עצים ישישים זוכים להגנה ולכבוד ולאגדות הנקשרות סביבם. אגדות המספרות על גילם המופלג, בדרך כלל בהפרזה רבה, ואגדות אודות הסיבה בגינה שרדו וזכו להגיע לגיל זה. סיבה נפוצה להגנה על עצים והפיכתם למקודשים היא סמיכותם לקבר של איש קדוש, מה שנהוג לכנות "קבר שייח'". אך ישנם גם עצים מרשימים ששרדו שנים רבות ללא הגנתו של פטרון קדוש. כאלו הם למשל עץ השיזף המצוי בעין-חצבה (ערבה) ועץ פיקוס השקמה באום-ח'אלד (נתניה). כזה היה גם עץ האורן הישיש בחצר מוזיאון רוקפלר. וכשם שקברי שייח' הופכים אצלנו לקברי צדיקים, גם סביב עצים עתיקים נטווים נרטיבים שונים. המתכונת המקובלת היא גיור כהלכה של הנרטיב הערבי, אך ישנן גם דרכים אחרות לבניית מיתוסים אלה. ישנם עצים ההופכים לנכס-תרבות ולחלק מן הזיכרון הקולקטיבי. כאלה הם "ארז הרצל" במוצא (שהיה בעצם ברוש), "ברוש המדינה" בדגניה (גם הוא כבר לא עמנו), "אשל אברהם" בחברון (שהוא למעשה אלון) ו"האלון הבודד" בגוש עציון. נעלה כאן את זכרו של אורן ירושלים הישיש במוזיאון רוקפלר, ונדגים באמצעותו כיצד נרקמות אגדות.
אליעזר שמאלי, מורה לטבע, מחנך וסופר אהוב עליי מאוד, עלה לארץ בשנת 1920 והחל מיד ללמוד בבית המדרש למורים העברי בירושלים, בהנהלת דוד ילין, הסמינר שהוקם בשנת 1913. בספר "זהב בירושלים" (זמורה ביתן מודן, 1980) מקובצים סיפוריו של אליעזר שמאלי על תקופה זו, בה למד בבית המדרש למורים. סיפוריו של שמאלי משחזרים את שנות העשרים של המאה הקודמת בירושלים, ימי ראשית שלטון המנדט הבריטי, את הווי החיים לצד הערבים העוינים וההתגייסות לארגון ההגנה החשאי; את שכונת מאה שערים בה התגורר ובניית שכונת בית הכרם. את אהבתו לעדת התימנים ופגישתו הראשונה עם אלכסנדר זייד. מוריו בבית המדרש ובראשם דוד ילין היו טיפוסים מיוחדים וססגוניים, ושמאלי בסיפוריו מלאי אהבת האדם מפיח בהם רוח חיים. די אם נזכיר את המורה לתרבות הגוף וכיור – אברהם מלניקוב, הפסל שיצר את פסל הארי השואג בתל-חי, את המורים לטבע אפרים הראובני ויהושע אביזוהר ואת המורה לתנ"ך חיים אריה זוטא.
בספרו זה של אליעזר שמאלי, "זהב בירושלים" מצאתי את הסיפור היפה על עץ האורן, אורן ירושלים, שגדל בחצר של מוזיאון רוקפלר והיה זקן עצי האורן בישראל, עד שקרס באירוע שלג בשנת 1996. את הסיפור הציורי על תולדותיו של העץ ועל כך ששימש מקור לזרעים שמהם גדלו כל האורנים ביערות קק"ל, שם שמאלי בפיו של יוסף ויץ, שזכה לכינוי "אבי היער" בישראל. העובדה שיוסף ויץ, שכיהן כמנהל מחלקת הקרקע והייעור של קק"ל והיה המנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל, מספר את הסיפור, שהוא אף משמש כאחד מגיבוריו, מוסיפה מהימנות לסיפור, ומחייבת שהאגדה והמציאות תהינה קשורות זו לזו. בצילום – יוסף ויץ, בחצר ביתו בשכונת בית הכרם, שהיה בין מייסדיה. בחצר זו הוא מספר לאליעזר שמאלי את סיפורו של האורן השוכן בחצר מוזיאון רוקפלר. מקור הצילום: ספרו של יוסף ויץ "היער והיעור בישראל", מסדה 1970).
