135 – ציידי העזבוק, ט"ו בשבט תשפ"א

עץ השקד, או בשם החיבה שהעניק לו לוין קיפניס: שקדייה, הפך לסמלו של ט"ו בשבט. עצי השקד מקדימים לפרוח וזוכים לכמה שבועות של תהילה ונראות בנוף, במועד בו נחגג החג. זריזות ושקדנות זו נתנו לשקד את שמו (פירוש הפועל שקוד – למהר). למרות שפירותיו המזינים נשמרים לאורך זמן ולמרות ההתפעלות במקורותינו מיופיו, לא זכה השקד משום מה להיכלל בליגת העל של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אך בכל זאת מצא עצמו בחבורה מכובדת שכונתה "זמרת הארץ", ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ–קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים." (בראשית מג י"א). (המשלוח מיועד ליוסף. השם בטנים מתייחס לפירות אלת הבוטנה כלומר פיסטוקים ולא לאגוזי-אדמה).

לפיכך, לרגל ט"ו בשבט, מן הראוי לספר מעט על השקד מן ההיבט החקלאי. בשנים האחרונות התחזקה תדמיתו של השקד כמזון בריאות והצריכה שלו עלתה בעשור האחרון ב-34%. הצריכה השנתית היא 10,000 טון, חלק מגידול מקומי וחלק יבוא מקליפורניה, שנאמר: "בארץ אהבתי השקד פורח". הרתיעה מחלב ומגלוטן העלתה את קרנו של השקד, הנמכר כחלב שקדים, חמאת שקדים, מוצרי קוסמטיקה, פיצוחים ונשנושים לגיטימיים. זוהי ממש "מהפכה שקדה". כיום גדלים בישראל 64,000 דונם שקדים והגידול ממוכן, בקטיף, בפיצוח ובאריזה. אך כיצד הכול התחיל?  תולדות גידולו של השקד במולדת המתחדשת משקפות את ראשיתה של החקלאות בארצנו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך לא רק את החקלאות. אנצל את הנושא והבמה להרחיב מעט בנושא זה, שהשלכותיו הורגשו עוד שנים רבות בחברה הישראלית.

כתב העת "בוסתנאי" ביטאונה של התאחדות האיכרים, הופיע לראשונה באפריל 1929.

במאמר המערכת החגיגי בשם "כור הברזל" מאת העורך משה סמילנסקי הופיע המשפט הבא:

משפט זה מסכם את רצף הכישלונות החקלאיים של אנשי העלייה הראשונה, האיכרים במושבות הברון, הנדיב הידוע. כישלונות שמקורם גם במציאות חברתית-כלכלית מושחתת ומעוותת. הברון, באמצעות שלוחיו, פקידים ואגרונומים, כפו על האיכרים לגדל גידולים שונים ומשונים, בעוד הם תומכים בהם כלכלית ללא קשר למאמצי האיכרים או לרווחיות הגידולים. היה כאן צירוף של חוסר ידע חקלאי וחוסר מוטיבציה. חלק מן האיכרים החכירו את השטחים לאריסים ערבים בעוד הם עוסקים במסחר ומלאכות שונות במקביל לתמיכת הברון. במימון בזבזני של הברון רוטשילד ובניהול בלתי מקצועי נעשו יוזמות שונות שכשלו: גידול צמחי בושם (כגון גרניום, שיטת המשוכות) ביסוד המעלה, גידול עצי תות והקמת מפעל להפקת משי מגלמי טוואי המשי בראש פינה.  שליחי הברון כפו על האיכרים לגדל גידולים רב-שנתיים – גידולי מטע וכרם, הדורשים השקעה כספית גבוהה, התמודדות עם מחלות ומזיקים והמתנה של כמה שנים עד ליבול הראשון. כך למשל הובאו איכרים מנוסים, שנבחרו בקפידה וגידלו בארץ מוצאם תבואות וירקות, להקים את המושבה עקרון. אולם פקידי הברון הכריחו אותם לגדל מטעים שכשלו והם הגיעו לחרפת רעב. נעשו נטיעות נרחבות של כרמים בכל מושבות העלייה הראשונה לשם ייצור יין. הזנים שהובאו מצרפת לא התאימו לתנאי הארץ ולא הניבו יין איכותי, אך כל היין נרכש לכאורה על ידי הברון במחירים מופרזים. כנימת הפילוקסרה עשתה שמות בכרמים עד שהם נעקרו ובמקומם הובאו כנות אמריקאיות עמידות. בעקבות ירידת קרנם של ענבי היין עודדו פקידי הברון את נטיעתם של מטעי שקדים על פני שטחים נרחבים.  וכך הגענו אל גיבור סיפורנו וסמל חגנו – השקד.

מטעי השקד הלכו והתנוונו אף הם, והפכו לכישלון בשל סיבות שונות שיפורטו בהמשך. האויב העיקרי של עצי השקד הייתה (ועדיין) חיפושית גדולה ממשפחת הברקניתיים בשם קפנודיס. זחלי החיפושית נוברים בשורשי העץ ובצוואר השורש ומביאים למותו. מטעי השקדים נעקרו בהמוניהם ואת מקומם תפסו פרדסי ההדרים הרווחיים. בעוד החקלאים היהודים נכשלים פעם אחר פעם בגידולים חסרי תכלית, גידלו הערבים, בעיקר בסביבות יפו, פרדסים שאת פירותיהם ייצאו באוניות קיטור לאנגליה. רק לאחר שהברון העביר את השליטה על המושבות לחברת פיק"א, החלו החקלאים היהודים לחקות את הערבים (תחילה בפתח תקווה), חפרו בארות ונטעו פרדסי הדר. אך לפני שנשוב לסקירה ההיסטורית ונפרט מדוע היה גורלם של מטעי השקדים כה מר, הנה כמה צימוקים ושקדים.

זהו מכתבו של איכר מן המושבה רחובות, בשם חיים אליעזר מילצ'ן, אשר ליבו נשבר למראה עצי השקד העקורים (1930):

ואגב – שמו של נכדו של האיכר מילצ'ן נקשר לאחרונה בשמפניה וורודה וסיגרים שריחם עלה למרחוק.

משפחת מילצ'ן במושבה רחובות. חיים אליעזר מילצ'ן בשורה תחתונה במרכז.

שיטת ההדברה הנפוצה ביותר של חיפושית הקפנודיס היתה ליקוט החיפושיות הבוגרות והרחקתן מן המטע. שיטה לא יעילה כמובן. במלאכה זו הועסקו גם ילדים בעונת החופש מן הלימודים. הנה תקציר הרצאה "על אבעית הקפנודיס" שהופיעה בפרסום של משרד החקלאות של ממשלת המנדט. שימו לב לעברית הארכאית ולשמות מיני הקפנודיס. המין קפנודיס השקד נקרא כאן קודח הצואר והמין קפנודיס אפל נקרא כאן קודח החשכה. תודו שזה יצירתי.

קפנודיס השקד

המושבה רחובות לא היתה נתונה לשלטונו של הברון ופקידיו, אך עברה את אותם שלבים וכישלונות כשאר מושבות העלייה הראשונה . אחד הילדים שגדלו במושבה בין כרמים ומטעי שקדים היה יזהר סמילנסקי (משה סמילנסקי היה דוד של אביו), שלימים בגר והפך לסופר ס. יזהר, אלוף תיאורי הטבע והנוף. בסיפור "ציידי העזבוק" מיטיב ס. יזהר כדרכו לתאר בסגנונו המיוחד את נזקיה של חיפושית הקפנודיס ואת הווי עבודת קילוף השקדים (עבודה ערבית כמובן). הסיפור נמצא בספרו של יזהר "ברגלים יחפות – ששה סיפורים לבני הנעורים" (הוצאת תרשיש, 1959). האיורים מעשה ידיה של אשתו נעמי.

הסיפור נסב סביב ליקוט החיפושיות ואני מביא בזאת רק כמה עמודים ראשונים של הסיפור. את השם "עזבוק" העניק לחיפושית "הזואולוג העברי הראשון" ישראל אהרוני (לטעמי עבריין ופושע), וההסבר לשם מצוי בסיפור שלפניכם.(מידע מרתק נוסף אחרי הסיפור):

כאמור, הובאו לעיל רק העמודים הראשונים של הסיפור "ציידי העזבוק" המתארים את זירת ההתרחשות ומעניקים לנו אפשרות לחוש את פעמי הכישלון הממשמש ובא למטעי השקדים. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו במשק היהודי 37,000 דונם שקדים ובמשק הערבי 3,000 דונם בלבד. בשנת 1946, לקראת תום תקופת המנדט, התהפכה התמונה. כעת היו במשק היהודי 875 דונם בלבד, ואילו במשק הערבי 39,445 דונם שקדים. עץ השקד הוא עץ סתגלן המסתפק במועט, ויכול לגדול על אדמות גיריות עם כמות מים מעטה ואינו דורש טיפול אינטנסיבי. מדוע אם כן ננטשו ונעלמו מטעי השקד מן המשק היהודי?  כמה סיבות לדבר:

כפי שגם ס. יזהר רומז בסיפור, השקדים גודלו גם בקרקעות שלא התאימו להם, קרקעות דלות מידי או קרקעות כבדות ורטובות מידי. השקדים גודלו בתנאי בעל, אך גם באזורים בהם כמות המשקעים לא היתה מספקת. היתה תערובת של זנים, מתוקים ומרים, ללא טיפוח מתאים. החקלאים לא הצליחו להתמודד עם המחלות והמזיקים (בעיקר קפנודיס) שתקפו את העצים. תנאים אלו הביאו ליבול מועט ולא איכותי שהקשה על יצוא הפירות. השוק בארץ ישראל היה קטן מאוד וללא יצוא אי אפשר היה לקיים את הענף. השוק באירופה דרש שקדים מקולפים (מלבד עונה קצרה בתקופת הכריסטמס). הקילוף הידני של השקדים (כמתואר בסיפור של יזהר) דרש כוח אדם רב והעלה את ההוצאות. יצרנים שונים בארה"ב הציעו לחקלאים מגדלי השקדים מכונות קילוף, אך אלו תלו את יהבם על וועד הצירים ולא קידמו את היוזמה. הנה תכתובת מעניינת בנושא משנת 1919 ותרגום מקסים לעברית:

במקביל החל בולמוס הנטיעות של פרדסי ההדרים, שדחקו את השקדים מן הקרקעות הטובות ביותר. האיכרים בעלי הקרקע הפרטית וההון הם אלו שיכלו לטעת פרדסים, וסירבו בהתמדה להעסיק בהם כפועלים את עולי העלייה השנייה חסרי הכל, בהעדיפם עבודה ערבית זולה. מיתוס כיבוש העבודה העברית נותר כסיסמה ריקה. (ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה על כך את עבודת הדוקטוראט שלה). רק לאחר הקמתם של הקבוצות, הקיבוצים והמושבים, נמצא מוצא לאנשי העלייה השנייה "החלוצים". אלו התבססו בשנים הראשונות על גידולי שדה ופלחה וגן-ירק. כך נוצרו (בהכללה) שני סוגים של חקלאות וחקלאים – חקלאות המטעים והפרדס עתירי ההון, וחקלאות גידולי השדה והירקות, ובהתאמה גם שני מחנות פוליטיים.

המשבר הגדול בענף השקדים חל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. דרכי ההובלה הימית לאירופה נחסמו, מחירי השוק העולמי ירדו ושקי השקדים הצטברו במחסני האיכרים ללא דורש. עוד ועוד מטעים ננטשו.

חברת "כרמל מזרחי" הוקמה בוורשה בשנת 1902 במטרה לשווק יין ושקדים מתוצרת ארץ ישראל. בשנת 1924 הוחלט להעביר את שיווק היין לאגודת הכורמים תחת השם המקורי "כרמל מזרחי" ועבור שיווק השקדים הוקמה חברה נפרדת – "כרמל השקדים". הדבר התממש בשנת 1929. הנה כמה מסמכים, השמורים בארכיון הציוני, המעידים על התהליך:

שימו לב בצד ימין למעלה לכתובת: שח-רחוק 4 (מספר הטלפון של החברה).

בשנת 1928 נשלחה דוגמת שקדים לא מקולפים אל "מועצת התוצרת הקיסרית" בלונדון. היה זה משלוח לדוגמה שנועד לבחון את סיכויי יצוא השקדים מארץ ישראל. "באי כח המועצה הראו דוגמאות מהשקדים הללו לאימפרטורים ולסרסרי פירות שונים". השקדים נמצאו קטנים ומכווצים וחסרים את טעם השקד המיוחד. המועצה קבעה שאין אפשרות לשווק שקדים שאינם מקולפים.

בו בזמן, התמידו החקלאים הערבים בגידול השקדים, והבינו שהעץ מתאים לאדמות גיריות ומדרונות באזורי הגבעות ביהודה ושומרון, וכן לאדמות החול-לס הפוריות באזור עזה. לאחר מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה נוצר ביקוש ומחירי השקדים האמירו, אך במשק היהודי כבר לא נמצאו מטעי שקדים. עם קום המדינה נמצאו בשטחה של מדינת ישראל כ-7000 דונם מטעי שקדים "נטושים", אשר עברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשם חולקו למשקים שונים. מרבית השטח נעקר או הוזנח מחוסר עניין. החל משנות החמישים של המאה הקודמת הוחל שנית בהקמת וטיפוח ענף השקדים, תוך שימוש בזנים ואזורי גידול מתאימים, וכיום הוא משגשג.

כאשר תרכשו בימים אלה "פירות יבשים" לקראת החג, אל נא תשכחו את השקדים.

134 – הרהורים על צמחים

שוב אנו בסגר, נאלצים להסתגר בד' אמותינו. ושוב צר עולמי כגודל גינתי, הגינה המשמשת לי כמפלט ונחמה. לכן אני חורג מן המתכונת הרגילה של "נושנות" ומעלה כאן כמה הרהורים על צמחים. מן התפוח בגן עדן ועד הנדסה גנטית וחיסון נגד קורונה.

לאחר שהצמחים "מבשרי הסתיו" ו"מבשרי היורה" מסיימים את בשורתם ואת פריחתם, סביונים הם הראשונים לפרוח בחורף המוקדם. הם יוצרים מרבדי פריחה צהובים בשדות, וכאשר מתקרבים למשטח צהוב כזה, רואים שהוא עשוי מפרטים בודדים, פרחי סביון. כבני משפחת המורכבים, כל אחד מן הפרחים הוא למעשה תפרחת – צבר עגול של פרחים היושבים על מצעית משותפת הנקראת קרקפת. בשולי העיגול מצויים הפרחים הלשוניים הרחבים (כולם נקביים), ובמרכז העיגול הפרחים הצינוריים הצרים, הזקופים (דו-מיניים). במבט מקרוב כל סביון שונה במקצת מרעיו.

בצילום למטה: מרבד סביונים – כל קולקטיב מורכב מפרטים בודדים.

מרבד סביונים. הקולקטיב עשוי מפרטים בודדים

גידול צמחים, ואפילו רק בחצר הבית, בעציצים, מקנה לנו את היכולת ליצור חיים. טומנים זרע בקרקע ויוצרים חיים חדשים. צריך להיאבק על המשך קיומם: להשקות כמה שצריך, למקם במקום בו כמות האור מתאימה, להרחיק חרקים מזיקים ושבלולים, להעתיק לעציץ גדול יותר שיהיה מקום לשורשים. ואז אפשר לעקוב מקרוב, יום-יום, אחר הגדילה וההשתנות, הנביטה, הלבלוב, הפריחה ועשיית הפרי והזרע, הנבילה והמוות.

הצמחים משתנים כל הזמן, ללא הרף. לא רק בין עונות השנה ובין השלבים השונים של חייהם, אלא כאשר הם גדלים או כמשים מיום ליום, או כאשר הם פונים לעבר השמש ועוקבים אחריה במהלכה לאורך היום. הקנוקנת נאחזת במשהו בקרבתה, מתפתלת סביבו, טבעת אחר טבעת. הפרחים נסגרים לקראת לילה ונפתחים בבוקר כאשר אור השמש נופל עליהם. עלי הצמח נשמטים והצמח מתכופף כאשר חסרים לו מים, ושב ומזדקף לאחר גשם או השקיה אם אלו מגיעים בזמן. עלה מסיים את חייו ונושר ארצה. השינויים והתנועה במרחב מתרחשים גם כאשר הם סמויים מן העין. השורשון יוצא מן הזרע ומעמיק בקרקע, לפני שהנבט בוקע את קרום הקרקע ויוצא אל האור. הזרעים מבשילים בתוך הפרי ואינם נראים עד שהפרי מתבקע והם מתפזרים או נישאים על כנפי הרוח. כל זה מתרחש ביער סבוך או בשדה שטוף אור, אך גם בתעלה בצד הכביש, בסדק שבסלע, או בעציץ הקטן שעל אדן החלון.

