מאת: אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

בלוג "נושנות" הגיע לרשומה מס' 150. החלטתי להקדיש רשומה חגיגית זו לאדם מיוחד – יהושע מרגולין – ממניחי היסודות המדעיים-חינוכיים של לימודי הטבע בארץ ישראל. זכיתי ללמוד בבית הספר העממי (כך קראו לזה אז) ממורה לטבע שפעל על פי משנתו ורוחו של מרגולין, בין כתלי הכתה, בטיולי החוג לטבע והחוג לאסטרונומיה, ובחדר הטבע שהיה מוזיאון לכל דבר, מורה שהשפיע על אישיותי ומהלך חיי.

אחרי אלפיים שנות ניתוק מן האדמה ומן הטבע של ארץ ישראל, החזרה אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות" היתה כרוכה במפגש ראשוני עם הריה ועמקיה, ביצותיה ונחליה, צמחייתה ובעלי החיים בה, ללא ידע מוקדם מלבד סיפורי התנ"ך, ובלי שיהיו בנמצא ספרי לימוד בעברית בתחום זה . הכרת טבע הארץ נחשבה כמרכיב חשוב בחזרה אל המולדת, שאנו מצווים לעבדה ולשמרה. וגם כלי לטיפוח אהבת המולדת והנכונות להקריב הכל למענה. יהושע מרגולין היה במשך חצי יובל שנים עמוד התווך של לימודי הטבע בארץ ישראל המתחדשת. בית המדרש למורים ולגננות הפך לסמינר, וזה הפך למכללה אקדמית, אך משנתו של מרגולין עדיין רלוונטית ותקפה ונלמדת ונחקרת במוסדות להכשרת מורים וגננות.

הנה רשימה של מרגולין ששמשה כהקדמה לספר שיצא לאור במלאת עשור לפטירתו."החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין – ספר זיכרון, עשר שנים לפטירתו" (הקיבוץ המאוחד,1957). הספר יצא לאור במלאת עשור לפטירתו של מרגולין וחולק כשי לבוגרי מחזור תשי"ז בסמינר הקיבוצים. מרוכזים בו משנתו הפדגוגית של מרגולין, כמה פרקים אוטוביוגרפיים, קווים לדמותו ותוכנית ללימודי הטבע שכתב בשנת 1939. מקסים התיאור האידילי של טבע ארץ ישראל ונופיה, בשפתו הפיוטית של מרגולין:

מרגולין היה פורץ דרך בתחום החינוך ולימודי הטבע, ובהבנת נפשו של הילד. הוא העשיר את מדף הספרים המדעי-פדגוגי של לימודי הטבע, ותרם להכשרתם של מורים וגננות, סטודנטים ותלמידי בתי ספר שפקדו באלפיהם את המכון הביולוגי-פדגוגי ואוספיו. הוא היה החלוץ במה שנקרא היום "הוראת המדעים" ופרסם תוכניות לימוד לכל גילאי בית הספר. חדשנותו מתבטאת בכך שהוציא את כיתת הלימוד החוצה, לטבע, וחשב כיצד לנצל את לימודי הטבע לא רק להקניית ידע, אלא להעשיר את הילדים בחוויה בה משתתפים כל החושים, ובערכים של אהבת הטבע ושמירתו. הנה למשל קטע מתכנית הלימודים שהציע המתייחסת לחושים:

הנה כמה מן הנושאים שסביבם רקם מרגולין תוכניות לימוד. החומר העיוני היה מלווה תמיד בעבודה מעשית ועריכת ניסויים, והיה מתובל בשירים שחיבר מרגולין עצמו. או כפי שכותב אליעזר שמאלי: "כי מדע, אהבה לארץ ולטבע וחבה לספרותנו העתיקה מתאחדים בספרים טובים אלה, ויוצרים מזיגה מופלאה".

דוגמה לכמה מן הנושאים סביבם חיבר מרגולין תוכניות לימוד (מתוך 50 נושאים): גינת החורף, הגשם הראשון, הדבורה והכוורת, גידול תולעי משי, הים, חיות הבית, מחזור המים בטבע, הנחל והביצה, היער והחורש, שיחות על גוף האדם, הפחם והנפט, האור והקול, הגדרת צמחים בעזרת המגדיר, אקולוגיה של הצומח והחי, יסודות המכניקה, תורת המגנטיות והחשמל.

רשימת הספרים שחיבר מרגולין. חלקם יצאו לאור על ידי הוצאת אמנות כמובן:

צילמתי כמה מחוברות הניסויים שפרסם מרגולין. רמת המידע והניסויים גבוהה מאוד, ומתאימה גם כיום ללימודי הטבע בבתי הספר, הכם באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. וגולת הכותרת – הנחיות להתנהגות במעבדה המופיעות בראש כל חוברת:

מרגולין היה איש אשכולות, רחב אופקים. ידע לצטט בעל פה את הספרות והשירה הרוסית, לרמונטוב ופושקין, ואת שירתו של ביאליק. עסק בתיאטרון ובמוסיקה. הנה דוגמה לשירים מפרי עטו ששילב בתוכניות הלימודים, מרגולין גם כתב סיפורים ושירים בנושאי טבע וחגים חקלאיים ב"דבר לילדים" תחת שם העט "הדוד יהושע" הכינוי שדבק בו על ידי הילדים. תחילה שיר בנושא הים:

ושיר נוסף מאת מרגולין, על החילזון, שהתלווה לסיפור לפעוטות מפרי עטו, כנראה פורסם בדבר לילדים:

תמצית עקרונות החינוך לטבע על פי מרגולין:

ללימודי הטבע שלושה שלבים או דרגות: א. חשיפת הילד בפני פלאי הטבע. ב. עובדות מחיי הטבע. ג. גילוי חוקי הטבע.

פעילות  תמיד של חניכים ומחנכים, עבודה חרוצה ומכוונת יפה אל התכלית.

הסתכלות  וחקר, חריגה מן הכתלים, הליכה אל הנוף וחיפוש אחרי מה שלא כתוב בספרים.

דרך ארץ  בפני החיים, בפני צמח וחיי ואדם, בפני כלל האדם והאדם היחיד, ובראש וראשונה בפני הילד.

(גילוי נאות – אני ממש מתרגש למקרא דברים אלה, בייחוד העיקרון האחרון. (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?).

גולת הכותרת של מפעלו המדעי-פדגוגי של מרגולין היו שני הכרכים של ספר הזואולוגיה – חסרי חוליות, בעלי חוליות. הראשון יצא לאור בשנת 1943 ומאז במהדורות רבות. את החלק השני עליו טרח עד ליומו האחרון, לא זכה לראות. אני מדפדף בספר זואולוגיה מאת י. מרגולין ונזכר בנוסטלגיה לחלוחית בלימודי הטבע בבית הספר העממי. נזכר בהידרה ובדפניה, בשלשול ובעלוקה הרפואית, וכמובן תולעי המשי. הכהליה עם הכהל המפוגל, ריח הפורמלין. ספר זה הוא ספר הזואולוגיה הראשון בשפה העברית בהיקף זה. קשיים רבים נערמו על מי שחפץ לחבר ספר זואולוגיה או בוטניקה בעברית בשנים אלו. לא היו שמות עבריים למרבית היצורים והיה צורך להמציאם; את האיורים לקחו מספרים ברוסית או גרמנית. כל ספר כזה היה עבודה חלוצית שהתבססה על תצפיות בטבע הישראלי הבלתי מוכר על בוריו עדיין.

קורות חייו

מרגולין נולד בשנת 1877 בעיירה-כפר הורודייץ, מחוז רוגאטשוב, פלך מוהילוב, באימפריה הרוסית (היום, בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ ועבד כמורה. היה פעיל גם בתחום התיאטרון ובייסוד תנועת הפועלים. מפגשו עם הטבע בא"י הביאו לידי הכרה שעליו להתמסר ללימודי הטבע. הוא חזר לרוסיה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטת קייב. את הלימודים השלים כמוסמך למדעי הטבע בשנת 1921, והוא בן 45. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו לשוב ארצה והוא לימד טבע באידיש בסמינר למורים יהודים, ולימד עברית בבית ספר חשאי של רשת "תרבות". את "תרבות" ייסד הבנקאי, איש העסקים הנדבן הלל זלטופולסקי, וכך הכיר מרגולין את בתו שושנה, שהתבקש ללמדה עברית, לימים שושנה פרסיץ, חברת הכנסת הראשונה עד השלישית, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים האיכותית "אמנות" וכלת פרס ישראל לחינוך. (על הוצאת אמנות נכתב בפירוט רב יותר בערך שושנה פרסיץ שלעיל). יהושע התאהב בשושנה, אך היא נישאה, כיאה למעמדה, ליוסף יצחק פרסיץ, ממשפחה אמידה בעלת מפעלי סוכר ושמן. מרגולין לא התחתן ונותר כל חייו ערירי וחשוך ילדים. שושנה פרסיץ תמכה במרגולין ועזרה לו להשיג תמיכה כספית ציבורית בשנים הבאות.

בשנת 1924 שב לארץ ישראל, לאחר הרפתקאות רבות, הברחת גבולות וישיבה בכלא בליטא. תחילה עבד כפועל חקלאי בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ואחר כך שימש שם כמורה לטבע במשך חמש שנים. מרגולין הקים במקוה חדר-טבע ופינת-חי ושם החל לגבש את עקרונותיו ללימוד טבע. בשנת 1930 נענה להצעת ועדת התרבות של ההסתדרות להיות מורה-מדריך בלימודי הטבע ביישובי עמק יזרעאל. כותב על כך מרגולין: "ותחום תחמו לי מנשר ועד כפר גלעדי, תחום שכלל אז בתוכו את רובה דרובה של ההתיישבות החדשה. הסכמתי. אכן, שנה זו היא אחת השנים היקרות ביותר בחיי: בה באתי במגע ישיר עם טבע העמק, היכרתי את הדומם, הצומח והחי שבו; קשרתי קשרים נפשיים עם ילדי העמק, עם הוריהם ומוריהם, תהיתי על החינוך המשותף ועל הגן וביה"ס המתרקמים שם. מצוייד במיקרוסקופ ובמעבדה קטנה יצאתי לטיולי מקיבוץ לקיבוץ וממושב למושב. הדרכתי, לימדתי, שבוע שבוע בקבוצה, בקיבוץ ובמושב. שעות הבוקר היו מוקדשות לטיולים ולהוראת הטבע בגן ובביה"ס ואילו שעות הערב – לשיעורים בבוטניקה חקלאית לאנשי הקיבוצים. מסיבות עונג-שבת – לשירת הטבע הא"י בתנ"ך, באגדה ובלבנו אנו…"

במשך שנת פעילותו בעמק נוכח מרגולין ש"רובם הגדול של המורים אינם יודעים טבע וכל עושר הטבע שמסביבם הוא כספר החתום לפניהם. […] גם בתי המדרש למורים שבארץ, ללא מעבדות, ללא אילן וחתימת דשא – גם בתי מדרש אלו לא הקנו לתלמידים ידיעה ממשית בטבע. הגיעו הדברים לידי כך, שגננת או מורה שזה עתה עלו מן הגולה, שלא הריחו ריח אדמה וריח עבודה, שעוף לא צייץ באוזניהם האטומות ופרפר לא פרח לפני עיניהם הסגורות, אלה הלכו ללמד תודה את ילדי נהלל ודגניה." (החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין, 1957, עמ' 147 – 148). בלבו של מרגולין גמלה ההחלטה להקים מכון להכשרת מורים לטבע. הוא רצה להקים את המוסד על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל, אך תלמידתו משכבר, שושנה פרסיץ, שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, יעצה לו להתחיל את יצירת המוסד בתל אביב. "אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב, שנסגר מטעמים אנטי סניטריים." בצריף זה, ברחוב יהודה הלוי 12 (היום מגרש חנייה), הקים מרגולין בשנת 1932 את "המכון הביולוגי-פדגוגי" שפעל במשך 20 שנה והפך בכוחותיו של מרגולין לבדו ובעזרת תקציב זעום ודל שארגנה שושנה פרסיץ (100 לא"י בשנה מטעם העיריה), למוסד מפואר, המושך אליו תלמידים, סטודנטים ומורים מכל קצווי הארץ, שבאו לקורסים והשתלמויות. בצריף הצטבר אוסף זואולוגי ענק של עופות ויונקים, חרקים ודגים. בחצר הגדולה הוקמו כלובים ובהם בעלי חיים ומאות עופות, זוחלים ודו-חיים, מינים מעניינים ונדירים מכל חלקי הארץ. צבאים, צבועים, נמיות, שועלים ותנים, גיריות ודורבנים, יעל וזאב. ואפילו תנין. השכנים התלוננו על מטרדי הרעש והריח שגרם "גן החיות" הזה בלב העיר, בייחוד אורחיו של המלון הסמוך, אולם שושנה פרסיץ, אשת הברזל, עמדה על המשמר. בחצר המכון היתה גינה ובה גודלו צמחים חקלאיים ונלמדו הפעולות החקלאיות – השקייה, זיבול, קטיף. ליד בית הבימה, על פני שטח בגודל חצי דונם, הוקמה גינת הדגמה שבה חיקוי לבתי הגידול של ארץ ישראל בזעיר אנפין, ובה היו השתלמויות לגננים. לאחר מותו של מרגולין, בהתאם לצוואתו, חולק האוסף יקר הערך בין סמינר הקיבוצים (כיום בבית מרגולין במכללת אורנים) לבין אוניברסיטת תל אביב, שם שימש כבסיס לאוספי האוניברסיטה (כיום במוזיאון הטבע החדש). אנשי האוניברסיטה – הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל (גלימצ'ר), עזרו למרגולין בעבודתו במכון הביולוגי-פדגוגי ותרמו להגדלת אוספיו בצעירותם ובתחילת דרכם, ונעשו ראשי המחלקות באוניברסיטת ת"א. כותב על כך אליעזר שמאלי, שבהיותו מורה לטבע ביישובי העמק והגליל, השתתף בהכשרות ובסיורי הטבע של יהושע מרגולין, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972):

ובאשר לחייו האישיים של הדוד יהושע – כאן לא שפר עליו גורלו. וכפי שכותב אליעזר שמאלי : "אכן עצוב האיש, וחייו אינם רפודים שושנים… כי גלמוד הוא וערירי, ללא אשה וללא ילדים…". כותב עליו ידידו המורה והסופר ברוך דגון (פישקו): "למרות הזעם שלו ולהט אש הקדמונים חונן ברוך נשי מיוחד ובעדינות נפש רכה. הוא אהב ילדים אהבת נפש, אהבת אשה-אם. החיים לא נתנו לו את אהבת האשה וחיי המשפחה, אולם רגש האבהות היה חזק בו כל ימיו." (מתוך עלון סמינר הקיבוצים, אוקטובר 1957).מרגולין היה מעריצו הגדול וידידו הטוב של חיים נחמן ביאליק, ויש אומרים שחלקו יחדיו את העריריות.

השנה בה שהה ולימד ביישובי עמק יזרעאל קרבה אותו אל התנועה הקיבוצית וערכיה. בעזרת מרדכי סגל, מורה מן הקיבוץ כפר גלעדי, שהשתלם במכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין, הגה מרגולין והקים בשנת 1939 את סמינר הקיבוצים בתל אביב, שמטרתו הכשרת מורים ומחנכים של התנועה הקיבוצית, לא בלימודי הטבע בלבד, אלא בכל מקצועות המדע והאמנות. הוא לימד בסמינר ואף קבע בו את ביתו הפרטי. המוסדות להכשרת מורים וגננות נקראו עד לא מכבר "סמינר", ובכתבים הישנים "סמינריון", אך בתחילה הם נקראו "בית מדרש למורים ולגננות". שם כל כך יפה, המאחד בין עבר הווה ועתיד. לאחרונה הפכו כולם ל"מכללה אקדמית". מרגולין דחף להקים סניף נוסף של סמינר הקיבוצים, בקרבת היישובים מהם מגיעים מורי הקיבוץ ללמוד, ואף בחר אתר, במקום שבו עמק זבולון ועמק יזרעאל נפגשים. ואכן, סמינר זה, סמינר אורנים, הוקם ב-1951, ליד טבעון, במועצה האזורית זבולון, ביער אלכסנדר. אך מרגולין כבר לא זכה לראות בהגשמת חלומו.

יהושע מרגולין נפטר בתל אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.1947, והוא בן שבעים. במלאת עשור למותו, הוקדש עלון סמינר הקיבוצים מאוקטובר 1957 לרשימות על משנתו ואישיותו של מרגולין. בעלון זה מופיעה צוואתו של מרגולין. שימו לב להקדשת כל כספו לטובת מלגות עבור בני העדה התימנית, והסברו לצעדו זה.

צוואת מרגולין ועלון הזיכרון של סמינר הקיבוצים מזמנים לנו שתי חידות.                       חידה ראשונה –  חידת יער אלכסנדר – מרגולין ביקש להיקבר בתל-אלכסנדר (יער אלכסנדר). מי הוא אותו אלכסנדר, שהיער נקרא על שמו? במחשבה ראשונה עולה על הדעת שמו של אלכסנדר זייד, שחי ונרצח קרוב לשם, אך האלכסנדר הזה הוא אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', שנרצח על ידי מתנקש בצרפת בשנת 1934. כותבת על כך ד"ר מוקי גרוס, עד לא מכבר המנהלת של הגן הבוטני בסמינר (כיום מכללת) אורנים.

יער אלכסנדר ניטע באביב 1935 על ידי חברי קיבוץ שער העמקים שמקימיו הם יוצאי יוגוסלביה. במסגרת מאמציהם למצוא עבודה פנו חברי הקיבוץ לקק"ל בבקשה שתממן נטיעה על הגבעות הקרחות שמדרום לקיבוץ. במקביל, שלחו חברי הקיבוץ היוגוסלביים שליח לקהילה שם לערוך מגבית. מאחר ובאותו זמן התאבלה יוגוסלביה על רצח המלך- אלכסנדר, צץ הרעיון למלא את הקופה באמצעות נטיעת יער על שמו. השליח היה הילל ליבני ז"ל הגזבר והמנהלן הראשון של סמינר אורנים.

מרגולין גם קבע בצוואתו מה יכתב על מצבת קברו, ואכן, כל המגיע לגן הבוטני היפה במכללת אורנים יכול לראות את הקבר החצוב בסלע ואת המצבה עם המשפט שציווה מרגולין.

במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין "בית המדעים ע"ש מרגולין" (בית מרגולין), בו שוכן גם האוסף הזואולוגי שמקורו במכון הביולוגי-פדגוגי.​

חידה שניה – חידת הפסל – על כריכת עלון סמינר הקיבוצים שהוקדש למרגולין, מודפסת תמונת פסל, הפשטה של דמות אדם ממתכת. תכנית עצרת הזיכרון בצד הפנימי של הכריכה מציינת: "חנוכת הפסל, יצירת יחיאל שמי". יחיאל שמי היה מחשובי הפסלים והציירים בישראל, מקבוצת "אופקים חדשים", בן קיבוץ כברי, שאף לימד במחלקה לאמנות בסמינר אורנים. בהמשך החוברת מתאר הפסל שמי את הפסל שנעשה בהשראת מרגולין:

בביקוריי בגן הבוטני באורנים, ובקבר מרגולין שם, לא ראיתי את הפסל הזה. במרכז המידע הדיגיטלי לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל מצאתי את תמונתו של הפסל, ואכן נכתב שהוא נוצר בשנת 1957, אך הוא מוגדר בסתמיות כ-"דמות", ללא כל הקשר למרגולין ומיקומו המקורי. גובהו של הפסל 320 ס"מ ורוחבו 70 ס"מ.

ביקשתי מד"ר מוקי גרוס, שאף היא לא ידעה על קיומו של הפסל הזה, לברר מה עלה בגורלו. התעלומה נפתרה חיש מהר. משפחתו של י. שמי התרשמה שהפסל נשכח והוזנח ולקחה אותו לקיבוץ כברי, אל הסדנה בה יצר שמי את פסליו וציוריו במשך כ-50 שנה – "אטלייה שמי". ואכן, ביקור באתר האינטרנט של אטלייה שמי מגלה מייד את הפסל שנלקח מקבר מרגולין ומשתתף בתערוכות מתחלפות. כך חזר הפסל אל כור מחצבתו. באורנים שכחו את קיומו, ובמוזיאון ובקיבוץ כברי לא יודעים את הנסיבות בהן נוצר ומי נתן את ההשראה ליצירתו. הנה צילום מן האתר של אטלייה שמי:

בחרתי לסיים רשומה גדושה זו בטקסט המופיע על כריכתו האחורית של הספרון הקטן,האוטוביוגרפי מאת י. מרגולין "דרכו של מחנך עברי" (ספרית פועלים, 1948).

מאת: אורי רוזנברג

אזהרה: ברשומה זו יש כמה תיאורים בוטים מעולם הבשר. בעלי נפש עדינה ולב רחום – ראו הוזהרתם.

אתחיל בחידון. חידון בחרוזים שגיבוריו מככבים ברשומה הבאה. אם לא הצלחתם לפתור מייד, קריאת הרשומה להלן עשויה לעזור… כל הפותרים נכונה רשאים להשתתף במכירה הפומבית המוזכרת בסוף הרשומה.

ואוסיף שאלה משל עצמי – כיצד קוראים לשקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור של התרנגול והתרנגולת? התשובה מסתתרת בתוך הרשומה להלן.

בטלוויזיה הבריטית שודר סרטון "מצלמה נסתרת" בו נראית ישישה נחמדה המגיעה לאטליז ומבקשת מהקצב צלעות טלה. "הכי טרי שיש", אמרה. "כמובן" אמר הקצב, "הכי טרי שיש". האטליז נאה ומעוצב. נתחי הבשר המוצעים למכירה, ארוזים היטב במגשי פלסטיק ועטופים במעטה שקוף, מוצגים לראווה במקרר הגדול. הכל נקי ואסתטי למראה, כמעט סטרילי.

הקצב נעלם לרגע בחדר האחורי של החנות, על מנת למצוא במקרר הענקי שוודאי נמצא שם את הנתח המבוקש, ויצא משם כשהוא חובק בזרועותיו טלה קטן וצמרירי, אשר נראה כאילו יצא מאיור בספר ילדים. ואז הוא נוטל, אל מול מבטה הנדהם של הגברת, טוש שחור, מצמיד אותו אל חזהו של הטלה, מתחיל לסמן עיגול על הצמר הלבן ושואל באדיבות: "איזה חלק בדיוק את רוצה? כמה צלעות?" הישישה יצאה נסערת מן החנות, נסה על נפשה.

כאשר אנו קונים נתח בשר בתוך מגש פלסטיק, הבשר הזה הוא משהו מופשט. אבסטרקט המנותק מהקשרו, כלומר מגוף בעל החיים אליו היה שייך. כאשר אנו לא רואים את בעל החיים בשלמותו ובצורתו המקורית, קל לנו יותר להתעלם מקיומו שחדל, מן ההרג שלו וביתורו לחלקים. גם אם מוצגת תרנגולת שלמה על דלפק הקצב, היא חסרת ראש וכפות רגליים ומרוטת נוצות. היא פסקה להיות תרנגולת והפכה לעוף. אף אחד לא מבקש מן הקצב תרנגולת. כולם מבקשים חזה, כרעיים, או שניצלים. באותו אופן לא באים לאטליז לקנות פרה. קונים שפונדרה, פילה מדומה, אנטריקוט, ורד הצלע, ריב, או סטייק עין. במקום לב, כבד, טחול, ריאות, אומרים "חלקים פנימיים". מה שעשה הקצב האנגלי אל מול הלקוחה המזועזעת נקרא בתורת הספרות: הזרה – הוא הראה לה את אותו הדבר אך בצורה שונה, אשר גרמה לה לראות לפתע את צלעות הטלה באור שונה לחלוטין. בספרות עושים זאת כמובן בעזרת מלים. אם במקום להשתמש במונח "לעשות על האש" או "מנגל", אציע למשפחתי "לשרוף חלקי גוויה של פרה", או אפילו באופן קיצוני יותר – "לצלות פגרים של תרנגולות", יסתכלו עליי בתמיהה או ברוגזה, אך גם יקדישו מחשבה נוספת לדבר, מזווית שונה. קראתי לרשומה זו בשם "עוף מכובס" גם כדי לרמוז על המילים המכובסות. תארו לעצמכם תפריט במסעדה שבו כתוב במקום "שיפודי פרגית" המשפט הבא: "עקרנו את הירך של תרנגולת מתה, פשטנו ממנה את העור והוצאנו את העצם ואז חתכנו את הבשר לקוביות והשחלנו על מוט ברזל דק, ואת כל זה שמנו על האש". מוכנים כבר להזמין או שאחזור עוד כמה דקות?

את התמונה הבאה צילמתי באחת מחורשות קק"ל לפני שלושה שבועות. (לחצו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת).

למראה העשן העולה השמימה חשבתי על הקרבת קורבנות, עולות וזבחים. הרומאים השתמשו בתרנגולות גם לשם פולחן דתי וחיזוי. לפי אופן האכילה של התרנגולת או פרפורי הקרביים של התרנגולות שאותן הקריבו קורבן, היו מנחשים תוצאות של קרב או מאורעות שעמדו להתרחש.    לכל מי שאוהב את ריח הבשר הנצלה, דעו שאתם לא לבד. במקרא מוזכר ארבעים פעמים ריח הניחוח של הקורבנות המיועדים לה'. הנה האזכור הראשון – בראשית פרק ח', לאחר שקלו המים ונח יוצא מן התיבה: כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  וציטוט נוסף עם הכינוי השכיח לקורבן: וְהִקְטַרְתָּ אֶת-כָּל-הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא לַיהוָה; רֵיחַ נִיחוֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא. (שמות כט,יח). המלה תרנגולת או תרנגול (מלה אכדית ושומרית שמשמעה עוף-המלך) לא נזכרת כלל במקרא, אך נפוצה מאוד בספרות המשנה והתלמוד. גידול תרנגולות החל בארץ ישראל רק לאחר כיבושה ע"י כורש מלך פרס במאה השישית  לפה"ס. ואם בהקשרים דתיים עסקינן, למרגלות הר ציון בירושלים נמצאת אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר. זוהי כנסיית פטרוס אין גליקנטו, כאשר פירוש גליקנטו – קריאת התרנגול, ואכן על גגה של הכנסייה מתנוסס תרנגול מוזהב.

כאשר נעצר ישוע בגת שמנים הוא התנבא שפטרוס יתכחש אליו שלוש פעמים לפני קריאת השחר של התרנגול – "בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים". המשך הסיפור בברית החדשה.

תרנגול נוסף שהתפרסם בשל קריאתו, הפך לאחד מסמליה הלאומיים של פורטוגל – גאלו דה ברסלוש. האגדה מספרת על צליין בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שהואשם בגניבה על לא עוול בכפו. כאשר הובל לתלייה ביקש להלקח לביתו של השופט ושם אמר שאם התרנגול הצלוי שעל צלחתו של השופט יקרקר, אות וסימן הוא לחפותו. אחרי שהצליין כרע על ברכיו ונשא תפילה באדיקות רבה, קם התרנגול הצלוי על רגליו וקרקר בעוז. והצליין שוחרר לחופשי.

אנו מרמים את ילדינו בעזרת ספרי הילדים, בהם אנו מספרים להם שהתרנגולת דוגרת על ביציה ומגדלת במסירות את אפרוחיה החמודים, ובעצם משק החי בקיבוץ ובמושב הוא פינת ליטוף קסומה בה התרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף, וגם לאפרוחים ממין זכר יש זכות לחיות. כמובן שאיננו יכולים לספר לילדינו הרכים כיצד חונקים את האפרוחים הזכרים בשקי ניילון גדולים ומשליכים למשרפה.

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

גארי יורופסקי אמר שאם קירות בתי המטבחיים היו שקופים, אנשים לא היו אוכלים בשר. ואני אומר: אם היינו צריכים לרדוף אחרי הבשר שלנו, להרוג אותו, למרוט את נוצותיו או לפשוט את עורו, רובנו היו מוותרים על המרכיב הזה במזוננו. אבל, מישהו אחר עושה עבורנו את המלאכה עקובת הדם הזו, הרחק מן העין. אנחנו נפגשים עם הבשר במגש הפלסטיק, או בצלחת. מרק העוף המסורתי בארוחת ערב החג, לפי המתכון העובר מאם לבת. מרק העוף המרפא כל חולי. במותה ציוותה לנו התרנגולת את החיים. היש דבר יהודי יותר מעוף לשבת? ואם אתם לא מאמינים, צאו וראו מה כתוב על קופות הצדקה של עמותת "חסדי נעמי" ברחובות בני ברק. מרק צח – הבשר כבר לא נוכח. רק הנוזל הזהוב, השמנוני – קונסומה ( consommé ). אני יכול להדגים כיצד אפילו רמז קטן, המשייך את מוצר המזון שלנו ליצור חי, גורם להפתעה, דחייה וגועל. מהי תגובתנו כאשר אנו שוברים ופותחים את קליפת הביצה ובתוכה מתגלית טיפת דם? (או סימן מזעזע יותר המעיד שהביצה הופרתה?). מרביתנו משליכים מייד את הביצה ללא היסוס, ואם כבר הספקנו להוסיף את תוכן הביצה אל תערובת הקציצות, או העוגה – משליכים לפח גם אותה. הלא כן?

שיטות להדגרה מלאכותית של ביצי התרנגולת ואימון* האפרוחים היו ידועות כבר לפני אלפי שנים בעולם העתיק, במצרים ובסין. באירופה פיתח את המדגרה במאה ה-18 המדען הצרפתי רנה אנטואן פרשו דה ראומיר ( René Antoine Ferchault de Réaumur), אנטומולוג, מגלה תהליך הפיכת ברזל לפלדה ומי שפיתח מדחום ובו תערובת מים וכוהל ועל שמו קרויות מעלות ראומיר.

מקור האנרגיה במדגרת ראומיר היה זבל אורגני שתסיסתו פלטה חום, חיקוי של תהליך הקיים בטבע אצל כמה מיני ציפורים. *(אחרי הבקיעה במדגרה עוברים האפרוחים לבית אימון שהוא מתקן מחומם בו מלמדים את האפרוחים לאכול ולהסתגל לתנאי השבי, כתחליף מלאכותי לאם הדוגרת)

אמא שלי היתה קונה עופות בשוק. בעצם היתה קונה תרנגולות אבל ההגדרה היתה "עוף טרי". מידי פעם הייתי נלווה אליה, והמחזה נותר אצלי כזיכרון ילדות. בסמטת הקצבים בשוק ערימה של כלובים ובהם דחוסות בצפיפות איומה תרנגולות. חלקן מקרקרות באימה וחלקן כבר מותשות, רובצות ללא ניע. הקונים מתגודדים סביב המוכר וכלוביו וצועקים את בקשותיהם: "תרנגולת שמנה למרק", "אל תביא לי אחת זקנה". המוכר שולף תרנגולת מן הכלוב, מניח אותה לרגע על גבי מאזניים ומחזיק אותה מתחת לבית שחיו בעודו סופר את הכסף. משם הולכים לשוחט. השוחט חותך את עורק הצוואר של התרנגולת ומשליך אותה על הקרקע וזו מפרפרת ומגירה את דמה עד שחדלה. משם הולכים למורטות. המורטות יושבות על שרפרפים נמוכים, ברכיהן מכוסות בסינור גומי מטונף והן תולשות את נוצות התרנגולות. על הקרקע ערימה של נוצות ובאוויר מרחפות נוצות הפלומה הרכות. הבוס של המורטות עוטף את הגווייה בעיתון ושואל אם להוריד את הראש והרגליים. "רק את הראש" אומרת אמא שלי. שמים את החבילה בסל הפלסטיק והולכים הביתה. הצוואר של התרנגולת בולט החוצה מן הסל וטיפות דם נושרות על המדרכה. בבית מקרבת אמא את התרנגולת המתה אל אש הכיריים כדי לחרוך את שאריות הנוצות. ריח נורא מתפשט בבית. אמא מבתרת את התרנגולת  לאבריה, ממליחה ומכשירה. לפעמים מוצאים בבטן התרנגולת כמה כדורי חלמון, שהם ביצים בתהליך התהוות, בטרם התכסו בחלבון ובקליפה. את הקורקבן פותחים ומוציאים ממנו חול ואבנים קטנות שהתרנגולת בולעת כדי לעזור בטחינת המזון (היום, כאשר הגידול נעשה בסוללות, אין לתרנגולות גישה לחול ולאבנים). אמא מכניסה את העוף לסיר גדול, עוד מעט הוא יהפוך לבשר מבשרנו. מהחלק התחתון של הרגליים, כלומר מהברכיים ומטה, מכינים רגל קרושה, מקפא סחוסי רוטט. לפני הבישול אמא קוצצת את הציפורניים מרגלי התרנגולת.

ישראל היא שיאנית עולמית בצריכת בשר עוף ובייחוד ביצים. שמועות על מחסור צפוי במוצרים אלה, בייחוד לקראת החגים, מעוררות בהלת קניות בציבור.

העוף הפך לתעשייתי ומקורר כבר באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. המועצה לענף הלול הכריזה על תחרות למציאת שם הולם למוצר המהפכני. דידי מנוסי הציע את השם "עופכן", חיבור של המילים עוף + מוכן, וזכה בתחרות.

אולם הביקוש למוצר זה היה נמוך מאוד. כשמונים אחוז מן הלקוחות העדיפו את מה שכונה בפי העם "עוף חם". בשנת 1974 נעשו בתנובה פעולות שיווקיות נמרצות לקידום של עופות קפואים תחת המותג "תנו עוף". פעולות שכללו מבצעי טעימה ופתיחת חנויות לממכר מזון קפוא, שנועדו לעקוף את האטליזים. הוכרזה מהפכת "העוף הצעיר בשקית הכתומה" והעוף הקפוא השתלט על השוק.

ויש גם סרטון פרסומת מעורר תיאבון משנת 1969

באותה שנה, 1974, כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר שהיתי במובלעת הסורית המושלגת, צורף למנות הקרב, שהיו לחם ולוף חוקנו, פריט נוסף: קופסת שימורים ענקית ובתוכה עוף תפל שבושל עד כלות והפך לעיסה חסרת טעם. העוף המכובס, שאפילו לא היה באפשרותנו לחמם אותו בתנאי השטח, נחל כישלון חרוץ.

הגילויים על כמויות המים המוזרקים לעוף הקפוא לא תרמו לתדמיתו הירודה ממילא, ובשנת 1999 הופיע בשוק העוף הטרי המצונן, תחת המותג "מאמא עוף".

מי שגידל תרנגולת בחצרו, כ"חיית מחמד" או כחלק מפינת חי, מעיד שהתרנגולת היא יצור נבון וידידותי. הגילוי הזה נכון לגבי כל בעל חיים הגדל בבתינו ובחצרנו ואפשר לעקוב אחר הלכות חייו ולהכירו מקרוב. פתאום מגלים שלבעל החיים, אפילו אם הוא ציפור או תרנגולת, יש הרגלים, אופי ו"אישיות" ייחודיים רק לו. עובדה זו אינה מפתיעה את השומע אם מדובר בחתול או כלב, אבל כדי להבין אותה לעומקה יש לגדל ולטפל בבעלי חיים הנחשבים לכאורה "נחותים" יותר.

לפני כמה שנים ביקרתי בביתה של משפחה אחת המתגוררת בערד. כאשר שאלתי מדוע הסלון בביתם מחולק לשניים באמצעות רשת לולים, הראו לי את הדייר שקיבל חצי סלון – ציפור ממין תור מצוי בעלת רגל אחת. ואז הסבירו שחתול הבית יצא לחצר ופגש בתור, מפגש שהסתיים בקטיעת רגלה של הציפור. הציפור הפצועה הוכנסה הביתה לטיפול, והפכה לבת-בית. כמה פעמים ביום היא מוצאת מה"סלון" שלה ומורשית להסתובב ברחבי הבית בחופשיות. בעת ביקורי שם, דילג וניתר התור בעליזות, על רגלו האחת, על ארונות המטבח, משאיר אחריו מידי פעם חתיכת לשלשת, כמנהג הציפורים. בני הבית לא פסקו מלספר לי על מנהגיה של הציפור, על חוכמתה והשתלבותה בחיי המשפחה.

את הסיפורים על דג הקרפיון השוחה באמבטיה לפני כל חג עד שהופך לגפילטע פיש, אתם כבר מכירים. אצלנו זה לא קרה מסיבה פשוטה: גרנו בכפר הערבי ה"נטוש" אום-חאלד ולא היתה לנו אמבטיה בבית, רק מקלחת: דוד מים המחומם ע"י פרימוס. הדג שלנו קיבל את הבומבה בראש בחנות הדגים, ושם גם קורצפו מגופו הקשקשים. בבית הוא נטחן עד דק וקושט בעיגולי גזר.

ועדיין לא דיברנו על קרבות תרנגולים (הרומאים עסקו בזאת בהתלהבות רבה) ועל להקת "התרנגולים". כאן בתוכניתם המלאה משנת 1963 בטלויזיה ההולנדית

ולסיום – בניוזלטר האחרות של בית המכירות הפומביות CHRISTIE'S מוצגים פסלי פורצלן מסין (Tibor Collection) המעידים שהתרנגול והתרנגולת ראויים גם לשמש כאובייקט אומנותי. התרנגולים הם מן המאה ה-19 ומחירם המוערך 10,000 – 15,000 דולר. התרנגולות מן המאה ה-18 ומחירן המוערך הוא 20,000 – 30,000 דולר. מורשים להשתתף במכירה הפומבית רק מי שפתרו את החידון בראש הרשומה.

