115 – "לפתח חוש לעצים" מיזם שמירת הטבע הראשון בא"י (1929)

בכרך יא' (1931) של  "השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב", בין כתבות על המלחמה בארבה ובמלריה לבין המלצות מקצועיות לגידול טבק ובננים (בננות), מצאתי את הפנייה המעניינת הזו אל הציבור:

מיהם "אנשי העצים"?   מאחר ונראה כי זוהי היוזמה הציבורית הבלתי ממסדית הראשונה בישראל לשמירת טבע, חיפשתי בכתבי-עת מאותה תקופה, במסמכי הארכיון הציוני, באוספי הספריה הלאומית ובמקורות נוספים בניסיון להתחקות אחר עקבותיהם של "אנשי העצים". להפתעתי גיליתי שפעילות אידיאולוגית של שמירת טבע וייעור הפכה חיש מהר לפרשיה פוליטית- כלכלית, בה היו מעורבים ראשי היישוב, המוסדות הלאומיים בארץ ישראל וההנהלה הציונית בלונדון.

פרטים נוספים שנמצאו בכרך הקודם של "השדה" משנת 1930, וכן בכתב העת "בוסתנאי" ביטאון התאחדות האיכרים מאותה שנה, החלו לשפוך אור על האגודה והעומדים מאחוריה. מסמכי האגודה תורגמו מאנגלית באופן מעט משובש ושגוי אך מעורר אהדה. הנה חזון האגודה:

 "מטרת אנשי העצים היא לפתח חוש אילנות בכל אזרח, ולאמץ את כלם לנטוע, לשמור ולאהב את עצי הארץ; כי היער הוא בין אומניות השלום הכי ישנות והכי מכובדות של בני-אדם, וההתעסקות בה היא בלתי אנוכית, ועבודה של בנין".

 הנה כמה קטעים המעידים על מטרות האגודה ורוחה:

האגודה קראה לכל אזרחי פלשתינה (א"י) לטעת עצים בנחלותיהם הפרטיות, בגנים וברחובות הערים. מאחר והזרעים אשר שימשו לריבוי עצי היער ע"י מחלקת החקלאות והייעור המנדטורית ניקנו בחו"ל (הודו, אוסטרליה, דרום אפריקה), ביקשה האגודה מבעלי עצים וחורשות פרטיות לתרום לה זרעים. מעניינת רשימת העצים בשמם נקבו, עצים שהיו מיועדים לנטיעה ביער וגם לסביבה עירונית:

"המינים הנחוצים ביותר הם: אורן ירושלים, אורן הסלע, זית, חרוב, ברוש, אילנטוס, אקליפטוס, אקציה, קזוארינה, גרבילאה, ושינגטוניה, ארוקריה, ברכיטון, אזדרכת, צפצפה, אקציה לבנה, זקורנדה, פינסינה, פלפל, בטנה, פלטאנוס (דולב)"

לוגו אגודת אנשי העצים

כאמור, אגודת אנשי העצים הייתה גוף התנדבותי, שפעל מטעמים אידיאולוגיים. סיסמתם היתה "פתחו את החוש לעצים" (tree sense). עיקר התרומות הגיעו מחו"ל, מתורמים שאינם יהודים. אנשי העצים הוסיפו בפעולות ההסברה והחינוך שלהם מימד נוסף בחשיבותו של היער: לא רק תועלת כלכלית לצד שימור קרקע ומניעת נדידת חולות, או הבטחת ההתיישבות והריבונות על קרקע הלאום (ובמלותיו של יוסף ויץ: "'יעור הארץ' מילא תפקיד של חלוץ בכיבוש אדמה גאולה, בהפרחת שממה ובהתנחלות ציונית רחבת מידות"), אלא מימד של שמירת טבע ותרומה לנפש האדם. וכפי שניסחו בעלון שפרסמו: "יערות נותנים יופי וצל. חשיבות מרובה נודעת מהם להחלמתנו, בריאותנו והצלחתנו החברותית."

שני גופים ממסדיים פעלו באותן שנים בנושא הייעור בארץ ישראל: הקרן הקיימת לישראל והמחלקה לחקלאות וייעור של הממשלה המנדטורית. (ראה במדור "דבר העורך" בסוף הרשומה למטה סקירה קצרה על ראשית הייעור בא"י עד לתקופה הנדונה) מה היה יחסם של שני גופים אלו לפעילותם של אנשי העצים?

מסמכים ומכתבים המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובעתונות של אותה תקופה, מפרטים מיהם אנשי הציבור שעמדו בראש אגודת אנשי העצים.

הנציב העליון הוגדר כפטרון האגודה. לועד האגודה גויסו ראשי הזרמים הדתיים, מוסלמים ונוצרים, ראשי עיריות ומחוזות, מנהלי בתי ספר ובעלי תפקידים רמים בממשל המנדטורי. האנגלים מופיעים עם שלל תארי הכבוד והעיטורים הצבאיים. עם חברי הועד והנשיאות היהודים נמנים א. קראוזה מנהל בי"ס מקווה ישראל, י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית ורחל ינאית בן-צבי שהקימה שתי משתלות עצים בירושלים ב-1920. לחברי הועד היהודים עוד נחזור בהמשך. בתחתית העמוד מצוין שמו של המייסד, וכך אפשר להמשיך ולהתחקות אחר ייסוד האגודה וקורותיה.

היוזם של אגודת אנשי העצים היה ד"ר ריצ'ארד סט. בארב בייקר (Dr Richard ‘St. Barbe’ Baker ), יערן אנגלי ששירת במחלקת הייעור הבריטית בקניה ובניגריה, ושם הקים ב-1922  אגודת אנשי עצים ופעל לשימור היערות (בייחוד יערות עצי המהגוני) ונטיעת עצים חדשים בקרב האוכלוסייה המקומית. המקום השני בו הוקמה על ידו אגודת אנשי עצים הוא בארץ ישראל, בשנת 1929. עד 1959 כבר היו אגודות כאלה ב-53 מדינות. בייקר הקדים את זמנו בכל מה שקשור בשמירת טבע, מלחמה במדבור וקידום נשים לתפקידי מפתח בפעילות זו, ונודע בכינוי "איש העצים". בייקר אימץ את הדת הבהאית והוא נהג "להטעין את הסוללות שלו" ע"י הצמדת ידיו לעץ ארז הלבנון במשך שתי דקות. בשנת 1992 הפך ארגון אנשי העצים  לארגון International Tree Foundation (ITF.

בייקר, ראשון אנשי השימור בעולם. מקור: אתר ITF

בשלהי שנת 1928, ממקום מושבו בלונדון, החל בייקר להכין את הקמת אגודת אנשי העצים בישראל ולעשות נפשות לעניין. לאחר שקיבל את תמיכת הנציב העליון בפלשתינה, סיר ג'ון רוברט צ'אנסלור, הוא נפגש עם אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון על מנת להכין את הרקע לביקורו בארץ ישראל. הקשר העיקרי שלו היה עם פול זינגר (Paul Singer), מנהל הועד לענייני כספים וכלכלה של ההסתדרות הציונית, אשר התרשם באופן חיובי מאוד מבייקר ומכוונותיו והחל לשלוח הנחיות למוסדות הציוניים והגופים המיישבים בארץ ישראל על היוזמה המתרקמת. פול זינגר הגדיר את בייקר כאריסטוקרט אידיאליסט ולכן הנחה את האנשים בארץ ישראל כיצד לקבל את פניו, כיצד להציג את הציונות כתנועה אידיאליסטית, להראות לו את טקסי ט"ו בשבט וללוות אותו בסיוריו. בייקר גייס בלונדון את תמיכתם של גנרל אלנבי, הלורד מלצ'ט (הלורד מונד) והאיש המיוחד Francis Younghusband, (חפשו בגוגל) אשר ארגנו כנסים למען אגודת אנשי העצים, ופרסמו בעיתונות מאמרים אוהדים ופיוטיים, ובהם קריאה לתרום למען המטרה הנעלה – ייעור הארץ אשר למען שחרורה מסרו חיילים בריטים את נפשם". הכל היה מוכן להגעתו של בייקר לארץ ישראל. ראשי הציבור והמנהיגים מכל הזרמים והדתות, כולל המופתי הגדול של ירושלים, הוזמנו להיות חברים בועד האגודה. פ.י. טיר (F.J. Tear סגן מנהל המחלקה לחקלאות וייעור בממשלה המנדטורית), התמנה למזכיר הכבוד של האגודה וביצע את כל הפעילות הארגונית, באמצעות מחלקת הייעור.

כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים מלונדון אל אנשי הקרן הקיימת בישראל על יוזמתו של בייקר, החלה חליפת מכתבים בהולה. מכתבים פנימיים בין ראשי קק"ל בארץ ובינם לבין המשרד הראשי בלונדון ומשרדי ההסתדרות הציונית. אנשי קק"ל, ובראשם יוסף ויץ, חששו שהתרומות שתגענה לאגודת אנשי העצים מיהודים ומלא יהודים, בעקבות התעמולה והתמיכה הרחבה בעניין, תהיינה על חשבון התרומות לקק"ל. אנשי קק"ל פנו למחלקה לחקלאות וייעור ולבייקר ודרשו באופן אולטימטיבי לקבל מחצית מכל התרומות שתגייס אגודת אנשי העצים. בכספים אלה הציעה קק"ל לבצע ייעור על שטחי קרקע השייכים ליהודים. קק"ל מודיעה שאם לא תכובד דרישה זו, לא יהיה שיתוף פעולה בין המוסדות היהודיים לבין האגודה וכל האישים היהודים שהוזמנו להיות חברים בועד האגודה יתפטרו. אנשי האגודה מתכננים לנטוע יער במגדל על גדות הכנרת ובאתר השומרוני הטוב בין ירושלים ויריחו ואילו ויץ מציע להם לטעת על חשבונם 2500 דונם בקריית ענבים – קרקע השייכת לקק"ל. מחלקת החקלאות והייעור מסרבת להצעת הקרן הקיימת. חילוקי דעות מתגלעים בין משרד ההנהלה הציונית בלונדון, התומך בשיתוף פעולה עם אגודת אנשי העצים, לבין המשרד בארץ ישראל, בהובלת עקיבא אטינגר, יוסף ויץ והיו"ר מנחם אוסישקין. לקראת בואו של בייקר לארץ ישראל יוצאת הודעה לעיתונות והעיתונים מתבקשים לפרסם את הפעילות הצפוייה של האגודה ואת רשימת התורמים והסכומים שגויסו. בתגובה שולח יוסף ויץ מכתב אל מערכות העיתונים (24 ינואר 1930, נמצא בארכיון הציוני) אותו כדאי להביא ככתבו וכלשונו. (בסוגריים מרובעים – הערה שלי א.ר.):

"לתשומת-לב העורך וחברי המערכת, ולא לפירסום:

בקשר עם כרוז אגודת "אנשי האילנות", שנתפרסם בגליון "דבר" מכ"ד לח"ז, הריני מתכבד להסב את תשומת-לבכם לעובדה, שבאי-כח המוסדות הציוניים והישוב היהודי החקלאי בארץ, שהיו נמנים כחברים בועד האגודה האמורה, התפטרו כולם, בהתאם להחלטת ההנה"צ [ההנהלה הציונית] והקהק"ל, ובועד האגודה לא משתתף כיום אף יהודי אחד. ההתפטרות הזאת באה כתוצאה מאי-מילוא דרישת המוסדות מאת מיסדי האגודה, – דרישה שאמרה להבטיח מלכתחילה את חלקו של הישוב העברי במכסת התרומות שתתקבלנה לאגודה, באופן שמחצית התרומות תוקדש לעבודת-היעור על אדמה עברית וע"י עבודה עברית. הדרישה נומקה בזה, שהודות להשתתפות הישוב העברי באגודה תתרבינה אצלה תרומותיהם של היהודים – בארץ ובגולה, שאילמלא היתה (האגודה) קיימת היו (התרומות) באות לקהק"ל; נמצא, שהאגודה עשויה להתחרות בקרן תרומות-העצים של הקהק"ל ולהמעיט את הכנסותיה, ואם לעומת זאת לא תובטח עבודת היעור על אדמתנו בעבודה עברית – צפוי הפסד ניכר לעבודת היעור הלאומי הנעשית ע"י הקהק"ל.

