שלום יעקב אברמוביץ', הידוע יותר בשם העט (על שם אחד מגיבורי סיפוריו) מנדלי מוכר ספרים (1836 – 1917) היה מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ונחשב ל"סבא" של הספרות העברית החדשה – שלב המעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת התחייה. מיצירותיו החשובות בעברית: מסעות בנימין השלישי, ספר הקבצנים, בעמק הבכא, בסתר רעם, סוסתי ועוד. מנדלי כתב על הווי העיירה היהודית בסרקאזם וביקורתיות וכתביו שימשו ככלי לשלילת הגולה בשירות הנרטיב הציוני. מנדלי תרם רבות להתחדשות השפה העברית בשלהי המאה התשע-עשרה (ראה הרחבה בהערות העורך) וגם בכתיבתו ביידיש חידש בהכנסת שפת הדיבור, שפת היומיום, אל יצירות הספרות.
אני רוצה לחשוף כאן עוד צד בפועלו התרבותי של מנדלי מו"ס, ולהציגו כאחד החלוצים בהנגשת המדע לציבור היהודי החרדי, אשר חלקו עבר באותה עת תהליך של השכלה, ובחידוש מונחים מדעיים ושמות בעלי חיים בשפה העברית. גולת הכותרת של תרומתו זו היה מפעל האדירים עליו שקד במשך עשר שנים (1862 – 1872) – תולדות הטבע. שלושת הכרכים שפרסם מנדלי מו"ס מבוססים על ספריו של Lenz Harald Othmar בגרמנית, אשר יצאו לאור כעשר שנים לפני שמנדלי החליט לתרגמם לעברית. הכרך הראשון (1862) מוקדש ליונקים, השני (1866) לבעלי כנף והשלישי (1872) לזוחלים (במקור הגרמני היו עוד שני כרכים: עולם הצומח ועולם המינרלים). מאחר ובין פרסום הספר הראשון לשלישי חלפו עשר שנים, ספרים אלה, ובייחוד ההקדמות שכתב להם מנדלי, מהווים מקור יקר ערך למחקר על השתנות השפה העברית בה כתב מנדלי ועל התפתחות תנועת ההשכלה (ראה הרחבה בהערות העורך). בכרך הראשון התמקד מנדלי בתרגום הטקסט המקורי מגרמנית לעברית והרחיב אותו בהפניה למקורות היהודיים, פרשנות תלמודית ואגדות עם מתרבויות שונות, אך משימתו החלוצית והחשובה ביותר היתה מתן שמות עבריים לבעלי החיים השונים. מאחר ובמקרא מספר שמות בעלי החיים מצומצם ואת חלקם איננו יכולים לקשר לבעל חיים מסוים, נטל על עצמו מנדלי להמציא שמות חדשים (בלשונו – שמות מלאכותיים), או כדבריו: "אני הנה בריתי את כל רעיון זה, לפשוט מלבוש נכרי וללבוש את בגדי לשוננו הקדושה חמודות, והיו כרעיוני, ילידי רוחי ונפשי". בכך כרוכה אחריות כבדה מאוד, שהרי אם ייתן שם של בעל חיים כשר לבעל חיים טמא, יחטיא את כל העדה. בכרך השני בשנת 1866 הוא קובע שמות עבריים חדשים לצפורים כמו תפר, סבכי, גדרון, נחליאלי, פיפיון, עפרוני, ירגזי, גיבתון, חוחית, חרטומן ועוד. (האגדה מספרת שהמשורר אברהם שלונסקי, בשבתו כחבר בוועד הלשון שבא לתת שמות עבריים לבעלי הכנף, "ניכס" לעצמו את השמות שחידש מנדלי מוכר ספרים והציגם כפרי רוחו).
כתיבתו של מנדלי אמנותית וספרותית, ובתיאורי בעלי החיים הוא נוקט בדרך של האנשה, כיאה לסופר, אך גם כדי להנגיש את הטקסט המדעי לציבור הקוראים – בחורי ישיבות שהמדע רחוק מהם כאורך הגלות, וגם העברית היא עבורם שפה מתה. לפיכך מקדים מנדלי ומסביר למשל על עקרונות הטקסונומיה באופן תמציתי ומקסים לדעתי: (הציטוט עם השמטות):
"על שלושה דברים העולם עומד: על החי, על הצומח ועל הדוּמָם.
בשם חי נכנה כל היצורים, אשר להם הסגולות האלה: יש בקרבם חיים, רצוני, כח-חיוני, המתפשט בכל אבריהם ובדי עורם והיה מוטות כנפיו מלא רוחב גווייתם. אף גם יש להם נפש, תגלה ותראה בכח ההשתכלות ותנועה הרצונית, וכל עוד שהם בחיים חיתם נחוץ להם מזון, אשר יובא אל קרבם בעד נקב אחד, הנקרא פה, חליפות וצבא לחייהם בארץ, ואפיסת החיים יקרא מות.