נזכיר רק שאת מוזיאון רוקפלר הקימו האנגלים, בתרומתו של ג'ון דיוויד רוקפלר הבן, כדי לאצור בו את ממצאי החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל, זאת בניגוד למנהגם במחוזות אחרים של האימפריה, מהם לקחו את הממצאים החשובים למוזיאון הבריטי בלונדון. השטח עליו הוקם המוזיאון (ע"י חברה איטלקית) היה ידוע ככרם א-שייח', על שמו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (החברוני), שהיה המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-18. בשנת 1711 בנה אל-ח'לילי בית קיץ (קאסר = ארמון, טירה) מחוץ לחומת העיר, מול שער הפרחים, בית דו-קומתי הקיים עד היום. הבריטים רכשו שטח בן 32 דונם, שבו עצי זית עתיקים, בית הקיץ של אל-ח'לילי ולידו אורן ירושלים גדול ובא בימים. הבית ועץ האורן נכללו בשטח המוזיאון. הצילום הבא צולם לפני הקמת המוזיאון ונראים בו שרידי ביתו של אל-ח'לילי ולידו האורן הענק. (לצילום נוספו אח"כ צבעים). מקור הצילום: ויקימדיה.
בצילום הבא נראים גם עצי הזית של כרם א-שייח'. שימו לב לאדם העומד למרגלות העץ לשם הערכת גובהו. כיוון הצילום ממערב למזרח ובאופק נראה המגדל בשכונת א-טור במרומי הר הזיתים.
ומאותה זווית ונקודת-מבט ממש נעשה הציור הבא בשנת 1879 על ידי הצייר John Douglas Woodward . הציור התפרסם בספר בן ארבעה כרכים בשם Picturesque Palestine, Sinai, and Egypt, שיצא לאור בשנים 1881 – 1883, בעריכתו של קולונל צ'ארלס וויליאם וילסון ששימש כמהנדס וארכיאולוג בקרן לחקר א"י (P.E.F). שימו לב לכפר א-טור בראש הר הזיתים.
אבן הפינה של המוזיאון הונחה בטקס רשמי וחגיגי בנוכחות הנציב העליון סיר ג'ון צ'אנסלור בתאריך 19.6.1930. המוזיאון נפתח לקהל בתאריך 13.1.1938, אך טקס הפתיחה בוטל בשל רציחתו של הארכיאולוג ג'יימס לסלי סטרקי, ע"י ערבים, בדרכו מחפירות תל-לכיש אל הטקס. חרסי "מכתבי לכיש" שגילה סטרקי בחפירתו מוצגים במוזיאון רוקפלר. בצילום: הנציב העליון נואם בטקס הנחת אבן הפינה.
בצילום שנעשה כנראה מראשו של המגדל המתומן לעבר החצר הפנימית של המוזיאון, נראה עץ האורן הענק מתנשא מאחורי המבנה. ביתו של שייח' אל-ח'לילי (כאן עדיין חרב למחצה) שופץ ובו שוכנת מחלקת השימור של רשות העתיקות.
וכעת נחזור לאליעזר שמאלי, המספר מפי יוסף ויץ על האורן שבחצר מוזיאון רוקפלר. תחילה מציג שמאלי את האורן הישיש. שימו לב לדברים שהוא שם בפיו של השומר הערבי, המפליג בסברות מופרכות על גילו של העץ ומנכס אותו לגיבורי האיסלם.
וכעת לסיפור עצמו:
(המשך הקטע הסרוק): ביהודה, בשומרון ובגליל להוריק ולהפיץ ריח שרף חריף ונעים". וממשיך ושואל יוסף ויץ: "מאין הופיע עץ-מחט מופלא זה בארצנו ומי הביאו לכאן? אורן-ירושלים ישיש זה, אשר נתן לנו שבעים-מליון צאצאים רעננים, איך הגיע הוא אל חלקת הטרשים אשר מצפון לחומת ירושלים העתיקה, ומי נטעו שם?"