הדרישה הזאת לא נמלאה, כאמור, והאינטרסים של הישוב העברי בענף ע"י האגודה הנ"ל לא הובטחו בכלום. אי-לזאת הוחלט ע"י ההנה"צ והקהק"ל לא להשתתף בועד האגודה, כדי לא להניח גושפנקא עברית על מוסד מתחרה בעבודת הקהק"ל. כל החברים היהודים נשמעו להחלטה והתפטרו.

בדעתכם עתה את מצב-הדברים – תודו – , בין אם מטעמים ידועים לא כדאי לצאת בדברי התנגדות לאגודה בפומבי, הנה ודאי, שאין זאת מחובתה של העתונות העברית בארץ לסייע בפרסום האגודה; בכגון דא שתיקה מוחלטת יפה לה. אני מציע לכם, איפוא, לא לפרסם להבא כל ידיעה, כרוז ובדומה בנוגע לאגודה הזאת.   בכבוד רב, י. ויץ"

בהתכתבויות פנימיות היה ויץ נחרץ יותר. למשל בתשובה לפול זינגר, אשר דיווח על צערו ואכזבתו של בייקר מתגובת קק"ל וניסה לשכנעו להפריד בין פוליטיקה וייעור ולנצל את נושא הייעור כבסיס אידיאולוגי לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, הוא כותב: (16.10.1929) – "דעתו של מר זינגר על העבודה המשותפת עם הממשלה והערבים ב"שדה הייעור", אם גם איננה נובעת ממקור "ברית שלום", אבל גם היא מיוסדת על חוסר ידיעת אנשי הארץ וקולונל סויאר [Sawer – מנהל מח' חקלאות וייעור] בראשם. אם יש אנטיסימיזם רוחני, הרי האחרון הוא בא כוחו בארץ-ישראל, ולא הוא שיתן אפשרות כי חותם עברי יונח על העבודות שתיעשינה תחת הנהלתו. ומה שנוגע לערבים, – עוד רחוק היום, שיעריכו את העץ עד כדי כך שאין לשלוח בו אש; ואף אם גם הם יעבדו בזה – כסף משלהם לא ישקיעו. בכל אופן,- הרי ראינו שהם משחיתים זיתים ושאר עצים, השייכים לחבריהם ולשכניהם בכל מקרה של תגרה ביניהם."

רצה הגורל, ועשרה ימים לאחר כתיבת דברים אלה שרפו פורעים ערבים את יער חולדה ואת יער תלפיות בירושלים, במה שמכונה "מאורעות תרפ"ט".

האספה הראשונה של אגודת אנשי העצים בפלשתינה התקיימה באווירה חגיגית בתאריך 11 פברואר 1929, במשרדי המחלקה לחקלאות וייעור בירושלים. מנהל המחלקה, הקולונל E.R. Sawer הקריא עלון שכתב בשם: "תחיית ארץ הגבעות של פלשתינה". הוקרא מכתב תמיכה מאת מלך אנגליה. נישאו נאומים נלהבים בהם נשמעו הביטויים "מדיניות ירוקה" ו-"שטחים פתוחים".  בייקר הקריא שיר של הנרי ואן-דייק. לאחר האספה, שולח יוסף ויץ מכתבים אל כל חברי הועד היהודים ודוחק בם לשלוח מכתבי התפטרות רשמיים אל מזכיר הכבוד של האגודה, טיר. רחל ינאית בן-צבי הביעה היסוס ונקראה לפגישה בהולה במשרדו של מנחם אוסישקין. י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית התמהמה אף הוא והודיע על התפטרותו רק לאחר כמה וכמה מכתבים תקיפים מראשי קק"ל. בשלב זה נוצר נתק מוחלט בין הצדדים וכל אחד המשיך בדרכו, מה שמקשה לאסוף מידע על פעילות האגודה באמצעות מקורות מקומיים. באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית מצויה מודעה משנת 1931 המכריזה על הרצאתו של בייקר בתל אביב. וזהו נוסח המודעה:

מקור: הספריה הלאומית, אוסף האפמרה

רמז נוסף לפעילות ההסברתית-חינוכית של אגודת אנשי העצים מתגלה בשנת 1935 במסמכי מחלקת החינוך המנדטורית. האגודה מכריזה על תחרות נטיעת עצים בין בתי הספר וחלוקת גביע ע"ש הרברט בנטואיץ', היועץ המשפטי של התנועה הציונית.

אזכור נוסף, והפעם מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר עצמו, מצאתי בעלון "ליערן" (בטאון אגודת היער בישראל שהוקמה ב-1944) משנת 1954.

בייקר נענה להזמנה לבקר בתערוכת כיבוש השממה (חפשו בגוגל את מאמרו של גדעון עפרת) שנפתחה בספטמבר 1953 בבנייני האומה בירושלים (בטרם הושלמה בניית  הבניין), מעלה זיכרונות מביקורו הראשון בארץ ישראל ומזכיר את המשלחת המדעית לסהרה בראשה עמד:

ולסיום –  עצה טובה מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר:

דבר העורך

סקירה קצרה על פעולות הייעור ומצב הייעור עד להקמת "אגודת אנשי העצים" 1929:

בשנת 1904, אישר הוועד הפועל הציוני הגדול של ההסתדרות הציונית (הכינוס האחרון בו השתתף הרצל) את הקמת אגודת "תרומות עצי זית"  ששמה למטרה להכריז על אדמות הקרן הקיימת כעל "אחוזות העם" ולנטוע אותן עצי-זית.  עצי הזית נבחרו על פי המלצת האגרונומים זליג סוסקין ואהרן אהרונסון שפתחו ב-1900 משרד לייעוץ חקלאי.  ביערות המיועדים ראו מקור ליצירת הכנסה כספית שתנוצל להקמת בתי ספר גבוהים. בשלב הראשון לא הצליחה הקרן לגייס תרומות, עד שפרופ' ורבורג הציע בקונגרס השביעי לכנות את הייעור "יער הרצל" , לזכרו של חוזה המדינה, ומבצע תעמולה רחב הצליח לגייס כסף רב. לאחר גלגולים ותלאות רבות ניטעו שני יערות של עצי זית בבן-שמן (בית-עריף) ובחולדה. בין השנים 1908 – 1912 ניטעו כבר כ-25,000 עצי זית, אך הסתבר שהחישובים הכלכליים היו מוטעים, אפילו לאחר נטיעת עצי שקד בין שורות הזיתים, הטיפול היה כושל, ויערות הרצל נחלו כשלון חרוץ. לכן החליטה קק"ל לשנות את שם האגודה ל"תרומת עצים" ולהתחיל לטעת עצי יער שעלותם נמוכה יותר.       

האגרונום עקיבא אטינגר מונה עם תום מלחמת העולם הראשונה לעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. אטינגר היה זה שהוביל מהפך יסודי במדיניות הייעור בארץ ישראל. ראשית – הוא המליץ להפסיק את הניסיונות הכושלים לטעת יערות של עצי זית או עצי פרי אחרים, כפי שנעשה על ידי קק"ל ב"יערות הרצל" בבן-שמן ובחולדה, ובמקום זאת לטעת עצי סרק, בעיקר אקליפטוס, אורן וברוש. אטינגר קבע שהדרך הנכונה לייבש את הביצות היא באמצעות ניקוז ותיעול ולא על ידי נטיעת עצי אקליפטוס שתועלתם בעניין זה אפסית, ולפיכך אין לטעת עצים בביצות. את היערות יש לטעת על מדרונות ההרים ובחולות, במקומות אשר לא יצלחו לחקלאות.  אטינגר הקים משתלות לייצור עצי יער ובשנת 1920 הוכנו במשתלות אלה יותר ממיליון שתילים. בשנת 1919 הזמין אטינגר את יוסף ויץ לעבוד לצדו בנטיעת יערות, ומאז ועד 1966 היה ויץ הדמות הדומיננטית במפעלות הייעור בישראל וכונה "אבי היער".

יוסף ויץ

בעת שהפציעה ביערות פלשתינה עמותת אנשי העצים, בשנת 1929, היתה הקרן הקיימת עסוקה בגיוס כספים לנטיעת יער בלפור ליד גניגר, היער הראשון בישראל על שם אישיות לא יהודית, ובנטיעת יער ליד משמר העמק, שנוסדה על אדמות הכפר אבו שושה. עד 1929, השנה בה אנו עוסקים, נטעה קק"ל בסה"כ 3400 דונם, מרביתם באורן ירושלים, ואילו חברת פיק"א (הממשיכה את פעילות הברון רוטשילד) נטעה אלף דונם (אקליפטוס) בחולות קיסריה לשם מניעת כיסוי מסילת הרכבת לחיפה בחול הדיונות.

פעולות הייעור של ממשלת המנדט

הבריטים, הגיעו לכאן עם מסורת אירופית של שמירת קרקע, שמירת טבע וייעור. לכך הצטרף רצונם הדתי-רומנטי לחדש כמקדם את מה שהצטייר בעיני רוחם כנוף הקדום, התנכי, של ארץ הקודש. לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים, עוד בתקופת הממשל הצבאי, הם הקימו מחלקה לחקלאות ייעור ודיג בשם "מחלקת חקלאות וייעור" ופרסמו תקנות האוסרות כריתת מיני עצים עליהם הכריזו כמוגנים – חרוב, אלה, זית, ובהמשך מינים נוספים. הבריטים נטעו כשני מליון עצים כאמצעי לעצירת סחף קרקע בחבלי ההר, וייצוב חולות נודדים (בייחוד בחבל עזה). לצורך זה ייבאו זרעים מאוסטרליה, מצרים והודו. כך הגיעו לארץ מינים אשר נחשבים כיום מינים פולשים אגרסיביים מאוד, כשיטה כחלחלה ושיטה עגולת-זרעים וכנראה גם פרקינסוניה שיכנית (יוסף ויץ מדווח ב-1940 על 35,000 עצי פרקינסוניה שניטעו כמשוכות בגבולות היערות, 1% ממספר העצים ביערות אז). עם הקמת הממשל האזרחי פרסמו הבריטים את "פקודת היערות והחורשות 1920", אשר הורחבה בשנת 1926 לפקודת היערות הקיימת עד היום, והיא אפשרה הכרזת שמורות יער, הכרזת רשימת העצים המוגנים ופיקוח על כריתת עצים ורעייה. בשנת 1936 הופרדה מחלקת הייעור ממשרד החקלאות והדייג והפכה ל- "מחלקת הייעור", בעלת מעמד של משרד ממשלתי עצמאי. מחלקת הייעור עסקה גם בשימור וחידוש החורש הטבעי. בשלושים שנות המנדט נטעה מחלקת הייעור כ-42 אלף דונם, בעוד קק"ל נטעו עד קום המדינה כ-13 אלף דונם. 

 רשימת ספרות                                         

1. בוסתנאי – עתון התאחדות האכרים ביהודה ושומרון (1930), גליון מ"ז מרס 1930. 

