אחרי מות

מאת: נורית רוזנברג

השבוע ציינו שנה ללכתו של אורי אהובנו לו הייתי נשואה 47 שנים. לאחר מותו של אורי נכנסתי בחרדת קודש לחדר העבודה שלו ושם, על יד המחשב, מצאתי פיסת נייר עליה מודפסות שתי שורות:

"כל עוד ראש אילן בארץ יוריק

אדם לא לתוהו, יומו לא לריק"

תהיתי מאיפה לקוח משפט זה וחיפוש קצר בגוגל חשף את התשובה – מהשיר 'לרעם כלי קטל' של אברהם ברוידס משנת תש"א (1941). עוד לפני קום המדינה… כנראה נכתב על מלחמת העולם השנייה.

אורי היה ידוע באהבתו לשירים ישנים ולהיסטוריה של ארץ ישראל אותה הביע ברשומותיו בבלוג זה, ולכן חשבתי שהמשפטים היו אמורים להופיע ברשומה הבאה שלו. הרשומה האחרונה שכתב הייתה 'נער שב משדה הקרב' וגם היא עסקה במלחמות ישראל.

ב'נושנות' אורי אהב לשלב אקטואליה והיסטוריה, ובקוראי את השיר חשבתי – אנחנו בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר, כאשר התקשורת גועשת על טוהר הנשק במלחמה או חוקי המוסר בשדה הקרב (אורי תמיד ראה במושג 'טוהר הנשק' סתירה פנימית. לדעתו נשק אף פעם איננו טהור!)

למרות שאין לי השכלה בספרות, הבנתי שבשיר יש כמה היגדים חשובים:

  • בניגוד למקובל, כאשר התותחים רועמים המוזה לא צריכה לשתוק "שירי אל תבוש, וקולי, אל תשקוט"
  • חשיבות התקשורת בהצלת הנפגעים ובעיקר החטופים "לכפותים באחי, לאובדי בור כלאם"
  • התקווה – ההתחדשות בטבע מעודדת ומסמלת לאדם שיש משמעות למעשיו וחייו – וזה המשפט שאורי הדפיס.
  • חשיבות התמיכה העולמית בנו ובכל קורבנות המלחמה. ההכרח בהבנה, באמפתיה וביחס לאחר "לפתוח מלב אלי לב מבואות".
  • 'שברי לוחותי' הם לוחות הברית עליהם כתובים חוקי המוסר היהודי, והם צריכים להיות חרוטים על לוח ליבנו גם בעת מלחמה.

אברהם ברוידס היה מוכר כ״משורר הנוער העובד״, והוא תבע באחד משיריו את סיסמתם ״אנו, לעבודה, להגנה ולשלום!״ הוא עלה ארצה בשנת 1923 ולמרות שהיה חלוץ בכל רמ״ח איבריו, לא פעם הביע בשיריו ביקורת או תיאר את קשיי החלוצים. אורי מאוד אהב את יצירותיו, והזכיר אותם במספר רשומות.

כאשר ירדתי למרתף הבית, שם אורי גילף ועשה עבודות מעץ, מצאתי חריטה בעץ של אותו המשפט.

תהיתי האם הדפיס את המשפט כדי לחרוט אותו, או שאכן רצה לכתוב עליו ב'נושנות'.

במשך הזמן התחלתי לארגן, למיין, לסווג ולקטלג את אלפי ספריו המגוונים שהיו מאוחסנים בכל חדרי הבית. במגירה של ספרי שירה מצאתי גם את הספר של אברהם ברוידס – 'בקום ישראל' בהוצאת עמיחי ובתוכו סימון של שני שירים בפיסות נייר: 'לרעם כלי קטל', ו- 'מול שחק מאדים' משנת תש"ט

בשיר זה לדעתי הדגש הוא על הצורך באחדות ״לא עת פלגות״ והאבל על הקורבנות ״האלם הקדוש״…״אבלנו החנוק״. גם הוא עוסק במצב האומה במלחמה האחרונה.

ואז הגיע יום העיון השנתי בגן הבוטני שבהר הצופים, אשר הוקדש לזכרו של אורי.