בשם צומח נכנה כל היצורים האלה שיש בקרבם חיים, אבל אין להם נפש וידרש למו מזון, אשר תכונתו הוא מחומרים נוזלים ואויריים, הבאים אל תוכם בעד כל פני עורם העליון. גם הצומח אי-נקי ממות.
בשם דוּמָם נכנה כל החומרים המוצקים והנוזלים, שמהם יבנה ויכונן כדור הארץ. אין להם לא חיים ולא נפש ולא ידרש למו כל מזון.
צאצאי החי והצומח יולדו מהזדווגות בעלי זן אחד, והיה כאשר יבואו בני זן אחד אל בנות זן אחר ויוולדו להם יקראו הבנים, ממזרים."
קטע קצר נוסף שברצוני לצטט מעיד על מחשבתו המדעית של מנדלי ועל כשרון הכתיבה שלו:
"בנטף מים ימצא רבוא רבבות ברואים קטנים, החושבים אותו לים גדול ורחב ידים, ובצלע גרגר חול דק, יראה יצורים שוכנים למשפחותיהם, אשר יהיה בעיניהם כהר גבנונים, ולכל אלה נכונו סגולות שונות ותכונות מתחלפות, ויש בהם כח וכשרון לעשות מלאכתם ולמצא מחייתם."
ודבר נוסף שלמדתי מקריאה בספר תולדות הטבע – מהו מקור המונחים "אורגני" ואנאורגני"? אם כן, לבעלי החיים ולצמחים יש איברים (organs) ולכן הם מכונים אורגניים (בתרגומו של מנדלי "בעלי האיברים"), ואילו לדוממים אין איברים ולכן הם נקראים אנאורגניים. כך מתחוורת משמעותה האטימולוגית של מלה שאנו משתמשים בה מבלי משים.
בכרכים השני והשלישי מנדלי אינו מסתפק בתרגום ובהפניה למקורות יהודיים וספרותיים, אלא מתעמק בספרות מדעית בת זמנו, מעדכן את הטקסט בגילויים עדכניים, מתלבט בשיקולי טקסונומיה ומקבל החלטות באופן עצמאי. הייתי אומר שממתרגם ועורך הוא הפך למעורב בתוכן המדעי עצמו. כך זה בלשונו של מנדלי: "את החלק השני הזה מספרי תולדות הטבע, אותו לא העתקתי מספר החכם לענץ לבדו, כמו החלק הראשון, אבל לקטתי ואספתי בחפני אמרי בינה מספרי חוקרי-הטבע החדשים המהוללים בכל אפסי ארץ, וחברתים יחד במערכי לב להועיל ולהנות בהם הקוראים העברים." תהליך זה, שארך עשר שנים, מאפשר לנו להציץ למדע הזואולוגיה ולמדע הסיסטמטיקה של שלהי המאה התשע-עשרה.
לצערי מצוי ברשותי רק הכרך השלישי, על הזוחלים (מנדלי כולל ב"מפלגת הזוחלים" גם את הדו-חיים, שלא כבטקסונומיה המודרנית), וממנו אוכל לסרוק ולהביא קטעי טקסט ואיורים.
בראש הספר נמצאת הקדשה לידידו של מנדלי מוכר ספרים, ומצאתי לנכון להביאה כאן, על שני חלקיה. שימו לב לדברי הידידות ואפילו אפשר לומר – אהבה. השפה המליצית אופיינית לתקופה.
הספר הוא הישג טכנולוגי לתקופתו ומכיל גם איורים אשר נעשו באמצעות הדפסי אבן (ליטוגראפיות) – וכך מתאר זאת מנדלי: "ועוד מעלה טובה ויקרה לספר זה כי יבאו בו ציורי היצורים בדמותם כצלמם, והמה פתוחי אבן ומשוחים בששר ויקר מחירם מאוד, ובסוף ספרי זה יבואו ציורי בעלי החיים בשמונה לוחות, ולא יצטרך הקורא לדמות החיה בדמיונו, כי בעיניו יביט ותמונת החיה יחזה."
והנה הגענו אל הזוחלים עצמם ואל ההקדמה הכללית אודותיהם. אביא את הקטעים הראשונים בלבד, שימו לב לטקסט המליצי הנפלא והעשיר בדימויים. השיר לקוח מהיצירה "איגרת בעלי החיים" – טקסט בערבית מן המאה העשירית מאזור עיראק, תורגם לעברית במאה הארבע-עשרה ע"י קלונימוס בן קלונימוס.