2. ביין, א., (1954). תולדות ההתישבות הציונית. מסדה, תל-אביב.  

3. השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב (1931), כרך י"א.

4. ויץ, י., (1940). אילו עובדות ומסקנות לעבודת היעור של הקרן הקימת לישראל. השדה כ',   חוברת ג', עמ' 108 – 120.

5. ויץ, י., (1970). היער והיעור בישראל. הוצאת מסדה, רמת-גן.

6. ליערן – עלון ידיעות מקצועיות, אגודת היער בישראל (1954). שנה רביעית גליון 1-2.

7. ליפשיץ, נ., ביגר, ג. (2000). נלבישך שלמת ירק. קרן קימת לישראל, הוצאת אריאל ירושלים.

8. פז, ע. (2008). לעבדה ולשמרה, שמירת טבע בישראל. הוצאת ספרים אריאל ירושלים.

8. מסמכים ומכתבים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובספריה הלאומית.

114 – בר-מצוה רעדעס

אחד הספרים "המיוחדים" או אולי המוזרים באוסף שלי, הוא הספר "בר-מצוה רעדעס" (דרשות בר מצווה), שיצא לאור בניו-יורק בשנת 1908 בהוצאת "היברו פאבלישינג קאמפאני". הספר הוא למעשה אוסף של דרשות בר-מצווה שכתבו סופרי יידיש ידועים. מרבית הדרשות בשפת יידיש, כמה בעברית וכולן מתורגמות לאנגלית. עורך הספר, שאף כתב כמה מן הדרשות הוא פראפ. ג. זעליקאוויץ, כלומר: פרופסור גצל זליקוביץ'. ואליו עוד נשוב בהמשך, ובגדול!. הספר הוא חלקו השני של הספר דער אידיש-אמריקאנער רעדנער – המכיל 517 נאומים לכל אירוע.

השפה בטקסטים המלווים את הספר ואת הוצאת הספרים בפרסומות ובקטלוגים מאותה תקופה היא תערובת של יידיש ועברית במבטא אשכנזי מתובלות באנגלית. אך מסתבר ששפה זו עדיין שרירה וקיימת, כפי שמצאתי בבלוג עכשווי של בחורי ישיבה באמריקה, בדיון על היעלמותה של הוצאת הספרים:

Hebrew Publishing Company was mechallel shabbos with their printing. It might be assur altogether to use their sforim

הדרשות רובן ככולן חוזרות בסגנון, ברמה ובאריכות שונים על אותם מוטיבים ידועים, הזכורים לי אף מן הדרשה שאני נשאתי לפני כך וכך שנים (עדיין לא עברו ה"סימנים הכחולים" מהצביטות שהעניק לי בנדיבות המלמד, כאשר טעיתי בהטעמת טעמי המקרא של פרשת השבוע) – דברי תודה להורים "שהביאוני עד הלום", הצהרת מחויבות לעם ישראל ותורתו ולקיום המצוות, וכמה מדרשים על התפילין. אולם דרשה אחת משכה את ליבי. כותרת הדרשה: רגשי תודה – נער עני מבית ספר עברי מדבר בשם כל התלמידים ומביע תודה לפני קהל ועדה. הנה הדרשה:

המחבר הוא הלל מאלאכאווסקי, ובסוף הספר, בין שאר הפרסומות על ספרי ההוצאה,  מופיעה פרסומת גם על ספריו "הנסיון הראשון" (והוא מורה לשון עבר לילדי ישרון בדרך קצרה ובסגנון קל ויפה) והספר "ספורי החומש".

הוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קאמפאני" (ששמה חזר לתודעה לאחרונה עם הופעת הספר בשם זה מאת מתן חרמוני, 2011) נוסדה בניו-יורק בשנת 1900 ע"י יוסף וורבלווסקי שהיגר לארה"ב מליטא ב-1884 ונפטר ב-1919. ההוצאה, שפסקה לפעול בשנות השבעים של המאה הקודמת, הוציאה לאור ספרים ביידיש וספרי קודש. מבט אל רשימת הספרים שהיא הציעה לקורא מעל גבי הכריכה הפנימית של הספר בו אנו עוסקים מראה שמלבד ספרי הקודש, עיקר פרנסתה היה מספרי לימוד עברית שהביקוש להם נוצר עם פריחתם של בתי הספר של יום ראשון (Sunday school).

לצד סופרי היידיש הקאנוניים הקלאסיקונים – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, פרחה גם סוגה נוספת, שספריה הרבים, אותם לא תמצאו בקטלוג ההוצאה ובפרסומותיה, נמכרו ונחטפו בדוכנים מיוחדים למאות ואלפים. זוהי ספרות הזבל (trash) הידועה בשם "שונד" (Shund), ספרות זולה ונחותה, ספרונים וחוברות עם סיפורי אהבה ופשע סנסציוניים בעלי גוון ארוטי. בין הכותבים היו סופרים ידועים שחתמו בשמות עט בדויים. אחד הבולטים בהם, שהצטיין בכתיבה ארוטית, היה ליטווישען פילאזאף (פילוסוף ליטאי). ובכן – זהו שם העט של לא אחר מאשר פרופסור גצל זליקוביץ' העורך הנכבד של ספר דרשות הבר-מצווה. מוזר הדבר, שעל אחת מארבע הדרשות שפרסם בספר בר-מצוה רעדעס חתם בשם העט ליטווישען פילאזאף.

גצל זליקוביץ' היה טיפוס מיוחד, בין גאון והרפתקן לבדאי, שקורות חייו יכולים למלא את חייהם של שלושה אנשים לפחות. ד"ר זאב גולדברג חקר במשך שנים את קורותיו, כתביו ואופיו של זליקוביץ', וכתב על כך מאמרים מרתקים (ראה בלינק לעיל). מן ההקדמה לאחד המאמרים אני מצטט בהרחבות ושינויים קלים:

גצל זליקוביץ' נולד בעיירה ריטובה בפלך קובנה שבליטא בשנת 1855. הוא התחנך בחינוך תורני ונחשב לעילוי בישיבות. בגיל 18 עזב את העיירה ושם פעמיו לצפון אפריקה, שם עבד כמזכיר במשרד עורכי דין באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו ושם למד ערבית וגם למד לדבר עברית בהברה ספרדית. בשנת 1878 הגיע זליקוביץ' לפריז והחל ללמוד אג'יפטולוגיה ושפות שמיות עתיקות באוניברסיטת סורבון. הוא התפרנס כמורה לשפת ההירוגליפים וכספרן. אליעזר בן יהודה שפגש אותו שם, טען לימים, (במאמרו החלום ושברו) שהיה זה זליקוביץ' ששוחח איתו בעברית בהברה ספרדית והצית אצלו את הרעיון להפוך את העברית לשפת דיבור יומיומית. בשנים 1885-1884 השתתף כמתורגמן לערבית במשלחת הבריטית שיצאה לסודן לחלץ את הגנרל הבריטי גורדון שהיה נצור בחרטום לאחר המרד שם. דיווחיו על רצח כביכול של העיתונאי הצרפתי אוליבייה פן הציתו סערה מדינית בין צרפת ובריטניה. קוראי העיתונות העברית באותן שנים הכירו אותו בעיקר מכתבות שפרסם ב"המגיד" וב"המליץ" ובהן תיאר את מסעו בסודן. בעקבות הפרשה נאלץ לעזוב את צרפת ויצא למסע בקהילות היהודים בבולגריה, יוון, תורכיה, הונגריה ורומניה ודיווח על פרנסת היהודים מעסקי זנות. בשנת 1886 היגר לארצות הברית, אימץ לעצמו את התואר "פרופסור" ועסק בעיקר בכתיבה ובעריכה בעיתונות ביידיש. בעיתונות זו פרסם מאמרי מערכת וסקירות למדניות לצד רומנים זולים ומדורים לאישה ולגבר. גצל זליקוביץ' היה מחלוצי הכתיבה הסנסציונית והארוטית ביידיש אך כתב גם מדורי ספרות ולמדנות שבהם עסק  בסקירה של ספרי יראים. כתב את הספרים "ציורי מסע" על הרפתקאותיו בסודן ו"תורת בודהא". הוא נפטר בניו-יורק בשנת 1927.

הנה כי כן, כך אפשר בעזרת ספר ישן ומרופט לגלות דמויות מרתקות ושרידי תרבות שחלפה מן העולם. (או שמא לא חלפה כלל?)

הנה דוגמה של רומן שונד שמצאתי באוספיי, מאת שמ"ר – נחום מאיר שייקביץ', מן הראשונים שכתבו ספרים בסוגה זו, שכונתה "רומנים למשרתות". אף הוא סיים את חייו בארה"ב לאחר ששלום עליכם פרסם ביקורת קשה על ספריו (משפט שמר). הרומן דיא שלאנג אין גן עדן (הנחש בגן עדן), ווילנה 1890. מצרף גם את ההקדמה לרומן, להנאת הקוראים יידיש…

דבר העורך

ראשית, אם יש מבין קוראינו הנאמנים מישהו מיודעי היידיש, שמוכן לתרגם עבור כל הציבור את ההקדמה לספר הנחש בגן עדן שלעיל – יבוא על הברכה. תודה!

למותר לציין ששפת היידיש (או אידיש, או אידית, או יהודית כפי שמופיע בכתבים ישנים) נפלה שדודה בשלוש  מלחמות שניטשו על אדמת ארץ-ישראל: המאבק לשלילת הגלות, המאבק להנחלת השפה העברית, המלחמה בין התנועה הציונית לבין תנועת הבונד. היידיש כונתה בזלזול "ז'ארגון", כלומר שפה שאינה טהורה ואמיתית אלא ערבוב של כמה שפות ושונה במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אנחנו, הילדים שגדלו בבית שבו ההורים דיברו ביידיש עם סבא וסבתא, וביניהם (שהילדים לא יבינו), התייחסנו ליידיש כמשהו ישן וגלותי והתביישנו בה. היום יש ניסיון להחיות את היידיש במחלקות לספרות באוניברסיטאות השונות (מסלול בינאוניברסיטאי לתואר שני), אבל השפה הולכת ונעלמת בתרבות החילונית, עם הזדקנות והסתלקות הדור שבשבילו זו היתה מאמעלושען (לשון אם). אצל החרדים זו עדיין שפת דיבור חיה ובועטת, אך איני יודע האם יוצאים לאור ספרי ילדים או ספרות יפה שאינה בנושאים דתיים.

שאלתי את יעל חָבֵר – חוקרת בתחום תרבות היידיש באוניברסיטת ברקלי, האם היידיש עדיין קיימת בארה"ב בספרות פרוזה ושירה חילונית, האם יש ממשיכים לבשביס-זינגר? וזוהי תשובתה. תודה ליעל:

שלום אורי,

תודה על הפנייה שלך. השאלה שהעלית מעניינת מאד, ונוגעת בהמשך קיומה של תרבות היידיש הגדולה שהתפתחה באירופה ונקטעה באמצע המאה שעברה. השאלה במקומה…

לדעתי (ויהיו בוודאי כאלה שיחלקו עלי), אין המשך של ממש לתרבות יידיש החילונית. היידיש במאה ה-21 היא בינתיים נחלתם של החרדים; וכדרכה של היידיש, כל קבוצה חרדית מפתחת את הניב שלה, שלא לדבר על ההיגוי השונה. תרבות היידיש הזו פורחת במסגרת המיגבלות הדתיות. קיימת מערכת ענפה של הוצאה לאור, וכולה בתחומי דרך החיים החרדית. בניו יורק ובמרכזים אחרים של חרדים יוצאים פרסומים לילדים, לילדות, לנשים, וכיו"ב. היידיש בפרסומים אלה אינה תואמת את הכללים שנוסחו ע"י ייוו"א בוילנה לפני קרוב למאה שנה, שגם אז לא התקבלו בחוגים החרדיים. חילונים מעטים מדברים יידיש כיום, ומעטות עוד יותר המשפחות שמגדלות את ילדיהן ביידיש. קיימים פרסומים חילוניים ביידיש, אך אינם מגיעים לרמות החדשנות, הפתיחות והאמנות שאליהם הגיעו רבים מהפרסומים ביידיש לפני המלחמה. החילוניים המדברים יידיש או העוסקים בשפה ובתרבותה כיום — ברובם בוגרי התכניות ליידיש באוניברסיטאות, דור שלישי ומעלה למהגרים. המצב הזה משתקף בעובדה שנסגרו העיתונים החילוניים (אחרון בהם היה "פארווערטס" הניו-יורקי, שהתקיים ושגשג במשך למעלה ממאה שנה ) אחרי שנים של נסיונות נואשים להחזיק מעמד. הקהל איננו… לא קהל הקוראים ולא קהל הכותבים.