כאן אני עושה כמה דילוגים ברצף הטקסט של הסיפור ומגיע אל העיקר. שמאלי מכניס אל המערכה שחקן חיזוק רציני – את משה מונטיפיורי, השר משה מונטיפיורי, הנדבן הגדול, בעל תואר האצולה מאת המלכה ויקטוריה, שניצל את קשריו עם מנהיגי העולם לשתדלנות למען אחיו היהודים, ופעל להצילם מעלילות דם והתנכלויות. יוסף ויץ (המכונה כאן גם "בעל-הגן") מספר כיצד, כילד באוקראינה, ראה בביתם של ידידי המשפחה את תמונתו של מונטיפיורי, והדבר קירב אותו אל הציונות ואל רעיון העלייה לארץ ישראל. ואכן, במלאת למונטיפיורי 100 שנים (1884) הופצה בקהילות היהודיות ברחבי העולם תמונתו בצירוף שיר תהילה שכתב י.ל. גורדון. התמונה שימשה לגיוס תרומות.
פרשת עלילת דמשק משמשת אף היא כרקע וכמרכיב עלילתי בסיפורו של שמאלי. בשנת 1840 נעלמו נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי בדמשק. הקהילה היהודית הואשמה ברציחתם לשם שימוש בדמם לאפיית מצות. הקונסולים של צרפת ואוסטריה תמכו אף הם בעלילת הדם. נכבדי העדה ורבניה וכן עשרות ילדים יהודים עונו וחלקם הומתו. משה מונטיפיורי הצליח לשכנע את הסולטן התורכי להכריז כי חל איסור להפיץ את עלילת הדם. אך למעשה מי שפעל אצל מושל דמשק באותה עת – מוחמד עלי – לשחרור האסירים שנותרו בחיים היו אדולף כרמייה ומשפחת רוטשילד.
וממשיך שמאלי: "כאן אנו מגיעים סוף-סוף אל האורן. שמונה שנים לאחר עלילת-הדם בדמשק שוב ביקרו יהודית ומשה מונטיפיורי בארץ. זה היה, כמדומני, ביקורם השלישי בארץ-ישראל. ספינתם הקטנה הגיעה ליפו, והמרכבה הועלתה לחוף. משה ויהודית המאושרים הודו לאלוהי ישראל שהעבירם בשלום את הים, חילקו צדקה לעניים ועלו למרכבתם; השומרים החמושים עמדו על הדוכנים שמסביב למרכבה; הרכב הצליף בשוטו באוויר ומשך במושכות – והאורחים הנכבדים יצאו בדרך לירושלים" צר לי "לקלקל" את הסיפור הציורי עם עובדות היסטוריות. ביקורו השלישי של מונטיפיורי בארץ-ישראל התרחש תשע שנים לאחר עלילת דמשק, בשנת 1849, אך ללא המרכבה המפורסמת, שכן זו לא הגיעה מעולם לארץ-ישראל בימי חייו של מונטיפיורי, ובוודאי לא יכלה המרכבה הכבדה להגיע לכאן כמתואר באמצעות ספינה שהגיעה ליפו, משום שכידוע לא יכלו הספינות שעגנו מול נמל יפו להגיע אל החוף והנוסעים והכבודה היו מושטים אל החוף בסירות קטנות. לאחר מותו של מונטיפיורי עברה המרכבה בין שני בעלים ובשנת 1909 נרכשה על ידי בוריס שץ עבור בצלאל, שם נזנחה במשך שנים רבות ואף הוצתה, עד ששוחזרה בשנת 1986 והוצבה בטחנת הרוח.
והנה, לאחר כמה עיכובים, הגענו ללב העניין, וכל מרכיבי העלילה מובילים אל שיאה:
הערה: מערת חצר המטרה המוזכרת בסיפור מצויה בקרבת שער שכם, מצפון לחומה, ועל פי המסורת זוהי חצר המטרה אליה הושלך ירמיהו הנביא.
ובכן, אם נסכם בקצרה את מה שלכאורה סיפר יוסף ויץ לאליעזר שמאלי, עץ האורן הגיע מסוריה וניטע לכבודו של מונטיפיורי בשנת 1849. זאת לעומת הסיפור הרווח, שעל פיו את העץ נטע שייח' מוחמד אל-חלילי, בסביבות 1711, מזרעים שהביא ממקום מוצאו חברון. איזו גרסה היא הנכונה? בהנחה ששתיהן מבוססות על פולקלור ואגדות, מי מהן קרובה יותר למציאות? מייד נראה שגם אנשי המדע יוצרים לפעמים מיתוסים בלתי מבוססים ומוסכמות מדעיות שגויות.
