהדורת 1908 של שירי ביאליק הוא שינה זאת לנוסח "לזכר N"- רמז לשמו של ביאליק עצמו, נחמן. השינוי של אות אחת שינה את משמעות השיר ומקובלת הפרשנות שביאליק רומז לקוראיו שהציפייה למזמור שלא הושמע היא ציפיית שווא, כפי שנרמז גם בשירו "צנח לו זלזל" (וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי, עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –, שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.). ואכן עד למותו כתב ביאליק רק עוד תשעה שירים. בהספד שכתב אשר ברש בספר השנה תרצ"ד בהוצאת "שם", הוא מתאר את ביאליק במונחים בוטניים, כעץ במלוא חוסנו, כעין תשובה לשיר "צנח לו זלזל".

כאשר חגג ירחון השדה, אשר נוסד בשנת 1920 עשרים שנה לקיומו, פורסם בכרך כ"א מכתבו של ביאליק אשר נשלח אל העיתון בשנת 1925.

והרי בימים אלה הסתיים סבב של שבע שנים של לימוד הדף היומי של הש"ס הישן.

ביאליק נפטר בווינה, לאחר שעבר ניתוח פשוט לכאורה להוצאת אבנים בכליות. גופתו נשלחה לישראל באוניה (ביאליק פחד מטיסות), ובמקביל יצאה לקראתו משלחת של נכבדי היישוב אשר עלתה לאוניתו בלרנקה בקפריסין. הלוויה נערכה שנים עשר יום לאחר פטירתו של ביאליק (16.7.1934). ארונו של ביאליק הוצב באולם אוהל שם ברחוב בלפור, שם הנהיג וניהל ביאליק ערבי קבלת שבת מידי שבוע. 30,000 איש עברו לפני הארון. על הבמה מאחור מוצגים ספריו של ביאליק. משמר הכבוד במכנסיים קצרים, גרביים ארוכות וכובעים אוסטרליים – מדים משונים, משהו שבין תנועת הצופים וחיילי המנדט הבריטי בארץ טרופית.

במסע הלוויה השתתפו על פי ההערכה כמאה אלף איש. אם הערכה זו נכונה הרי היה זה כשליש מתושבי ישראל באותה עת. אנשים התקבצו על המרפסות והגגות ועל הבניינים נתלו דגלים שחורים.

בכתב העת בוסתנאי, ביטאון התאחדות האיכרים, נסקרה הלוויה.

ובחלוף שבעה ימים הגיעה עת ההספדים:

ואי אפשר ללא שיר של ביאליק, ומה מתאים יותר לבלוג זה מאשר השיר "נושנות". את השיר סרקתי מתוך ספר שיריו שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1944.

על הספר שברשותי מתנוססת הקדשה, שלשונה (לאחר תיקון שגיאות הכתיב): "ליאיר בצרופך למניין דע שעליך להיות לבן אדם למענך למען הוריך ולמען הארץ והעם". כנהוג באותם ימים רחוקים, הנער בר המצווה, שמעתה יכול להימנות במניין המתפללים, מחויב לא רק לעצמו ולמען משפחתו אלא גם למען הארץ והעם.

השיר, שהוא בין המוקדמים שכתב ביאליק, נכתב בשנת 1893. כאשר פורסם השיר בשנת 1901 הוסיף ביאליק את הבית האחרון, אשר לא נכתב בגירסה המקורית. ושוב, שינוי זה שינה לחלוטין את אופי השיר, שהוא דיאלוג בין שני בני זוג נאהבים. בית זה הופך את השיר לפרודיה על כתיבת שירי אהבה, לשיר פיתוי המכיל קלישאות ריקות ונושנות.

בשנת 1950 הוציאה לאור הוצאת דביר ארבעה ספרונים קטנים יפהפיים עם כריכת בד כחולה, בהם נאספו יצירות ביאליק מן הסוגות השונות (שירים, סיפורים, דברי ספרות). באותם ימים רווח הנוהג לצרף את תמונת דיוקנו של המשורר בראש הספר. הנה שתייים מן התמונות הפחות מוכרות שסרקתי מתוכם:

כתבה מענינת בכתב העת בוסתנאי משכה את עיני. העיתון השבועי בוסתנאי, בטאונה של התאחדות האיכרים ביהודה ובשומרון, יצא לאור בין השנים 1929 – 1939. העורך הראשי היה משה סמילנסקי – דוד של אבא של הסופר ס. יזהר. יהודה ושומרון אינם המחוזות הנקראים כך כיום, אלא מושבות העלייה הראשונה. מושבות יהודה הן מושבות הדרום של אז – ביניהן: ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, גדרה, עקרון, מזכרת בתיה, באר טוביה (קוסטינה), פתח תקווה. ואילו מושבות השומרון הן הצפוניות: זכרון יעקב, חדרה, שפיה, בת-שלמה, עתלית.

אם כן, מה המיוחד בכתבה זו? (בעצם מאמר מערכת) מדוע צדה את עיני? איזה אירוע גרם לכתיבתה?