אני מקווה שעניתי במקצת על שאלתך, הנוגעת בנושא שאנשי היידיש כואבים אותו.

שוב תודה על הבלוג המעניין!  אגב, עוד קוריוז הנוגע לזליקוביץ: הוא פרסם ב-1918 ספר (חוברת) לימוד ערבית לדוברי ייידיש…

113 – 147 שנים להולדת ביאליק

רשומות קודמות בבלוג נושנות על ביאליק: ביאליק יום יום, ראשיתו ואחריתו, ביאליק והחתולים, צהלולה או אסתורת, יש לנו תיש.

עם ישראל מציין בימים אלה 147 שנים ליום הולדתו של חיים נחמן ביאליק –  9 לינואר 1873. אין לנו תיעוד על הולדתו וימי ילדותו של ביאליק בכפר ראדי, מלבד עדותו שלו עצמו בסיפור "ספיח", אך מותו הפתאומי תועד באופן נרחב בכל כתבי העת של אותם ימים – יולי 1934. הנה, למשל, מודעת האבל אשר פורסמה בירחון "השדה" כתב העת החקלאי.

השיר המצוטט במודעת האל הוא הבית הראשון מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי", שיר שמרבים להקריאו בהספדים וערבי זיכרון. אם תחפשו את השיר בספר שירי ביאליק המצוי בכל בית, תראו שמתחת לכותרת שם השיר כתוב: "לזכר N". יודעי דבר מספרים שהשיר נדפס לראשונה ב-1904 בעיתון "הצופה", ואז הכיתוב היה "לזכר פ.", כנראה לזכר הסופר מרדכי זאב פיירברג. במהדורת 1908 של שירי ביאליק הוא שינה זאת לנוסח "לזכר N"- רמז לשמו של ביאליק עצמו, נחמן. השינוי של אות אחת שינה את משמעות השיר ומקובלת הפרשנות שביאליק רומז לקוראיו שהציפייה למזמור שלא הושמע היא ציפיית שווא, כפי שנרמז גם בשירו "צנח לו זלזל" (וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי, עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –, שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.). ואכן עד למותו כתב ביאליק רק עוד תשעה שירים. בהספד שכתב אשר ברש בספר השנה תרצ"ד בהוצאת "שם", הוא מתאר את ביאליק במונחים בוטניים, כעץ במלוא חוסנו, כעין תשובה לשיר "צנח לו זלזל".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כאשר חגג ירחון השדה, אשר נוסד בשנת 1920 עשרים שנה לקיומו, פורסם בכרך כ"א מכתבו של ביאליק אשר נשלח אל העיתון בשנת 1925.

והרי בימים אלה הסתיים סבב של שבע שנים של לימוד הדף היומי של הש"ס הישן.

ביאליק נפטר בווינה, לאחר שעבר ניתוח פשוט לכאורה להוצאת אבנים בכליות. גופתו נשלחה לישראל באוניה (ביאליק פחד מטיסות), ובמקביל יצאה לקראתו משלחת של נכבדי היישוב אשר עלתה לאוניתו בלרנקה בקפריסין. הלוויה נערכה שנים עשר יום לאחר פטירתו של ביאליק (16.7.1934). ארונו של ביאליק הוצב באולם אוהל שם ברחוב בלפור, שם הנהיג וניהל ביאליק ערבי קבלת שבת מידי שבוע. 30,000 איש עברו לפני הארון. על הבמה מאחור מוצגים ספריו של ביאליק. משמר הכבוד במכנסיים קצרים, גרביים ארוכות וכובעים אוסטרליים – מדים משונים, משהו שבין תנועת הצופים וחיילי המנדט הבריטי בארץ טרופית.

במסע הלוויה השתתפו על פי ההערכה כמאה אלף איש. אם הערכה זו נכונה הרי היה זה כשליש מתושבי ישראל באותה עת. אנשים התקבצו על המרפסות והגגות ועל הבניינים נתלו דגלים שחורים.

מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.
מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.
מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

בכתב העת בוסתנאי, ביטאון התאחדות האיכרים, נסקרה הלוויה.

ובחלוף שבעה ימים הגיעה עת ההספדים:

ואי אפשר ללא שיר של ביאליק, ומה מתאים יותר לבלוג זה מאשר השיר "נושנות". את השיר סרקתי מתוך ספר שיריו שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1944.

על הספר שברשותי מתנוססת הקדשה, שלשונה (לאחר תיקון שגיאות הכתיב): "ליאיר בצרופך למניין דע שעליך להיות לבן אדם למענך למען הוריך ולמען הארץ והעם". כנהוג באותם ימים רחוקים, הנער בר המצווה, שמעתה יכול להימנות במניין המתפללים, מחויב לא רק לעצמו ולמען משפחתו אלא גם למען הארץ והעם.

השיר, שהוא בין המוקדמים שכתב ביאליק, נכתב בשנת 1893. כאשר פורסם השיר בשנת 1901 הוסיף ביאליק את הבית האחרון, אשר לא נכתב בגירסה המקורית. ושוב, שינוי זה שינה לחלוטין את אופי השיר, שהוא דיאלוג בין שני בני זוג נאהבים. בית זה הופך את השיר לפרודיה על כתיבת שירי אהבה, לשיר פיתוי המכיל קלישאות ריקות ונושנות.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים.

בשנת 1950 הוציאה לאור הוצאת דביר ארבעה ספרונים קטנים יפהפיים עם כריכת בד כחולה, בהם נאספו יצירות ביאליק מן הסוגות השונות (שירים, סיפורים, דברי ספרות). באותם ימים רווח הנוהג לצרף את תמונת דיוקנו של המשורר בראש הספר. הנה שתייים מן התמונות הפחות מוכרות שסרקתי מתוכם:

112 – שיטות פסולות

כתבה מענינת בכתב העת בוסתנאי משכה את עיני. העיתון השבועי בוסתנאי, בטאונה של התאחדות האיכרים ביהודה ובשומרון, יצא לאור בין השנים 1929 – 1939. העורך הראשי היה משה סמילנסקי – דוד של אבא של הסופר ס. יזהר. יהודה ושומרון אינם המחוזות הנקראים כך כיום, אלא מושבות העלייה הראשונה. מושבות יהודה הן מושבות הדרום של אז – ביניהן: ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, גדרה, עקרון, מזכרת בתיה, באר טוביה (קוסטינה), פתח תקווה. ואילו מושבות השומרון הן הצפוניות: זכרון יעקב, חדרה, שפיה, בת-שלמה, עתלית.

אם כן, מה המיוחד בכתבה זו? (בעצם מאמר מערכת) מדוע צדה את עיני? איזה אירוע גרם לכתיבתה?

הכתבה "שיטות פסולות" התפרסמה בשנת 1930. אך מה מוזר, היא יצרה אצלי את ההרגשה כאילו נכתבה בימים אלה. האיכרים מתלוננים על הסתה ופילוג שסופם אלימות, על תקשורת מגוייסת ועויינת, על קביעת הצדק בהתאם לשיוך המפלגתי. נשמע מוכר האין זאת? הנה כמה קטעים מן הכתבה:

מה קרה בנס ציונה? מיהם ה"בועזים"? על מה יצא קצפם של האיכרים? הנה עוד כמה רמזים:

"מאורע נס ציונה" התרחש בעקבות המאבק על "כיבוש העבודה העברית". מאבק בין האיכרים, בעלי האדמה הפרטית, עליה נטעו כרמי גפנים ופרדסים, לבין אנשי העלייה השנייה והשלישית. האיכרים העסיקו בעיקר את הפועלים הערביים, ששכרם היה נמוך יותר, הם לא היו מאוגדים וקל היה למשגיחי העבודה לנגוש בהם. (רבים מן האיכרים הראשונים במושבות, אשר קיבלו את אדמתם בנדבת הברון, החכירו את אדמתם לערבים שהפכו לאריסים – "חרתים"). אנשי העלייה השנייה היו מובטלים וסבלו חרפת רעב ויצאו למאבק כנגד האיכרים על מנת שיעסיקום במטעיהם. בייחוד החריף המאבק עם הצלחתם הכלכלית של בני הדור השני של האיכרים בגידול פרדסים, שיכלו לספק לפועל היהודי מקומות עבודה רבים בניכוש היבלית (עבודת הבחר), בקטיף ובאריזה. באופן כללי, מאבקם של הפועלים היהודים נכשל וכיבוש העבודה העברית נותר רק כמיתוס וסיסמה ריקה, עד שהקימו לעצמם את הקבוצה, הקיבוץ והמושב ולא היו תלויים עוד בחסדי איכרי המושבות (בכתבי החלוצים ובספרי הלימוד שלנו, המיתוס עדיין שריר וקיים). אפשר לקרוא על כך בעבודת הדוקטראט של אניטה שפירא: המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939 (אוני. תל-אביב, 1977). האיכרים היוו את היסוד לתנועה הרוויזיוניסטית, בעוד פועלי העלייה השנייה היו סוציאליסטים שהקימו את תנועת העבודה על גלגוליה השונים, את ההסתדרות, המשביר, קופת חולים. כך נבט הפילוג בין ימין ושמאל, שאחריתו בימינו, כאשר "המוסר ההוטנטוטי מכה שורשים עמוקים בחיים הציבוריים שלנו". אך בימים ההם הויכוח והפער האידיאולוגי בין הימין והשמאל היו בין מעמד בעלי ההון והקרקע לבין מעמד הפועלים, ימין ושמאל קלאסי.

הפועלים, אנשי עלייה שנייה ושלישית כינו את האיכרים, "בועזים" כשם גנאי. הכינוי לקוח משמו של בועז המקראי, בעלה של רות המואביה במגילת רות, שהיה בעל חלקת שדה שהעסיק פועלים ופיקח עליהם באמצעות "נערו הניצב על הקוצרים".

