מאת: נורית רוזנברג

השבוע ציינו שנה ללכתו של אורי אהובנו לו הייתי נשואה 47 שנים. לאחר מותו של אורי נכנסתי בחרדת קודש לחדר העבודה שלו ושם, על יד המחשב, מצאתי פיסת נייר עליה מודפסות שתי שורות:

"כל עוד ראש אילן בארץ יוריק

אדם לא לתוהו, יומו לא לריק"

תהיתי מאיפה לקוח משפט זה וחיפוש קצר בגוגל חשף את התשובה – מהשיר 'לרעם כלי קטל' של אברהם ברוידס משנת תש"א (1941). עוד לפני קום המדינה… כנראה נכתב על מלחמת העולם השנייה.

אורי היה ידוע באהבתו לשירים ישנים ולהיסטוריה של ארץ ישראל אותה הביע ברשומותיו בבלוג זה, ולכן חשבתי שהמשפטים היו אמורים להופיע ברשומה הבאה שלו. הרשומה האחרונה שכתב הייתה 'נער שב משדה הקרב' וגם היא עסקה במלחמות ישראל.

ב'נושנות' אורי אהב לשלב אקטואליה והיסטוריה, ובקוראי את השיר חשבתי – אנחנו בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר, כאשר התקשורת גועשת על טוהר הנשק במלחמה או חוקי המוסר בשדה הקרב (אורי תמיד ראה במושג 'טוהר הנשק' סתירה פנימית. לדעתו נשק אף פעם איננו טהור!)

למרות שאין לי השכלה בספרות, הבנתי שבשיר יש כמה היגדים חשובים:

• בניגוד למקובל, כאשר התותחים רועמים המוזה לא צריכה לשתוק "שירי אל תבוש, וקולי, אל תשקוט"
• חשיבות התקשורת בהצלת הנפגעים ובעיקר החטופים "לכפותים באחי, לאובדי בור כלאם"
• התקווה – ההתחדשות בטבע מעודדת ומסמלת לאדם שיש משמעות למעשיו וחייו – וזה המשפט שאורי הדפיס.
• חשיבות התמיכה העולמית בנו ובכל קורבנות המלחמה. ההכרח בהבנה, באמפתיה וביחס לאחר "לפתוח מלב אלי לב מבואות".
• 'שברי לוחותי' הם לוחות הברית עליהם כתובים חוקי המוסר היהודי, והם צריכים להיות חרוטים על לוח ליבנו גם בעת מלחמה.

אברהם ברוידס היה מוכר כ״משורר הנוער העובד״, והוא תבע באחד משיריו את סיסמתם ״אנו, לעבודה, להגנה ולשלום!״ הוא עלה ארצה בשנת 1923 ולמרות שהיה חלוץ בכל רמ״ח איבריו, לא פעם הביע בשיריו ביקורת או תיאר את קשיי החלוצים. אורי מאוד אהב את יצירותיו, והזכיר אותם במספר רשומות.

כאשר ירדתי למרתף הבית, שם אורי גילף ועשה עבודות מעץ, מצאתי חריטה בעץ של אותו המשפט.

תהיתי האם הדפיס את המשפט כדי לחרוט אותו, או שאכן רצה לכתוב עליו ב'נושנות'.

במשך הזמן התחלתי לארגן, למיין, לסווג ולקטלג את אלפי ספריו המגוונים שהיו מאוחסנים בכל חדרי הבית. במגירה של ספרי שירה מצאתי גם את הספר של אברהם ברוידס – 'בקום ישראל' בהוצאת עמיחי ובתוכו סימון של שני שירים בפיסות נייר: 'לרעם כלי קטל', ו- 'מול שחק מאדים' משנת תש"ט

בשיר זה לדעתי הדגש הוא על הצורך באחדות ״לא עת פלגות״ והאבל על הקורבנות ״האלם הקדוש״…״אבלנו החנוק״. גם הוא עוסק במצב האומה במלחמה האחרונה.

ואז הגיע יום העיון השנתי בגן הבוטני שבהר הצופים, אשר הוקדש לזכרו של אורי.

אורי התנדב בגן באדיקות במשך כעשור, שם מצא חיבור טבעי לאנשי הגן, לטיפוח צמחי ארצנו, ולהיסטוריה האישית והלאומית של המקום (ראו רשומה 87 – קבר ניקנור ו"אנשי הגן", והסרט אותו אורי ביים, צילם וערך). יום העיון הסתיים בסיור בגן ובספריה, שם קלטו עיני שוב את המשפט המפורסם, תלוי על הקיר ומעוטר בעצים ירוקים…

האם אורי ראה את השיר וסיפר עליו בגן? או שמא ראה אותו תחילה בגן וחיפש את מקורו בספריו? שאלתי את מני, מנהל הגן הבוטני, ותשובתו הייתה חד משמעית: אורי הביא את הלוח עם המשפט החרוט בו וציורי העצים. זו הייתה מתנתו לספריה של הגן הבוטני בהר הצופים.

החידה נפתרה. חיפוש נוסף העלה כי אורי כבר פרסם את שני השירים שסימן, ברשומה מספר 161 מתאריך 15.9.2024 "קינה על הצפון ובכלל". ברשומה זו הוא כתב: ״את המשורר אברהם ברוידס אני אוהב מאוד. הנה שניים משיריו מתוך הספר "בקום ישראל" (הוצאת עמיחי 1957). האם לא נדמה שנכתבו ממש בימים אלה? שימו לב לכל מילה! יש כאן משפטים שאפשר לאמץ בחום״.

אורי אימץ את המשפט בעת המלחמה, וכעת המשפט עבר אלינו בירושה.

אסיים במילים משירו של ח.נ. ביאליק, גם עליו כתב ברשומותיו, ונדמה לי שמתאימים גם לאורי ולכתו בטרם עת.

אחרי מותי / ח.נ.  ביאליק

אחרי מותי סיפדו ככה לי:
 "היה איש – וראו: איננו עוד:
 קודם זמנו מת האיש הזה,
 ושירת חייו באמצע נפסקה
 וצר! עוד מזמור אחד היה לו –
 והנה אבד המזמור לעד,
 אבד לעד!

…..

וגדול מאוד, מאוד הכאב!
 היה איש – וראו: איננו עוד,
 ושירת חייו באמצע נפסקה
 עוד שיר מזמור אחד היה לו,
 והנה אבד המזמור לעד,
 אבד לעד!"