FIRST HALF 19TH CENTURY  A LARGE PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE ROOSTERS

A PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE COCKEREL EWERS

QIANLONG PERIOD (1736-1795)

התשובה לשאלה כיצד נקראות שקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור – דלדולים.

רשומות נוספות בנושנות המתקשרות לנושא בעלי חיים בספרות ילדים וצער בעלי חיים: להלן הקישורים:

יש לנו תיש

חכמת הבהמות

רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט"ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק"ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט"ו בשבט תש"ט – "יער המגינים". באותו יום, ט"ו בשבט תש"ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק"ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק"ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ"יער הרצל". כך גם נעשה עם "יער בלפור" בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג'ורג' החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט "סאלח שבתי" וכן בסיפור של א.ב. יהושע "מול היערות" – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן "יער הקדושים" לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: "מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי." אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – "יער המגינים". חיפוש באתר קק"ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: "השם "יער המגינים" מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל."

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט "עוזי והפרחים" אודות ד"ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד"ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי "עוזי והפרחים"

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה "נורד" וכן זחל"ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת "משבר לתקווה", שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ') נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת "ניב הקבוצה" (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט"ו בשבט תש"ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה "ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט"ו בשבט תש"ט". מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט"ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל"דרך בורמה" שהפכה ל"כביש הגבורה" הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ "קופסה כחולה".

בכרך ד' בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט"ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה"צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט"ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט"ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין "הסלע" אל מבצר ג'דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: "היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא". כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק"ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו"ר קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר "האם" לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ"ל "נאום איש שיבה".

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט"ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע"י משמר העם בל"ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת "נטיעות ט"ו בשבט 1949 של יער המגינים". ט"ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש"ט כן, ט"ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק"ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע"י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג"ד בן-עמי פכטר. המשוריין השני בשיירה התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה. האויב התעלל בגופותיהם של החללים. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: "לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה".

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, "למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה." (עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון "מפקד החזית". האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ"ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שארעו באותו חודש – שיירת נבי דניאל לגוש עציון באותו יום ושיירת חולדה ב-31.3.48. באפריל נהרגו אנשי שיירת הדסה להר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

"יערות מגינים" נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד"ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק"ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט' ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק"ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט"ו בשבט, ניטע "יער מגינים" מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר "יער המגינים" באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת "תעלומת יער המגינים".במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק"ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – "מול היערות" (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ "כל הסיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

"כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".

ממראות יער המגינים העכשווי

בבלוג נושנות מצויות כמה רשומות מעניינות על ט"ו בשבט משנים קודמות. בצעו חיפוש בכפתור החיפוש בראש העמוד או שלחצו על התגית הכחולה בטור התגיות בצד שמאל של המסך. אל תדלגו על הרשומה על השקד.

בפרשת השבוע של השבוע שעבר קראתי על חמור אבי שכם, שהיה "נשיא הארץ" ממוצא חיווי. (שכם בנו אנס את דינה בתם של יעקב ולאה, בראשית ל"ג). הרהרתי כיצד הפך ברבות הימים השם חמור משמו של נשיא הארץ לכינוי גנאי ולקללה. ליקטתי כמה ספרים מן האוסף שלי ויצאתי למסע בעקבות החמור בתרבות הישראלית, בעיקר בספרות הילדים. בעוד שכבהמת משא ורכיבה זוכה החמור לרוב ליחס משפיל ומבזה, להתעמרות ולהתעללות, הרי שבתרבות האנושית הוא עובר תהליך של האנשה ומככב כגיבורם של חיבורים פילוסופיים, אגדות, משלים ופתגמים לרוב, ומשמש כמטפורה ואלגוריה לאדם ולאנושיות בתכונותיו המנוגדות: עקשן וצייתן, טיפש וערמומי, עניו וגאוותן, מרדן וסבלן, עצל וחרוץ. ראו למשל את משלי החמורים של איסופוס היווני ומעשיות האחים גרים. בסיפור פינוקיו, הילדים הרעים הופכים לחמורים.

"רוכב על חמור" ברונזה, סוריה, 1800-2000 לפנה"ס, מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים

הנה השיר "ידידנו החמור" מתוך "לנו עדר בשדה" (הוצאת איחוד הקבוצות והקבוצים, 1960) של חנן שדמי, ממייסדי קיבוץ כפר בלום וממעצבי החינוך המשותף. איורים אסתר ניני. השיר מבטא את הדואליות של החמור.

והנה שירו של יצחק קצנלסון "החמור ועץ-הדעת" מתוך הספר "יש לי שיר – לילדי ישראל" (הקיבוץ המאוחד, 1954), צייר אריה חצור (הצייר הנפלא מקיבוץ גבעת ברנר).

יצירתו של דוד גרשטיין – חמור ציפורי שיר – 2006. מתוך התערוכה "חמור עכשיו", מוזיאון באר שבע לאמנות, 2015. (כל הזכויות שמורות).

כאשר הייתי ילד, עדיין נראו ברחובותינו חמורים רתומים לעגלות, למשל לעגלתו של החלבן או לעגלתו של מוכר הקרח. אני זוכר את המראה של בעל העגלה האוחז במקל עבה ומכה את החמור בעכוזו לזרזו. יש אפילו שם פועל המתאר את הפעולה הזו – לחַמֵר. בהתיישבות העובדת כבר לא השתמשו אז בחמורים כבהמת עבודה והובלה. החמורים ששפר עליהם מזלם סיימו את חייהם בשלווה ונחת בפינת החי של הקיבוץ, גורלם של אחרים היה גרוע יותר ואפילו טראגי. לפני כעשרים שנה אספו אנשי רשות הטבע והגנים חמורים פצועים וכאלו שעברו סבל והתעללות, בעיקר ביהודה ושומרון, ושיכנו אותם בחלק הסגור של שמורת הטבע הנמוכה ביותר בעולם – "עיינות צוקים" (עין פשח'ה) המכונה "השמורה החבויה". החמורים התרבו ויצרו עדר יציב המונה כמאה פרטים, העוזר בדילול הצמחייה הסבוכה ופריצת שבילי הליכה בשטח השמורה. דרומה משם, במטעי התמרים האורגניים של קיבוצי הערבה, הוכנסו חמורים למטעי התמרים, על מנת שיאכלו את העשבייה כתחליף להדברתה בקוטלי עשבים שהשימוש בהם אסור בחקלאות אורגנית. החמור ממשיך לשמש את הפלח הערבי ובייחוד את הבדואים, עד לימים אלה.

החמור והמקל. תמיד המקל

שיר הלל לחלקו של החמור (הקופץ בראש) במלחמות ישראל ובניית הארץ כתב דן אלמגור, לחן סשה ארגוב. הנה "שיר החמור" בפי התרנגולים בתוכנית טלוויזיה מהולנד, 1963. שימו לב לכוריאוגרפיה הנפלאה של נעמי פולני. שיר החמור – התרנגולים, Youtube – מומלץ

מביאים ספרים אל בית הספרים הלאומי בהר הצופים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים). כאן הביטוי "חמור נושא ספרים" מקבל משמעות נוספת… ; מצער לראות את המקל המונח לרגע לרגלי החמור.

טפת חלב, אוסף הדסה, הארכיון הציוני

בתנ"ך מוזכרים החמור והאתון כ-130 פעמים. במקורות מאוחרים יותר, משנה, תלמוד וכו' יש עוד מאות אזכורים של החמור, בעיקר בדיונים הלכתיים על מצוות פטר חמור ועל האיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" כחלק מאיסורי הכלאיים. בתנ"ך, בעוד הסוס מוזכר כמעט אך ורק בהקשר צבאי של מלחמות ופלישות וקרבות עם עמים אויבים – מצרים, ארם, אשור, בבל – ולרוב בביטויים הכוללים גם רכב, כלומר מרכבות, הרי שהחמור נוכח כבהמת משא ורכיבה, ה"פועל השחור" במשק החקלאי, אך גם בסיפורים מקראיים רבים: אתונו הדוברת של בלעם, שאול הנשלח לחפש את האתונות האובדות ומוצא את שמואל והמלוכה, לחי-חמור חמורתיים שבו מכה שמשון אלף פלישתים, וכמובן חמורו של המשיח. החמור משמש כאלגוריה בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים, וכך נוצרו ביטויים אלמותיים בשפה העברית המנציחים את החמור, כגון: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, חמור גרם, קבורת חמור. אל אלו הצטרפו ביטויים חדשים יותר כגון: חמור קופץ בראש, חמור נושא ספרים, אוזני חמור, חמורו של משיח, מדברים על החמור…

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. ציור של יוסי אבולעפיה, 2003 (כל הזכויות שמורות)

חמורו של משיח? הרצל באוניברסיטת אל-אזהר במצרים. מקור: הארכיון הציוני

בספרות הילדים מן המאה הקודמת, שנהגה לרכך עבור הקוראים הצעירים את המציאות, מצטיירים בעלי החיים במשק, ביניהן גם החמור, כחיות מחמד מאושרות, המיועדות לשעשועי הילדים ולמשחקיהם. משק החי בקיבוץ שכזה הוא בעצם פינת ליטוף שבה תרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף.

נסע אל השדה, פניה ברגשטיין (מקיבוץ גבת), ציורים: מיכל אפרת. הקיבוץ המאוחד, 1952

"חמור חדש" (אולי זו הסיבה לכאבי הגב שלנו?) מקור: הארכיון הציוני

הבדואים מיוצגים כרועים חביבים ומכניסי אורחים, המהווים באורח חייהם המשך ישיר לאבותינו מן התנ"ך. אולם תדמיתו הירודה של החמור מתגנבת גם לכאן. הנה למשל הספר "אנשים במדבר" – יונתן בן ישראל, צלם ארוין פרקש, הוצאת עמיחי, 1962. באותן שנים, כנראה בהשפעת הסדרה "ילדי העולם" עם צילומיה של אנה ריבקין (אליה עוד נחזור בהמשך), נעשו פופולריים מאוד ספרי ילדים מצולמים בשחור לבן.

שימו לב לטקסט: "הוא על גבי גמל, כיאה לגבר בן-חיל, והיא על חמור – כיאות לאשה צנועה". החמור יאה לאשה ולמעמדה הנחות. וזה מזכיר לי את דון קישוט האביר, הרוכב על הסוס האציל רוסיננטה, בעוד נושא כליו הבור, השמנמן, רוכב, באופן סמלי, על חמור עלוב.

דון קישוט ונושא כליו בפלאסה דה אספניה במדריד (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה נוספת לספרי הילדים המצולמים המתארים את הווי הילדים בקיבוץ ואגב כך "משמיצים" את החמור, הוא הספר "הרפתקה בקבוץ" (ספרית פועלים) אשר הופק באנגליה בשנת 1966. הפרוייקט החל בסרט "הרפתקה ביער" אשר צולם ב-1960 בקיבוץ משמר העמק בבימויו של ס. שטרנפלד. צילומי סטילס מן הסרט שולבו בספר ולכתיבת הטקסט גוייס המשורר ע. הלל. הילדים יוצאים בעקבות דרבן הגורם לנזק לעצי קק"ל והחמור (בעצם עייר קטן) נרתם להובלת הכלוב הכבד. את הסרט אפשר לראות כאן ביוטיוב.

לאה גולדברג

אין ספק שידידתו המובהקת ביותר של החמור בספרות הילדים היא המשוררת והסופרת לאה גולדברג. לאה גולדברג (ל"ג), שלא נישאה ולא היתה לאם, הרבתה לכתוב לילדים, בפרוזה ובשירה, סיפורים, מחזות ושירים אשר הפכו לקלאסיקה בתרבות הישראלית, בייחוד לאחר שזכו להלחנה ע"י טובי היוצרים. היא כתבה גם מאמרים תאורטיים על ספרות ילדים. כתיבתה של ל"ג לילדים היא לכאורה פשוטה ונעימה ומובנת לכל, וזהו גם סוד הקסם שבזכותו נותרו יצירותיה כה אהובות על ילדים במשך שנים רבות, אך למעשה הטמינה ל"ג בשיריה מסרים חתרניים, גלויים וסמויים, היוצאים כנגד מוסכמות החברה באותם ימים. כך למשל ידועה הפרשנות על שירה "ערב מול הגלעד" בו השורות התמימות: כבשה פועה בוכה בדיר – זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר וירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם מבטאות את הביקורת של ל"ג על הלינה המשותפת בקיבוץ (בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים).

ההתחלה היתה מייד עם עלייתה ארצה (1935), כאשר הוצגה בפני עורך "דבר לילדים" יצחק יציב. ל"ג נכנסה למערכת דבר לילדים והחליפה את ברכה חבס כסגניתו של יציב. בכל גליון כתבה שיר או סיפור. בשנת 1936 החל שיתוף הפעולה הפורה שלה עם אריה נבון, קריקטוריסט, מאייר וצייר תפאורות תיאטרון, חתן פרס ישראל. כך נוצרו סדרות הקומיקסים "אורי מורי", אורי כדורי" "מר גוזמאי הבדאי", רם קיסם ועוד. אריה נבון צייר ול"ג חרזה חרוזים בזריזות. בעיתון דבר לילדים לא קיבלה קרדיט על חרוזיה אלה ומתחתם הופיע רק שם הצייר. בין השנים 1936 – 1942 יצרו השניים 450 ! סטריפים כאלה. הנה דוגמה לאחד הקומיקסים האלה, על החמור החכם כמובן:

תיקון מסויים של העוול נעשה כאשר אריה נבון ריכז כמה מסדרות הקומיקס ארבעה ספרים, אך אלו יצאו לאור רק לאחר מותה של לאה גודברג (ינואר 1970): אורי כדורי (1983), החמור החכם (1986), מספורי מר קשקש (1987), האפרוח בילבולמח (1997).

בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" (עם עובד, 1996) מספר אריה נבון: "לאה גולדברג עבדה אז ב"דבר לילדים". לימים עשינו "שותפות" – אני הייתי מצייר סדרות ציורים בשם "אורי-מורי", "אורי-כדורי" ואחרות, מעין "קומיקס" עבריים, ל"דבר לילדים" והייתי מביא אותן למערכת; לאה היתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורי במהירות גדולה מ"טבעות העשן" (זה היה גם שם ספר שיריה הראשון) שהיתה מפריחה באוויר. החרוזים נתחזרו אצלה כאילו מאליהם. פעם הסבירה לי את מלאכת השיר: "בראשית היה הריתמוס. כך מתחיל השיר."

נחזור בהמשך אל אריה נבון עם הספר "חכמת הבהמות" של אביגדור המאירי, וציור החמור המקסים ביותר בספרות העברית, לטעמי.

ספר הפרוזה הראשון שכתבה ל"ג לילדים היה "ידידי מרחוב ארנון" (1943). ל"ג התמנתה כעורכת של ההוצאה לאור "אנקורים" של ספריית פועלים וזה היה הספר הראשון שיצא לאור באנקורים. ל"ג התגוררה עם אימה ברח' ארנון מס' 15 ובספר היא מספרת באופן אינטימי על חייה ועל ידידיה מן הרחוב. אחד הסיפורים הוא על ידידה אורי אליעז, שהפך לצייר ופסל (ורועה צאן) בקיבוץ חולדה, בנו של המשורר רפאל אליעז. הסיפור מתחיל כמובן עם חמור שמופיע לפתע ברחוב, ועוד פרטים מעניינים אפשר למצוא באתר של ספריית אריאלה.ילדי הרחוב לועגים לאורי שלא הצליח להשתלט על החמור ושרים לו: "חמור על חמור, חמור חמורותיים, לו ולחמור יש שש רגליים".

בספר "מה עושות האיילות" (הוצאת ספרית פועלים, אנקורים, 1949, ציורים אריה נבון) כתבה ל"ג את השיר "החמור" שבו מתוארות שתי נקודות מבט, של הילד המפעיל את דמיונו, ושל ההורים הרואים רק את מה שלפניהם. ל"ג מבטאת בשיר את הסטריאוטיפ המקובל של החמור – עקשן ועצל.

בשנת 1951 כתבה לאה גולדברג את הספר "מור החמור" ורות שלוס הוסיפה את הציורים היפים (הוצאת מקרא-סטודיו וספרית פועלים). העייר הצעיר מורי עוזב את ביתו שבכפר ויוצא למסע אל העיר. בדרך הוא פוגש נופים שונים ובעלי חיים. הספר "איה פלוטו" שכתבה בשנת 1957 נכתב באותה מתכונת – יציאה מן הבית הבטוח לשם גילוי העולם ונפלאותיו.

וכאן נכנסת לתמונה ולחייה של לאה גולדברג אנה (חנה) ריבקין-בריק, צלמת יהודיה בעלת מוניטין בינלאומי, החיה בשבדיה ונשואה לדניאל בריק, פרקליט ומשורר. בשנת 1951 זכה להצלחה רבה הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" עם התצלומים של ריבקין והטקסט של העתונאית אלי ינס. בעקבות ההצלחה יזמה ריבקין את סדרת הספרים "ילדי העולם". לשם כך גייסה את הסופרת השבדית הנודעת אסטריד לינדגרן, מחברת ספרי "בילבי". בסדרה זו יצאו לאור בשבדיה 14 ספרים והם תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור ב-18 ארצות. בשנת 1953 פנתה ריבקין ללאה גולדברג, ששנה קודם לכן החלה להרצות במחלקה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והציעה לה לתרגם לעברית את ספרי הסדרה. בעקבות כך תרגמה ל"ג את הספרים אלה קרי הילדה מלפלנד (1953), נוריקו סאן הילדה מיפן (1957), סיאה הילדה מאפריקה (1959), נואי הילדה מתאילנד (1967), דירק הילד מהולנד (1970).

מספרי הסדרה ילדי העולם בהוצאה מחודשת, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.

בשנת 1957 הוצע לל"ג לכתוב ספר על ילד מישראל עבור הסדרה "ילדי העולם". ל"ג חיברה טקסט על ילד בשם גדי בקיבוץ אפיקים, המגלה שהחמור בפינת החי נעלם. הוא יוצא לחפשו והולך לאיבוד בעצמו. למעשה רקמה ל"ג עלילה באותה המתכונת של איה פלוטו ומור החמור. הילד הוא שמואל (מולי) אופין, בנו של יוסף אופין מאפיקים (עוד אחד מן הגברים שלאה שכנעה עצמה שהם מאוהבים בה ונחלה מפח נפש ואכזבה). אנה ריבקין הגיעה לישראל ושהתה שבועיים בקיבוץ אפיקים, שם צילמה את מולי והחמור ונופי העמק.