ונחזור לנס ציונה. בשנת 1929 הוקם על גבעה רחבה מצפון מערב למושבה נס ציונה מחנה של אנשי השומר הצעיר, שעלו מגליציה. היה זה מחנה זמני של מי שהיו מיועדים לייסד קיבוצים חדשים, או להקלט בקיבוצים קיימים. המחנה כונה "גבעת מיכאל" ע"ש מיכאל הלפרין, שהקים את שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, בנס ציונה. אין להתבלבל בין גבעת מיכאל לבין הגבעה הנמצאת ליד פארק המדע מדרום לנס ציונה, שהיא "גבעת הקיבוצים" בה הוקם "מכון איילון" הסודי, לייצור נשק מתחת לאפם של הבריטים). בפרדסי המושבה הועסקו כמאתיים פועלים ערבים, ביניהם נשים וילדים בשכר אפסי, בעוד מאות הפועלים היהודים היו מובטלים. בחודש נובמבר 1930, התכנסו נציגי הפרדסנים במשרד של סניף "פרדס", צבאו הפועלים היהודים על הבית בקריאות "לחם עבודה" ותבעו להעסיקם. אחר כך יצאו לרחובות ויידו אבנים על שמשות בתי האיכרים. זהו "ארוע נס ציונה". בהמשך התעמתו משמרות הפועלים היהודים עם הפועלים הערבים (חורנים, בדווים ומצרים שהגיעו למקום לעבוד בפרדסים). משטרת רחובות הוזעקה למקום וכמה מן הפועלים היהודים הפצועים נעצרו. שלושה עשר מן הפועלים הורשעו ונידונו למאסר שנפדה בתשלום קנס. האירועים המשיכו כמאבק פנימי בין סיעות הפועלים השונות – אנשי הקיבוץ המאוחד כנגד אנשי פק"פ – המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה (ראשי התיבות של השם ביידיש: פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), שתמכו בהעסקת הפועלים הערבים, מה שהביא לבסוף למשפט חברים (התובע היה בן-גוריון), לפירוק גיבעת מיכאל ולירידתם של הפועלים הקומוניסטים לרוסיה, שם הוגלו לסיביר ורבים מהם מצאו את מותם בתקופת הטיהורים של סטאלין.

אז מה היה לנו? הסתה ופילוג, האשמות לתקשורת עויינת, שמאל מפולג. להזכירכם: זה היה ב-1930. אז אולי לא כדאי להתרפק על העבר ובמקום זאת לצפות אל העתיד?

111 – שיעור מולדת

אני חובב של ספרי לימוד ישנים ואוסף אותם בחמדנות. ספרים ללימוד חקלאות, טבע, גיאומטריה, היסטוריה, ידיעת הארץ. בעזרתם אפשר ללמוד על "רוח התקופה" בכל דור ודור. ספרי הלימוד של מדעי הטבע אמורים להיות ניטראליים ואובייקטיביים ולספק מידע עדכני לעת הוצאתם, אולם ספרים ללימוד ספרות, היסטוריה וגיאוגרפיה (ולאחרונה ספרי לימוד אזרחות) נתונים לבחירת חומרים סלקטיבית ולפרשנות המחברים, ויכולים לשמש למטרות לאומיות וחברתיות. באמצעותם יכול השלטון לעצב בתודעת הדור הצעיר נרטיב היסטורי או תרבותי מסוים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצוי אצלי ספר ללימוד ידיעת-הארץ שיצא לאור בשנת תש"ט (1949) וברצוני להראות לכם כיצד מוצגים בו ערביי ארץ ישראל. בעמוד 188, בפרק "משק הארץ", בין שאלות ההכנה בראש הפרק מופיעה השאלה הבאה:

"האכר הערבי מסתפק במחיר מועט מהמחיר שדורש האכר היהודי עבור תוצרתו. מהי הסיבה?"

ובכן, לא הייתי צריך לחפש הרבה, וכבר בעמוד 190 נמצאה התשובה המלאה לשאלה זו. הנה הטקסט – לא נגענו:

צא ולמד כמה ערכים חשובים רכש התלמיד הנבון רק מקריאת קטע קצר זה, וכל זאת בנוסף לידע בסיסי על כלכלה, תמחור, והרגלי התזונה והניקיון של הפלח הערבי.

בשלב זה התעוררה סקרנותי וניגשתי לקריאת הפרק על היישוב הערבי על מנת להעמיק את ידיעותיי על "הפלחים". הנה קווים לדמותם:

ומייד עברתי לעמוד 66 על מנת להשוות בין הכפר היהודי והכפר הערבי ובין העיר הערבית והעיר היהודית, כי אולי הנושא יתעורר פתאום בשיעור חברה:

השאלות בסוף הפרק נועדו להדגיש את המסר. אני מתאר לעצמי את תשובות התלמידים החרוצים…

הציטוטים לעיל מובאים מן הספר "ארץ-ישראל – ספר ללמוד ידיעת-הארץ לשנת הלמודים השמינית של בתי הספר העממיים" (הוצאת יהושע צ'יצ'יק, 1949), מאת י. פאפוריש וא. דובניקוב.

ד"ר יהויקים פאפוריש, גיאוגרף ומנהל "תיכון חדש", כתב ספרי לימוד רבים, שנלמדו במערכת החינוך בישראל במשך כ-30 שנה.  אף אם נבין שבעת שפורסם הספר שלפנינו היה צורך לגבש את הזיכרון הקולקטיבי של הדור הצעיר ברוח הלאומיות והנאמנות למולדת הנדרשים לעמידה במשימות שלפניו, הרי אין צורך בטקסטים הכוללניים והדוחים האלה, המקבעים סטריאוטיפים מעוותים.   למרות שהספר יצא לאור בשנת 1949, אין בו כל אזכור על נטישת הכפרים הערביים, או על הפליטים הערבים. בתחילה חשבתי שזוהי מהדורה שנכתבה לפני מלחמת העצמאות, אך הכיבוש ונטישת גוש עציון מוזכרים, כלומר זוהי מהדורה מעודכנת (באופן סלקטיבי): "במשך שנים היו הישובים היהודים בגוש עציון מבודדים ומוקפים כפרים ערבים עוינים וחורשי רעות. בימי מלחמת ישראל עמדו מגיני גוש עציון המעטים במשך חדשים רבים מול המוני האויב, הצרים עליהם. קומץ המגינים הוכרע לבסוף על ידי גייסות ערב, שעלו עליהם לאין-ערוך בכוחם ובמספרם וכל ישובי גוש עציון נכבשו ונהרסו." (עמ' 122).

מחברי הספר מתגאים ומתנאים ביישוב היהודי המודרני, היפה, הנקי ושופע צמחייה, אך בל נשכח כיצד נראו במשך מאות שנים השכונות היהודיות בערי היישוב הישן – ירושלים, חברון, צפת וטבריה. הנה למשל כמה ציטוטים מספרו הנפלא של עגנון "תמול שלשום" (הוצאת שוקן, 1945) בהם מתוארת באופן ריאליסטי ירושלים, ברובע היהודי וגם מחוץ לחומות. חזקה עלינו שעגנון אוהב את ירושלים, עיר הקודש, ולא יוציא דיבתה רעה. וכך מתאר אותה גיבור הספר יצחק קומר: "וכתי כתות של כלבים מזוהמים רבוצים תחתיהם מרושלים, וזבובים ויתושים מרקדים בין עיניהם. מטה יצחק עצמו לצדי הבתים, ריחות רעים יוצאים מהם, מטה עצמו לצד הרחוב, פגרי חתולים ועכברים מעלים סרחון" (מהדורת 1998, עמ' 255). […] ירד לשער יפו ונכנס לפנים מן החומה. הקיף כמה בתים וחצרות והגיע לסימטא צרה ומלוכלכת שאין מלוכלכת כמותה, והלך ונכנס לסימטא מלוכלכת ממנה." (עמ' 263). […] הדרכים מלאות שוחות וגומות חריצין ונעיצין, עפר ואבנים, וכרמליות שוממות משתרעות והולכות אילך ואילך. אלמלא פגרי חתולים וכלבים ושקצים ורמשים דומה היתה ירושלים כמדבר. וריח רע מפעפע מן הפגרים וכל מיני זבובים ויתושים שורצים בין הפגרים, והם מעוטפים אבק כדי שלא יכירו בהם, כדי שיבואו עליך פתאום ויעקצוך." (עמ' 302). ועוד כהנה וכהנה, תיאורים של דלות, חוסר הגיינה בסיסית ומחלות ומגפות נוראות.

ומייד באותו עמוד משווה עגנון את ירושלים ליפו, שהיתה כידוע עיר ערבית בזמן המתועד בספר: "וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העינים והרימונים האדומים רצופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות את גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים…"

ואגב, האם מישהו ביקר לאחרונה בבני ברק? ברחובות ובחצרות הבתים? בחדרי המדרגות? תאר את רשמיך…

טוב, אני אומר לעצמי, זה היה מזמן… מחלות ילדות… היום זה לא יכול להיות. יש משרד חינוך… שר חינוך… חוזר מנכ"ל… חוזר מפמ"ר… ראש ממשלה!

דבר העורך

מצאתי ציטוט מאת י. פאפוריש, המעיד שכתב את מה שראינו לעיל באופן מודע ומכוון. פאפוריש מתיימר בציטוט זה לעשות סינתזה בין הגישה הלאומית לגישה האקדמית ומציע לכאורה להציג את ההיסטוריה אמנם לא באופן ניטרלי, על מנת לשרת מטרות לאומיות וחברתיות, אך באופן שלא ייצור דור פנטי. קריאת התיאורים לעיל מראה שפעל בדרך שונה מן המוצהר.

"גם אנו לא נוותר על המטרות הלאומיות והחברתיות שבהוראה ולא נהפוך את המקצוע ל"ניטרלי" כדוגמת רוב הלימודים במדעי הטבע. אולם אל לנו לצמצם את המטרה בנקודה מוגבלת וחד צדדית. הדרך המקובלת לחנך באמצעות ההיסטוריה דור פנטי, השואף להשיג בכל הדרכים את מטרתו הפוליטית המצומצמת, מבלי להבין לרוח זולתו ומבלי לדעת אפילו על קיום אידיאלים נשגבים אחרים, היא מסוכנת ויש לראות בה פגם כלל אנושי. מלבד המטרות הלאומיות והחברתיות נגלה במקצוע ערכים חינוכיים כלל אנושיים וערכים המסוגלים לעזור להתקדמותו הרוחנית של התלמיד ולעיצוב דמותו". פאפוריש, י' (תש"ח). להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר התיכוניים. אורים, 33(ב), 173-165.עמ' 115.

110 – על אנשים וחרוקים

רשומה זו מאחדת (באופן די נפתל ומפתיע) כמה אישים, מקומות ונושאים. ספורנו מתחיל בידיעה שהגיעה אלי במייל אודות תערוכה חדשה העומדת להיות מוצגת במוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט (אליו עוד נשוב) הכוללת צילומי חרקים מרהיבים, שנעשו בטכנולוגיה מתקדמת (כדאי לצפות בסרטון המצורף לידיעה), וגם חרקים מאוסף המוזיאון. השילוב בין מוזיאון וחרקים הדליק אצלי מייד את הקישור לכתבתו של דן בן אמוץ, שהתפרסמה בעיתון דבר, דבר השבוע, ביולי 1954 – "על אנשים וחרוקים". את דן בן אמוץ אין צורך להציג, ובימים אלו מציינים חסידיו ומתנגדיו 30 שנה לפטירתו המתוקשרת. בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם בן אמוץ, במעריב ובדבר השבוע, מדור שבועי בו הציג בסגנונו המיוחד (חוש הומור, התנשאות, רגישות למשלבי השפה ולטיפוסים מיוחדים) אנשים מכל שדרות החברה הישראלית ומרחבי הארץ, באופן שנע בין סאטירה לבין הערכה ואהבה למושאי הכתבות. 150 כתבות, מתוך ה-700 שכתב במסגרת זו, קובצו לספר "מה נשמע" (הוצאת אחיאסף) שיצא לאור לראשונה בשנת 1959, עם איוריו של אברהם לבינסון.