אוספים את הזרעים ושומרים אותם לשנה הבאה והתהליך חוזר על עצמו ונותן תקווה של התחדשות, של זמן מיתולוגי, של מחזוריות. אשליית הניצחון על המוות. התהליך המעגלי הזה מדגיש את חילופי העונות, ומבליט לאורך השנה כמה ההשתנות באורך היום היא הדבר היציב והקבוע ביותר בעולמנו, ולכן על פיו קובעים גם הצמחים את לוח הזמנים של נביטתם ופריחתם, בייחוד צמחי הבצל והפקעת – הגיאופיטים. התהליך מתרחש גם בעצים, בייחוד בעצים הנשירים, המשירים את עליהם בסתיו ומקיצים מתרדמתם ומלבלבים באביב, אך מודגש יותר בצמחים החד-שנתיים. לכן התחלתי בשנים האחרונות לגדל בגינתי הקטנה צמחי בר חד-שנתיים. אפילו סתם צמחים "פשוטים" שעבור החקלאים הם נחשבים "עשבים שוטים" או "עשבים רעים". סביון למשל. מה יותר פשוט מסביון? או מקור חסידה, מרור הגינה, שיבולת שועל. מתי שמתם לב לסביון? אני מתכוון ממש לשים לב. להתבונן מקרוב.

בצילום למטה: זה מה שרואים כשמתקרבים לסביון האביבי

צמח כזה, הגדל בהמוניו בשדה, אתה חולף על פניו ולא מקדיש לו תשומת לב. אבל אצלך בגינה, כאשר הוא מככב לבד ולא כחלק ממרבד של בני מינו, ואפשר להסתכל עליו מקרוב בכל שעות היום, נעשה חשוב ומעניין, ומתגלית אישיותו הייחודית. כמו קוץ יבש המושם באגרטל והופך ליצירת אמנות, לאסתטיקה טהורה. ואז מגלים שהפרח הצחור של לוטם מרווני חי רק יום אחד; מגלים שבתוך פרחי מרור הגנה יושב ואורב לטרפו העכביש יפרוחית, הנקרא סרטביש כי הוא נראה כשילוב של סרטן ועכביש והוא משנה את צבעו בהתאם לצבע הפרח עליו הוא נמצא.

בצילום למטה: העכביש סרטביש הפרחים (יפרוחית) על פרח מרור הגנה.

עכביש סרטביש הפרחים (יפרוחית)על פרח מרור הגינה

כאמור, הסביון הוא מה שהסופר ס. יזהר כינה "זוטי ארץ" ואליעזר שמאלי כינה "צמח עממי". פרח קטן וצנוע בלי יחסי ציבור. חלק מן הפרולטריון של צמחי השדה הנפוצים. אך באופן כה מוזר – אם נעבור מעולם הבוטניקה לעולם הנדל"ן – שם הסביון הוא המלך. בעקבות היישוב היוקרתי "סביון", הפך השם הזה למותג ולאוצר נדל"ני מניב, ואין כיום עיר ואם בישראל, מבית שמש ועד מעלות-תרשיחא, שאינה מתהדרת בשכונה הנושאת את השם הקסום בכל הטיותיו: "נוף סביון", "נווה סביון", "גבעת סביון", ועוד כהנה וכהנה, סביונים – מלוא כל הארץ כבודם.

בצילום למטה: הנרקיס זכה להיות מוכתר בתואר אצולה "מלך הביצה".

הנרקיס הוכתר בתואר אצולה – "מלך הביצה"

הגינה שלי קטנה, אך על המשטח המרוצף, שעליו אצל השכנים שלי חונות שתי מכוניות, דחסתי מאתיים וחמישים עציצים. שעת היום המענגת ביותר היא שעת הבוקר בה אני יוצא מן הבית ומסייר בגינה ומסתכל על כל אחד ממאתיים וחמישים העציצים בה כדי לראות מי נבט ומי פורח ומי זקוק לעזרה. באותה שעה מתניעים שכניי את מנועי המכוניות ושולחים ענן עשן מצחין אל תוך חלון המטבח של ביתם.

אני מתבונן על נמלה זעירה שגוררת זרע גדול, וחושב על כל הסיפורים, השירים והמשלים שנכתבו במהלך ההיסטוריה על היצור הקטן והחרוץ הזה.

בשנת 1503 צייר Albrecht Dürer את הציור  "פיסת דשא גדולה". היה זה ציור חדשני ומהפכני לזמנו, משום שאין בו פרחים אציליים או בעלי משמעות דתית וסמלית כוורד, צבעוני או שושן צחור, אלא "צמחים פשוטים" המצוירים באופן ריאליסטי.
פיסת דשא גדולה – דירר (צבעי מים)

אני מביא לגינתי קרקע מהחורש, או מגבעת כורכר (כמובן לא משמורת טבע), וממתין לגשם הראשון ולנביטה של זרעי צמחי הבר המסתתרים בה. בכל פעם יש הפתעות של צמחים מעניינים, שמושכים אליהם גם חרקים שמאביקים אותם, או אוכלים דווקא אותם, כמו פרפר זנב הסנונית את צמח הפיגם. הצופיות מרפרפות סביב הפרחים בתורן אחר צוף טעים, השחרור מנקר בקרקע בין הצמחים כדי למצוא שם את מזונו. זוג דררות החי בקביעות ובמונוגמיה על עץ הצפצפה מתחרה בקולותיו הצווחניים בנקישות מקורו של הנקר המחפש חרקים מתחת לקליפת עץ האלביציה. דבורים עמלניות מגיעות בזמזום כנפיים להצטייד בצוף ובגרגירי אבקה. לא רק דבורת הדבש. בארצנו חיים כ-1100 מינים של דבורי בר, כולן יחידאיות, כלומר חיות לבד, לא כמו דבורת הדבש היוצרת חברה עם מלכה וחלוקת תפקידים קשיחה. מצטרפים גם זבובי רחף המתחזים בצבעיהם לדבורים כדי להטעות את טורפיהם.

זבוב רחף על סביון. ברקע פרחי זיגוקקטוס
זוג דררות שומר אמונים זה לזו ולעץ הצפצפה בגני

כל ההמולה הזו מושכת אליה אורחים נוספים, החפצים אף הם להשתתף בחגיגה, וכך אני זוכה לביקורים תכופים של זיקיות וגם גמלי שלמה בכל הצבעים והגדלים באים לשחר לטרף. אט אט נוצרת בגינה יחידה אקולוגית מורכבת, עשירה ומגוונת. על פני הקרקע ובתוכה מתקיים עולם שלם של נמלים, האוגרות את זרעי הצמחים, טחביות ושלשולים הניזונים משאריות הצמחים והחומר האורגני בקרקע. בלילה מתעוררים לפעילות השבלולים והחשופיות (שבלולים נטולי קונכית) ונוגסים בצמחים בהותירם אחריהם את פסי הריר עליהם הם מתקדמים. סמויים יותר מן העין הם קורי תפטיר הפטריות, החיות בסימביוזה עם הצמחים ונגלות לעין רק כאשר גופי-הפרי שלהן גדלים מחוץ לקרקע כדי להפיץ את הנבגים שבתוכם. וכמובן צבא אדיר של חיידקי קרקע העושים את מלאכתם בצנעה ובסתר. והשמחה גדולה.

זיקית
גמל שלמה

מביאים אבן מכוסה בטחבים, עדיף עם מעט קרקע עליה היא מונחת בטבע, ומניחים אותה על הקרקע או על מצע שתילה בתוך עציץ. עולם זעיר שלם מתקיים על האבן הזו. צריך רק להתכופף ולהסתכל מקרוב. כיצד צומחים ומבשילים זירי המנבגים, כיצד מוריק הטחב בגשמי החורף ומתייבש בקיץ, אך בחורף הבא, אך יחוש ברטיבות  – ישוב לחיים כעוף החול.

בצילומים הבאים: אבן שהבאתי מן השדה ולאחר הגשם הראשון הטחבים שבו לחיים. בשני הצילומים הנוספים נראים מנבגי הטחבים הנושאים בתוכם את הנבגים (מקבילים לזרעים בצמחים העילאיים).

אבן עטוייה בטחבים וחזזיות לאחר גשם ראשון
מנבגי הטחב טחובית
מנבגי הטחב אלואינה מצויה

בינות לטחבים ומסביב לאבן מתחילים לנבוט צמחים קטנים ועדינים. לא כולם בשנה הראשונה. ישנם זרעים השרויים בתרדמה וינבטו רק לאחר שנה או שנתיים. תחילה מופיעים צמחים קטנטנים וזעירים, החיים בטבע עם הטחבים משום שגם להם מתאימים תנאים של לחות גבוהה והסתפקות בקרקע רדודה. הם פורחים ומסיימים את מחזור חייהם לפני שהספקת לפתוח את המגדיר ולנסות למצוא את שמם. אך ישנם גם המוכרים כמו מיני צורית, והשרך העונה לשם היפה היאה לו – חשפונית עדינה. אחר כך נובטים הזרעים שהובאו באקראי עם גוש הקרקע שהיה סביב האבן הטחובה. כך הופיעו אצלי פתאום צמחי פרג, צמרנית הסלעים ומיני סוככיים קטנים. וגם טמוס מזרחי שנעצתי עבורו בקרקע מקל ארוך כדי שיתפתל סביבו ויטפס אל-על. הצמח החמוד ביותר (אם אפשר לקרוא לצמח חמוד) שהגיע עם הטחבים לגינתי הוא טבורית נטויה (אני מכנה אותו פופיקית). שמו ניתן לו מכיוון שפטוטרת העלה יוצאת ממרכז העלה, הבנוי כמו מטרייה הפוכה. לאחר גשם או השקיה נותרת בשקערורית שבמרכז העלה טיפת מים זוהרת כיהלום. צמחי הטבורית הם צמחי סלעים רב-שנתיים בעלי פקעת. הם נעלמים בתום האביב, לאחר שהצמיחו עמוד פריחה, אך שבים לצמוח באותו מקום בחורף הבא.

בשקערוריות של סלעים מצטברים גרגרי קרקע שהרוח מביאה או הגשם משקיע. זרעים נובטים שם והצמחים המתים מוסיפים חומר אורגני, עד שנוצרת גינה קטנטנה ומעניינת. בעונת היובש אני אוסף את הקרקע והרקבובית הזו, ושם בעציץ, ובסתיו נובטים ממנה צמחים מעניינים, פטריות וכל מיני הפתעות. וכאן למדתי לקח חשוב. אם מביאים לגינה אבן או סלע קטן, לא לשטוף מהם את הקרקע הדבוקה אליהם. קרקע זו עשויה להכיל זרעים שינבטו וישמחו את הלב. אני בוחר אבנים עשירות בחורים ושקעים, מתוך ידיעה ששם מסתתרים זרעים של צמחים שישובו וינבטו בעונתם.

בצילומים למטה: צמח מקור חסידה מצוי – נבט, פרח וחנט בינות לטחבים על האבן. ומסדקי הסלע מבצבצת טבורית נטויה.

מתחת לעץ אלון מצוי אספתי בלוטים ששורשון קטן כבר מבצבץ מהם ולקחתי מאותו מקום גם קרקע, המכילה את פטריות המיקוריזה החיות בסימביוזה עם האלון. בעציצים גדולים בגינתי צומחים כעת ארבעה אלונים, ובין ענפיהם, הדקים עדיין, מתחו עכבישים את רשתותיהם, מה שעבורי מעיד שהם בוטחים בעצים הללו. מישהו אמר שחברה נחשבת מתקדמת כאשר אנשים מבוגרים נוטעים עצים למרות שאינם יכולים להיות בטוחים שיחיו מספיק זמן כדי לשבת בצילם. אושר הוא דבר כה חשוב עד שלא משנה האם הוא שלך או של אחרים.

לא חייבים להיות בוטניקאים (את המלה בוטנאי החליפה לאחרונה המלה בוטניקאי) על מנת לגדל צמחים וליהנות מנוכחותם בסביבתנו. יש המגדלים אותם בגלל יופיים, או בגלל אהבת הטבע, וההנאה מובטחת גם בלי לדעת את שמות הצמחים שבגינתנו או פרטים מדעיים נוספים עליהם. כדאי רק לזכור באופן כללי שהצמחים הם הבסיס למארג המזון בעולמנו, הם היצורים היחידים היודעים לרתום את אנרגיית אור השמש ליצירת חומרי הזנה המשמשים למחייתם של כל שאר היצורים עלי אדמות. הם מעניקים לנו גם חומר גלם לייצור נייר, לייצור הבגדים שאנו לובשים ולבניית בתינו והרהיטים שבתוכם. אבותיהם הקדומים הפכו במעמקי הקרקע לנפט המספק לנו אנרגיה ומניע את גלגלי התעשייה והמכונית שלנו. ובל נשכח גם את צמחי המרפא. כאמור, אפשר ליהנות מנוכחות הצמחים בקרבתנו גם מבלי לדעת אודותיהם מאומה, אך ההנאה תהיה שלמה יותר אם יהיה לנו מידע בסיסי עליהם. כשם שאפשר ליהנות מריחו, צבעו וטעמו של יין משובח, ולגרום לסיפוקם של כל החושים, ללא מידע נוסף. אבל מי שחובב יינות ירצה גם לדעת משהו על הרכב הזנים, מקום גדילת הענבים ומיהו היצרן. גם היצר האינטלקטואלי הוא חוש שיש לספקו ולהרגיעו. אין צורך להגזים בכך. השאירו את הפרטים המייגעים לאנשי המקצוע. במאמר שהתפרסם במגזין הבוטני "כלנית" אני קורא שקבוצת חוקרים מאנגליה וגרמניה עובדים מזה שנים רבות על קבוצה טקסונומית של סביונים חד-שנתיים, אשר מרכז תפוצתם באגן הים-התיכון. עבודותיהם שופכות אור על האקולוגיה, הביולוגיה והאבולוציה של הצמחייה הים-תיכונית בעידן הפליסטוקן. החוקר הגרמני Peter Comes מאוניברסיטת זלצבורג באוסטריה עשה את עבודת הדוקטוראט שלו באוניברסיטת סן-אנדריוס בסקוטלנד ואת עבודת השדה המעשית עשה בישראל על סביון אביבי, תוך שימוש באנליזות של רצפי DNA. אני מספר לכם את כל זאת כדי להראות שכל צמח, קטן כגדול, אפילו סביון, משמש מאגר מידע על חוקי הגנטיקה, האבולוציה והאקולוגיה השולטים בעולמנו, והמחקר של צמחים אלה מקדם את המדע. אותו מדע שבזכותו יש לנו חיסון נגד נגיף הקורונה. הידע המדעי הזה הצטבר הודות לעמלם השקדני של בני האדם במשך אלפי שנים. זה התחיל כשהאישה ובעקבותיה האדם טעמו מתפוח עץ הדעת בגן עדן ונפקחו עיניהם. כנראה שהתפוח הזה היה מה שהיום היינו מכנים "חומר משנה תודעה". כאשר גורשו משם למדו ללקט בשדה וביער את הצמחים הראויים למאכל ולהבעיר אש בענפי עצים יבשים כדי לבשל את מזונם ולהתחמם בלילות הקרים. אחר כך למדו לגדל את הצמחים, לטפחם, להשביח את תכונותיהם ולהפיק מהם חומרים מועילים. לכן לא מפליא הדבר שצמחים משמשים משחר ההיסטוריה בפולחן הדתי של כל הדתות, כסמלים או כאובייקטים מקודשים. החל מן הסנה הבוער (איזה צמח הוא בעצם הסנה?), דרך צמחי הבושם שהובאו מרחוק והועלו כקטורת בבית המקדש, ועד ארבעת המינים שאוחז היהודי בדרכו מן הסוכה לבית הכנסת, לאחר שבחר את האתרוג המושלם והמהודר ביותר. בכל אזור מסופוטמיה רווח פולחן שבמרכזו איצטרובל עץ הארז שנקרא דָר, ומכאן כנראה הפסוק שלכאורה מתייחס לאתרוג "פרי עץ הדָר. השושן הצחור מסמל את בתוליה הטהורים של מריה אם ישוע.

בשני הצילומים למטה מתוארת סצנת הפיתוי בגן עדן. את הציור הראשון, בעצם תחריט עץ שהניב הדפס, עשה הצייר ואמן התחריטים (Marcantonio Raimondi (1470/82 –1534. אדם וחוה במלוא הדרם, צמודים ומחובקים באופן אינטימי, כצפוי מצייר שצייר את הספר I Modi בעברית: "הדרכים", באנגלית: The Sixteen Pleasures , ובלטינית: De omnibus Veneris Schematibus. ציורי הספר מתארים תנוחות מיניות באופן מפורש וריאליסטי. הכנסייה הקתולית השמידה את הספר והשליכה את מרקאנטוניו לכלא. מן הספר שרדו כמה פרגמנטים, אך כפי שאפשר לראות באתר שבקישורית לעיל, נוצרה גרסה חדשה, נועזת לא פחות. ואגב, מרקאנטוניו הושפע מאוד מ Durer ואף העתיק כמה מציוריו לתוך הדפסיו. את הציור השני צייר רמבראנדט. כאן אדם וחוה נראים כמו השכן ממול, והנחש עדיין לא איבד את רגליו.