ההכרזה על צאתו הצפוי של הספר גדי וחמורו הילד מישראל

אולם, למרבה הצער, המו"ל השבדי של הסדרה החליט שעלילת הספר אינה מייצגת באופן מיטבי את ישראל ואת נופיה. אנה ריבקין ניסתה לרכך את הבשורה וסיפרה ללאה שהצילומים שלה הם אלו שלא הצליחו, אך ל"ג הבינה לבסוף והאכזבה היתה גדולה. בשנים 1958 – 1962 ערכה לאה גולדברג את הדו-ירחון "אורות קטנים" בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, שהיה מיועד לילדי הגולה (גם דליה רביקוביץ פרסמה שם משיריה. בחוברת י"ד של כתב העת פרסמה ל"ג את צילומיה של אנה ריבקין שנעשו בקיבוץ אפיקים, ולהם הצמידה טקסט בשם "פינת החי". הנה כמה צילומים והטקסט הנלווה אליהם:

ילדי אפיקים שמואל (מולי) אופין וגינת יצחקי-בסוק.החמור מגזע חמור פרסי, על פי הפס על עורפו.

לאה גולדברג תרגמה את הסיפור לגרמנית והכינה ספרון בן 22 עמודים אותו הציעה למו"ל בגרמניה, אך קיבלה סירוב. הספרון הגנוז בשם "גדי והחמור הקטן – סיפור מישראל" (1959) נמצא ברשותו של האספן ארני דרוק והוצג בשנת 2010 במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה על אספנות.

אך בזאת לא תם הסיפור ולאה גולדברג לא וויתרה על אף חמור. בשנת 1964 צילמה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים אשר בנגב, ול"ג כתבה את הטקסט וכך נולד ספר חדש. את מולי ודינה החליפו ענת, שאול ואיל ואת הערבים החליפו הבדואים. בתחילה יצא לאור בשבדיה בשם: Eli Lives in Israel במתכונת ספרי ילדי העולם" ובשנת 1966 יצאהספר לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שמנהלה היה אלכסנדר סנד מרביבים) בשם "הרפתקה במדבר". אביהם של הילדים בסיפור הוא ארכיאולוג והילדים מצטרפים אליו לעיר הנבטים שבטה. בדרך הם רואים בדואים וחמור לבן וכמובן אבא קונה מייד את החמור (האם הגזבר אישר? האם זה עלה לאסיפת המשק? לא ידוע). גולדברג וריבקין חיברו יחדיו ספר נוסף "מלכת שבא הקטנה" על ילדה, עולה חדשה בחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן (1956).

לא היתה זו הפעם הראשונה בה ביקרה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים.את הביקור שלה שם יחד עם לאה גולדברג בשנת 1956 תיעדה ריבקין, ודניאל סנד, בנם של הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, העלה תמונות אלו מן הביקור לאתר הפייסבוק של ספריית רביבים הנפלאה. אם אתם רוצים לראות ולשמוע עוד מדניאל סנד, על משפחתו המיוחדת ועל ספריית רביבים, אפשר לצפות בו בסרט "ספרנים" (קצת פרסומת לסרט שלי…).

מדוע הקדישה לאה גולדברג מקום כה נרחב ביצירתה לחמורים? זאת לא אדע, ואשאיר את הפרשנות התיאורטית-פסיכולוגית-ביוגרפית לחוקרי הספרות הנכבדים. אומר רק, שסיפוריה של ל"ג על הקיבוץ אינם מייצגים את המוסכמות שייצגו את הקיבוץ בשנות החמישים. כפי שכתבתי בראשית הרשומה, ל"ג טומנת בספריה גם מסרים חתרניים. היא מתעלמת מהקולקטיב הקיבוצי, מהיות הילד חלק מחברת ילדים איתם בילה את כל זמנו מלבד כשעתיים ביום במחיצת הוריו, ומתייחסת בסיפורים שהזכרנו לעיל לתא המשפחתי הפועל באופן עצמאי, מקבל החלטות ואף רוכש חמורים כלאחר יד. הילדים בסיפורי הקיבוץ של ל"ג הולכים לאיבוד ואפילו בוכים, בניגוד לצפוי מילד עברי אמיץ וגאה.

כמובטח, נחזור אל הספר "חכמת הבהמות" מאת אביגדור המאירי. אביגדור המאירי, סופר ומשורר (חיבר את מילות השיר "מעל פסגת הר הצופים") ייסד את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" ובהמשך את תיאטרון "המטאטא". בשנת 1933 יצא לאור ספרו "חכמת הבהמות" שהיה ספר האיגיון הראשון שנכתב לילדים בישראל.

המאירי הזמין את אריה נבון לאייר את הספר. אריה נבון סיים אז את לימודיו בתיכון והחל לעבוד כצייר קריקטורות, תחילה בעיתון "דאר היום" בעריכת איתמר בן אב"י ואחר כך בעיתון "דבר". זה היה הספר הראשון אותו אייר אריה נבון. וכך כותב המאירי בפרק המוקדש לחמור: "אשתו של החמור, מתוך בושה להקרא על שם בעלה – קוראת לעצמה בשם אתון. קרובו של החמור – הוא "החמור נושא ספרים". זהו על-פי רוב בן-אדם, המצטיין כתלמיד מתמיד בבית הספר, לומד את כל התורה כלה על-פה ולבסוף נשאר חמור."

אריה נבון צייר חמור זה בעקבות המשפט בטקסט של המאירי "באזניו הארוכות מאד קולט הוא כל מיני חמוריוּת שבעולם, בולע אותם ואינו מגלם לשום בריה בעולם.". לטעמי זהו החמור המקסים ביותר מבין כל החמורים החיים בין דפי ספרי הילדים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, הצייר והמספר המחונן, שילב חמורים כמעט בכל ספריו ואף צייר אותם באהבה רבה. הנה ד"ר חיים חיסין על החמור, מפנים ומאחור, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" שכתב לכבוד יובל ה-50 של העיר תל אביב (עם עובד ודביר, 1959).

עוד בספר זה, תיאור מלבב של המחמר הערבי הצעיר שחמוריו משטים בו ובורחים לאחר שמשתכרים מריח פריחת ההדרים. גם בספר "החופש הגדול, שביל קליפות התפוזים" מצוי חמור הבורח מבעליו ומשתלב בעלילה. נחום גוטמן הקדיש ספר שלם לחמור – "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" (פרפראזה על "טלית שכולה תכלת" (ספרית פועלים, 1951), אודות חמור עלוב ועצוב עיניים שעלה לגדולה לאחר שהנציב העליון נגע בו במו ידיו, אך חיש מהר חזר לעליבותו החמורית. הספר שהוא גם ריאליסטי וגם אגדה ודמיון, מלא הקשרים ורמזים שלא נעמוד עליהם במסגרת מצומצמת זו. זוהי כריכת הספר שברשותי, מהדורה שניה משנת 1960. בשנת 2001 יצאה לאור מהדורה מחודשת (דביר) הכוללת סוף דבר מאת בנו של נחום גוטמן, פרופ' מנחם גוטמן, המתאר את תהליך יצירת הספר.

רחל

את הספר "בבית ובחוץ" חיברה רחל בשנת חייה האחרונה. הוא ראה אור בסוף הקיץ של 1930, וכעבור ששה חודשים, באביב 1931 נפטרה רחל. זהו ספר הילדים היחיד שכתבה רחל, אשר לא זכתה לילד משלה, והוא חורג מסגנון כתיבתה הרגיל. מקובל לציין שזהו ספר שירי הילדים הראשון שכתבה אשה בארץ ישראל. את החרוזים כתבה לציוריו של צייר הנופים והליטוגרף הגרמני ויליאם שכט. את הציורים ייבא מלייפציג ראובן גולדברג, בעליה של חנות צעצועים בתל אביב, והוא ביקש מרחל, שכבר היתה מרותקת למיטת חוליה, להתאים להם חרוזים. הספר נמכר בחנות הצעצועים שלו באופן בלעדי ונעלם מן השוק למשך שנים רבות.

בראשית שנות השבעים התגלה עותק של הספר הנשכח, אך לא היתה וודאות שהוא אכן נכתב על-ידי רחל ואיש לא ידע על קיומו. כשפנו לנשיא זלמן שז"ר ידידה של רחל, הוא אישר שרחל כתבה שירי ילדים ואז נמצא עותק עם כתב היד המקורי אצל אחותה של רחל שושנה בלובשטיין. בשנת 1974 יצא הספר לאור אך עם ציוריו של שמואל כץ, מאחר והציורים בעותק המקורי היו כבר מרופטים ובלתי ניתנים לשחזור. למרבה המזל נמצא לאחר כמה שנים עותק מקורי נוסף אצל משה ארד שרחל הקדישה לו את הספר. אמו של משה היא ציפורה סבוראי, אחות במקצועה שטיפלה ברחל בשעותיה הקשות. בשנת 1988 יצא לאור הספר במתכונתו המקורית בהוצאת תמוז. וזהו השיר על החמור:

בנימין טנא, העורך של "משמר לילדים" כתב ספר בשם "אלה תולדות מור" על חמור השואף לעולם טוב יותר וידידותו עם הילד היתום עוזי (ספרית פועלים 1977).

עד כאן סקירה קצרה על החמור בספרות הילדים, אך האם גם המבוגרים זכו לחמור ספרותי משלהם? בשנת 2019 יצא לאור ספרו הנועז של סמי ברדוגו "חמור" (הקיבוץ המאוחד) אשר זכה בשנת 2020 בפרס ברנר ובפרס ספיר

ואסיים בשירו של אלתרמן (לחן משה וילנסקי) "מרים בת ניסים" המתאר משפחה תימנית בת 15 נפשות. כאשר צועדת המשפחה ממקום למקום הם מסתדרים על פי ההיררכיה. הבת מרים היא האחרונה כמובן, וחותם את השיירה החמור הקטן בילעם. החמור הקטן בילעם חותם גם רשומה זו.

יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם, תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בילעם, והחמור הקטן בילעם

תפילה – מאת פרנסיס ז'ם, תרגום מצרפתית רחל בלובשטיין (רחל המשוררת)

כְשֶיָבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,

תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג

אָבָק מִתַּמֵר.

כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי

נָתִיב יָשָר בְּעֵינַי אֶל גַּן הָעֵדֶן,

שָׁם כּוֹכָבִים זוֹרְחִים לְאוֹר הַחַמָה.

וְאֶקַח אֶת מַקְלִי בְּיָדִי, וּבְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵלֵךְ,

וְכֹה אַגִיד לַחֲמוֹרִים יְדִידַי:

"הֲרֵינִי, פְרַנְסִיס זַ’ם וּפָנַי לְגַן–עֵדֶן,

כִּי אֵין גֵּיהִנֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב".

וְעוֹד אֹמַר לָהֶם: "בּוֹאוּ, רֵעֵי הַשָּׁמַיִם,

בְּהֵמוֹת חֲבִיבוֹת, שֶׁבְּנִיד אָזְנֵיכֶם הַמָּהִיר

תְּגָרְשוּ זְבוּבִים וּדְבוֹרִים וּמַכּוֹת".

רְצוֹנִי לְהֵרָאוֹת לְפָנֶיךָ, אֵלִי, בְּחֶבְרַת חֲמוֹרִים.

אַהֲבַת נֶפֶשׁ אֲהַבְתִּים, עַל כִּי בְּנַחַת יַרְכִּינוּ רֹאשׁ.

כִּי יַעַמְדוּ תַּחְתָּם וְרַגְלֵיהֶם הַקְּטַנוֹת

צְמוּדוֹת בְּרוֹךְ, עַד כְדֵי לְעוֹרֵר רַחֲמִים.

בֵּין רִבְבוֹת אָזְנֵיהֶם אַגִיעַ עָדֶיךָ,

בְּלִוְיַת אֵלֶּה שֶׁהָיוּ טְעוּנִים סַלִים,

אֵלֶּה שֶׁמָּשְכוּ עֶגְלוֹת–פַּח קְטַנוֹת;

בֵּין אֲתוֹנוֹת הָרוֹת פְּצוּעוֹת-רַגְלַיִם,

וּבֵין אֵלֶּה, אֲשֶׁר הִלְבִּישוּם מִכְנָסַיִם קְצָרִים,

בְּשֶל חַבּוּרוֹת–תְּכֵלֶת זָבוֹת דָּם,

שֶׁעַקְשָׁנֵי זְבוּבִים עֲלֵיהֶן יוֹשְבִים בְּעִגוּל.

תְּנֵנִי, אֵלִי, לָבוֹא אֵלֶיךָ בֵּינֵיהֶם.

שְׁלַח כְּרוּבֶיךָ לְהוֹבִילֵנִי עַד הַיְאוֹרוֹת

שֶׁעַל גְּדוֹתֵיהֶם יִרְעֲדוּ דּּבְדְבָנִים

חֲלָקִים כְּעוֹרָהּ שֶׁל נְעֲרָה בְּתוּלָה.

תֵּן, אֵלִי, וּבִנְוֵה–נְשָׁמוֹת זֶה,

בְּכָרְעִי עַל מֵימֵי הָעֵדֶן, אֶדְמֶה לְחֲמוֹר,

שְׁעָנְיוֹ הַשַּׁח וְהֶעָנָו יִשְתַּקֵּף

בְּטָהֳרַת חַסְדְךָ הַנִּצְחִי.

אימוץ והצלת חמורים – מושב גן יאשיה

הפרדיגמה האנתרופוגנית והתיאוריה הניאו-דטרמיניסטית (לא להבהל מהמילים הגבוהות).

מאת אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

תקציר

טקסטים מן העת העתיקה, עדויות של נוסעים וחוקרים מן העת החדשה, ממצאים ארכיאולוגיים ושרידים בוטניים, כל אלה מלמדים אותנו שבעבר בורכה ארץ ישראל בצמחייה שופעת. הרמות שבארץ ישראל, עבר הירדן ולבנון היו מכוסות עצי-יער, או חורש צפוף, וכך גם אזור השרון. מקובל לחשוב שהחל מן הפלישה הערבית לארץ ישראל במאה השביעית, החל תהליך של דלדול והשמדת הצמחייה בארץ ישראל, אשר הגיע לשיאו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. הדעה שהתקבעה בספרות ובמחקר האקדמי היא שחורבן הצמחייה הוא מעשה ידי אדם בלבד, ולא תהליך טבעי המושפע מהשתנות התנאים הסביבתיים. התנוונות החקלאות והרס תרבות המדרגות (טרסות) שהביאו לסחף-קרקע, רעיית יתר, תעשיית הפחם והסיד, ולבסוף כריתת היערות בעת מלחמת העולם הראשונה, סומנו כגורמים שבעטיים חרבה הצמחייה. אולם בשנים האחרונות, עם פיתוחם של אמצעים טכנולוגיים חדשים והתפתחות מדע הפלאוקלימטולוגיה, החלו להצטבר ממצאים חדשים, המעידים על שינויים אקלימיים גלובליים ומקומיים שתרמו אף הם לתהליך המדבוּר באזורנו ולפגיעה בצמחייה. במאמר זה נסקרים גורמים היסטוריים-תרבותיים-שלטוניים שהביאו לחורבן הצמחייה בידי אדם, לצד מחקרים חדשים המראים שגם תהליכים אקלימיים היו מעורבים בכך, ואין להתעלם מהם באזורנו המצוי  בסְפָר המדבר. זאת על רקע משבר האקלים העולמי.

ההיסטוריה של צומח ישראל

כאשר עלה משה אל ראש הר נבו, הראה לו ה' את הארץ המובטחת, שזהו תיאורה: ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח').  יהושע אומר לבני שבט יוסף: טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים  כִּי-אָץ לְךָ הַר-אֶפְרָיִם.  (יהושע יז).יער אפרים היה צפוף עד כדי כך, שעל הקרב בין דוד ואבשלום מספר הכתוב: ח וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת) עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.  (שמואל ב יח, ח').

על פי עדויות של נוסעים וחוקרים שתרו את ארץ ישראל במאות השנים האחרונות, עדיין נותרו שרידי יערות עתיקים בכמה מקומות עד לתחילת המאה העשרים (פז, 2018). במפות שהכין שרטט המפות של נפוליאון פייר ז'אקוטאן (Jacotin) במסע שערך נפוליאון בארץ ישראל בשנים 1798 – 1799, מופיע יער אלונים גדול ברמת מנשה. במפה שהוכנה על ידי Conder  ו- Kitchener חברי הקרן לחקר ארץ-ישראל (P.E.F.) בשנת 1880, מצוינות שתי חורשות אלונים גדולות בשרון. הקדים אותם החוקר הצרפתי וולניי (Volney) שבשנת 1787 תיאר יער אלונים גדול בסביבות קיסריה (רייפנברג, 1950).

וולטר קליי לאודרמילק, (Lowdermilk) מומחה עולמי בבעיות סחף קרקע ושימור קרקע, וציוני גדול, הגיע לישראל בשנת 1939, ובשנת 1944 הוא כתב בספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה": "אוכלוסיית-ילידים נחשלת והתנוונות פוליטית וחברתית – אלו תוצאותיה של הידלדלות האדמה מחמת סחף והזנחה. ארץ ישראל היא דוגמה ומופת לתמורה כזאת. הניגוד בין תיאורו של משה ובין מצב הארץ בשנת 1882, השנה הראשונה לעבודת המתיישבים היהודים, הוא פירוש, המדבר בעדו, להזנחת אוצרותיה של ארץ הקודש ולניצולם לרעה. בהרים נסתחפה האדמה עד הסלע ממחצית הרמות ויותר; נהרות שפלת החוף נסתמו באדמה ובאבנים, שנגרפו מן ההרים, וכן נוצרו ביצות מבאישות, נגועות קדחת ממארת. הערים הנאות והמפעלים רבי ההיקף של ימי קדם נהפכו לעיי חורבות. השינוי לרעה מדהים ממש. התייר המקרי של ימינו, הרואה את הארץ בעד חלונותיה של רכבת או מכונית טסה, סבור, כי ארץ ישראל היא מטבעה סלעית, חרבה למחצה ושרופה. אבל מי שיודע לקרוא ברישומי הזכרונות שנחרתו בקרקע, ברי לו, שמצב התנוונות זה אינו טבעי. מן החורבות של המדרגות ושאר מיתקני-שימור עתיקים הוא למד, כי שממונה הנוכחי של ארץ ישראל בא מחמת הגזל, הניצול וההזנחה בשנות המאות האחרונות." (לאודרמילק, 1945).

הנה הדיבר ה- 11 על פי לאודרמילק:

תרבות הרבידות

החקלאות הקדומה החלה במזרח הקרוב באדמות המישור האלוביאלית של ארם נהריים (הפרת והחידקל) ושל מצרים (הנילוס), בהתבססה על השקיה במי הנהרות באמצעות הצפה ותעלות השקיה. בין שני העמקים הגדולים שוכן האזור ההררי, הכולל גם את ארץ ישראל. לשם הרחבת השטח החקלאי בוראו היערות שעל מדרונות ההרים, אך אז נחשפה הקרקע לכוחות הסחף.

