מאת: אורי רוזנברג

אזהרה: ברשומה זו יש כמה תיאורים בוטים מעולם הבשר. בעלי נפש עדינה ולב רחום – ראו הוזהרתם.

אתחיל בחידון. חידון בחרוזים שגיבוריו מככבים ברשומה הבאה. אם לא הצלחתם לפתור מייד, קריאת הרשומה להלן עשויה לעזור… כל הפותרים נכונה רשאים להשתתף במכירה הפומבית המוזכרת בסוף הרשומה.

ואוסיף שאלה משל עצמי – כיצד קוראים לשקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור של התרנגול והתרנגולת? התשובה מסתתרת בתוך הרשומה להלן.

בטלוויזיה הבריטית שודר סרטון "מצלמה נסתרת" בו נראית ישישה נחמדה המגיעה לאטליז ומבקשת מהקצב צלעות טלה. "הכי טרי שיש", אמרה. "כמובן" אמר הקצב, "הכי טרי שיש". האטליז נאה ומעוצב. נתחי הבשר המוצעים למכירה, ארוזים היטב במגשי פלסטיק ועטופים במעטה שקוף, מוצגים לראווה במקרר הגדול. הכל נקי ואסתטי למראה, כמעט סטרילי.

הקצב נעלם לרגע בחדר האחורי של החנות, על מנת למצוא במקרר הענקי שוודאי נמצא שם את הנתח המבוקש, ויצא משם כשהוא חובק בזרועותיו טלה קטן וצמרירי, אשר נראה כאילו יצא מאיור בספר ילדים. ואז הוא נוטל, אל מול מבטה הנדהם של הגברת, טוש שחור, מצמיד אותו אל חזהו של הטלה, מתחיל לסמן עיגול על הצמר הלבן ושואל באדיבות: "איזה חלק בדיוק את רוצה? כמה צלעות?" הישישה יצאה נסערת מן החנות, נסה על נפשה.

כאשר אנו קונים נתח בשר בתוך מגש פלסטיק, הבשר הזה הוא משהו מופשט. אבסטרקט המנותק מהקשרו, כלומר מגוף בעל החיים אליו היה שייך. כאשר אנו לא רואים את בעל החיים בשלמותו ובצורתו המקורית, קל לנו יותר להתעלם מקיומו שחדל, מן ההרג שלו וביתורו לחלקים. גם אם מוצגת תרנגולת שלמה על דלפק הקצב, היא חסרת ראש וכפות רגליים ומרוטת נוצות. היא פסקה להיות תרנגולת והפכה לעוף. אף אחד לא מבקש מן הקצב תרנגולת. כולם מבקשים חזה, כרעיים, או שניצלים. באותו אופן לא באים לאטליז לקנות פרה. קונים שפונדרה, פילה מדומה, אנטריקוט, ורד הצלע, ריב, או סטייק עין. במקום לב, כבד, טחול, ריאות, אומרים "חלקים פנימיים". מה שעשה הקצב האנגלי אל מול הלקוחה המזועזעת נקרא בתורת הספרות: הזרה – הוא הראה לה את אותו הדבר אך בצורה שונה, אשר גרמה לה לראות לפתע את צלעות הטלה באור שונה לחלוטין. בספרות עושים זאת כמובן בעזרת מלים. אם במקום להשתמש במונח "לעשות על האש" או "מנגל", אציע למשפחתי "לשרוף חלקי גוויה של פרה", או אפילו באופן קיצוני יותר – "לצלות פגרים של תרנגולות", יסתכלו עליי בתמיהה או ברוגזה, אך גם יקדישו מחשבה נוספת לדבר, מזווית שונה. קראתי לרשומה זו בשם "עוף מכובס" גם כדי לרמוז על המילים המכובסות. תארו לעצמכם תפריט במסעדה שבו כתוב במקום "שיפודי פרגית" המשפט הבא: "עקרנו את הירך של תרנגולת מתה, פשטנו ממנה את העור והוצאנו את העצם ואז חתכנו את הבשר לקוביות והשחלנו על מוט ברזל דק, ואת כל זה שמנו על האש". מוכנים כבר להזמין או שאחזור עוד כמה דקות?

את התמונה הבאה צילמתי באחת מחורשות קק"ל לפני שלושה שבועות. (לחצו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת).