עבור אנשים רבים, צמחים הם בעצם פרחים. כלנית, רקפת, צבעוני, איריס, זוכים לתשומת ליבם רק בעת פריחתם. לפני ואחרי הפריחה הם לא מודעים לקיומם ולא מוצאים בהם עניין. רבים נוהרים בהמוניהם לפסטיבל "דרום אדום" כאשר הכלנית בשיא פריחתה ושדות הנגב המערבי מתכסים במרבד אדום. אולם במשך כמה חודשים קודם לכן היה שם "דרום ירוק" מרנין, וכמה חודשים אחר כך ישרור שם "דרום חום-צהוב", והרוח תגרום לאדוות בזהב הצמחים היבשים. אך אלו לא ימשכו את ההמונים.

דרום אדום

מי שקונים במשתלה עציץ עם רקפת בשיא פריחתה מפסידים את כל השלבים המקדימים בהם בצבצו העלים מן הקרקע, גדלו ונפרשו במלוא יופיים. לעליו של כל צמח רקפת ציורים הייחודיים רק לו ומבדילים אותו מכל שאר הרקפות בעולם. כאשר נובלים הפרחים מופיעים הפירות היפים, שצורתם כפעמון עדין ששוליו משוננים. אני מתענג על הצמחים בכל שלבי חייהם ולא רק בעת הפריחה. החל מן הנבטים הקטנים שאני מנסה לזהות כבר בשלב הפסיגים, ועד הקוצים שאיני יכול לעמוד בפני יופיים ואני מלקט מהם עוד ועוד ושם בכלי זכוכית וממלא בם את הבית. האם ראיתם כמה יפה הקוץ של חוח עקוד? או קייצנית? חפשו את צמחי בר גביע קוצני או תגית לאחר שיבשו ותחזו ביצירת אמנות שרק הטבע יכול להעניק לנו.

כאשר מאיימת סכנה על הצמח, למשל חרק העומד לכרסם את עליו, הוא אינו יכול לקום ולברוח. ותחשבו, לשם השוואה,  על הציפורים שנודדות אלפי קילומטרים מארצות הקור אל ארצות החום ובחזרה. לכן במהלך האבולוציה פיתחו הצמחים מנגנוני הגנה אחרים, למשל ייצור חומרים (מטבוליטים משניים) דוחים או רעילים שימנעו את אכילתם. (חלק מחומרים אלו דווקא ערבים לחיכנו, מה שהפך את הצמחים המייצרים אותם לצמחי תבלין). זוהי אחת מן הסיבות לכך שמספר הגנים של הצמחים גדול מאוד. לחיטת הלחם למשל, למעלה ממאה אלף גנים, פי חמישה ממספר הגנים של האדם. אם צמח נובט במקום שבו אין עבורו מספיק אור, או שהוא חשוף מידי לקרינת השמש הקופחת, הוא אינו יכול לזוז קצת הצידה. בשדה צמח כזה לא ישרוד, או שגידולו לא יהיה מושלם,  למשל – צמח הגדל בצל לא יפרח. אבל בגינה אנחנו יכולים, תוך ניסוי וטעייה, למקם כל צמח בהתאם לכמות האור המיטבית עבורו. כך גם בהתאמת ההשקיה לצריכת המים של כל צמח. קשה לספק בגינה הקטנה את כל התנאים המיטביים והמדויקים להם זקוק כל צמח מצמחי הבר שזהו ביתם החדש. אך לפחות הם מוגנים כאן מפגיעתם הרעה של אופנועי-שטח וטרקטורונים.

ואם בגנים עסקינן, הנה הרהור רציני שטורד את מנוחתי. בשנות השמונים של המאה הקודמת התקדם מאוד מדע הביולוגיה המולקולרית וכמה חברות החלו לשפר את תכונותיהם של הצמחים בעזרת טכנולוגיה שקיבלה את השם המאיים "הנדסה גנטית". תנועת הירוקים באירופה, והמפלגות שנגזרו ממנה, תוך שילוב של בורות וצביעות, הפעילה התנגדות אלימה לפיתוחים אלה. הצמחים שאליהם הוכנסו קטעי DNA זרים היו עתירי יבול, עמידים לקרה או ליובש ובעלי כושר התמודדות עם מזיקים ומחלות ויכלו להפחית את הרעב בעולם. אך ההתנגדות של חלקים גדולים מן העולם הנאור (כולל ישראל) הותירה אותם מחוץ לתחום ומחוץ לחוק. אך בעוד ה"הנדסה הגנטית" אסורה בחקלאות ובתעשיית המזון, הרי שכל התרופות והחיסונים המתקדמים ביותר מיוצרים בעזרת אותה טכנולוגיה בדיוק. למשל האינסולין, התרופה בה משתמשים חולי הסוכרת, מיוצרת על ידי שמרים לתוכם הוחדר הגן לייצור החומר. כל התרופות ממשפחת האימונותרפיה, המשמשות לריפוי מחלת הסרטן במקום הכימותרפיה הרעילה, מבוססות על הנדסה גנטית וכך גם החיסון נגד קורונה. מאמצים מדעיים ודיאגנוסטיים אדירים מושקעים בגילוי ומניעת כניסתו של גרגר תירס מהונדס לתוך איזו טורטייה, אבל הרפואה המודרנית, מצילת החיים, מבוססת על הנדסה גנטית בה התברכנו למרבה המזל.

לאחר תהליך האבקה והפריה, יוצר כל פרח בתפרחת הסביון זירעון המצויד בציצית שערות העוזרת לו להיות מופץ ברוח. לפני שהם נוטשים את הקרקפת המשותפת ונישאים ברוח, מזכיר הסביון ראש של סבא (סב) ששיבה זרקה בשערו. זהו מקור שמו של הסביון. אני בטוח שכל אחד נושא עמו זיכרון ילדות שבו הוא נושף בכל כוח ריאותיו על "הסבאים" האלה ומתבונן בחדווה כיצד מתעופפים הזירעונים מעלה מעלה.

133 – אורן ירושלים – בין אגדה למדע

עצים ישישים זוכים להגנה ולכבוד ולאגדות הנקשרות סביבם. אגדות המספרות על גילם המופלג, בדרך כלל בהפרזה רבה, ואגדות אודות הסיבה בגינה שרדו וזכו להגיע לגיל זה. סיבה נפוצה להגנה על עצים והפיכתם למקודשים היא סמיכותם לקבר של איש קדוש, מה שנהוג לכנות "קבר שייח'". אך ישנם גם עצים מרשימים ששרדו שנים רבות ללא הגנתו של פטרון קדוש. כאלו הם למשל עץ השיזף המצוי בעין-חצבה (ערבה) ועץ פיקוס השקמה באום-ח'אלד (נתניה). כזה היה גם עץ האורן הישיש בחצר מוזיאון רוקפלר. וכשם שקברי שייח' הופכים אצלנו לקברי צדיקים, גם סביב עצים עתיקים נטווים נרטיבים שונים. המתכונת המקובלת היא גיור כהלכה של הנרטיב הערבי, אך ישנן גם דרכים אחרות לבניית מיתוסים אלה. ישנם עצים ההופכים לנכס-תרבות ולחלק מן הזיכרון הקולקטיבי. כאלה הם "ארז הרצל" במוצא (שהיה בעצם ברוש), "ברוש המדינה" בדגניה (גם הוא כבר לא עמנו), "אשל אברהם" בחברון (שהוא למעשה אלון) ו"האלון הבודד" בגוש עציון. נעלה כאן את זכרו של אורן ירושלים הישיש במוזיאון רוקפלר, ונדגים באמצעותו כיצד נרקמות אגדות.

איור "אשל אברהם" 1910

אליעזר שמאלי, מורה לטבע, מחנך וסופר אהוב עליי מאוד, עלה לארץ בשנת 1920 והחל מיד ללמוד בבית המדרש למורים העברי בירושלים, בהנהלת דוד ילין, הסמינר שהוקם בשנת 1913. בספר "זהב בירושלים" (זמורה ביתן מודן, 1980) מקובצים סיפוריו של אליעזר שמאלי על תקופה זו, בה למד בבית המדרש למורים. סיפוריו של שמאלי משחזרים את שנות העשרים של המאה הקודמת בירושלים, ימי ראשית שלטון המנדט הבריטי, את הווי החיים לצד הערבים העוינים וההתגייסות לארגון ההגנה החשאי; את שכונת מאה שערים בה התגורר ובניית שכונת בית הכרם. את אהבתו לעדת התימנים ופגישתו הראשונה עם אלכסנדר זייד. מוריו בבית המדרש ובראשם דוד ילין היו טיפוסים מיוחדים וססגוניים, ושמאלי בסיפוריו מלאי אהבת האדם מפיח בהם רוח חיים. די אם נזכיר את המורה לתרבות הגוף וכיור – אברהם מלניקוב, הפסל שיצר את פסל הארי השואג בתל-חי, את המורים לטבע אפרים הראובני ויהושע אביזוהר ואת המורה לתנ"ך חיים אריה זוטא.

בספרו זה של אליעזר שמאלי, "זהב בירושלים" מצאתי את הסיפור היפה על עץ האורן, אורן ירושלים, שגדל בחצר של מוזיאון רוקפלר והיה זקן עצי האורן בישראל, עד שקרס באירוע שלג בשנת 1996. את הסיפור הציורי על תולדותיו של העץ ועל כך ששימש מקור לזרעים שמהם גדלו כל האורנים ביערות קק"ל, שם שמאלי בפיו של יוסף ויץ, שזכה לכינוי "אבי היער" בישראל. העובדה שיוסף ויץ, שכיהן כמנהל מחלקת הקרקע והייעור של קק"ל והיה המנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל, מספר את הסיפור, שהוא אף משמש כאחד מגיבוריו, מוסיפה מהימנות לסיפור, ומחייבת שהאגדה והמציאות תהינה קשורות זו לזו. בצילום – יוסף ויץ, בחצר ביתו בשכונת בית הכרם, שהיה בין מייסדיה. בחצר זו הוא מספר לאליעזר שמאלי את סיפורו של האורן השוכן בחצר מוזיאון רוקפלר. מקור הצילום: ספרו של יוסף ויץ "היער והיעור בישראל", מסדה 1970).

נזכיר רק שאת מוזיאון רוקפלר הקימו האנגלים, בתרומתו של ג'ון דיוויד רוקפלר הבן, כדי לאצור בו את ממצאי החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל, זאת בניגוד למנהגם במחוזות אחרים של האימפריה, מהם לקחו את הממצאים החשובים למוזיאון הבריטי בלונדון. השטח עליו הוקם המוזיאון (ע"י חברה איטלקית) היה ידוע ככרם א-שייח', על שמו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (החברוני), שהיה המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-18. בשנת 1711 בנה אל-ח'לילי בית קיץ (קאסר = ארמון, טירה) מחוץ לחומת העיר, מול שער הפרחים, בית דו-קומתי הקיים עד היום. הבריטים רכשו שטח בן 32 דונם, שבו עצי זית עתיקים, בית הקיץ של אל-ח'לילי ולידו אורן ירושלים גדול ובא בימים. הבית ועץ האורן נכללו בשטח המוזיאון. הצילום הבא צולם לפני הקמת המוזיאון ונראים בו שרידי ביתו של אל-ח'לילי ולידו האורן הענק. (לצילום נוספו אח"כ צבעים). מקור הצילום: ויקימדיה.

בצילום הבא נראים גם עצי הזית של כרם א-שייח'. שימו לב לאדם העומד למרגלות העץ לשם הערכת גובהו. כיוון הצילום ממערב למזרח ובאופק נראה המגדל בשכונת א-טור במרומי הר הזיתים.

ומאותה זווית ונקודת-מבט ממש נעשה הציור הבא בשנת 1879 על ידי הצייר John Douglas Woodward . הציור התפרסם בספר בן ארבעה כרכים בשם Picturesque Palestine, Sinai, and Egypt, שיצא לאור בשנים 1881 – 1883, בעריכתו של קולונל צ'ארלס וויליאם וילסון ששימש כמהנדס וארכיאולוג בקרן לחקר א"י (P.E.F). שימו לב לכפר א-טור בראש הר הזיתים.

אבן הפינה של המוזיאון הונחה בטקס רשמי וחגיגי בנוכחות הנציב העליון סיר ג'ון צ'אנסלור בתאריך 19.6.1930. המוזיאון נפתח לקהל בתאריך 13.1.1938, אך טקס הפתיחה בוטל בשל רציחתו של הארכיאולוג ג'יימס לסלי סטרקי, ע"י ערבים, בדרכו מחפירות תל-לכיש אל הטקס. חרסי "מכתבי לכיש" שגילה סטרקי בחפירתו מוצגים במוזיאון רוקפלר. בצילום: הנציב העליון נואם בטקס הנחת אבן הפינה.

בצילום שנעשה כנראה מראשו של המגדל המתומן לעבר החצר הפנימית של המוזיאון, נראה עץ האורן הענק מתנשא מאחורי המבנה. ביתו של שייח' אל-ח'לילי (כאן עדיין חרב למחצה) שופץ ובו שוכנת מחלקת השימור של רשות העתיקות.

וכעת נחזור לאליעזר שמאלי, המספר מפי יוסף ויץ על האורן שבחצר מוזיאון רוקפלר. תחילה מציג שמאלי את האורן הישיש. שימו לב לדברים שהוא שם בפיו של השומר הערבי, המפליג בסברות מופרכות על גילו של העץ ומנכס אותו לגיבורי האיסלם.

וכעת לסיפור עצמו:

(המשך הקטע הסרוק): ביהודה, בשומרון ובגליל להוריק ולהפיץ ריח שרף חריף ונעים". וממשיך ושואל יוסף ויץ: "מאין הופיע עץ-מחט מופלא זה בארצנו ומי הביאו לכאן? אורן-ירושלים ישיש זה, אשר נתן לנו שבעים-מליון צאצאים רעננים, איך הגיע הוא אל חלקת הטרשים אשר מצפון לחומת ירושלים העתיקה, ומי נטעו שם?"

כאן אני עושה כמה דילוגים ברצף הטקסט של הסיפור ומגיע אל העיקר. שמאלי מכניס אל המערכה שחקן חיזוק רציני – את משה מונטיפיורי, השר משה מונטיפיורי, הנדבן הגדול, בעל תואר האצולה מאת המלכה ויקטוריה, שניצל את קשריו עם מנהיגי העולם לשתדלנות למען אחיו היהודים, ופעל להצילם מעלילות דם והתנכלויות. יוסף ויץ (המכונה כאן גם "בעל-הגן") מספר כיצד, כילד באוקראינה, ראה בביתם של ידידי המשפחה את תמונתו של מונטיפיורי, והדבר קירב אותו אל הציונות ואל רעיון העלייה לארץ ישראל. ואכן, במלאת למונטיפיורי 100 שנים (1884) הופצה בקהילות היהודיות ברחבי העולם תמונתו בצירוף שיר תהילה שכתב י.ל. גורדון. התמונה שימשה לגיוס תרומות.

מקור התמונה – הספר "ספר מאה שנה" מאת יצחק טריואקס ואליעזר שטינמן, 1938

פרשת עלילת דמשק משמשת אף היא כרקע וכמרכיב עלילתי בסיפורו של שמאלי. בשנת 1840 נעלמו נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי בדמשק. הקהילה היהודית הואשמה ברציחתם לשם שימוש בדמם לאפיית מצות. הקונסולים של צרפת ואוסטריה תמכו אף הם בעלילת הדם. נכבדי העדה ורבניה וכן עשרות ילדים יהודים עונו וחלקם הומתו. משה מונטיפיורי הצליח לשכנע את הסולטן התורכי להכריז כי חל איסור להפיץ את עלילת הדם. אך למעשה מי שפעל אצל מושל דמשק באותה עת – מוחמד עלי – לשחרור האסירים שנותרו בחיים היו אדולף כרמייה ומשפחת רוטשילד.

וממשיך שמאלי: "כאן אנו מגיעים סוף-סוף אל האורן. שמונה שנים לאחר עלילת-הדם בדמשק שוב ביקרו יהודית ומשה מונטיפיורי בארץ. זה היה, כמדומני, ביקורם השלישי בארץ-ישראל. ספינתם הקטנה הגיעה ליפו, והמרכבה הועלתה לחוף. משה ויהודית המאושרים הודו לאלוהי ישראל שהעבירם בשלום את הים, חילקו צדקה לעניים ועלו למרכבתם; השומרים החמושים עמדו על הדוכנים שמסביב למרכבה; הרכב הצליף בשוטו באוויר ומשך במושכות – והאורחים הנכבדים יצאו בדרך לירושלים" צר לי "לקלקל" את הסיפור הציורי עם עובדות היסטוריות. ביקורו השלישי של מונטיפיורי בארץ-ישראל התרחש תשע שנים לאחר עלילת דמשק, בשנת 1849, אך ללא המרכבה המפורסמת, שכן זו לא הגיעה מעולם לארץ-ישראל בימי חייו של מונטיפיורי, ובוודאי לא יכלה המרכבה הכבדה להגיע לכאן כמתואר באמצעות ספינה שהגיעה ליפו, משום שכידוע לא יכלו הספינות שעגנו מול נמל יפו להגיע אל החוף והנוסעים והכבודה היו מושטים אל החוף בסירות קטנות. לאחר מותו של מונטיפיורי עברה המרכבה בין שני בעלים ובשנת 1909 נרכשה על ידי בוריס שץ עבור בצלאל, שם נזנחה במשך שנים רבות ואף הוצתה, עד ששוחזרה בשנת 1986 והוצבה בטחנת הרוח.