בהרי ארץ ישראל מקורות המים מצומצמים. המעיינות נדירים מאחר והמים מחלחלים לעומק רב; מי התהום העמוקים מקשים על קדיחת בארות לצרכי חקלאות (בניגוד למצב לאורך החוף). אולם הגשמים היורדים על מדרונות ההרים מאפשרים לעבד את אדמת המדרונות ללא השקיה. לצורך זה פותחה בישראל, בלבנון ובעבר הירדן שיטה חדשה של שימוש ושימור הקרקע, על ידי דירוג המדרונות.

חקלאות המדרגות (טרסות, נקראות בספרים משנות הארבעים – רבידות) אפשרה לראשונה קיום חקלאות ברת קיימא על קרקע משופעת שגשמים עזים יורדים עליה. סלעי הגיר מספקים חומר גלם מצוין לבניית קירות התמך של המדרגות, שמילוי קרקע מאחוריהם יוצר משטחי עיבוד אופקיים. תרבות הרבידות פותחה לראשונה באזור לבנון, לפני 3000 – 4000 שנה, תחילה תוך ניצול הטופוגרפיה של מדרגות טבעיות, שנוצרו בגלל השכבתיות של סלעי הגיר והדולומיט מגיל קנומן וטורון, ומשם התפשטה דרומה אל המושבות הכנעניות בארץ ישראל ועבר הירדן. אך שיטה זו מחייבת שמירה מתמדת על שלמות המדרגות, שכן הזנחה שלהן גורמת לסחף מהיר של הקרקע. מקובל לחשוב שתרבות המדרגות או הרבידות שגשגה עד לתקופה הביזאנטית, והחלה להיזנח ולהתנוון עם הכיבוש הערבי במאה השביעית לספה"נ. ומאז – אלף שלוש מאות שנה של הזנחה, ניצול ופלישות חוזרות ונשנות של נוודים, הביאו לאבדן הצמחייה. דוקטרינה זו התאימה גם לאתוס הציוני.

רבידות (טרסות) נטושות וגבעות ללא צמחייה באזור יהודה. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק, 1950.

כותב לאודרמילק: "לאחר התקופה של חקלאות המדרגות האינטנסיבית בארץ ישראל הובאה לארץ תרבות אחרת, פרימיטיבית הרבה יותר, על ידי הפולשים הערבים, שהגיחו משדות המרעה של המדבר." הפלישה הערבית הראשונה התרחשה במאה השביעית, ולאחריה נותר עדיין חלק גדול מארץ ישראל מעובד ופורה כמקודם. "עם מלחמות הצלבנים, במשך המאה הי"ב והמאה הי"ג, ועם הפלישה הערבית השנייה, שגירשה את הצלבנים מן הארץ, סגר האופל על ארץ ישראל." (שם).  את האיכר היושב תחת גפנו ותאנתו החליפה תרבות הנוודים הפושטים עם עדריהם ומכלים את הצמחייה. בקיץ נדדו הרועים עם עדריהם צפונה, לאזורים ההרריים, ולאחר שכילו את הצמחייה החד-שנתית ניזונו מנצרי העצים ומן הנבטים הצעירים ומנעו את התחדשות היער הטבעי. שלא כמו הכבשים והבקר, העזים השחורות ניזונות גם מצמחים מעוצים וקוצניים, כלומר עצים ושיחים רב-שנתיים. קולונל קלוד סקודמור ג'רוויס (Jarvis) איש צבא בריטי וסופר מחונן, ששימש כמושל חצי-האי סיני מטעם ממשלת מצרים בשנים 1923 – 1936, טבע את האמרה: "הבדואי אינו רק בן המדבר הוא גם אבי המדבר". (ג'ארוויס, 1943). כלומר יוצר את המדבר. העז השחורה כונתה "הארבה שחור האוזניים" של המזרח התיכון.

הרס המדרגות והיעלמות הצמחייה חשפו את הקרקע לסחף מהיר. בתחילה נסחפה הקרקע לעמקים ולערוצי הנחלים, אך מהר מאוד הוסעה גם משם עם זרמי המים והצטברה בסמוך למוצא הנחלים בקו החוף. המקטע הדק של חלקיקי החרסית הוסע עם גלי הים לעומק הים ואילו המקטע הגס של גרגרי החול הכבדים הצטרף לחול המוסע בזרמי הים מסחף הנילוס, הצטבר כחוליות (דיונות) וחסם את מוצא הנחלים לים, מה שגרם להיווצרות ביצות ממאירות. כך לכל אורך מישור החוף – נחל נעמן, הקישון, נחל חדרה, נחל תנינים, נחל אלכסנדר וכו'.

עזים שחורות בהרי הגליל. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק 1950.

גורמים שלטוניים-תרבותיים, מושאע ומפרוּז

הצלבנים, שנמצאו בארץ ישראל בשנים 1096 – 1291, הביאו לכאן מאירופה את התרבות השלטונית הפיאודלית. הארץ חולקה למחוזות בהם שלטו אצילים פיאודליים, אגודות אבירים וארגונים דתיים. האיכרים עובדי האדמה הפכו למעמד נמוך, מנוצל וחסר זכויות, רכוש השליט הפיאודלי. אך אין חולק על כך, שהתקופה הקשה ביותר עבור הפלאחים, עובדי האדמה הכפריים הערבים, ועבור החקלאות והצמחייה היתה בעת שהאימפריה העות'מאנית שלטה באזור, שלטון עריץ, מושחת ונצלני, שגזר על עובדי האדמה הערבים בערות ועוני. מנגנונים חברתיים ושלטוניים הם אלו שגרמו להתדרדרות של כתשע מאות כפרים חקלאיים (נכון לשנת 1947) לעוני והזנחה, ולחורבן הצמחייה בעטיים של גורמים אלה.

עד לתחילת המאה העשרים היתה הבעלות של מרבית הקרקע בכפרים הערביים קניין קהילתי משותף, מה שנקרא בחוקי הקרקע הטורקיים "מושאע". לשם עיבוד הקרקע היו בני הכפר מחלקים אותה בהגרלה בין הפלאחים, מידי שנה או שנתיים. כל פלאח קיבל כמה חלקות קטנות מפוצלות, וביודעו שיילקחו ממנו בעוד זמן קצר, לא טרח לנטוע עצים, לבנות ולשמר את הרבידות, לדשן ולטייב את הקרקע ולהתקין השקיה. כאשר חולקה הקרקע לבעלות פרטית (מפרוּז) המצב אף החמיר. הקרקע פוצלה לחלקות ארוכות צרות מאוד, ברוחב כמה מטרים, על מנת שכל חלקה תכיל גם את אדמת העידית שבגיא וגם את אדמת הזיבורית במעלה המדרון ההררי. מצב זה חייב לחרוש בכיוון המדרון במקום בכיוון אופקי, והדבר הגביר את סחף הקרקע. חלוקת הקרקע הרעה את מצבו של הפלאח, שעתה היה חשוף להבדלים מעמדיים, למלווים בריבית נשך ולגובי המיסים המושחתים, וסופו שהפך לאריס על אדמתו שלו, כאשר מסר אותה תמורת פדיון חובותיו. אל דלדול הצמחייה בשל אובדן קרקע פורייה, נוספו רעיית-יתר וגדיעת עצים לתעשיית הפחם ושריפת הסיד.  לפלאח הערבי לא היה כל יחס לעצי סרק או מודעות לשימורם. העצים נוצלו ללא מגבלה וכן נעקרו ונשרפו בסכסוכי חמולות ופלישות הבדווים. השלטון הטורקי העניק רישיון כריתת עצים לכל מי שחפץ בכך.

התקופה הקודרת ביותר היו ארבע מאות השנים של השלטון הטורקי: 1517 – 1918. על עובדי האדמה הוטלו מיסים כבדים מאוד, עד 50% מיבולם. זכות גביית המיסים היתה נמכרת לבני המשפחות החזקות ואלו היו מחכירים את הגבייה לסוכני משנה שהיו עושקים את הפלאחים ללא רחם. לכך יש להוסיף את השוד ודמי החסות ששולמו לבדווים, ולפלאח העני לא נותר הרבה מיבולו בתום עונת הקציר. הוטל מס על כל עץ, עצי סרק ועצי פרי וגפן, ופלאחים רבים גדעו את עציהם ונמנעו מלנטוע עצים כדי להתחמק מן המס הכבד. כפרים רבים ננטשו ויושביהם הפכו לנוודים או לפועלים חקלאיים בשדות האפנדים. במחצית המאה ה-19 הגיעו תושבי הארץ ואדמתה לשפל המדרגה. הבדווים בזזו את הרכוש והיבולים, הפקידים עשקו באכזריות, ותרבות המרעה של בני המדבר דחקה את רגלי החקלאות המשוכללת העתיקה.

עבודת הגורן בכפר הערבי. מקור: ערבי ארץ-ישראל, עם עובד 1947

בשנת 1858 נחקק חוק הקרקעות באימפריה העות'מאנית, מתוך מגמה לעודד פיתוח באמצעות הפרטת הבעלות על הקרקע. בשנת 1860 החלו השלטונות הטורקים ברישום קרקעות, במקביל להפיכת הקרקע המשותפת (מושאע) לפרטית. פלאחים רבים חששו שרישום זה נועד להכביד את עול המיסים ולאתרם לשם גיוס לצבא והשתמטו מן הרישום. אדמות שלא נרשמו כחוק כקניינו של מישהו הוכרזו כשטח הפקר, ואפנדים רבים הזדרזו לרכשן בסכומים נמוכים מאוד. בדרך זו רכשה משפחת סרסוק, בנקאים מלבנון, כ- 200,000 דונם מאדמות עמק יזרעאל במחיר נמוך מאוד (ומכרה ליהודים במחיר גבוה). פלאחים שלא עמדו בתשלום חובותיהם והריבית הגבוהה, איבדו את אדמתם לטובת הסוחרים והמלווים, או שהניחו לאפנדים העשירים לרשום את הקרקע על שמם לכאורה תמורת תשלום המיסים. לאחר זמן הפך הרישום הפיקטיבי לבעלות בפועל. כך נוצר מעמד האפנדים "בעלי האחוזות" שהניחו את הקרקע בשיממונה, או העסיקו בעיבודה האקסטנסיבי אריסים, בשיטות פיאודליות נחשלות. על כל אלה נוספה כריתת יערות אלונים על ידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר לשם הכנת אדנים לפסי הרכבת, אך גם עצי אקליפטוס וזית כחומר בעירה להסקת מנועי הקיטור של הרכבות. מי שניצח על מלאכת כריתת העצים וייצור האדנים היה אברהם קריניצי, שהיה, החל משנת 1926, ראש העיר של רמת גן.

אלכסנדר איג, אבי הבוטניקה העברית בארץ ישראל, חקר, החל משנת 1929, את שרידי יערות אלון התבור בארץ ישראל ובארצות השכנות. מאמרו בנושא זה התפרסם בכתב עת בוטני בגרמניה ב-1933, ובשנת 1935 בכתב העת "הטבע והארץ" (איג, 1935). במאמר זה מגדיר איג את השלבים בתהליך חורבן הצמחייה הטבעית:

– יער: אילנות רמים (אורנים, ארזים, אשוחים, אלונים). (היום נקרא יער פארק או יער פתוח).

– מאקי (Maquis): חורשות שיחים (אלה, עוזרר,אטד וכו'); שיחים אלה מגיעים לגובה של מטר וחצי עד שלושה וחצי מטרים. (היום נקרא חורש)

– גאריגה: בני-שיח ושיחי-ננס בגובה של מטר עד מטר וחצי.

– בתה: שיחי-ננס ועשבים רב-שנתיים וחד-שנתיים. (כאשר נסחפת הקרקע, גם שלב הבתה נעלם. בראשי ההרים נותרים סלעים חשופים וקרחים).

למעשה, שלבים אלו בסדר הפוך הם שלבי הסוקצסיה אשר בשיאה יוצרת את חברת השיא (קליימקס) של היער.

הפרדיגמה האנתרופוגנית

עד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת היו כל החוקרים תמימי דעים שחורבנה של צמחיית ארץ-ישראל היה מעשה ידי אדם בלבד, ללא התערבות של גורמי אקלים. החוקרים הסכימו שבעידנים פרה-היסטוריים שרר באזור אקלים טרופי, כפי שמעידים שרידי בעלי חיים המותאמים לאקלים זה (למשל פיל ישר-חט באתר גשר בנות יעקב), אך טענו בתוקף שבזמנים ההיסטוריים לא חל כל שינוי אקלימי משמעותי שיכל להשפיע השפעה מהותית על הצמחייה ועל תרבות האדם. לאודרמילק בדק, יחד עם נלסון גליק, את מפלס המעיינות והתאמתו למתקני השקיה מימי הרומאים, כדי להוכיח שמפלס מי התהום לא השתנה, כלומר לא היה שינוי מאז בכמות המשקעים. הוא כותב: "בחקירתנו המקפת, שחקרנו את ירידת המזרח הקרוב, מצאנו עדויות רבות ונאמנות לכך, שלא שינוי האקלים לרעה גרם לירידה, אלא הזנחה וחורבן בידי אדם." (לאודרמילק, 1945, עמ' 100). לאודרמילק, וכן אבות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל – ויליאם אולברייט, נלסון גליק, ליאונרד וולי ולויטננט-קולונל תומס אדוארד נלסון (נלסון איש ערב) מייצגים את הפרדיגמה האנתרופוגנית, זו שעל פיה הרס החקלאות והיערות ובעקבות כך איבוד הקרקע והפיכת הארץ לשממה הם מעשה ידי אדם. כפי שכותב גם אברהם אדולף רייפנברג, חוקר הקרקעות מן האוניברסיטה העברית בירושלים בספרו "מלחמת המזרע והישימון":   "ניהול-הרס שבידי אדם – הוא שהביא לידי קלקול התנאים הטבעיים. באו בני-אדם וחיבלו, תוך פזיזות ורשלנות, בצמחייה ובתנאיה הטבעיים. מרעה-גזל, שריפת סיד והתקנת-פחם, וכן ניצול יערות שלא-כהלכה – הם שגרמו לחישופו של נוף-הארץ, ועל-ידי כך גילו ערוות האדמה להיותה טרף לכוחות הסחף." (רייפנברג, 1950). הקולונל קלוד קונדר, שעמד בשנות השבעים של המאה ה-19 בראש משלחת ה-P.E.F., אמר: "האדם ולא הטבע הוא שהחריב את טיב הארץ".

התיאוריה האנתרופוגנית התבססה בעקבות מחקריהם של הארכיאולוגים יעקובסן ואדמס, אשר פענחו את לוחות החרס מארכיוני המקדשים בשומר העתיקה, מהם למדו על ירידה בתרומות ומיסים בחיטה החל משנת 2500 לפסה"נ עד שנפסקו לחלוטין בשנת 2000, ומאז ואילך ניתנו רק תרומות ומיסים של שעורה וגם כמות היבולים בשדות הלכה ופחתה. הם פירשו זאת בהמלחת השדות בעקבות השקיית-יתר (השעורה עמידה יותר למליחות), שגרמה להרס החקלאות במסופוטמיה. איש לא ניסה לטעון כנגדם שהחקלאות המסופוטמית חרבה בשל התחממות האקלים והתייבשות הנהרות באותה תקופה. (איסר, 2012, עמ' 187).

הנטינגטון ותיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי

החוקר הראשון אשר טען ששינויים היסטוריים במזרח התיכון ובארץ ישראל התחוללו בהשפעת שינויים אקלימיים, היה הגיאוגרף אלסוורת הנטינגטון (Huntington)  מאוניברסיטת ייל, ארה"ב.

הנטינגטון, שהיה נשיא האגודה האקולוגית של אמריקה ונשיא האגודה הגיאוגרפית של אמריקה, היה מראשי ההוגים של תיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי ששלטה במדע הגיאוגרפיה בארה"ב עד אמצע המאה העשרים. על פי תפיסתו של הנטינגטון, האקלים מעצב את אופיו של האדם, משפיע על ההישגים האנושיים וקובע היכן תתפתח ציוויליזציה משגשגת והיכן תיכשל. בשנת 1909 הגיע הנטינגטון לארץ ישראל בראש משלחת מאוניברסיטת ייל, על מנת לחקור את הקשר הנסיבתי בין האקלים וגורמי סביבה נוספים לבין תהפוכות ההיסטוריה האנושית באזור. הנטינגטון התמקד תחילה בים המלח, ולמראה משקעי המלח שמעל המפלס הנוכחי, הסיק שמפלס הים היה גבוה יותר בתקופה המקראית, כתוצאה מאקלים קריר וגשום יותר, שאפשר את פוריות הארץ ושגשוגה לפני אלפיים שנה. כך גם הסביר את הצלחתן של ערי הנגב העתיקות בתקופה הנבטית-ביזנטית. את ממצאיו פרסם הנטינגטון בספר Palestine and its Transformation בשנת 1911.

רעיונותיו של הנטינגטון היו פשטניים, כוללניים ובלתי מבוססים די הצורך ואף נגועים בגזענות (אקלים נוח יוצר גזעי-על אנושיים) והתקבלו בהתנגדות חריפה. למעשה היה גרעין של אמת במסקנותיו, אך לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים להוכיח זאת וחוקרי ארץ ישראל שללו את פרשנותו ודבקו בפרדיגמה האנתרופוגנית.

ערי הנבטים בנגב והויכוח על סיבת נטישתן

בשנות העשרים של המאה הקודמת החל מחקר מקיף של הערים העתיקות בנגב – שבטה, ניצנה, עבדת, ממשית, חלוצה, רוחייבה (רחובות בנגב). ראשיתן בתקופה הנבטית וסופן עם סיום התקופה הביזנטית בכיבוש הארץ על ידי המוסלמים. השרידים שנותרו סביב הערים החרבות מעידים על תרבות חקלאית מתוחכמת שפרחה באזור המדברי בתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית: איסוף מי הנגר בבורות מטויחים, תעלות השקיה וסכרים, בתי-בד, גתות ויקבים. במחקר השתתפו היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי קרקע ובוטניקאים. כולם היו תמימי דעים שסופה של תרבות זו הגיע עם כיבוש הארץ בידי הערבים, הנוודים, על גמליהם וצאנם. את הצלחתם של הנבטים הסבירו החוקרים בכושרם להקים מערכות איסוף גשם והשקיה, הדורשים מערכת מנהלית, אשר נשמרה בתנאים היציבים של שלטון מרכזי בתקופה הרומית. מערכת זו נזנחה ונהרסה עם פלישת הכובש הערבי, אשר גם הטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, עד שנאלצו לנטוש את עריהם. וכך מתאר זאת חוקר הנבטים הארכיאולוג אברהם נגב: "בין השנים 700 ו-800 לסה"נ באה אל קיצה פרשה אנושית שנמשכה כאלף וחמש מאות שנה. ראשיתה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחודשת של המדבר. הישובים העתיקים בהר הנגב נולדו במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו, הם נהרסו בידי בני מדבר שהתרבות החדשה היתה זרה להם." (נגב, 1988).