ברשימה "על אנשים וחרוקים" מתמקד דן בן אמוץ ביעקב פלמוני, חבר קיבוץ דגניה א'. יעקב פלמוני היה חוקר טבע, מחנך, סופר והוגה, אשר הקים בדגניה את המוזיאון על שם א.ד. גורדון, בית גורדון – המוזיאון הראשון בתנועה הקיבוצית (הוקם 1935), הכולל אוספי טבע וארכיאולוגיה מן האיזור, ספרייה גדולה (שנמסרה לאחרונה לגוף אחר), ציורים ומסמכים, הכל על פי רוחו של א.ד. גורדון. השם יעקב פלמוני מעביר רטט של כבוד בזקני השבט, ביולוגים ואנטומולוגים, אשר היו משחרים לפתחו לקבל עצה טובה או הגדרה של איזה פרפר נדיר. הכתבה של בן אמוץ  מגלה אדם מיוחד, הקשור עדיין בכל נימי נפשו למקורות היהודיים, משם הוא דולה את שמות החרקים אותם הוא חוקר ומתעקש לקרוא להם "חרוקים" ולא חרקים. זהו דור חוקרי הטבע שגילו כאן ארץ בלתי נודעת וחשפו את צפונותיה, אנשי אשכולות שראו את העולם לא רק מבעד לעינית המיקרוסקופ.

מוזיאון בית גורדון מייצג זן נכחד של מוזיאונים לטבע המצויים בכמה קיבוצים. מוזיאונים צנועים אלה, המכילים בין השאר שרידים של בעלי חיים שכבר נכחדו ולא קיימים במחוזותינו, הם עצמם שריד לתפארת העבר של התנועה הקיבוצית ולאהבת ארץ ישראל. הביקור במוזיאונים אלה הוא מסע בזמן, המעורר נוסטלגיה וגעגועים ל"ארץ ישראל הישנה" ולאנשים הענקים שהקדישו חייהם למלא את הוויטרינות המיושנות בפוחלצים של יונקים, מכרסמים ובני-כנף. הציורים המקוריים של אהרון הלוי בבית גורדון ושל וולטר פרגוסון בבית חנקין הם שכיות חמדה שראוי לשמר. הנה רשימה קצרה של כמה מן המוזיאונים האלה:

מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן (מול פתחו נמצאת נקודת הזינוק לשביל ישראל).

בית חיים שטורמן, קיבוץ עין חרוד, המוזיאון הראשון להתיישבות בישראל

בית חנקין, מושב כפר יהושע

בית גורדון בקיבוץ דגניה א'

בחלק ממוזיאונים אלה הנגישות לקהל הרחב הולכת ופוחתת ואפשר לבקר בם רק כקבוצה לאחר תיאום מראש. מהרו ובקרו כל עוד הם קיימים. האוספים כבר לא מתרחבים והתקציבים לשמור על הקיים דלים ומושגים בקושי. לאחרונה פועל מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט לאסוף אל חיקו, לקלוט ולהציל מכליה את האוספים הגנוזים במחסני מוזיאונים אלו, וכך אנו סוגרים את המעגל וחוזרים אל מייקל שטיינהרדט, על שמו קרוי המוזיאון ברמת אביב. שטיינהרדט הוא מיליארדר יהודי ונדבן ידוע, מייסד פרוייקט "תגלית" ותורם לעמותות וקרנות רבות בישראל. לאחרונה עלה שמו במסגרת תנועת #Me Too , כאשר כמה נשים התלוננו נגדו על הטרדה מינית והתניית התרומות שהוא מעניק בהענקת חסדיהן של הנשים הפונות אליו לסיוע כספי. הכתם הזה באישיותו של הנדבן המכובד הכתים גם את דן בן אמוץ, שהואשם בבעילת קטינות ועוד מיני מעשים של הוללות מינית שלא היו נסלחים היום. צד זה באישיותו של בן אמוץ, שנחשף בייחוד בספרו של אמנון דנקנר (דן בן אמוץ – ביוגרפיה, 1992) גרמו להשכחת תרומתו האדירה של בן אמוץ להומור העברי ולשפה העברית. וכך סגרנו את מעגל ההקשרים.

דבר העורך

יעקב פלמוני מייצג אסכולה של חוקרים אשר משתדלים בכל מאודם (אף בעזרת פלפולים סבוכים כפי שקראנו לעיל בטורו של בן אמוץ) לזהות את בעלי החיים והצמחים המופיעים בתנ"ך ולהעניק ליצורים אלו החיים לצדנו היום את שמם התנכי. ישנם כאלו המעדיפים את מה שלדעתם תואם את הזיהוי המקראי על פני הזיהוי המדעי והסיסטמטיקה המודרנית, כמו למשל הבוטנאי אפרים הראובני בתחום הצמחים. הזיהוי אינו וודאי ובין החוקרים וויכוחים ופלוגתות רבים. כתבתי על כך במגזין "כלנית" במאמר "כיצד נתנו השמות העבריים לצמחי ארץ ישראל" בו אני מתאר את המתח והמאבק בין אנשי המסורת ואנשי המדע באקדמיה ללשון העברית. אחד החוקרים אשר תרם רבות לזיהוי בעלי חיים המוזכרים במקורות הוא פרופסור יהודה פליקס. בשנת 1954 (אותה שנה בה פרסם בן אמוץ את טורו על פלמוני) יצא לאור ספרו של פליקס "החי של התנ"ך" (הוצאת סיני).

מתוך ספר זה (מהדורת תשט"ו) אני מביא, לטובת אלו שהתעמקו בדבריו של פלמוני, את העמודים הנוגעים לארבה, לחגב ולסלעם, אותם מזכיר פלמוני בטורו של בן אמוץ. נא להכיר את הסלעם.

109 – אבא של שבת

כאשר הגיעו נכדיי האהובים לגיל המתאים והחלו לפקוד את גן הילדים (הנכד הגדול כבר בן חמש), התוודעתי למנהג שהשתרש בגני הילדים החילוניים בטקס קבלת השבת בימי שישי והוא "אבא של שבת" – "אמא של שבת". כל בן ובת בתורו/ה משמש כאבא/אמא של שבת, שחקנים ראשיים בטקס שמתקיים ביום שישי בגן הילדים, ועיקרו הקידוש לשבת. הסממנים הדתיים מופיעים בכל הגרסאות, גם בגנים הפרטיים וגם בגני העירייה: נרות, חלות, יין, ברכות, זמירות ומלאכים. הילד שכיפה על ראשו והילדה שראשה עטוף במטפחת, מבצעים מה שאבא ואמא אמורים לעשות על פי ההלכה האורתודוקסית. הבת מכסה את עיניה ומדליקה נרות, אחת מארבע מצוות "עשה" יחידות שההלכה האורתודוקסית מתירה לאשה לעשות (המצוות הן: א. אכילת מצה בליל פסח, ב. שמחת החג, ג. קידוש של שבת, ד. תוספת עינוי ביום הכיפורים).

בגנים רבים נהוג שאבא/אמא של שבת מביאים את הכיבוד – עוגה, ממתקים, אבל כצפוי, סביב האירוע התפתחה כבר תעשייה שלמה של מוצרים: כיפות עם שם הילד, מדבקות-דש, עוגות מפוארות, כלים חד-פעמיים ממותגים, ערכות "אבא של שבת" מעוצבות, וההורים מתחרים ביניהם בעושר ומגוון הכיבוד והמתנות שמעניק אבא של שבת לחבריו בגן. אתרי אינטרנט מסחריים רבים מוקדשים לרעיונות והמלצות כיצד להעשיר את האירוע, ומציעים את המוצרים לרכישה. הילדים מחכים בקוצר רוח לתורם להיות גיבורי היום וההורים הגאים מנציחים במצלמת הטלפון.

מדבקת דש אבא של שבת. יש גם עם שם הילד על פי הזמנה

אני שב ומדגיש: מדובר בגנים חילוניים. אם נעקוף לרגע את מוקש ה"הדתה" (הנכדה שלי שואלת את אמה למה היא לא מדליקה נרות בבית), מפריע לי הקיבוע של תפקידי אמא ואבא על פי ההלכה האורתודוקסית. בפורומים באינטרנט נתקלתי בתלונות רבות של הורים שילדיהם חשו אכזבה ובושה אל מול מתנות וכיבוד עשיר שהביאו הורי ילדים אחרים לטקס.

כאשר אני הייתי בגן ובבית הספר היסודי, היו נרות על השולחן ולפעמים אפינו חלות קטנות, אך לא היה שום דבר נוסף בעל צביון דתי. הטקס החל תמיד בשיר בעל הטקסט המורכב ביותר בשירה העברית: היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה. אבל האביזר הפולחני המרכזי היה הקופסה הכחולה של ק.ק.ל. ביום שישי הצטווינו להביא כמה מטבעות ולשלשל אותן לקופסה הקדושה, תוך כדי שירה של השיר "דונם פה ודונם שם" מאת י. פרידמן.

עבורי, השלב החשוב ביותר בטקס קבלת השבת היה חלוקת ספר הקריאה, אותו לקחנו הביתה בתיק הבד הרקום, המיועד לכך. אך לא לפני שהגננת הקריאה את הסיפור הנצחי "שמלת השבת של חנה'לה" מאת י. שוויגר.

כדי להיזכר ב"איך עשו את זה פעם", פניתי לספר "מה אספר לילד" – ספר-עזר לגננת, למורה בכתות א', ב' ולהורים. הספר, בעריכת יהודית גורביץ ושמואל נבון, יצא בחמישה כרכים.

הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1953 ומתוכו הנה הפרק "מסבת קבלת שבת". שימו לב לפנת הקה"ק, למשמעות החילונית של סמלי הנר, התנ"ך והחלה ולהבדל בין גן רגיל לבית ילדים בקיבוץ (נזכרתי בסינור הבד הכחול אותו לבשנו יום יום בגן, אליו היתה מוצמדת ממחטה בסיכת בטחון. וגם בפנס הקסם נזכרתי).

כבכל ספרי הילדים מאותה תקופה, חלק גדול מן השירים והסיפורים לקוחים מחיי הכפר וההתיישבות העובדת. הדגש בשירים המצורפים הוא על השבת כיום מנוחה, יום בו הפועל והאכר נחים מעמלם וגם חיות המשק.

והנה שיר נוסף אותו הרבינו לשיר, אני בטוח שרבים מקוראי הבלוג הוותיקים זוכרים את המנגינה. בגן של הנכד שלי הילדים אינם שרים. הם מאזינים בפאסיביות לשירים הבוקעים מנגן דיסקים או נגן MP3 בקולי קולות. גם המורה לריתמיקה עם האקורדיון נעלמה.

ולסיום: הנה שיר קבלת השבת היפה ביותר בתולדות הזמר העברי. תחילה הביצוע של דפנה ארמוני מתוך אתר יוטיוב ואחר-כך עמוד השיר באתר "זמרשת", בו אפשר ללמוד על תולדות השיר ולבחור ביצועים יפים נוספים.

השיר באתר זמרשת

108 – שליחות לפלסטינה, 1946

לאחר פרסום הרשומה נוספו צילומים שנשמרו בארכיון קיבוץ טירת צבי שם ביקר קרוסמן פעמיים. ראה בהמשך, לאחר תיאור ביקור הועדה בטירת צבי.