והנה, לאחר כמה עיכובים, הגענו ללב העניין, וכל מרכיבי העלילה מובילים אל שיאה:

הערה: מערת חצר המטרה המוזכרת בסיפור מצויה בקרבת שער שכם, מצפון לחומה, ועל פי המסורת זוהי חצר המטרה אליה הושלך ירמיהו הנביא.

ובכן, אם נסכם בקצרה את מה שלכאורה סיפר יוסף ויץ לאליעזר שמאלי, עץ האורן הגיע מסוריה וניטע לכבודו של מונטיפיורי בשנת 1849. זאת לעומת הסיפור הרווח, שעל פיו את העץ נטע שייח' מוחמד אל-חלילי, בסביבות 1711, מזרעים שהביא ממקום מוצאו חברון. איזו גרסה היא הנכונה? בהנחה ששתיהן מבוססות על פולקלור ואגדות, מי מהן קרובה יותר למציאות? מייד נראה שגם אנשי המדע יוצרים לפעמים מיתוסים בלתי מבוססים ומוסכמות מדעיות שגויות.

לא בכדי קשר שמאלי את אורן ירושלים לסוריה. שמו המדעי של העץ Pinus halepensis , כלומר אורן חלבי, על שם העיר חַלַבּ בירת מחוז חלב בצפון-מערב סוריה, ניתן לו בשנת 1768 על ידי הבוטנאי מילר. כולנו למדנו מפי מורינו הבוטנאים שמילר העניק לאורן את שמו משום שמצאו גדל בר בחלב שבסוריה. אולם זוהי טעות. באזור חלב לא גדל אורן ירושלים כעץ בר. מין האורן הנפוץ שם כצמח בר הוא אורן ברוטיה, האורן הקפריסאי. מילר כנראה פגש בעץ שניטע בידי אדם. בחלב, העיר העתיקה שעד מלחמת האזרחים היתה העיר הגדולה ביותר בסוריה, היתה קהילה יהודית משגשגת, ובמקורות היהודיים ידועה העיר כארם צובא. לכן ניתן השם כתר ארם צובא לכתב היד העתיק של התנ"ך ששרד את השריפה בבית הכנסת של העיר. בספרים הישנים נקרא אורן ירושלים אורן ארם צובא, ניסיון ראשון לגייר את העץ, עד שבשנת 1928 החליט וועד הלשון העברית ששמו העברי יהיה אורן ירושלים, מתוך ההנחה שזהו עץ מקומי שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל בעבר וכיסה ביער צפוף את הרי הארץ. (הראשון שהעניק לעץ בשנת 1755 את השם אורן ירושלים היה Duhamel שקרא לו ללא סיבה מדעית Pinus hierisolimitana מאחר והשימוש בשם ירושלים לצמחים היה נפוץ מאוד אז). אולם הדיעה הרווחת כיום בין חוקרי היער היא שאורן ירושלים לא היה מעולם נפוץ בארץ ישראל כעץ בר, מאחר ואין לכך תימוכין בעדויות נוסעים ובמימצאים ארכיאולוגיים וגם במקורות איזכורו נדיר (השם "ארן" מופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך). בעת החדשה נמצאו רק מספר מצומצם של מוקדים בהם אורן ירושלים מצוי כעץ בר: בכרמל, בשומרון ובגלעד, באזור חברון, באזור ירכא ובהרי יהודה. מוכרת במיוחד קבוצת האורנים בשמורת המסרק, ליד בית-מאיר (לשעבר בית מחסיר), שגילם כ-140 שנה. העצים שרדו בשל קרבתם לקבר השייח' אחמד עג'מי שעל פי המסורת היה הספָר של מוחמד. נטיעות ראשונות של אורן ירושלים ואורן הצנובר (לשעבר נקרא אורן הגלעין ואורן הסלע) נעשו על ידי הטמפלרים בחיפה בסוף המאה התשע-עשרה, מזרעים שמקורם כנראה באיטליה. מחלקת הייעור של המנדט הבריטי הרבתה לטעת אורנים וכמובן גם קק"ל. בתחילה היה האקליפטוס העץ השכיח ביותר ביערות קק"ל, אך בהדרגה, ובייחוד עם המעבר לייעור האזורים ההרריים, תפס אורן ירושלים את הבכורה, עד שהפך למין העץ העיקרי וכמעט הבלעדי ביערות קק"ל. רגישותו לשריפות (בגלל התכולה הגבוהה של שרף) ולמזיקים (תהלוכן האורן, איצריית האורן) גרמו להפסקת הנטיעות המסיביות במין זה, ובשנים האחרונות את מקומו תופס במידת מה האורן הקפריסאי ומגוון העצים ביער גדל.

אחד המאפיינים של אורן ירושלים הוא הכיפוף של עוקץ האיצטרובל בעת התבגרותו. ניסיתי לצייר זאת:

הבה נראה מה כותב יוסף ויץ על העץ במוזיאון רוקפלר כאשר הוא יוצא מבין דפי האגדה ושב למציאות בספרו היער והיעור בישראל.

בפרק "אילנות בירושלים וסביבתה" מקדיש ויץ תשעה עמודים לאורן במוזיאון רוקפלר ולעוד כמה מישישי האורנים בירושלים. הנה אחד מעמודים אלו הכולל צילום האורן משנת 1968, לאחר ששבנו אליו לאחר מלחמת ששת הימים (השוו לגובה האנשים שלידו):

בניגוד לדברים שאליעזר שמאלי שם בפיו של ויץ על כך ש"מעץ זה שעל-שם מונטיפיורי לקחנו בראשית המאה אצטרובלים גדולים", בספרו הביוגרפי-מדעי הוא כותב שראה עץ זה לראשונה לפני כעשרים שנה (כלומר 1948) ולא מזכיר כלל את היותו של העץ המקור לכל שבעים-מיליוני עצי האורן שגודלו מזרעיו (החל משנת 1920). ואוי ליער שכל עציו מקורם בעץ אחד, ויהא אפילו החסון והיפה בעצים, ואין ביניהם שונות גנטית. כידוע, יובאו, הן ע"י האנגלים והן ע"י קק"ל, זרעי אורנים ממערב אירופה, וכמובן שנלקחו זרעים גם מאורנים הגדלים בר בישראל במקומות שונים.

בהמשך הפרק מקדיש ויץ כמה עמודים לתיאור המאמצים שנעשו לקביעת גילו של העץ בעזרת קידוחים וספירת טבעות. גילו של העץ הוערך בשנת 1967 כ- 226 שנים. אם נוסיף את השנים שחלפו מאז ועד קריסת העץ בשנת 1996 (29 שנים) נגיע לגיל 255 שנים. ואכן, לאחר קריסתו נמדד גיל העץ ונמצא שהוא בן למעלה מ-240 שנה. תוחלת החיים של אורן ירושלים היא בד"כ 80 – 100 שנים, ולכן ישיש מופלג בשנים זה הצליח להגיע לשיבה טובה ונדירה. על פי סיפורו של שמאלי (העץ ניטע ב-1849) צריך להיות העץ בן כ-130 שנה "בלבד" כאשר פורסם הספר "זהב בירושלים". ואילו אם נאמץ את הגיל המדוייק של העץ, ניווכח שהוא אכן ניטע בראשית המאה ה-18, כפי שמיוחס לשייח' אל-חלילי. אם עדיין לא איבדתי אותכם הקוראים, בסבך החישובים, אוסיף שבכתב-עת גרמני פורסם בשנת 1885 דיווחו של ד"ר לפילוסופיה בשם וולף, המספר כך: "מתחת לאורן היפה והגבוה, במקום הנקרא "כרם א-שיח' ", בין שער דמשק והפינה הצפונית-מזרחית של העיר, מתכנסות "מסיבות ספל-קפה", אותן הנהיג הקונסול Rosen בשנת 1860. תיירים ואורחים רמי-מעלה נוהגים להקים תחתיו מחנות אוהלים". אם אכן ניטע העץ בשנת 1849, לא היה מגיע עד שנת 1860 לגובה ומעמד המאפשרים להקים מתחתיו מחנות אוהלים. ואגב – לאחר מותו בטרם עת של האורן ברוקפלר "צנובר מונטיפיורי", תפסו את מקומו, כאורנים הישישים ביותר בישראל, שני עצים בחצר הפטריארכיה הארמנית בירושלים.

אליעזר שמאלי נתלה באילנות גבוהים ושם בפיו לכאורה של יוסף ויץ אגדה יפה על האורן הישיש אשר בחצר מוזיאון רוקפלר. אל התבשיל הוסיף את יהודי סוריה, את משה מונטיפיורי ומרכבתו, את שנים-עשר השבטים, את בית המקדש השלישי ועוד כהנה וכהנה. כידוע, כל האומר דבר בשם אומרו… וגו' אך באגדה זו לא הביא שמאלי גאולה לעולם.

מוזיאון רוקפלר הוא חלק ממוזיאון ישראל ומקום משכנה של רשות העתיקות. מיקום לא נוח וקשיי נגישות מקשים על ההגעה למקום המרתק, המשמר את העולם המנדטורי. אני ממליץ לבקר במקום ולו בשביל הספרייה שנשמרה מימי המנדט וכיסוי השעם של הרצפה, שתפקידו להבליע את רעש צעדי המבקרים.

נתרגע בהאזנה ליצירתו של המלחין אוטורינו רספיגי – האורנים של רומא (Ottorino Respighi :Pini di Roma)

תודה לידידי הטוב פרופ' צביקה מנדל.

132 – מאריה יחיאלי ועד ה"ספרנים" – כל הדרכים מובילות לרביבים

העילה לרשומה זו היא רצוני להציג בפניכם את הסרט הדוקומנטרי האחרון שיצרתי: "ספרנים". אולם אגיע אל הסרט בדרכים עקלקלות. דרכים עקלקלות הן מן הסתם מעניינות יותר, וגם עשויות להיות מפתיעות. הסרט עוסק במאבק ההישרדות של הספר המודפס והספריות בעידן הדיגיטלי, אך אגיע אליו לבסוף דרך המצפות בנגב, בייחוד מצפה רביבים, צעיר מוכשר ומוכתר בשם אריה יחיאלי, זוג הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, ובנם, ממשיך דרכם, דניאל, דמות מופלאה בה תתאהבו מייד. כל הרוצה לצפות בסרט מייד ולא להגיע אליו בדרך עקלקלה – מוזמן לעשות זאת.

בתמונה – מיכל זקס מקיבוץ גבעת ברנר. כדאי לשמוע מה בפיה.

בספר "ספר הנגב" בעריכת מנחם ואפרים תלמי (הוצאת עמיחי, 1954) מצאתי את הטקסט היפה הזה, המלא התפעמות ואהבה לנגב. הקטע המיוחד עורר את סקרנותי:

הכותב – אריה יחיאלי. מיהו אריה יחיאלי? הטקסט נותן לנו כמה רמזים: רכיבה על סוסה, בית מוקף אהלים, כפיה, בריכת אגירה.

מצפה רביבים

בשנת 1943 הגה יוסף ויץ מקק"ל את הרעיון להקים בנגב שלוש "מצפות". כך הם כינו זאת, בלשון נקבה. אין הכוונה למקום רם ונישא ממנו אפשר לצפות על הסביבה, אלא מלשון תצפיות וניסויים – נקודות יישוב קטנות בהן ילמדו תנאי הקרקע, האקלים ואיכות המים של הנגב הריק כמעט מישוב יהודי, לקראת התיישבות עתידית. אך גם מעין מסווה על רקע הספר הלבן שפורסם ב-1939 ובעקבותיו חוק הקרקעות המנדטורי, שאסר רכישת קרקעות ומנע הקמת ישובים חדשים גם בנגב. נבחרו שלוש נקודות בהן הקרקע כבר נרכשה ע"י החברה להכשרת היישוב (יהושע חנקין) וקק"ל והן מייצגות תנאי קרקע ואקלים שונים: בקרבת ואדי-שנק הוקם מצפה גבולות, שהיישובים הקרובים ביותר אליו היו אז חנות-יונה (חאן-יונס) ורפיח; מזרחה מבאר שבע הוקם מצפה בית אשל, וכארבעים ק"מ דרומית לבאר שבע, באזור ביר-עסלוג' הוקם מצפה רביבים, שהיתה אז הנקודה המיושבת הדרומית ביותר בארץ ישראל. בהקמת המצפים ובלימוד תנאי הנגב הושקעו מאה אלף לא"י, סכום עתק. מצפה גבולות הפך לקיבוץ גבולות, בית אשל הותקפה במלחמת השחרור ותושביה עמדו בגבורה בהפצצות כבדות. לאחר המלחמה ננטשה ובניה הקימו את מושב היוגב. סיפורנו מתמקד במצפה רביבים. הנה נוסח המגילה אשר נטמנה עם אבן הפינה לאחד המצפים (הכותב אלמוני):

גרעין המתיישבים ששנים-עשר מאנשיו ירדו להקים ולאייש את מצפה רביבים ישב במושבה ראשון לציון כבר מ-1938. בנקודה הנבחרת הוקם במהלך 1944 מבנה אבן בן שתי קומות, אשר כונה "הטירה". עד להשלמת הטירה התגוררו המתיישבים במערה שהתגלתה בסמוך. הנה בצילום הראשון הטירה בבנייתה, ובצילום השני המערה, ומעליה ברקע הטירה. (מקור התמונות: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים).

הנשים והילדים נותרו בראשון לציון והצטרפו לגברים במצפה רק לאחר כשנה. הבעייה החמורה ביותר היתה אספקת מים. הבאר היחידה במקום סיפקה מים מלוחים באיכות נמוכה ומי שתייה הובאו בעזרת הפרדות "נגבה" ו"חלוצה" מביר-עסלוג'. לכן הוחל ב-1944 בהקמת מפעל מים שלכד באמצעות תעלות וסכרים את מי השטפונות בחורף ואלו נאספו בבריכת אגירה. מערכת זו סבלה מחוסר יציבות באספקת המים, בשל השונות ברמת המשקעים בין חורף לחורף באזור שחון זה.

תעלת מים וסכר במערכת לכידת מי השטפונות.
בריכת האגירה

בשנת 1947 ביקרו במצפה רביבים חברי וועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, אשר גיבשה לבסוף את תוכנית החלוקה. אותו חורף היה ברוך בגשמים, החיטה לבלבה בשדות רביבים והסייפנים פרחו. ההנחה המקובלת היא שבעקבות התרשמותם מן המקום, כללה הוועדה את הנגב בשטח הישראלי בתוכנית החלוקה. בצילום: חברי הוועדה בשדה הסייפנים.

במלחמת השחרור הופצץ המקום מן האוויר והטירה ניזוקה. המערה הפכה לבונקר בו מצאו החברים מחסה, וגם הפרדות. במלחמת השחרור נהרגו 11 מחברי קיבוץ רביבים. בשנת 1988 שוקם האתר והפך למוזיאון ולמרכז מבקרים המדגימים את ראשית ההתיישבות בנגב. מוצג גם דגם יפה של מפעל המים, התעלות ובריכות האגירה. בסרט "ספרנים" תוכלו לצפות בחנהל'ה אוירא המספרת על החיים במצפה בשנים הראשונות. בצילום להלן – כך נראה מצפה רביבים כיום, ולידו עדיין פורחים הסייפנים בערוגה סמלית:

צילום – אורי רוזנברג

אריה יחיאלי

אריה יחיאלי (קופלניצקי) נולד בעיר הקטנה שלסוויג בצפון גרמניה, בשנת 1922 ונרצח בידי בדווים משבט עזאזמה ב-1947 בביר-עסלוג', בהיותו בן 25 שנים. כאשר היה בן שנה וחצי מת אביו, והוא עבר עם אמו לעיר קיל. הילד אריה התבלט בכשרונו לשירה וציור. אריה עלה לארץ בשנת 1936 עם עליית הנוער והיה חניך בכפר הילדים והנוער "אהבה" בקרית ביאליק. אריה נעשה מדריך נוער בתנועת "הנוער העובד" והדריך נוער שוליים וילדי רחוב בהצלחה רבה. בשנת 1942 כאשר עבד בסדום למד את השפה הערבית על בורייה מן הפועלים במקום. בשנת 1943 , לאחר הכשרה בקיבוץ תל יוסף, הצטרף לגרעין שירד ליישב את מצפה רביבים, ומייד קשר קשר עם הבדווים באזור, למד את שפתם על כל ניביה ואת שיריהם ומנהגיהם. בשל קשריו הטובים עם הבדווים התמנה למוכתר רביבים בשנת 1946. תפקיד המוכתר היה תפקיד רשמי וממוסד בתקופת השלטון העותמני, ובהמשך גם בעת שלטון המנדט. אריה יחיאלי כחול העיניים התלבש כבדווי, רכב על סוסתו האצילה "סופה" ואימץ לעצמו את מנהגי הבדווים. בביקוריו אצלם רשם לעצמו את מילות שיריהם, וחיבר שירים בעברית ללחנים ששמע במאהלים ובין הרועים. שניים משיריו התפרסמו מאוד וידועים עד היום.