סכר ביזאנטי בנחל ממשית.מקור: מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק 1950

לאחרונה קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של הבוטנאי מיכאל אבן-ארי "המדבר המתעורר", (1988), אשר חקר שנים רבות את חקלאות מי הנגר של הנבטים ואף שחזר בעבדת ובואדי משאש חוות שלהם. להפתעתי הוא אינו מתייחס בספרו כלל לסיבות לנטישת הערים הנבטיות והחקלאות המתוחכמת.

ההידרולוג אריה ש. איסר החל בשנות השמונים של המאה הקודמת לערער על כך שהאדם הוא האשם הבלעדי במדבוּר הנגב בתקופת המעבר מן התקופה הביזנטית לכיבוש המוסלמי. תוצאות מחקריו וניתוח מחקרים של אחרים הובילו אותו למסקנה שבתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית האקלים בנגב היה קר וגשום יותר, ובתום תקופה זו, עקב התחממות, עבר האזור תהליך הצחחה טבעי.  (איסר וגוברין, 1991). איסר, אשר גילה עם שותפיו מאגר ענק של מים פוסיליים מתחת לנגב ולסיני, מתקופת הקרח האחרונה, אישש את הנחת העבודה שלו בעזרת ממצאים ישירים, ולא כקודמיו – ממצאים עקיפים ופרשנות. תצפיותיו כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הראו שדיונות חול צעירות חדרו לחלק המערבי של שפלת החוף לאחר התקופה הביזנטית ומתחתן נמצאו בקרקע החמרה שרידי ישובים קדם-מוסלמיים. הדבר מעיד על מעבר לאקלים צחיח שבמקביל גרם לנטישת החקלאות בנגב. קידוחים בסדימנטים בקרקעית הכנרת הראו עלייה משמעותית בגרגרי אבקה של זית וירידה באבקות האלון והאלה. איסר הניח שבעקבות אקלים גשום יותר באותה תקופה, התאפשרה נטיעת זיתים באזורים הצחיחים למחצה במורדות המזרחיים של הגליל, על חשבון החורש הטבעי. בתקופה הערבית התהפך יחס האבקות. צפורה קליין שחקרה את השינויים במפלס ים המלח בתקופות היסטוריות, הגיעה למסקנה שבתקופה הרומית עלה מפלס ים המלח ב-70 מטר (330 מ' מתחת לפני הים התיכון), מה שמחייב עלייה של 40% בכמות המשקעים באגן הניקוז. ממצאים אלו קיבלו אישור ממחקריו של עמוס פרומקין במערות הר סדום. אולם את הממצאים המשכנעים ביותר תרמה טכנולוגיית מחקר חדשנית, המפענחת את אקלים העבר – פלאו-אקלים, בעזרת ניתוח יחסי האיזוטופים במי תהום, במשקעי אגמים ובמערות נטיפים. ממצאים אלו מאששים את הנחותיו של איסר, ובהשאלה מהתיאוריה הדטרמיניסטית של הנטינגטון, הוא מכנה את התיאוריה שלו "ניאו-דטרמיניסטית". (איסר, 2012, עמ' 187). פלישת הנוודים הערבים לחבל הארץ שהפך לצחיח בגלל גורמים טבעיים, הקצינה את תהליך ההצחחה והמדבוּר. סביר גם להניח שתהליך ההתחממות והמדבור דחף את שבטי הנוודים לנוע צפונה ולפלוש אל שטחי המרעה והמזרע הירוקים של עובדי האדמה בהר הנגב והלאה משם. כלומר – היה כאן קודם כל גורם טבעי-אקלימי, ובעקבותיו בא הגורם האנושי.

חקר אקלים העבר – פלאו-אקלים (פלאוקלימטולוגיה)

בשנים האחרונות עוסקים הגיאולוגים בחקר אקלים העבר תוך ניתוח עדויות גיאולוגיות כפי שהשתמרו בקרח, בקרקעית אוקיינוסים ואגמים, ע"י ניתוח אוספי מאובנים יבשתיים וימיים, גרגרי אבקת צמחים, חקר קרקעות ובייחוד – יחסי איזוטופים בזקיפים ונטיפים במערות. (מרים בר-מטיוס, הרצאה ומצגת). השימוש ביחסי איזוטופים יציבים של חמצן (O¹⁶, O¹⁷' (O¹⁸, פחמן (C¹², C¹³),  ומימן (דויטריום (H²-, מקנים נתונים מדויקים ברזולוציית זמן גבוהה על תנאי האקלים בעבר.  חוקרים ממכון וויצמן והמכון הגיאולוגי סקרו בשנים האחרונות את הרכב האיזוטופים של יסודות אלה במערות רבות בכל אזורי הארץ, בייחוד נעשה מחקר מקיף ביחסי האיזוטופים בנטיפים ובזקיפים של מערת אבשלום (מערת שורק). נתונים חשובים נוספים התקבלו מאגם ואן באנטוליה (מוצא הפרת והחידקל) במחקר של צוות גרמני.

הזקיפים והנטיפים במערות נוצרים על-ידי מי הגשמים החודרים דרך הקרקע והסלע ובדרכם סופחים את דו תחמוצת הפחמן מהקרקע, הופכים לחומציים וממיסים את הסלע. בהגיעם לחלל המערה נפלטת דו תחמוצת הפחמן מן הטיפה, המים מתאדים ומותירים משקעים בצורת נטיפים וזקיפים (קלציט). הנטיפים והזקיפים בנויים משכבות דקות – למינות – שכל אחת מהן שקעה בתנאי אקלים שונים. את גיל הלמינות קובעים בשיטת התפרקות רדיואקטיבית, ומנתחים את יחסי האיזוטופים בהן. היחסים בין האיזוטופים של חמצן ומימן תלויים בהרכב האיזוטופי של הים (משם התאדו מי הגשם), טמפרטורת האוויר, כמות הגשמים ומקור הסופות. היחסים בין האיזוטופים של פחמן (C¹², C¹³) מעידים על הרכב הצמחייה דרכה חלחלו המים מעל המערה.

עדות לשינוי התפיסתי שעבר המחקר בשנים האחרונות, משליטה בלעדית של הפרדיגמה האנתרופוגנית, להכרה בחשיבותם שינויי אקלים על תהליכים היסטוריים ובוטניים, אפשר למצוא בקטע הלקוח מאתר המכון הגיאולוגי:

"מיקומה הגיאוגרפי המיוחד של ישראל גורם לכך שאפילו שינויי אקלים קטנים ביחס, גורמים לשינויים משמעותיים בכל תחומה המתבטאים בין השאר בתזוזה חדה של גבול המדבר בגבולה הדרומי והמזרחי. ניתן להראות כי שקיעת חלק מהתרבויות בהיסטוריה של אזורנו ארעה בסמוך לשינויים משמעותיים בכמות המשקעים ובמיקומו של גבול המדבר. מאחר וקצב השינויים בגין הפעילות האנושית גבוה במידה ניכרת מאלה הנרשמים ברקורד הפלאואקלימי ברור כי הבנת התהליכים והערכת עוצמתם באזורנו איננה ברת דיחוי לדורות הבאים." (אתר המכון הגיאולוגי).

האיור הבא מרכז נתונים מכמה תחומי מחקר ומסכם באופן גרפי את שינויי האקלים באזורנו ואת מפלס ים המלח  ב- 10,000 השנים האחרונות. תודה להוצאת כרמל שבאדיבותה אישרה את העתקת האיור מספרו של אריה איסר.

מדע הפלאוקלימטולוגיה – שינויי האקלים ומפלס ים המלח ב-10,000 השנים האחרונות. מקור: אדם, סלע, מים, מדבר. הוצאת כרמל, 2012.

סיכום

על רקע משבר האקלים העולמי, המסקנה העולה מן המאמר היא שהשינויים שחלו בצומח הארצישראלי במאות השנים האחרונות, בייחוד אבדן הצמחייה, נגרמו על-ידי פעולה משולבת של שינויי אקלים ומעשה ידי אדם. לעתים הפעולה ההרסנית של האדם נגרמת מלכתחילה בעקבות שינוי אקלימי ומקצינה את השפעותיו, כמו במקרה של ההתחממות והכיבוש המוסלמי שהתרחשו במקביל בתום התקופה הביזאנטית במאה השביעית לסה"נ. התפתחות חקר אקלים העבר מאפשרת לנו כיום לדעת יותר על שינויי האקלים באלפי השנים האחרונות ולמצוא להם קורלציות לשינויים בהיסטוריה האנושית ובצומח באזורנו. במאה וחמישים השנים האחרונות שוקמה, מעשה יד-אדם, הצמחייה באזורים נרחבים בארץ ישראל, וזאת בעקבות שינויים חוקתיים ותרבותיים ופעולות לדחיקת המדבר.

רשימת ספרות

1. איג, א. (1935). מחקר היסטורי-פיטוסוציולוגי של יערות האלון Quercus aegilops בא”י בהווה ובעבר. הטבע והארץ ג’: 115 – 127; 209 – 215; 328 – 334; 388 – 393; 444 – 448.

2. איסר, א., גוברין, י. (1991). שינויים אקלימיים ומדבור הנגב בסוף התקופה הביזנטית. קתדרה 61, ספטמבר 1991, הוצאת יד בן צבי.

3. איסר, א.ש. (2012). אדם, סלע, מים, מדבר – המאבק המתמיד נגד המדבר במזרח התיכון. הוצאת כרמל, ירושלים 195 עמ.

4. בר-מטיוס, מ. שינויי האקלים בארץ במאות אלפי השנים האחרונות – בסיס להערכת שינויי אקלים בעשורים הבאים. מצגת להרצאתה של מרים בר-מטיוס, המכון הגיאולוגי.

5. ג'ארוויס, ק. ס. (1943). שבטי ערב (תרגום זאב שרף). עמ' 65 – 66.

6. המכון הגיאולוגי. אקלים העבר ושינויים גלובליים. אתר המכון הגיאולוגי.

7. ושיץ, י. (1947). הערבים בארץ-ישראל – כלכלה וחברה, תרבות ומדיניות. ספרית פועלים. 400 עמ.

8. לאודרמילק, ו.ק. (1945). ארץ ישראל הארץ היעודה. תרגום ש. גילאי. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. 257 עמ.

9. נגב, א. (1988). ערי הנבטים בנגב. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל. (מופיע בפרוייקט בן יהודה ברשת).

10. פז, ע. (2018). על יערות אלון התבור ברמת מנשה ובשרון. מגזין כלנית.

11. רייפנברג, א.א. (1950). מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק, ירושלים, 149 עמ.

12. שמעוני, י. (1947). ערבי ארץ-ישראל. הוצאת עם עובד. 476 עמ.

13. Huntington, E. (1911). Palestine and its Transformation. Houghton    Mifflin Company, Boston and New York.

גן עצי הפרי של סבא שלי השפיע על מהלך חיי וכנראה גרם לי, עירוני גמור שכמותי, להירשם ללימודי האגרונומיה בפקולטה לחקלאות. טעמם וריחם של הפירות הנפלאים – אפרסקים, גויאבות, חבושים, שזיפים, תפוחים, רימונים, שסק, אפרסמונים – חרותים בזיכרוני ומלווים אותי תמיד. סבא שלי היה אדם דתי, עם כפה שחורה. אפשר לכנות אותו אפילו אדוק (היום כבר לא משתמשים במלה הזו). הדתיים של אז הצביעו מפד"ל ועדיין לא היו "ציונות דתית", או חרד"לים. סבא היה חרדי במהותו, קפדן ומחמיר בקיום המצוות וביחסיו עם בני משפחתו, אבל איש עבודה ועמל. כילדים בעיר נתניה, את החרדים ראינו רק מרחוק, כי הם היו מסוגרים ומבודדים בשכונתם – קריית צאנז. השכונה הזו היתה עבורנו, כילדים, מחוץ לתחום, עולם זר ומוזר. ראינו אותם בחוף הים הנפרד, נכנסים לטבול בים לבושים בבגדיהם הארוכים, נשים וגברים לחוד, בימי השבוע המוקצים להם. כמה מטרים משם, בחוף הסמוך, היו שרועות על החול החם התיירות מארצות סקנדינביה, עורן שלוק משיזוף-יתר וסביבן מתגודדים גברברי החוף – "זאבי הים".

כיום, ממרחק השנים, אני חושב כמה חריג היה סבא שלי בין אנשים מסוגו, בכך שנטע וטיפח סביב ביתו הקטן בוסתן עצי פרי בלב העיר. כשבגרתי נודע לי שסבא גדל בכפר קטן באזור גליציה שבאוקראינה, בקצה המזרחי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ליד העיירה ברודי, ועסק בפיקוח על כריתת עצי יער ושילוחם על פני הנהר אל המנסרה. היערות, הכפר, וגם העיירה ברודי עצמה היו רכושו של האציל הפולני הגרף פוטוצקי. הקשר שלו עם עץ ועצים נמשך כאשר עלה לארץ ישראל ועבד כנגר במחנות הצבא הבריטי. ילקוט בית-הספר של אמא שלי היה מזוודת עץ קטנה, אותה בנה בנגריית הקאמפ. חייו בכפר וביער מסבירים מדוע הקים את בוסתן עצי הפרי סביב ביתו, כאשר עלה בידו לרכוש חלקת אדמה בארץ ישראל, בשכונה של אנשי הפועל המזרחי, שהיתה ידועה בשם: "שיכון המזרחי". החלקה היתה בגודל דונם, והבית הקטן הותיר את מרבית השטח לעצי הפרי הרבים. איני יודע כיצד והיכן השיג סבא את השתילים של עצי הפרי והגפנים למיניהם. חידה היא לי עד היום.

העצים היו מזנים וותיקים, שכבר אין למצוא כיום במטעים המסחריים, כמו המנדרינה, ולעומתם פירות שאז עדיין היו נדירים בארץ ולא היה אפשר למצוא אותם בשווקים, כמו האפרסמון. היה שם עץ אפרסק עם פירות קטנים, מתוקים, בעלי קצה מחודד, ציפה לבנה וקליפה ירוקה- וורדרדה, מכוסה בפלומה עדינה. הפירות היו קטנים כי אז עדיין לא ידעתי את סוד דילול החנטים.

  עץ השזיף הזקן היה כבר מת ברובו, אבל חלקיו החיים הניבו שזיפים ענקיים, שבהבשילם היו עוטים גוון אדום-סגול ואחר-כך כחול עמוק, כמעט שחור, והיו מתפקעים למגע קל וממלאים את הפה בעסיס נפלא. אני חושב שהם היו מן הזן הוותיק סנטה-רוזה – הקדושה רוזה.

המנדרינה, שקיבלה את שמה מן המנדרין הסיני, היתה בעלת קליפה דקה וכתומה, צורתה ככדור פחוס בקטבים, ופלחיה עתירי גרעינים. בצידה התחתון כיסתה הקליפה על גומה קטנה, במקום מפגש הפלחים, ולשם צריך להחדיר את האצבע כדי להתחיל את הקילוף. אין מעשה מענג יותר מאשר לחיצה קלה על הקליפה בנקודת התורפה הזו והפשטת הקליפה היורדת בקלות ומשחררת את הריח האופייני למנדרינה. את הטעם של מנדרינה אי אפשר לתאר במילים.

האפרסמונים, פרי נדיר ובלתי מוכר בעת ההיא, לא הבשילו, אלא אם כן נעטפו בכמה שכבות של עיתונים והונחו בחושך במזווה למשך כמה ימים. כאשר התרכך הפרי לגמרי ותוכו הפך לנוזלי, חצינו אותו באמצעיתו ודלינו את הנקטר המתוק בכפית.

בחלקה הקדמי של החצר, בחזית הבית, שתל סבא צמחי נוי מפיצי ריח טוב. עץ פלומריה ריחנית שפרחיו לבנים וליבם צהוב, ושיחי "שושנים", וורדים מזנים שונים, בעלי פרחים ענקיים, ריחניים, בצבעים שונים, וקוצים איומים. כאשר סבתא היתה בחיים, היא הכינה ריבת שושנים מן הפרחים.

סבא התאלמן פעמיים, משתי נשים. בריאותו התרופפה ואחר כך התדרדרה, ובהתאם גם מצב הגן, שחזר והתדרדר לזרועותיו של הטבע הפראי. לא זכיתי לראות את הגן בתפארתו הראשונית, כאשר סבא היה במלוא כוחו. כאשר אני התחלתי לטפל בו, גזעי העצים כבר היו מכוסים בחזזיות ובפצעים זבי שרף. כמה מן העצים נרקבו כליל והיו מוטלים על הקרקע או ניצבים כגדמים אילמים, טרף לחיפושיות קליפה ופטריות. צמחי הבר שגשגו והשתלטו על השטח שבין העצים. בקיץ הם הפכו ליער של קוצים, חלקם גבוהים מקומתי. על פני הקרקע גיליתי רשת מסועפת של נימי שבילים דקיקים, בהם נעו שיירות של נמלים זריזות ועמלניות, אוחזות בלסתותיהן זרעים וחלקי חרקים מתים, נעות במהירות כמונעות בכוח מסתורי, המאחד אותן למען מטרה משותפת. חיים שלמים רחשו מתחת לכסות הקוצים, חוליות נסתרות מן העין בשרשרת המזון המורכבת ממוות והתחדשות.  עכבישים פרשו בין הענפים את רשתות הציד שלהם והמתינו בסבלנות. קירות הבית היו מכוסים בקיסוס שגדל באין מפריע ונאחז בטיח עד שלא היה אפשר לנתקו. עבורי זה היה נפלא, במקום מטע ממושטר וסטרילי קיבלתי שמורת טבע עשירה בחרקים, שבלולים, ציפורים ומגוון צמחים. אני זוכר כיצד צפיתי, מרותק ומזועזע כאחד, בחיפושית גדולה שהפכה ערצב על גבו והחלה לאכול את בטנו הרכה. מתחת לברז הגינה המטפטף היתה שלולית מלאה ירוקת, אליה באו לרוות את צימאונן דבורים וצרעות.

בקצה החצר עמד, מיותם, מבנה קטן עשוי מלוחות פח גלי חלוד. זה היה משכנה של הפרה "חוּמָה", אשר העניקה בכל בוקר כוס חלב טרי לבנותיו של סבא בילדותן, כלומר לאמא שלי ולאחותה הצעירה ממנה. זה היה גם משכנו של אחמד, מן הכפר אום-חאלד, שיצא מידי יום עם חומה למרעה, לאחר חליבת הבוקר. ששת ימים יצאו השניים למרעה, וביום השביעי –שבתו מכל מלאכה.