אורי התנדב בגן באדיקות במשך כעשור, שם מצא חיבור טבעי לאנשי הגן, לטיפוח צמחי ארצנו, ולהיסטוריה האישית והלאומית של המקום (ראו רשומה 87 – קבר ניקנור ו"אנשי הגן", והסרט אותו אורי ביים, צילם וערך). יום העיון הסתיים בסיור בגן ובספריה, שם קלטו עיני שוב את המשפט המפורסם, תלוי על הקיר ומעוטר בעצים ירוקים…

האם אורי ראה את השיר וסיפר עליו בגן? או שמא ראה אותו תחילה בגן וחיפש את מקורו בספריו? שאלתי את מני, מנהל הגן הבוטני, ותשובתו הייתה חד משמעית: אורי הביא את הלוח עם המשפט החרוט בו וציורי העצים. זו הייתה מתנתו לספריה של הגן הבוטני בהר הצופים.

החידה נפתרה. חיפוש נוסף העלה כי אורי כבר פרסם את שני השירים שסימן, ברשומה מספר 161 מתאריך 15.9.2024 "קינה על הצפון ובכלל". ברשומה זו הוא כתב: ״את המשורר אברהם ברוידס אני אוהב מאוד. הנה שניים משיריו מתוך הספר "בקום ישראל" (הוצאת עמיחי 1957). האם לא נדמה שנכתבו ממש בימים אלה? שימו לב לכל מילה! יש כאן משפטים שאפשר לאמץ בחום״.

אורי אימץ את המשפט בעת המלחמה, וכעת המשפט עבר אלינו בירושה.

אסיים במילים משירו של ח.נ. ביאליק, גם עליו כתב ברשומותיו, ונדמה לי שמתאימים גם לאורי ולכתו בטרם עת.

אחרי מותי / ח.נ.  ביאליק

אחרי מותי סיפדו ככה לי:
 "היה איש – וראו: איננו עוד:
 קודם זמנו מת האיש הזה,
 ושירת חייו באמצע נפסקה
 וצר! עוד מזמור אחד היה לו –
 והנה אבד המזמור לעד,
 אבד לעד!

…..

וגדול מאוד, מאוד הכאב!
 היה איש – וראו: איננו עוד,
 ושירת חייו באמצע נפסקה
 עוד שיר מזמור אחד היה לו,
 והנה אבד המזמור לעד,
 אבד לעד!"

161 – קינה על הצפון ובכלל

זמן רב לא כתבתי רשומה חדשה בנושנות. בתחילה חשבתי שכל מה שאכתוב יראה תפל לעומת המציאות הנוראה. אחר כך נמנעתי מלכתוב כיצד רצועת עזה שזורה בהיסטוריה האישית שלי, החל מטירונות ברפיח, דרך שנים רבות של עבודה כאגרונום ביישובי הנגב המערבי (כיום יישובי העוטף) ופתחת רפיח (המכונה גם חבל ימית), ועד שירות מילואים מזעזע במתקן חקירות של השב"כ בחאן יונס בימי האינתיפאדה. אבל חששתי שהדברים ייצרו מחלוקת ולא רציתי שהבלוג הזה יהפוך לזירת התגוששות של תגובות בוטות. ומעל לכל – רשומות נושנות מבוססות על הספרים הישנים שברשותי, וכאשר אני קורא בהם כיצד ולשם מה אנשים, חלקם שרידי אדם שניצלו מן התופת ובאו לכאן לבנות משהו חדש ומעורר תקווה, הקריבו ופעלו בתחילת הדרך; וחושב למה הגענו אחרי כל זה וכיצד אנו נראים כיום כחברה וכמדינה, וידיי על המקלדת רפות, ומשהו חונק בגרון. האם לזאת פיללנו? אך בכל זאת צריך להביע עמדה כי זה נמשך ונמשך לבלי סוף.

