לאחרונה התבשרנו ש"השמיים נפתחים" ואפשר לטוס לחו"ל, לכמה יעדים מוגבלים, ארצות ירוקות המוכנות לקבל אותנו, הבאים מארץ אדומה. הטיסה הנכספת לחו"ל נראית מסורבלת ועתירת מכשולים, על פי המיטב מתוך מילון הקורונה: הנחיות, בדיקות, בידוד, ובקיצור – מתווה. הנוסע המותש צריך (גם כן על פי מילון הקורונה) לתכלל כל זאת בטרם יוכל להשתכשך במי הטורקיז ולהתייוון באחד מאיי יוון. והלא גם שם תהא אחריתו מ.ר.ה (מסכה ריחוק היגיינה). אולם, למרות כל זאת, זה לא נורא. הבה ניזכר…

שני הצילומים למעלה: הצלם י. מירלין, אוסף קרן היסוד, הארכיון הציוני המרכזי.

בנסיעותינו הראשונות לחו"ל, בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים (נסיעתי הראשונה לחו"ל היתה כשהייתי בן 26), היתה חובה להצטייד באישורים ובמסמכים רבים. נסיעה לחו"ל היתה אז מבצע בירוקראטי מורכב, שחייב הכנות מדוקדקות. את כרטיסי הטיסה וההזמנות למלונות רכשנו אצל סוכן הנסיעות. לפני הנסיעה היה צורך לקבל "אישור יציאה לחו"ל" מיחידת המילואים, על גבי טופס מיוחד, ולהחתים את הדרכון. מן הבנק היינו מושכים את הקצבת מטבע זר, מחתימים את הדרכון ומצטיידים בטופס בו נקוב הסכום שמשכנו ופירוט שטרי הכסף. (במקומות ידועים בכל עיר יכולת לרכוש דולרים שחורים, אולם רווחו שמועות על זיופים שגרמו לנוסעים ישראלים תמימים לבלות בכלא בארצות אותם יצאו לתוּר). היינו רוכשים מן הבנק "המחאות נוסעים" (טרוולר'ס צ'ק) ומקפידים לרשום את מספרן הסידורי למקרה שייגנבו. במשרדי מ.מ.ס.י (מועדון מכוניות וסיירות בישראל) היינו מנפיקים רישיון נהיגה בינלאומי. בשדה התעופה התייצבנו בפני פקיד המכס שרשם את פרטי הציוד האישי איתו יצאנו, כגון מצלמה, על מנת שלא נשלם עליו מכס בשובנו ארצה. מדינות רבות דרשו להצטייד בוויזה לשם הכניסה אל גבולן, וגם תעודות חיסון כנגד מחלות שונות, ובדרך במטוס היו הדיילות מחלקות טפסים למילוי, אותם נדרשנו להציג בביקורת הדרכונים בשדה התעופה. אולם המסמך החשוב ביותר, שבלעדיו לא העזנו לצאת לחו"ל, היה "מדריך לפיד לאירופה" – מדריך הנסיעות של יוסף טומי לפיד ("האבא של"). במדריך הצטיידו אותם טיילים שיצאו לחו"ל באופן עצמאי,  ולא בטיולים מאורגנים, בהם העיקר היה להספיק לבקר (מבעד לחלון האוטובוס) בחמש ארצות בשלושה ימים.

היינו צועדים בצייתנות ברחובות הכרך הגדול והזר עם הספר של לפיד בידינו, כצליינים האוחזים בכתבי הקודש בדרכם אל המקומות הקדושים, וממלאים באדיקות אחר כל הוראותיו. היכן לגור, מה לראות, היכן לבלות, מה לקנות ומה לאכול.

כך, למשל, הגענו (1981) למסעדה שטומי לפיד המליץ לאכול בה את מרק האפונה הטוב ביותר באמסטרדם. וכך כותב טומי: "אופייני הוא המאכל הלאומי של ההולנדים: מרק-אפונה (Erwtensoep). הם אוכלים אותו בדרך-כלל בחורף, אבל פה ושם ניתן להשיגו גם בקיץ. הוא עשוי עם הרבה מאוד רביכה, והוא כה סמיך, עד כי חתיכות הנקניק אינן שוקעות בתוכו."  לא בכדי הוא מכנה את ההולנדים: "אזרחים חסודים המאמינים באלהים, במלכה יוליאנה ובמרק-אפונה".