לא בכדי קשר שמאלי את אורן ירושלים לסוריה. שמו המדעי של העץ Pinus halepensis , כלומר אורן חלבי, על שם העיר חַלַבּ בירת מחוז חלב בצפון-מערב סוריה, ניתן לו בשנת 1768 על ידי הבוטנאי מילר. כולנו למדנו מפי מורינו הבוטנאים שמילר העניק לאורן את שמו משום שמצאו גדל בר בחלב שבסוריה. אולם זוהי טעות. באזור חלב לא גדל אורן ירושלים כעץ בר. מין האורן הנפוץ שם כצמח בר הוא אורן ברוטיה, האורן הקפריסאי. מילר כנראה פגש בעץ שניטע בידי אדם. בחלב, העיר העתיקה שעד מלחמת האזרחים היתה העיר הגדולה ביותר בסוריה, היתה קהילה יהודית משגשגת, ובמקורות היהודיים ידועה העיר כארם צובא. לכן ניתן השם כתר ארם צובא לכתב היד העתיק של התנ"ך ששרד את השריפה בבית הכנסת של העיר. בספרים הישנים נקרא אורן ירושלים אורן ארם צובא, ניסיון ראשון לגייר את העץ, עד שבשנת 1928 החליט וועד הלשון העברית ששמו העברי יהיה אורן ירושלים, מתוך ההנחה שזהו עץ מקומי שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל בעבר וכיסה ביער צפוף את הרי הארץ. (הראשון שהעניק לעץ בשנת 1755 את השם אורן ירושלים היה Duhamel שקרא לו ללא סיבה מדעית Pinus hierisolimitana מאחר והשימוש בשם ירושלים לצמחים היה נפוץ מאוד אז). אולם הדיעה הרווחת כיום בין חוקרי היער היא שאורן ירושלים לא היה מעולם נפוץ בארץ ישראל כעץ בר, מאחר ואין לכך תימוכין בעדויות נוסעים ובמימצאים ארכיאולוגיים וגם במקורות איזכורו נדיר (השם "ארן" מופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך). בעת החדשה נמצאו רק מספר מצומצם של מוקדים בהם אורן ירושלים מצוי כעץ בר: בכרמל, בשומרון ובגלעד, באזור חברון, באזור ירכא ובהרי יהודה. מוכרת במיוחד קבוצת האורנים בשמורת המסרק, ליד בית-מאיר (לשעבר בית מחסיר), שגילם כ-140 שנה. העצים שרדו בשל קרבתם לקבר השייח' אחמד עג'מי שעל פי המסורת היה הספָר של מוחמד. נטיעות ראשונות של אורן ירושלים ואורן הצנובר (לשעבר נקרא אורן הגלעין ואורן הסלע) נעשו על ידי הטמפלרים בחיפה בסוף המאה התשע-עשרה, מזרעים שמקורם כנראה באיטליה. מחלקת הייעור של המנדט הבריטי הרבתה לטעת אורנים וכמובן גם קק"ל. בתחילה היה האקליפטוס העץ השכיח ביותר ביערות קק"ל, אך בהדרגה, ובייחוד עם המעבר לייעור האזורים ההרריים, תפס אורן ירושלים את הבכורה, עד שהפך למין העץ העיקרי וכמעט הבלעדי ביערות קק"ל. רגישותו לשריפות (בגלל התכולה הגבוהה של שרף) ולמזיקים (תהלוכן האורן, איצריית האורן) גרמו להפסקת הנטיעות המסיביות במין זה, ובשנים האחרונות את מקומו תופס במידת מה האורן הקפריסאי ומגוון העצים ביער גדל.
אחד המאפיינים של אורן ירושלים הוא הכיפוף של עוקץ האיצטרובל בעת התבגרותו. ניסיתי לצייר זאת:
הבה נראה מה כותב יוסף ויץ על העץ במוזיאון רוקפלר כאשר הוא יוצא מבין דפי האגדה ושב למציאות בספרו היער והיעור בישראל.