בסוף 1946 נכחו אריה וששון בר-צבי, שומר השדות של רביבים, בטקס סולחה בדווי. היו שני מעגלי ריקוד, של גברים ושל נשים בנפרד, כאשר כל מעגל רקד על פי מנגינה שונה. כשחזר למשק חיבר אריה את שתי המנגינות למנגינה אחת וחיבר לה את המילים הבאות, שהפכו לשיר "את אדמה בלב מדבר". באתר זמרשת אפשר לראות את מילות השיר ולהאזין לביצועים שונים שלו. ביצוע נוסף, בסגנון אשר לטעמי מזכיר את המקור הבדואי, ע"י להקת דבקה פנטסיה, נמצא כאן. שיר מפורסם נוסף של אריה יחיאלי הוא השיר "עלי באר" ששמע מפי רועה בדווי בן עשר. כאן באתר זמרשת.

כאמור, שהו הגברים במצפה ללא הנשים והילדים אשר נותרו בראשון לציון. כדי להכין את הילדים לצפוי להם במקום, צייר וכתב אריה יחיאלי, בשנת 1947, ספר מצוייר בו הוא מתאר את המדבר ושוכניו ואת המצפה ושכניו. הציורים בצבעי מים והחרוזים, תמימים ומלאי כישרון. הספר לא יצא לאור מחוסר תקציב, ורק בשנת 1998, במלאת 50 למדינת ישראל, קיבוץ רביבים הוציא לאור את הספר. בשל יופיו וייחודו, אני מעלה כאן את כל ציורי הספר והחרוזים הנלווים אליהם. (כל הזכויות שמורות לקיבוץ רביבים).

כריכת הספר של אריה יחיאלי. ראו את ה"טירה" ולידה האוהלים במצפה רביבים.

שלום, שלום לילדים, אל עסלוג' אנו נוסעים! שם נגיע וניגש אל ביתנו החדש

בבאר-שבע נעבור, ערבי על החמור, שם רוכב על יד מסגד עם המטריה ביד

ועכשיו הגענו כבר אל ביתנו במדבר. כל חבר רץ וצוהל את פנינו לקבל

הביטו נא אל החבר שעל הסוסה דוהר! "סופה" שמה, היא סוסתנו, השומרת את שדותינו.

הטרקטור שלנו אדום וגדול, לחרוש לשדד ולקצור הוא יכול. הוא משדד אדמת הנגב ומפורר כל גוש ורגב.

ילד בדואי רועה שני גדיים, כבשה ושה. הם רוקדים, הוא מנגן והכלב מתבונן.

גם אצלנו יש רועה, הוא עם הפרה יוצא. היא אוכלת ירק רב ונותנת רוב חלב.

פה גמל עם גמלון החיים בישימון, הם שותים רק כל יומיים ורק אוכלים בצהריים.

זה הוא בדואי שכן, מקטרתו הוא מעשן. הוא גר באוהל-בד שחור, יש לו גמל, עז וחמור.

ראו רובה יש לשומר! כי בלילה הוא נוטר. מי עוזר לו בשמירה? זוהי "עזה" הכלבה.

ולסיום, שירו של אריה יחיאלי "את אדמה" על רקע מצפה רביבים בצילום ובציור.

בשנת 1947 הורעו היחסים בין הבדווים לבין חברי רביבים. הבדווים שהתמקמו עד אז בסמוך לגדר היישוב התרחקו. החלו תקריות של מארבים ויריות. ב-16.12.1947 הותקף רכב שנסע מחלוצה (מקומו הראשון של קיבוץ משאבי שדה) ליד הכפר הבדווי חלסה. אחד הנוסעים, אהרון שטולץ, נהרג במקום, מא"ז (מפקד אזור) מצפה רביבים, יוסף הפנר ("קובה"), נפצע קשה, וכן נפצעו מספר לוחמים נוספים. (המשורר זרבבל גלעד כתב לזכרם את הרשימה "פגישה בערבה". כדאי למצוא ולקרוא). כאשר הגיעו למצפה רביבים, התברר שיש לפנות את הפצוע באמבולנס למצפה בית אשל, ממזרח לבאר-שבע, שהיה המקום הקרוב ביותר עם רופא יהודי. רכב ובו ששה חברי מצפה רביבים, ובכללם ה"מוכתר" אריה יחיאלי, ויואל דה מלאך, אז קורפורל הנוטרים ולימים חוקר החקלאות המדברית וחתן פרס ישראל, נסע למחנה הבריטי בביר עסלוג' לבקש אמבולנס לפינוי הפצוע. בצומת בביר-עסלוג' שכן הבסיס של רוכבי הגמלים הבדואים – משטרת המדבר שהקימו האנגלים. מעבר לצומת היה הכפר הבדואי ביר עסלוג', לצד הדרך החשובה שהובילה, לאורכה של מסילת הברזל התורכית, לעוג'ה אל חפיר (ניצנה) ולעזוז של ימינו. מפקד הבסיס האנגלי סירב להגיש עזרה באומרו שקיבל הנחייה מגבוה לא לסכן את חייו של חייל אנגלי עבור היהודים. בינתיים התארגנו ערביי העזאזמה שבכפר, וכאשר החל הרכב לחזור למצפה רביבים – פתחו עליו באש, הן אנשי הכפר והן השוטרים מן הבסיס האנגלי. נער בדואי קפץ וחסם את דרכו של הרכב עם קונצרטינת תייל והרכב נעצר. נהג הרכב אורי ויינהובר נהרג ראשון, ואחריו ראובן וולטרה. אריה יחיאלי נפגע מכדור שניפץ את גולגלתו. שלמה לינדנר ("בולבול"), יואל דה-מלאך וחנן לנדנבאום הצליחו לברוח אל הואדי. דווקא אריה יחיאלי, שעזר לבדווים, ולמד ואימץ את כל מנהגיהם ותרבותם, נרצח על ידם. נגדעו חייו של אדם כה מוכשר, והוא בן 25 שנים בלבד. שמותיהם של שלושת החללים הונצחו על שלט הקבוע על גשר הקרוי גשר אריה יחיאלי מעל נחל רביבים (1.5 ק"מ מצומת משאבים, באזור פארק גולדה). לאריה הוקדש המשפט הבא: "מאלה שנטעו את העצים הראשונים במדבר ונפלו בטרם פרשו את צילם".

אריה יחיאלי
הגשר מעל נחל רביבים – צילום אורי רוזנברג
שלט ההנצחה בבסיס הגשר, מקום קשה לגישה ואינו נראה לנוסעים בכביש על גבי הגשר. – צילום אורי רוזנברג

בסרטון קצר זה מתארים שלושת הניצולים את האירוע. בסרט נראה גם שמוליק ריפמן ז"ל, ראש מועצת רמת נגב לשעבר, בפגישה עם הורים שכולים למרגלות גשר אריה יחיאלי ושלט ההנצחה, אוחז בידו את הספר המצוייר שהוצג לעיל. בסופו של הסרטון אלכסנדר סנד מספר על אריה בשנת 2001.

יואל דה-מלאך מספר על המארב בביר-עסלוג'

יונת ואלכסנדר סנד

אלכסנדר סנד היה בין המתיישבים הראשונים במצפה רביבים ב-1943. לאחר תום מלחמת העולם השנייה יצא לאירופה לעזור בהצלת שארית הפליטה וחזר ב-1948 עם יונת (יאנקה) זק, ניצולת גיטו וורשה. הם הגיעו רגלית לקיבוץ רביבים הנצור בנגב. הם התבקשו לכתוב חוברת הנצחה על חללי הקיבוץ במלחמת השחרור, והחוברת הפכה לבסוף לספר "אדמה ללא צל" (הקיבוץ נמאוחד, 1950) שזכה לפרסים ולתהודה רבה.

בספר מתוארות קורותיהם של המתיישבים הראשונים במצפה רביבים, הקשיים, המאבק במדבר והיחסים עם השכנים הבדואים. בספר תיאור מפורט של נפילת אריה, אורי וראובן בביר עסלוג'. לאחר ספר זה כתבו השניים יחדיו תשעה ספרים נוספים וכן תרגם כל אחד מהם ספרים רבים. אלכסנדר עמד בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד במשך עשרים שנה. אלכסנדר נפטר בשנת 2004 ויונת נפטרה עשר שנים אחריו. אפשר לקרוא בויקיפדיה על הזוג סנד והספרים שכתבו יחדיו ותרגמו.

תמונת הזוג סנד התלוייה על קיר הספרייה ברביבים.

קיבוץ רביבים הוא היום מעצמה תרבותית, שבו חמש ספריות (ילדים, מבוגרים, עיון, אנגלית, רוסית). על כל זה חולשת ביד רמה הספרנית עליזה ימין ועוזר על ידה דניאל סנד, בנם של אלכסנדר ויונת. דניאל הוא משורר וכבר יצאו לאור ארבעה ספרי שירה פרי עטו. בסרט "ספרנים" מספר דניאל ברגש רב על הוריו, על אחיו יואב שנפל בהיותו בסיירת צנחנים, ומקריא את שירו "קדיש". בצילום להלן – דניאל ורעייתו אוסנת.

הבאתי כאן את סיפורו של קיבוץ רביבים. הסרט "ספרנים" מצולם גם בקיבוץ גבעת ברנר, קיבוץ נתיב הל"ה, קיבוץ משאבי שדה, קיבוץ טללים, מדרשת שדה בוקר, שיזף. ובכולם תפגשו אנשים מיוחדים.

131 – נחל עמל (נחל האסי) – מי טרח ומי עמל?

נחל האסי, שהוא שמו הערבי של נחל עמל, (פירוש השם בערבית – המורד) הפך למי מריבה. תושבי בית שאן משתוקקים להשתכשך במימיו המלוחים, והויכוח מתלהט ומעלה גלים עכורים. תחילתו של הנחל בנביעה בגן השלושה (הסחנה), הוא עובר בתוך שטחו של קיבוץ ניר-דוד, ומסתיים בבריכות הדגים של הקיבוץ. במסלולו המקורי חבר הנחל לנחל חרוד באזור גשר קנטר, ויחדיו זרמו אל הירדן. כאשר עלה הנחל לכותרות, ואפילו השרה לענייני משהו – אורלי לוי-אבקסיס – כיבדה אותו בשקריה מעל דוכן הכנסת, פניתי לאוסף הספרים הישנים שלי, וחיפשתי את עקבותיו של הנחל, ושל קיבוץ ניר-דוד, או בשמו המקורי: תל עמל. הנה מה שהעליתי בחכתי (החברים גידלו שם קרפיונים, או כפי שנקראו בספרים הישנים: דגי שיבוטה). אני לא מביע דעה ולא "תופס צד" (או גדה) בוויכוח, רק מביא, לטובת הציבור, את העובדות ההיסטוריות.

קיצור תולדות

"סללנו את הדרך, פילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוקפת ביצה ומוות"

בשנת 1929 ירד יהושע חנקין לבקעת בית-שאן להתחיל בגאולת אדמתה. בספרו "התנחלות בתקופת הסער" (ספרית פועלים 1947) כותב יוסף ויץ: "אחרי דורות רבים חזרה רגל יהודית להתהלך בבקעה זו". המשך רכישת הקרקעות באזור בית שאן נעשה בשטחים קטנים, מפוצלים ומפוזרים. הקרן הקיימת הזמינה, בראשית 1936 את אנשי קיבוץ תל עמל לעבד חלק מן השטחים האלה, הסמוכים לבית-אלפא, על מנת להגן עליהם מפני הבדווים ומסיגי-גבול ערבים.

ראשוני קיבוץ ניר דוד היו ממייסדי תנועת "השומר הצעיר" בארץ ישראל, מחציתם ילידי הארץ, בוגרי בתי ספר בערים. בשנת 1932 הם הקימו בשכונת בורוכוב בגבעתיים את "קיבוץ ארצישראלי א'". שנה אחר-כך הצטרפו אליהם חברי קיבוץ "מסד" שעלו מגליציה שבפולין והגרעין המאוחד נקרא "תל עמל". בין הספרים בספרייתי מצוי ספר שהביא איתו מפולין אחד החלוצים, וכאשר הפך לחלק מן הקבוצה הושמה עליו החותמת "תל עמל" – קיבוץ השומר הצעיר שכ' בורוכוב. פחות משנה לאחר עליית הקיבוץ לעמק בית שאן הוחלף שמו ל-"ניר דוד", ע"ש דוד וולפסון. ואז זכה הספר לחותמת נוספת: "ספריה ניר דוד".

שנים-עשר מחברי גרעין תל עמל נענו לקריאתה של הקרן הקיימת, כפי שכותב יוסף ויץ: "כתריסר בחורים ובחורות  ירדו לכאן והחלו לעבד מעניות-מעניות בתבואה ובירקות. בוקר היו באים וערב היו שבים לבית-אלפא, עד שהחלו מבשילים פירות-הגן הראשונים לעת בוא האביב, ואז הוקם הצריפון על גדות נחל-אסא,  ושירת היוגב העברי בקעה מתוכו." התנאים במקום היו קשים. מסביב אוכלוסייה ערבית עויינת. נביעות המים הבלתי מנוקזות הפכו לביצות מפיצות מלריה. הקרקע הגירית והמלוחה הופכת לאבק עם כל עיבוד חקלאי והקיץ לוהט בחום. לא היה ידע כיצד ומה לגדל בתנאים אלו.

ב-19 באפריל 1936 פתחו ערביי יפו במהומות, שהתפשטו במהירות לכל חלקי הארץ, ודעכו רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונודעו מאז כמאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. מלבד אירועי ההרג וההתנקשויות נגד היישוב העברי כולו, הרי בראש וראשונה כילו המתקיפים את זעמם ביישובים החקלאיים. אש הוצתה בשדות, דליקה שולחה ביערות וגרזן הונף על הפרדסים, הגנים והכרמים. במהומות שהתחדשו בתרצ"ז עלה בידי הפורעים לעקור את רוחמה בדרום, את כפר-אוריה בשפלה, את עין-זיתים בגליל העליון ואת כפר עציון בהרי ירושלים. וממשיך יוסף ויץ: "ישוב עברי בבקעת בית-שאן לא מצאו המאורעות, משפרצו ביום 19.4.1936. אבל צריף-עץ, ששימש מחסה משמש וממטר לתריסר יהודים – מצא מצאו, ומחולליהם של המאורעות נתצוהו והשמידוהו." חברי גרעין תל עמל חזרו להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ומשם יצאו לעבד את האדמות, עד שאחד מחברי הקבוצה – שלמה גור – הגה ותכנן שיטה לעלייה מהירה על הקרקע והקמת אתר מוגן ומבוצר בתוך יום אחד – שיטה שקיבלה את השם "חומה ומגדל".

כל החלקים של צריפי המגורים, חומת העץ ומגדל התצפית הוכנו מבעוד מועד בנגריית בית-אלפא. ביום כ"ו כסלו תרצ"ז (10 בדצמבר 1936 ) עם שחר, הועמס הציוד על גבי משאיות והשיירה יצאה בדרך הבוצית, הטובענית אל נקודת ההתיישבות בשטח תל-שוק, על גדתו הדרומית של נחל האסי. לחברי הקיבוץ הצטרפו בני היישובים בעמק יזרעאל המזרחי, ויחדיו הקימו, במהלך אותו היום, יישוב חומה ומגדל שכלל גדר תיל היקפית, חומת עץ כפולה שבין דפנותיה מולא חצץ, מגדל שעליו מותקן זרקור וכמה צריפי מגורים. שיטה זו אומצה מייד ושימשה לעלייתם של עשרות יישובי חומה ומגדל בשנתיים הבאות, ממש בטרם פורסמו מסקנות וועדת פיל, הספר הלבן ו"חוק הקרקעות" שמנע רכישת קרקע ב-95% משטחי ארץ-ישראל. שלמה גור, אבי השיטה, נעשה לימים מפקד חיל המדע של צ.ה.ל ומהנדס מוכשר, והיה מעורב במיזמי בנייה נרחבים כהקמת קמפוס גבעת-רם בירושלים, בית חולים הדסה עין כרם, משכן הכנסת, בניין עיריית תל אביב ועוד. והכל התחיל בחומת עץ, מגדל וכמה צריפים, בשטח של 35 על 35 מטר, על גדת נחל האסי.

ומכאן אנו יכולים להמשיך בביטוי התיעודי-ספרותי של מאורעות אלו, כפי שמופיעים בספרי התקופה. ועל פי הסדר הכרונולוגי, נתחיל בתיאור ביקור בניר דוד ביום השנה לעלייתו על הקרקע, מתוך ספרה של ברכה חבס "חומה ומגדל – ההתישבות החדשה בשנות המצור" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל, 1939).