למראה העשן העולה השמימה חשבתי על הקרבת קורבנות, עולות וזבחים. הרומאים השתמשו בתרנגולות גם לשם פולחן דתי וחיזוי. לפי אופן האכילה של התרנגולת או פרפורי הקרביים של התרנגולות שאותן הקריבו קורבן, היו מנחשים תוצאות של קרב או מאורעות שעמדו להתרחש.    לכל מי שאוהב את ריח הבשר הנצלה, דעו שאתם לא לבד. במקרא מוזכר ארבעים פעמים ריח הניחוח של הקורבנות המיועדים לה'. הנה האזכור הראשון – בראשית פרק ח', לאחר שקלו המים ונח יוצא מן התיבה: כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  וציטוט נוסף עם הכינוי השכיח לקורבן: וְהִקְטַרְתָּ אֶת-כָּל-הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא לַיהוָה; רֵיחַ נִיחוֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא. (שמות כט,יח). המלה תרנגולת או תרנגול (מלה אכדית ושומרית שמשמעה עוף-המלך) לא נזכרת כלל במקרא, אך נפוצה מאוד בספרות המשנה והתלמוד. גידול תרנגולות החל בארץ ישראל רק לאחר כיבושה ע"י כורש מלך פרס במאה השישית  לפה"ס. ואם בהקשרים דתיים עסקינן, למרגלות הר ציון בירושלים נמצאת אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר. זוהי כנסיית פטרוס אין גליקנטו, כאשר פירוש גליקנטו – קריאת התרנגול, ואכן על גגה של הכנסייה מתנוסס תרנגול מוזהב.

כאשר נעצר ישוע בגת שמנים הוא התנבא שפטרוס יתכחש אליו שלוש פעמים לפני קריאת השחר של התרנגול – "בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים". המשך הסיפור בברית החדשה.

תרנגול נוסף שהתפרסם בשל קריאתו, הפך לאחד מסמליה הלאומיים של פורטוגל – גאלו דה ברסלוש. האגדה מספרת על צליין בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שהואשם בגניבה על לא עוול בכפו. כאשר הובל לתלייה ביקש להלקח לביתו של השופט ושם אמר שאם התרנגול הצלוי שעל צלחתו של השופט יקרקר, אות וסימן הוא לחפותו. אחרי שהצליין כרע על ברכיו ונשא תפילה באדיקות רבה, קם התרנגול הצלוי על רגליו וקרקר בעוז. והצליין שוחרר לחופשי.

אנו מרמים את ילדינו בעזרת ספרי הילדים, בהם אנו מספרים להם שהתרנגולת דוגרת על ביציה ומגדלת במסירות את אפרוחיה החמודים, ובעצם משק החי בקיבוץ ובמושב הוא פינת ליטוף קסומה בה התרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף, וגם לאפרוחים ממין זכר יש זכות לחיות. כמובן שאיננו יכולים לספר לילדינו הרכים כיצד חונקים את האפרוחים הזכרים בשקי ניילון גדולים ומשליכים למשרפה.

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

גארי יורופסקי אמר שאם קירות בתי המטבחיים היו שקופים, אנשים לא היו אוכלים בשר. ואני אומר: אם היינו צריכים לרדוף אחרי הבשר שלנו, להרוג אותו, למרוט את נוצותיו או לפשוט את עורו, רובנו היו מוותרים על המרכיב הזה במזוננו. אבל, מישהו אחר עושה עבורנו את המלאכה עקובת הדם הזו, הרחק מן העין. אנחנו נפגשים עם הבשר במגש הפלסטיק, או בצלחת. מרק העוף המסורתי בארוחת ערב החג, לפי המתכון העובר מאם לבת. מרק העוף המרפא כל חולי. במותה ציוותה לנו התרנגולת את החיים. היש דבר יהודי יותר מעוף לשבת? ואם אתם לא מאמינים, צאו וראו מה כתוב על קופות הצדקה של עמותת "חסדי נעמי" ברחובות בני ברק. מרק צח – הבשר כבר לא נוכח. רק הנוזל הזהוב, השמנוני – קונסומה ( consommé ). אני יכול להדגים כיצד אפילו רמז קטן, המשייך את מוצר המזון שלנו ליצור חי, גורם להפתעה, דחייה וגועל. מהי תגובתנו כאשר אנו שוברים ופותחים את קליפת הביצה ובתוכה מתגלית טיפת דם? (או סימן מזעזע יותר המעיד שהביצה הופרתה?). מרביתנו משליכים מייד את הביצה ללא היסוס, ואם כבר הספקנו להוסיף את תוכן הביצה אל תערובת הקציצות, או העוגה – משליכים לפח גם אותה. הלא כן?

