155 – על אתרוגים, איצטרובלים ומלחמות היהודים

אורי רוזנברגבלוג נושנות

אנו עומדים לפני חגי תשרי, ומה מתאים יותר מאשר לספר על האתרוג? פרי בעל נוכחות בת אלפי שנים בתרבות האנושית, המשמש בפולקלור, באמנות, ברפואה ובפולחנים דתיים. ברשומה זו אעסוק בשני נושאים. א. המתח בין דת ומדע – האם האתרוג הוא אכן "פרי עץ הדר" ככתוב בספר ויקרא?    ב. הלכה ומסחר – מלחמות האתרוגים בין הרבנים והציונים, אתרוגי ארץ ישראל לעומת אתרוגי קורפו וכיצד זה משתקף בספרות העלייה השנייה. רשומה ארוכה וגדושה למיטיבי לכת.    נצא לדרך –

אתרוג, פומלה ומנדרינה הם פירות ההדר היחידים הידועים כצמחי בר, הם האבות הקדמונים של כל שאר מיני ההדרים התרבותיים (תפוז, לימון, לימטה, חושחש, ברגאמוט,אשכולית, קלמנטינה על אלפי זניהם השונים). כל אלו הם תוצאה של הכלאות, וכולם נמנים על הסוג Citrus. כך למשל התפוז הוא הכלאה של פומלה ומנדרינה, האשכולית שנתגלתה לראשונה במאה ה-18 באיי ברבדוס היא הכלאה בין פומלה ותפוז, הלימון הוא צאצא של אתרוג וחושחש. קלמנטינה היא הכלאה של מנדרינה ותפוז שנעשתה בידי האב קלמאן רודייה באלג'יר. בכל ההכלאות בהן מעורב אתרוג, הוא תורם את הצד הזכרי. אזור מוצאם של פירות ההדר הוא במרכזה של דרום-מזרח אסיה – באזורים ההרריים של סין הדרומית ושל צפון מזרח הודו. משם התפשטו הפירות מערבה בנתיבי הסחר השונים.

אתרוג בעל עוקץ ופיטם

א. בספר ויקרא מופיעה המצווה הנקראת כיום "נטילת לולב":

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ).

ארבעת המינים בבול מועדים לשמחה משנת 1950. המאייר הוא ארתור שיק שאייר את מגילת העצמאות.

מהו פרי עץ הדר?

בתנ"ך נזכרים כמאה שמות של צמחי תרבות ובר. רק כמחצית מצמחים אלו זוהו באופן וודאי. לדוגמה – עד היום מתקיים וויכוח בין הבוטנאים על זיהויים המדויק של החבצלת והשושנה משיר השירים. כך נטושים גם וויכוחים מרים באשר לזיהויים הבוטני של אורן, ברוש, תדהר, תאשור, נעצוץ, גפר, סרפד, אלגומים וצמחים רבים נוספים. המשנה והגמרא, העשירים בפרשנות על צמחי המקרא, עוסקים בעיקר בגידולי תרבות חקלאיים ומצוות הקשורות בגידולם, כך מתווסף מידע נוסף המקל על זיהויים של צמחים אלו. צמחי ארץ ישראל נזכרים במקורות היהודיים בהקשר של קיום פולחן ומצוות דתיות, או כדימויים ומטאפורות, ללא תיאור בוטני מדויק ולכן קשה זיהויים. המקרה של האתרוג הוא הקשה מכולם משום שאינו מוזכר בשמו המפורש ולו פעם אחת במקרא, ומשום שמקורו אינו בארץ ישראל, ובין החוקרים קיימת כיום תמימות דעים שבעת כתיבת ספר ויקרא הוא עדיין לא היה מצוי כאן. (ראו כאן השערות על מועד כתיבת ספר ויקרא ) כמו כן, לשימוש במלה "הדר" כשם של עץ, אין מקבילה במקרא ובכל המקורות היהודיים המאוחרים יותר. ואכן, בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית) המתרגמים כתבו "פרי עץ נהדר", במשמעות הוד והידוּר. כלומר, "הדר" כשם תואר ולא כשם עצם, ולא ציון של פרי ספציפי (וכך נוהגים השומרונים עד היום). בניגוד לשאר המינים (תמר, הדס, ערבה), שהם צמחי בר, האתרוג בתנאי הארץ מחייב גידול וטיפוח מסורים, השקייה, דישון והרחקת מזיקים ומחלות, כלומר קיומו הוא רק כגידול חקלאי מוקפד.

השימוש באתרוג כחלק מ"ארבעת המינים" מתועד החל מן המאה הראשונה לספירה, באיגרות ומטבעות מתקופת החשמונאים ומרד בר-כוכבא, וזיהוי זה מגובה בפרשנות ודרשנות של חז"ל ופוסקים שונים, הכוללות אגדות, פלפולים ומשחקי מילים, אך ללא ראיות של ממש. כך נותר זיהויו של "פרי עץ הדר" כתעלומה, זיהוי הנסמך על מסורת חכמים ולא על ממצאים מדעיים. מחקרו המעמיק של שמואל טולקובסקי נותן פתרון מבוסס למדי לזהותו של "פרי עץ הדר" (הסבר בהמשך) והופך את האתרוג לעוד דוגמה מצוינת לתהליך שבו אימצה הדת היהודית מנהגי פולחן וסמלי קודש מדתות ותרבויות שקדמו לה, "גיירה" אותם והטמיעה אותם בהלכה היהודית. הזיהוי המעורפל של האתרוג יוצר גם מתח בין המדע למסורת, המשתקף גם בהבדל ביחסם לנושא זה של אנשי מדע וחוקרים חילוניים לעומת אנשי מדע וחוקרים שהם דתיים,

אך תחילה כמה מלים על האיש המרתק שמואל טולקובסקי.

בשנת 1904 נטע זלמן מינקוב את הפרדס הראשון במושבה רחובות. הוא חפר באר עמוקה, בנה בית אריזה והקיף הכל בחומת אבן. בפרדס זה עבדו כפועלים כמה אישים בולטים מבני העליה השנייה כיוסף אהרונוביץ, בן ציון ישראלי, נח נפתולסקי, מאיר רוטברג, י.ח. ברנר, א.ד. גורדון ורחל המשוררת.  בשנת 1911, ביום בו נולדה בתו, נפטר זלמן מינקוב והוא בן 34 שנים בלבד. הפרדס נמכר לשתי משפחות יהלומנים מבלגיה – טולקובסקי ופישר, וכך עלה שמואל טולקובסקי לארץ ישראל ונפגש עם פירות ההדר וענף הפרדסנות. פרדס מינקוב חרב בסוף שנות השישים ועמד בשיממונו, אך לאחר כעשר שנים שוקם הפרדס והמבנים שוחזרו ו"פרדס מינקוב" הוכר כמוזיאון של ענף הפרדסנות וכאתר שמור ע"י המועצה לשימור אתרי מורשת.

 שמואל נולד באנטוורפן בשנת 1886 והוסמך בשנת 1908 כמהנדס-אגרונום. עם עלייתו ארצה בעקבות רכישת פרדס מינקוב ע"י אביו, הקדיש כמה שנים לטיפוח ענף הפרדסנות בישראל, ואז, בימי מלחמת העולם הראשונה, יצא לפעילות מדינית באנגליה בהסתדרות הציונית ואח"כ כחבר המשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי. כאשר שב לישראל שימש בכמה תפקידים בכירים בענף הפרדסנות ובארגון ההגנה. לאחר קום המדינה התמנה לקונסול כללי ולציר של ישראל בשוויץ. בתוך כך פרסם שמואל טולקובסקי מאות מאמרים ומחקרים על גידול פרי הדר, ארכיאולוגיה ותולדות העם היהודי, ציונות וכלכלה. את מחקרו על תולדות פירות ההדר ומקומם בתרבות העולמית פרסם טולקובסקי באנגלית בשנת 1938 בספר בשם "הספרידס" (שמן של הנימפות המיתולוגיות השומרות על הגן המופלא בפאתי מערב). הספר הפך לנדיר מאוד כאשר בשנת 1940 נשרף מחסנו של מו"ל הספר בלונדון בהפצצה של הגרמנים, וכל הספרים עלו באש. בשנת 1966 יצא לאור תרגום עברי של הספר בשם "פרי עץ הדר" (מוסד ביאליק). הספר גדול המימדים, במתכונת אלבומית, מסכם מחקר חובק עולם המתבסס על כתבי יד עתיקים, יצירות אמנות, סיפורת, פולקלור, שירה וממצאים ארכיאולוגיים. טולקובסקי לא זכה לראות את ספרו יוצא לאור. הוא נפטר ביום כ"ה כסלו תשכ"ו בעת השלבים האחרונים של התקנת הספר לדפוס.

ובחזרה לפולמוס זיהויו של האתרוג:

טולקובסקי מניח ש"פרי עץ הדר" מציין שם עצם, ובהקבלה לאזכורים אחרים במקרא: "עץ הגפן", "עץ הזית", "עץ הארז", הכוונה לפרי עץ הנקרא "דר". ואכן, "דר" היא מלה בשפה הסאנסקריטית שמובנה אילן. מלה זו כלולה בשמו של העץ ההודי הקדוש ביותר, הארז הענקי של הרי ההימלאיה Cedrus deodara) שמשמעות שמו "עץ האלוהים". (עץ ממין ארז הימלאי מצוי בחוות הנוי ליד מדרשת רופין, ניטע בשנת 1956).

איצטרובלי ארז הימלאי. מקור – אתר חוות הנוי

איצרובל הארז היה נערץ ושימש בפולחנים דתיים בממלכת אשור. בכתבים אשוריים ובתבליטים (ראה תמונה) מתואר טקס ראש השנה במסופוטמיה. כהן הלבוש כרוח אוחז בידו השמאלית כלי עם מים ובידו הימנית איצטרובל ארז שבעזרתו הוא מזה מים על עץ תמר מקודש – "תימורה". טקס זה מזכיר במדויק את טקס "ניסוך המים" שהיה נהוג בבית המקדש בחג הסוכות (הכולל גם את שמחת בית השואבה באותו אירוע).

טקס ניסוך המים במסופוטמיה בעזרת איצטרובל הארז. מקור: פרי עץ הדר, שמואל טולקובסקי, מוסד ביאליק

האיצטרובל מככב גם בטקסים של האל היווני דיוניסוס (אל הפריון והיין), אך שם האצטרובל הוא של עץ האורן, ששפע זרעיו וצורתו הפאלית הפכה אותו לסמל הפריון, סמלו של דיוניסוס. טולקובסקי מניח שהיהודים אימצו את האצטרובל אל טקס ניסוך המים בעת היותם בגלות בבל, ובשובם ארצה הפכו זאת לציווי אלוהי (הדעה הרווחת בין החוקרים שספר ויקרא נכתב בתקופת גלות בבל).

כיצד ומתי החליף האתרוג את האיצטרובל?

טולקובסקי, בעזרת סימוכין רבים גם מן המשנה והתלמוד, מציע שהחשמונאים, לאחר שמרדו בשלטון מלכי בית סלווקוס וטיהרו את בית המקדש מן הפולחן ההלניסטי-דיוניסי שכפו היוונים, רצו לטהר את הדת היהודית מסממני העבודה הזרה. זה קרה כנראה על ידי שמעון החשמונאי שהיה בעל סמכויות של נשיא וכוהן גדול. האתרוג, בייחוד לפני שהוא בשל, דומה בצורתו לאצטרובל. האתרוג לא שימש בפולחן דתי של דת כלשהי (בניגוד לרימון) ולכן היה נקי מתדמית של עבודה זרה.

באמונה העממית ייחסו בעת העתיקה סגולות של פריון גם לאתרוג, בזכות הפיטמה (פיטם), שהיא עמוד העלי והצלקת שבראשו, שבניגוד לפירות הדר אחרים נותרים שלמים ולא נושרים. מכאן אפשר להבין את חשיבותה של הפיטמה לקביעת כשרותו של האתרוג ("אתרוג אשר ניטלה פטמתו פסול" – משנה סוכה ג' ו'). בפולקלור היהודי קיימת אמונה שאשה הרה הנוגסת בפיטמה של האתרוג (בתום ימי הסוכות) זוכה ללידה קלה, או לחילופין זוכה לבן זכר, ואילו נשים עקרות תהרינה. קיימת גם ברכה המתלווה למעשה הנגיסה (מצויה ברשת באתרים חרדיים רבים). אמונה זו מסתמכת על הדעה הגורסת שהפרי האסור בגן עדן, פרי עץ הדעת ממנו נגסה חוה, היה אתרוג ולא תפוח. קיים זן של אתרוגים בהם יש שקע קונצנטרי מתחת לפיטמה. שקע זה נקרא "נשיכת חוה". למרבה ההפתעה, בציור על מזבח הקתדרלה של גנט, משנת 1432, מצוירת חוה האוחזת אתרוג כפרי האסור, והאתרוג הוא מסוג "נשיכת חוה". (ציורם של הוברט ויאן ואן איק). זן זה נקרא בדיווחי הצלבנים מארץ ישראל בשם "תפוח אדם".

חוה אוחזת בפרי האסור, אתרוג

האצטרובל שימש גם ברומא כסמל לפריון ואחד מסמליה של וונוס, ואחד הרבעים של העיר נקרא Pigna – איצרובל באיטלקית. ב"חצר האצטרובל" בוותיקן (Cortile della Pigna) מוצגת מזרקה עתיקה בצורת איצטרובל, שהתגלתה בקרבת הפרתנון והיתה שייכת כנראה למקדש של האלה איזיס.

מזרקצ האיצטרובל בחצר הוותיקן
ד"ר עוזי פז שלח לי צילום של מזרקת איצטרובל המוצבת בפתחה של כנסיית דורמיציון על הר ציון, ירושלים

טולקובסקי גורס שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק עם כיבושה מידי הפרסים על ידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס). אולם בחפירה ארכיאולוגית במכלול של ארמון מלכותי גדול המוקף בגן מפואר, ליד קיבוץ רמת רחל, נמצאו (בטיח של אחת מבריכות הגן) גרגרי אבקה מאובנים של אתרוג. החפירה נערכה בשנת 2013 ע"י הארכיאולוגים יובל גדות ועודד ליפשיץ מאונ. ת"א, ואת  גרגרי אבקת האתרוג זיהתה ד"ר דפנה לנגוט. הבריכה מתוארכת למאות החמישית והרביעית לפנה"ס, כלומר תקופת השלטון הפרסי, בסמוך לשיבת ציון. זהו הממצא הארכיאו-בוטני הקדום ביותר של גידול עצי אתרוג בארץ ישראל ובאגן הים התיכון בכלל. וכאן המקום לציין שבתרגום השבעים נקרא גן עדן בשם "פרדס" בעקבות המלה הפרסית "פרדסא" המציינת גן מלכותי מושקה מוקף חומה בו גדלים עצים, ממש כמו גן הארמון ברמת רחל. המלה פרדס התגלגלה לשפות נוספות כשמו של גן העדן – Paradise.

ד"ר שמר אריאלי, במאמר מקיף ("פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים"), מקבל את דעתו של טולקובסקי על איצטרובל הארז שהוחלף על ידי אתרוג, והוא מוסיף ומרחיב על משמעות הצמחים המקודשים בפולחנים העתיקים, וכיצד עברו מתרבות לתרבות והתפשטו במרחב בעולם העתיק. עץ התמר (כפות תמרים), עליו מזים את המים הקדושים עם האצטרובל, סימל בתרבות המסופוטמית את האלה "אשרה" (אשתר), אלת האדמה והפריון, בעוד הארז, "עץ החיים", הברכה והחיוּת לטבע ולאדם, סימל את האל "אל" בתרבות השמית המערבית. בעת קיום מצוות נטילת לולב בסוכות, הצמדת האתרוג (ממשיכו של אצטרובל הארז) ללולב התמר – שני סמלי חיים ופריון, מהדהדת את טקסי הפריון הקדומים בהם הכוהנת הגדולה הזדווגה עם המלך. נזכיר שבתם של אל ואשרה היא עשתורת.

מעניין מאוד לקרוא את הטקסט הבא, אותו הורדתי מהאתר של ש"ס  הלכה יומית – אתרוג מורכב הטקסט מנסה להסיר כל ספק ומחלוקת באשר לזיהויו של האתרוג שהוא "הלכה למשה מסיני", "שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון", אך עצם המאמץ הזה אומר דרשני ומעיד על הספק. הדרשה עוסקת גם באיסור על אתרוגים מורכבים וגם נוגעת בצד המסחרי (כולל יבוא אתרוגים ממרוקו), ונושאים אלה מעבירים אותנו אל חלקה השני של הרשומה. הנה הטקסט:

"נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל, ושמתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וקבלו חכמינו מאת משה רבינו הלכה למשה מסיני, כי פרי עץ הדר, הוא האתרוג, ואותו אנו מצרפים לשאר המינים, לולב הדס וערבה, בכדי לקיים בהם מצות נטילת ארבעת המינים בתפילת שחרית של חג הסוכות. (ופירוש הדבר, "הלכה למשה מסיני" הוא, שכך קבלנו בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום, שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון ובכל הדורות עד עכשיו, וכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני, אין בו מחלוקת. ואף על פי שרבותינו בתלמוד (סוכה לה.) הביאו למודים מן הפסוק שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג, אין זאת אלא בכדי להראות היכן מורה הכתוב שזהו הפרי שמתכוון אליו, אבל גם בלא ראיות אלו, מקובלים אנחנו שהאתרוג הוא הפרי שמתכוון אליו השם יתברך. כך כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות.)

אילן האתרוג קשה מאד לגידול, וקשה מאד להוציא ממנו תוצרת איכותית, שיהיו האתרוגים כשרים בלא פגם ובלא מחלות שונות המביאות לפסול באתרוג. ולכן כבר לפני כחמש מאות שנה התחילו חקלאים מגדלי אתרוגים להרכיב את אילן האתרוג עם עצי לימון וכדומה, עד שנתרבו אילנות האתרוגים המורכבים יותר מאותם שאינם מורכבים. ודנו הפוסקים אם יש להכשיר אתרוגים אלו למצות ארבעת המינים. ולמעשה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בעקבות גדולי הפוסקים, שאין לקחת אתרוג מורכב למצות ארבעת המינים, מפני שהאתרוג המורכב אינו נחשב כלל "אתרוג", וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהאתרוג המורכב הוא פסול בהחלט. ומכיוון שרבים מן האתרוגים שמגדלים כיום אינם כשרים למצות ארבעת המינים משום שהם מורכבים, אין לסמוך על הסוחרים המעידים על האתרוג שאינו מורכב, אלא אם אותו סוחר אתרוגים מוכר לנו כירא שמים, ואינו סוחר כלל באתרוגים מורכבים למצות ארבעת המינים, שאז יש להאמינו אם הוא מעיד על האתרוג שאינו מורכב.

ובזמנו, בשנת תש"י (1950) העלו עמם אחינו עולי תימן שתילי אתרוג לא מורכבים לארץ ישראל, וגידלו אותם הרבה מאד בארץ ישראל עד שניתן להשיגם בהרבה מקומות, וגם הגאון החזון איש היה מהדר לקנות דוקא מאתרוגים אלו שיש עליהם ודאות שאינם מורכבים, וכיום הם נמכרים גם בקופסאות סגורות עם חותמת כשרות מטעם גופי כשרות מכובדים ויש להעדיפם ולהדר לקנותם. וכן ניתן להשיג במקומות מסוימים אתרוגי מרוקו, והם יפים מאד, וכשהם נמכרים על ידי סוחר שיראת ה' תקועה בליבו, יש לסמוך על כשרותם, לקחת מהם למצות ארבעת המינים. (ומרן הרב שליט"א נוהג להדר מאד, ונוטל למצות ארבעת המינים, אתרוגים רבים בזה אחר זה.)"