הכתבה "שיטות פסולות" התפרסמה בשנת 1930. אך מה מוזר, היא יצרה אצלי את ההרגשה כאילו נכתבה בימים אלה. האיכרים מתלוננים על הסתה ופילוג שסופם אלימות, על תקשורת מגוייסת ועויינת, על קביעת הצדק בהתאם לשיוך המפלגתי. נשמע מוכר האין זאת? הנה כמה קטעים מן הכתבה:

מה קרה בנס ציונה? מיהם ה"בועזים"? על מה יצא קצפם של האיכרים? הנה עוד כמה רמזים:

"מאורע נס ציונה" התרחש בעקבות המאבק על "כיבוש העבודה העברית". מאבק בין האיכרים, בעלי האדמה הפרטית, עליה נטעו כרמי גפנים ופרדסים, לבין אנשי העלייה השנייה והשלישית. האיכרים העסיקו בעיקר את הפועלים הערביים, ששכרם היה נמוך יותר, הם לא היו מאוגדים וקל היה למשגיחי העבודה לנגוש בהם. (רבים מן האיכרים הראשונים במושבות, אשר קיבלו את אדמתם בנדבת הברון, החכירו את אדמתם לערבים שהפכו לאריסים – "חרתים"). אנשי העלייה השנייה היו מובטלים וסבלו חרפת רעב ויצאו למאבק כנגד האיכרים על מנת שיעסיקום במטעיהם. בייחוד החריף המאבק עם הצלחתם הכלכלית של בני הדור השני של האיכרים בגידול פרדסים, שיכלו לספק לפועל היהודי מקומות עבודה רבים בניכוש היבלית (עבודת הבחר), בקטיף ובאריזה. באופן כללי, מאבקם של הפועלים היהודים נכשל וכיבוש העבודה העברית נותר רק כמיתוס וסיסמה ריקה, עד שהקימו לעצמם את הקבוצה, הקיבוץ והמושב ולא היו תלויים עוד בחסדי איכרי המושבות (בכתבי החלוצים ובספרי הלימוד שלנו, המיתוס עדיין שריר וקיים). אפשר לקרוא על כך בעבודת הדוקטראט של אניטה שפירא: המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939 (אוני. תל-אביב, 1977). האיכרים היוו את היסוד לתנועה הרוויזיוניסטית, בעוד פועלי העלייה השנייה היו סוציאליסטים שהקימו את תנועת העבודה על גלגוליה השונים, את ההסתדרות, המשביר, קופת חולים. כך נבט הפילוג בין ימין ושמאל, שאחריתו בימינו, כאשר "המוסר ההוטנטוטי מכה שורשים עמוקים בחיים הציבוריים שלנו". אך בימים ההם הויכוח והפער האידיאולוגי בין הימין והשמאל היו בין מעמד בעלי ההון והקרקע לבין מעמד הפועלים, ימין ושמאל קלאסי.

הפועלים, אנשי עלייה שנייה ושלישית כינו את האיכרים, "בועזים" כשם גנאי. הכינוי לקוח משמו של בועז המקראי, בעלה של רות המואביה במגילת רות, שהיה בעל חלקת שדה שהעסיק פועלים ופיקח עליהם באמצעות "נערו הניצב על הקוצרים".

ונחזור לנס ציונה. בשנת 1929 הוקם על גבעה רחבה מצפון מערב למושבה נס ציונה מחנה של אנשי השומר הצעיר, שעלו מגליציה. היה זה מחנה זמני של מי שהיו מיועדים לייסד קיבוצים חדשים, או להקלט בקיבוצים קיימים. המחנה כונה "גבעת מיכאל" ע"ש מיכאל הלפרין, שהקים את שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, בנס ציונה. אין להתבלבל בין גבעת מיכאל לבין הגבעה הנמצאת ליד פארק המדע מדרום לנס ציונה, שהיא "גבעת הקיבוצים" בה הוקם "מכון איילון" הסודי, לייצור נשק מתחת לאפם של הבריטים). בפרדסי המושבה הועסקו כמאתיים פועלים ערבים, ביניהם נשים וילדים בשכר אפסי, בעוד מאות הפועלים היהודים היו מובטלים. בחודש נובמבר 1930, התכנסו נציגי הפרדסנים במשרד של סניף "פרדס", צבאו הפועלים היהודים על הבית בקריאות "לחם עבודה" ותבעו להעסיקם. אחר כך יצאו לרחובות ויידו אבנים על שמשות בתי האיכרים. זהו "ארוע נס ציונה". בהמשך התעמתו משמרות הפועלים היהודים עם הפועלים הערבים (חורנים, בדווים ומצרים שהגיעו למקום לעבוד בפרדסים). משטרת רחובות הוזעקה למקום וכמה מן הפועלים היהודים הפצועים נעצרו. שלושה עשר מן הפועלים הורשעו ונידונו למאסר שנפדה בתשלום קנס. האירועים המשיכו כמאבק פנימי בין סיעות הפועלים השונות – אנשי הקיבוץ המאוחד כנגד אנשי פק"פ – המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה (ראשי התיבות של השם ביידיש: פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), שתמכו בהעסקת הפועלים הערבים, מה שהביא לבסוף למשפט חברים (התובע היה בן-גוריון), לפירוק גיבעת מיכאל ולירידתם של הפועלים הקומוניסטים לרוסיה, שם הוגלו לסיביר ורבים מהם מצאו את מותם בתקופת הטיהורים של סטאלין.

אז מה היה לנו? הסתה ופילוג, האשמות לתקשורת עויינת, שמאל מפולג. להזכירכם: זה היה ב-1930. אז אולי לא כדאי להתרפק על העבר ובמקום זאת לצפות אל העתיד?