שיטות להדגרה מלאכותית של ביצי התרנגולת ואימון* האפרוחים היו ידועות כבר לפני אלפי שנים בעולם העתיק, במצרים ובסין. באירופה פיתח את המדגרה במאה ה-18 המדען הצרפתי רנה אנטואן פרשו דה ראומיר ( René Antoine Ferchault de Réaumur), אנטומולוג, מגלה תהליך הפיכת ברזל לפלדה ומי שפיתח מדחום ובו תערובת מים וכוהל ועל שמו קרויות מעלות ראומיר.

מקור האנרגיה במדגרת ראומיר היה זבל אורגני שתסיסתו פלטה חום, חיקוי של תהליך הקיים בטבע אצל כמה מיני ציפורים. *(אחרי הבקיעה במדגרה עוברים האפרוחים לבית אימון שהוא מתקן מחומם בו מלמדים את האפרוחים לאכול ולהסתגל לתנאי השבי, כתחליף מלאכותי לאם הדוגרת)

אמא שלי היתה קונה עופות בשוק. בעצם היתה קונה תרנגולות אבל ההגדרה היתה "עוף טרי". מידי פעם הייתי נלווה אליה, והמחזה נותר אצלי כזיכרון ילדות. בסמטת הקצבים בשוק ערימה של כלובים ובהם דחוסות בצפיפות איומה תרנגולות. חלקן מקרקרות באימה וחלקן כבר מותשות, רובצות ללא ניע. הקונים מתגודדים סביב המוכר וכלוביו וצועקים את בקשותיהם: "תרנגולת שמנה למרק", "אל תביא לי אחת זקנה". המוכר שולף תרנגולת מן הכלוב, מניח אותה לרגע על גבי מאזניים ומחזיק אותה מתחת לבית שחיו בעודו סופר את הכסף. משם הולכים לשוחט. השוחט חותך את עורק הצוואר של התרנגולת ומשליך אותה על הקרקע וזו מפרפרת ומגירה את דמה עד שחדלה. משם הולכים למורטות. המורטות יושבות על שרפרפים נמוכים, ברכיהן מכוסות בסינור גומי מטונף והן תולשות את נוצות התרנגולות. על הקרקע ערימה של נוצות ובאוויר מרחפות נוצות הפלומה הרכות. הבוס של המורטות עוטף את הגווייה בעיתון ושואל אם להוריד את הראש והרגליים. "רק את הראש" אומרת אמא שלי. שמים את החבילה בסל הפלסטיק והולכים הביתה. הצוואר של התרנגולת בולט החוצה מן הסל וטיפות דם נושרות על המדרכה. בבית מקרבת אמא את התרנגולת המתה אל אש הכיריים כדי לחרוך את שאריות הנוצות. ריח נורא מתפשט בבית. אמא מבתרת את התרנגולת  לאבריה, ממליחה ומכשירה. לפעמים מוצאים בבטן התרנגולת כמה כדורי חלמון, שהם ביצים בתהליך התהוות, בטרם התכסו בחלבון ובקליפה. את הקורקבן פותחים ומוציאים ממנו חול ואבנים קטנות שהתרנגולת בולעת כדי לעזור בטחינת המזון (היום, כאשר הגידול נעשה בסוללות, אין לתרנגולות גישה לחול ולאבנים). אמא מכניסה את העוף לסיר גדול, עוד מעט הוא יהפוך לבשר מבשרנו. מהחלק התחתון של הרגליים, כלומר מהברכיים ומטה, מכינים רגל קרושה, מקפא סחוסי רוטט. לפני הבישול אמא קוצצת את הציפורניים מרגלי התרנגולת.

ישראל היא שיאנית עולמית בצריכת בשר עוף ובייחוד ביצים. שמועות על מחסור צפוי במוצרים אלה, בייחוד לקראת החגים, מעוררות בהלת קניות בציבור.

העוף הפך לתעשייתי ומקורר כבר באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. המועצה לענף הלול הכריזה על תחרות למציאת שם הולם למוצר המהפכני. דידי מנוסי הציע את השם "עופכן", חיבור של המילים עוף + מוכן, וזכה בתחרות.

אולם הביקוש למוצר זה היה נמוך מאוד. כשמונים אחוז מן הלקוחות העדיפו את מה שכונה בפי העם "עוף חם". בשנת 1974 נעשו בתנובה פעולות שיווקיות נמרצות לקידום של עופות קפואים תחת המותג "תנו עוף". פעולות שכללו מבצעי טעימה ופתיחת חנויות לממכר מזון קפוא, שנועדו לעקוף את האטליזים. הוכרזה מהפכת "העוף הצעיר בשקית הכתומה" והעוף הקפוא השתלט על השוק.