שבועיים לפני היום החגיגי נרצח חבר המשק יהודה שפנוב ביריות מן המארב, בעת שעבד בשדות הפלחה, והותיר אחריו אשה בחודש התשיעי להריונה.

המחברת מתארת את המפגש עם חברי המשק הצעירים: "כבני עשרים וחמש, עשרים ושש מראה האנשים. אנו צעירים הרבה יותר – אומרת חברה בת הארץ – אך אקלים בית-שאן היבש, נדודים ואוהל וצריף וחוסר-עבודה, נתנו אותותם. […] סללנו את הדרך, פילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוקפת ביצה ומות. נשאנו מים ממרחקים, עבדנו ושמרנו ביום ובלילה."

מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ולמחרת היום – התרשמות מן היישוב בן השנה לאור היום. וכאן אנו פוגשים לראשונה את נחל האסי, וגם את חולי הקדחת, שמקורה במים אלה ממש.

*/
תחילתו של ענף המדגה – קרפיונים בנחל האסי. מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

מי האסי התגלו כמלוחים ובלתי ראויים לשתייה או להשקיית גידולים חקלאיים. מים מתוקים לשתייה היו מובאים ממעיין הג'מעין, כפי שנראה בצילום הבא. מימין נחל האסי ומשמאל הבאת מי השתייה.

ועתה נדלג עשר שנים קדימה. בכל יום רביעי מספר יוסף ויץ ברדיו ירושלים המנדטורי לתלמידי בתי הספר על ביקוריו ביישובים הצעירים וביערות ההולכים וניטעים. שיחות אלו רוכזו בספרון בשם "נצא לכפר" (הוצאת הלשכה הראשית של קק"ל, 1947).

ובימים בהם מלאו עשר שנים לניר-דוד, מבקר שם יוסף ויץ, מעלה זיכרונות מן העבר ומתאר את המצב בהווה "גינות פאר וככרי דשא, ישוב גדול ושוקק, טובל בירק דשא ואילנות". ושוב אנו קוראים על הנחל המלוח, שלא צלח לחקלאות אך הפך לבריכות דגים, ענף המדגה הראשון בארץ ישראל, שראשיתו אלף דגי קרפיון שמקורם ביוגוסלביה.

ועוד ספרון אחד, שהמתין לצאתו לאור עד 1940, "יום אחד" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י), המתאר במלוא הפאתוס את קורותיו של יום העלייה על הקרקע והקמת יישוב חומה ומגדל, מפי אחד המשתתפים בארוע. ההכנות, התגייסותם של חברי המשקים בסביבה לעזרה, תלאות הדרך הבוצית בה שקעו המשאיות נושאות חלקי העץ והמגדל ושקי החצץ, הקמת הנקודה ביום אחד.

במלאת עשור למדינה העביר קיבוץ ניר דוד את שטח גן השלושה (הסחנה) לרשות המדינה והוא הפך לגן לאומי. "גן השלושה" לזכרם של חיים שטורמן, אהרן איטקין וד"ר דוד מוסנזון, שנספו ממוקש ערבי במהומות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט.

ומה קורה בינתיים בבית שאן? ובכן, באותן שנים בית שאן היא עיירה ערבית עויינת בשם ביסאן. במקורותינו מכונה מקום כזה "קן מרצחים". במהומות תרפ"ט עזבו היהודים המעטים את העיר, אולם מיד חזרו אליה. בשנת 1931 נמצאו בה 88 יהודים, עד שפרצו המאורעות של תרצ"ו-תרצ"ט, ושוב נמלטו היהודים משם. הרופא היהודי היחידי שנותר בעיירה נרצח באחד הלילות במעונו. במלחמת העצמאות נמלטו תושבי העיר הערבים ללא קרב, ושנה לאחר מכן היא יושבה ביהודים, בעיקר עולים חדשים.

בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם צ.ה.ל (קצין חינוך ראשי) סדרה משובחת של חוברות ובהן מידע היסטורי, ארכיאולוגי וגיאוגרפי על יישובים ואיזורים שונים בישראל. הנה קטע מתוך החוברת שהוקדשה בשנת 1958 לבית שאן, הסוקר את תולדותיה בעת החדשה. (בצילום – תל בית שאן).

~ הערה חשובה ~
כל הציטוטים והצילומים המופיעים באתר זה באים למידע ולימוד בלבד. אין הם מיועדים לשימוש מסחרי, וחלקם עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים. אם מצאתם באתר זה קטע מילולי או צילום שהצגתו באתר זה עלולה להיחשב כהפרת זכות יוצרים – אנא הודיעו לנו כדי שנוכל להסירם מידית מהאתר.


130 – " ואשמרנו בין דפי ספרי "

הכל מכירים את התופעה המלבבת: בעת דפדוף ראשון בספר ישן ומשומש לפתע צונחת מבין דפיו פיסת נייר. אות חיים רחוק מבעליו הקודמים של הספר ומן התקופה בה יצא לאור. פיסת מציאות המוסיפה נדבך נוסף לספר, עוד סיפור לסיפוריו של הספר. לעיתים הנייר מדבר בעד עצמו, אך לעיתים עלינו לחקור ולדרוש ולפצח את סודו, לא תמיד בהצלחה. לעיתים הוכנס הנייר מבלי משים, אולי שימש כסימנייה לעת מצוא. ישנם ניירות, למשל כרטיסים והזמנות להצגות, קונצרטים ואירועים אחרים, שהוכנסו לספר לזיכרון ולמשמרת אחרי האירוע. כי הרי אין מקום מוגן יותר מאשר בין דפיו של ספר עב כרס הניצב במהודק בין אחיו על המדף. הנה לקט של כמה ניירות כאלו, שיצאו מתוך דפי הספרים הישנים. לכאורה אוסף אקלקטי, אך למעשה מייצג תחומים רבים מן המציאות בארץ הזו. לא כללתי מסמכים ותעודות אישיות – אפילו צוואה מצאתי בין דפי אחד הספרים.

זכויות היוצרים לכותרת הרשומה ללאה גולדברג (ולא היה בינינו אלא זוהר).

הנה פריט לאספנים. מפלגה-תנועה שבפועל נעלמה מן המפה, וכמיהה לשלום אמיתי ולא לנורמליזציה שמתחפשת לשלום שמטרתו חוזי מכירת נשק.

האם מישהו מכיר את בית החרושת פפירוס בתל-אביב?

מישהו רכש בסכום של ארבע לירות ו-760 פרוטות שני ספרים של אליעזר שמאלי. נובמבר 1959.

הזמרת שולמית לבנת, המציגה בגזיר העיתון הבא מתכון למרק, מכונה גם "זמרת המחתרות". היא אמה של השרה לשעבר לימור לבנת. באשר למרק – קצת "חפיף" הייתי אומר. מעריב, 1972. נמצא בין דפיו של כתב העת "מחניים" שהיה מיועד לחיילים דתיים.

הזמנה לנשף ב"שלוה – בית החלמה למעוטי יכולת" ע"ש אולגה ויהושע חנקין, בנוכחות שר הסעד. שימו לב לרשימת המופיעים.

הפתק הבא מוזר מאוד. על גבי דף מיומן כיס בגרמנית כתוב: מחיר של תרנגולת – 1 לירה, מחיר של ברווז – 5 לירות, מחיר של צפור – 0.05 לירה. והמסקנה הנחרצת: 100 עופות = 100 לירות.

מסלול טיול בראס מוחמד ונקיקי מבוכים. ימי סיני העליזים. גילוי נאות – ביליתי בין ראס מוחמד וקניון מבוכים בחברת חיילי צבא מצרים, חודש ימים של שירות מילואים, בשלב הביניים של החזרת סיני.

ועוד משהו שנושא את שמו של בן גוריון:

הטקס המתואר להלן, נערך לכבודו של ד"ר מרדכי ברכיהו. כדאי לקרוא עליו כאן. שימו לב לחמשת השלבים של תקומתנו במסכת המחול.

ערב סוכות, תשרי תשמ"ג. מאז כלום לא השתנה.

ברכה יפה לחנה האלמונית. (אין קשר ביני לבין אורי המוזכר בברכה).

עוד אחד מאגף המוזרים:

ולסיום: לגזור ולתלות בסוכה.

129 – ערה"ש תשפ"א בסימן בריאות, וגם – שפת הקורונה

את חגי תשרי נבלה תחילה ב"עוצר לילי" אחר-כך ב"סגר כללי" ומשם נעבור ל"ריסון מהודק" עד מחנק. כל אירוע מייצר שפה משלו ומעשיר את שפתנו במילים חדשות, או טוען מילים קיימות במשמעות חדשה. כך מלחמת ההתשה הביאה לעולמנו את המלה "הסלמה" (אסקלציה) שתפקידה להחליף את המשפט "המצב היום גרוע מאתמול, ומחר יהיה עוד יותר גרוע". "אינתיפאדת הבודדים" הזניקה את הפועל "לנטרל" שמשמעותו העמומה משתרעת בין לעצור ולאזוק את "המפגע" לבין לרוקן מחסנית אל תוך בטנו. הכתבים הצבאיים והפליליים מאמצים ביטויים שהם שומעים ברשתות הקשר והמרואיינים אומרים:  "חתרנו למגע", "פעילות פחעית", "להסליק", "מידעים", "שוחרר בתנאים", "לתעדף". המילים המכובסות משמשות ללא הצלחה להסתרת הכוונה האמיתית. במקום "מעקב שב"כ" אומרים: "שימוש באמצעים טכנולוגיים". במקום איבוד האמון ומרי אזרחי אומרים "התרופפות המשמעת". במקום כניעה ללחצים פוליטיים אומרים "החרגות". ומה יהיה השלב הבא אחרי "ערים אדומות בוהקות"? ערים אדומות מסנוורות? מהבהבות?

מגפת הקורונה יצרה שפה חדשה. ממש "פנדמיה" של מלים. מלים זנוחות כמו "מתווה" החלו להישמע עד לזרא. מלים מוזרות כמו "לתכלל" צצו מאי-שם והשתלטו על השיח. ביטויים ציוריים כמו "אסטרטגיית יציאה", "קטיעת שרשרות הדבקה" מרחפים באוויר ומתפשטים כמו "הדבקה טיפתית". מי פילל שמקלון צנום יהפוך לכוכב-על בשם "מטוש" וכולנו ניעשה למכורים ל"ריאגנטים"?

מילון הקורונה השלם (עד כה)

איים ירוקים; איכון שב"כ; אירוע מתגלגל; אכיפה; אמצעים דיגיטליים; אמצעים טכנולוגיים; אסטרטגית יציאה; אסימפטומטי; אקמו; בדיקות; בידוד; בר-סימנטוב; גמזו; גרוטו; החרגות; היגיינה; הנחיות; הפרות; הצהרת ראש הממשלה; הקלות; התקהלויות; זום; חולה מאומת; חיטוי; חיסון; חמש מאות מטר; חנויות רחוב; חקירה אפידמיולוגית; יורם לס; יפעת שאשא ביטון; להיכנס מתחת לאלונקה; לימוד היברידי; לימוד מרחוק; לשטח את העקומה; לתכלל; מאה מטר; מגן 2; מודרנה; מורדם ומונשם;  מחלות רקע; מטוש; מכונות הנשמה; מלוניות; מסכה; מתווה; נגיף; סגר; סגר נושם; הסגר; סדצקי; עוצר לילי; עטיית מסכה; ערים אדומות בוהקות; ערים אדומות, ירוקות, כתומות, צהובות; פייזר; פנדמיה; פרויקטור; פתיחת השמים; צו בריאות העם; קבוצת סיכון; קוביד-19; בצל הקורונה; קטיעת שרשרות הדבקה; קנסות; קפסולות; קריסה; ריאגנטים; ריחוק חברתי; ריסון מהודק; רמזור; שרשרת הדבקה; תו סגול; תחלואה; תקנות לשעת חרום  

שנת תר"ף עמדה בסימן הדאגה לבריאות, מה שמכונה "חיים בצל הקורונה". בפרוס שנת תשפ"א אנחנו עדיין שקועים במעמקי הגל השני, המאיים להציף ולכסות כל חלקה טובה. נתבונן בכמה ציטוטים נושנים בענייני בריאות, ואולי נשאב מהם עידוד (?) התגברנו על קדחת וגרענת, שחפת, פוליו וגזזת, אבל עדיין אנו ניגפים בפני הנגיף:

בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. הנה המלצותיו לתייר כיצד לשמור על בריאותו.

המחלות הנפוצות ביותר בארץ ישראל היו קדחת המלריה ומחלת העיניים גרענת. על פי לונץ יש להגן על העיניים ב"בתי עיניים שחורים" כלומר משקפי שמש. הסיבה לקדחת היא אכילת פירות לא בשלים. עד לשלהי המאה התשע עשרה לא היה ידוע הקשר בין היתושים לבין מחלת המלריה והדיעה הרווחת היתה שמקור המחלה ב"אוויר הרע" העולה מן הביצות. מקור שמה של המלריה הוא באיטלקית mala aria – אוויר רע. בטקסטים העבריים באותה תקופה ריח הביצה מכונה בביטוי התלמודי "קטב מררי" בעקבות שמו של שד מזיק. רופא המלריה ד"ר הלל יפה תיאר ב-1902 את גורם המלריה כ"הבל הרקב, המעלה אדי קדחת כבדים". ראשוני המתיישבים בחדרה ובפתח תקווה האמינו שעצי האקליפטוס יטהרו את האוויר הרע, בנוסף לתרומתם לכאורה לייבוש הביצות. הנה דיווחו של מרדכי בן הלל הכהן בעקבות מסעו בארץ ישראל בשנת 1889 (מתוך ספרו של אברהם יערי "מסעות ארץ ישראל" (מסדה, 1976): על יהוד ופתח תקווה עמ' 676. האשכנזים הם הטמפלרים, שימו לב לסיבת התמותה שלהם:

[…] מיסדי "פתח תקוה" בראותם את אויר אדמתם, כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר "יהוד" אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי קאליפטוס, ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל, וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים "בוני ההיכל" בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כי אם מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והנם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו בני ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חוקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1921 יצא לאור מדריך הנסיעות של ישעיהו פרס – "ארץ-ישראל וסוריה הדרומית, ספר המסעות". (המושב גבעת ישעיהו בחבל עדולם נקרא על שמו של ישעיהו פרס). כאן כבר מוסבר הקשר בין היתושים והמלריה (מחולל המלריה הוא יצור חד-תאי הנקרא פלסמודיום ולא חידק כמוסבר בספר) והעצות הרפואיות בהתאם, אך עדיין קיים הפחד מפני אכילת פירות לא בשלים וסביאת בשר ואלכוהול. כפי שמומלץ בקטע הבא – המנהג להוסיף למי השתייה יין היה נהוג ורווח בעולם העתיק. האלכוהול שביין עזר לחיטוי מי השתייה המזוהמים. במקורותינו דנים רבות במקרה ההפוך – הוספת מים ליין, שאז הוא נקרא "יין מזוג".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1931, החל לצאת לאור כתב העת שערי בריאות, בעריכת ד"ר דוד אריה פרידמן. ד. אריה פרידמן היה אדם פעיל ופורה מאוד, עוד בהיותו בגולה. עמד בראש ארגונים רפואיים שונים ופרסם כמות מרשימה של ספרים ומאמרים, לא רק בענייני רפואה אלא גם ביקורת ספרותית. הדברים שכתב בההקדמה לגליון הראשון של כתב העת שערך, מתאימים מאוד גם לימים אלה (תודה לספרנית נטשה פישר ממכללת כנרת, לשם הועבר כתב העת מבית גורדון).

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1953 יצא לאור "ספר הנגב", אנתולוגיה של קטעי ספרות ותיעוד בעריכת אפרים ומנשה תלמי (הוצאת עמיחי). תיאור דרכי הריפוי אצל הבדואים (נכון לשנת 1953) מענין מאוד. הכותב הוא עארף אל עארף, לאומן ערבי, עיתונאי וסופר, מושל נפת באר שבע בתקופת המנדאט הבריטי וראש עיריית ירושלים.

בהתבסס על ידע אישי אני יכול להוסיף שעד היום מתקיימת אצל הבדואים רפואה מסורתית (אפשר לכנותה בהשאלה – אלטרנטיבית) על ידי נשים מרפאות. המרפאות מיועדות לכך עוד בעודן ילדות. הילדה המיועדת חיה עם המרפאת הוותיקה החונכת אותה. נשים אלו מתנזרות מחיי משפחה ואורח חייהן טהור. אסור להן להרוג כל יצור חי. סודיות אופפת את דרכי פעולתן, אך ברור שצמחי מרפא ואמונה בכוחן מהווים חלק מרכזי בהצלחת הריפוי. הבדואי טוען שהעז השחורה היא "קופת חולים" שלו. העז ניזונה מצמחי מרפא במדבר והחומרים הפעילים מגיעים לחלבה. יש בכך אמת מדעית.