שיחי הלנטנה גדלו בכל מקום, מעמיקי שורש ומשגשגים, שולחים את ענפיהם הקוצניים לכל עבר, פורחים באלפי תפרחות צבעוניות וחונטים ענבות של פירות קטנים ושחורים ומאיימים לחנוק את שרידי הגן. הצמחים שאינך "זקוק" להם, צמחי הבר שאין בהם "תועלת", אורחים בלתי קרואים, אינם זקוקים לטיפול ולהשקיה. הם כבר מסתדרים בעצמם ומשתלטים על כל חלקה טובה ללא כל עזרה. ואילו הצמחים שאתה חפץ ביקרם, עצי הפרי וצמחי הנוי, חלשלושים ומפונקים. ללא טיפוח, טיפול והשגחה מתמדת, הם נופלים טרף לכל מחלה ומזיק. לאחר שנים רבות למדתי שכך הם פני הדברים בכל תחומי החיים. הצרות והמחלות ואנשים חורשי רעה באים ומתייצבים מבלי משים וללא כל הזמנה ומחוללים את נזקם בהתנדבות. ואילו בשביל לזכות בדברים טובים וחברים שאתה מחבב ונשים שאתה אוהב, צריך לעבוד קשה ולא להרפות לרגע וגם אז מקומָם בחייך אינו מובטח ואינו תדיר.

אבל העצים המשיכו לתת את פריים בעקשנות, ללא גיזומים ודילולים, ללא דישון וללא ריסוסים. היום היינו מכנים זאת "גן אורגני", אבל בעצם זה היה גן מוזנח, בו ניסיתי למצוא את האיזון בין הטבע הפראי לבין עצי התרבות. זאת משום שלא היו לי הכוח או הידע להסיג את הטבע לאחור. הפעולה ה"גננית" הראשונה שעשיתי היתה לחדש ולהעמיק את ה"צלחות" – גומות ההשקיה מתחת לעצים. חיברתי את קצהו האחד של צינור גומי ארוך לברז חלוד ומכוסה ירוקת, שמצאתי בסבך העשבייה, פתחתי את הברז והמתנתי בצד השני של הצינור. בתחילה לא קרה מאום. אחר כך בקעו ממעמקי הצינור קולות נשיפה, אחר כך קולות חרחור ושיעול ושני עכבישים שנסו על נפשם, ולבסוף פרץ מן הצינור זרם דקיק של מים חלודים, אשר אט אט התייצב והצטלל. ואז גיליתי את הקסם שבמים הזורמים, את רגעי המפגש בין מים לבין קרקע יבשה והריח הנפלא המתלווה לכך, את חדוות התזת המים לכל עבר ומגע הבוץ הטובעני, את כוחם המחייה וההורס של המים, המשנים סדרי בראשית. היתה זו מלאכה לא קלה לערום עפר עם טורייה כבדה ולמנוע מן המים הגואים בצלחות לפרוץ החוצה, ובו בזמן להציל נמלים וחרקים אחרים מטביעה ולהציב עבורן מקלות וקני-קש ורפסודות של עלים יבשים, עליהם יכלו לחצות בבטחה את השיטפון הפתאומי. עקבתי אחר נביטתם של זרעים שהיו בתרדמה זמן רב והם נענו לבשורת המים ונבטו בהמוניהם. צינור הגומי הישן היה מחורר בכמה מקומות, וסבא לימד אותי לחבוש את פצעיו בעזרת רצועות בד, מה שלא מנע מן המים למצוא את דרכם אל הקרקע הצמאה. הייתי שם לבד, מלבד הרגעים בהם הופיע ראשו של סבא בחלון ושאל למה אני מבזבז כל כך הרבה מים. אחר כך הייתי הולך, בשליחותו של סבא, אל חנות המכולת של פפרמן, וקונה לסבא חצי כיכר לחם חי וחבילה גבינה כחושה.

בעת שעבדתי בגנו של סבא, כנער, לא הכרתי את שמות הזנים של הפירות השונים, לא ידעתי לזהות בשמם את החרקים, השבלולים, הציפורים, צמחי-הבר ושאר היצורים שאכלסו את הגן. ההיכרות שלי עם הטבע ומארג החיים בגן הזה היתה ראשונית וחושנית וחפה מכל ידע. כיום, לאחר שצברתי במשך שנות חיים ידע תיאורטי ומעשי, אני יכול, בדיעבד, להסביר לעצמי ולפרש את כל מה שהתרחש לנגד עיני בגן. הזיכרון הנוסטלגי והסנטימנטלי שלי מן הגן לבש פנים חדשות וכל תופעה קיבלה את שמה המדויק ואת הסברה המדעי. למשל:  כדי למנוע הופעת תולעים בפירות עטפתי אותם בשקיות נייר חומות. היום אני יודע שה"תולעים" בפירות הרימון היו זחלי העש כחליל הרימון, ואילו ה"תולעים" בפירות האפרסק, הגויאבה והמשמש היו רימות של זבוב הפירות הים-תיכוני. לאורך הגדר שהפרידה בין החצר של סבא לבין חצר השכנים גדלו גפנים. מענביהם לא זכיתי ליהנות כלל, כי הם נגזלו ממני על ידי זחלי עש האשכול וזבובי התסיסה דרוזופילה שבאו בעקבותיהם. עבור סבא, השרצים האלה הפכו את הפירות לבלתי כשרים ואסורים לאכילה. אני יכול לנקוב בשמן של הציפורים שמצאו לפניי כל פרי שסק שאך החל להבשיל וניקרו בו. אני מכיר את כל המחלות שתקפו את העצים והגפנים, ויודע פרטים אינטימיים על חייהן הפרטיים.

כנער, שיצא כמעט בכל יום מדירת השיכון הקטנה והגיע אל הבוסתן הפראי הזה, התענגתי מן המפגש עם הצמחים ובעלי החיים ולא הטרידה אותי כלל העובדה שאיני יודע את שמו של כל יצור. אולם הלימודים האקדמיים חינכו ואילפו אותי למיין, לסווג ולהגדיר כל צמח וחרק הנגלים לעיניי. ההצלחה לעשות זאת מוסיפה סוג נוסף של עונג, סיפוק ואפילו גאווה עצמית, אבל גם תחושה של חוסר מנוח, תסכול ומצוקה כאשר תהליך הזיהוי נכשל. מתן השמות לכל היצורים הוא עיסוק עתיק יומין. התנ"ך מספר לנו שאלוהים הטיל על האדם הראשון לקרוא בשם לכל בעלי החיים, ועצם מתן השם העניק להם חיים. ( וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. (בראשית ב', יט)). גדול הממיינים ונותני השמות היה הרופא, הבוטנאי והזואולוג השוודי קארולוס ליניאוס, אבי תורת הטקסונומיה והנומנקלטורה המדעית. אין זה מפתיע כלל שבערוב ימיו נטרפה עליו דעתו. הלימוד הפך אותי מודע לבורותי כמו אדם וחוה אשר לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, נעשו מודעים לעירומם. גם אצלי גרם הידע לגירוש מגן העדן:  באחד מטיוליי בחו"ל, בעודי מהלך ביום שטוף שמש באחו פורח בשוליו של יער נפלא, מצאתי עצמי מהרהר שהנאתי מן הפרחים, הזוהרים בשלל צבעים וצורות, נפגמת, משום שאיני יודע להגדירם ולנקוב בשמם. זה היה גילוי מכאיב, שהעיד שמשהו בקשר הישיר, הראשוני שלי אל הטבע התקלקל ונפגם. לעולם כבר לא אוכל למחוק ממוחי את הידיעה הנחרצת שהחומר הריחני המשתחרר אל האוויר מקליפת המנדרינה הוא Limonene, ומה שעשיתי להבשלת-הבחלת האפרסמונים קשור להפרשת הגז Ethylene.

חוסר הידע שלי כנער, חסך ממני את הקונפליקט שבין הגנן לאוהב הטבע. כאשר אוהב הטבע נקלע לכרם או מטע שבו פורחים בוורוד צמחי ציפורנית מצרית, או בצהוב בוהק צמחי המצליבים, היוצרים מרבד נהדר בין שורות הגפנים או העצים, הוא מתמלא בהתפעלות ואפילו התרוממות הרוח. החקלאי לעומתו יכנה את צמחי הבר היפים בשמות מעליבים כמו "עשבים שוטים" או "עשבים רעים" וימהר להדבירם ולחסלם בריסוס קוטל עשבים או בקלטור.

תמיד הייתי מוקסם מעולם הנמלים. כבר כילד צעיר מאוד עקבתי אחריהן מקרוב במשך שעות ארוכות כמהופנט. בגן של סבא שמחתי לפגוש אותן בהמוניהן וצפיתי כיצד הן אוספות זרעים, בונות קינים מסועפים ומנהלות מלחמות עם נמלים ממינים אחרים. לא ידעתי אז שהנמלים אוספות בלהיטות טיפות נוזל סוכרי – "טל דבש" שמפרישות כנימות העלה המוצצות את מוהל עלי העצים וגורמות לנזק רב לצימוח הצעיר. בתמורה מגינות הנמלים על כנימות העלה, מרחיקות מהן אויבים טבעיים ומעבירות את הנימפות הצעירות לקודקודי צימוח חדשים. עבור הגנן והחקלאי הנמלים הן אויב. כילד הייתי מהלך בזהירות ומוודא בכל צעד וצעד שלא אדרוך על נמלים. כאגרונום נתתי ייעוץ והדרכה לחקלאים וגננים כיצד להדביר את הנמלים.

עם בוא האביב התעוררו מתרדמתם העצים הנשירים והתכסו בפרחים לבנים או וורדרדים, והגן זימר וזמזם בכנפי הדבורים. אחר כך פרץ הלבלוב הירוק והפירות חנטו. בסתיו נקטפו היבולים והובאו בגאווה לאמא שלי. הרימונים יצאו מתוך שקיות הנייר ונתלו בסוכה. חבושים קשים כאבן הפכו ללפתן מתוק של ראש השנה, והגויאבות נתנו ריחן. בקצה הרחוב של סבא, בקן של בני עקיבא, רקדו יחדיו בנים ובנות בחולצות צחורות, יד ביד במעגל אחד. ובגן של סבא החל מעגל נוסף של עונות השנה כאשר על גבי הקרקע נערמו עלי השלכת והנמלים יצאו עם גשם ראשון למעוף הכלולות.

מקור התמונות

1. א. מיצ'ורין – מתוך ספרו של מיכאיל אילין, איתני הטבע והישגי האדם (הקיבוץ המאוחד, 1953). הציור מאת ה. ארני, מועתק מן המהדורה השוויצרית של הספר. מיצ'ורין (1855 – 1935) בוטנאי רוסי נערץ שטיפח עשרות זנים של עצי פרי וגידולי תרבות אחרים, והרחיב את תחומי גידולם הרחק מבתי-גידולם הטבעי.

2. האיורים "הגן" ו"מים" מאת הצייר שמואל כץ, מתוך הספר מטעים מאת מיכאל שפריר (ספרית פועלים, 1953). גם כמה מצילומי הפירות לקוחים מספר זה.

3. שאר האיורים מתוך ספרים ישנים ללימוד חקלאות וחוברות הטבע והארץ משנות השלושים של המאה הקודמת.

דוד בן-גוריון הקדיש חלק ניכר מחייו לכתיבה. מכתביו הרשמיים, יומניו, נאומיו וכתביו (כ-50 ספרים) מסתכמים בכ- 700,000 מסמכים. לעיתים אני תוהה מתי מצא מעט זמן פנוי על מנת לנהל את מדינת ישראל. לצד אלו נמצאו בעזבונו כ-1200 מכתבים אישיים, אותם כתב בעיקר במשך כעשרים שנה, משנות החמישים המוקדמות ועד מותו בשנת 1973, בעת שהותו בשדה בוקר, משוחרר מתפקידים ממלכתיים. מכתבים רבים נשלחו אל בן-גוריון מכל שדרות העם, והוא הקפיד לענות לכולם בכתב ידו ולשמור העתקים. בספר "הזקן והעם" (כנראה פרפראזה על ספרו של המינגווי "הזקן והים") רוכז מבחר של 208 ממכתביו אלו.

אחד המכתבים, משנת 1953, השנה בה עבר בן-גוריון לשדה בוקר, המופנה אל בתו הבכורה של בן-גוריון, גאולה, מאפשר לנו להציץ אל תוך הצריף המפורסם בשדה בוקר ולקבל תמונה אינטימית של החיים שם, וכיצד כל אחד מבני הזוג, דוד ופולה, הסתגל לתנאים המחייה המיוחדים. הקורא הנבון ימצא בעצמו, ועל אחריותו בלבד, את ההקשרים האקטואליים והפרסונאליים לימינו אלה. המכתב כתוב בחוש הומור ואפילו בסרקאזם דק מן הדק, וכצפוי – נעדרת ממנו המלה "את".

כאמור, המכתב לקוח מן הספר "הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון" (כינסה וערכה ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1988).

בן גוריון ליד שולחן העבודה בצריף בשדה בוקר קישור לאתר הספריה הלאומית

בצילום להלן: דוד ופולה בן-גוריון בשנת נישואיהם (1917) בניו יורק:

דוד ופולה נישאו בניו יורק בדצמבר 1917. ארבעה חודשים לאחר טקס החתונה עזב דוד את פולה שהיתה הרה ויצא לאימונים בקנדה ולשירות בגדוד העברי. גאולה נולדה בספטמבר 1918, אך דוד ראה אותה לראשונה רק כאשר הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל בנובמבר 1919.

הנה מכתב שכתבה תלמידת כתה ג' אל בן-גוריון בשנת 1954

בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 ונטמן בשדה בוקר לצדה של פולה, רעייתו. בצוואתו הורה לשמור על הצריף ותכולתו ללא שינוי. שימו לב למספר תעודת הזהות של בן-גוריון. מעניין מי קיבל את המספרים 1 ו-2.

מקור התמונות:

שבתי טבת, (1976), קנאת דוד – חיי בן-גוריון, הוצאת שוקן

ברכה חבס, (1952), דוד בן-גוריון ודורו, הוצאת מסדה.

התבשרנו היום (17.6.21) שהשרים בני גנץ ואביגדור ליברמן הניחו על שולחן הממשלה הצעה להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקירת אסון מירון בו נהרגו 45 אנשים ונפצעו 102. התקווה היא שהקמת וועדת החקירה תשים קץ להזנחה רבת שנים, לשחיתות ולטיוח.

בשנת 1911 אירע במקום זה אסון דומה במהותו, כאשר הצטופפות של כ-500 חוגגים על מרפסת אחד המבנים גרמה להתמוטטות מעקה המרפסת ונפילת האנשים אל מותם או פציעתם.

ד"ר ארתור רופין, שהתמנה בשנת 1908 למנהל "המשרד הארצישראלי" נכח באירוע באותו יום, ואף עמד על אותו גג, אך ניצל. הדוקטור שהגיע מברלין ללבאנט כותב בסלידה: "אף קודם למקרה-האסון השרתה עלי חגיגה זו במירון מורת-רוח יתירה. היתה כאן התגלמות מירע האמונה הטפלה. עצם המראה הביאני לכלל סילוד, האנדרלמוסיה והזוהמה הטילו בי חלחלה. עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל. אותה שעה נדרתי נדר, ששוב לא אבוא לעולם לחזות בחגיגה זו, גם קיימתי את נדרי." קטע זה מופיע בספר השני בסדרת הזכרונות מעזבונו של רופין "פרקי חיי – ראשית עבודתי בארץ, 1907-1920 (עם עובד, 1947).

חכמי צפת וקנאיה ישבו על המדוכה ודנו בסיבות לאסון ועל מי יש להטיל את האשם. וכמובן נמצאה מייד הסיבה – חוסר הצניעות של הנשים. על הנשים הוטל איסור להשתתף בהילולה "כדי שחלילה לא תצא תקלה תחת ידיהן, ויבואו במגע עם גברים. ." וזה הקטע אשר הופיע בעיתון הפועל הצעיר:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…" (הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911).

הסופר הצעיר ש"י עגנון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1909, היה אף הוא במירון, לשם הגיע ברגל מיפו, מהלך חמשה ימים, ואף הוא ניצל הודות לצירוף מקרים. בל"ג בעומר 1962 הוענק לעגנון תואר אזרח כבוד של ירושלים. בנאום שנשא בטקס, המופיע בספרו "מעצמי אל עצמי" (הוצאת שוקן, 2000), התברר של"ג בעומר הוא תאריך מיוחד עבור עגנון, ובו התרחשו אירועים חשובים במהלך חייו, אותם הוא מפרט בנאומו, כולל העובדה שניצל מן האסון במירון 51 שנים קודם לכן. עגנון מתאר כיצד ניצלו חייו:

חייהם של שני האישים, רופין ועגנון, הצטלבו שנית בשנת 1912, כאשר רופין הזמין את עגנון להיות מזכירו והמורה לעברית שלו בברלין, שם שכן המשרד הראשי של "המחלקה הארצישראלית" בראשות אוטו וארבורג, אליו היה כפוף רופין. רופין חזר לארץ ישראל כעבור זמן קצר, ואילו עגנון נותר בגרמניה 12 שנים, עד 1924, לאחר שבהיותו מאושפז בבית חולים נשרף ביתו ובו עלו באש ארבעת אלפים ספרים, ביניהם נדירים מאוד, וכמה כתבי יד של יצירותיו שטרם פורסמו.

פרט מעניין וחסר חשיבות: רופין קרא לפרק ביומנו בו מתואר האסון במירון: "ביני לבין עצמי". עגנון קרא לספר בו הוא מזכיר את האסון: "מעצמי אל עצמי".

בונוס: בפתח ספרו של עגנון ( שלא היה ידוע כלל כצנוע) "מעצמי אל עצמי" מופיע הפתיח הזה:

מקור התמונות: – כל הזכויות שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים.

אהרן ביר, "ארץ ישראל, הלוך ונסוע בארץ האבות", ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה.

"מאה שנה ועוד 20, הסטוריה מצולמת של ארץ ישראל ממחצית המאה ה-19", ספרית מעריב, 1968.

י. קלינוב, "משוט בישראל" הוצאת לעם, 1950.

ראו הקדמה לסיפורי ספרים ברשומה הקודמת: 141 – סיפורי ספרים – חלק א'.

ב. "מגדיר לצמחי ארץ-ישראל"

המגדיר לצמחי ארץ ישראל משנת 1931 הוא מגדיר הצמחים הראשון בעברית בארץ ישראל . כתבו אותו חלוצי הבוטניקה בישראל, הידועים בחוגי המקצוע כ-אז"פ – אלכסנדר איג, מכאל זהרי ונעמי פיינברון. אנו מציינים השנה 90 שנה לצאת המגדיר לאור.