קחו את הגליל למשל – מאז עלה, בתקופת השופטים, שבט דן אל ירכתי צפון לכבוש לו נחלה, אף פעם לא פסקה לגמרי רגל יהודי מתחומי הגליל (ויהודי אחד אפילו הלך על המים). קרבות גדולים ומכריעים התנהלו על אדמת ארץ-הגליל משחר ימי ההיסטוריה. כנענים, ארמים, צידונים, יוונים, רומאים, פרסים, מוסלמים, צלבנים, תורכים, צרפתים ובריטים, ופולשים מסוריה ומלבנון וצבא ההצלה של קאוקג'י במלחמת הקוממיות. הגבול הבינלאומי נקבע בזכות היאחזותם העיקשת של תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. ולא רק בצבאות פולשים נלחמו אנשי הגליל. מלחמה עזה שהפילה חללים רבים ניטשה גם עם המחלות מלריה, קדחת צהובה וקדחת שחור השתן. כנימת הפילוקסרה הרגה את הגפנים וחיפושית הקפנודיס חיסלה את עצי המטעים. המעברה חאלסה הפכה לקריית שמונה לזכר שמונה שנפלו בתל-חי, קלטה עולים מתימן, עיראק ומרוקו וספגה אלפי קטיושות. רשימה ארוכה של פרעות, מאורעות, פיגועים ואסונות: אסון מעלות, אסון ילדי אביבים. הרעש בצפת, שרב, בצורת וקרה. אך הגליליים נאחזו שם בעקשנות, הפכו ביצות למים חיים, נטעו מטעי תפוח, אגס, קיווי ונקטרינה מפוארים ומצאו פרנסה בלולים ובתיירות פנים.   חלוצים,   השומר,   חומה ומגדל,   טוב למות בעד… , ייהוד הגליל – אבני יסוד במיתוס ובאתוס הציוני. ועכשיו? השרוף, המפונה, הנטוש…

מעברת הפחונים בחאלסה (קריית שמונה)
קיבוץ דפנה 1938, מישובי חומה ומגדל (מצודת אוסישקין)

ראו מה כתב יוספוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו) על הגליל (מלחמות היהודים ספר ג).

וכאשר נגמרות לי המילים, או שאיני רוצה להביע דברים במילותיי שלי, אני בורח אל השירים הישנים. שירים שנכתבו כאן לפני חמישים או שמונים שנה, אך מבטאים בדיוק רב את רוח הזמן הזה. ואני שב ומעלעל בספרי השירה הקטנים שדפיהם מצהיבים. הכותבים כבר עברו לעולמם אך השירים עדיין לא נס ליחם. חפשו ברשת מידע על כותבי השירים, וגלו אנשים מעניינים ומיוחדים מאוד.

דניאל קימלמן, יליד פולין, עלה לארץ בשנת 1935. בשנת 1942, בהיותו בן 22, התגייס לצבא הבריטי ונשלח לשרת במצרים. שלושה חודשים לאחר התגייסותו נהרג ונקבר בבית הקברות בהליופוליס, מצרים. בשנת 1943 הוציאו הוריו לאור ספרון קטן עם שירים מעזבונו.

את המשורר אברהם ברוידס אני אוהב מאוד. הנה שניים משיריו מתוך הספר "בקום ישראל" (הוצאת עמיחי 1957). האם לא נדמה שנכתבו ממש בימים אלה? שימו לב לכל מילה! יש כאן משפטים שאפשר לאמץ בחום.

מיכאל דשא היה חקלאי ומשורר נפלא, שהקדיש שירים רבים לפרחי הארץ. את השיר "הן כפשע" בחרתי בעקבות האמירה "אנחנו כפסע". שימו לב שהנקודה מעל הש' היא שמאלית, כלומר הכוונה לפסע בכתיב שונה. מתוך הספר "כמו אור ואויר" ((הוצאת עקד 1973).

 שני שירים מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976). השיר "ואיש לא קם" מבטא את הרגשתי והרגשתם של רבים אחרים בימים אלה.

שירו השני של בנימין הלוי "בבית קברות צבאי ארעי"

והנה שיר אופטימי מאת אריה חורשי. חורשי היה איש מוכשר ורב פעלים בשדה התרבות – היסטוריה, ידיעת הארץ, ספרות, שירה, תרגום; ובשדה החינוך. היה ממייסדי קיבוץ כפר החורש, שסבל מהתנכלויות ורציחות מן הכפרים העוינים שסביבו, אך ב-1948 נאלץ כל דור הוותיקים לעזוב את המשק לטובת גרעין צעיר. הנה מתוך הספר "צלילים מן העבר" (הוצאת ב. ליכטנפלד 1986) "אנחנו נתגבר". האמנם?

ולסיום – בונוס. אקטואליה מן הטבע כמתבקש בעונה זו, אם רק יניח לנו הקיץ ויפנה את מקומו לסתיו. שירה של חיה ורד "סוף קיץ" שאף הולחן ומושר בפי עפרה חזה, מתוך הספר "שירים על חרב ומיתר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1954).