בפרק "אילנות בירושלים וסביבתה" מקדיש ויץ תשעה עמודים לאורן במוזיאון רוקפלר ולעוד כמה מישישי האורנים בירושלים. הנה אחד מעמודים אלו הכולל צילום האורן משנת 1968, לאחר ששבנו אליו לאחר מלחמת ששת הימים (השוו לגובה האנשים שלידו):
בניגוד לדברים שאליעזר שמאלי שם בפיו של ויץ על כך ש"מעץ זה שעל-שם מונטיפיורי לקחנו בראשית המאה אצטרובלים גדולים", בספרו הביוגרפי-מדעי הוא כותב שראה עץ זה לראשונה לפני כעשרים שנה (כלומר 1948) ולא מזכיר כלל את היותו של העץ המקור לכל שבעים-מיליוני עצי האורן שגודלו מזרעיו (החל משנת 1920). ואוי ליער שכל עציו מקורם בעץ אחד, ויהא אפילו החסון והיפה בעצים, ואין ביניהם שונות גנטית. כידוע, יובאו, הן ע"י האנגלים והן ע"י קק"ל, זרעי אורנים ממערב אירופה, וכמובן שנלקחו זרעים גם מאורנים הגדלים בר בישראל במקומות שונים.
בהמשך הפרק מקדיש ויץ כמה עמודים לתיאור המאמצים שנעשו לקביעת גילו של העץ בעזרת קידוחים וספירת טבעות. גילו של העץ הוערך בשנת 1967 כ- 226 שנים. אם נוסיף את השנים שחלפו מאז ועד קריסת העץ בשנת 1996 (29 שנים) נגיע לגיל 255 שנים. ואכן, לאחר קריסתו נמדד גיל העץ ונמצא שהוא בן למעלה מ-240 שנה. תוחלת החיים של אורן ירושלים היא בד"כ 80 – 100 שנים, ולכן ישיש מופלג בשנים זה הצליח להגיע לשיבה טובה ונדירה. על פי סיפורו של שמאלי (העץ ניטע ב-1849) צריך להיות העץ בן כ-130 שנה "בלבד" כאשר פורסם הספר "זהב בירושלים". ואילו אם נאמץ את הגיל המדוייק של העץ, ניווכח שהוא אכן ניטע בראשית המאה ה-18, כפי שמיוחס לשייח' אל-חלילי. אם עדיין לא איבדתי אותכם הקוראים, בסבך החישובים, אוסיף שבכתב-עת גרמני פורסם בשנת 1885 דיווחו של ד"ר לפילוסופיה בשם וולף, המספר כך: "מתחת לאורן היפה והגבוה, במקום הנקרא "כרם א-שיח' ", בין שער דמשק והפינה הצפונית-מזרחית של העיר, מתכנסות "מסיבות ספל-קפה", אותן הנהיג הקונסול Rosen בשנת 1860. תיירים ואורחים רמי-מעלה נוהגים להקים תחתיו מחנות אוהלים". אם אכן ניטע העץ בשנת 1849, לא היה מגיע עד שנת 1860 לגובה ומעמד המאפשרים להקים מתחתיו מחנות אוהלים. ואגב – לאחר מותו בטרם עת של האורן ברוקפלר "צנובר מונטיפיורי", תפסו את מקומו, כאורנים הישישים ביותר בישראל, שני עצים בחצר הפטריארכיה הארמנית בירושלים.
אליעזר שמאלי נתלה באילנות גבוהים ושם בפיו לכאורה של יוסף ויץ אגדה יפה על האורן הישיש אשר בחצר מוזיאון רוקפלר. אל התבשיל הוסיף את יהודי סוריה, את משה מונטיפיורי ומרכבתו, את שנים-עשר השבטים, את בית המקדש השלישי ועוד כהנה וכהנה. כידוע, כל האומר דבר בשם אומרו… וגו' אך באגדה זו לא הביא שמאלי גאולה לעולם.
מוזיאון רוקפלר הוא חלק ממוזיאון ישראל ומקום משכנה של רשות העתיקות. מיקום לא נוח וקשיי נגישות מקשים על ההגעה למקום המרתק, המשמר את העולם המנדטורי. אני ממליץ לבקר במקום ולו בשביל הספרייה שנשמרה מימי המנדט וכיסוי השעם של הרצפה, שתפקידו להבליע את רעש צעדי המבקרים.
נתרגע בהאזנה ליצירתו של המלחין אוטורינו רספיגי – האורנים של רומא (Ottorino Respighi :Pini di Roma)
תודה לידידי הטוב פרופ' צביקה מנדל.