ספר זה הוא ציון דרך היסטורי בהתפתחות מדע הבוטניקה והסיסטמטיקה בישראל, וכבר כתבתי עליו בפירוט במאמר "כיצד ניתנו שמות עבריים לצמחי הבר בארץ ישראל". זהו ספר עב כרס וכבד משקל, 467 עמודים של נייר גס, שבודאי אינו נוח לנשיאה בשדה ולהגדרת צמחים בשטח. אולם ספר זה העלה את מדע הבוטניקה בישראל על פסים מדעיים, המקובלים בקהילייה המדעית בכל העולם, נקודת ציון במאבק שניטש כאן בין תורה ומדע, בין בוטניקה תלמודית לבין בוטניקה על פי חוקי הסיסטמטיקה והנומנקלטורה של לינאוס. עליכם להבין שבין מדעני הבוטניקה וחובבי הצמחים כאחד, המגדיר הוא ה"טקסט המקודש", הפוסק האחרון שאין לערער עליו, עד לצאתה של מהדורה חדשה מתוקנת ומעודכנת. הספר הפך לנדיר מאוד כבר בשנות השלושים המוקדמות, ומאז אין אפשרות להשיגו. מהדורה שנייה מעודכנת יותר יצאה לאור רק בשנת 1948, עשר שנים לאחר פטירתו של איג, שהיה בן 43 שנים בלבד במותו. כיום כבר אין אפשרות להשיג מגדירי צמחים חדשים, משום שהוצאות הספרים לא מוכנות להשקיע במהדורות מודפסות, וכל המידע מתנהל ומתעדכן באתרי האינטרנט.

על גבי העותק שבידי מתנוססת חתימתו של ח.י. רות. מיהו ח.י. רות?

חיים יהודה רות (או, בשמו האנגלי, Leon Roth ), היה אחד ההוגים המעמיקים שהניחו תשתית לפילוסופיה פוליטית בעברית בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה וראשית ימי המדינה. ראשי התיבות של שמו העברי לצד שם משפחתו, ח.י.רות, יוצרים את המלה "חירות", רמז לאידיאל החירות שעליו עמל, כתב ולימד כל ימיו.

המדבקה בצד הפנימי של כריכת המגדיר מעידה שהספר, באחד מגלגוליו, היה חלק מעזבון ח.י. רות בספריה הלאומית. שימו לב להבדל בשמה הקודם של הספריה בין העברית והאנגלית.

חיים יהודה רוֹת נולד בלונדון בשנת 1896 ונפטר בניו זילנד, בעת מסע הרצאות שערך שם, בשנת 1963. למד באוכספורד בשני חוגים במקביל, בחוג לפילוסופיה קלאסית וחדשה ובחוג לעברית והיסטוריה יהודית. בתום לימודיו אותם סיים בהצטיינות, נעשה מרצה באוניברסיטת מנצ'סטר. בעקבות הישגיו המחקריים והספרים שפרסם על שפינוזה ודקארט, התמנה לחבר בלגיון הכבוד הצרפתי ובאקדמיה האנגלית.

בשנת 1928 עלה ארצה והתמנה לפרופסור הראשון בקתדרה לפילוסופיה על שם אחד העם באוניברסיטה העברית בירושלים, שפתחה שעריה שלוש שנים קודם לכן. מפעלו החלוצי היה סדרת ספרי פילוסופיה תמציתיים ששימשו חומר לימוד בעברית לסטודנטים ותלמידים (תחת הכותרת "מורה דרך"). מפעל חשוב אחר שלו הוא סדרת "ספרי מופת פילוסופיים, מיסודו של חיים יהודה רות", בה יצאו לאור כמה מן הטכסטים המרכזיים של הפילוסופיה, מאפלטון עד ברטרנד ראסל, בתרגומים עבריים. רות עצמו תרגם מיוונית לסדרה זאת ששה מספרי האתיקה, הפוליטיקה והמטפיזיקה של אריסטו. מה שמעטים ידעו אז הוא שרות, שהיה איש עשיר ולא היה זקוק למשכורת האוניברסיטאית, היה גובה את משכורתו כסדרה כל חודש, ומקדיש את כולה להוצאת אותם "ספרי מופת פילוסופיים". רות היה חבר פעיל ב"ברית שלום" ששאף להקמת מדינה דמוקרטית דו-לאומית בארץ ישראל. רות כתב על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית המערבית, והגותו על עקרונות הדמוקרטיה משפיעה עד היום על המחשבה הפוליטית במדינת ישראל (רק בשדה השיח האקדמי, לצערנו). רות היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית הצעירה, ובהמשך כיהן כרקטור האוניברסיטה וכן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח, אך לאחר 23 שנים חש אכזבה מן האוניברסיטה וממדינת ישראל וחזר ללונדון. בהודעת הפרישה שלו ב-1951 כתב לרקטור האוניברסיטה: "[…] בשנים האחרונות אני מרגיש שאני נכנס לתוך מסלול. מסלול פירושו התנוונות. אני עדיין צעיר (בערך!) ועוד כוחי בי. ואף על פי כן צפויות לי עוד ארבע עשרה שנה (כמספר ד"י !) של אותה עבודה. […] אני מרגיש שמה שהיה בי לתת לאוניברסיטה — נתתי. אם לא אצא עכשיו — משוכנע אני שינוס לחי ולא אצלח לכלום. […] מה שיכולתי לתת, נתתי, והריני כלי ריק, מסתובב בין צללי העבר."

הגותו של רות על הדמוקרטיה רלוונטית מאוד בימינו אלה. על פי רות, בניגוד לדמוקרטיה בעולם העתיק, בה כל אזרח ואזרח השתתף באופן ישיר בשלטון והביע את הסכמתו השלמה והמפורשת לקבל עליו את דין הרוב, הדמוקרטיה המודרנית, הייצוגית, מתבססת על שני עקרונות: א. השלטון מסור לבני אדם שבחרנו בהם מפני שמוכשרים הם מאתנו. ב. זכות המיעוט לנסות להיות הרוב. עוד עקרונות עליהם עמד הם: אין הדמוקרטיה מתקיימת בלי אופוזיציה. ההגנה של המיעוט מפני עריצות הרוב מבוססת לפי רות על שלושה תנאים: חופש ביטוי, זכות המיעוט לנסות להיהפך לרוב, והזכות לבחור ולשנות את פני הממשלה. הדמוקרטיה היא שלטון המתנהל על ידי דיבורים. הסימן המיוחד לדמוקרטיה הוא האופן שבו ענייני הציבור מתנהלים — השימוש של האזרחים "לא בכוח האגרוף, אלא בכוח השכנוע. הדמוקרטיה היא שלטון על ידי דיבורים".

בשנת 1950 יצר לאור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ספר חגיגי לציון חצי יובל (25 שנים) לאוניברסיטה.

בפרק שכתב ח.י. רות כדיקן הפקולטה למדעי הרוח מצאתי קטע יפה. רות מזהיר מפני פטריוטיות מופרזת, הגדשת-הסאה בהכרת הישגים שהושגו, ובוּרוּת. כל אלו גורמים לצרות האופק ולצרות המוח.

דברים ברוח דומה כתב אלברט איינשטיין, באותו ספר ממש, בברכתו לחצי יובל האוניברסיטה:

שני האנשים החכמים אותם ציטטתי לעיל גילו אומץ, כאשר בברכה חגיגית לאוניברסיטה ביום חגה, לא נמנעו מלכתוב בנימה ביקורתית ולהציב תמרורי אזהרה. איינשטיין אפילו מזהיר מפני "יראת-כבוד רשמית לגבי עקרונות דתיים".

זהו טבעם של ספרים משומשים. התחלנו במגדיר צמחים ודרך הפילוסופיה ומדע המדינה הגענו עד אלברט איינשיין. נותרה רק שאלה אחת. האם יצא יהודה חיים רות אל השדה? האם השתמש במגדיר כדי להגדיר צמחים? לעולם לא נדע. מי שכן הגדיר צמחים בעזרת מגדיר זה, על פי עדותו המהימנה, הוא הסופר ס. יזהר, איש טבע, שהיה בקיא בטבע ופעל רבות על מנת להגן על הטבע והשטחים הפתוחים, בייחוד בהיותו חבר כנסת. לכן אני מוסיף לרשומה עמוסה זו קטע נוסף, פרי עטו של ס. יזהר. וזאת כבונוס.

בונוס – ס. יזהר על המגדיר ועל הגדרת צמחים (מומלץ)

אחרי שלא פרסם ספרים במשך כשלושים שנה, החל ס. יזהר לפרסם בשנות התשעים כמה ספרים אוטוביוגרפיים (גם כל ספריו המוקדמים היו אוטוביוגרפיים) בזה אחר זה: (מקדמות, צלהבים, צדדיים, אצל הים, מלקומיה יפהפיה, גילוי אליהו). הספר מלקומיה יפהפיה (זמורה ביתן, 1998) מתאר בחור גולמני אחד המחזר אחר בחורה בשם שולה, ומזמין אותה לצאת אתו לשדה, כדי לכאורה להגדיר צמחים, אך בעצם תקוותו, כמיהתו וערגתו הן לראות אותה בעירום. זהו ספר חשוב מאוד להבנת נפשו של ס. יזהר ויחסו לנשים ולגברים.

כפי שיודע כל מי שאחז מגדיר צמחים בידיו, שיטת ההגדרה היא דיכוטומית. בכל שלב בודקים האם התיאור במגדיר תואם את הצמח אותו רוצים להגדיר. אם כן – המגדיר מפנה לשלב הבא המוביל להגדרת המשפחה, הסוג והמין. אם לא – המגדיר מפנה להמשך התיאורים, עד שתימצא התאמה. יזהר מכנה דיכוטומיה זו "או או" והופך אותה למטפורה למציאות, לחיים ולעולם כולו. תחילה הנה עמוד מן המגדיר אותו מזכיר וממנו מצטט יזהר. אפשר לראות כאן את עקרון הדיכוטומיה בכל פיסקה או שלב המתאר תכונה של הצמח.

והנה הקטע מן הספר "מלקומיה יפהפיה" קטע נפלא בעיניי :

האם אתם חושבים שסיימתם? שנפטרתם מן המלקומיה המשונה הזו? אל יקל הדבר בעיניכם. ובכן, בהשפעת ספרו של יזהר יצאתי למחקר מעמיק בעקבות המלקומיה, פרח שאינו נמצא כלל במגדיר, והגעתי עד לשורש העניין במאמר מליצי משנת 1922 המגיע אפילו עד שנת 1771. ומי שרוצה לצעוד עוד צעד אחד בעקבות המלקומיה (אך לא בעקבות שולה היפה), מוזמן לקרוא את המאמר "חידת המלקומיה היפהפיה" שפרסמתי במגזין הבוטניקה "כלנית" ולגלות את כל סודותיו של פרח זעיר זה ומדוע יש לו שם כה משונה.

ספרים משומשים נושאים עליהם את עקבותיהם של האנשים שרכשו אותם, או שאלו אותם בספריה ולא החזירו. קראו אותם, הקדישו אותם למישהו. כתבו הערות בשוליהם. שמרו עליהם מכל משמר ולא נפרדו מהם עד יום מותם, או נטשו אותם בחנות ספרים משומשים או במיכל המחזור. קיפלו את פינות הדפים, שכחו מסמכים וסימניות בין דפיהם, הותירו כתמים. כך הופכים ספרים מסוימים לבעלי משמעויות נוספות. הם נעשים ייחודיים, מייצגים את בעליהם, יוצאים מתוך האנונימיות של חבריהם למהדורה. כאשר מגיע ספר כזה לידיי, אני מנסה לפענח את ההקדשות, את החותמות, עוקב אחר המסלול שהספר עשה מיד ליד, מגלה רבדים נוספים. לסיפור שכתב הסופר, מחבר הספר, מצטרפים כעת סיפורים נוספים. עניין מוביל לעניין, דמויות חדשות מצטרפות לתמונה. אביא כאן שתי דוגמאות לספרים שכאלה, בעזרת שני ספרים נדירים. ברשומה זו, אודות הספר הראשון מבין השניים.

א. הספר "עלי"

עלי, בנם הצעיר של יצחק ורחל-ינאית בן-צבי, הילד הראשון שנולד בשכונת רחביה בירושלים עם היווסדה, נולד ב-ה' אדר תרפ"ד ונפל בתאריך ה' אדר תש"ח, בשדות קיבוץ בית קשת, ששה ימים לפני שהיה אמור להתחתן עם פנינה, בת נהלל. באותו זמן היה האב, יצחק בן-צבי, יו"ר הוועד הלאומי של היישוב היהודי.

בשנת 1957, תשע שנים לאחר האסון, הוציאו ההורים לאור ספר זיכרון לבנם עלי. באותה עת היה יצחק בן-צבי נשיא מדינת ישראל. הספר לא הוצא למכירה, אלא הודפס במהדורה מצומצמת וחולק לבני משפחה וידידים, ולכן הפך לנדיר. הפרט שבידי נמסר לבבה אידלסון ובעלה השני חיים הלפרין. (קראו על שני אנשי ציבור אלה בויקיפדיה). מקור התמונות להלן, הספר "עלי".

בעמודו הראשון של הספר הקדשה מרגשת המוסיפה עוד מימד אישי וכואב לספר:

לבבה ולחיים אחינו לגורל

מאמא ואבא של עלי , בית-הנשיא, ירושלים סוכות תשי"ז

בשנה התשיעית כביום אתמול –

היגון – הרי כמונו תרגישו בכך – ילונו עד סוף ימינו.

הסיבה לשותפות הגורל היא השכול. בנו של חיים הלפרין מנישואיו הראשונים, אהרון, נפל בתש"ח בקרב בית-עפה בדרום.

פרשת נפילתו של עלי היא פרשה כואבת ורצופה תקלות, כפי שקרה במקרים רבים, בטרם גובש כוח המגן של מדינת ישראל. את התחקיר על הקרב בו נפלו עלי ועוד ששה מחבריו-פיקודיו, עשה גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד. גיורא עסק שנים רבות בענייני מודיעין בקרב ערביי הגליל. אזכיר רק את הפרטים העיקריים.

בית קשת, שהוקם ב-1944, היה הקיבוץ הראשון של חברי הפלמ"ח. עלי היה מראשוני הפלמ"ח וממייסדי בית קשת ושימש כמוכתר הקיבוץ. צפונית להר תבור שכן השבט הבדואי הגדול ערב א-זבח (הזבייחים בפי היהודים) שנהג לרעות על אדמות היהודים (פיק"א) ואדמות בית קשת. עשרה ימים לפני הקרב הגיע מידע ממשת"פים ערבים שמתוכנן מארב לאנשי בית קשת. הבדואים תכננו לשלוח עדר לרעות בשדות הקיבוץ, ולהציב מארב לחברי המשק שבודאי יחושו לסלקו. מידע זה הגיע גם לעלי אך דבר לא נעשה בעקבות אזהרה זו. ואכן כך היה. ב-16.3.1948 יצא עלי בראש כיתת סיור לסיור שגרתי בשדות הקיבוץ וגילו את העדר הבדואי, וכך נכנסו למלכודת בגיא בו הסתתרו האורבים החמושים. היריות נשמעו בקיבוץ ואחר הצהריים, כאשר עדיין לא חזרו אנשי כיתת הסיור, מלבד אחד שהצליח להימלט, יצא כוח מגדוד ברק של גולני יחד עם אנשי הקיבוץ לנסות ולחלץ את חבריהם. הניסיון לא צלח והם נסוגו עם שלושה הרוגים ושמונה פצועים. נתן פיאט, המנהל המיתולוגי של ביה"ס החקלאי כדורי, השתדל אצל הבריטים לאפשר את החזרת הגופות. עלי היה תלמידו המצטיין והאהוב בכדורי. שלושה ימים אחרי הקרב הוחזרו הגופות והסתבר שהערבים התעללו בהן באופן קשה. בשל כך לא הותר למשפחות להיפרד מיקיריהן, אך עמרם, אחיו הבכור של עלי, שעסק באותו זמן בנהיגת משאיות הספקה בשיירות לירושלים הנצורה, הצליח להגיע ולהיפרד מאחיו הצעיר. עמרם המשיך לברר פרטים על אודות הקרב, משום שרווחה השמועה שאנשי כיתת הסיור שמרו את הכדור האחרון לעצמם, על מנת לא ליפול חיים בידי הערבים. עמרם, ששירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ניצל מאסון האונייה ארינפורה, שהפליגה מאלכסנדריה למלטה ועל סיפונה חיילים רבים, ביניהם 300 מבני היישוב העברי. האונייה טובעה על ידי מטוסי חיל האויר הגרמני במאי 1943, ובין הטבועים 140 חיילים וקצינים ארצישראלים.

ב-6 במאי 1948 יצאה מחלקה מגדוד ברק של גולני לפעולת גומלין בשבט ערב א-זבח. בשלב הראשון הצליחה ההתקפה והכפר נכבש בהפתעה, ואף נמצאו בו בגדי אנשי כיתת הסיור וחפציהם. אנשי הכוח, חלקם לא מאומנים ולא ממושמעים, התפזרו בין בתי הכפר לשם ביזה ולכן נפגעו בהתקפת הנגד של הערבים ושילמו מחיר יקר ומיותר של 18 חללים ופצועים רבים.

פנינה דרומי בת נהלל (כיום פנינה גרי) בת זוגו של עלי, שהייתה אמורה להפוך לרעייתו כעבור כמה ימים, נעשתה לאשת תיאטרון, והקימה את תיאטרון הבימרתף.

לפני כמה שנים כתבה פנינה את סיפור אהבתם ואובדנה בשם "סיפור אהבה ארץ ישראלי" אשר הפך למחזה מצליח ואף לסרט בשם זה (2017), אשר החזיר את הפרשה הכאובה לזיכרון הציבורי. בהגיעה לגיל תשעים התראיינה וסיפרה על נפילתו של עלי. בסרטון הראיון משולבים קטעים מן הסרט.

בספר ההנצחה "עלי" מתארים בני המשפחה וחברים ללימודים, לנשק ולמשק, את חייו הקצרים של עלי, שמצטייר כבחור שנועד לגדולות. בין הכותבים: חיים גורי, יוסף ויץ, עוזי נרקיס, נתן פיאט. נוגעים ללב דברי ההורים שחותמים לא בשמם אלא כ-אבא ואמא. כותבת רחל-ינאית:

השאלה שנותרה בלתי פתורה היא האם אכן התאבדו הלוחמים או נפלו בידי הערבים ועונו בעודם בחיים. יצחק בן-צבי חקר ודרש רבות בעניין זה, וכן בנו הבכור עמרם. כותבת רחל-ינאית "על אדמתכם, ללא כל מחסה, מוקפים, נכנסתם לקרב… עד הכדור האחרון, ואולי אותו הכדור האחרון שמרתם לעצמכם." ובמקום אחר היא מוסיפה: "… שבעתיים אומללנו, שעד למעמד-מצדה הגעתם, בנים, עד לכדור האחרון התגוננתם – אותו שלחתם בנפשכם."

בסיום רשימתו כותב חיים גורי: "אנו נושאים עמנו את זכרו ואת זכר חברי בית קשת, שעמם חי ועמם מת, ואת זכר אלפי הלוחמים, שנהרגו בימי הייסורים והאושר של הולדת הבית-השלישי.

היום, כאשר נבחר הנשיא האחד עשר של מדינת ישראל, הזכרנו פרשה כואבת מחייו של הנשיא השני ומשפחתו.