בשנת 1946, במשך כמאה ימים, פעלה "הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל" בניסיון להציע פתרון לבעיה היהודית בארץ ישראל, כלומר לסכסוך בין הערבים והתנועה הציונית והעימותים בין היהודים לבין הבריטים בארץ ישראל. הועדה, אשר הוקמה ביוזמתו של ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה, יצאה לשמוע עדויות בארה"ב, באנגליה, במחנה דכאו בגרמניה, במחנות העקורים בווינה, בקהיר, ולבסוף בחודש מארס 1946 הגיעה לארץ ישראל. בועדה היו שנים עשר חברים, ששה אנגלים וששה אמריקאים. בין האנגלים היה ציר פרלמנט צעיר ממפלגת הלייבור, סוציאליסטי בהשקפתו – ריצ'רד קרוסמן .

מקור – ויקיפדיה.

קרוסמן כתב ספר בו הוא מתאר את מסעה של הועדה ואת התרשמותו האישית מכל מה ששמע וראה במהלך אותם מאה ימים דחוסים. הספר – Palestine Mission תורגם לעברית בשם "שליחות ארצישראלית" ויצא לאור בשנת 1947 (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תרגום ש. גילאי).

ספר זה הוא בעיני אוצר בלום, בלום מכיוון שמשום מה נעלם מעיניהם של כותבי העיתים ואינו מופיע כמקור מידע ראשוני ובלתי אמצעי באתרי האינטרנט השונים, העוסקים בועדה ובקרוסמן עצמו. תיאוריו של קרוסמן יפים וחריפי מבע, אך בעיקר כנים ואישיים. הוא הגיע לכאן, על פי עדותו, ללא כל ידע מוקדם, מלבד חיידקי האנטישמיות בהם היה נגוע ככל אנגלי ממשפחה דתית, והספר מתאר את התהליך המחשבתי והרגשי שעבר עד להיותו תומך בעניין הציוני, והגיעו להחלטות המנוגדות לצפיותיו של שולחו א. בווין. הוא אינו חוסך שבטו מכל הצדדים המעורבים בסכסוך – יהודים, ערבים ואנגלים ואינו מתעלם מסבלם של שני העמים. קרוסמן מנסה להבהיר לעצמו את מקורות השנאה ההדדית בין היהודים והערבים, ומדוע האנגלים הם פרו-ערבים. אני בחרתי להציג כאן רק את הקטעים המרתקים בהם הוא מתאר את התרשמותו מן היהודים והערבים בעת סיורה של הועדה ברחבי פלסטינה. מדהים כיצד היהודים מפולגים בדעותיהם וביחסם לערבים בהתאם לשיוכם המפלגתי ובהתאם לזיקתם לדת, כאילו לא השתנה דבר מאז ועד היום, בחלוף שבעים ושלוש שנים. ומדהים לא פחות כיצד האיש החכם הזה מזהה בביקור חטוף את אופיין של הקהילות השונות אותן פגש. כמות הטקסט רבה הפעם, ולמי שאצה לו דרכו אני ממליץ לפחות לקרוא את תיאורי הפגישות בנהריה, קיבוץ משמר העמק וקיבוץ טירת צבי. שלושה קודקודים של משולש ישראלי-יהודי.

בתאריך 6 במארס יצאה הוועדה ברכבת מקהיר בדרכה לירושלים דרך עזה. חברי הועדה שכנו במלון המלך דוד והדיונים התקיימו מעבר לכביש ממול, בבית ימק"א , כפי שניתן לראות בסרטון של נתן אקסלרוד מתוך יומני כרמל. הנה כך מתאר קרוסמן את הגעתו לירושלים, בייחוד מעניין תיאור הדרך לאורך נחל שורק בואכה ירושלים, והמצב במלון המלך דוד: (לדעתי הוא שוגה במקמו את כנסיית הקבר בבית-לחם).

ביקור בביתו של חיים ויצמן "בכפר רחובות". למי שמכיר כיום את בית הנשיא הראשון בתוככי מכון ויצמן, ייראה התיאור להלן מעניין מאוד. ויצמן היה כמעט עיוור לחלוטין באותו זמן, ועצוב לחשוב על כך שהסיבה היתה, ע"פ קרוסמן, קטראקט (בעברית ארכאית – "חרדלית").

סיור בכפרים הערביים בשומרון ובמחנה המעצר בלטרון, שם היו כלואים אסירי המחתרות וההגנה, מעצר מנהלי ללא כתבי אישום, בתוקף תקנות לשעת חירום (מוכר לנו?). ובסיום הרהור פילוסופי על השנאה בין שני העמים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור בשני בתי ספר חקלאיים. בי"ס על שם כדורי, הערבי בטול-כרם ובית ספר חקלאי של התאחדות האיכרים בפרדס חנה. הנדיב כדורי, יהודי ממוצא עירקי שעשה הון רב, תרם סכום כסף גדול "לממשלת א"י" להקמת בי"ס חקלאי, ושלטון המנדט הבריטי בטענה שהוא ממשלת א"י נטל את הכסף והקים שני בתי ספר, לערבים בטול כרם וליהודים למרגלות התבור. שניהם עומדים וקיימים עד היום:

משקיפים ממרומי התבור בלווית אחד הנזירים. מקור: הארכיון הציוני
בבית הספר החקלאי פרדס חנה. מקור: הארכיון הציוני.

ביקור בנהריה, מקום מושבם של הייקים, העולים מגרמניה, קהילה שהוציאה מתוכה את שטראוס, זוגלובק, סטף ורטהיימר ואחרים. מענינת השקפת עולמם האנטי מיליטריסטית ויחסם לערבים:

ביקור בקיבוץ משמר העמק ובכפר הערבי השכן, כנראה אבו-שושה (אותו הוא מכנה "כפר מצחין") ובעקבותיו דיון מלא כנות עם שוטרים בריטיים על הסיבה לכך שהם פרו-ערבים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור שני בקיבוץ משמר העמק:

דיוני הוועדה. מקור – הארכיון הציוני.

ביקור מאלף בקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן (את בית שאן קרוסמן מתאר כך: "עיר מלוכלכה, הנראית עגומה עוד יותר מפני שהיא בנויה אבן כחולה-שחורה וטיט. שתינו תה עם שישים נכבדים ערבים במלוא-פארם, ששנאתם ליהודים כבדה יותר משמצאתי בכל מקום אחר. בסביבתם עדיין נמשכת מכירת הקרקעות, ושליש מן האדמה כבר נשמט מידיהם").:

תוספת מפתיעה

לאחר פרסום הרשומה, בעזרתה של נילי בן ארי וראובן אור (שלמד איתי באוניברסיטה לפני כך וכך שנים) מקיבוץ טירת צבי, נשלחו אלי צילומים שנשמרו בארכיון הקיבוץ. מסתבר שקרוסמן ביקר במקום פעמיים. בפעם הראשונה עם הועדה, כפי שתואר לעיל ובפעם השניה, לאחר עשר שנים, בשנת 1956, הפעם הגיע עם רעייתו. מלוויו דוברי האנגלית המוזכרים בספר הם דבורה גרוס ואליהו בלום. הנה כמה מן הצילומים שנשלחו מארכיון קיבוץ טירת צבי. תחילה, מביקור הועדה בשנת 1946: שימו לב לכיתובים מתחת לצילומים. תודה לארכיון טירת צבי!

בחדר האוכל. מאחור על הקיר העקומים (גראפים) שמזכיר קרוסמן.
מחוץ לחדר האוכל. ברקע ה"טירה" הבניין המרכזי שעל גגו ראה קרוסמן את בית התינוקות.
שיחה עם חברי המשק ליד מטע הבננות
מפגש עם חברי המשק בשדרת העצים ליד הקיבוץ.

בשלוש התמונות הבאות, קרוסמן ועמיתו מבקרים בבית הפעוטות על גג ה"טירה"

המזוקן: יהושע ברוכי
שני משמאל אליהו בלום ומשמאלו דבורה גרוס 1946

הצילומים הבאים הם מביקורו השני של קרוסמן (ורעייתו) בטירת צבי, 1956.

במרכז: דבורה גרוס, ששימשה כמתורגמנית בביקור הראשון.
קרוסמן ודבורה גרוס. 1956

דבר העורך – הרחבה ומידע נוסף למתעניינים

הוועדה הוקמה ביוזמתו של בווין, שר החוץ הבריטי, בעקבות ביקורת בינלאומית על שילוחן של כמה אניות מעפילים עם פליטי השואה בחזרה לאירופה. בווין קיווה שהחקירה תראה שמרבית היהודים בעולם אינם מעוניינים לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולעלות לא"י ושיהודי אירופה, שארית הפליטה, ישוקמו ויתערו מחדש באירופה. בווין קיווה להוכיח שהיהודים הם קבוצה דתית ולא לאום ולכן אינם זכאים לבית לאומי (בניגוד להצהרת בלפור). לכן אף בחר כנציגו את קרוסמן, שנחשב איש אמונו. אך קרוסמן איכזב אותו כאשר הגיע למסקנות הפוכות, תמך בענין הציוני ובתוכנית החלוקה. הועדה המליצה לבטל את הספר הלבן, כלומר לבטל את האיסור על מכירת קרקעות, ולנפק 100,000 סרטיפיקטים לעליית יהודים לארץ ישראל. כאמור, קרוסמן הבין שאין פיתרון שיעשה צדק עם כל הצדדים, וחתר להקטין את העוול לכל אחד מן הצדדים. את מדיניות האמריקאים במזרח התיכון הוא כינה "פוליטיקה של נפט". בפני הנציגים הערבים שהעידו בפני הוועדה הוא הטיח את תמיכת המופתי בנאצים וגרם לסערה. הערבים הכחישו וקרוסמן הראה להם תצלומים. קטע זה הושמט מפרוטוקול הדיונים. את היחסים בין הסוכנות היהודית ופקידי הממשל המנדאטורי הוא מתאר כך: "הסוכנות היהודית מנהלת את ענייני הציבור היהודי, לשבט או לחסד, במידה ניכרת של זלזול בפקידי ממשלה אלה. זוהי באמת מדינה בתוך מדינה, עם תקציב משלה, עם קאבינט וצבא סודיים, ובייחוד עם שירות אינטליג'נס מיוחד. זהו האירגון היעיל, הדינאמי והחסון ביותר, שראיתי מימי, ואינו חושש מפנינו הרבה. זוהי כעין מדינה סוציאליסטית, שהוקמה לפני חטמה של האדמיניסטרציה הבריטית, למרות חבר הפקידים הבריטי, שהיא בזה לו, והמשפיל אותה בהתמדה. לבריטים יש סמכות אבטוקראטית גמורה, ואף על פי כן אינם יכולים להתמודד עם היהודים, מפני שבאינטיליגנציה הם נופלים מהם לאין שיעור, ואין להם מדיניות משלהם. חולשה עם כל עיטוריה של סמכות מכאן – חוזק בלי שום אחריות מכאן. ושני הצדדים שונאים זה לזה שנאת נפש." ועוד הוא אומר על היהודים "בהגיעם למעמד של אומה, נעשו לאומנים […] יום יום ראיתי בארץ ישראל עדויות לעוורונם של יהודים לבעיה הערבית. […] אף שיהודי ארץ-ישראל, כל אחד בפני עצמו, היו שכנים טובים לערבים והביאו להם תועלת, הרי מבחינה פוליטית היו יהירים ומחוסרי-טאקט, ובלי יכולת להבין את נקודת-ההשקפה של הערבים.

קרוסמן אינו מסתיר את התרשמותו מבן-גוריון, אותו פגש בביתו קורא את כתבי אפלטון ביוונית. כאשר נפרדו אמר לו בן-גוריון: "אל תזלזלו בתבונתנו. אנו בקיאים בבעיה זו יותר מכם, ואיש לא יוכל לאחז את עינינו בנוסחה או בדיבורים נאים. החליטו כך או כך, וזכרו שבין כך וכך נילחם את מערכת דנקרק שלנו. לאחר פגישה זו עזבה הוועדה את ארץ ישראל בתאריך 28 מארס 1946, כלומר שהתה כאן 22 יום.