אתרוגים מזנים שונים, משמאל אתרוג תימני

ב. מלחמות האתרוגים

לאחר שגלה עם ישראל מארצו, אנשי היישוב הישן רכשו אתרוגים מן הערבים, מאזור חיטין, אום אל פחם, יריחו ואח"כ יפו, והיה גם גידול בצפת. אתרוגים קטנים ולא מהודרים אך כשרים, שגדלו מזרעים. קהילות היהודים במרכז ומזרח אירופה רכשו אתרוגים שגדלו בדרום איטליה, סיציליה וקורסיקה, תורכיה ומרוקו, אך בעיקר אלו שגדלו באי קורפוּ, שנודעו כמשובחים ביותר. כל עדה וחסידות הביאו אתרוגים ממקור מסוים בו דבקו במצוות רבם. חסידי חב"ד ייבאו אתרוגים מקאלאבריה וגינואה. חסידות הונגריה דגלה באתרוגים שמקורם ממרוקו. רבני ברודי שבגליציה התעקשו על האתרוגים מקורסיקה. בשלהי המאה ה-19 החלו לגדל כאן אתרוגים (פרדס מונטיפיורי, פרדס גן-שמואל ביוזמת הרב מוהליבר ובשותפות עם ד"ר הלל יפה). האתרוג הוא עץ חלש ומפונק ונתקף על ידי מזיקים ומחלות. הניסיונות לגדלו מזרעים בפרדסים שהוזכרו לעיל ובמושבות האיכרים כשלו והעצים התנוונו במהרה. הדרך להתגבר על כך היא הרכבת האתרוג על כנת לימון מתוק (לימטה) המקנה לו חוסן. במקרא אין איסור על אתרוגים מורכבים, אך בעקבות פסיקת הרמב"ם ואחרים, האתרוג המורכב נחשב ללא כשר (ראו לעיל בציטוט מאתר ש"ס). כאשר החל גידול האתרוגים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, ויצואם לקהילות היהודיות בגולה, פרצה מחלוקת קשה בין הרבנים, שלא היתה נקייה גם משיקולים מסחריים, באשר לכשרותם של אתרוגי ארץ ישראל, שהם מורכבים. זאת כאשר אתרוגי קורפו אף הם היו מורכבים. היו רבנים שהתירו והיו שאסרו. בשנת תרס"ז, הוציא הראי"ה קוק ספר שלם בנושא: "עץ הדר– משא ומתן של הלכה על דבר יתרון אתרוגי אחינו איכרי ארץ הקדש תובב"א ופסולן של המורכבים". הרב קוק תמך במגדלי האתרוגים בארץ ישראל אך רק אם גידלום מזרעים. החשש באתרוג מורכב הוא משינוי תכונותיו, חשש כלאיים, אך קביעה זו מקורה בבורות וחוסר ידע, משום שדווקא אתרוגים שגודלו מזרעים, תוצר של רבייה מינית, הם המועדים יותר לשונות גנטית. יציבות ואחידות גנטית מושגת על ידי ריבוי ווגטטיבי בעזרת ייחורים.

תעודת כשרות לאתרוגי פרדס מוהליבר בגן שמואל המעידה שאין חשש הרכבה – פיקיוויקי

מלחמת האתרוגים מצאה את ביטוייה הספרותי בסיפורים שכתבו סופרי העלייה השנייה, שכתיבתם הייתה ריאליסטית ושיקפה ותיעדה את המציאות. בייחוד נוגע ללב סיפורה של נחמה פיינשטיין פוחצ'בסקי, ששם העט שלה נפ"ש נגזר משמה המלא. נחמה פוחצ'בסקי היתה ממייסדי המושבה ראשון לציון, איכרה, סופרת, שופטת ופעילה חברתית, שנאבקה למען שוויון ומתן זכות בחירה לנשים.

נחמה פוחצ'בסקי

הסיפור "תחת האתרוג" (מופיע במלואו בפרוייקט בן יהודה) מספר על איכר שגידל אתרוגים וכשל, מסיבה שאינה מוזכרת בסיפור, ולאחר ששקע בחובות שם קץ לחייו בפרדס האתרוגים. בראש הסיפור כתוב "על קבר ב. פ.", כלומר, הסיפור נכתב בעקבות פטירתו של אדם מסוים. מיהו ב.פ.? אם כן זהו בנימין פיין, שעלה לארץ בשנת 1807 והוא בן י"ח שנים, ונמנה עם 16 מייסדי ראשון לציון, הצעיר שבחבורה. בנימין גידל בתחילה כרם יין, כמצוות הברון, אך המחירים ירדו וכנימת הפילוקסרה השמידה, והוא לא ראה ברכה בעמלו ולכן החליט לטעת פרדס אתרוגים, מתוך תקווה לייצאם ליהודי הגולה. בנימין לווה כספים והקים פרדס לתפארת. אפילו הבוטנאי אוטו ורבורג מזכיר בכתביו את פרדס האתרוגים החלוצי של בנימין, בשנת 1904. ולאחר שהמתין שבע שנים עד שהפרי יהיה ראוי לשיווק ולמצווה, הגיעו הרבנים ופסלו את היבול בטענה שהעצים מורכבים. בנימין שהיה שקוע בחובות התאבד בעזרת רובה הצייד שלו, ליד אחד מעצי האתרוג ב-ג' סיוון תרס"ט. "והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם" כתבה נפ"ש.

ומן העבר השני, בעיירות רוסיה וגליציה, כיצד נראתה משם מלחמת האתרוגים? תחילה קטע קצר מתוך הספר  "ציוני לכל החיים": זכרונות ומעשים (הוצאת ר. מס 1982). מאת: מנחם גלרטר (הטקסט המלא בפרוייקט בן יהודה).

"אבי קנה תמיד אתרוג הדור. בעיירה היו אתרוגים מספר. בקלויז שלנו היה אתרוג, וכן היה אתרוג לאבי ואתרוג ליעקב מרגליות. האתרוגים שהובאו מקורפו היה להם פיטם. בעת ההיא עדיין לא נטעו בארץ ישראל אתרוגים בעלי פיטם. אחר החג נתנה אמי את האתרוג לאשה הרה שתנגוס את הפיטם (סגולה לילד יפה), ואז בישלה אותו ועשתה ממנו ריבה משובחת."

המאבק בין אתרוגי קורפו או בית-גידול אירופי אחר לבין האתרוגים שמקורם בארץ ישראל, סימל עבור הצעירים בגולה שעברו תהליכי חילון והשכלה והצטרפו לרעיון הציוני, את שלילת הגולה, מרד בסמכות הרבנית ותמיכה בחקלאי המושבות הצעירות בארץ ישראל, ה"קולוניות". הקשר הזה, בין ציונות ואתרוגים, בא לידי ביטוי בסיפורו האוטוביוגרפי של הסופר בן העליה השנייה, דב קמחי – "אתרוגים". (מתוך הספר אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל, משרד הביטחון, 1982). ומשם אני מצטט:

"והנה נתעורר באותם הימים, על ידי תעמולה בעיתונים וחוברות וכרוזים, עניין הפצת ה"אתרוג מארץ-ישראל", ובעיירות היו הציונים מכנים את אתרוגי יוון וקורפו בשם "ממזרים", ולא בבית כנסת אחד נתגלעו בעצם ימי-החגים מריבות וקטטות, שהגיעו גם עד ל"הרמת ידיים" ממש. וגם אנחנו בעיירתנו היינו מן הלוחמים, ויחד עם ה"דוקטור" עמדנו ניצבים במבוא בית-הכנסת הישן וקוראים אחד לחברו בקול למען הרעים את ה"חשוכים": "הנה הוא נושא עמו את הממזר'ל!" – ואגב היינו מצביעים על פלוני בעל-הבית, שנכנס ברוב פאר עם לולבו וקופסת הכסף שלו לתפילה. […] ומשהגיעו חודשי אלול-תשרי התחילה בפומבי "התעמולה הרחבה של האתרוג" כפי שנתקרא אותו עניין בעיתונים הציוניים שבמדינה. ר' לייבוש קוריץ, יהודי גליצאי שביקר בארץ ישראל, כתב בימים ההם חוברת באידיש בשם "דער אתרוג", חוברת נלהבת על אודות אתרוגי ארץ-ישראל, שמכיוון שנספחה לתיבות-האתרוגים עמד בה תמיד ריח מיוחד של אתרוגים ואניצי-פשתן. וחוברת זו נפוצה על ידינו בכל העיירות והכפרים שבסביבה. תוכה רצוף ראיות מן התורה והתלמוד, שרק האתרוג מארץ ישראל כשר לברכה, ונוסף על אלה דברי כיבושים והתלהבות על אודות ממונו של ישראל, שהולך ומתבזבז בכל שנה ושנה ונופל לידי היוונים שונאינו-מנדינו, מחריבי ארצנו וכו'".

ולסיום – זיכרון מבית סבא. בתום ימי הסוכות, המשיך האתרוג של סבא לשכון לבטח בקופסתו המהודרת, עטוף באניצי פשתן. אט אט התייבש והתקמט והצטמק וצבעו התכהה, אך ריחו לא נמר. סבא שלי נעץ בקליפתו את כפתורי הפרחים המיובשים של התבלין ציפורן והיה מברך עליו "מיני בשמים" בהבדלה של מוצאי שבת. וכך היה עד שהגיעו חגי תשרי ואתרוג מהודר חדש הגיע ותפס את מקומו.

מקורות (בכתיבה חופשית ולא על פי כללי הכתיבה המדעית)

שמואל טולקובסקי, פרי עץ הדר – תולדותיו בתרבות העמים, בספרות, באמנות ובפולקלור מימי קדם ועד זמננו. מוסד ביאליק, 1966.

אסף גור, פירות ארץ-ישראל – תולדות ומקורות, הקיבוץ המאוחד, 1974.

דב קמחי, אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל משרד הבטחון, 1982.

עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך – נופים וטבע – מאז ועד עתה, מודן, 2006.

שמר אריאלי, 2014, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו. מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת ב' עמ' 4-50.

דפנה לנגוט, יובל גדות, עודד ליפשיץ, 2014, "פרי עץ הדר": ראשית גידולו של האתרוג בארץ ישראל ושלבי חדירתו למסורת ולתרבות היהודית. בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו, מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת א' עמ' 38-55.

מאמר על נחמה פוחצ'בסקי מאת נכדתה

גלית סליקטר מקריאה את הסיפור "תחת האתרוג"

154 – ארץ ישראל הישנה בתמונות

הקיץ בעיצומו והחום המהביל שולל את קיומם של טקסטים ארוכים וטרחניים. לכן החלטתי ללקט מן הספרים הישנים שברשותי תמונות שצולמו בארצנו לפני קום המדינה וקצת אחרי. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, ולכן התמונות מלוות בהערות והארות קצרות ככל האפשר. אזהרת מסע – כאשר חפצים להתרפק על העבר, מגלים דברים המעוררים געגועים, פליאה וגאווה, אך גם דברים המעוררים בושה. ואם הכל נראה יפה וטוב, אולי זה בגלל שלא הראו לנו את המכוער והרע. ויש גם מה שנראה לנו פגום רק בדיעבד, עם חלוף הזמן ושינוי הערכים.

בסוף הרשומה רשימה מפורטת של הספרים מהם נסרקו התמונות והערה על זכויות יוצרים. הקליקו על התמונות לצפייה בהגדלה.

וכך בעזרת התמונות נתגלגל מענין לענין, אך כמו שאומר רינו צרור בגל"צ – נתחיל בהתחלה. ומה יותר התחלה מאם המיניקה את עוללה? הצילום היפהפה הזה הוא גם רך ואמהי, אך גם חושני. אני רואה גם את הדום העץ הבלתי מהוקצע ואת "מיטת הסוכנות" ממתכת. לקוח מן הספר "פליאות ראשונות" (1966). הצלם הוא פטר מירום, שקנה את תהילתו בספר הצילומים "שירת האגם הגווע" וגם שם משפחתו מזכיר את אחד משמות אגם החולה "מי מרום". הספר מתאר בצילומים ינקות וילדות בקיבוץ. את הטקסט כתבה רנה שני, משוררת ומתרגמת ששינתה את שמה ל- Rain Shine ונעשתה גורו מנהיגת כת. נפטרה בהודו בגיל 46. על הצילום הזה כתבה: "כמו שינה – חמים, וכמו יקיצה – מדגדג ורך, ומה זה תמיד כל-כך, תמיד מאד כל-כך…"

צילום פטר מירום, מתוך הספר פליאות ראשונות

מחלקת התעמולה של קק"ל הוקמה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת (כך גם בסוכנות ובקרן היסוד). ראשיה הבינו את כוחו העצום של הדימוי החזותי לשם עיצוב התדמית של המוסדות הלאומיים ושל המעשה הציוני. לכן יצאו לגייס באירופה את מיטב הצלמים, אפשרו להם לעלות לארץ ישראל, והקימו בעזרתם אוסף של עשרות אלפי צילומים איכותיים (כיום מונה ארכיון הצילומים של קק"ל 180,000 תשלילים) הצילומים האלו שמשו כאמצעי תעמולה מרכזי לשם השפעה על דעת הקהל של היהדות העולמית לשם גיוס כספים. לצלמים לא ניתן חופש יצירתי והם אולצו להתאים עצמם לסגנון שהוכתב להם – צילום מבויים ומגוייס. ארץ ישראל שלפני ההתיישבות הציונית הוצגה כריקה מתושבים, נטושה ושוממה, ואם נראו ערבים הם הוצגו כנחשלים ומפגרים שההתיישבות הציונית רק תשפר את מצבם. הצילומים תיארו שוב ושוב מוטיבים קבועים – היהודי החדש עובד האדמה – רועה, נוטע ויוגב, או פועל תעשייה גאה. בציר, קציר ודייש, מגדלי שמירה, חגיגות וטקסים, תינוקות על הדשא, וכמובן, כולם רוקדים הורה – כל הארץ מעגלים מעגלים.

צעירים מ"עליית הנוער" בגרמניה, רוקדים הורה בקיבוץ עין חרוד. 1936. צילום – זולטן קלוגר, ויקימדיה
ריקוד ההורה בקיבוץ דליה 1945. צילום – זולטן קלוגר, ויקימדיה
עין חרוד, מתוך – התישבותנו החקלאית, א. רופין 1942

הצלמים שעבדו עבור המוסדות הלאומיים לא זכו תמיד ליחס הוגן. למרות שהיו אנשי מקצוע מעולים ומוכרים, לא קיבלו זכויות יוצרים על עבודתם, סגנון הצילום הוכתב להם, המוסדות שלמו להם רק עבור צילומים שנבחרו לפרסום, מתוך כלל עבודתם. אסור היה להם לפרסם צילומים באופן עצמאי ללא אישור. קק"ל הפיקה והוציאה לאור כמות אדירה של ספרים, חוברות, פוסטרים ופרסומים שונים, וכך הפכה ל"סוכן תרבות" והשפיעה רבות על עיצוב התרבות החילונית ומערכת החינוך בארץ ישראל. אחת מסדרות הפרסומים ,בהפקת קק"ל, האהובה עלי ביותר, (ונאספת על ידי בלהיטות רבה) היא סדרת החוברות "לנער – ספרית ארץ-ישראל של קק"ל". החוברת הראשונה יצאה לאור בשנת 1928, ובפתחה מציגה הנהלת קק"ל את הצידוק למעורבותה בחינוך הנוער הארץ-ישראלי.

החוברות-ספרונים יצאו לאור בהוצאת אמנות של שושנה פרסיץ. הן היו מנוקדות, כמו כל ספרי הוצאה זו, נכתבו על ידי טובי הכותבים של אותה תקופה וכללו צילומים מקוריים שצולמו בזמן אמת (ללא מתן קרדיט לצלמים) ומהווים מקור מצוין לתיעוד התקופה, כמובן ברוח המוסדות הלאומיים. החוברת הראשונה הוקדשה למושבה נס ציונה ונכתבה על ידי ש. בן ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן, שתרם לסדרה את הלוגו שלה (מבלי לקבל קרדיט, אך ראו את חתימתו מתחת לציור) – היד האוחזת בענף המלבלב, סמל להתחדשות מתוך האפילה שברקע. החוברת האחרונה יצאה לאור בשנת 1942 ועסקה בבית הספרים הלאומי. היתה זו חוברת מספר 83.

מלבד הצהרת הנהלת קק"ל שהובאה לעיל, בראש החוברת מציגה קק"ל את מטרות הסדרה ואופייה:

מחוברת זו, הראשונה בסדרה (1928) בחרתי להציג את הצילום "טרזינות". טרזינות הן הקרוניות שנעו בדחיפה על גבי מסילות בפרדסים והובילו את הפרי הקטוף לבית האריזה (כותרת הצילום מזכירה את "חבישת" הפירות, הכוונה לעיטופם בנייר הספוג בחומר הדברה קוטל פטריות למניעת רקבונות בזמן המשלוח לחו"ל. הריח שנדף מניירות אלו עדיין זכור לי היטב). ס. יזהר כתב סיפור בשם "טרזינות" המופיע בספרו "רגליים יחפות" (הוצאת תרשיש, 1959) שאפשר לקרוא גם ברשת בפרויקט בן יהודה. בסיפור זה יוצא יזהר הנער עם בן דודו ואהוב נפשו יחיעם ויץ להרפתקה בפרדס שכוללת גם דהירה פראית על הטרזינה. למעשה סיפור זה הוא כעין נבואה בדיעבד על נפילתו של יחיעם בפיצוץ גשר א-זיב (אכזיב) בליל הגשרים. יזהר כותב ב-1959 שאינו יודע את מקור השם טרזינה, אך אם היה טורח להציץ בויקיפדיה היה מקבל את התשובה.

חוברת ל"ה של ספרית ארץ-ישראל יצאה לאור בשנת 1931 ונושאת את השם "דת ומולדת – החרדים בבנין הארץ", נכתבה בידי א. ו. שחראי. החוברת מתארת את הקמתם של ישובים חקלאיים בארץ ישראל על ידי יהודים חרדים, "מושבות דתיות אשר גללו את חרפת החולשה והבטלנות מעל היהדות הדתית והראו לעין כל, כי יהודים דתיים באים בשנים שעסקו כל ימיהם בערי מושבם במסחר וחנוונות, מסוגלים עדיין למהפכה כלכלית ונפשית, אשר עשתה אותם לחקלאים חרוצים לא פחות מאמוני ההשכלה והתרבות המודרנית." הנה כמה תמונות משני ישובים שהוקמו על ידי יהודים חרדים – כפר חסידים (1925) ובני ברק (1924) שאף היא החלה כישוב חקלאי, על קרקע שנרכשה מן הכפר הערבי הסמוך אל-חירייה.