רופאת שיניים בשנות העשרים – מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ומאחר שאנו לקראת ראש השנה, נסיים בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר "מחזות לכל השנה" (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

128 – בין לונץ ולפיד

לאחרונה התבשרנו ש"השמיים נפתחים" ואפשר לטוס לחו"ל, לכמה יעדים מוגבלים, ארצות ירוקות המוכנות לקבל אותנו, הבאים מארץ אדומה. הטיסה הנכספת לחו"ל נראית מסורבלת ועתירת מכשולים, על פי המיטב מתוך מילון הקורונה: הנחיות, בדיקות, בידוד, ובקיצור – מתווה. הנוסע המותש צריך (גם כן על פי מילון הקורונה) לתכלל כל זאת בטרם יוכל להשתכשך במי הטורקיז ולהתייוון באחד מאיי יוון. והלא גם שם תהא אחריתו מ.ר.ה (מסכה ריחוק היגיינה). אולם, למרות כל זאת, זה לא נורא. הבה ניזכר…

שני הצילומים למעלה: הצלם י. מירלין, אוסף קרן היסוד, הארכיון הציוני המרכזי.

בנסיעותינו הראשונות לחו"ל, בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים (נסיעתי הראשונה לחו"ל היתה כשהייתי בן 26), היתה חובה להצטייד באישורים ובמסמכים רבים. נסיעה לחו"ל היתה אז מבצע בירוקראטי מורכב, שחייב הכנות מדוקדקות. את כרטיסי הטיסה וההזמנות למלונות רכשנו אצל סוכן הנסיעות. לפני הנסיעה היה צורך לקבל "אישור יציאה לחו"ל" מיחידת המילואים, על גבי טופס מיוחד, ולהחתים את הדרכון. מן הבנק היינו מושכים את הקצבת מטבע זר, מחתימים את הדרכון ומצטיידים בטופס בו נקוב הסכום שמשכנו ופירוט שטרי הכסף. (במקומות ידועים בכל עיר יכולת לרכוש דולרים שחורים, אולם רווחו שמועות על זיופים שגרמו לנוסעים ישראלים תמימים לבלות בכלא בארצות אותם יצאו לתוּר). היינו רוכשים מן הבנק "המחאות נוסעים" (טרוולר'ס צ'ק) ומקפידים לרשום את מספרן הסידורי למקרה שייגנבו. במשרדי מ.מ.ס.י (מועדון מכוניות וסיירות בישראל) היינו מנפיקים רישיון נהיגה בינלאומי. בשדה התעופה התייצבנו בפני פקיד המכס שרשם את פרטי הציוד האישי איתו יצאנו, כגון מצלמה, על מנת שלא נשלם עליו מכס בשובנו ארצה. מדינות רבות דרשו להצטייד בוויזה לשם הכניסה אל גבולן, וגם תעודות חיסון כנגד מחלות שונות, ובדרך במטוס היו הדיילות מחלקות טפסים למילוי, אותם נדרשנו להציג בביקורת הדרכונים בשדה התעופה. אולם המסמך החשוב ביותר, שבלעדיו לא העזנו לצאת לחו"ל, היה "מדריך לפיד לאירופה" – מדריך הנסיעות של יוסף טומי לפיד ("האבא של"). במדריך הצטיידו אותם טיילים שיצאו לחו"ל באופן עצמאי,  ולא בטיולים מאורגנים, בהם העיקר היה להספיק לבקר (מבעד לחלון האוטובוס) בחמש ארצות בשלושה ימים.

היינו צועדים בצייתנות ברחובות הכרך הגדול והזר עם הספר של לפיד בידינו, כצליינים האוחזים בכתבי הקודש בדרכם אל המקומות הקדושים, וממלאים באדיקות אחר כל הוראותיו. היכן לגור, מה לראות, היכן לבלות, מה לקנות ומה לאכול.

כך, למשל, הגענו (1981) למסעדה שטומי לפיד המליץ לאכול בה את מרק האפונה הטוב ביותר באמסטרדם. וכך כותב טומי: "אופייני הוא המאכל הלאומי של ההולנדים: מרק-אפונה (Erwtensoep). הם אוכלים אותו בדרך-כלל בחורף, אבל פה ושם ניתן להשיגו גם בקיץ. הוא עשוי עם הרבה מאוד רביכה, והוא כה סמיך, עד כי חתיכות הנקניק אינן שוקעות בתוכו."  לא בכדי הוא מכנה את ההולנדים: "אזרחים חסודים המאמינים באלהים, במלכה יוליאנה ובמרק-אפונה".

יצאנו בעקבות לפיד לחפש את מרק-האפונה שבו הנקניק אינו שוקע. המסעדה המומלצת התגלתה ככוך קטן ועלוב עם שולחנות דביקים, ברחוב צדדי שבעמל רב מצאנו אותו בסבך הסמטאות והתעלות. מלצר אדיש הגיש לנו את מרק האפונה. הם כבר היו רגילים לישראלים המוזרים שבאים רק בשביל מרק אפונה. לא היה כלל נקניק במרק, אך היו כמה קרוטונים שכן שקעו במרק הדליל. מולנו, בעברו השני של השולחן, ישבו שני ביטניקים מלוכלכים שהביטו בעיניים כלות אחר כל כף מרק שהעלינו מן הצלחת. קירבתי אליהם את סלסילת הלחם והם בלעו הכול במהירות. בעקבות חוויה גסטרונומית-קולינרית-אנתרופולוגית מכוננת זו, עברנו למדריכי מישלן, החוברות הצרות בכריכה הרכה, הירוקה.

אמסטרדם היתה מלאה באותם ימים בביטניקים, או היפים, או נערי-פרחים כפי שהם כונו, שנמשכו לחופש ולהכנסת האורחים ההולנדית שכללה רכישת סמים ללא הפרעה. הם היו מתגודדים סביב הפסל הלבן בכיכר דאם ומעשנים סמים, או רובצים בסמטאות השכנות, מעשנים ומזריקים מכל הבא ליד. ברחוב הראשי, ליד בית הכלבו הענק, De Bijenkorf חלפנו על פני נער שהתנודד והעביר את משקל גופו מרגל אל רגל, ונראה כעומד ליפול על המדרכה בכל רגע. בידו האחת אחז בצנצנת ריקה של חמאת-בוטנים, וכל כולו היה מרוכז בה. ניסיתי ללכוד את מבטו, אך כשהרים את עיניו להרף עין מן הצנצנת היה מבטו חלול וריק, כאילו הביט אל תוך עצמו. באמסטרדם באותה עת יכולת למצוא אינספור מסעדות ומזללות ישראליות, שנשאו שמות כמו "מלך הפלאפל", "שווארמה נתניה", "בית לחם". המסעדות הכשרות התהדרו בשמות כגון "נגבה", "ופרצת".

המהדורה הראשונה של מדריך לפיד לאירופה יצאה לאור בשנת 1970 (הוצאת שקמונה). בשנת 1977 יצאה לאור המהדורה השביעית, ממנה ציטטתי את שבחי מרק-האפונה. עיון במדריך ועצותיו המועילות מעיד על השינוי המדהים שהתרחש בעולמנו בשנים שחלפו מאז שיקף המדריך נאמנה את המציאות בה פעלנו. הנה כמה משפטים מן הספר שיכולים להכות בתדהמה את הצעירים שבינינו:

"חברות תעופה רבות שומרות את המושבים הקדמיים במטוס ללא-מעשנים"

"לארצות בנלוקס (הולנד, בלגיה) לא נוסעים במיוחד, אלא מבקרים בהן בדרך לצרפת, בריטניה, או סקנדינביה"

"דניה, נורבגיה, שוודיה – עיצוב אמנותי של מוצרים תעשייתיים ובלונדיניות מעוצבות בלא-פחות אמנות"

"ומה עושים עם הילדים? עצתי היא: השאירו אותם אצל הסבתא, בישראל. אין טעם לגרור ילדים קטנים בדרכי אירופה."

"רק סוכן-נסיעות, או פקיד-מכירות של חברת-תעופה, יכול לעשות עבורך את כל החישובים המבטיחים לך את הטיסה הזולה ביותר".

"הדרך הפשוטה ביותר להזמנת חדר: בחר לך מלון הנראה לך כמתאים ביותר לפי התיאור והכתובת שבספר זה. כתוב – באנגלית, או בצרפתית – והזמן חדר מתאריך עד תאריך, לבודד או לזוג, עם או בלי אמבטיה. הסבר במכתב כי בגלל חוקי המטבע בישראל אינך יכול לשלם מקדמה. צרף שובר בולים בינלאומי ובקש תשובה בהקדם."

"בייחוד אל תשכח להצטייד בסיגריות אם אתה נוסע לצרפת. כי הסיגריות המקובלות על הצרפתים "ז'יטאן" ו"גולואז", כמוהן כשדה-סרפדים שנדלק ביום חמסין"

"הדרך המקובלת להודיע על שובך, כדי שבני המשפחה יחכו לך בשדה התעופה, היא באמצעות מברק בתעריף מוזל אותו כדאי לשגר יומיים לפני ההמראה."

הנה המלצותיו של מדריך לפיד לגרדרובה שיש לקחת לנסיעה לחו"ל. שימו לב ל"עקיצות" שהוא מפנה לנשים:

אך כנראה ישנם עניינים שאינם משתנים גם בחלוף השנים:

הספר משופע בפרסומות, רבות מהן מבטיחות לתייר הישראלי לשמור על ביתו מפריצה בעת היעדרו, בעזרת מנעולים, אזעקות וחברות שמירה:

אבל גם פרסומות אחרות ברוח התקופה והנגטיב שצריך לפתח ולהדפיס, אם לא נמחק בגלאי של בדיקת הביטחון בשדה התעופה (מצחיק הריבוי פילמים למלה פילם):

נסיים את הפרק על מדריך לפיד המיתולוגי בתצוגה מרהיבה של כשרון הכתיבה הסרקסטית של טומי לפיד, המקנה לו מקום של כבוד בחבורה ההונגרית המוכשרת עם אפרים קישון והקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש).

__________________________ * ________________________

וכעת נבצע קפיצה נחשונית במרחב ובזמן. הכיוון הוא מחו"ל לארץ הקודש והזמן – שלהי המאה התשע עשרה. בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. אליעזר מודעי, נכדו של לונץ, הביא את העותק המקורי להוצאת הספרים אריאל (אלי שילר) ובשנת 1979 יצא לאור העתק של המדריך המקורי. על א.מ. לונץ אפשר לשמוע בתוכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" בגל"צ בדצמבר 2011. והוא ראוי גם לרשומה נפרדת…

על גבי כריכת הספר הושמטה המלה "סוריה" משם הספר.

אך בשער הספר מופיע השם המלא.

הנה ההקדמה למדריך, מאת המחבר לונץ. לונץ כתב ספר זה בהיותו עיוור. תקוותו להצלחת הספר שתאפשר לו כלכלית להוציא לאור חלק שני על סוריה ועבר הירדן – נכזבה. הספר (שגם תורגם לאידיש) לא עורר עניין בקהל הקוראים והנוסעים, אך מספק לנו כיום אוצר נדיר של מידע על חיי היומיום בארץ ישראל של שלהי המאה הי"ט.

כידוע לכם, אוניות הנוסעים (אוניות מפרשים ואוניות קיטור) לא יכלו להיכנס לנמל יפו ולכן היו יוצאות לקראתן סירות קטנות אליהן היו מורידים את נוסעי האונייה. וכך מתאר לונץ חוויה זו עבור הנוסע המגיע ליפו באונייה, שבדרכה עגנה קודם לכן באלכסנדריה ובפורט סעיד. טקסט פיוטי ונמלץ ("עפעפי שחר יום השלשי אך יבקעו"), שמצא את מקומו במדריך שאמור היה להיות קצר, תכליתי ומעשי בסגנון מדריכי בדקר:

127 – משולם ויצחק הלוי – אב ובנו. מנהלל אל מחלקת הל"ה

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, פעלו בקיבוץ יגור שני בתי ספר. האחד – בית-ספר טיץ, או בשמו המלא: "בית-הספר להכשרת בעלי מלאכה ביגור ע"ש לודוויג טיץ", אשר הוקם על ידי יהדות גרמניה. השני – בית-הספר המחוזי, או בשמו הרשמי: "בית-ספר תיכון במגמה חקלאית", שהיה בית-ספר עיוני עם לימודים מורחבים בטבע וחקלאות. בית-הספר המחוזי שימש כור היתוך לבני תנועות הנוער החלוציות בדרכם להגשמה, כלומר הקמת גרעיני התיישבות. בית-הספר כלל גם פנימייה, ולכן נשלחו לשם תלמידים מכל רחבי הארץ.

הגורל זימן אל בית-הספר המחוזי ביגור חמישה תלמידים צעירים, בני 14, כולם חובבי טיולים, מדע וטבע, כולם תלמידים מוכשרים שנכון להם עתיד מזהיר בעולם האקדמיה והמחקר. יחדיו יצאו לסיורים בכרמל, בשדות עמק זבולון ונחל קישון, אספו צמחים, חרקים וזוחלים, הקימו חוג חובבי טבע וחדר טבע בו הוצגו האוספים שלהם, ונטעו גן בוטני. הנערים כתבו מאמרים על תגליותיהם בביטאון בית-הספר "יגורים" וניהלו חליפות מכתבים עם מדענים באוניברסיטה העברית.

טוביה קושניר – הידוע והמוכשר מבין ארבעת החברים, מתווה הדרך והמנהיג הנערץ של החבורה. נפל עם מחלקת ההר, מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. (ראו רשומה מס' 91 בנושנות, טוביה קושניר אחד מל"ה)

יצחק זמיר – יליד וורשה שגדל בתל אביב. היה קצין סיירים בחטיבת הנגב. נפל בכ"ו כסליו תש"ט, עת מטוס הסיור בו הוטס הופל באזור עוג'ה אל-חפיר.

אסף כץ – נולד בעין חרוד. נפל בכ"ו תשרי תש"ט במבצע חירם באזור תרשיחא, בעת שלחם כמפקד יחידת הדרוזים.

חיים בן-דור – חברו של טוביה לחדר בפנימייה. חובב ספרות ושירה. נולד בירושלים. נפל בי"ט בטבת תש"ח בעת פעולת נקם בכפר בלד א-שייח', לאחר הרצח בבתי הזיקוק.

יצחק הלוי – נולד בנהלל, נפל עם מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. טוביה קושניר הצטרף למחלקת הל"ה בעקבות יצחק הלוי.

שני תלמידים נוספים מבית-הספר המחוזי ביגור שנפלו אף הם עם מחלקת הל"ה היו יצחק זבולוני ויעקב כספי, ילידי כפר חסידים.

רבות נכתב על טוביה קושניר, שניבאו לו גדולות. ברצוני להרחיב את היריעה על יצחק הלוי, המוכר פחות, שחלק גורל משותף עם טוביה קושניר, בחייו ובמותו. כטוביה, גם יצחק היה בוטניקאי מוכשר וצמחים רבים נתגלו על ידו לראשונה בישראל. ואכתוב גם על אביו של יצחק – משולם הלוי, המורה האגדי, המורה הראשון בנהלל.

אנדה עמיר-פינקרפלד היתה מיקרוביולוגית, סופרת ומשוררת. בתחילת מלחמת העצמאות, התנדבה אנדה לאסוף ולערוך חומר כתוב על הנופלים. עם הקמת משרד הביטחון הצטרפה למחלקה להנצחת החייל, והחומרים שאספה שימשו בסיס לספרי "יזכור" (היום באתר יזכור)  ו"גווילי אש".

אנדה עמיר-פינקרפלד

בשנת 1950 ערכה אנדה עמיר-פינקרפלד את הספר "למד הא" ובו חומרים שליקטה ממשפחותיהם ומעיזבונם של לוחמי מחלקת הל"ה. דניאל רייך, בן אחותה של אנדה, הילנה, היה בין חללי הל"ה, ובסוף הספר היא הקדישה לזכרו את שירה "אשל אברהם". (ראו דבר העורך בתחתית הרשומה).

הנה העמוד הראשון מן הפרק בן 14 העמודים המוקדש ליצחק הלוי בספרה של אנדה עמיר-פינקרפלד.