קרוסמן התפרסם כאשר ערך את האנתולוגיה "האל שהכזיב" בשנת 1950, בה כותבים ששה סופרים מפורסמים על אכזבתם מן הקומוניזם ומשלטון סטאלין, בהשפעת פרסום הספר "1984" שנה קודם לכן.

קרוסמן (מימין) בפתחו של בית ימק"א. מקור – הארכיון הציוני.

107 – הכנסת הראשונה – כך זה התחיל

בעוד אנו מתכוננים לבחירות שיכוננו את הכנסת העשרים ושתיים, כדאי להיזכר בכנסת הראשונה ולהרהר בשינויים שחלו  בעם היושב בציון ובשליטיו. על הכנסת הראשונה אפשר ללמוד מספרו של אשר צידון, שהיה סגן מזכיר הכנסת – "הכנסת" (הוצאת אמיר, תש"י). מן הקריאה עולה הרצון ליצור מוסד פרלמנטארי ממלכתי וחגיגי לצד תמימות וראשוניות, אותן כבר איבדנו.

הכנסת הראשונה שכנה באופן זמני (פברואר עד דצמבר 1949  ) בתל אביב, בקצה רחוב אלנבי ורציף הרברט סמואל. לצורך כך הופקעו שני בניינים: קולנוע "קסם" ומלון "סן רמו", אשר שופצו ועברו שינויים שהתאימו אותם להיות אולם המליאה (הקולנוע) ובניין המשרדים (בית המלון). בעיות חנייה לא היו, משום שלרשות הכנסת עמדו רק שלוש מכוניות וחברי הכנסת קיבלו תעודה המקנה להם נסיעות חינם בכל קווי הרכבת והאוטובוסים. (האם אתם זוכרים את מדי השוטרים עם השרוולים הלבנים? ראו בתמונה למטה):

(במשפט האחרון בטקסט למעלה מדובר על הצהרת בלפור).

קורטוב של היסטוריה – באפריל 1948 הוקמה מועצת העם בת 37 חברים ומנהלת העם בת 13 חברים. מועצת העם התכנסה לארבע ישיבות בלבד, שתיים מהן לשם הכרזת המדינה. ביום הכרזת המדינה ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה מועצת העם למועצת-המדינה הזמנית ומנהלת העם לממשלה הזמנית. המועצה התכנסה לארבעים ישיבות והניחה את היסודות לסדרי השלטון והמשפט בישראל. בישיבה העשרים וארבע אושר דגל ישראל ובישיבה הארבעים, האחרונה (10 בפברואר 1949), אושר סמל מדינת ישראל.

מועצת המדינה לא נבחרה באופן דמוקרטי ולכן היה צורך לקיים בחירות ולהקים את האסיפה המכוננת, המוכרת בשם כנסת. לצורך כך נערך ב-8 בנובמבר 1948 מיפקד ורישום כללי של תושבי המדינה. כל תושבי המדינה הוכנסו לעוצר-בית ושהו בדירותיהם עד חצות הליל. כל מתפקד קיבל תלוש שהומר אחר כך בתעודת זהות שרק באמצעותה היה אפשר להשתתף בבחירות. המיפקד העלה שבארץ ישראל היו 713,000 יהודים ו-69,000 ערבים. זכות הבחירה נשללה מחולי רוח ומאסירים בכלא. הבחירות, שאורגנו למופת ע"י שר הפנים מר יצחק גרינבוים, נערכו ביום 25 בינואר 1949, בעוד המלחמה עדיין בעיצומה. אחוז ההצבעה עמד על 86.8 אחוז. בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949 בשעה 4 אחה"צ בדיוק), התכנסה האסיפה המכוננת בבניין הסוכנות בירושלים. פרופ. חיים ויצמן הכה בפטיש והודיע על פתיחת האסיפה המכוננת. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר השכם, הגיעה משלחת של 15 חברי כנסת והיו"ר מר יוסף שפרינצק בראשם לביתו של חיים ויצמן ברחובות והודיעה לו על היבחרו לנשיא המדינה. הנשיא יצא מייד לטקס ההשבעה בירושלים, כשלאורך כל הדרך מרחובות עמדו המונים נלהבים ומחאו כפיים. נשיא המדינה הטיל על דוד בן גוריון את התפקיד להרכיב ממשלה קבועה, וזו הוצגה ב-8 במרץ 1949. וכך הגענו עד הלום.

כאמור, מקום מושבה הראשון של הכנסת היה בתל אביב ורק בדצמבר 1949 שבה לירושלים. זאת באופן הצהרתי לאחר שהאו"ם דן במעמדה של ירושלים ובמעמד המקומות הקדושים והחליט על בינאום ירושלים. מחבר הספר מספר בהתלהבות על נפלאות המיקרופון שהוצב לטובת הנואמים, אך יש לו חיים וקאפריזות משלו, על הפטיש של יושב הראש, על תלונות המזכירות והקצרניות שבאולם המליאה שורר קור רב.על פניות הציבור (השכנים עושים רעש, שני קשישים מבקשים להכנס לבית זקנים, המכס גבה מס גבוה מידי על חבילה מהקרובים בחו"ל). הכנסת הראשונה עסקה בעניינים כבדי משקל משום שהיה צורך להקים מדינה יש מאין. היה צורך לתת תוקף חוקי לצ.ה.ל, להקים את בית המשפט העליון ואת כל שאר מוסדות השלטון. אך אני בחרתי להציג כמה פכים על אופייה של הכנסת הראשונה, המעידים על החברה הישראלית בעת קום המדינה ועל נבחרי העם. ומה חשוב יותר מן המזנון?

וכעת נתוודע למשכורתם של חברי הכנסת הראשונה ו"לתנאים הסוציאליים" שלהם (כולל נסיעה בחינם בכל קווי האוטובוס והרכבת). קראו בעיון:

נושא משעשע אך כאוב בעיני חברי הכנסת היה נהייתם של ילדי תל אביב לקבל אוטוגראפים של נבחרי העם. הותרתי בהמשך לאותה פיסקה גם שני נושאים חשובים בתולדות הכנסת:

ואי אפשר שלא לסיים בתקציב השנתי של הכנסת הראשונה. שימו לב שמספר עובדי המנהלה (87) קטן ממספר חברי הכנסת (120). לשם השוואה – תקציב הכנסת לשנת 2019 הוא 795 מליון ש"ח.

106 – הלל לסורגות

מה מתאים יותר בימים חמים ומהבילים אלו של ראשית אוגוסט מאשר להרהר על סריגת סוודרים? אך יש לזכור, שעל מנת שהסוודר יהיה מוכן בראשית החורף, יש לסרוג אותו במהלך חודשי הקיץ. וכך אמנם זכורות לי המדידות האינסופיות של הסוודרים שסרגה אימא שלי במיומנות רבה, במהלך כל קיץ, כשאני דוחק בה להזדרז ולסיים כבר ולהפטר ממגע הצמר החם שלא בעיתו. (על כך בהמשך).

מצאתי קטע נחמד של הסופר מרדכי אמיתי, בספרו "אנשי יחד" (הוצאת על המשמר, 1957), שעיקרו רשימות מהווי הקיבוץ, אצולת קיבוצי העמק בכלל, וקיבוץ שריד בו חי כל חייו בפרט – הלל לסורגות.

חזיון הנשים הסורגות בשעת אסיפת הקיבוץ ומרימות ידן בעד או נגד החלטה זו או אחרת העולה לדיון בשיחת המשק, הפך בזמנו למשל ולשנינה ונשק בידם של אלו שניסו לנגח את שיטת קבלת ההחלטות הדמוקרטית בקיבוץ. מחשבה מעמיקה יותר מעלה חשד ליחס מזלזל בחלוקת הקשב של נשים, ובכושרן לקבל החלטות על גורל הפלחה והמשק. לפיכך מעניין לקרוא מה חושב על כך מישהו "מבפנים".

מרדכי אמיתי היה העורך הראשון של עיתון הילדים "משמר לילדים" וחיבר את "הגדת הקיבוצים" – הגדת פסח בצביון חילוני של הקיבוץ הארצי – קיבוצי השומר הצעיר. אני אוהב את סגנונו הציני ואת העברית המעוטרת במובאות מן המקורות. הוא כתב ספרים רבים והיה מתרגם מחונן מאידיש. וכאן המקום להזכיר שאני סובר שבשנותיו הראשונות, היה הקיבוץ המקום בעל המספר הגבוה ביותר בעולם, של אינטלקטואלים למ"ר.

הנה הרשימה – הלל לסורגות

דבר העורך

הרשימה של מרדכי אמיתי גורמת לי במילותיו "להתמוגג בזיכרונות מנבכי ילדותי".

בילדותי זה נראה לי טבעי ומובן מאליו, אך כיום אני חושב בתימהון כיצד אימא שלי, ובטח כל האימהות של פעם, היו מנצלות כל רגע של "פנאי", לאחר יום ארוך של עבודה, בישולים, כביסה וניקיון, להטליא ולתפור ולרקום ובעיקר לסרוג. זה לא היה תחביב של מלאכת-יד להפגת השעמום, ולא קבוצת סריגה בפייסבוק. זו היתה עוד דרך לחסוך בהוצאות משק הבית. אימא שלי היתה סרגנית מעולה, ותקתוק המסרגות היה חלק בלתי נפרד מפס הקול של ילדותי.  בכל ערב, לאחר שהסתיימה ההאזנה לתסכיתי המתח ברדיו (פול טמפל למשל ) היתה אימא ממשיכה עד אישון לילה להוריד עיניים ולהעלות עיניים ומתחת ידה יצאו סוודרים נהדרים לכל בני המשפחה. סוודרים ליום יום, עבים ומחממים, סוודרים לשבת ויום טוב, עדינים ומעוטרים בדוגמאות צבעוניות, עם צמות או בלעדיהן, עם צווארון עגול, או צווארון וי, או צווארון גולף. ואל יקל הדבר בעיניכם. תהליך סריגת הסוודר היה מתחיל בהליכה לחנות הצמר, בחירת הצמר (עובי החוטים, צבעם) ומסרגות (שבספרים הישנים נקראות צינוריות) בהתאם לעובי הסוודר הרצוי, ובהזדמנות מציצים בעיתוני בורדה ומחפשים דוגמאות ועיצובים חדשים. בבית מגלגלים מחדש את חבילות הצמר לכדורים שמהם החוט משתחרר בקלות, ומתחילים את המדידות המייגעות (רוחב הכתפיים, היקף הצוואר והמותניים, מוטת הזרועות, והאורך הכללי שעליו יש וויכוחים אין-ספור). את המידות בסנטימטר צריך להמיר למספר "עיניים" ואז אפשר להתחיל לשקשק במסרגות בקצב מדהים, מבלי שתיפול אפילו עין אחת. היום בו נתפרים כל חלקי הסוודר זה לזה והוא גמור ומושלם, הוא יום חג לאימא ויום של בכי ונהי לבעליו, כי הסוודר צריך להיות כמובן גדול יותר ממידותיו העכשוויות, כדי שיתאים גם בעוד שנה ושנתיים לילד הצומח וגדל, וצריך לקפל את עודפי השרוולים הארוכים, פעם ופעמיים. אך את הנעשה אין להשיב, ונותרת רק התקווה שיתכווץ בכביסה.

אחר כך הופיעו הסריגים בחנויות של פולגת, ואימא שלי היתה ממששת את האריג התעשייתי בין שתי אצבעותיה ומבט של בוז בעיניה.