בני ברק מראה כללי

המתיישבים בבני ברק

המתיישבים בבני ברק בסלילת כבישים

מקור נוסף לצילומים הם ספרי היובל שהפיקו יישובים רבים לציון 25 או 50 שנה להקמתם. צילומי היישובים החדשים בשלבי התפתחותם מעוררים השתאות. יישוב שנראה בתחילה כמו החצר האחורית של איכר בכפר נידח במזרח אירופה, הופך כעבור זמן קצר למשק קיבוצי מפואר. וזאת ע"י אנשים חסרי רקע חקלאי. ניקח לדוגמה את הדגניות. דגניה א', "אם הקבוצות והקיבוצים", הוקמה ב-1910 על אדמות אום-ג'וני מעבר לירדן (ב-1912 עברה לנקודת הקבע). בתמונה: דגניה א' 1912, שרה מלכין ויוסף אלקין.

מקור – הספר "יוסף טרומפלדור פעלו ותקופתו"

הכוונה היתה להקים בעמק יזרעאל שרשרת של "דגניות" – דגניה א', ב', ג' וכו'. ואכן, בשנת 1920, הקצתה דגניה א' 1200 דונם משטחה להקמת דגניה ב'. 19 חלוצים, אנשי "קבוצת עבודה" הגיעו אל העמק. באותה שנה הצטרפו 16 חברים נוספים – "קבוצת בוברויסק". כיצד נראה המקום? (מתוך הספר "דגניה ב' קורות ורשומות"): צריף עץ בן שתי קומות; מחסן, אורוה ורפת בבנינים של לבני-חומר; שני אהלים מרובעים ומספר אהלים קטנים עגולים". מסביב מישור נרחב וריק, ללא סימן של עץ או ירק כלשהו, עד שאפילו הדבורים במכוורת שהוקמה לא מצאו מקורות צוף בסביבה. "ונהתה הנפש אחר פינת-ירק אחת לכל הפחות, והקבוצה קיבלה החלטה נועזת לנטוע על חשבונה חורשת אקליפטוס" (50 דונם, א.ר.). כיצד הביאו מים לשתייה ולחקלאות? "מכון-המים נודע לשם. הוא "מכון-נע". עגלה שאופניה נצטרפו מתוך אוסף שונה, מגוון, ואין שנים בה בני שיעור-גובה אחד. בעגלה שלוש חביות, והזוג המפורסם "תרח" ו"לך-לך" מושכים בה ומביאים מים מן הירדן." בתמונה: דגניה ב' בשנת 1920, תרפ"א (בכיתוב מתחת לתמונה טעות בתאריך):

מקור – "עמק הירדן התיכון – נגב כנרות" ארכיון צילומים קק"ל.

וראו כיצד נראתה דגניה ב' בשנת 1939 (לא מצאתי תמונה מוקדמת יותר). האין זה מדהים? :

מקור – "דגניה ב' קורות ורשומות"

ודוגמה נוספת ממה שמכונה "עיירות הפיתוח" – קרית-גת. קרית-גת מקיימת כפשוטו את מילות השיר "היו זמנים" של חיים חפר: "במקום משלט יושבת עיר". היא נבנתה במקום המשלט של "עיראק אל-מנשיה" היכן שהיה קבר אחים של 87 מחיילינו שנפלו שם במלחמת השחרור. יושבת במרחק שווה (כ-50 ק"מ) מתל אביב, ירושלים ובאר שבע. שמה ניתן לה בטעות, בגלל קרבתה לתל שזוהה בטעות כ"תל-גת" העיר הפלישתית (המקום הנכון המזוהה עם גת-פלישתים הוא תל-צפית). בעת הקמת חבל לכיש, בהנהגתו של ליובה אליאב, יועדה העיר להיות עיירה חקלאית למחצה, מרכז מסחרי-תעשייתי של היישובים החקלאיים שסביבה, עם מפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית (סוגת לעיבוד סלק-סוכר, פולגת לעיבוד הכותנה). כאשר הוקמה ב-1956 היא נראתה כמעברה ואף נקראה בפי כל "מעברת קרית גת". ראשוני תושביה, 20 משפחות שהגיעו ממרוקו, התישבו בפחונים. העיר היתה מתוכננת להכיל בשיאה 8,000 תושבים, אך גדלה במהירות בעקבות העלייה ההמונית מצפון אפריקה ופתיחת שערי מסך הברזל וקליטת עולים ממזרח אירופה, בעיקר רומניה. בשנת 1965 היו כבר בקרית-גת 23,000 תושבים. הצילום הבא מראה את קרית-גת בראשיתה וכעבור עשר שנים, ונראה כאילו עיר שלמה נפלה מן השמיים. הצילום התחתון משנת 1965. את הבתים החד-קומתיים החליפו שיכוני עובדים, "בלוקים" ו"רכבות". את הספר לכיש ערכה מרים גובר "אם הבנים", ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור.

מקור – הספר "לכיש – מקראה ספרותית היסטורית" לעשור ההתנחלות בחבל

ואם הזכרנו את גלי העלייה ואת המעברות, נספר בקצרה את סיפורה של קריית-שמונה. סביב אגם החולה ישבו בחושות וסוכות עלובות כ-16,000 בני שבט הע'וארנה (בכ-40 ישובים קטנים), שבמשך שנים רבות פיתחו תרבות אנושית ייחודית לתנאי המקום. מוכי עוני וקדחת התפרנסו מקציר קני הגומא וייצור מחצלות. בצפון עמק החולה שכן הכפר הגדול ביותר – אל-חלצה או חלסה, ובו כ-1500 תושבים. חלסה היתה המרכז המנהלי של האזור, בה היו בית ספר מטעם ממשלת המנדט ובית מלאכה למחצלות. מכפר זה יצאו הפורעים שהרגו את מגיני תל-חי בי"א באדר 1920. עם תחילת הקרבות במלחמת העצמאות, ברחו או גורשו הָעָוַרְנִים מכל אזור עמק החולה. תושבי הכפר חלסה ברחו לדרום לבנון ב-12 למאי 1948, אף כי נהגו להסתנן בלילות ולנסות לקצור את היבול שנותר מאחור עד שהונסו ביריות. ביולי 1949 התיישבו בבתי הכפר הנטוש 14 משפחות מעולי תימן. אחריהם הגיעו עולי תימן נוספים והוחל בהקמתה של "מעברת חלסה".תחילה באוהלים ואח"כ בדונים ופחונים, ללא חשמל ומים ובתנאי מזג אוויר קשים. היישוב נקרא תחילה "קריית-יוסף" ע"ש יוסף טרומפלדור וב-1950 הוחלף שמו ל"קריית-שמונה" ע"ש שמונת חללי תל-חי. מספרם של התימנים במעברה הגיע ל-1500, אך הם עזבו לאחר 5 שנים על מנת להקים מושבים חקלאיים. בשנות ה-50 זרמו למעברת חלסה – קריית שמונה אלפי עולים. הועסקו בעבודות דחק יזומות – ייבוש ביצות, ייעור, סלילת כבישים. הרומנים עזבו לאחר זמן קצר ונותרו בעיקר עולי עיראק ואירן, עד שהגיעו עולי צפון אפריקה, שהטביעו את חותמם על העיר עד היום. אך זכות הראשונים שמורה לתימנים.

מתוך הספר – "החולה, פרקי לימוד וקריאה".
מעברת חלסה, שלב הפחונים. מתוך – עידן 16, אצבע הגליל, 1900 -1967.

ונמשיך בנושא העלייה, וכעת מן הצד הרפואי. הטיפול באלפי העולים שהגיעו תשושים וחולים ממחנות העקורים באירופה, מארצות נחשלות וממחנות מעבר עם תנאים סניטאריים מחרידים, היה אתגר עצום למדינה אשר רק קמה. 700,000 עולים נקלטו תוך שנתיים-שלוש ע"י מדינה שמספר תושביה 700,000. קופת חולים של ההסתדרות נשאה בנטל. חובה לציין שמערכת הבריאות הצעירה של מדינת ישראל הצליחה באופן כמעט הרואי לייצב את מצב בריאותם של העולים, ולמנוע התפשטות מגפות איומות, המאפינות מצב של אחר מלחמה. (עולים רבים היו חולים בשחפת, אחוז אחד מהם לקה במחלות מין, נשקפה סכנה של מגפות כאבעבועות שחורות, טיפוס, דיזנטריה). בטאונה של קופת חולים במשך שנים רבות (1948 – 2005) – "איתנים, דו-ירחון לעניני בריאות ורפואה צבורית" הבליט את הטיפול המסור של הקופה בעולים החדשים, תוך שהוא דוחק בהם למהר ללשכת המס, להרשם להסתדרות וכך לזכות בשירותיה של קופת חולים. (זוכרים את בולי המס החודשיים שהיינו מדביקים בפנקס האדום?). הנה כמה צילומים מחוברות איתנים נובמבר 1948 ופברואר 1949. הצלם זולטן קלוגר.

בחוברת פברואר 1949 נמסרה רשימת המרפאות שנפתחו ב"ערים הנטושות". זהו לדעתי ממש מסמך היסטורי:

לבעלי ענין, הנה כמה פרטים על היישובים הנטושים המוזכרים ברשימת המרפאות בתמונה למעלה:

יעזוּר – כיום היישוב אזוּר. עקיר – כיום קריית-עקרון, דרומית לרחובות. הברון רוטשילד רכש 2600 דונם מהכפר עקיר לשם הקמת המושבה מזכרת בתיה. זרנוגה – כפר סמוך למושבה רחובות, כיום שכונת קריית-משה ברחובות. על חורבות הכפר הוקמה מעברת-זרנוגה בה אוכלסו ניצולי שואה. כיום מאוכלסת בעיקר בעולים מאתיופיה. סרפנד אלחרב – כפר בין נס ציונה וראשון לציון, עד לא מכבר בסיס פיקוד העורף במה שהיה בסיס צבאי ומצודת טיגארט בריטיים סמוך לכפר. ב-1918 ביצעו חיילי אנז"ק טבח בתושבי הכפר. חליסה – שכונה ערבית בחיפה התחתית. יהודיה – (עבאסייה) כיום העיר יהוד. כיבושה הושלם במבצע דני. ואדי ג'מל – כיום שכונת עין-הים בחיפה. לג'ון – (השם הערבי למגידו) כפר ערבי בפתח ואדי ערה דרומית לתל מגידו.

ובאותו ענין – כאשר חגגה ההסתדרות 50 שנה להקמתה יצאו לאור כמה ספרים במתכונת "אלבומי ניצחון" מהודרים, בהם מתגאה ההסתדרות בהישגיה בכל תחומי חיינו (לי יש לפחות שלושה כאלה). באלבום "אדם ועמלו" בפרק על העלייה מצאתי את הדבר הזה. שימו לב לטקסט המקומם: (הקליקו על התמונה להגדלה):

ובעמוד ממול, הדבר הנכון. הסבתא מפולניה מלמדת את העולות החדשות לבשל "כמו שצריך". (שימו לב לפיילה ולפרימוס).

הכנתי עוד הרבה תמונות וסיפורים אבל אני רואה שכבר התארך מידי, אז אוותר. לסיום התרגעות עם נוף פסטורלי. "פסטור" הוא רועה, ובמקור, בתולדות האמנות, נוף פסטורלי הוא נוף עם רועים. המושג הורחב בהשאלה למשהו שליו ורגוע. אז קבלו צילום בעל ניגוד פנימי. במקום חליל אוחז הרועה תת-מקלע עוזי. הניגוד הזה הוא בעצם מטרתו של הצילום. לקוח מתוך הספרון "מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל" מאת א. שומרוני. אליהו שומרוני, חבר אפיקים וראש "אגף הנוער והנח"ל" הראשון במשרד הביטחון, מהוגי רעיון הנח"ל.

הערה על זכויות יוצרים: זכויות היוצרים של הצילומים שלעיל שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים. כאמור, בפרסומים של קק"ל לא ניתן קרדיט לצלמים, ומשם התגלגלו הצילומים לספרים וכתבי-עת אחרים. ישנם ספרים המציינים בראשית הספר במרוכז את רשימת כל הצלמים ולא ניתן לשייך כל צילום לצלם מסויים. אם יש בפרסום זה משום הפרת זכויות יוצרים, נא לפנות אליי ואסיר את הצילום מייד.

רשימת הספרים מהם נסרקו הצילומים ברשומה זו: פליאות ראשונות. צילום פטר מירום, כתיבה רנה שני. הקיבוץ המאוחד 1966. 2. יוסף טרומפלדור פעלו ותקופתו, עורכים נ. בנארי, א. כנעני, תרבות וחינוך 1960. 3. לנער – ספרית ארץ-ישראל של הקרן הקיימת, הוצאת אמנות. 4. מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל, א. שומרוני, מערכות 1953. 5. עמק הירדן התיכון – נגב כנרות, יהושע בן-אריה, הקיבוץ המאוחד 1965. 6. לכיש – מקראה ספרותית הסטורית לעשור ההתנחלות בחבל. עורכת מרים גובר. עם הספר 1965. 7. החולה, פרקי לימוד וקריאה, ספריית אדמה קק"ל, 1952. 8. התישבותנו החקלאית, א. רופין. הוצאת הסתדרות הפועלים החקלאים 1942. 9. איתנים, דו-ירחון לעניני בריאות ורפואה ציבורית, מרכז קופת חולים, נוב 1948, פבר 1949. 10. דגניה ב' קורות ורשומות, הוצאת חבר הקבוצות ודגניה ב' 1946. 11. עידן 16, אצבע הגליל 1900 – 1967, עורך מרדכי נאור, יד בן צבי 1991. 12. אדם ועמלו, סיפורה של ההסתדרות, תרבות וחינוך 1965.

153 – אוטו ורבורג – בוטניקה שמושית וציונות מעשית

מאת: אורי רוזנברג

זהו מאמר נוסף בסדרה על חלוצי הבוטניקה בישראל. מבין חלוצי הבוטניקה שמקומם בהיכל התהילה של אנשי המדע והמעש בארץ ישראל, לאוטו ורבורג שמור כסא ביציע המכובדים.

כאשר החל תהליך יישובה מחדש של ארץ ישראל, בתחילת המאה הקודמת, ובייחוד כאשר החל תהליך ה"אקדמיזציה" ובניית הממסד המדעי-אקדמי, עם פתיחת שעריה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), למדע הבוטניקה נודעה חשיבות רבה יותר מאשר כל דיסציפלינה מדעית אחרת. מה שהתחיל כגילוי מחודש של צמחיית המולדת העתיקה / מתחדשת וניסיון לזהות את הצמחים המוזכרים בתנ"ך ובמקורות, המשיך כבסיס הידע לפיתוח החקלאות כאמצעי כלכלי ראשון במעלה, אך גם ככלי ל"הפרחת השממה" ו"גאולת הקרקע". כך הפכה הבוטניקה לשילוב של טבע, פוליטיקה ומדע בשירותה של הציונות, עד שיש המכנים אותה בדיעבד "בוטניקה ציונית", או "ציונות בוטנית". מי שמגלם באישיותו ובמפעלותיו יותר מכל את השילוב הזה, הוא פרופסור אוטו ורבורג, שהיה גם בוטנאי בעל שם עולמי וגם מנהיג ציוני.

אוטו ורבורג 1911

אנשי המפתח שעשו כאן נפלאות בחקלאות ובייעור בראשית הדרך היו ברובם חסרי השכלה אקדמית רשמית. כזה היה אפילו יוסף ויץ, "אבי היערות". אנשי הטבע המובהקים שגילו ותיעדו את צמחי הבר בארץ ישראל, או טיפחו את צמחי התרבות, כמו נח נפתולסקי, ברוך צ'יז'יק ורבים אחרים, היו אוטודידקטים. אהרון אהרונסון, עקיבא אטינגר ויצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני) למדו אגרונומיה בטרם עלו לארץ ישראל, אך לא היו בוטנאים. מי שרצה לקבל תואר אגרונום נסע לטולוז או לנאנסי בצרפת. כך עשו גם הסופר שלמה צמח, המשורר נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. פרופסור אוטו ורבורג לא התהלך בעמקיה ושדותיה של ארץ ישראל כדי לגלות את צפונות צמחיה, לא טיפס על הריה כשמכבש צמחים על גבו, ולא שיקע רגליו בביצותיה. הוא אפילו לא "עשה עלייה" לארץ ישראל וניהל הכל ממקום מושבו בברלין. אך היה זה הוא שיזם, תמך, ארגן ומימן את ראשיתו של תהליך המיסוד המדעי של חקר הטבע, הבוטניקה והחקלאות, בחוות חקלאיות, בתחנות ניסיונות ובאוניברסיטה. 

בשנת 2006, לרגל מלאת למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים 81 שנים, נערכה מצגת נאה, בה נסקרו תולדות המחלקה ומוריה. אוטו ורבורג, שלמעשה לא היה מרצה או חוקר במחלקה לבוטניקה, מתואר כ"שורש" שממנו צמח העץ המדמה את המחלקה לדורותיה. אלכסנדר איג, המכונה "אבי הבוטניקה" בישראל, מדומה לגזע, מיכאל זהרי ונעמי פיינברון הם הענפים הראשיים, מהם הסתעפו בהמשך כל השאר. אוטו ורבורג הוא זה שדאג להעסקתם של השלושה באוניברסיטה, וכפי שיתואר בהמשך, במקרה של איג בדרך מקורית ויצירתית מאוד. הרעיון מודגם באיור שנעשה כנראה על-ידי פרופ. אברהם פאהן.

הזכויות שמורות למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים

כאשר אני קורא על ורבורג, שהגיע לשדה תמיד בחליפה ומגבעת, מצטייר אדם צנוע וישר, שהיה נכון לעזור לכל אחד, אדם שהאירועים ההיסטוריים בתקופת חייו אפשרו לו ללכת בגדולות, אך גם הביאו לבסוף לגורלו הטראגי.

קורות חייו ותרומתו המדעית

אוטו ורבורג נולד בשנת 1859, בהמבורג, גרמניה, למשפחה עשירה מאוד, שהיתה חסרה כל זיקה ליהדות. רבים מבני המשפחה עזבו את היהדות והתנצרו. ורבורג למד בגימנסיה "יוהנאום" הוותיקה והיוקרתית ביותר בהמבורג, שם לומדים התלמידים לימודים קלאסיים בלטינית ויוונית עתיקה. לאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטאות של בון, ברלין, המבורג ושטרסבורג, כאשר תחום ההתמחות הראשי שלו היה בוטניקה. את עבודת הדוקטוראט עשה בהנחייתו של הבוטנאי הגאון דה-בארי, אבי המיקולוגיה (חקר הפטריות) והפיטופתולוגיה (מחלות צמחים).