(ליננע הוא ממציא תורת הסיסטמטיקה המודרנית – לינאוס, או בשמו השוודי: קארל פון לינה)
ועוד כמה פנינים מן ההקדמה הכללית על הזוחלים:
כך מתאר מנדלי את הזוחלים כבעלי דם קר: "חום גוף הזוחלים הוא כמעט כפי מדרגת חום המקומות שנמצאים שמה, ואין ביכלתם להוליד חום פנימי ועצמיי על ידי תנועות וטלטול גופם. הנחש השוכב כרוך על מקום חם מקרני השמש והלטאה האורבת על צחיח הסלע, שניהם סופגים לתוכם החום, ההולך ומתמעט בקרבם אם יובאו למקום קר."
על רביית הזוחלים: "במפלגת הזוחלים אין אחוה ורעות. גם הזכר והנקבה לא יבואו במסורת ברית אהבה לשבת יחדו ולהשתתף בצרכיהם כאיש ואשתו. אינם מתקרבים אלא בשעת הנאתן למלאות תאותם הטבעית. […] בתחילת האביב תתעורר התשוקה גם בקרב הזוחלים להתעלס באהבים עם נשיהם. יש אשר מרוב תאותם ילחמו בעת ההיא עם אחיהם באכזריות חמה. התנים [תנין] יבוא אז בריב עם בני גילו וילחם בקצף גדול, ואש המלחמה תבער גם בעדת הלטאות. המון נחשים מתקבצים יחדו למקום אחד ומתלכדים איש באחיהו לכדורים, שורקים ושואפים ומתפתלים מרוב תשוקתם עד אשר ידבקו בנקבה אחת וימלאו תאותם."
כדוגמה לתיאור בעלי החיים עצמם, כולל ההפניות למקומם בתרבויות שונות, הנה הפרק על החרדון (אצל מנדלי – חרדוּן, כאן הוא מאמץ את השם הערבי):
הערות העורך
ספרי "תולדות הטבע" הם טקסט משכילי טיפוסי, אולם מנדלי מרד בהדרגה באופן המקובל של כתיבת ספרים אלו – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע הרבני-דתי. בראש הספר המשכילי מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות. המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי "הסכמה" מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את המחבר ואת יצירתו. ה"הסכמות" המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.
כאמור, ההקדמות שכתב מנדלי מוכר ספרים לשלושת הכרכים של "תולדות הטבע" בהפרש של עשר שנים בין הראשון לשלישי, מהווים שדה מחקר על תרומתו ללשון העברית המתחדשת. מאחר והעברית חדלה מהיות שפה מדוברת בתקופת הגלות הארוכה, אבדה לסופרי ישראל הבקיאות בדקדוק ובתחביר העברי, מה עוד שלימוד הדקדוק נחשב למוקצה בחוגים חרדיים רבים (הרבנים לא עודדו את קריאת התנ"ך ע"י אברכי הישיבות, שמא ימצאו סתירות עם פסקי ההלכה הרבניים). כאשר שבו סופרי ישראל בתקופת ההשכלה לכתוב בעברית, השתמשו בשברי פסוקים מן המקרא, אותם הצמידו זה לזה על מנת לקבל שלד דקדוקי ותחבירי במשפטים אותם כתבו. סגנון זה, על טהרת הטקסט המקראי, כונה "שפה שיבוצית" על שם מכיתות הפסוקים ששובצו יחדיו. סגנון זה מופיע בהקדמה לכרך הראשון של תולדות הטבע, ובהדרגה, עם הופעת הכרך השני והשלישי הוסיף מנדלי לשפת המקרא גם את העברית מן המשנה והתלמוד, משירת תור הזהב בספרד ומכתבי רבנים בימי הביניים ויצר תבניות לשון עצמאיות של תחביר עברי. סגנון חדשני זה כונה "הנוסח" של מנדלי, (את המונח טבע ביאליק) והוא שימש את סופרי ומשוררי התחייה – ביאליק, טשרניחובסקי ובני דורם.
מנדלי הפקיע את השיח הספרותי והמדעי מן השיח הדתי. בעוד שבהקדמה לכרך הראשון הוא כותב בנוסח אפולוגטי, ומתרץ את הצורך בקריאת טקסט מדעי משכילי בצרכים דתיים – ("תועלת מוסרית – כי אל אחד קדמון לכל דבר הוא בראם, כי עמו מקור חיים וממנו לכל היקום תוצאות". ותועלת תורתית – הכרת בעלי החיים מאפשרת ליהודי המאמין להבדיל בין טהור (כשר) וטמא), הרי שבהקדמה לכרך השלישי הוא יוצא בגלוי כנגד המתנגדים לכתיבה בשפה העברית ומצהיר שמטרת הספר להרבות חוכמה והשכלה למען אלו, שעשו את הדת חומת אש ויושבים בתוך החומה, יצאו מאופל לאור. הנה העמוד הראשון של הקדמה זו:
מנדלי אף ויתר כליל על מכתבי ההסכמה, אותם הוא מגדיר כאמצעי להתגנב בתחבולות מבעד לחומת הדת.
עם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.