יצחק נולד בנהלל, בשנת 1925, שם שימש אביו משולם הלוי כמורה. ילד חסר מנוח ומרדן, שנמשך אל הטבע והמרחבים, אוסף צמחים ואבנים ומגדל עכברים לבנים אותם הוא נושא בכיסיו. כבן ל"עובד ציבור" הופלה ע"י ילדי חברי המושב החקלאים, וגם בבית-הספר בו לימד אביו לא מצא את מקומו, ולכן בתום כיתה ד' הוחלט להעבירו לקיבוץ משמר העמק. ושוב "ילד חוץ" ושוב הפלייה. כאשר עזב אביו את נהלל ועבר לירושלים לנהל את בית החינוך לילדי העובדים, עבר גם יצחק לירושלים ולמד בבית החינוך. הפליא לנגן בצ'לו ובמפוחית. רק כאשר החל ללמוד בבית-הספר המחוזי בקיבוץ יגור (כנראה, בזכות הפנימייה שהתאפשרה שם), מצא את מקומו הנכון, בחבורת הנערים חובבי הטיולים והטבע שהוביל טוביה קושניר. הפגישה עם טוביה גורלית לשניהם. בתום הלימודים התגייס לפלמ"ח כרבים מחבריו בבית-הספר ביגור, והפך לסייר, מדריך טופוגרפיה ולוחם. במסגרת הפלמ"ח עבר את כל הארץ לאורכה ולרוחבה – ביומנו תיעד 83 טיולים. בסיוריו אסף, ייבש והגדיר צמחים, חלקם חדשים למדע, ואסף מאובנים ובייחוד כלי צור פרה-היסטוריים. לאחר שירות של שלוש שנים בפלמ"ח הגיש בקשת שחרור לשם לימודים באוניברסיטה במדעי הטבע ובשנת תש"ה הסתגר בביתו לשם הכנה לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. יצחק, שלא למד באופן סדיר מימיו, הקדיש שנה וחצי של לימוד עצמי לקראת הבחינות. הלימוד המאומץ פגע בבריאותו וגרם לו לאשפוז, אך הוא עבר את הבחינות בהצלחה והתקבל ללימודי שנת תש"ז באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.

עם הכרזת המדינה נטש יצחק את לימודיו ושב והתגייס לחטיבת הראל, למרות מצבו הבריאותי הרופף. השתתף בכמה קרבות ונפוצו ידיעות על מעשי גבורתו. טוביה קושניר התגייס וביקש לצרפו לכיתה של יצחק, חברו לספסל הלימודים ולטיולים בטבע. ומבלי לחכות לאישור לקח את צרורו ונסע למעלה החמשה. יצחק, כסייר, התנגד למסלול ההליכה, המסוכן וחסר סיכוי לדעתו, לעבר גוש עציון, שנבחר על ידי מפקד מחלקת הל"ה, אך נכנע לאחר ויכוח סוער. אביבה, רעייתו של טוביה קושניר, נפרדה מן החיילים לפני צאתם. "בשבתו באוטו האחרון הוציא (יצחק) מארנקו לירה שקיבל מהבית דמי-כיס, נתן לאביבה וביקש להחזירה להוריו – 'למה תיפול בידי ערבים'."

אוסף כלי-הצור של יצחק נמסר לאחר מותו למחלקה הפרה-היסטורית שבבית הנכות (המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) ונמצא כבעל ערך מדעי רב. באוסף נכללו כל-צור שנאספו ממקומות, שאותם לא הכירו חוקרי הפרה-היסטוריה בארץ-ישראל כמקומות יישוביו או תחנותיו של האדם הקדמון. אוסף הצמחים של יצחק נמסר לעשביית האוניברסיטה. הבוטניקאית נעמי פינברון פרסמה בירחון "השדה" הספד ליצחק, בוטניקאי מוכשר שעולם המדע איבד, ואת רשימת הצמחים החדשים לישראל או למדע שיצחק מצא בסיוריו.

וכך כותב עליו אביו משולם בספרה של אנדה: "דיקנות ורומנטיות, מעשיות ומעוף, העזה וזהירות, התלהבות ומתינות, אמביציוזיות ופשטות, צבר'יות ועדינות-הנפש, קלות האופי ויציבות ברזל, חרדה לחיים והקרבה עצמית; עין של נשר, חוש מרחב של כלב, רגלים של אילה, – זהו התרכיב היחיד במינו ובסוגו: יצחק הלוי."

כאשר התחלתי לחפש בספריי חומרים על יצחק הלוי, גיליתי את אביו, משולם הלוי, המורה הראשון בנהלל, והחלטתי לכתוב גם על אדם מיוחד זה, איש-חינוך מגזע נכחד. נהלל הוא מושב העובדים הראשון שהוקם בישראל (1921). קדם להקמתו מבצע מורכב של ייבוש הביצות באדמות גוש נוריס-מהלול (ועל כך ארחיב בפעם אחרת). זה היה מבצע הנדסי מתוכנן ומדויק, בו נוקזה הביצה בעזרת צינורות חרס ובטון שהוטמנו בקרקע לאורך קילומטרים. לא עוד אקליפטוסים ומיתוסים.

העיגול. מקור – הספר "נהלל התהוותו, דרכו, פעלו" עם עובד 1947.

חברי המושב נבחרו בקפידה, ואחד הנושאים החשובים שעמדו לנגד עיניהם היה חינוך הילדים. באותה תקופה, מוסדות החינוך עדיין לא היו כבולים לתוכניות מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ולצווי זרמי החינוך של תנועות ההתיישבות והמפלגות השונות (זרם המזרחי, זרם העובדים והזרם הכללי), וכל יישוב ובית-ספר פעלו באופן עצמאי. לאישיותו של המורה היתה חשיבות רבה בעיצוב בית-הספר והחינוך בו. מורים כמו יוסף ויתקין, יצחק אלתרמן, יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ, סללו את הדרך החדשה לחינוך עברי חילוני ולהקניית השפה העברית. בבתי הספר הכפריים היה קיים תמיד המתח בין הרצון להקנות לילדים ידע כללי נרחב לבין הרצון לקשור אותם באמצעות החינוך לעבודה, לאדמה ולחקלאות, ולעזרה והמשכיות במשק ההורים. בנהלל, בשנותיה הראשונות, כל חברי המושב היו מתכנסים כוועדת-חינוך ומתווים את אופיו של בית-הספר. לנגד עיניהם, כבני העלייה השנייה, עמד כישלון החינוך במושבות הברון ובמקווה ישראל. לבית-הספר בנהלל הוקצה שטח של עשרה דונמים, שגדל אח"כ לשמונה-עשר דונמים, במרכז ה"עיגול" המפורסם, ובהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר ניטעו 40 זני גפן בשטח בו ילמדו הילדים גם את עבודת האדמה. בעוד כל חברי המושב מתגוררים באהלים וסככות מחצלות, עבור בית-הספר הוקם צריף-עץ אשר שימש גם כמקום מגוריו של המורה, וצריף נוסף עבור גן הילדים, ולצידו אוהל למגורי הגננת. כמורה-תושב (מה שנקרא עד היום במושבים – "עובד ציבור")  נבחר המורה הצעיר משולם הלוי שהגיע מראש פינה, בהמלצת ההנהלה הציונית. בראש פינה היה משולם מורה לזמרה, מאחר שבצבא הרוסי היה חלילן בתזמורת צבאית.

משולם הלוי, שהיה מחסידיו של טולסטוי ושל ראבינדראנת טאגורי, פיתח שיטת לימוד חדשנית לזמנה. היום היינו מכנים את בית-הספר של משולם "פתוח" או "דמוקרטי" או "סדברי", או חינוך אלטרנטיבי אחר. שיטתו של משולם דגלה בחירות ובהיעדר מסגרות מגבילות לתלמיד, בלימוד אינטימי באווירה משפחתית. דבר זה התבטא גם בצורת הישיבה בכתה, בשולחנות אישיים, או במעגל על מחצלת, או סביב שולחן אחד ארוך, הכל על פי הצורך והאווירה בכתה.  בבית-הספר של משולם המורה לימד את כל המקצועות בכל 10 שנות הלימוד. אין צלצול ואין זמן קבוע לכל שיעור. כל תלמיד למד בקצב משלו ועל פי יכולתו. אין שמש או שרת והמורה ותלמידיו מנקים יחדיו בעצמם את הכיתות. משולם דרש שבית-הספר לא ייבנה כמבנה אחד אלא שלכל כיתה יהיה מבנה נפרד. משולם הקים מקהלה, תזמורת כלי נשיפה ותזמורת מפוחיות-פה; ואם סערו הרוחות בכתה הרגיע את התלמידים בנגינת צ'לו. אווירה של נהלל היה רווי בצלילי הדואטים של מנדלסון.

מקור: הספר "נהלל – חזון בהתגשמותו" הוצאת מפעלי תרבות וחינוך 1971

בספר היובל "נהלל – חזון בהגשמתו" מתאר משולם את שיטת החינוך שלו, ופותח במלים האלה: "נהלל לא היתה אז שיגרה, מרחבי הביצות לא היו שגרתיים, העמק עטה ערפילי שחרית של הרפובליקה היהודית החופשית ושל הולדת חברת אדם ועמל חדשה. ובעולם בכלל ובהגות החינוך בפרט, ניסרו רעיונות של התחדשות ושל שאיפה לחופש. האם בתוך כל זאת ולמול כל אלה אושיב כאן תלמידים על ספסלי שכר ועונש לצלילי פעמון ההפסקות?"

כל זאת עשה משולם כאשר התגורר באוהל דל ואחר כך בצריף עם גג פח לוהט בקיץ ודולף בחורף  וללא רצפה, ששימש גם ככיתת הלימוד וגם כמשכנם של עכברים וחרקים. הוא חלה בקדחת כרבים בנהלל ולימד בשתי משמרות. על לימודי המלאכה והאמנות וקישוט הכתה הייתה מופקדת רעייתו יעל. אך עם הגידול במספר התלמידים והצורך להוסיף מורים לצוות ההוראה, החלו להתגלע סכסוכים בין המורים לבין עצמם ובין המורים להורים, אשר החלו לדרוש "בית ספר כמו לכולם". ההורים ביקשו להגביל את החופש של התלמידים ולצמצם את תחומי הלימוד, ודרשו שהילדים יעזרו במשק הביתי ולא יעבדו במשק בית-הספר. המורים החדשים נקטו בעונשים גופניים. המשמעת התרופפה ואת הרוגע והאינטימיות החליפו מעשי אלימות והשחתת מבני בית-הספר על-ידי התלמידים. משולם החליט, לאחר 13 שנים של הוראה, לנטוש את נהלל.

הקטעים הבאים מצוטטים מזיכרונותיהם של מתיישבי נהלל הראשונים. שימו לב לעברית של ה"מושבניקים" הללו, ולכושר הניסוח שלהם.

"המורה המחונן ובעל הנפש, משולם הלוי, שנצטרף אלינו ולמפעלנו, חש בקרבו את המאוויים הללו לחינוך חדש "ברוחנו" – כפי שהיינו מתבטאים אז – והוא השקיע את עצמו בכל חום נפשו במפעל ביה"ס שלנו. היה זה נסיון נועז להקים בית-ספר לא כמכון להלעטת ידיעות, אשר התכליתיות היבשה היא שאיפתו העיקרית, אלא בית-חינוך חי, אשר בו הדגש על הלב ולא על הצורה, על הנפש ולא על הסדר והמשמעת החיצונים, על הפעלת רצונם, הבנתם והרגשתם של התלמידים עצמם ולא על הצו ממעל, על הסרת המחיצות בין המורה השליט ובין חניכיו שאימתו נתונה עליהם, ויצירת חברות וידידות לבבית במקומן." (נתן חפשי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

"לאחר שלוש-עשרה שנות עבודה, מסירות ולבטים החליט הח' משולם לעזוב את המקום. נסיון נועז ושאיפה נעלה נגמרו בכשלון מחוסר אנשי מעשה מגשימים ומחוסר התאמה בין החזון ובין ההגשמה. […] ברגשות כאב עצורים נפרד המושב ממורהו הראשון. גם הבלתי-מאמינים בשיטתו ואף המתנגדים לה, וכאלה היו לא מעטים, צר היה להם על שהאדם המסור והנאמן בכל לבבו לכפרם נאלץ מסיבות בלתי תלויות בו ובהם להיעקר מתוכם. דאבו ביותר לבותיהם של תלמידיו, אשר מאז ועד היום זכורים להם "הימים ההם" של לימודים לפי שיטה ותוכן מיוחדים במינם." (י. אורי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

בצילום: תלמידיו הראשונים של משולם מבקרים בביתו בירושלים לציון 40 שנה להקמת בית הספר. בשורה העליונה חמישי מימין – התלמיד משה דיין.

מקור: הספר "נהלל – חזון בהתגשמותו" מפעלי תרבות וחינוך 1971.

מנהלל עבר משולם לנהל את "בית החינוך לילדי עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב" בירושלים (נוסד ב-1933 בשכונת החבשים). בבית החינוך היו כמובן פינת חי וגן-ירק ומשולם הקים מקהלה ותזמורת מפוחיות-פה וחלילים שהופיעה ברדיו וברחבי הארץ. כותב על משולם אחד התלמידים בזכרונותיו: משולם הלוי המנהל, היה "איש עם רעמת שיער לבנה והדרת כבוד. כולם אהבו את האיש הזה, וכשעבר במסדרון, זזו כולם לפנות לו דרך, והדיבורים הרמים הפכו ללחשושים. הכול מפאת האהבה והכבוד שרחשנו לו." הנה כמה מסמכים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי) מבית החינוך, המעידים על הווי בית-הספר.

1943 – מכתב תלונה על שוטר אנגלי ששלח משולם (הציטוט של דברי השוטר: I don't understand your bloody Hebrew).

1949 – מכתב מאת משולם המבקש אישור למסלול טיול בן 4 ימים של ילדי כתה ו'. גבעות זיד הן שייח' אבריק והחפירות הן בבית שערים.

והנה האישור הזהיר שהתקבל ממחלקת החינוך:

בזיכרונותיו של משולם, כפי שהופיעו מפרי עטו בספר שיצא לאור לכבוד יובל לנהלל, הוא אינו מזכיר את בנו יצחק ואת עובדת נפילתו עם הל"ה. אך המשפט הראשון שכתב מכיל איזה רמז. וכך כותב משולם: "אני יליד כפר רוסי. בדמי הומים פלגי-מים ורשרוש יערות, ורוח אפי – ריח השדה אשר ברכו ה'." המילים האחרונות לקוחות מתוך ברכתו של יצחק ליעקב, שהתחזה לעשיו. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי בְּנִי.  כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  (בראשית כז. כו-כז). כלומר – ריח השדה הוא כריח הבן, וזהו ציטוט של יצחק.

הלוויתם הראשונה של חללי הל"ה נערכה ב-ח' שבט תש"ח (19.1.48), בקבר-אחים זמני בכפר עציון. באוקטובר 1949 לוקטו ע"י הרב גורן, בהתאם להסכם הפסקת האש עם ירדן, עצמות חללים ונעדרים מן השטחים שכבר לא היו בידי ישראל. בנובמבר 1949 הובאו למנוחות בירושלים 323 חללי מלחמת העצמאות מקרבות לטרון, גבעת הרדאר, שיירת העשרה, נווה יעקב ואזרחי הגוש. מסע ההלוויה יצא מרחוב המלך ג'ורג' ובטקס הקבורה נכחו 10,000 איש. היתה זו הקבורה הראשונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בצילומיו של הצלם שלזינגר, המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ניראית שיירת ההלוויה – המשאיות נושאות הארונות והקבורה בהר הרצל. צילום מרגש מראה את נכי המלחמה, ביניהם קטועי גפיים, החולקים כבוד לחללי המלחמה.

נכי המלחמה חולקים כבוד.

דבר העורך

יעקב פינקרפלד, אחיה של אנדה עמיר-פינקרפלד, היה אדריכל, ארכיאולוג וחוקר בתי כנסת. יעקב תכנן את האנדרטה הראשונה לזכר הל"ה בקיבוץ נתיב הל"ה, בשנת 1955. (אנדרטה גדולה יותר הוקמה ע"י הפסל יוסי הראל בשנת 2003). יעקב פינקרפלד מצא את מותו שנה לאחר מכן, כשנהרג בתאריך 23.9.1956 מירי של חיילי הלגיון הירדני, בעת סיור של החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה באתר חפירות ליד קיבוץ רמת רחל (מן הירי נהרגו 5 אנשים).

בשירה "אשל אברהם" מחברת אנדה עמיר-פינקרפלד בין נפילתם של לוחמי הל"ה לבין עקדת יצחק. אשל אברהם הוא העץ שנטע אברהם בבאר שבע, אך מסורות שונות מזהות אותו עם עץ אלון עתיק ליד חברון ואתר אלוני ממרא ובהקשר זה מוזכר גם עץ האלון בן 700 השנים ליד אלון שבות בגוש עציון, שכונה "העץ הבודד" ואליו נשאו מתיישבי הגוש את עיניהם מרחוק עד החזרה לגוש לאחר מלחמת ששת הימים.

126 – מרפא ומרגוע

רשומה זו, הנכתבת בימים לוהטים במיוחד, מוקדשת ליפעת שאשא-ביטון שמרשה לנו ללכת לים ולבריכת השחייה. כולם מדברים על "חיים בצל הקורונה", אבל אנחנו מחפשים צל אחר. הבה ניזכר בלידתה והתפתחותה של תרבות הנופש בארץ ישראל.

בשנת 1928 הודפסה בדפוס ש. שרנופולסקי בתל אביב חוברת צנומה – תזכיר התאגדות ותקנות "החברה למקומות מרפא ומרגוע בא"י"

וזהו חזון החברה המופיע על גבי הכריכה הפנימית. (קוראורטים = מחלימים):