אוטו ורבורג בצילום משפחתי

היה זה עידן הגילויים ומסעות המחקר של דרווין (1832-6) ושל וולאס (1854/62), שפיתחו, באופן בלתי תלוי מבלי לדעת האחד על השני, את תורת האבולוציה ומוצא המינים, שטלטלה ושינתה את כל מדעי הביולוגיה. ורבורג הושפע מאוד מהתפתחויות אלו, והחליט לחקור את תפוצת מיני הצמחים באזור אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט (האיים המלאיים, גויניאה החדשה), ולאשש את תיאוריית "קו וולאס". על מנת להעמיק את היכרותו עם צמחי הארצות הטרופיות שהה ורבורג במשך חצי שנה בעשביות של ברלין ולונדון (Kew) ומשם המשיך ויצא בסתיו 1885 להודו ולצילון אל יערות-העד. שנה שלמה השתלם במעבדה הבוטנית שיסדו ההולנדים ביאוה, ומשם המשיך דרך בנגקוק, סין, קוריאה, יפן, פורמוזה, פיליפינים וגויניאה החדשה אל מזרח אוסטרליה. מסע זה ארך ארבע שנים, בהן טיפס ורבורג על הרים גבוהים וסייר ביערות קדומים וסבוכים בהם עדיין לא דרכה רגל אדם, בתנאים קשים מאוד, ואסף אלפי צמחים (בגויניאה החדשה בלבד אסף 753 צמחים מהם 153 התגלו כמינים חדשים למדע). בשנת 1891 פרסם ורבורג את המאמר המקיף הראשון על מסע המחקר שלו (225 עמודים) ובו ממצאים פיטוגיאוגרפיים חדשניים, שעמדו בסתירה עם התיאוריה של וולאס אודות תפוצתם של הצמחים באיים הטרופיים המשתרעים כקשת בין אוסטרליה וקוריאה. בדברים שנשא ביום השלושים לפטירתו של ורבורג, אמר עליו אלכסנדר איג "דרכו הבוטנית של ורבורג היא דרך ,גויית" טהורה, דרך של חוקרים הנוסעים לארצות רחוקות, דרך של הסתכלות ושל למוד בלתי אמצעיים בטבע". כלומר, בניגוד לבוטנאים יהודים אחרים בתקופתו, שידיעותיהם באו להם רק מישיבה בספרייה ובעשבייה. יש המשווים את מסעו של ורבורג למסעו המכונן של דרווין באניה "ביגל".

בשנת 1897 פרסם ורבורג את ספרו הראשון "אגוז המוסקט, דברי ימיו, גידולו ותפוצתו" – מונוגרפיה מעמיקה, בת 628 עמודים על קבוצת צמחי אגוז המוסקט – ממשפחת צמחי המיריסטיקה, צמח תבלין חשוב מאוד שעמד במרכזם של מאבקים עקובים מדם על הסחר בתבלינים. השכלתו הרחבה של ורבורג עזרה לו להקיף את הבעיות הבוטניות, חקלאיות, מסחריות והיסטוריות של גידול חשוב זה. הנה הכריכה וכמה עמודים מספר זה:

בספר שני, בן 680 עמודים, תיאר ורבורג את כל מיני המיריסטיקה ותפוצתם בעולם, בהתבסס על מסעותיו בארצות הטרופיות. עד למחקרו של ורבורג היו ידועים רק שלשה סוגים במשפחה זו, אחת הקשות והבלתי נחקרות ביותר בזמן ההוא,  והוא גילה עוד 11 סוגים ובהם מאה מינים חדשים. עבודות מונומנטאליות אלו הקנו לורבורג הכרה עולמית כמומחה לבוטניקה שימושית ולחקלאות של הארצות הטרופיות.

בשדה תמיד בחליפה ומגבעת

באותה תקופה מתחילה התפשטות קולוניאלית של גרמניה והשתלטות על מושבות בארצות הטרופיות באפריקה והאוקיינוס השקט, וכאשר נוסדה החברה הקולוניאלית הגרמנית, היה ורבורג מן הפעילים בה, חבר הועד לכלכלה קולוניאלית ועורך כתב העת "הנוטע הטרופי" תפקיד אותו מילא לבדו במשך 25 שנים, בהן גם פרסם בו 250 מאמרים. כתב עת זה, שפרסם גם ספרים (ורבורג עצמו כתב ספר על גידול הקאוצ'וק, עץ הגומי, 1899), הפך למקור המידע המדעי העיקרי לחקלאות הארצות הטרופיות. הנה דפים מכתב העת "הנוטע הטרופי", 1897:

הנה דוגמה לספר שפרסם הועד לכלכלה קולוניאלית – דוח משלחת סקר לנהר הזמבזי. ורבורג הוא המחבר (1903).

בתקופה זו (1901 ואילך) הבין ורבורג שכיהודי לא יוכל להתקבל כפרופסור מן המניין לבוטניקה ולהתקדם באקדמיה, והשקיע את מרצו והונו בהקמת חברות מטעים של גידולים טרופיים בקולוניות הגרמניות (קפה, קקאו, קוקוס, בננות, דקל השמן, גומי). במקביל המשיך בפעילותו המדעית ובין השנים 1913 – 1922 מוציא ורבורג לאור את שלושת הכרכים של עבודתו המפורסמת ביותר "עולם הצמחים", כ-1700 עמודים עתירי ציורים וטבלאות, הכוללים מידע על הסיסטמטיקה, הגיאוגרפיה והחשיבות הכלכלית של צמחי העולם, ספר שלא היה כדוגמתו בספרות הבוטנית. הנה שני עמודים מן הספר, 1913:

ורבורג כמנהיג ציוני וכמקדם ההתישבות בארץ ישראל

ורבורג גדל במשפחה עשירה מאוד ומתבוללת והיה רחוק מכל זיקה ליהדות ולציונות. הוא התוודע לתנועה הציונית בתיווכו של חותנו, גוסטף כהן, שהפגיש אותו עם הרצל, ולאחר שפגש בעת סיור בתורכיה (לשם נסע כדי ללמוד על גידול הכותנה) במושבות חקלאיות כושלות של יהודים מרומניה, שגורלם נגע לליבו והוא תרם להם מכספו. הרצל ביקש ממנו עזרה בייעוץ מדעי עבור ספרו "אלטנוילנד" וגם בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. לפיכך הסכים להצטרף בקונגרס השישי (1903) ל"וועדה לחקר ארץ ישראל" (עם פרנץ אופנהיימר וזליג סוסקין). לאחר פטירתו של הרצל (1904) התמנה דוד וולפסון ליו"ר ההסתדרות הציונית וורבורג לסגנו. בתקופתו של הרצל התנועה הציונית דגלה ב"ציונות מדינית" ואילו ורבורג הטה את מרכז הכובד והתקציבים ל"ציונות מעשית". הוא הפך את הוועדה לחקר א"י לגוף ביצועי מתוקצב. הוא יזם ופעל להקמת "המשרד הארצישראלי", בראשו עמדו ארתור רופין ויעקב טהון, שפעל לפיתוח הכלכלה, התעשייה והחקלאות בא"י; ולהקמת חברת "הכשרת היישוב" שרכשה קרקעות רבות בארץ ישראל (העסיקה לשם כך את יהושע חנקין) ומיזמים רבים אחרים. הוא פעל גם לקידום תחומי החינוך, התרבות והאמנות. היה ממייסדי "בצלאל" ומינה את בוריס שץ למנהלו הראשון, ייסד את הגימנסיה העברית בירושלים, פעל להעברת ספריהם של היהודים שהיגרו מגרמניה בשנות השלושים, אל הספרייה הלאומית בירושלים. ורבורג ביקר בישראל מעת לעת לתקופות קצרות ושהה באופן קבע בברלין, משם ניהל את הפעילות הענפה בארץ ישראל, באמצעות אנשים כמו אוסישקין, רופין וראשי קק"ל, ולכן לא נקשר שמו לרבים מן הגופים שהקים וניהל מרחוק. בעיתות מצוקה תקציבית השקיע ורבורג מכספו הפרטי, למשל לתשלום משכורותיהם של רופין וטהון. הוא רכש בכספו אדמות חקלאיות עבור חוות כנרת ודגניה א'. אוטו ורבורג שימש כנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1911 – 1921. בביוגרפיות רבות של אנשי ציבור ואקדמיה משנים אלה, אני מוצא שנעזרו בהמלצתו של ורבורג וקשריו בעולם המדע, או בעצותיו הטובות, בנקודת הפתיחה של הקריירה שלהם.

ורבורג (שני מימין) ולימינו נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי

פעילותו בקידום חקר החקלאות והבוטניקה בארץ ישראל

בשנת 1921 הוקם ביוזמתו של אוטו ורבורג "מכון לחקלאות ולמדע הטבע" בחוות בן שמן. כעבור שנה עבר המכון לתל אביב (בסמוך לגמנסיה הרצליה) וחוות בן שמן, בניהולו של יצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני), נותרה כתחנת ניסיון חקלאי.

יצחק וילקנסקי (וולקני) בחוות בן-שמן מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ורבורג שימש כמנהל הכללי (מברלין) של המכון, והזמין את אלכסנדר איג עם אוסף העשבייה שהקים עם שותפו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי להצטרף למחלקה לבוטניקה. (בשנת 1932 עבר המכון לרחובות, ולימים היווה את הבסיס למכון וולקני – מנהל המרכז החקלאי ולפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית).

ורבורג מבקר בתחנה למחקר חקלאי של הסוכנות היהודית ברחובות. בשורת היושבים אני מזהה את יצחק וילקנסקי (שני מימין) ואת אוסישקין (מימין לורבורג, היושב במרכז בחליפה כהה). התאריך הרשום בפתקית שגוי, התחנה הוקמה ברחובות רק ב- 1932.

בשנת 1928 תכנן ורבורג את הגן הבוטני במקווה ישראל, כגן לאינטרודוקציה של צמחי תרבות טרופיים וסובטרופיים מן העולם. הנה תוכנית הגן בכתב ידו: (מקור – גנים ונוף בישראל, יוסף בן-ערב, הקיבוץ המאוחד 1980):

בשנת 1918 הונחה אבן הפנה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, והיא פתחה את שעריה ב-1925. ורבורג היה מעורב בתכנון האוניברסיטה עוד בטרם נוסדה, ועם פתיחתה עמד בראש המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל. דוגמה אופיינית לדרך פעולתו הוא האופן בו הוא גייס את אלכסנדר איג לסגל האוניברסיטה. מאחר ולאיג לא היה תואר אקדמי, הוא הציע שאיג ימכור לאוניברסיטה את העשבייה שלו, והכסף ישמש לו לנסיעה למונפלייה בצרפת, שם יכתוב את עבודת הדוקטוראט שלו. ואכן, כאשר פוצל המכון לחקר טבע א"י למחלקות בוטניקה, זואולוגיה וגיאולוגיה, חזר איג מצוייד בתואר דוקטור וניהל את המחלקה לבוטניקה. ורבורג ואיג הקימו בשנת 1931 את הגן הבוטני על הר הצופים. באופן חדשני לזמנו, על פי עקרונות הפיטוגיאוגרפיה, מיוצגות בגן חברות הצמחים בחבלי הארץ השונים. ורבורג עמד על כך שהגן יכלול גם חלקות הדגמה וניסיון של צמחי חקלאות (שמוקמו מול בית הקברות לחללי מלחמת העולם ה-I). בארכיון האוניברסיטה העברית שמורים מכתביו של ורבורג בהם הוא מציע למנות את מכאל זהרי ואת נעמי פיינברון כחוקרים ומרצים לבוטניקה באוניברסיטה, ואף דורש להשוות את שכרה של פייברון לשכר הגברים (ללא הצלחה). ורבורג תרם לאוניברסיטה את ספרייתו ואת המוזיאון הקולוניאלי שלו.

ב- 24.6.1925 גילה נח נפתולסקי תגלית מרעישה בבור קארסטי בין חורפיש ופקיעין – בצל בודד של צמח השושן הצחור, אשר נחשב עד אז כצמח שנכחד ונעלם מארץ ישראל. מי שנתן את הגושפנקה המדעית לזיהויו של הצמח (לאחר שהגיע לפריחה כעבור שלוש שנים) היה כמובן אוטו ורבורג, שפרסם בגרמניה מאמר מקיף על השושן הצחור וחשיבותו בתרבות ובדת היהודית והנוצרית ובאמנות – "מולדתו, תולדותיו ותרבותו של השושן הצחור". היה זה הפרסום המדעי האחרון של ורבורג.

שושן צחור

אחריתו

כאשר הובסה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא הפסידה את כל מושבותיה הקולוניאליות באסיה ובאפריקה (קמרון, טנגניקה, טוגולנד, רואנדה בורונדי, נמיביה), ואלו חולקו בין המעצמות המנצחות. עקב כך הפסיד ורבורג את כל ההון שהשקיע בחברות לגידול המטעים השונים במושבות. לא היה עוד צורך בכתב העת שערך – הנוטע הטרופי, והוא נסגר. לאחר הצהרת בלפור עבר מרכז הפעילות של התנועה הציונית מוינה וגרמניה ללונדון, בראשותו של ויצמן, וכך גם איבד ורבורג את תפקידיו בהנהגה הציונית. הוא נותר ללא פעילות מדעית או ציונית, אך אז החל בהקמה וניהול (מרחוק) של גופי ההתיישבות והמחקר בארץ ישראל. מחלתה של אשתו, ואולי גם סיבות אחרות, מנעו ממנו את המעבר וההשתקעות בארץ ישראל, והדבר היה בעוכריו. ביקורו האחרון של ורבורג בארץ ישראל היה בשנת 1936. בשנת 1937 מתה אשתו, והוא נפטר לאחר כמה חודשים, ב­­- 10 ינואר 1938 בברלין. באותה שנה ברח בנו אדגר מגרמניה והגיע ארצה לקיבוץ קריית ענבים, שם עבד כרופא. אדגר הוא זה שהביא ארצה את כדי האפר של אביו, של אמו ושל אחותו גרטרוד, שנפטרה בשנת 1933. קבורת האפר של בני המשפחה היוותה בעייה הלכתית והקשתה על מציאת מקום קבורה היאה למעמדו של ורבורג. רופין הציע את תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, אך גם אפשרות זו נפסלה מסיבות הלכתיות. זיגמונג ורבורג, בנו השני של אוטו, יצר קשר עם יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, וכך הושג האישור לקבור את אפרם של אוטו, רעייתו ובתו בבית העלמין של דגניה א', בקרקע שנרכשה בכספו הפרטי של ורבורג. ההלוויה נערכה ב-21 יולי 1940, שנתיים וחצי לאחר פטירתו.

ביקרתי לאחרונה בקברם של בני המשפחה בדגניה א'. בית העלמין צנוע והמצבות אחידות כפי שהיה נהוג באותם ימים בקיבוץ. בשורה מאחורי מצבתו של ורבורג קבור א.ד. גורדון, ובשורה שלפניו ארתור רופין. המצבות של משפחת ורבורג מוזנחות וגזמתי את צמחי הסנסיווריה על מנת לחשוף את הכתוב עליהן. המצבה של רעייתו של ורבורג נפלה על פניה והמצבה של אוטו עומדת על בלימה ונוטה אף היא ליפול עם כל נגיעה.

חלקת הקבר של בני משפחת ורבורג בדגניה א'. המצבה של רעייתו של אוטו (מימין) נפלה על פניה. משמאל מצבת בתו גרטרוד, נפטרה ב-1933.

המצבה על הקבר בו נטמן אפרו של אוטו ורבורג בדגניה א'. "איש מדעי הצומח"

ביוני 1938 יצאה לאור החוברת הראשונה בכרך הראשון של כתב העת Palestine Journal of Botany, ובעברית – "עתון לבוטניקה", מסדרת ירושלים, בהוצאת המחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית. במקביל יצאה לאור, החל מ- 1935, סדרת רחובות, בעריכת הלל אופנהיימר וי. רייכרט, המהווה "בטאון לבוטניקה טהורה ושמושית". שני כתבי העת באנגלית עם תקצירים בעברית. חוברת זו מוקדשת לאוטו ורבורג, וממנה סרקתי את תמונת דיוקנו של ורבורג. חוברת זו, הראשונה בכרך א' נערכה על ידי אלכסנדר איג כאשר כבר היה חולה מאוד. כמה ימים לאחר צאת החוברת לאור נפטר איג. החוברת השניה יצאה לאור בנובמבר 1938 והיא מוקדשת לאלכסנדר איג. שני המוסדות הנ"ל – תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות והמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, הוקמו ונוהלו בידי אוטו ורבורג.

152 – אבא שלי. חלק ב' – מאום ח'אלד לנוף ים

זהו חלקה השני של הרשומה המגוללת את קורות חייו של אבא שלי, אריה רוזנברג. כדאי לקרוא את החלק הראשון על סבא רבא אפרים איש חברון והדיליז'אנס ועל סבא חיים, נער מחברון וירושלים, שגויס לצבא התורכי, הגיע לגרמניה וחזר לפלשתינה עם אישה גרמניה ובעל מקצוע יינן מומחה. וגם ההקדמה שם חשובה – מדוע בכלל אני מספר על אבא שלי?

סיימתי את הרשומה הקודמת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בצריף בכפר גנים בפתח תקווה – מלאבס. המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם.

אבי שמר את כל תעודות הזהות שנשא במשך חייו (ראו תעודת הזהות שלו כילד בברסלאו, פרוסיה, ברשומה הקודמת), ומעניין מאוד להשוות שתיים מהן. הנה תעודה מתקופת המנדט האנגלי – 1944 – אבי בן 19.

התעודה באנגלית בלבד וכתובה בכתב-יד. מופיע שמו הגרמני של אבי ושמו העברי. "יהודי" מוגדר כ- "גזע" (Race).

והתעודה שהנפיקה מדינת ישראל: פנקס זיהוי.

כעת "יהודי" מוגדר כלאום. התעודה בעברית וערבית. מוטבעות חותמות השתתפות בבחירות לכנסת. אבי מוגדר כ"חסר אזרחות". הדפים בסוף הפנקס מיועדים לחותמות בעת קבלת ה"מנות" – מנות המזון המוקצבות בתקופת הצנע. עדיין הפרטים בכתב-יד.

כצעירים רבים אחרים בפתח תקווה, נשאב אריה אל סדנאות היזע של ליטוש היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי.

תעשיית חיתוך וליטוש יהלומים שגשגה בנתניה בזכותו של ראש העיר עובד בן עמי. תנאי העבודה במפעלי הליטוש היו קשים מאוד, כפי שנוכחתי כאשר הייתי מבקר את אבי במקום עבודתו.

העובדים ישבו בצפיפות משני צידיו של שולחן מתכת, כאשר בין כל צמד עובדים מסתובב במהירות אופן מתכת ("שייבה") עליו זרוייה אבקת יהלומים כתושים (כי רק יהלום יכול לשחוק יהלום). הצמדת היהלום לשייבה גורמת לשחיקתו וליטושו, עד ליצירת צלעות רבות השוברות את האור ונותנות ליהלום את מראהו הרצוי. את היהלום אוחזים בעזרת זרוע עץ ("צנגה") שבקצה תפס מתכת ("דופ"), וכל כמה שניות מסתכלים על היהלום הנילטש בעזרת זכוכית מגדלת ("לופה"). את היהלומים שמים במעטפת נייר קטנה ("בריפק'ה"). בחלל האולם רעש אדיר ממנועי כל ה"שייבות" וצריך לדבר בצרחות כדי להישמע. אי אפשר להפעיל מאוורר כדי לא להעיף יהלום שנופל, והחום רב. ריח שמן מכונות ואבק. עבודה חדגונית ומתישה, מאמצת את העיניים ומחרישה את האוזניים. השכר על פי ההספק.