ויש גם סרטון פרסומת מעורר תיאבון משנת 1969

באותה שנה, 1974, כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר שהיתי במובלעת הסורית המושלגת, צורף למנות הקרב, שהיו לחם ולוף חוקנו, פריט נוסף: קופסת שימורים ענקית ובתוכה עוף תפל שבושל עד כלות והפך לעיסה חסרת טעם. העוף המכובס, שאפילו לא היה באפשרותנו לחמם אותו בתנאי השטח, נחל כישלון חרוץ.

הגילויים על כמויות המים המוזרקים לעוף הקפוא לא תרמו לתדמיתו הירודה ממילא, ובשנת 1999 הופיע בשוק העוף הטרי המצונן, תחת המותג "מאמא עוף".

מי שגידל תרנגולת בחצרו, כ"חיית מחמד" או כחלק מפינת חי, מעיד שהתרנגולת היא יצור נבון וידידותי. הגילוי הזה נכון לגבי כל בעל חיים הגדל בבתינו ובחצרנו ואפשר לעקוב אחר הלכות חייו ולהכירו מקרוב. פתאום מגלים שלבעל החיים, אפילו אם הוא ציפור או תרנגולת, יש הרגלים, אופי ו"אישיות" ייחודיים רק לו. עובדה זו אינה מפתיעה את השומע אם מדובר בחתול או כלב, אבל כדי להבין אותה לעומקה יש לגדל ולטפל בבעלי חיים הנחשבים לכאורה "נחותים" יותר.

לפני כמה שנים ביקרתי בביתה של משפחה אחת המתגוררת בערד. כאשר שאלתי מדוע הסלון בביתם מחולק לשניים באמצעות רשת לולים, הראו לי את הדייר שקיבל חצי סלון – ציפור ממין תור מצוי בעלת רגל אחת. ואז הסבירו שחתול הבית יצא לחצר ופגש בתור, מפגש שהסתיים בקטיעת רגלה של הציפור. הציפור הפצועה הוכנסה הביתה לטיפול, והפכה לבת-בית. כמה פעמים ביום היא מוצאת מה"סלון" שלה ומורשית להסתובב ברחבי הבית בחופשיות. בעת ביקורי שם, דילג וניתר התור בעליזות, על רגלו האחת, על ארונות המטבח, משאיר אחריו מידי פעם חתיכת לשלשת, כמנהג הציפורים. בני הבית לא פסקו מלספר לי על מנהגיה של הציפור, על חוכמתה והשתלבותה בחיי המשפחה.

את הסיפורים על דג הקרפיון השוחה באמבטיה לפני כל חג עד שהופך לגפילטע פיש, אתם כבר מכירים. אצלנו זה לא קרה מסיבה פשוטה: גרנו בכפר הערבי ה"נטוש" אום-חאלד ולא היתה לנו אמבטיה בבית, רק מקלחת: דוד מים המחומם ע"י פרימוס. הדג שלנו קיבל את הבומבה בראש בחנות הדגים, ושם גם קורצפו מגופו הקשקשים. בבית הוא נטחן עד דק וקושט בעיגולי גזר.

ועדיין לא דיברנו על קרבות תרנגולים (הרומאים עסקו בזאת בהתלהבות רבה) ועל להקת "התרנגולים". כאן בתוכניתם המלאה משנת 1963 בטלויזיה ההולנדית

ולסיום – בניוזלטר האחרות של בית המכירות הפומביות CHRISTIE'S מוצגים פסלי פורצלן מסין (Tibor Collection) המעידים שהתרנגול והתרנגולת ראויים גם לשמש כאובייקט אומנותי. התרנגולים הם מן המאה ה-19 ומחירם המוערך 10,000 – 15,000 דולר. התרנגולות מן המאה ה-18 ומחירן המוערך הוא 20,000 – 30,000 דולר. מורשים להשתתף במכירה הפומבית רק מי שפתרו את החידון בראש הרשומה.

FIRST HALF 19TH CENTURY  A LARGE PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE ROOSTERS

A PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE COCKEREL EWERS

QIANLONG PERIOD (1736-1795)

התשובה לשאלה כיצד נקראות שקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור – דלדולים.

רשומות נוספות בנושנות המתקשרות לנושא בעלי חיים בספרות ילדים וצער בעלי חיים: להלן הקישורים:

יש לנו תיש

חכמת הבהמות