יצאנו בעקבות לפיד לחפש את מרק-האפונה שבו הנקניק אינו שוקע. המסעדה המומלצת התגלתה ככוך קטן ועלוב עם שולחנות דביקים, ברחוב צדדי שבעמל רב מצאנו אותו בסבך הסמטאות והתעלות. מלצר אדיש הגיש לנו את מרק האפונה. הם כבר היו רגילים לישראלים המוזרים שבאים רק בשביל מרק אפונה. לא היה כלל נקניק במרק, אך היו כמה קרוטונים שכן שקעו במרק הדליל. מולנו, בעברו השני של השולחן, ישבו שני ביטניקים מלוכלכים שהביטו בעיניים כלות אחר כל כף מרק שהעלינו מן הצלחת. קירבתי אליהם את סלסילת הלחם והם בלעו הכול במהירות. בעקבות חוויה גסטרונומית-קולינרית-אנתרופולוגית מכוננת זו, עברנו למדריכי מישלן, החוברות הצרות בכריכה הרכה, הירוקה.

אמסטרדם היתה מלאה באותם ימים בביטניקים, או היפים, או נערי-פרחים כפי שהם כונו, שנמשכו לחופש ולהכנסת האורחים ההולנדית שכללה רכישת סמים ללא הפרעה. הם היו מתגודדים סביב הפסל הלבן בכיכר דאם ומעשנים סמים, או רובצים בסמטאות השכנות, מעשנים ומזריקים מכל הבא ליד. ברחוב הראשי, ליד בית הכלבו הענק, De Bijenkorf חלפנו על פני נער שהתנודד והעביר את משקל גופו מרגל אל רגל, ונראה כעומד ליפול על המדרכה בכל רגע. בידו האחת אחז בצנצנת ריקה של חמאת-בוטנים, וכל כולו היה מרוכז בה. ניסיתי ללכוד את מבטו, אך כשהרים את עיניו להרף עין מן הצנצנת היה מבטו חלול וריק, כאילו הביט אל תוך עצמו. באמסטרדם באותה עת יכולת למצוא אינספור מסעדות ומזללות ישראליות, שנשאו שמות כמו "מלך הפלאפל", "שווארמה נתניה", "בית לחם". המסעדות הכשרות התהדרו בשמות כגון "נגבה", "ופרצת".

המהדורה הראשונה של מדריך לפיד לאירופה יצאה לאור בשנת 1970 (הוצאת שקמונה). בשנת 1977 יצאה לאור המהדורה השביעית, ממנה ציטטתי את שבחי מרק-האפונה. עיון במדריך ועצותיו המועילות מעיד על השינוי המדהים שהתרחש בעולמנו בשנים שחלפו מאז שיקף המדריך נאמנה את המציאות בה פעלנו. הנה כמה משפטים מן הספר שיכולים להכות בתדהמה את הצעירים שבינינו:

"חברות תעופה רבות שומרות את המושבים הקדמיים במטוס ללא-מעשנים"

"לארצות בנלוקס (הולנד, בלגיה) לא נוסעים במיוחד, אלא מבקרים בהן בדרך לצרפת, בריטניה, או סקנדינביה"

"דניה, נורבגיה, שוודיה – עיצוב אמנותי של מוצרים תעשייתיים ובלונדיניות מעוצבות בלא-פחות אמנות"

"ומה עושים עם הילדים? עצתי היא: השאירו אותם אצל הסבתא, בישראל. אין טעם לגרור ילדים קטנים בדרכי אירופה."

"רק סוכן-נסיעות, או פקיד-מכירות של חברת-תעופה, יכול לעשות עבורך את כל החישובים המבטיחים לך את הטיסה הזולה ביותר".

"הדרך הפשוטה ביותר להזמנת חדר: בחר לך מלון הנראה לך כמתאים ביותר לפי התיאור והכתובת שבספר זה. כתוב – באנגלית, או בצרפתית – והזמן חדר מתאריך עד תאריך, לבודד או לזוג, עם או בלי אמבטיה. הסבר במכתב כי בגלל חוקי המטבע בישראל אינך יכול לשלם מקדמה. צרף שובר בולים בינלאומי ובקש תשובה בהקדם."

"בייחוד אל תשכח להצטייד בסיגריות אם אתה נוסע לצרפת. כי הסיגריות המקובלות על הצרפתים "ז'יטאן" ו"גולואז", כמוהן כשדה-סרפדים שנדלק ביום חמסין"

"הדרך המקובלת להודיע על שובך, כדי שבני המשפחה יחכו לך בשדה התעופה, היא באמצעות מברק בתעריף מוזל אותו כדאי לשגר יומיים לפני ההמראה."