אבא שלי מתחתן

אימא שלי, דבורה רַוֶר, נולדה בשנת 1930 בכפר ליד העיר ברודי בחבל גליציה, היום מזרח אוקראינה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביה, אהרן, סבא שלי, עבד בתעשיית העצים של הגרף פוטוצקי הפולני, שכל האזור היה רכושו הפרטי. הוא היה מפקח על כריתת העצים ביער והשטתם בנהר למנסרה. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1935 והתגוררו בנתניה. שאר בני המשפחה, אשר נותרו בגליציה, נרצחו בשואה על-ידי הגרמנים והאוקראינים. כמו בסיפורים האכזריים של האחים גרים, דבורה התייתמה מאימה בגיל 12 והאם החורגת מנעה ממנה להמשיך את לימודיה. חלומה של אימי היה ללמוד בבית הספר לאחיות בגוש עציון, אך במקום זאת לקח אותה אביה בהיותה בת 15 לעבוד לצידו בליטוש יהלומים. ושם כאמור פגש אותה אבא שלי. היא היתה מבית דתי-חרדי והוא היה בעל אורח חיים חילוני ולכן השידוך לא התקבל בעין יפה ע"י אביה של דבורה, אשר נישל אותה מצוואתו ומהירושה שהותיר. אך עבורה היתה זו דרך מילוט מהבית עם האם החורגת והעבודה הקשה בהשגחת אביה. (משפחתה של אימי המשיכה בתהליך ההתחרדות וכיום הם נחלקים בין הפלג המשיחי של חב"ד לבין הליטאים אנשי הרב שך וממשיכיו).

בתקופת החיזור הפקיד אריה בידי דבורה את תמונתו וכתב על גב התמונה: "לדבורה ! אם יקר לך האורגנל, שמרי על הקופי. אריה 8.1.46"

גם דבורה העניקה לו את תמונתה וכתבה על גב התמונה: "מזכרת נצח לאריה מדבורה 30.4.46 "

כאשר נישאו אריה ודבורה בשנת 1947, היא היתה בת 17, אבי היה מבוגר ממנה בחמש שנים.

אריה ודבורה, אבי ואימי ביום חתונתם. זהו הצילום היחיד ששרד מיום החתונה משום ששאר הצילומים צולמו בעת החתונה בחשיפה גדולה מידי, והנגטיב, בשפת הצלמים, "שרוף".

לפני כמה שנים הייתי זקוק לתעודת הנישואין של הוריי, ומאחר שלא נמצאה ברשותם, ביקשתי מאבי לסור לרבנות בנתניה ולבקש העתק או צילום של התעודה. הפקיד נכנס לחדר אחורי וחזר עם התעודה המקורית. "זה יושב פה מ-1947, אף אחד לא בא לקחת"… הנה התעודה.

תעודת הנישואין של הוריי. התעודה (בתקופת המנדט) באנגלית ועברית. נתניה במחוז השומרון. הגיל של אמא שלי זוייף ל-18 (במקום 17). מצויינת העדה של בני הזוג (אשכנזית).

אבא שלי מתגייס לצבא

את שירותו ב"כוחות הביטחון" החל אבי בהגנה, בעודו צעיר מאוד. איני יודע מה עשה שם (בעבר היתה ברשותי פיסת הנייר עם נוסח ההשבעה להגנה עליו חתם, כשידו האחת על התנ"ך והשנייה על האקדח, אך איני מוצא אותו כעת) בין מסמכיו מצאתי את התעודה הזו, המעידה על חברותו בהגנה.

זמן קצר מאוד לאחר חתונתו התגייס אריה לצבא. בנובמבר 1947 הקימה ההגנה מכוחות החי"ש (חיל שדה) ארבע חטיבות מרחביות. אריה היה בחטיבת אלכסנדרוני שהוקמה באזור עמק חפר והשרון, ובה לחם בקרבות מלחמת העצמאות. על תקופה זו לא דיבר כלל. מאימא שלי שמעתי שחייו ניצלו בנס כמה פעמים, בייחוד כאשר פגז נחת כה קרוב אליו עד שלמזלו כל הרסיסים עברו מעליו וגרמו להריגתם ופציעתם של חבריו, בעוד ההדף מכסה אותו בחול ואבנים. נשמתה של אימא שלי פרחה למראה רץ מיוחד על אופנוע שהתקרב לביתה, עד שסיפר לה כי נשלח לבשר לה שבעלה חי. והיה עוד מקרה אחד, כאשר כל המחלקה היתה על משאית, וברגע האחרון לפני צאתה אל אזור הקרב, הגיעה פקודה להוריד את אריה מן המשאית לטובת משימה אחרת. כל יושבי המשאית נהרגו או נפצעו בקרב זה. המשאית הזו עוד תחזור ותופיע כאן בעלילה. הקרב הקשה ביותר היה בלטרון, שם נהרגו 54 אנשי גדוד 32. צילמתי את אתר הזיכרון הנשקף אל מנזר לטרון, לצד הכביש העולה ליישוב נווה-שלום:

449 חיילי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרבות מלחמת העצמאות. אריה היה החייל הנשוי היחיד בפלוגתו, אך לא קיבל כל הקלה בתנאי השירות. אבא שלי היה סמל מחלקה והיה גאה מאוד בתפקיד זה. הנה כמה צילומים מתקופת מלחמת העצמאות (ישנם צילומים גם ממבצע סיני אך עליהם נדלג).

זוהי תמונה חורפית ומעוננת. אבי וחברו לבושים במעיל "שינל" המתבדר ברוח, מעיל צמר עבה וכבד, בייחוד כאשר הוא רטוב. השינל של אבי הוא שינל של מפקדים, בעל שני טורי כפתורים. על מותניהם החגור עם אשפות הכדורים ושני רימוני יד.

זוהי תמונה נפלאה. היא מבטאת אחוות לוחמים. הצילום נעשה בעמדה "מבוצרת" בשקי חול, החיילים סביב מקלע קל מסוג ברן מתוצרת בריטניה. הקומפוזיציה נהדרת. החיילים הצמודים זה לזה כגוף אחד, יוצרים משולש שבקודקודו החיילת, המניחה ידיה על כתפי חבריה לנשק.

בתאריך 25.5.1948 החליטה הממשלה על פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל. בתאריך 28.6.1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמה, הושבעו החיילים לצבא הגנה לישראל במסדר חגיגי. מצאתי אצל אבי צילום זה ובגבו כתוב "ההשבעה לצ.ה.ל", ודאי היה זה מעמד מרגש ומשמעותי מאוד עבור המשתתפים בטקס.

מסדר ההשבעה לצ.ה.ל. החיילים ב"מדי א'" בהירים – מכנסיים קצרים ולקרסוליהם חותלות (פאטֵס), חלקם עם כובע אוסטרלי חלקם עם קסדה לראשם. הנשק של המפקד אינו רובה ארוך אלא "טומי גאן" (תומפסון M1) או "שמייסר" גרמני (MP 40).

מעניין להשוות את נוסח ההשבעה לצ.ה.ל אז והיום.

נוסח שבועת האמונים לצה"ל ב-1948:

במורא אחריות וברטט קדושה, נעמוד ביום זה להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל… על קדושת דמם של רבבות מבני עמנו ועל כיסופיהם של דורות עתיקי ימים – צמאי חופש, גאולה ופדוּת.
נזכור ברגע זה את אלה מתוכנו אשר לא חסכו את חייהם היקרים והצעירים למען הותיר לנו ולבנינו אחרינו, חיי חופש ועצמאות במולדת המשוחררת…
עם שבועתנו הנאמנה למדינתנו, נכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו – כי נשבענו לא להניח לנשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קרבן שיידרש, עד ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד בארצנו-מולדתנו…
ביום זה נחתמה פרשה מפוארת בדברי ימי ההגנה העברית – צבא המחתרת של העם היהודי במאבקיו לשחרור ועצמאות מדינית – ונפתח פרק ראשון של דברי הימים של צבא ההגנה לישראל.
יהיו טוהר הנשק, הנאמנות והמסירות לענייני האומה, הדביקות הקנאית במוסר הישראלי של ההגנה העברית – עמוד האש ההולך לפני מחנות צבא הגנה לישראל."

נוסח השבועה לצה"ל כיום: – קצר ונטול פאתוס. הנכונות להקריב את החיים מפורשת יותר.

אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

חופשה בבית, מצטלמים ב"גן המלך ג'ורג' החמישי" בנתניה. אבי בבגדי צמר מגרדים שזכו לכינוי "סקוטצ'ברייט", על קרסוליו החותלות (פאטס) מהן לא נפרד שנים ארוכות.

כאשר פורקה חטיבת אלכסנדרוני בשנת 1949 הועבר אבי ל-ש.ב. שירות הביטחון, אשר קם רשמית במארס 1949 בפיקודו של איסר הראל. אחת המשימות בהן עסק אריה היא גילוי ומעקב אחר מרגלים שנשתלו בין העולים ממזרח אירופה. אריה משתחרר מן הצבא הסדיר בפברואר 1950. באוגוסט 1950 הופך שירות הביטחון מיחידה צבאית למסגרת אזרחית במשרד הביטחון, ואריה ממשיך לשרת בש.ב. כעובד מדינה, אך כעבור זמן מה מטילה אימא שלי ווטו על העניין. הסיבה הרשמית –  שנתיים וחצי נעדר אבי מן הבית והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות, בעוד אימי הדואגת נמצאת לבד. התפקיד בש.ב. חייב אף הוא היעדרויות ממושכות מן הבית, הרחק מן הכלה הצעירה. הסיבה הבלתי רשמית – במסגרת המעקב אחר חשודים בריגול, אם החשוד היה מתגורר במלון, אבא שלי היה מצרף אליו בחורה מן השירות ויחדיו היו מתחזים לזוג נשוי ושוכרים את החדר הסמוך כדי לעקוב ולצותת. בילוי לילי בחדר משותף במלון עם בחורה זרה – זה כבר היה יותר מידי עבור אימא שלי, והיא הכריזה: או אני או הש.ב. אבא שלי בחר בה. (אני חושב שכך נקטעה קריירה מזהירה במוסד).

אבא שלי היה מסמר כל מסיבה והפליא לנגן במפוחית פה.

הנה מסמך שמצאתי בין ניירותיו של אבי, תעודת שחרור משירות חובה, פברואר 1950, ואישור על קבלת דמי שחרור, 41 לירות.

בשירות הביטחון לא קיבלו ברוח טובה את פרישתו של אריה. הם אפילו איימו עליו שאם יפרוש יוצב בחיל הנדסה. ואכן מימשו את האיום. אבא שלי הועבר לחיל הנדסה וקיבל את התואר המאיים "חבלן" . במלחמת ששת הימים הוא השתתף בכיבוש רמת הגולן. תפקיד היחידה שלו היה לפלס את דרכם של כוחות החי"ר והשריון ע"י פינוי המוקשים הסוריים. התפקיד היה קשה ומסוכן משום שלא היו בידנו מפות שדות המוקשים.

היערכות לעלייה לרמת הגולן, מ. ששת הימים. ראשי תיבות זחל"ם – זחל למחצה

לאחר המלחמה, יצא אבי לשירות מילואים למשך 90 יום מידי שנה בשנה, כדי להמשיך ולפנות את המוקשים הסוריים ברמת הגולן. פינוי המוקשים היה ידני. זחילה בין אבני הבזלת והקוצים, חיפוש ונטרול מוקשי אדם ומוקשי רכב בעזרת דקר (היום נקרא "ערכת חיטוט"). זוהי מלאכה הדורשת מיומנות גבוהה, אך בעיקר עצבי ברזל. המוקשים ישנים, חלודים ובלתי צפויים. לחלקם מנגנוני השהייה והטעייה. השהות בתוך שדה המוקשים היתה במשך ארבע שעות שאחריהן יורדים לאזור מחניים לנוח בחורשת אקליפטוס, ואז עולים שנית לעוד ארבע שעות של פינוי מוקשים.

פינוי מוקשים ברמת הגולן. הסרט הלבן מסמן את נתיב ההתקדמות. סימנתי בחיצים אדומים את המוקש בקרקע שעדיין לא נוטרל, ומאחור המוקש שכבר טופל.

בשדה המוקשים ברמת הגולן. שימו לב לברכיות – מגיני הברכיים על רגליו של אבי. שעות רבות של זחילה מורטת עצבים. בתיבות העץ מניחים את חלקי המוקש שנוטרל.

החבלנים, אנשי מילואים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, בעת "מנוחתם" בצל עצי האקליפטוס ליד קיבוץ מחניים. אבי, סמל המחלקה, מאחור בעמידת פישוק סמכותית…

מה שמפליא אותי הוא שאבי נמצא בשדה המוקשים ללא אמצעי מיגון, אפילו בלי קסדה. בתמונה הבאה שפורסמה על ידי "הרשות לפינוי מוקשים ונפלים" נראה מפנה המוקשים הממוגן כיאות ומצוייד במגלה מתכות. השדה הועלה באש כדי להסיר את הצמחייה:

וכך נראה לוחם הנדסה קרבית כיום, באימון של פינוי מוקשים ברמת הגולן. רק סרט הסימון הלבן לא השתנה. מקור: ויקיפדיה:

חיל ההנדסה קיבל את פרס בטחון ישראל בשנת 1969, על בניית ביצורי "קו בר-לב" תחת אש… על החתום משה דיין.

ברמת הגולן טמונים עדיין כמיליון מוקשים. פעולות הפינוי של הרשות לפינוי מוקשים ונפלים מתנהלות באיטיות.

אריה סיים את שירות המילואים בשנת 1979, בהיותו בן 54 שנים, לאחר שתי שנות שרות חובה ו-29 שנים בשירות מילואים. ובנוסף לכך יש לזכור את השירות בהגנה, ובמלחמת העצמאות לפני 1948. תעודת השחרור מונה את אותות המלחמות להם היה זכאי, ולכך יש לצרף גם את אות מלחמת שלום הגליל.

אום ח'אלד

לאחר חתונתם התגוררו הוריי בשכירות בשכונת בן-ציון בנתניה, שכונה שמרבית תושביה עולי תימן. בשנת 1952 או 1953 עברו הוריי להתגורר בשכירות בכפר הערבי הנטוש אום ח'אלד. אני נולדתי שם בשנת 1954, פחות משנתיים לאחר לידת אחי הבכור משה, ושבע שנים לפני שאחותי תמר באה לעולם.. כאשר הקימה הסתדרות בני בנימין, אנשי מושבות העלייה הראשונה הוותיקות, את נתניה, הם רכשו בשנת 1928, בכספו של הנדבן האמריקאי נתן שטראוס, 1,400 דונם של קרקע מאת השייך של אום ח'אלד – צלאח אלחמדאן. השייך נותר ידידותי למתיישבים החדשים, ואף הגן עליהם ועל רכושם בתקופת הגירוש התורכי ובמאורעות 1929.

בתי הכפר המקוריים היו בנויים אבני כורכר, אבן מקומית, וביניהן אדמת חמרה, והם הלכו והתפוררו והוחלפו בבתי בלוקים. בחצרות הבתים החדשים יכולת עדיין לראות אבני ריחיים ובגדרות הבתים אבנים מסותתות שנלקחו מן המצודה הצלבנית בראש הגבעה. ה"רחובות" היו דרכי עפר (בקיץ) ובוץ (בחורף) בהן התנהלו בכבדות עגלתו המטפטפת של מוכר הקרח, עגלתו של מוכר הנפט עם המיכל האדום עליה וצלצול הפעמון המכריז על בואה. הקרח והנפט היו חיוניים מאוד משום שהכפר לא היה מחובר עדיין לרשת החשמל. במטבח עמד מקרר-קרח קטן, הבישולים נעשו על גבי פתיליות והמים במקלחת ובימי הכביסה חוממו בעזרת הפרימוס הרועש. התאורה היתה על ידי עששיות, שאנחנו קראנו להן "מנורות נפט". בהמשך הופיעה ברחוב גם עגלתו של מוכר הסודה עם ה"סיפולוקסים" הכבדים. זו היתה העגלה המעניינת מכולן משום שהיתה רתומה לסוס בלגי רחב גרם, שקרסוליו מכוסים בציצות שיער עבותות. סוסים אלו הועסקו בבלגיה בהובלת עגלות הפחם במחשכי מכרות הפחם, ולא זכו לראות אור יום. יום אחד הופיע גם החשמל ואז הותקנה בתקרת החדר הגדול נברשת הנחושת והזכוכית – ה"לוסטרה". מן השוליים המזרחיים של הכפר ועד לעמק חפר, השתרעה חורשת אקליפטוסים, שריד ועדות לביצות שהיו כאן, בין מרזבות הכורכר. לי כילד זה נראה כיער עבות המשתרע על מרחבים עצומים. העצים ראשם בשמיים, והקרקע מכוסה בעליהם היבשים, המרשרשים למדרך רגל. כאשר אתם חולפים בכביש מס' 2 (כביש החוף) במחלף נתניה (כניסה צפונית) תוכלו לראות שורת עצי אקליפטוס משני צידי הכביש, שריד לחורשה שהיתה. המסגד של הכפר, שנבנה מאבני כורכר מסותתות בשנת 1865, נותר בשלמותו, מלבד צריח המואזין שהוסר, והפך, עד לימינו אלה, לישיבת אברכים, כיום "ישיבת בריסק נתן". שם היינו מתפללים בשבתות, בין האברכים הנלחמים בחירוף נפש וביידיש עסיסית על "עלייה לתורה".

מרכז הפעילות של ילדי הכפר היה עץ השקמה המפואר, ששימש לנו מגלשה, נדנדה, ומתקן נינג'ה לטיפוס, וגזעו החלול מקום מסתור במשחקי המחבואים. זהו העץ בעל הגזע הרחב ביותר בארץ ישראל ואולי באזור כולו – דרושים 25 צעדים על מנת להקיפו.

גילו של הענק הישיש כמה מאות שנים, ויש האומדים את גילו כ-1200 שנים. הוא הופיע בתיאורי המסע של נוסעים וחוקרי ארצות מן המאה התשע עשרה, ביניהם משה ויהודית מונטיפיורי, שחסו בצלו בשנת 1839. בשנת 1873 נעשה איור של העץ, איור זה מופיע באחד מארבעת כרכי הספר Picturesque Palestine, Sini, and Egypt, (ישראל, סיני ומצרים בציורים), שערך Charles William Wilson , (שגילה את קשת ווילסון בהר הבית). הנה האיור בספר שפורסם בשנת 1883.

איור זה מופיע כיום כפסיפס למרגלות העץ.

  העץ עדיין מלבלב ונושא שפע של פירות. בשנת 2011 צילמתי את העץ והסרטון הקצר מצוי ביוטיוב , בשם:  The Old Tree, HD movie – Oldest Shikma tree in Israel

צפו בסרטון (רצוי עד תומו) כדי להתרשם מעוצמת העץ העתיק. (כיום ברחוב בנימין מינץ ליד מגן דוד אדום).

בגבעה מעל העץ מצויים שרידיה הדלים של מצודה שנבנתה על ידי אחד הנסיכים הצלבנים – רוג'ר מלומברדיה. היא מוזכרת בכתבים משנת 1135 בשם: Castellum Rogerii Langobardi המצודה נהרסה בכיבוש הממלוכי ומאז הולכים שרידיה ונעלמים, ללא שימור והשגחה.

להיכן ומתי נעלמו תושבי הכפר הערבים, שהיו ביחסי שכנות מצוינים עם תושבי נתניה, ולא היו מעורבים כלל במלחמת העצמאות? התשובות על כך מופיעות בגרסאות שונות בתכלית, באתר הרשמי של עיריית נתניה  לעומת מקורות אחרים כגון מאמר מאת ספי בן יוסף ואחרים.

בשנת 1960 עברנו להתגורר ב"שיכון חיסכון" – דירה בגודל 54 מ"ר. ביום שבו נכנסנו לראשונה לדירה היינו כחולמים. מים חמים בברזים, מקרר חשמלי וכיריים-גז. אבא שלי השליך את הלוסטרה בשדה, למרות שיכלה לעשות קריירה נאה בשוק הפשפשים, ואימא שלי לקחה איתה לשיכון את אחת הפתיליות, כי הטעם של הצ'ולנט (חמין) המתבשל כל הלילה בין שישי לשבת, יוצא הכי טוב על פתיליה. וגם כמה עששיות למקרה של הפסקת חשמל. הנה העמוד הראשון בחוזה החכירה של הקרן הקיימת, ששמר אבי.

תעשיית ליטוש היהלומים סבלה ממשברים רבים, בעיקר כאשר בהודו החלו להשתלט על הענף. באחד מתקופות שפל אלו, עבר אבא שלי לעבוד בתעשייה הצבאית (תע"ש). הוא החל לעבוד כפועל במפעל בנוף ים (סמוך להרצליה ולחוף הים), מפעל שייצר חומרי נפץ הודפים. היה עובד בשבתות ובחגים ובמשמרות לילה, כדי להגדיל את שכרו. את בגדי העבודה שלו, שהיו ספוגים בחומצות וחומרים כימיים רעילים, הייתה אימי מכבסת בנפרד משאר הכביסה המשפחתית. כאשר עברתי על המסמכים ששמר, גיליתי כמה הפתעות, דברים שלא סיפר עליהם.

מסתבר להפתעתי שבשנת 1983 הוענק לאבי פרס תע"ש, עבור תרומתו בשינוי שיטות שהביאו לייעול בעבודה ולצמצום משמעותי של שעות יצור.

ולפרס צורף גם שי יקר ערך

אצל אבא שלי התגלתה  מחלת הסרטן, כמו אצל עובדים נוספים במפעל. (תמצית ממצאי תחקירים שבדקו את זיהום הקרקע והמים בחומרים מסרטנים באתרי מפעלי תע"ש, כולל נוף ים, אפשר למצוא כאן) יום לאחר שעבר ניתוח קשה צצו ליד מיטתו בבית החולים, מבעד לערפילי חומר ההרדמה, שני פקידים ממחלקת כח אדם במפעל והודיעו לו באופן רשמי שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת. הניחו איזה נייר על המיטה ונעלמו כלעומת שבאו.

ב-30 ביולי 1992 החריד פיצוץ עז את אזור הרצליה וגוש דן כולו. עשרות טונות של חומרי נפץ שאוחסנו תוך הזנחה, בניגוד לנהלים ובאופן רשלני התפוצצו. שני עובדים במפעל נהרגו, 66 נפצעו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש באזור נרחב. ארבעה מנהלים הועמדו לדין, הואשמו ונגזרו עליהם עבודות שירות!!! כעבור חמש שנים נסגר המפעל, שעל שטחו עתידה להבנות שכונת מגורים. בדיקות הראו שפעילות המפעל הותירה זיהום חמור בקרקע, במי התהום ובמי הים.

אבא שלי המשיך להתנדב ולתרום לקהילה

השנים חלפו ואיתן הגיעו עוד ניתוחים ואשפוזים, ופטירתה של אימי, בה טיפל במסירות אין קץ בשנות חוליה. לקופסת המסמכים הצטרפו כעת אישורים על העסקת עובד זר, אישור על טיפול סיעודי, צוואה ותעודת פטירה. בבוקר היום בו נפטר אבא שלי, בבית החולים קפלן, שאלתי אותו איך עבר עליו הלילה. "לא ישנתי כל הלילה" הזה אבי. "חיכינו למשאית שתבוא לקחת אותנו לקרב". בקרב הזה לא ניצח אבא.

אני חושב שימיו היפים ביותר של אבא שלי היו בחברת החבר'ה בצבא, במלחמות ובשירות המילואים בשדות המוקשים. הנה המחלקה שלו, בחורשת האקליפטוס במחניים (אבי ראשון מימין בשורה הקדמית), ולהם אני מקדיש את הרשומה הזו. ראו אותם. וותיקי קרבות. אנשים טובים מכל שדרות העם, שעוזבים עבודה ומשפחה 90 יום בשנה ועולים לגולן לפנות מוקשים. ולכן כיוונתי כך שרשומה זו תפורסם לקראת יום העצמאות, כי הגענו עד הלום בזכות שכמותם.

151 – אבא שלי. חלק א': מחברון לממלכת פרוסיה ובחזרה

הקדמה

כתבתי עד כה על אישים ואנשי-שם רבים ואף משונים במאה וחמישים הרשומות בנושנות, וכעת הגיעה העת לכתוב על אבא שלי, אריה רוזנברג. אבא שלי נפטר לפני שש שנים, אך רק כעת אזרתי עוז לפתוח את קופסת הנעליים הקטנה בה החזיק את מסמכיו האישיים המעטים, וכמה תמונות. אבא שלי היה אדם פשוט, אם בכלל קיים דבר כזה – אדם פשוט, אדם מן השורה, אלמוני בהיבט הציבורי. לא תמצאו אותו בויקיפדיה. אך סיפור חייו וקורות משפחתו מייצגים נאמנה מה שעבר על העם היהודי והעם היושב בציון ובמדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. היישוב הישן בחברון ובירושלים, מנדט והקמת המדינה. הגירה ותלישות, הקונפליקט בין חרדיות וחילוניות ואפילו התבוללות, ההגנה, צ.ה.ל, מלחמת העצמאות והמלחמות שבאו בעקבותיה. וגם ככל האדם, משפחה, הזדקנות, חולי ומוות. אני מנסה בהעלאת סיפור חייו להתעלות מעל האישי אל ההיבט הציבורי אותו הוא מייצג, נציגו של הרוב הדומם, שנשא בעול תלאות הגולה והמלחמות, הקים מדינה ומשפחה, מעמד העמלים. יחד עם זאת, קורותיו של סבא שלי – חיים רוזנברג, מיוחדים ומפליאים ויכולים לשמש כשלד של רומן היסטורי מרתק.

כצפוי, התחלתי להתעניין בפרטי קורות המשפחה מאוחר מידי. מרבית הקרובים המבוגרים כבר נפטרו, וזיכרונם של אלו שעדיין היו עימנו התעמעם או נמוג. נרשמתי לקורס בגניאולוגיה בארכיון הציוני בירושלים, ובקורס המצוין הופניתי לכמה מקורות מידע באמצעותם התוודעתי לעובדות ומסמכים מן העבר של משפחתי. אגב – הקורס מומלץ מאוד להעשרה וידע כללי, גם למי שלא חפץ לצייר את אילן היוחסין שלו.

היה שתקן, מין שושו כזה, ולכן בסיפור חסרים פרטים רבים. חלק שמעתי מאמא שלי, חלק מאחותו בערוב ימיה. בקטעים מסויימים נקטתי בשיטת "הינדוס לאחור" (Reverse engineering) – בניית העבר הרחוק על פי רמזים בעבר הקרוב.  לא גילה לנו אפילו לאיזו מפלגה הצביע. אני חושב שהעריץ את בגין ואת ירדנה ארזי. רק כשפתחתי את קופסת הקרטון גיליתי שקיבל פרסים ותעודות הצטיינות. לא סיפר לנו דבר על כך. בין המסמכים בקופסת הנעליים – פינת הילדים והנכדים. גלויות ששלחנו אני ואחי במלחמת יום הכיפורים, אני מהמובלעת הסורית, אחי מאפריקה מעבר לתעלה. פינת הגאווה: כרטיסי ביקור שלי ושל אחי. תמונות הנכדים במדי צבא. חיל הים, חיל האוויר.

ברשומה זו אספר על סבא רבא אפרים וסבא חיים ועל ילדותו של אבי, וברשומה הבאה, שתפורסם עוד כמה ימים, אספר על המשך קורותיו של אבא שלי, השלובות בחיי מדינת ישראל.

סבא רבא אפרים והדיליז'אנס

סיפורנו מתחיל עם סבא רבא אפרים, אבל קשה לסמן את תחילת הסיפור במרחב הזמן. הוא נולד בארץ ישראל למשפחה שעלתה לארץ ישראל מאזור מולדובה-רומניה באחת מעליות החסידים והשתכנה בצפת. עליות החסידים המשמעותיות החלו באמצע המאה השמונה עשרה. סכסוכים בין הפלגים השונים, וכן מגיפת הדבר בצפת בשנת 1812, גרמו למעבר חלק מן החסידים לטבריה ולפקיעין, ומשם לערים נוספות מן היישוב הישן, ירושלים וחברון. משפחתו של אפרים עברה לחברון. לאפרים נולדו בחברון שלוש בנות וארבעה בנים: אסתר, חיים (סבא שלי), יהושע, שולם, רבקה, בן-ציון, פרידל.

ניסיתי למצוא את משפחתו של אפרים במפקד מונטיפיורי האחרון (1875), אחד מתוך ששה מפקדי אוכלוסין שיזם ומימן משה מונטיפיורי (חמשה בארץ ישראל ואחד ב-1840 באלכסנדריה), אך הדבר בלתי אפשרי, גם משום שאפרים היה עדיין ילד בזמן המפקד וגם כי רק 10% מן האשכנזים נקבו בשם משפחתם (לעומת 90% אצל הספרדים, הגאים על שיוכם למגורשי ספרד). ובמאמר מוסגר, המפקדים האלה מאפשרים הצצה אל חיי היהודים ביישוב הישן, עיסוקיהם וההבדלים השונים בין האשכנזים והספרדים. האשכנזים התפרנסו מכספי החלוקה והשתייכו לכולל על פי מקום מוצאה של המשפחה. רובם ככולם הצהירו שהם עניים או עניים מרודים. תחת הסעיף "עיסוק/מקצוע אפשר למצוא תיאורים כגון: "אחד הבטלנים הזמינים למניין בבית המדרש", "יושב אוהל הסמוך על שולחן אביו", "עני ידוע מכאובות", "עני ודל". אבל אפרים, הרב-סבא שלי, עבד והתפרנס במלאכה קשה – נהג דיליז'אנס – כרכרה רתומה לסוסים. ובנו הגדול, חיים – סבא שלי, עזר על ידו.

דיליז'אנס

הדיליז'אנסים הובילו נוסעים בתוואי הדרך ההיסטורית יפו-ירושלים, אשר יצאה משער ירושלים ביפו והסתיימה בשער יפו בירושלים (או להיפך). הנוסעים והסוסים החליפו כח ויכלו גם ללון בחאן בשער הגיא או בחאן ברמלה. בעלייה לירושלים ירדו הנוסעים ועזרו לסוסים בדחיפת הכרכרה.

"התחנה המרכזית" של הדיליז'אנסים בשער יפו

בשנת 1860 הציבו השלטונות העות'מנים 17 מצדיות זהות, מאוישות בשוטרים רכובים, שתפקידם להגן על הנוסעים מפני שודדי הדרכים. שלוש מצדיות שרדו בשלמותן – בצד המערבי של מחלף השבעה (מכוסה בצבע לבן, בתוך מתחם פרטי אך אפשר לבקר), בצד הדרומי של חצר מנזר לטרון (משופץ ושמור להפליא) ובכניסה לשער הגיא מאחורי תחנת הדלק בצד הצפוני של הכביש. חשיבותם של הדיליז'אנסים ופרנסתו של אפרים ירדו פלאים לאחר סלילת קו הרכבת יפו-ירושלים ב-1892, לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם השני. בשנות בצורת, כאשר יבשו בורות המים בירושלים, היה נוסע אפרים להביא מים מעין מבוע בנחל פרת (ואדי קלט). בספרו של עגנון "תמול שלשום", הרומן האולטימטיבי של תקופת העלייה השנייה, יש תיאור גאוני של הנסיעה בדיליז'אנס לירושלים בערך ב-1910 (ספר שני, ירושלים, פרק ראשון):

"נסעה העגלה בין צוקין וסלעים, תלוליות וצורים. אלו מראים פנים של זעם ואלו פנים של אימה. אלו ואלו מתגעשים להתגלגל על האדמה השחוקה שלרגליהם, והאדמה השחוקה כורכת עצמה כנחש ומשתלשלת סביב העגלה. אינה מספקת לבלוע אותה עד שמסיעין הסוסים את העגלה, והאדמה נושרת איברים איברים."

שער יפו והדיליז'אנסים בזווית רחבה יותר

אשתו של אפרים נפטרה בסביבות 1910 ואפרים התחתן שנית, עם אסתר, שהגיעה ממצרים, וממנה נולדו לו עוד שני בנים (ראה בהמשך). הילדים הגדולים – אסתר וחיים, נותרו בבית וחמשת הילדים הצעירים נשלחו לבית היתומים דיסקין בירושלים. באלבום התמונות המשפחתי שמורות תמונותיהם של הילדים, הבנים בחלוק "ירושלמי" ותרבוש. בבית היתומים בו ההנהלה והחינוך היו של חרדים, שרר משטר של תת-תזונה, אלימות פיזית והתעללות. זו היתה נקודת שבר במשפחה והילדים שבגרו לא מחלו לעולם על שליחתם לבית היתומים. כנראה שהמשפחה עברה להתגורר בירושלים בגלל עיסוקו של אפרים, או פטירתה של רעייתו, ולא חוותה את הטבח בחברון ב-1929, אך אין לי מידע או אישור על כך ועל התאריך המדויק, אם אכן עברו. בצילום למטה – פרידל ושולם בבית היתומים.

סבא חיים מגויס לצבא התורכי ומגיע לגרמניה

חיים, סבא שלי, נולד בחברון בתאריך 2.10.1897 – ממש לפני מפנה המאה. כאמור, בהיותו הבן הגדול ביותר, עזר לאביו בנהיגה בדיליז'אנס וטיפול בסוסים. בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיים גויס לצבא התורכי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חברה הממלכה העות'מאנית ל"מעצמות המרכז". הממשל העות'מאני ביטל את משטר "הקאפיטולציות" (8/9/1914) אשר העניק לנתיני אוסטריה, אנגליה, גרמניה, צרפת, ורוסיה זכויות מיוחדות וחסות קונסולרית. עם הביטול נעשו למעלה ממחצית יהודי ארץ- ישראל נתינים זרים והיו מיועדים לגירוש (חלקם עזבו, חלקם גורשו למצרים, בייחוד נתינים רוסיים, מאחר שרוסיה היתה אויבתה של תורכיה במלחמה זו). על רקע זה קמה בישוב תנועת ההתעתמנות, קרי קבלה מזורזת של האזרחות העות'מאנית, המחייבת גם התגייסות לצבא. זאת, במגמה להציל את הישוב היהודי בארץ- ישראל מגירוש. בארץ ישראל שררו רעב ומגיפות שהפילו חללים רבים, וכן התעמרות השלטון התורכי, בראשו ג'מאל פשה. חיים גויס מתוקף היותו עות'מאני. חיים שמר באלבום התמונות שלו צילום של חייל תורכי, כנראה חבר לנשק.

התורכים הכריזו על המלחמה כמלחמת ג'יהאד ולכן היהודים והנוצרים לא שרתו כלוחמים אלא בתפקידי מנהלה. מתגייסי היישוב היהודי, מלבד מעטים שהוכשרו כקצינים, שובצו לגדודי עבודה בהם התנאים היו בלתי-אנושיים. בנוסף לעבודת הפרך  – רעב, מחסור בבגדים ונעליים, מחלות ואלימות. איני יודע לאיזו חזית נשלח חיים ומה היה תפקידו שם. ברור שהיה באזור קרבות משום שנפצע – כדור פילח את זרועו. קצינים ובעלי מקצוע גרמנים סייעו לצבא התורכי בכל החזיתות ומי שטיפל בחיים לאחר פציעתו היה רופא גרמני, שהפך את חיים למשרתו האישי. כאשר חזר הרופא לגרמניה מולדתו, לקח איתו את חיים. וכך מצא עצמו חיים, הנער מחברון וירושלים, בעיר ברסלאו (Breslau), עיר על גדות נהר אודר, בירת מחוז שלזיה בממלכת פרוסיה. בעיר זו היתה קהילה יהודית מן העתיקות באירופה, החל מן המאה ה-13, ובזמן מלחמת העולם הראשונה היתה זו הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, שמנתה למעלה ממאתיים אלף יהודים. בשנת 1945 כבש הצבא האדום את העיר והיא סופחה לפולין, שמה כיום וורוצלב (Wroclaw).

בצילומים של חיים מתקופה זו, הוא נראה מהודר, אפילו מטורזן, בחליפה, עניבה ומקטרת.

חיים נעשה יינן, מומחה לייצור ושיווק יינות, ועבד ביקב Weiss & Zagorski (וייס וזגורסקי, שמות יהודיים). כיצד הפך הנער מחברון, ממשפחה חרדית, העוזר לאביו לטפל בסוסי הדיליז'אנס ותרבוש על ראשו, ליצרן וסוחר יינות? כיצד רכש השכלה וכיצד השתלט על השפה הגרמנית? הנה צילום מאלבומו של חיים, של היקב בו עבד:

את הדיליז'אנס והסוסים החליף חיים במכונית בעלת כמה וכמה כוחות-סוס…

ויתרה מכך – חיים החליף את שמו הפרטי לשם גרמני: היינריך (Heinrich), שאפילו אינו תרגום שמו העברי, והתחתן עם אישה גרמניה, לא יהודיה, בשם גרטרוד (Gertrud), אותה הכיר כמוכרת בחנות יינות. גרטרוד נולדה בברסלאו, והיתה מבוגרת מחיים בשלוש שנים.

בתאריך 14.2.1925 נולד אבא שלי וקיבל את השם: היינץ ליאופולד (Heinz Leopold). שנה וחצי לאחר מכן באה לעולם אחות של אבא שלי, וקיבלה את השם: אורסולה (Ursula). הנה סבא חיים ואבא שלי הפעוט:

והנה כל המשפחה, הילדים בבגדי מלחים כמקובל אז:

הנה בתמונה הבאה, היינץ ליאופולד ואורסולה בדרכם לבית הספר. בצילום השני אבא שלי אוחז בחרוט מלא ממתקים שמקבל כל ילד ביום הראשון ללימודים בכתה א'. החרוט נקרא בגרמנית Schultüte ואפשר לקרוא עליו כאן.

וישנם צילומים על המזחלת בשלג ובפיקניק על גדות הנהר אודר, אך בשנת 1933 הכל השתנה.

סבא חיים חוזר לפלשתינה

בשנת 1933 הופעלו חוקי ההפליה נגד יהודים במלוא כובדם. בריוני פלוגות הסער רצחו יהודים רבים בברסלאו, ואנשי העסקים היהודים חיסלו את עסקיהם. נושאי משרות יהודים סולקו מן האוניברסיטה ומבית המשפט. בוקר אחד מצאו חיים וגרטרוד צלב קרס גדול מצויר על קיר חזית ביתם (הצילום מצוי באוסף התמונות המשפחתי). במבט בוחן על צילומי המשפחה מצאתי הד לאווירה ששררה אז, ואולי זה צולם כך בכוונה. הנה בצילום הראשון שני הילדים על גדות הנהר:

הגדלתי את התמונה, ועכשיו אפשר לראות מה כתוב בגרפיטי על הקיר מעבר לנהר. בין מלה למלה צלבי קרס. משמעות המלה הראשונה "לנקות" (במשמעות של הרחקת זבל או ניקוי אורוות), ומשמעות המלה השנייה "רשימות". יש כנראה המשך למשפט. ראו הארה בתגובתו של habaheer בנושא זה.