הנה המלצותיו של מדריך לפיד לגרדרובה שיש לקחת לנסיעה לחו"ל. שימו לב ל"עקיצות" שהוא מפנה לנשים:

אך כנראה ישנם עניינים שאינם משתנים גם בחלוף השנים:

הספר משופע בפרסומות, רבות מהן מבטיחות לתייר הישראלי לשמור על ביתו מפריצה בעת היעדרו, בעזרת מנעולים, אזעקות וחברות שמירה:

אבל גם פרסומות אחרות ברוח התקופה והנגטיב שצריך לפתח ולהדפיס, אם לא נמחק בגלאי של בדיקת הביטחון בשדה התעופה (מצחיק הריבוי פילמים למלה פילם):

נסיים את הפרק על מדריך לפיד המיתולוגי בתצוגה מרהיבה של כשרון הכתיבה הסרקסטית של טומי לפיד, המקנה לו מקום של כבוד בחבורה ההונגרית המוכשרת עם אפרים קישון והקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש).

__________________________ * ________________________

וכעת נבצע קפיצה נחשונית במרחב ובזמן. הכיוון הוא מחו"ל לארץ הקודש והזמן – שלהי המאה התשע עשרה. בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. אליעזר מודעי, נכדו של לונץ, הביא את העותק המקורי להוצאת הספרים אריאל (אלי שילר) ובשנת 1979 יצא לאור העתק של המדריך המקורי. על א.מ. לונץ אפשר לשמוע בתוכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" בגל"צ בדצמבר 2011. והוא ראוי גם לרשומה נפרדת…

על גבי כריכת הספר הושמטה המלה "סוריה" משם הספר.

אך בשער הספר מופיע השם המלא.

הנה ההקדמה למדריך, מאת המחבר לונץ. לונץ כתב ספר זה בהיותו עיוור. תקוותו להצלחת הספר שתאפשר לו כלכלית להוציא לאור חלק שני על סוריה ועבר הירדן – נכזבה. הספר (שגם תורגם לאידיש) לא עורר עניין בקהל הקוראים והנוסעים, אך מספק לנו כיום אוצר נדיר של מידע על חיי היומיום בארץ ישראל של שלהי המאה הי"ט.

כידוע לכם, אוניות הנוסעים (אוניות מפרשים ואוניות קיטור) לא יכלו להיכנס לנמל יפו ולכן היו יוצאות לקראתן סירות קטנות אליהן היו מורידים את נוסעי האונייה. וכך מתאר לונץ חוויה זו עבור הנוסע המגיע ליפו באונייה, שבדרכה עגנה קודם לכן באלכסנדריה ובפורט סעיד. טקסט פיוטי ונמלץ ("עפעפי שחר יום השלשי אך יבקעו"), שמצא את מקומו במדריך שאמור היה להיות קצר, תכליתי ומעשי בסגנון מדריכי בדקר:

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, פעלו בקיבוץ יגור שני בתי ספר. האחד – בית-ספר טיץ, או בשמו המלא: "בית-הספר להכשרת בעלי מלאכה ביגור ע"ש לודוויג טיץ", אשר הוקם על ידי יהדות גרמניה. השני – בית-הספר המחוזי, או בשמו הרשמי: "בית-ספר תיכון במגמה חקלאית", שהיה בית-ספר עיוני עם לימודים מורחבים בטבע וחקלאות. בית-הספר המחוזי שימש כור היתוך לבני תנועות הנוער החלוציות בדרכם להגשמה, כלומר הקמת גרעיני התיישבות. בית-הספר כלל גם פנימייה, ולכן נשלחו לשם תלמידים מכל רחבי הארץ.

הגורל זימן אל בית-הספר המחוזי ביגור חמישה תלמידים צעירים, בני 14, כולם חובבי טיולים, מדע וטבע, כולם תלמידים מוכשרים שנכון להם עתיד מזהיר בעולם האקדמיה והמחקר. יחדיו יצאו לסיורים בכרמל, בשדות עמק זבולון ונחל קישון, אספו צמחים, חרקים וזוחלים, הקימו חוג חובבי טבע וחדר טבע בו הוצגו האוספים שלהם, ונטעו גן בוטני. הנערים כתבו מאמרים על תגליותיהם בביטאון בית-הספר "יגורים" וניהלו חליפות מכתבים עם מדענים באוניברסיטה העברית.

טוביה קושניר – הידוע והמוכשר מבין ארבעת החברים, מתווה הדרך והמנהיג הנערץ של החבורה. נפל עם מחלקת ההר, מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. (ראו רשומה מס' 91 בנושנות, טוביה קושניר אחד מל"ה)

יצחק זמיר – יליד וורשה שגדל בתל אביב. היה קצין סיירים בחטיבת הנגב. נפל בכ"ו כסליו תש"ט, עת מטוס הסיור בו הוטס הופל באזור עוג'ה אל-חפיר.