חיים החליט לחזור לארץ ישראל, כנראה ההחלטה הגורלית ביותר שעשה בחייו. אך לשם כך היה צריך לקבל סרטיפיקט מן השלטון המנדטורי ולהוכיח שיש מי שיקלוט אותו ויתמוך בו כלכלית כדי שלא ייפול למעמסה על הציבור. הנה טופס הבקשה שמילאו כאן שני אחיו, בן ציון ויהושע, שציינו את מקום עבודתם – סנדלרייה בתל אביב ומנהל עבודה בפרדס של ירמיהו בוקסר בנס ציונה, ואת גובה שכרם החודשי. השלישי הוא יעקב ציגלרויט, נהג משאית מראשון לציון, בעלה של רבקה, אחות של חיים, כלומר גיסו של חיים (ראו עליו בהמשך). לטופס צורפו גם אישורים של שלושת המעסיקים של המבקשים, וכך אני יודע שהפרדס הוא של משפחת בוקסר הידועה בנס ציונה. הנה חלקו העליון של הטופס, שהגדלתי להקלת הקריאה. מן הטופס למדתי שחיים התגורר ברחוב הומבולדט, אחד משני האחים המפורסמים (על האחד נכתב הספר "המצאת הטבע"). שימו לב מה כתבו האחים בהגדרת מקצועו של חיים: "חקלאי ויוקֵב" . יוקב במשקל יוגב, כלומר, עובד ביקב.

חיים-היינריך ובני משפחתו – גרטרוד, היינץ ליאופולד ואורסולה – קיבלו אישור לעלות לפלשתינה. עבור חיים זו הייתה חזרה הביתה. באוגוסט 1933 הוטבעו חותמות הרייך על מסמכיהם והם הפליגו מנמל טרייסט באיטליה אל נמל יפו, במהירות מרבית של 32 קמ"ש, על גבי אוניית הקיטור מרתה וושינגטון, שנקראה ע"ש הגברת הראשונה הראשונה של ארה"ב והיתה בעלת היסטוריה מעניינת. ב-1932 הוסב שמה ל"תל-אביב". התמונה הראשונה היא ציור משנת 1909 המתאר את הפלגת האוניה מנאפולי לניו-יורק, כשברקע הר הגעש המעשן. התמונה השניה היא צילום משנת 1919 כאשר האניה היתה בצי האמריקאי.

הנה הפספורט של אבא שלי, שהיה בן שמונה.

באוקטובר הוחתם הדרכון על ידי הבריטים בברלין (למעלה בצד ימין) .

בין תאריך הלידה לבין שם ארץ המוצא "פרוסיה), מופיעה חותמת כחולה מטושטשת: "Palestine".

והנה תעודת המסע המשפחתית:

בעמודים הפנימיים של תעודת המסע (התמונה הבאה) אפשר לראות כמה דברים מענינים: מקום הלידה של חיים נכתב "ירושלים". בסעיף מקצוע כתוב שהיה Weinkaufer' , שמשמעותו המילולית "קונה יין", כלומר סוחר יינות, אך גם יינן וטועם יין. בסעיף סימני היכר מופיע תיאור פציעתו ביד שמאל. התעודה נחתמה באוגוסט 1933.

בתאריך 13.11.1933, בנמל יפו, רשם פקיד מחלקת העליה והעבודה של הסוכנות היהודית לא"י את שמותיהם של התיירים והעולים שהגיעו באוניה מרתה ושינגטון. הנה ברשימה חיים ובני משפחתו בשמותיהם הגרמניים.

האוניות שהגיעו לנמל יפו לא יכלו להגיע עד לקו החוף בגלל הסלעים (סלע אנדרומדה) ועגנו במרחק מה מן החוף. ערביי יפו היו יוצאים לקראת האוניות בסירות קטנות, והנוסעים וכבודתם היו מורדים-מושלכים לסירות שהיו משיטות אותם אל החוף. דודה שלי, אז אורסולה בת ה-7, מספרת שהופתעה לשמוע את אבא שלה, חיים, משוחח עם משיטי הסירות בערבית. את מזוודתו מילא חיים בספרים עבי-כרס בגרמנית, שעסקו בייצור יינות וליקרים. כאשר הגיעו לארץ ישראל נעלמו השמות הגרמניים של בני המשפחה. היינריך חזר להיות חיים, גרטרוד הפכה לרות, אבא שלי, היינץ-ליאופולד הפך לאריה (ליאו = אריה) ואורסולה נקראה מעתה שושנה.

חיים ומשפחתו הגיעו לכפר גנים, שהיה אז יישוב עצמאי בעל צביון חקלאי, ואחר כך נבלע בתוך פתח תקווה – מלאבס, שם שכרו צריף קטן ברחוב פיק"א. אני זוכר את הצריף הזה, המכוסה ב"נייר זפת" שחור, ובחצרו מתרוצצים תרנגולי הודו. הרהיט הדומיננטי בתוך הבית היה גרמופון ענק, עם ידית לדריכת הקפיץ (מנואלה), עליו נוגנו תקליטי בקליט עבים עם אופרות. הנה צילום נהדר של רות, שושנה ואריה בצריף. אריה עם כובע שעם אוסטרלי.

ברשימת הבוחרים לראשות המועצה המקומית פתח תקווה משנת 1936, מצאתי את שמותיהם של חיים רוזנברג בן אפרים ורות רוזנברג בת יהושע. כשהראיתי זאת לאבא שלי ביום הולדתו התשעים, התבדח שצריך היה לכתוב רות בת ישוע. חיים פנה ליקבים בראשון לציון ובזיכרון יעקב והציע את שירותיו כמומחה ליינות וליקרים, אך בשני היקבים נאמר לו שהם מייצרים יין לקידוש ואין להם צורך במומחים. חיים היה מאוכזב מאוד, שיברון-לב שנשא עד לסוף חייו הקצרים. כדי לפרנס את משפחתו פרש יריעת בד מתחת לגרם מדרגות ופתח דוכן קטן לירקות ופירות בשוק של פתח תקווה.

דוכן הירקות הקטן של חיים בשוק בפתח תקווה. חיים בוצע אבטיח "על הסכין". מאחוריו כרזה של ה"אגוד למען תוצרת הארץ" המזהיר מפני קניית בננה זרה. מעל הארונית תלויים ספוגי רחצה טבעיים "ליפה" (זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה). הגג הוחלף בפח גלי.

ועד סוחרי השוק של פתח תקווה. חיים יושב ראשון מימין.

אבי לא סיפר כלום על חיי המשפחה באותם ימים. בשנת חייו האחרונה, יזמתי מפגש העלאת זיכרונות עם שושנה, אחותו, שהיתה בת 89 והתגוררה בדיור מוגן. תגובתה הראשונה של שושנה היתה שאינה יכולה לדבר על העבר, משום שכל שכניה למסדרון הם ניצולי שואה ואם הם ידעו שאמא שלה היתה גרמניה הם יהרגו אותה. ואז הסתבר שטראומה זו מלווה את שושנה, וכנראה גם את אבא שלי, מילדות. שושנה סיפרה שהורי חברותיה לבית הספר, איכרי פתח תקווה, לא הרשו לבנותיהם לשחק עם שושנה, ואסרו עליהן להזמינה לבתיהן, משום ש"אמא שלה נאצית ואבא שלה ערבי". חיים היה שחום-עור ודיבר ערבית רהוטה עם הפלאחים והסוחרים הערבים בשוק, אבל השמועות לא מנעו מן החרדים לשנורר מחיים ירקות ופירות כתרומה, והוא נתן בנדיבות. אבי ואחותו למדו בבית הספר היסודי פיק"א בבניין ההיסטורי בפינת הרחובות פיק"א-רוטשילד, המיועד כיום לשימור. כשהחלו ללמוד בתיכון היה עליהם לשלם שכר לימוד שלא היה ביכולתו של חיים לשלם, ואז הגיע להסכם עם מנהל בית הספר, שבמקום שכר לימוד, המנהל ובני משפחתו המורחבת יקבלו ירקות ופירות בחינם. שושנה סיפרה שהיו מרוקנים את החנות הקטנה. היו אלו שנות מלחמת העולם השנייה, ואת גרטרוד-רות החרימו ונידו. היא מצאה בדוחק עבודה בניקיון בתיהם של הרופאים הייקים במושבה. שני אחיה של גרטרוד שירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הגרמני בצוללות, ושניהם נהרגו במלחמה. הנה כמה תמונות שמצאתי באלבום המשפחה, אחיה של גרטרוד בצבא הקיסרי הגרמני לפני מלחמת העולם הראשונה (1913), ולאחריה (1920).

בשתי התמונות האחרונות, אחיה של גרטרוד מסומן ב-X (יושב בצד ימין). בצילום התחתון – כנראה יחידה להגנה מפני מטוסים. החברה ששמה צרוב בצד ימין למטה, יצרנית הזרקורים, קיימת עד היום ומייצרת פנסי קסנון למכוניות.

המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם. שושנה נעשתה תופרת. אבא שלי התגייס לארגון ה"הגנה" . הוא עבד כאח בבית החולים עפולה וגם כחובש בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, ואז נשאב אל סדנאות היזע של מלטשי היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי. המשך קורותיו ברשומה הבאה.

אריה ושושנה בחוף הים בתל אביב, 1934-1935, ישראלים לכל דבר

סבא חיים נפטר בהיותו בן 56, שנה אחת לפני שאני נולדתי, ולא זכיתי להכירו. הוא עבר בחייו מהפכים מפליאים, מנער בירושלים העות'מאנית ליינן בגרמניה, ושוב לחיי מחסור בארץ ישראל. ומת טרם זמנו. סבתא גרטרוד היתה מגיעה אלינו לנתניה, בייחוד כאשר אבי יצא לשירות מילואים, וזה קרה במשך כמה חודשים מידי שנה (פרטים ברשומה הבאה). לא ידעה כלל את השפה העברית. כל ערב היתה פורמת את שערה שהגיע כמעט עד הרצפה, מסרקת אותו בקפידה רבה, ואז מגלגלת אותו סביב ראשה ככעך. חייה לא היו קלים כאן, סבלה מחרם ונידוי. ובערוב ימיה לקתה בדמנציה קשה. הנה תמונתם של חיים וגרטרוד-רות בהיותם מבוגרים, גרטרוד נראית כפי שאני זוכר אותה.

פרטים נוספים על משפחתו של סבא רבא אפרים:

בשנת 1939 נערך מפקד האוכלוסיה העברית בירושלים , כהכנה לבחירות לכנסת ישראל בשנת 1942. טפסי המפקד שמורים בארכיון הציוני ושם מצאתי את משפחתו של אחד הבנים שנולדו לאפרים מאשתו השניה אסתר – .שהגיעה מאלכסנדריה והיתה בת 55 בעת המפקד. הנה טופס המפקד במשפחתו של מנחם בן אפרים רוזנברג, נגר במקצועו, בשכונת גבעת שאול. מצויין שאסתר ספרדיה, ומידי פעם ישנה אצל בנה השני בחצר כולל רומנים.

בארכיון מוזיאון ראשון לציון מצאתי את רבקה (רוזנברג) ויעקב ציגלרויט. זאת בעקבות טופס הבקשה לרשיון עליה שיעקב חתום עליו. נפגשתי עם נכדותיהם.

מן הפרטים הכתובים על רבקה, אחותו של חיים ודודה של אבי, אפשר לאשרר כמה עובדות חשובות בסיפור המשפחתי. היא נולדה בחברון בשנת 1902, אמה נפטרה בילדותה והיא נשלחה לבית היתומים "דיסקין". לזוג היו שני בנים, מתניה ואמנון. הבן הצעיר אמנון נהרג בגיל 16, כאשר שני מטוסים מצריים הפציצו את ראשון לציון ותל אביב ב-3.6.1948. בראשון לציון נהרגו 25 אזרחים בהפצצה זו. עוד באותו היום הופלו שני המטוסים בידי מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר. אחת מן הנכדות של רבקה ויעקב נקראת אמנונה על שמו.

בן ציון, האח הצעיר ביותר של חיים, סנדלר במקצועו, התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי. המתנדבים נשלחו ליוון כחיל חפרים, רובם אפילו ללא נשק. ב-21 מרץ 1941 נכנע הכח הבריטי לגרמנים, אשר לקחו בשבי 10,000 מהם, מתוכם 1300 מתנדבים מא"י. מאחר והם היו חיילי הצבא הבריטי, בחסות הצלב האדום, לא נשלחו השבויים היהודים למחנות ריכוז, אלא למחנות שבויים שהועסקו בעבודות כפייה קשות. רצה הגורל, ובן ציון הועבר למחנה עבודה בשלזיה, על גדות נהר האודר, אותו מחוז בו התגורר חיים שמונה שנים לפניו, אך כעת הוא היה בתחומי פולין. השבויים שוחררו ב-1944 ע"י הצבא האדום והצבא האמריקאי והמשיכו לשרת בצבא הבריטי עד 1945.

המשך קורותיו של אבא שלי ברשומה הבאה:

אבא שלי. חלק ב' – מאום ח'אלד לנוף ים.

150 – י. מרגולין – הדוד יהושע

מאת: אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

בלוג "נושנות" הגיע לרשומה מס' 150. החלטתי להקדיש רשומה חגיגית זו לאדם מיוחד – יהושע מרגולין – ממניחי היסודות המדעיים-חינוכיים של לימודי הטבע בארץ ישראל. זכיתי ללמוד בבית הספר העממי (כך קראו לזה אז) ממורה לטבע שפעל על פי משנתו ורוחו של מרגולין, בין כתלי הכתה, בטיולי החוג לטבע והחוג לאסטרונומיה, ובחדר הטבע שהיה מוזיאון לכל דבר, מורה שהשפיע על אישיותי ומהלך חיי.

יהושע מרגולין

אחרי אלפיים שנות ניתוק מן האדמה ומן הטבע של ארץ ישראל, החזרה אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות" היתה כרוכה במפגש ראשוני עם הריה ועמקיה, ביצותיה ונחליה, צמחייתה ובעלי החיים בה, ללא ידע מוקדם מלבד סיפורי התנ"ך, ובלי שיהיו בנמצא ספרי לימוד בעברית בתחום זה . הכרת טבע הארץ נחשבה כמרכיב חשוב בחזרה אל המולדת, שאנו מצווים לעבדה ולשמרה. וגם כלי לטיפוח אהבת המולדת והנכונות להקריב הכל למענה. יהושע מרגולין היה במשך חצי יובל שנים עמוד התווך של לימודי הטבע בארץ ישראל המתחדשת. בית המדרש למורים ולגננות הפך לסמינר, וזה הפך למכללה אקדמית, אך משנתו של מרגולין עדיין רלוונטית ותקפה ונלמדת ונחקרת במוסדות להכשרת מורים וגננות.

הנה רשימה של מרגולין ששמשה כהקדמה לספר שיצא לאור במלאת עשור לפטירתו."החינוך לטבע, משנת יהושע מרגוליןספר זיכרון, עשר שנים לפטירתו" (הקיבוץ המאוחד,1957). הספר יצא לאור במלאת עשור לפטירתו של מרגולין וחולק כשי לבוגרי מחזור תשי"ז בסמינר הקיבוצים. מרוכזים בו משנתו הפדגוגית של מרגולין, כמה פרקים אוטוביוגרפיים, קווים לדמותו ותוכנית ללימודי הטבע שכתב בשנת 1939. מקסים התיאור האידילי של טבע ארץ ישראל ונופיה, בשפתו הפיוטית של מרגולין:

מרגולין היה פורץ דרך בתחום החינוך ולימודי הטבע, ובהבנת נפשו של הילד. הוא העשיר את מדף הספרים המדעי-פדגוגי של לימודי הטבע, ותרם להכשרתם של מורים וגננות, סטודנטים ותלמידי בתי ספר שפקדו באלפיהם את המכון הביולוגי-פדגוגי ואוספיו. הוא היה החלוץ במה שנקרא היום "הוראת המדעים" ופרסם תוכניות לימוד לכל גילאי בית הספר. חדשנותו מתבטאת בכך שהוציא את כיתת הלימוד החוצה, לטבע, וחשב כיצד לנצל את לימודי הטבע לא רק להקניית ידע, אלא להעשיר את הילדים בחוויה בה משתתפים כל החושים, ובערכים של אהבת הטבע ושמירתו. הנה למשל קטע מתכנית הלימודים שהציע המתייחסת לחושים:

הנה כמה מן הנושאים שסביבם רקם מרגולין תוכניות לימוד. החומר העיוני היה מלווה תמיד בעבודה מעשית ועריכת ניסויים, והיה מתובל בשירים שחיבר מרגולין עצמו. או כפי שכותב אליעזר שמאלי: "כי מדע, אהבה לארץ ולטבע וחבה לספרותנו העתיקה מתאחדים בספרים טובים אלה, ויוצרים מזיגה מופלאה".

דוגמה לכמה מן הנושאים סביבם חיבר מרגולין תוכניות לימוד (מתוך 50 נושאים): גינת החורף, הגשם הראשון, הדבורה והכוורת, גידול תולעי משי, הים, חיות הבית, מחזור המים בטבע, הנחל והביצה, היער והחורש, שיחות על גוף האדם, הפחם והנפט, האור והקול, הגדרת צמחים בעזרת המגדיר, אקולוגיה של הצומח והחי, יסודות המכניקה, תורת המגנטיות והחשמל.

רשימת הספרים שחיבר מרגולין. חלקם יצאו לאור על ידי הוצאת אמנות כמובן:

צילמתי כמה מחוברות הניסויים שפרסם מרגולין. רמת המידע והניסויים גבוהה מאוד, ומתאימה גם כיום ללימודי הטבע בבתי הספר, הכם באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. וגולת הכותרת – הנחיות להתנהגות במעבדה המופיעות בראש כל חוברת:

מרגולין היה איש אשכולות, רחב אופקים. ידע לצטט בעל פה את הספרות והשירה הרוסית, לרמונטוב ופושקין, ואת שירתו של ביאליק. עסק בתיאטרון ובמוסיקה. הנה דוגמה לשירים מפרי עטו ששילב בתוכניות הלימודים, מרגולין גם כתב סיפורים ושירים בנושאי טבע וחגים חקלאיים ב"דבר לילדים" תחת שם העט "הדוד יהושע" הכינוי שדבק בו על ידי הילדים. תחילה שיר בנושא הים:

ושיר נוסף מאת מרגולין, על החילזון, שהתלווה לסיפור לפעוטות מפרי עטו, כנראה פורסם בדבר לילדים:

תמצית עקרונות החינוך לטבע על פי מרגולין:

ללימודי הטבע שלושה שלבים או דרגות: א. חשיפת הילד בפני פלאי הטבע. ב. עובדות מחיי הטבע. ג. גילוי חוקי הטבע.

פעילות  תמיד של חניכים ומחנכים, עבודה חרוצה ומכוונת יפה אל התכלית.

הסתכלות  וחקר, חריגה מן הכתלים, הליכה אל הנוף וחיפוש אחרי מה שלא כתוב בספרים.

דרך ארץ  בפני החיים, בפני צמח וחיי ואדם, בפני כלל האדם והאדם היחיד, ובראש וראשונה בפני הילד.

(גילוי נאות – אני ממש מתרגש למקרא דברים אלה, בייחוד העיקרון האחרון. (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?).