אסף כץ – נולד בעין חרוד. נפל בכ"ו תשרי תש"ט במבצע חירם באזור תרשיחא, בעת שלחם כמפקד יחידת הדרוזים.

חיים בן-דור – חברו של טוביה לחדר בפנימייה. חובב ספרות ושירה. נולד בירושלים. נפל בי"ט בטבת תש"ח בעת פעולת נקם בכפר בלד א-שייח', לאחר הרצח בבתי הזיקוק.

יצחק הלוי – נולד בנהלל, נפל עם מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. טוביה קושניר הצטרף למחלקת הל"ה בעקבות יצחק הלוי.

שני תלמידים נוספים מבית-הספר המחוזי ביגור שנפלו אף הם עם מחלקת הל"ה היו יצחק זבולוני ויעקב כספי, ילידי כפר חסידים.

רבות נכתב על טוביה קושניר, שניבאו לו גדולות. ברצוני להרחיב את היריעה על יצחק הלוי, המוכר פחות, שחלק גורל משותף עם טוביה קושניר, בחייו ובמותו. כטוביה, גם יצחק היה בוטניקאי מוכשר וצמחים רבים נתגלו על ידו לראשונה בישראל. ואכתוב גם על אביו של יצחק – משולם הלוי, המורה האגדי, המורה הראשון בנהלל.

אנדה עמיר-פינקרפלד היתה מיקרוביולוגית, סופרת ומשוררת. בתחילת מלחמת העצמאות, התנדבה אנדה לאסוף ולערוך חומר כתוב על הנופלים. עם הקמת משרד הביטחון הצטרפה למחלקה להנצחת החייל, והחומרים שאספה שימשו בסיס לספרי "יזכור" (היום באתר יזכור)  ו"גווילי אש".

בשנת 1950 ערכה אנדה עמיר-פינקרפלד את הספר "למד הא" ובו חומרים שליקטה ממשפחותיהם ומעיזבונם של לוחמי מחלקת הל"ה. דניאל רייך, בן אחותה של אנדה, הילנה, היה בין חללי הל"ה, ובסוף הספר היא הקדישה לזכרו את שירה "אשל אברהם". (ראו דבר העורך בתחתית הרשומה).

הנה העמוד הראשון מן הפרק בן 14 העמודים המוקדש ליצחק הלוי בספרה של אנדה עמיר-פינקרפלד.

יצחק נולד בנהלל, בשנת 1925, שם שימש אביו משולם הלוי כמורה. ילד חסר מנוח ומרדן, שנמשך אל הטבע והמרחבים, אוסף צמחים ואבנים ומגדל עכברים לבנים אותם הוא נושא בכיסיו. כבן ל"עובד ציבור" הופלה ע"י ילדי חברי המושב החקלאים, וגם בבית-הספר בו לימד אביו לא מצא את מקומו, ולכן בתום כיתה ד' הוחלט להעבירו לקיבוץ משמר העמק. ושוב "ילד חוץ" ושוב הפלייה. כאשר עזב אביו את נהלל ועבר לירושלים לנהל את בית החינוך לילדי העובדים, עבר גם יצחק לירושלים ולמד בבית החינוך. הפליא לנגן בצ'לו ובמפוחית. רק כאשר החל ללמוד בבית-הספר המחוזי בקיבוץ יגור (כנראה, בזכות הפנימייה שהתאפשרה שם), מצא את מקומו הנכון, בחבורת הנערים חובבי הטיולים והטבע שהוביל טוביה קושניר. הפגישה עם טוביה גורלית לשניהם. בתום הלימודים התגייס לפלמ"ח כרבים מחבריו בבית-הספר ביגור, והפך לסייר, מדריך טופוגרפיה ולוחם. במסגרת הפלמ"ח עבר את כל הארץ לאורכה ולרוחבה – ביומנו תיעד 83 טיולים. בסיוריו אסף, ייבש והגדיר צמחים, חלקם חדשים למדע, ואסף מאובנים ובייחוד כלי צור פרה-היסטוריים. לאחר שירות של שלוש שנים בפלמ"ח הגיש בקשת שחרור לשם לימודים באוניברסיטה במדעי הטבע ובשנת תש"ה הסתגר בביתו לשם הכנה לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. יצחק, שלא למד באופן סדיר מימיו, הקדיש שנה וחצי של לימוד עצמי לקראת הבחינות. הלימוד המאומץ פגע בבריאותו וגרם לו לאשפוז, אך הוא עבר את הבחינות בהצלחה והתקבל ללימודי שנת תש"ז באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.

עם הכרזת המדינה נטש יצחק את לימודיו ושב והתגייס לחטיבת הראל, למרות מצבו הבריאותי הרופף. השתתף בכמה קרבות ונפוצו ידיעות על מעשי גבורתו. טוביה קושניר התגייס וביקש לצרפו לכיתה של יצחק, חברו לספסל הלימודים ולטיולים בטבע. ומבלי לחכות לאישור לקח את צרורו ונסע למעלה החמשה. יצחק, כסייר, התנגד למסלול ההליכה, המסוכן וחסר סיכוי לדעתו, לעבר גוש עציון, שנבחר על ידי מפקד מחלקת הל"ה, אך נכנע לאחר ויכוח סוער. אביבה, רעייתו של טוביה קושניר, נפרדה מן החיילים לפני צאתם. "בשבתו באוטו האחרון הוציא (יצחק) מארנקו לירה שקיבל מהבית דמי-כיס, נתן לאביבה וביקש להחזירה להוריו – 'למה תיפול בידי ערבים'."

הדסה אביגדורי, שלמדה עם יצחק וטוביה באוניברסיטה העברית, ובמלחמה ליוותה שיירות בדרך אל ומירושלים, כתבה ספר על תקופה זו: "בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות" (משרד הבטחון, 1988).  וכך כותבת הדסה על חבריה, אנשי הל"ה הנופלים, איתם למדה באוניברסיטה או בבית הספר, שכנים ומכרים: "אלה היו באמת פאר הנוער שלנו. יפים, נחמדים אחד אחד. רובם סטודנטים, שהגיעו ללמודים, סוף-סוף, לאחר שנים של שרות בפלמ"ח. הראשונים לעזוב הכל ולהתנדב למלחמה. ביניהם היו המוכשרים והמבריקים שבסטודנטים. באוניברסיטה קראנו להם ה"גאונים". בחלקם הגיעו כבר לשנה שלישית ורביעית ונאלצו להפסיק באמצע. טוביה קושניר, יונה לוין, הרשקו, איציק הלוי, צ'יצ'ו, והאחרים, דני מס וג'ורדן… האפשר להאמין שלא נראם יותר…? והבוקר עלינו שוב לנסוע בשיירה…" בעמודים הבאים מקדישה הדסה פרק לכל אחד מן הנופלים אותם הכירה באופן אישי בלימודי מדעי הטבע באוניברסיטה או בהכשרה בקיבוצים, מתארת בכאב רב את אופיים והישגיהם ואת ההווי הסטודנטיאלי המיוחד של חבורת אוהבי הטבע הידענים האלו. "עתה נעקרה כל החבורה הזו מארץ החיים. כאילו במתכוון פגעה יד הגורל האכזר בהם דווקא, ונשאר חלל גדול." למעשה נמחק מחזור שלם של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטה, בחורים שיכלו לשנות את פני המדע והחברה בישראל לו נותרו בחיים.(ראו נושנות רשומה מספר 138). על יצחק הלוי היא כותבת: "כשהכרתי את איציק הלוי באוניברסיטה, היה לו כבר עבר מפואר של מפקד בפלמ"ח. היה מופיע ללימודים במכנסי חקי ארוכים וחולצה מגוהצת, לבנה כשלג, כשבלוריתו הבהירה צונחת על מצחו. התפעלתי איך לאחר שנים ארוכות של שרות, הושיב פתאום את עצמו על ספסל הלמודים והוא כל כך רציני ושקדן וכל-כך מסודר ומשתדל כל-כך לפתור את תרגילי הבית בפיזיקה ומתמטיקה… היתה סביבו מין אוירה של חידה. […] כשהיית נכנס עמו לשיחה על צמחים או על איזה בעיה גיאולוגית, או מזכיר איזה מקום נידח בארץ, היו פניו אורות והיית מרגיש שזהו עולמו.[…] פעם גם שמעתי אותו מנגן במפוחית. כל כך היטיב לנגן.

אוסף כלי-הצור של יצחק נמסר לאחר מותו למחלקה הפרה-היסטורית שבבית הנכות (המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) ונמצא כבעל ערך מדעי רב. באוסף נכללו כל-צור שנאספו ממקומות, שאותם לא הכירו חוקרי הפרה-היסטוריה בארץ-ישראל כמקומות יישוביו או תחנותיו של האדם הקדמון. אוסף הצמחים של יצחק נמסר לעשביית האוניברסיטה. הבוטניקאית נעמי פינברון פרסמה בירחון "השדה" הספד ליצחק, בוטניקאי מוכשר שעולם המדע איבד, ואת רשימת הצמחים החדשים לישראל או למדע שיצחק מצא בסיוריו.

וכך כותב עליו אביו משולם בספרה של אנדה: "דיקנות ורומנטיות, מעשיות ומעוף, העזה וזהירות, התלהבות ומתינות, אמביציוזיות ופשטות, צבר'יות ועדינות-הנפש, קלות האופי ויציבות ברזל, חרדה לחיים והקרבה עצמית; עין של נשר, חוש מרחב של כלב, רגלים של אילה, – זהו התרכיב היחיד במינו ובסוגו: יצחק הלוי."

כאשר התחלתי לחפש בספריי חומרים על יצחק הלוי, גיליתי את אביו, משולם הלוי, המורה הראשון בנהלל, והחלטתי לכתוב גם על אדם מיוחד זה, איש-חינוך מגזע נכחד. נהלל הוא מושב העובדים הראשון שהוקם בישראל (1921). קדם להקמתו מבצע מורכב של ייבוש הביצות באדמות גוש נוריס-מהלול (ועל כך ארחיב בפעם אחרת). זה היה מבצע הנדסי מתוכנן ומדויק, בו נוקזה הביצה בעזרת צינורות חרס ובטון שהוטמנו בקרקע לאורך קילומטרים. לא עוד אקליפטוסים ומיתוסים.

חברי המושב נבחרו בקפידה, ואחד הנושאים החשובים שעמדו לנגד עיניהם היה חינוך הילדים. באותה תקופה, מוסדות החינוך עדיין לא היו כבולים לתוכניות מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ולצווי זרמי החינוך של תנועות ההתיישבות והמפלגות השונות (זרם המזרחי, זרם העובדים והזרם הכללי), וכל יישוב ובית-ספר פעלו באופן עצמאי. לאישיותו של המורה היתה חשיבות רבה בעיצוב בית-הספר והחינוך בו. מורים כמו יוסף ויתקין, יצחק אלתרמן, יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ, סללו את הדרך החדשה לחינוך עברי חילוני ולהקניית השפה העברית. בבתי הספר הכפריים היה קיים תמיד המתח בין הרצון להקנות לילדים ידע כללי נרחב לבין הרצון לקשור אותם באמצעות החינוך לעבודה, לאדמה ולחקלאות, ולעזרה והמשכיות במשק ההורים. בנהלל, בשנותיה הראשונות, כל חברי המושב היו מתכנסים כוועדת-חינוך ומתווים את אופיו של בית-הספר. לנגד עיניהם, כבני העלייה השנייה, עמד כישלון החינוך במושבות הברון ובמקווה ישראל. לבית-הספר בנהלל הוקצה שטח של עשרה דונמים, שגדל אח"כ לשמונה-עשר דונמים, במרכז ה"עיגול" המפורסם, ובהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר ניטעו 40 זני גפן בשטח בו ילמדו הילדים גם את עבודת האדמה. בעוד כל חברי המושב מתגוררים באהלים וסככות מחצלות, עבור בית-הספר הוקם צריף-עץ אשר שימש גם כמקום מגוריו של המורה, וצריף נוסף עבור גן הילדים, ולצידו אוהל למגורי הגננת. כמורה-תושב (מה שנקרא עד היום במושבים – "עובד ציבור")  נבחר המורה הצעיר משולם הלוי שהגיע מראש פינה, בהמלצת ההנהלה הציונית. בראש פינה היה משולם מורה לזמרה, מאחר שבצבא הרוסי היה חלילן בתזמורת צבאית.

משולם הלוי, שהיה מחסידיו של טולסטוי ושל ראבינדראנת טאגורי, פיתח שיטת לימוד חדשנית לזמנה. היום היינו מכנים את בית-הספר של משולם "פתוח" או "דמוקרטי" או "סדברי", או חינוך אלטרנטיבי אחר. שיטתו של משולם דגלה בחירות ובהיעדר מסגרות מגבילות לתלמיד, בלימוד אינטימי באווירה משפחתית. דבר זה התבטא גם בצורת הישיבה בכתה, בשולחנות אישיים, או במעגל על מחצלת, או סביב שולחן אחד ארוך, הכל על פי הצורך והאווירה בכתה.  בבית-הספר של משולם המורה לימד את כל המקצועות בכל 10 שנות הלימוד. אין צלצול ואין זמן קבוע לכל שיעור. כל תלמיד למד בקצב משלו ועל פי יכולתו. אין שמש או שרת והמורה ותלמידיו מנקים יחדיו בעצמם את הכיתות. משולם דרש שבית-הספר לא ייבנה כמבנה אחד אלא שלכל כיתה יהיה מבנה נפרד. משולם הקים מקהלה, תזמורת כלי נשיפה ותזמורת מפוחיות-פה; ואם סערו הרוחות בכתה הרגיע את התלמידים בנגינת צ'לו. אווירה של נהלל היה רווי בצלילי הדואטים של מנדלסון.

בספר היובל "נהלל – חזון בהגשמתו" מתאר משולם את שיטת החינוך שלו, ופותח במלים האלה: "נהלל לא היתה אז שיגרה, מרחבי הביצות לא היו שגרתיים, העמק עטה ערפילי שחרית של הרפובליקה היהודית החופשית ושל הולדת חברת אדם ועמל חדשה. ובעולם בכלל ובהגות החינוך בפרט, ניסרו רעיונות של התחדשות ושל שאיפה לחופש. האם בתוך כל זאת ולמול כל אלה אושיב כאן תלמידים על ספסלי שכר ועונש לצלילי פעמון ההפסקות?"

כל זאת עשה משולם כאשר התגורר באוהל דל ואחר כך בצריף עם גג פח לוהט בקיץ ודולף בחורף  וללא רצפה, ששימש גם ככיתת הלימוד וגם כמשכנם של עכברים וחרקים. הוא חלה בקדחת כרבים בנהלל ולימד בשתי משמרות. על לימודי המלאכה והאמנות וקישוט הכתה הייתה מופקדת רעייתו יעל. אך עם הגידול במספר התלמידים והצורך להוסיף מורים לצוות ההוראה, החלו להתגלע סכסוכים בין המורים לבין עצמם ובין המורים להורים, אשר החלו לדרוש "בית ספר כמו לכולם". ההורים ביקשו להגביל את החופש של התלמידים ולצמצם את תחומי הלימוד, ודרשו שהילדים יעזרו במשק הביתי ולא יעבדו במשק בית-הספר. המורים החדשים נקטו בעונשים גופניים. המשמעת התרופפה ואת הרוגע והאינטימיות החליפו מעשי אלימות והשחתת מבני בית-הספר על-ידי התלמידים. משולם החליט, לאחר 13 שנים של הוראה, לנטוש את נהלל.

הקטעים הבאים מצוטטים מזיכרונותיהם של מתיישבי נהלל הראשונים. שימו לב לעברית של ה"מושבניקים" הללו, ולכושר הניסוח שלהם.

"המורה המחונן ובעל הנפש, משולם הלוי, שנצטרף אלינו ולמפעלנו, חש בקרבו את המאוויים הללו לחינוך חדש "ברוחנו" – כפי שהיינו מתבטאים אז – והוא השקיע את עצמו בכל חום נפשו במפעל ביה"ס שלנו. היה זה נסיון נועז להקים בית-ספר לא כמכון להלעטת ידיעות, אשר התכליתיות היבשה היא שאיפתו העיקרית, אלא בית-חינוך חי, אשר בו הדגש על הלב ולא על הצורה, על הנפש ולא על הסדר והמשמעת החיצונים, על הפעלת רצונם, הבנתם והרגשתם של התלמידים עצמם ולא על הצו ממעל, על הסרת המחיצות בין המורה השליט ובין חניכיו שאימתו נתונה עליהם, ויצירת חברות וידידות לבבית במקומן." (נתן חפשי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

"לאחר שלוש-עשרה שנות עבודה, מסירות ולבטים החליט הח' משולם לעזוב את המקום. נסיון נועז ושאיפה נעלה נגמרו בכשלון מחוסר אנשי מעשה מגשימים ומחוסר התאמה בין החזון ובין ההגשמה. […] ברגשות כאב עצורים נפרד המושב ממורהו הראשון. גם הבלתי-מאמינים בשיטתו ואף המתנגדים לה, וכאלה היו לא מעטים, צר היה להם על שהאדם המסור והנאמן בכל לבבו לכפרם נאלץ מסיבות בלתי תלויות בו ובהם להיעקר מתוכם. דאבו ביותר לבותיהם של תלמידיו, אשר מאז ועד היום זכורים להם "הימים ההם" של לימודים לפי שיטה ותוכן מיוחדים במינם." (י. אורי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

בצילום: תלמידיו הראשונים של משולם מבקרים בביתו בירושלים לציון 40 שנה להקמת בית הספר. בשורה העליונה חמישי מימין – התלמיד משה דיין.

מנהלל עבר משולם לנהל את "בית החינוך לילדי עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב" בירושלים (נוסד ב-1933 בשכונת החבשים). בבית החינוך היו כמובן פינת חי וגן-ירק ומשולם הקים מקהלה ותזמורת מפוחיות-פה וחלילים שהופיעה ברדיו וברחבי הארץ. כותב על משולם אחד התלמידים בזכרונותיו: משולם הלוי המנהל, היה "איש עם רעמת שיער לבנה והדרת כבוד. כולם אהבו את האיש הזה, וכשעבר במסדרון, זזו כולם לפנות לו דרך, והדיבורים הרמים הפכו ללחשושים. הכול מפאת האהבה והכבוד שרחשנו לו." הנה כמה מסמכים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי) מבית החינוך, המעידים על הווי בית-הספר.

1943 – מכתב תלונה על שוטר אנגלי ששלח משולם (הציטוט של דברי השוטר: I don't understand your bloody Hebrew).

1949 – מכתב מאת משולם המבקש אישור למסלול טיול בן 4 ימים של ילדי כתה ו'. גבעות זיד הן שייח' אבריק והחפירות הן בבית שערים.

והנה האישור הזהיר שהתקבל ממחלקת החינוך:

בזיכרונותיו של משולם, כפי שהופיעו מפרי עטו בספר שיצא לאור לכבוד יובל לנהלל, הוא אינו מזכיר את בנו יצחק ואת עובדת נפילתו עם הל"ה. אך המשפט הראשון שכתב מכיל איזה רמז. וכך כותב משולם: "אני יליד כפר רוסי. בדמי הומים פלגי-מים ורשרוש יערות, ורוח אפי – ריח השדה אשר ברכו ה'." המילים האחרונות לקוחות מתוך ברכתו של יצחק ליעקב, שהתחזה לעשיו. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי בְּנִי.  כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  (בראשית כז. כו-כז). כלומר – ריח השדה הוא כריח הבן, וזהו ציטוט של יצחק.

הלוויתם הראשונה של חללי הל"ה נערכה ב-ח' שבט תש"ח (19.1.48), בקבר-אחים זמני בכפר עציון. באוקטובר 1949 לוקטו ע"י הרב גורן, בהתאם להסכם הפסקת האש עם ירדן, עצמות חללים ונעדרים מן השטחים שכבר לא היו בידי ישראל. בנובמבר 1949 הובאו למנוחות בירושלים 323 חללי מלחמת העצמאות מקרבות לטרון, גבעת הרדאר, שיירת העשרה, נווה יעקב ואזרחי הגוש. מסע ההלוויה יצא מרחוב המלך ג'ורג' ובטקס הקבורה נכחו 10,000 איש. היתה זו הקבורה הראשונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בצילומיו של הצלם שלזינגר, המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ניראית שיירת ההלוויה – המשאיות נושאות הארונות והקבורה בהר הרצל. צילום מרגש מראה את נכי המלחמה, ביניהם קטועי גפיים, החולקים כבוד לחללי המלחמה.

דבר העורך

יעקב פינקרפלד, אחיה של אנדה עמיר-פינקרפלד, היה אדריכל, ארכיאולוג וחוקר בתי כנסת. יעקב תכנן את האנדרטה הראשונה לזכר הל"ה בקיבוץ נתיב הל"ה, בשנת 1955. (אנדרטה גדולה יותר הוקמה ע"י הפסל יוסי הראל בשנת 2003). יעקב פינקרפלד מצא את מותו שנה לאחר מכן, כשנהרג בתאריך 23.9.1956 מירי של חיילי הלגיון הירדני, בעת סיור של החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה באתר חפירות ליד קיבוץ רמת רחל (מן הירי נהרגו 5 אנשים).

בשירה "אשל אברהם" מחברת אנדה עמיר-פינקרפלד בין נפילתם של לוחמי הל"ה לבין עקדת יצחק. אשל אברהם הוא העץ שנטע אברהם בבאר שבע, אך מסורות שונות מזהות אותו עם עץ אלון עתיק ליד חברון ואתר אלוני ממרא ובהקשר זה מוזכר גם עץ האלון בן 700 השנים ליד אלון שבות בגוש עציון, שכונה "העץ הבודד" ואליו נשאו מתיישבי הגוש את עיניהם מרחוק עד החזרה לגוש לאחר מלחמת ששת הימים.