גולת הכותרת של מפעלו המדעי-פדגוגי של מרגולין היו שני הכרכים של ספר הזואולוגיה – חסרי חוליות, בעלי חוליות. הראשון יצא לאור בשנת 1943 ומאז במהדורות רבות. את החלק השני עליו טרח עד ליומו האחרון, לא זכה לראות. אני מדפדף בספר זואולוגיה מאת י. מרגולין ונזכר בנוסטלגיה לחלוחית בלימודי הטבע בבית הספר העממי. נזכר בהידרה ובדפניה, בשלשול ובעלוקה הרפואית, וכמובן תולעי המשי. הכהליה עם הכהל המפוגל, ריח הפורמלין. ספר זה הוא ספר הזואולוגיה הראשון בשפה העברית בהיקף זה. קשיים רבים נערמו על מי שחפץ לחבר ספר זואולוגיה או בוטניקה בעברית בשנים אלו. לא היו שמות עבריים למרבית היצורים והיה צורך להמציאם; את האיורים לקחו מספרים ברוסית או גרמנית. כל ספר כזה היה עבודה חלוצית שהתבססה על תצפיות בטבע הישראלי הבלתי מוכר על בוריו עדיין.

קורות חייו

מרגולין נולד בשנת 1877 בעיירה-כפר הורודייץ, מחוז רוגאטשוב, פלך מוהילוב, באימפריה הרוסית (היום, בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ ועבד כמורה. היה פעיל גם בתחום התיאטרון ובייסוד תנועת הפועלים. מפגשו עם הטבע בא"י הביאו לידי הכרה שעליו להתמסר ללימודי הטבע. הוא חזר לרוסיה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטת קייב. את הלימודים השלים כמוסמך למדעי הטבע בשנת 1921, והוא בן 45. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו לשוב ארצה והוא לימד טבע באידיש בסמינר למורים יהודים, ולימד עברית בבית ספר חשאי של רשת "תרבות". את "תרבות" ייסד הבנקאי, איש העסקים הנדבן הלל זלטופולסקי, וכך הכיר מרגולין את בתו שושנה, שהתבקש ללמדה עברית, לימים שושנה פרסיץ, חברת הכנסת הראשונה עד השלישית, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים האיכותית "אמנות" וכלת פרס ישראל לחינוך. (על הוצאת אמנות נכתב בפירוט רב יותר בערך שושנה פרסיץ שלעיל). יהושע התאהב בשושנה, אך היא נישאה, כיאה למעמדה, ליוסף יצחק פרסיץ, ממשפחה אמידה בעלת מפעלי סוכר ושמן. מרגולין לא התחתן ונותר כל חייו ערירי וחשוך ילדים. שושנה פרסיץ תמכה במרגולין ועזרה לו להשיג תמיכה כספית ציבורית בשנים הבאות.

שושנה פרסיץ

בשנת 1924 שב לארץ ישראל, לאחר הרפתקאות רבות, הברחת גבולות וישיבה בכלא בליטא. תחילה עבד כפועל חקלאי בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ואחר כך שימש שם כמורה לטבע במשך חמש שנים. מרגולין הקים במקוה חדר-טבע ופינת-חי ושם החל לגבש את עקרונותיו ללימוד טבע. בשנת 1930 נענה להצעת ועדת התרבות של ההסתדרות להיות מורה-מדריך בלימודי הטבע ביישובי עמק יזרעאל. כותב על כך מרגולין: "ותחום תחמו לי מנשר ועד כפר גלעדי, תחום שכלל אז בתוכו את רובה דרובה של ההתיישבות החדשה. הסכמתי. אכן, שנה זו היא אחת השנים היקרות ביותר בחיי: בה באתי במגע ישיר עם טבע העמק, היכרתי את הדומם, הצומח והחי שבו; קשרתי קשרים נפשיים עם ילדי העמק, עם הוריהם ומוריהם, תהיתי על החינוך המשותף ועל הגן וביה"ס המתרקמים שם. מצוייד במיקרוסקופ ובמעבדה קטנה יצאתי לטיולי מקיבוץ לקיבוץ וממושב למושב. הדרכתי, לימדתי, שבוע שבוע בקבוצה, בקיבוץ ובמושב. שעות הבוקר היו מוקדשות לטיולים ולהוראת הטבע בגן ובביה"ס ואילו שעות הערב – לשיעורים בבוטניקה חקלאית לאנשי הקיבוצים. מסיבות עונג-שבת – לשירת הטבע הא"י בתנ"ך, באגדה ובלבנו אנו…"

כריכת הספר האוטוביוגרפי של מרגולין – דרכו של מחנך עברי – ספרית פועלים, 1948

במשך שנת פעילותו בעמק נוכח מרגולין ש"רובם הגדול של המורים אינם יודעים טבע וכל עושר הטבע שמסביבם הוא כספר החתום לפניהם. […] גם בתי המדרש למורים שבארץ, ללא מעבדות, ללא אילן וחתימת דשא – גם בתי מדרש אלו לא הקנו לתלמידים ידיעה ממשית בטבע. הגיעו הדברים לידי כך, שגננת או מורה שזה עתה עלו מן הגולה, שלא הריחו ריח אדמה וריח עבודה, שעוף לא צייץ באוזניהם האטומות ופרפר לא פרח לפני עיניהם הסגורות, אלה הלכו ללמד תודה את ילדי נהלל ודגניה." (החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין, 1957, עמ' 147 – 148). בלבו של מרגולין גמלה ההחלטה להקים מכון להכשרת מורים לטבע. הוא רצה להקים את המוסד על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל, אך תלמידתו משכבר, שושנה פרסיץ, שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, יעצה לו להתחיל את יצירת המוסד בתל אביב. "אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב, שנסגר מטעמים אנטי סניטריים." בצריף זה, ברחוב יהודה הלוי 12 (היום מגרש חנייה), הקים מרגולין בשנת 1932 את "המכון הביולוגי-פדגוגי" שפעל במשך 20 שנה והפך בכוחותיו של מרגולין לבדו ובעזרת תקציב זעום ודל שארגנה שושנה פרסיץ (100 לא"י בשנה מטעם העיריה), למוסד מפואר, המושך אליו תלמידים, סטודנטים ומורים מכל קצווי הארץ, שבאו לקורסים והשתלמויות. בצריף הצטבר אוסף זואולוגי ענק של עופות ויונקים, חרקים ודגים. בחצר הגדולה הוקמו כלובים ובהם בעלי חיים ומאות עופות, זוחלים ודו-חיים, מינים מעניינים ונדירים מכל חלקי הארץ. צבאים, צבועים, נמיות, שועלים ותנים, גיריות ודורבנים, יעל וזאב. ואפילו תנין. השכנים התלוננו על מטרדי הרעש והריח שגרם "גן החיות" הזה בלב העיר, בייחוד אורחיו של המלון הסמוך, אולם שושנה פרסיץ, אשת הברזל, עמדה על המשמר. בחצר המכון היתה גינה ובה גודלו צמחים חקלאיים ונלמדו הפעולות החקלאיות – השקייה, זיבול, קטיף. ליד בית הבימה, על פני שטח בגודל חצי דונם, הוקמה גינת הדגמה שבה חיקוי לבתי הגידול של ארץ ישראל בזעיר אנפין, ובה היו השתלמויות לגננים. לאחר מותו של מרגולין, בהתאם לצוואתו, חולק האוסף יקר הערך בין סמינר הקיבוצים (כיום בבית מרגולין במכללת אורנים) לבין אוניברסיטת תל אביב, שם שימש כבסיס לאוספי האוניברסיטה (כיום במוזיאון הטבע החדש). אנשי האוניברסיטה – הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל (גלימצ'ר), עזרו למרגולין בעבודתו במכון הביולוגי-פדגוגי ותרמו להגדלת אוספיו בצעירותם ובתחילת דרכם, ונעשו ראשי המחלקות באוניברסיטת ת"א. כותב על כך אליעזר שמאלי, שבהיותו מורה לטבע ביישובי העמק והגליל, השתתף בהכשרות ובסיורי הטבע של יהושע מרגולין, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972):

ובאשר לחייו האישיים של הדוד יהושע – כאן לא שפר עליו גורלו. וכפי שכותב אליעזר שמאלי : "אכן עצוב האיש, וחייו אינם רפודים שושנים… כי גלמוד הוא וערירי, ללא אשה וללא ילדים…". כותב עליו ידידו המורה והסופר ברוך דגון (פישקו): "למרות הזעם שלו ולהט אש הקדמונים חונן ברוך נשי מיוחד ובעדינות נפש רכה. הוא אהב ילדים אהבת נפש, אהבת אשה-אם. החיים לא נתנו לו את אהבת האשה וחיי המשפחה, אולם רגש האבהות היה חזק בו כל ימיו." (מתוך עלון סמינר הקיבוצים, אוקטובר 1957).מרגולין היה מעריצו הגדול וידידו הטוב של חיים נחמן ביאליק, ויש אומרים שחלקו יחדיו את העריריות.

השנה בה שהה ולימד ביישובי עמק יזרעאל קרבה אותו אל התנועה הקיבוצית וערכיה. בעזרת מרדכי סגל, מורה מן הקיבוץ כפר גלעדי, שהשתלם במכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין, הגה מרגולין והקים בשנת 1939 את סמינר הקיבוצים בתל אביב, שמטרתו הכשרת מורים ומחנכים של התנועה הקיבוצית, לא בלימודי הטבע בלבד, אלא בכל מקצועות המדע והאמנות. הוא לימד בסמינר ואף קבע בו את ביתו הפרטי. המוסדות להכשרת מורים וגננות נקראו עד לא מכבר "סמינר", ובכתבים הישנים "סמינריון", אך בתחילה הם נקראו "בית מדרש למורים ולגננות". שם כל כך יפה, המאחד בין עבר הווה ועתיד. לאחרונה הפכו כולם ל"מכללה אקדמית". מרגולין דחף להקים סניף נוסף של סמינר הקיבוצים, בקרבת היישובים מהם מגיעים מורי הקיבוץ ללמוד, ואף בחר אתר, במקום שבו עמק זבולון ועמק יזרעאל נפגשים. ואכן, סמינר זה, סמינר אורנים, הוקם ב-1951, ליד טבעון, במועצה האזורית זבולון, ביער אלכסנדר. אך מרגולין כבר לא זכה לראות בהגשמת חלומו.

יהושע מרגולין נפטר בתל אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.1947, והוא בן שבעים. במלאת עשור למותו, הוקדש עלון סמינר הקיבוצים מאוקטובר 1957 לרשימות על משנתו ואישיותו של מרגולין. בעלון זה מופיעה צוואתו של מרגולין. שימו לב להקדשת כל כספו לטובת מלגות עבור בני העדה התימנית, והסברו לצעדו זה.

צוואת מרגולין ועלון הזיכרון של סמינר הקיבוצים מזמנים לנו שתי חידות.                       חידה ראשונה –  חידת יער אלכסנדר – מרגולין ביקש להיקבר בתל-אלכסנדר (יער אלכסנדר). מי הוא אותו אלכסנדר, שהיער נקרא על שמו? במחשבה ראשונה עולה על הדעת שמו של אלכסנדר זייד, שחי ונרצח קרוב לשם, אך האלכסנדר הזה הוא אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', שנרצח על ידי מתנקש בצרפת בשנת 1934. כותבת על כך ד"ר מוקי גרוס, עד לא מכבר המנהלת של הגן הבוטני בסמינר (כיום מכללת) אורנים.

יער אלכסנדר ניטע באביב 1935 על ידי חברי קיבוץ שער העמקים שמקימיו הם יוצאי יוגוסלביה. במסגרת מאמציהם למצוא עבודה פנו חברי הקיבוץ לקק"ל בבקשה שתממן נטיעה על הגבעות הקרחות שמדרום לקיבוץ. במקביל, שלחו חברי הקיבוץ היוגוסלביים שליח לקהילה שם לערוך מגבית. מאחר ובאותו זמן התאבלה יוגוסלביה על רצח המלך- אלכסנדר, צץ הרעיון למלא את הקופה באמצעות נטיעת יער על שמו. השליח היה הילל ליבני ז"ל הגזבר והמנהלן הראשון של סמינר אורנים.

צילום: ד"ר מוקי גרוס, מכללת אורנים

מרגולין גם קבע בצוואתו מה יכתב על מצבת קברו, ואכן, כל המגיע לגן הבוטני היפה במכללת אורנים יכול לראות את הקבר החצוב בסלע ואת המצבה עם המשפט שציווה מרגולין.

במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין "בית המדעים ע"ש מרגולין" (בית מרגולין), בו שוכן גם האוסף הזואולוגי שמקורו במכון הביולוגי-פדגוגי.​

חידה שניה – חידת הפסל – על כריכת עלון סמינר הקיבוצים שהוקדש למרגולין, מודפסת תמונת פסל, הפשטה של דמות אדם ממתכת. תכנית עצרת הזיכרון בצד הפנימי של הכריכה מציינת: "חנוכת הפסל, יצירת יחיאל שמי". יחיאל שמי היה מחשובי הפסלים והציירים בישראל, מקבוצת "אופקים חדשים", בן קיבוץ כברי, שאף לימד במחלקה לאמנות בסמינר אורנים. בהמשך החוברת מתאר הפסל שמי את הפסל שנעשה בהשראת מרגולין:

בביקוריי בגן הבוטני באורנים, ובקבר מרגולין שם, לא ראיתי את הפסל הזה. במרכז המידע הדיגיטלי לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל מצאתי את תמונתו של הפסל, ואכן נכתב שהוא נוצר בשנת 1957, אך הוא מוגדר בסתמיות כ-"דמות", ללא כל הקשר למרגולין ומיקומו המקורי. גובהו של הפסל 320 ס"מ ורוחבו 70 ס"מ.

הצילום במרכז המידע מוזיאון ישראל, הצלם: ישראל צפריר

ביקשתי מד"ר מוקי גרוס, שאף היא לא ידעה על קיומו של הפסל הזה, לברר מה עלה בגורלו. התעלומה נפתרה חיש מהר. משפחתו של י. שמי התרשמה שהפסל נשכח והוזנח ולקחה אותו לקיבוץ כברי, אל הסדנה בה יצר שמי את פסליו וציוריו במשך כ-50 שנה – "אטלייה שמי". ואכן, ביקור באתר האינטרנט של אטלייה שמי מגלה מייד את הפסל שנלקח מקבר מרגולין ומשתתף בתערוכות מתחלפות. כך חזר הפסל אל כור מחצבתו. באורנים שכחו את קיומו, ובמוזיאון ובקיבוץ כברי לא יודעים את הנסיבות בהן נוצר ומי נתן את ההשראה ליצירתו. הנה צילום מן האתר של אטלייה שמי:

בחרתי לסיים רשומה גדושה זו בטקסט המופיע על כריכתו האחורית של הספרון הקטן,האוטוביוגרפי מאת י. מרגולין "דרכו של מחנך עברי" (ספרית פועלים, 1948).

149 – עוף מכובס

מאת: אורי רוזנברג

אזהרה: ברשומה זו יש כמה תיאורים בוטים מעולם הבשר. בעלי נפש עדינה ולב רחום – ראו הוזהרתם.

אתחיל בחידון. חידון בחרוזים שגיבוריו מככבים ברשומה הבאה. אם לא הצלחתם לפתור מייד, קריאת הרשומה להלן עשויה לעזור… כל הפותרים נכונה רשאים להשתתף במכירה הפומבית המוזכרת בסוף הרשומה.

מקור – פרקים בחקלאות, ספר למוד לשנת הלימודים השביעית, א. גונדלמן י. לבנון, ספרית השדה, 1956

ואוסיף שאלה משל עצמי – כיצד קוראים לשקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור של התרנגול והתרנגולת? התשובה מסתתרת בתוך הרשומה להלן.

בטלוויזיה הבריטית שודר סרטון "מצלמה נסתרת" בו נראית ישישה נחמדה המגיעה לאטליז ומבקשת מהקצב צלעות טלה. "הכי טרי שיש", אמרה. "כמובן" אמר הקצב, "הכי טרי שיש". האטליז נאה ומעוצב. נתחי הבשר המוצעים למכירה, ארוזים היטב במגשי פלסטיק ועטופים במעטה שקוף, מוצגים לראווה במקרר הגדול. הכל נקי ואסתטי למראה, כמעט סטרילי.

הקצב נעלם לרגע בחדר האחורי של החנות, על מנת למצוא במקרר הענקי שוודאי נמצא שם את הנתח המבוקש, ויצא משם כשהוא חובק בזרועותיו טלה קטן וצמרירי, אשר נראה כאילו יצא מאיור בספר ילדים. ואז הוא נוטל, אל מול מבטה הנדהם של הגברת, טוש שחור, מצמיד אותו אל חזהו של הטלה, מתחיל לסמן עיגול על הצמר הלבן ושואל באדיבות: "איזה חלק בדיוק את רוצה? כמה צלעות?" הישישה יצאה נסערת מן החנות, נסה על נפשה.

כאשר אנו קונים נתח בשר בתוך מגש פלסטיק, הבשר הזה הוא משהו מופשט. אבסטרקט המנותק מהקשרו, כלומר מגוף בעל החיים אליו היה שייך. כאשר אנו לא רואים את בעל החיים בשלמותו ובצורתו המקורית, קל לנו יותר להתעלם מקיומו שחדל, מן ההרג שלו וביתורו לחלקים. גם אם מוצגת תרנגולת שלמה על דלפק הקצב, היא חסרת ראש וכפות רגליים ומרוטת נוצות. היא פסקה להיות תרנגולת והפכה לעוף. אף אחד לא מבקש מן הקצב תרנגולת. כולם מבקשים חזה, כרעיים, או שניצלים. באותו אופן לא באים לאטליז לקנות פרה. קונים שפונדרה, פילה מדומה, אנטריקוט, ורד הצלע, ריב, או סטייק עין. במקום לב, כבד, טחול, ריאות, אומרים "חלקים פנימיים". מה שעשה הקצב האנגלי אל מול הלקוחה המזועזעת נקרא בתורת הספרות: הזרה – הוא הראה לה את אותו הדבר אך בצורה שונה, אשר גרמה לה לראות לפתע את צלעות הטלה באור שונה לחלוטין. בספרות עושים זאת כמובן בעזרת מלים. אם במקום להשתמש במונח "לעשות על האש" או "מנגל", אציע למשפחתי "לשרוף חלקי גוויה של פרה", או אפילו באופן קיצוני יותר – "לצלות פגרים של תרנגולות", יסתכלו עליי בתמיהה או ברוגזה, אך גם יקדישו מחשבה נוספת לדבר, מזווית שונה. קראתי לרשומה זו בשם "עוף מכובס" גם כדי לרמוז על המילים המכובסות. תארו לעצמכם תפריט במסעדה שבו כתוב במקום "שיפודי פרגית" המשפט הבא: "עקרנו את הירך של תרנגולת מתה, פשטנו ממנה את העור והוצאנו את העצם ואז חתכנו את הבשר לקוביות והשחלנו על מוט ברזל דק, ואת כל זה שמנו על האש". מוכנים כבר להזמין או שאחזור עוד כמה דקות?

מקור – האתר "איתן מוצרי בשר"

את התמונה הבאה צילמתי באחת מחורשות קק"ל לפני שלושה שבועות. (לחצו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת).