94 – כיצד הגיע ישוע מפודבולוצ'יסקה לשוק הפשפשים בתל-אביב?

באוסף הספרים שלי יש כמה ספרים מיוחדים. ספר יכול להפוך למיוחד מכמה טעמים: גילו המופלג, נדירותו, נושא אזוטרי בו הוא עוסק, וכן עדויות מעניינות שהוא נושא אודות בעליו הקודמים. עדויות אלו, המופיעות כהקדשות או חותמות, או מדבקות Ex Libris, הן המרתקות ביותר עבורי ועשויות להוביל למידע רב בכיוונים בלתי צפויים. ספר כזה הוא הברית החדשה בתרגום לעברית.

New Brit-3-s

את הנוסח הזה תרגם מיוונית לעברית פרופסור פרנץ דליטש (Franz Delitzsch) (1890-1813 ) – תיאולוג לותרני גרמני, מראשוני חוקרי מדעי היהדות ומגדולי חוקרי התנ"ך של המאה התשע עשרה. דליטש חיבב יהודים ופעל להגן עליהם מפני אנטישמיות בעירו לייפציג, שם כיהן כפרופסור באוניברסיטה. (למידע מפורט יותר עליו באנגלית). בכמה מקורות מופיע מידע מוטעה על כך שהיה יהודי מומר. מידע זה אינו נכון. כאמור, תרגם דליטש את הברית החדשה בשנת 1877, משפת המקור בה נכתבה – יוונית. בהקדמה לקורא הוא מציין שעשה זאת על פי "הנוסחה היוונית שנדפסה על ידי עלזעוויר בשנת 1624".

NewBrit-6-s

עלזעוויר בתעתיק יידיש, או אלזוויר בעברית הוא Issac Elzevir שישב בעיר ההולנדית ליידן (עירו של רמברנדט Leiden) ובשנת 1616 החל להדפיס ספרים, גם עבור אוניברסיטת ליידן, האוניברסיטה הראשונה בהולנד, בין השאר התפרסם בעקבות הדפסת הברית החדשה ביוונית. ב-1712 פסק בית ההוצאה לאור של אלזוויר מלפעול, אך בשנת 1880 קמה הוצאה לאור הולנדית שאימצה את שמו (בהולנדית Elsevier) וקיימת עד היום כמו"ל יוקרתי להדפסת ספרי מדע.

602px-Elsevier.svg

לוגו המו"ל ההולנדי ELSEVIER. על הסרט כתוב "לא לבד"

על הספר מצוין שהובא לדפוס ע"י "חברת מפיקי כתבי הקודש בבריטאניא ובשאר ארצות", בשנת 1912. בעמוד האחרון של הספר מצוין שהספר נדפס בלייפציג עבור "The British and Foreign Bible Society". חברה מיסיונרית זו הוקמה בשנת 1804 ומטרתה להפיץ את הברית החדשה. זהו האתר הרשמי של החברה הפעילה גם כיום בתרגום, הדפסה והפצה של הברית החדשה ברחבי העולם. (עברו לעמוד המתאר את ההיסטוריה שלה).

את הספר רכשתי במיטב כספי, בשוק הפשפשים שהתקיים לפני כמה שנים, אחת לשבוע, בכיכר דיזנגוף בתל אביב. המוכר דרש בתוקף 10 ₪ ואני לא התמקחתי ושלשלתי לידיו את הסכום במלואו. הסיבה העיקרית שבגינה רכשתי את הספר היא הכיתוב אשר העיד מי היה בעליו הקודמים, וכן סימנים נוספים אשר רמזו על מידע מעניין הקשור בספר זה בכלל ובעותק הספציפי בפרט וגירו את בלוטות הסקרנות שלי.

בעמוד הראשון של הספר מצויין התאריך 9.11.28 והשם א. שטרוביס, פודבולוצ'יסקה, בעברית ובגרמנית, השפה שרווחה בגליציה.

NewBrit-1-s

בעמוד הבא מופיע הכיתוב – "נקנה בלבוב, בשלהי 1928".

NewBrit-2-s

שמו של הבעלים מופיע שנית, הפעם מנוקד, בעמוד הטקסט הראשון של הספר.

NewBrit-4-s

פודבולוצ'יסקה היתה עיירה בגבול רוסיה-אוסטריה, אשר עברה מיד ליד בין רוסיה (אוקראינה), האימפריה האוסטרו הונגרית ופולין, ושוב רוסיה. בפולין נקרא חבל ארץ זה טרנופול והאוסטרים קראו לאזור גליציה. בירת מחוז גליציה היתה לבוב – שם רכש א. שטרוביס את הספר. בגרמנית נקראה העיר למברג, כפי שהיא מופיעה בספרו של עגנון – "תמול שלשום".

גורלם של היהודים בעיירה זו היה כבשאר העיירות האוקראיניות כאשר זו נכבשה בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. תיאור ההיסטוריה של העיירה ושל יהודיה מופיע באתר מורשת יהדות פולין.  למעשה נרצחו כמעט כל היהודים, בגטו שהוקם בעיירה, ובמחנה הריכוז אליו נשלחו שרידי הקהילה.

מדוע קנה מר א. שטרוביס את הברית החדשה בעיר הבירה של מחוז גליציה? סבורני שלא היה זה מעשה מקובל באותם ימים. ולא רק שקנה ואף כתב את שמו על גבי הספר, גם סימן פסוקים חשובים בעזרת עפרון, למשל הפסוקים המתארים כיצד מרים נמצאת הרה מרוח הקודש. העובדה שהספר הגיע במצב מצוין לתל אביב מעידה לדעתי שא. שטרוביס עלה לישראל לפני מלחמת העולם השניה. יתכן שמחקר גניאולוגי פשוט יכול לגלות מידע על האיש. כך עשה ישוע את דרכו מליידן שבהולנד אל לייפציג שבגרמניה ומשם לפודבולוצ'יסקה באוקראינה ולבסוף לשוק הפשפשים בתל אביב.

הברית החדשה על חלקיה השונים לא מכילה את שמות מחברי הספרים והאגרות, על אף שהמסורת משייכת כל חלק לאדם מסוים, כמו איגרות פאולוס. היא נאספה במהלך השנים ממקורות שונים והטקסטים עברו שינויים רבים, עד שעברה קאנוניזציה בשנת 397 בקרתגו בוועידה כנסייתית בה אושר הנוסח המוכר כיום. כאמור, נכתבה הברית החדשה במקור ביוונית, השפה הנפוצה בעולם התרבות המערבי ובארץ ישראל באותה תקופה, ובהקשר זה כדאי לציין את הטקסט הקדום ביותר והמושלם ביותר של הברית החדשה, שהתגלה בדרך מקרה במנזר סנטה קטרינה במדבר סיני ולכן נקרא "קודקס סיני" ( (Codex Sinaiticus .  סיפור הגילוי של 364 דפי הקלף (מעור חיה) העתיקים, הצלתם מכליה והעברתם מידי נזירי סנטה קטרינה בכסף רב וגם בדרכי רמייה לרוסיה ולאירופה הוא סיפור היסטורי מרתק. הטקסט נכתב בין השנים 330-350 וכולל חלקים מן התנ"ך המתורגם ליוונית בתרגום השבעים (כולל כמה ספרים חיצוניים שלא נכללו בקאנון התנ"ך) ואת מרבית הברית החדשה. את האוצר גילה הגרמני קונסטנטין פון טישנדורף בביקורו במנזר ב- 1844. חשיבות המסמך עבורנו היא בהיותו ההוכחה היחידה והמשמעותית ביותר לקיומו של תרגום השבעים. את סיפור הגילוי והמחקרים סביבו אפשר לקרוא באתר הרשמי של קודקס סיניטיקוס, המוחזק במשותף על ידי ארבעת הגופים המחזיקים חלקים מן המסמך המקורי – הספרייה הבריטית, הספריה הלאומית הרוסית בסנט פטרבורג, אוניברסיטת לייפציג ומנזר סנטה קטרינה. עברו בין דפי האתר וקראו על גילויו של אחד הספרים החשובים בעולם.

דבר העורך

במערכת החינוך הישראלית, לפחות זו שבה למדנו אני וילדיי, לא נלמדת הברית החדשה, אפילו לא כטקסט היסטורי או ספרותי, עליו מושתתת תרבות העולם המערבי. זה נחשב כנראה לטקסט מוקצה ומשוקץ, כפי שישוע נקרא בפינו ישו (ראשי התיבות: יימח שמו וזכרו). אך כל מי שלומד למשל את תולדות האמנות, חייב ללמוד גם את מקורות האיקונוגרפיה הנוצרית ואת סיפורי הברית החדשה המצויירים על ידי הציירים הגדולים בהיסטוריה. כאשר נפל לידי הספר של א. שטרוביס, היתה זו לי הפעם הראשונה בה נחשפתי לטקסט זה. העברית של דליטש משובחת ויפה. השפה, הפורמט, הניקוד והפיסוק נראים ממש כמו בתנ"ך, גם כי זו היתה השפה הידועה לדליטש ממקורותינו וגם כדי ליצור את הרושם שהברית החדשה היא המשכה הישיר של הברית הישנה, כפי שישוע הוא צאצא ישיר של דוד המלך. מה שהפתיע אותי ביותר הם ביטויים הרווחים בשפה העברית, שרבים אינם יודעים שמקורם בברית החדשה. דוגמה לכך היא למשל הביטוי "מלח הארץ", המשמש לכינוי לאנשי אדמה, לאנשי עבודה ועמל, או יוצאי יחידות קרביות, או בכלל – אנשים חיוביים. בסקר שערכתי בין אנשים רבים, כולל חבר כנסת אחד ידען, סברו כולם שמקור הביטוי בתנ"ך או בתלמוד. אולם מקורו של ביטוי זה ב"דרשה על ההר" אותה נשא ישוע על ההר מצפון לכנרת המכונה ע"י הנוצרים "הר האושר". דרשה זו מכילה את עיקרי הנצרות וקריאה לאי-אלימות (הטה את הלחי השנייה) ובה מכנה ישוע את מאמיניו "מלח הארץ" (הבשורה על-פי מתי, פרק ה', 13).

NewBrit-5-s

 

ישראל אלדד, איש בית"ר, הלח"י וארץ ישראל השלמה, אביו של ח"כ לשעבר ד"ר אריה אלדד, נולד אף הוא בפודבולוצ'יסקה, ועלה לישראל בשנת 1941.

מודעות פרסומת

93 – מי היה יוסף הלוי?

הפעם אני מפנה אלומת אור צרה לעבר אדם גאון אך קצת מוזר, בלשן, חוקר מקרא, מחייה השפה העברית ומשורר, שזכרו ותרומתו השתכחו. דרכו אפשר להתוודע אל יהודי אתיופיה, כפי שחיו בשלהי המאה התשע עשרה.

נתקלתי לראשונה בשמו של יוסף הלוי בירחון "ממזרח וממערב, ירחון לחכמה ולספרות" משנת 1895. ירחון זה החל לצאת בשנה זו בווינה, בעריכתו של ראובן בן מרדכי בריינין, אך פסק מלהתקיים לאחר ארבע חוברות בלבד.

Halevi-1-s

ירחון זה, שיצא לאור בכריכה קשה, מכיל, כשאר כתבי העת שיצאו לאור בשנים אלו במרכזי התרבות היהודיים (אודסה, וורשה, ווינה, ברלין) ונפוצו בין הקוראים היהודים שפנו להשכלה ולשפה העברית, תמהיל של יצירות ספרות ושירה (בכרך זה כמה שירים של ביאליק שנגנזו על ידו ולא הוכנסו לקאנון שירתו), ביקורת ספרותית ומאמרי הגות ועיון בנושאים שונים מענייני השעה ומן המקורות. והנה מצוי שם בין כל אלו גם טקסט מדעי בעברית מוזרה, פרקים מתוך הספר "האכרוּת" (כלומר – חקלאות, עבודת האדמה). העורך בריינין כתב הקדמה לטקסט זה, בשם "דבר להקורא" ובה הוא מסביר כי תורת האכרות הפכה חשובה לאור התחיה הלאומית והקמתן של מושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל, גם לבני עמנו "אשר מסבות תולדיות ידועות לכל היו מרוחקים ביד חזקה מעבודת-האדמה וכל מחלקותיה הביטו, בגלותם, אליה ואל למודיה כאל דבר גס ושפל, גרוע ופחות." בריינין מכנה את מחבר הספר "חכם עמנו הפרופ. יוסף הלוי" הוא מסתייג בעדינות מן המלים העבריות הרבות אשר חידש הלוי שהוא " חכם גדול בחקרי השפות השמיות, לכן לו המשפט ללכת בשמוש השפה העברית בדרכי לבו, כפי אשר יורו לו מחקריו במקצוע זה וחושו הבלשני הדק."; ועם זאת משבח את ספרו, "הכתוב בשפה מדויקה, מצומצמה ומכונה תמיד להרעיון, כפי שראוי לספר כזה, אם גם אינה לפי טעם דורשי מליצות ותאבי-להג."

Halevi-2-ss

הספר "האכרוּת"  נעלם כנראה לחלוטין, או שהפך לנדיר מאוד, והפרקים המצוטטים בירחון "ממזרח וממערב" הם העדות היחידה לקיומו אותה הצלחתי למצוא. הנה, בנוסף לכמה עמודים שסרקתי, גם כמה שורות המדגימות את העברית החדשנית והמקורית של הלוי (בסוגריים: הביאור שהוספתי למלותיו של הלוי, וכן הפכתי את הכתיב לכתיב מלא):

"התוך הבהיר העוטף מכל עבר את הדור הארצי [כדור הארץ] והנקרא בשם חוג הנשימה [אטמוספירה] נבנה מאויר המכיל גם גופים עריפיים [גזים] אחרים זולתו, מתכונת [כמות] מים חשובה למדי, חוּמה [אנרגיה] ועפיף [נוזל] חשמלי. הנשב או האויר אשר חשבוהו ימים רבים ליסוד, אמנם מחובר הוא מעריפים [גזים] או מקיטורים קלים לא-נראים ולא ממוששים כמוהו אשר יפעלו איש איש כדרכו על הצמיחה, ואשר עלינו לדרשם אחד אחד; – במצב נקיונו יכיל פחות מעט מרביעית עריף חלודית [גז חמצן] ויותר משלוש רביעיות עריף חניקי [גז חנקן]. והוא כלול תמיד במתכונת ידועה לעריף חמוץ פחמוני [דו תחמוצת הפחמן]."

Halevi-3-sHalevi-4-sHalevi-6-sHalevi-6_001-s

המצב בו כל מחבר וחוקר מחדש מלים עבריות בתחום התמחותו כאוות נפשו, היה נפוץ מאוד בכל תחומי הידע, בייחוד בתחומי המדעים השונים, שם העברית העתיקה היתה כמובן דלה מאוד, עד להקמת הוועדות המקצועיות של ועד הלשון העברית (שהוקם בשנת 1890 והפך ב-1953 לאקדמיה ללשון עברית). כך למשל בתחום הבוטניקה, בוטנאים כאפרים ראובני, ברוך צ'יז'יק, אלכסנדר אייג, מכאל זהרי וחוקרים רבים אחרים, מורי בתי ספר, בלשנים ומשוררים, העניקו שמות עבריים לצמחי ישראל ורק בשנת 1930 יצא לאור מטעם ועד הלשון הפרסום "ילקוט צמחים" ובו שמות רשמיים ומחייבים. שמות אלו היו תקפים עד שנת 2000.

אם כן, מי היה יוסף הלוי?

סיכום ממצה על חייו ופועלו של יוסף הלוי מצוי באתר של בית אבי חי.

יוסף הלוי (1827 – 1917) נולד בתורכיה והחל את דרכו כמורה. הוא למד כאוטודידאקט שפות רבות, ביניהן גם שפות שמיות עתיקות, וכן ארכיאולוגיה. בשנת 1868 הוא יצא לחבש (אתיופיה) בשליחות אגודת "כל ישראל חברים" הצרפתית, לחקור את הפלשים (ביתא ישראל) ולוודא האם הם אמנם יהודים. זה היה מסע מרתק, שארך כשנה, שהיווה את הקשר המשמעותי הראשון בין יהודי אתיופיה ויהודי אירופה. קורות מסעו וגילוייו מתוארים כאן בגוף ראשון (כולל תיאור הסחר בעבדים, ותובנות מעניינות של הלוי) ומומלץ מאוד לקרוא (קובץ PDF מתוך "פעמים", לגלול אחרי ההקדמה). אני מפציר בכם קוראיי לקרוא טקסט מרתק זה. הלוי למד את שפת הגעז, תרגם לעברית את ספרי התפילה של הפלשים ואישר את יהדותם. בשנת 1869 יצא לתימן, מחופש לרב, בשליחות האקדמיה הצרפתית, והביא משם 700 כתובות עתיקות לשם מחקריו בשפות השבאיות.

יוסף הלוי היה מומחה בעל שם עולמי לשפות שמיות והתמנה למשרת פרופסור באוניברסיטת סורבון. הוא עסק בחקר המקרא ואף היה משורר ופרסם בעיתונות העברית (לבנון, המגיד) שירים רבים על געגועיו לציון ועל הצורך בהחייאת השפה העברית, ואף ביקר בארץ ישראל (1891). הוא הקדים את אליעזר בן יהודה בחידוש מלים בעברית, אך באופן שמרני, על בסיס הלשון המקראית ולשונות שמיות אחרות, ואף קרא  להקים חברה בשם "מרפא לשון", 30 שנה לפני הקמת ועד הלשון העברית.

אישיותו של יוסף הלוי היתה שנויה במחלוקת, והוא תואר כ"עוף מוזר" וחסר פשרות אשר שש להתעמת עם עולם האקדמיה. תרומתו ללשון העברית (בעיקר לימוד עברית בעברית, בו היה חלוץ) נשתכחה, יש האומרים בשל מוצאו המזרחי. נחום סוקולוב פגשו פעמים רבות והתפעל מלמדנותו הרבה, אך גם מאישיותו המיוחדת (טוען שהלוי הוא האדם המעניין ביותר שפגש מעולם), ואת רשמיו סיכם במאמר מרתק המופיע באתר פרוייקט בן-יהודה ומסתיים במלים: "ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?"

ברשומה זו הפניתי את הקוראים לקישורים המכילים טקסטים מעניינים, לכל המעוניין בהרחבת הדעת, בייחוד על יהודי אתיופיה (וראו גם הדיון של נחום סוקולוב בעניין זה).

92 – תור העץ הגיע (1950)

רשומה זו נכתבה לקראת חג ט"ו בשבט תשע"ח (ינואר 2018).

מומלץ לקרוא את שתי הרשומות שנכתבו בנושנות לכבוד ט"ו בשבט בשנים קודמות. מידע רב על החג ומנהגיו בעבר ובהווה.

  1. רשומה מס' 78 (2017)
  2. רשומה מס' 62 (2015)

תור העץ הגיע

לקראת ט"ו בשבט בחרתי להציג בפניכם את הספר "תור העץ הגיע" מאת ד"ר אגון גלזינגר (הוצאת דעת, עם עובד, 1950) (Dr. Egon Glesinger, The Coming Age of Wood). הספר תורגם מאנגלית ע"י אהרן אמיר. (פורסם לראשונה ב-1949 בארה"ב).

Tor-2-s

ד"ר גלזינגר שימש בשנים 1933 – 1946 כמזכיר הכללי של "ועד העץ הבינלאומי" (C.I.B), אשר נספח אח"כ לארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO). בספר הוא מתאר את חשיבותם של העץ ומוצריו בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה, המשווע למזון ולדלק. גלזינגר הקדים את זמנו, והראה כיצד העץ שהתייחסו אליו כאל מוצר ארכאי – low-tech  שעבר זמנו, יכול לשמש כחומר גלם למוצרים רבים, בייחוד תוך ניצול פסולת העץ המתבזבזת לשווא. את פירות חזונו אפשר לראות במאמר עדכני זה. גלזינגר מתאר גם את ניסיונם של הגרמנים, כחלק מן ההכנות למלחמת העולם, להשתלט על אספקת העץ האירופית והעולמית, תוך הקמת שורה של מפעלים כימיים קרטליים לניצול העץ. פרשה מעניינת ובלתי מוכרת. (עוד על עותק הספר המסויים שברשותי ראו ב"דבר העורך" למטה).

Tor-9-s

אחד הדברים המדהימים בספר זה, היא הגרפיקה הצבעונית שעדיין היתה נדירה מאוד בספרים שיצאו לאור בשנים אלו בישראל, בייחוד כאשר היא חלק מן ההדפסה ולא כדפים מודבקים מהדפסה נפרדת.

Tor-10-s

אך הסיבה שבגינה למעשה בחרתי להציג ספר זה היא ההקדמה שכתב דוד בן-גוריון למהדורה העברית.

כאשר אני חושב על מספר הספרים (חמישים), חוברות ומאמרים שכתב בן-גוריון, בנוסף לאלפי המכתבים שיצאו תחת ידיו, אי אפשר שלא לתמוה כמה זמן נותר לו אחרי כל זאת לנהל את המדינה? בן-גוריון היה איש-ספר ואוהב ספר אמיתי. בספרייתו, אשר תרם לציבור ומצויה בבית בן-גוריון, מצויים 20,000 ספרים ב-11 שפות. בצריף בו התגורר בעשרים שנותיו האחרונות בשדה בוקר מצויים עוד 5,000 ספרים.

בן גוריון בספרייה

בן-גוריון בספרייתו. מקור: אתר בית בן-גוריון

 

ההקדמה של בן גוריון מעניינת מאוד, משום שהיא מציגה את חזונו ואופן מחשבתו, כמעצב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למקרא הדברים עלו בי הרהורים על כוחו של אדם שלא רק רואה בעיני רוחו כיצד תראה ותתנהל מדינה שלמה, אלא יש בכוחו גם לכוון ולממש את הדברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. בן גוריון, כדרכו, מרחיב את היריעה ומציג סביב נושא נטיעת העצים את הרקע ההיסטורי, הקשר האמיץ עם התנ"ך, הוראות הפעלה להווה וחזונו לעתיד. בן גוריון הידען והדעתן משלב בדבריו עובדות מדעיות, מגלה בקיאות בשדות-ידע רבים ולא מסתיר את דעתו הייחודית ולעתים ביקורתית על כמה מוסכמות. למשל – כך הוא כותב על ט"ו בשבט, ונימוקיו עמו (מבלי להשתמש במלה "את" כמובן):

"יש לעקור המנהג המשובש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי-ספר, מתוך הנחה מוטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לאילנות. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבות האדמה כל ימות הגשמים ולא בסופם בלבד."

מעניין שארבע עשרה שנים אחר כך מביע את אותם דברים בדיוק בר-סמכא אחר: בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם לא כל כך דק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל… אפשר למצוא אותו כאן, ברשומה קודמת בנושנות. (לגלול למטה ברשומה עד לסופה כמעט).

מצורפת כאן סריקה של הקדמת בן-גוריון במלואה, אך לטובת מי שלא חפץ ליהנות מכתיבתו המרתקת של בן-גוריון, אצטט כמה דברים:

בן-גוריון קורא לטעת עצים מכמה סיבות, אקולוגיות, כלכליות ואחרות, אך בראש וראשונה ניכרת מדבריו רוח התקופה וצו השעה, כדבריו – "ניטע עצים בכל כברת-ארץ לא-זרועה, ונגול חרפת השממה מעל אדמת המולדת." השממה היא חרפה. מוסיף ומפרט בן-גוריון: "מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה (שמות, כ"ג, כ"ט). סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית-השדה נתווספה בימינו חית האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת ישראל, המצפה לשעת-הכושר הראשונה להכשילנו ולהכריענו. הסכנות, שארבו לנו לפני 14 במאי, 1948, ולאחריו, לא חלפו, אם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת-בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדלה השממה גדלה הסכנה." כך מצרף בן-גוריון את הנימוק הבטחוני להצגת חשיבותו של ייעור הארץ.

אך בן-גוריון יודע גם לפרט את היתרונות האקולוגיים הגלומים בנטיעת עצים:

"א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשיפת ההרים, תעצור תנודת חולות הים, תגדיל הלחות ומתינותו של אקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקולי בטחון וצרכי התיישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

והוא ממשיך, בפאתוס מתבקש: עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרוניהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת הטרשים, שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר-שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבולות. נשיב להרינו הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים הגלמיים החיוניים והיקרים ביותר – בעצים."

בן גוריון נוטע 1963

בן-גוריון נוטע עצים בשנת 1963 מקור – אתר הכנסת.

 

ואכן, חזונו של בן-גוריון החל להתגשם ביתר-שאת בעשור הראשון שלאחר קום המדינה. עד להקמת המדינה היה אגף הייעור של הממשל הבריטי (בתקופת המנדט) הגורם המרכזי שפעל בייעור הארץ. הבריטים חוקקו חוקים להגנת היער (פקודת היערות) ונטעו למעלה מ-20 מיליון עצים, נטיעות פונקציונליות, בעיקר כדי למנוע סחף קרקע בהרים ונדידת חולות בחוף (עכו, קיסריה, נתניה, עזה). לאחר קום המדינה נטעה הקרן הקיימת בעיקר באזור ההר (הרי יהודה והגליל). לעצירת חולות נודדים ניטעו עצי אקליפטוס ובאזורים ההרריים ניטעו עצי אורן. בעשור זה הועסקו 10,000 עולים חדשים בנטיעת היערות בשטחים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, עבודה שסיפקה להם מקור פרנסה ושינתה את נוף הארץ. הייעור קיבל מעמד של מפעל לאומי. נטיעת העצים ליוותה גם את הקמת אזורי ההתיישבות החדשים – עדולם, התענך, מבואות ירושלים, בהם הוקמו מושבי עולים. יחידה מיוחדת בצ.ה.ל עסקה בייעור בטחוני ונטעה עצי אקליפטוס בצידי הכבישים ומסביב למתקנים ביטחוניים ובסיסי צבא (דוגמה לכך נותרה במלוא תפארתה בכביש מחניים-גונן), הכל בהתאם לחזונו של בן-גוריון.

KKL D155-009 - 1961-PS

עולה חדש נוטע עץ (1961) מקור- ארכיון הצילומים של ק.ק.ל

והנה הקדמתו של דוד בן-גוריון במלואה. מומלץ מאוד להתאמץ ולקרוא!!!

שימו לב לשם שנתן בן-גוריון למאמרו – מיטב הקופירייטרים לא היו מוצאים שם יפה יותר.

Tor-3-sTor-4-sTor-5-sTor-6-sTor-7-sTor-8-s

דבר העורך

לכל ספר משומש "סיפור חיים" מרתק, המשאיר את עקבותיו ורמזיו על דפיו בצורת חותמות, הקדשות, מדבקות "אקס-ליבריס", כרטיסי ספרייה' ובכלל – עקבות הזמן. בעמודו הראשון של הספר אודותיו כתבתי רשומה זו נמצאת המדבקה הבאה וגם החותמת "ספרית גונן".

Tor-1-s

חיפוש קצר מגלה מי הוא רזיאל קיסילוב (או קיסלוב) ומהו הקשר לתנועת הצופים ולקיבוץ גונן. קיראו על כך כאן, בדף הנופל של רזיאל 

רזיאל דב קיסלוב

רזיאל דב קיסלוב

91 – טוביה קושניר, אחד מל"ה

נפילתו של טוביה קושניר, כאחד מ-ל"ה לוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון, היתה לא רק אסון למשפחתו ולמיודעיו, אלא גם אובדן כבד לעולם המדע. שמו של טוביה, שהונצח גם בשמותיהם של כמה צמחים, ידוע לכל בוטניקאי ואיש מדע גם כיום, שבעים שנה אחר מותו. טוביה היה בן 24 שנים בנפלו, אך כבר הספיק לתרום רבות לחקר הצומח של ארץ ישראל בתצפיותיו ובמחקריו, אותם התחיל עוד בהיותו נער צעיר.

Tuvia picture-s

את עיקר המידע אודות טוביה אנו שואבים מן הספרים שכתב אביו, שמעון קושניר, אשר הנציח את זכרו בשורה של ספרים (שמעון כתב 14 ספרים). בשנת תש"ט (1949) יצא לאור הספר: "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" (הוצאת עם עובד). את הספר ערכו רעייתו אביבה, אביו שמעון ודודו מרדכי (מרדכי שניר). הספר הוא אסופה של מכתביו של טוביה, יומני הסיורים שלו, כמה תקצירים של מחקריו ודברי הערכה והספד מאת מוריו. (ראו למטה: 'גלגולו המופלא של ספר').

Tuvia Book -s

בשנים הבאות הוסיף האב שמעון קושניר וכתב ספרים נוספים בהם הוא מספר על תולדות חייו הקצרים של טוביה ושל משפחתו: "בכור מכורה" (1955), "הד מגלבוע" (1955), "בדמדומי בוקר" (1959), "האיריסים עודם פורחים" (1971).

טוביה נולד ב-1923 ואת שנות חייו הראשונות עשה במושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. בהיותו בן תשע הקים אוסף של צמחי קקטוס ליד ביתו ועסק בריבויים ע"י הרכבות. כאשר התגרשו הוריו עבר לפנימייה בקיבוץ יגור ובאחד מסיוריו בכרמל פגש את ד"ר מיכאל זהרי מן האוניברסיטה העברית, אשר התרשם מידיעותיו של הנער. טוביה התחיל לכתוב לזהרי על גילוייו וממצאיו ולשלוח לו צמחים להגדרה. בשיטוטיו היה הראשון למצוא  את השושן הצחור בכרמל. הוא הביא בצל לדוגמה לנח נפתולסקי, "איש הצמחים והפרחים", שגילה לראשונה בישראל צמח זה בפקיעין ב-1925. כותב נפתולסקי: "…כשהוציא מכיסו בצל של לילית-הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר-הכרמל מעל לואדי-שומריה, ליד יגור, אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ".

קושניר-נפתולסקי -s

טוביה עבר להתגורר בביתו של זהרי בירושלים והשלים את לימודיו התיכוניים בתיכון בבית-הכרם. בשנת 1943 ערך טוביה מסע לחרמון ולהרי הלבנון, שהיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (בשליטת המנדט הצרפתי) וחזר משם עם 400 צמחים. בדרכו לחרמון פגש נערה בת 14, אביבה גינזבורג מבית-הלל, אשר שלוש שנים אחר-כך הופכת לרעייתו. טוביה קשר קשרים הדוקים עם כל חוקרי הטבע הבכירים בארץ, יצא איתם לסיורים והקים אוספים מקיפים וחשובים של פרפרים, זוחלים, צמחים וטחבים. במכתביו ובציוריו מתגלה כושר ביטוי עשיר ומשיכה ליופי. תיאוריו הפיוטיים של הנוף והטבע אליהם הוא מצרף את הרהוריו, נקראים כיצירת ספרות ולא כדוח של מדען. כדוגמה להלן קטע קצר ממכתבו של טוביה בספטמבר 1946 מחדרו בעיסאוויה אל אהובתו אביבה, בו הוא מתאר את המתרחש בחלקת הניסויים שלו בהר הצופים:

Tuvia letter Aviva-s

טוביה החל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בשנת 1945 והתגורר עם אביבה בחדר קטן בכפר הערבי עיסאוויה הסמוך להר הצופים. ב-1947 התגייס טוביה (בהתנדבות) לגדוד השישי של הפלמ"ח שבסיסו במעלה-החמישה, משם יצאו להגן על השיירות העולות לירושלים הנצורה. בינואר 1948 נפל ליד הכפר צוריף עם חללי ה-ל"ה, אותם כינה חיים גורי "מחלקת ההר".

תרומתו המדעית של טוביה קושניר.

טוביה סייר בכל חלקי הארץ וגם מחוץ לגבולותיה, בתורו אחר צמחים נדירים וחדשים למדע. ברבות השנים נעשתה הערכה בעשבייה באוניברסיטה העברית ונמצא שמתוך 300 הצמחים הנדירים והמיוחדים ביותר – מחצית נמצאה על ידי טוביה קושניר. טוביה גילה צמחים חדשים למדע ( שניים מהם נקראו על שמו: סתוונית טוביה שגילה בהרודיון ואיריס טוביה שגילה בהר הנגב), או חדשים לארץ ישראל (למשל: ב-1941 נמצא על ידו ספלול הגליל בדפנה ומיאגרון אזני בעין חרוד. בשנת 1944 גילה את הכרכום הצהבהב במנרה, את הכרכום הנאה ליד חלחול ואת הכרכום הארצישראלי על יד רמאללה), וכן צמחים שתוארו בעבר על ידי חוקרים זרים (כפוסט וטריסטרם) ומאז לא התגלו בארץ ישראל במשך עשרות שנים. מיד לאחר מותו של טוביה פרסמה נעמי פינברון מאמר ב"הטבע והארץ" ובו היא מפרטת למעלה מעשרים מיני צמחים "שהיה במציאתם על ידי טוביה קושניר משום חידוש להכרת צמחית הארץ". כל הצמחים האלה נכללו במהדורה השניה של "המגדיר לצמחי ארץ ישראל" שפינברון היתה בין מחבריו. וכך כותבת פינברון: "טוביה קושניר ז"ל נפל בין השלושים וחמישה בהרי-חברון ועם מותו אבד למדע הביולוגי בארץ כוח צעיר ודינמי, אשר בו היו צפונות אפשרויות נרחבות של יצירה מדעית. בין השאר היה טוביה מחונן בחוש פלוריסטי ובכשרון של מציאת 'מציאות פלוריסטיות' – צמחים נדירים, או אף חדשים."

Tuvia Sitvanit-s

טוביה גידל גיאופיטים רבים בחלקת הניסויים של הגן הבוטני, מול בית הקברות הצבאי על הר הצופים, 45 ערוגות על פני שלושה דונמים. בייחוד התמקד בקבוצת האיריסים, הצמחים האהובים עליו ביותר. טוביה עשה הכלאות בין מיני האיריסים וחקר את התאמת המינים לתנאים אקולוגיים ופיטוגיאוגרפיים ואת עמידותם למחלות עלים שונות. חלק מצמחים אלה שרדו ונמצאו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי מיכאל אבישי והועברו לגן הבוטני בגבעת רם (זהו מקור שמו של הספר "האיריסים עודם פורחים"). טוביה הכין הצעה מפורטת ובה רשימה של 50 צמחי בר אותם המליץ לתרבת ולהפוך לצמחי נוי לגינון. הוא אף הוסיף מידע על דרך ריבויים וגידולם. הוא חקר את מנגנון ההאבקה של התאנה התרבותית לעומת תאנת הבר (תאנת קאפריפגה) ואפיין את הצרעות האחראיות לכך, תוך שהוא משתמש בממצאיו להרחבת הבנת מנגנון הדו-ביתיות בצמחים.

אך טוביה לא הסתפק רק באיסוף ובהגדרת צמחים ואורגניזמים אחרים והחליט ללמוד, במקביל ללימודיו הסדירים, גם גנטיקה וביוכימיה, אשר יאפשרו לו להבין את תופעות החיים. וכך מתאר זאת אחד ממוריו, אהרן קצ'לסקי (קציר): "טוביה, שעבר בהדרגה את הדרך מהביולוגיה המתארת לביולוגיה הכמותית והסיבתית, נמשך בחוטים סמויים לאותו תחום נפלא המגשר בין הביולוגיה והמדעים המדויקים, לתורת התורשה הביוחימית." וכך במלותיו של טוביה, מתוך מכתבים לאביו (1946) ולצליק, אחיה של אביבה (1947): "הסיסטמטיקה, למשל, מטבע הגדרתה מביאה לידי צמצום אפקים – להתעסקות בפרטים. הגנטיקה מטבע בריאתה היא אולי הרחבה והעמוקה ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיים. […] לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, ובזה היה כל עולמי. אחר כך מצאתי כי יש דברים המענינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד, או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על ידי הצלבת שני מינים זה בזה אפשר ללמוד וללמוד על קירבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם, בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך 'לשחק משחקו של הטבע' בכוחות-בראשית עצמם. כך מרגיש אתה את עצמך לא כמסתכל מהצד, אלא כשולט על כוחות הבריאה."

ואכן טוביה החל ללמוד בכוחות עצמו גנטיקה, ציטולוגיה וביוכימיה. הכלים המחקריים שעמדו לרשות הגנטיקאים היו דלים עדיין באותן שנים. בנוסף להכלאות – ציטוגנטיקה, שהתבטאה בצביעת הכרומוזומים, ספירתם והשוואת אזורי ההטרוכרומטין והאאוכרומטין בעזרת מיקרוסקופ אור, וניסיון למצוא את פעילותם הישירה של הגנים באמצעות ביטויים הביוכימי, בייחוד ביצורים נחותים. טוביה יישם את הכלים והרעיונות החדשים שנגלו לפניו בסדרת מחקרים עצמאיים ופורצי דרך שהקדימו את זמנם. בעזרת הציטוגנטיקה הוא הצליח לסווג את האיריס השחום לסקציית איריסי ההיכל Oncocyclus (בניגוד לדעת חוקרים בעלי שם בעולם ששייכו אותו לסקציית Regelia).

Tuvia chromozomes-s

במחקריו על האיריסים גילה מנגנון אי התאם עצמי באיריס הגלבוע. הוא חקר את המנגנון הגנטי הקובע את צבעי פרחי האיריסים וגילה את התהליכים הביוכימיים-אנזימטיים לשינוי צבע פרוותו של עכבר השדה. מחקרו המקיף ביותר היה על הגנטיקה של הערצב המצוי. במחקר זה, הראשון מסוגו בישראל, הראה כיצד אבולוציית יצור זה עדיין נמשכת בימינו, לשם התאמת המין לתנאי סביבה שונים בהתאם למיקומו הגיאוגרפי. חלקו הראשון של המחקר, אותו לא זכה להשלים, התפרסם בכתב-העת Nature. רעיונותיו החדשניים של טוביה, כמו הצעתו על גנים לטנטיים בהטרוכרומטין ורעיונות אבולוציוניים שונים, קיבלו אישור רק שנים רבות לאחר מותו, כאשר פוצח הצופן הגנטי והתפתח מדע הביולוגיה המולקולארית.

כותב שמעון, אביב של טוביה: "בבדידותו מת בני, ואת הסוד המלא של יחודו לא אדע לעולם."

הנה מכתבו האחרון של טוביה לאביו, אותו כתב כמה ימים לפני צאתו לפעולה ממנה לא שב:

Tuvia last letter-1-s

Tuvia last letter-2-s

דבר העורך:

גילגולו המופלא של ספר : בשנת 2010 הגיע בדואר אל ספריית קיבוץ נתיב הל"ה הספר "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" ואליו צמוד פתק: "אל ספריית נתיב הל"ה. ספר זה נמצא בבוידם בעזבונו של בעלי ז"ל שנפטר לפני כ-30 שנה. הספר נראה חשוב מכדי שלא לשולחו אליכם".

Tuvia Petek-2-s

בעמוד הראשון של הספר הופיעה הקדשה, שנכתבה בשנת 1951, בכתב ידו של שמעון קושניר, אביו של טוביה: "לחברי נתיב למד הא היקרים. מנתיב חייו של טוביה אל נתיב הל"ה, ממשפחתנו. ה' שבט תשי"א."    (ה' שבט הוא תאריך נפילתם של ה-ל"ה).

Tuvia Hakdasha-s

ובאותו עמוד החותמת הכחולה: "פלד" – קבוצת חיילים להתיישבות שתופית בע"מ. כאשר הוקם הקיבוץ בשנת 1949, על ידי יוצאי פלוגה ד' מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, נקרא שמו קיבוץ פלד. פלד הם ראשי התיבות של פלוגה ד. ביום השנה השני לנפילת מחלקת הל"ה שונה שמו של הקיבוץ לנתיב הל"ה. כלומר – הספר נתרם לקיבוץ בשנת 1951 ע"י שמעון קושניר, הושאל על ידי אחד החברים וחזר למקומו לאחר 60 שנה. (על ספריית נתיב הל"ה והאיש היקר המקיים אותה אפשר לצפות בסרטון שעשיתי: איש ספר).

אביבה, אלמנתו הצעירה של טוביה, ערכה את הספר. במשרדי הוצאת עם עובד פגשה את הסופר חיים הזז. שנתיים אחר כך, בשנת 1951, נישאה אביבה לחיים הזז, המבוגר ממנה ב-29 שנים. להזז ולמשוררת יוכבד בת-מרים היה בן יחיד – נחום הזז (זוזיק) שאף הוא נפל במלחמת העצמאות.

הספר הפך כמקור השראה והערצה לדמותו של טוביה. רבים מן הקוראים פקדו את בית אביו ואת קברו.

לאחר מלחמת ששת הימים התאפשרה מחדש הגישה לשדה המערכה בה נפלו ה-ל"ה ונעשו תחקירים לביסוס המידע המקוטע על האירוע הקשה. בשנת 1969 הוזמן על ידי הורי החללים מי שהיה המפקד הבריטי של משטרת חברון – ג'ון דוגאן, אשר אסף את גופות הלוחמים. דוגאן הגיע לארץ, יצא עם ההורים לגבעה 573 ליד הכפר צוריף ושחזר לפרטיו המזוויעים את אשר התרחש שם בה' שבט, תש"ח.

זוהי הידיעה שראה שמעון בעיתון הבוקר ובה התבשר על מות בנו:

Tuvia List_002-s

תודתי לד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, ולעתי יפה, מקיבוץ נתיב הל"ה, על השאלת ספריו של שמעון קושניר.

90 – גלויה מן הקיבוץ

אוסף של מאות גלויות נוף ישראלי שהתגלה במשפחתי הוביל אותי לפרויקט קטן. הגלויות הן משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כאשר מיינתי את הגלויות המראות נופי קיבוצים שונים, הסתמנה תופעה מעניינת. מסתבר שהקיבוצים הפיקו מדי שנה גלויות אשר שמשו ככרטיסי שנה טובה, לשם משלוח כרטיסי ברכה לבני המשפחה והידידים של חברי הקיבוץ. הגלויות נעשו בהפקה מוקפדת ומושקעת. ניכר שהצילום מקצועי ומבוים. הגלויות הצבעוניות בהדפסת אופסט ולמינציה נעשו לרוב על ידי חברת פלפוט וגם חברת ישראנוף.

לא ארחיב כאן את הדיון על מנהג משלוח "שנות טובות", התפתחותו ונפילתו, אציין רק שגלויות שנה טובה של הקיבוצים היו חילוניות למהדרין. הן לא כללו את סמלי החג ולא סממני יהדות כלל. ברכת החג הודפסה רק בצד האחורי, ולעולם לא על גבי התמונה בצד הקדמי. הגלויות מראות את נופי הקיבוץ באופן המתאים לקלישאה "נוף של גלויה". גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר בשוק הכללי רווחו כרטיסי ברכה עם חיילים וחיילות, משה דיין והכותל, המשיכו בקיבוצים לצלם ולשלוח את נופי הקיבוץ. הגלויות כאילו משמשות "חלון ראווה" של הקיבוץ, עדות לרווחה ואידיליה.

היו אלה שנות שגשוג כלכלי בקיבוצים, לפני המהפך הפוליטי ולפני המשבר הכלכלי ופרשת מניות הבנקים. היו אלו גם שנים בהן עבר הקיבוץ תמורות רבות. כלכלת הקיבוצים המצליחים התבססה על מפעלים תעשייתיים, חדרי האוכל ומוסדות הציבור שופצו והורחבו, והדבר מתבטא בצילומי הגלויות, כעין פרכוסי גסיסה של החלום הקיבוצי כמרחב אוטופי. שני הנושאים הנפוצים ביותר המופיעים בגלויות הם מבנים וילדים, או שילוב ביניהם. הילדים מוצבים בקבוצות על הדשא, או על מתקני השעשועים (מגלשות הפח וצינורות המתכת של אותם ימים), ומשדרים אופטימיות, חוסן, המשכיות ותקווה לעתיד. בשנים אלה לא נמצא כבר בצילומים את האייקון של מגדל המים, או הסילו וגם לא את הרפת והדיר, אלא את חדר האוכל המורחב, את בית התרבות או בית העם, מוקפים בדשאים ירוקים נרחבים, עצים ופרחים. כיבוש השממה לא מודגם כבעבר בשדות הפלחה והגד"ש (גידולי שדה) אלה בטבע מאולף וממושטר, מושקה וגזום – מדשאת הקיבוץ ו"הנוי". ובדשא משובצים ילדי הקיבוץ, מוצבים בקומפוזיציה מושלמת על פי דרישת הצלם. מוטיב מרכזי בגלויות אלו הן בריכות השחייה, סמל לעוצמה כלכלית, לתרבות הפנאי והרווחה. לא עוד הסתפקות במועט ובהכרחי וכבר לא מתביישים להראות את איכות החיים.

הנה כמה דוגמאות לגלויות המראות את בריכת השחייה של הקיבוץ:

בריכה חניתה-s

בריכה רבדים 69-s

קיבוץ רבדים 1969

בריכה גבת-s

יגור בריכה-s

קיבוץ יגור

 

בארי בריכה 1970

קיבוץ גבעת ברנר 1970

כפר גלעדי בריכה

בית אורן בריכה 68

קיבוץ בית אורן 1968

זכורה אמירתו של מנחם בגין במערכת הבחירות של 1981 על המליונרים בקיבוצים. היה זה בעקבות כתבה בטלויזיה שבה רואיין חבר קיבוץ מנרה על היחסים העכורים בין קיבוצי הצפון לבין קריית שמונה, בעודו משתכשך בבריכת השחייה. וכך אמר בגין: "אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל". אגב – את בריכת השחייה במנרה מימנו בתרומתם ידידיו של נחמיה רבין, אביהם של יצחק רבין ואחותו רחל רבין ממייסדות הקיבוץ.

החלטתי לצאת לאותם מקומות ונופים המצולמים בגלויות של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ולגלות כיצד הם נראים כיום, מה עלה בגורלם של המבנים המפוארים, לאחר כ-50 שנה, אולי אפילו אגלה מה עלה בגורלם של הילדים המצולמים.

התחלתי בקיבוץ חולדה, פשוט משום שהוא קרוב למקום מגורי.

ראשיתו של קיבוץ חולדה במה שנקרא כיום יער חולדה ובראשיתו נקרא "יער הרצל" אחד משני היערות הראשונים שנטעה הקק"ל (השני בבן-שמן. הנטיעה היתה של עצי זית, אשר לא שרדו, והתגבשה ההכרה שיש לנטוע "עצי סרק" ביערות הק.ק.ל). ביער נוסדה חווה חקלאית ובמרכזה בית מפואר שנקרא "בית הרצל" (שופץ ושוחזר על ידי המועצה לשימור אתרים במלוא תפארתו). במאורעות תרפ"ט (1929) הותקפה החווה, נשרפה ונבזזה ובהתקפה נהרג אפרים צ'יז'יק. שנה אחר כך נשלחו כמה עולים חדשים שהגיעו מפולין גליציה ולטביה במסגרת תנועת הנוער גורדוניה לשקם את החווה. בשנת 1938 הוכרה חולדה כישוב רשמי: "חולדה גורדוניה" וישוב הקבע הוקם בסמוך ליער. בשנה זו הוקם מגדל המים ובשנות ההתרחבות והשגשוג לאחר קום המדינה נבנה בית התרבות אשר גם הוא נושא את השם "בית הרצל". הקיבוץ סבל ממשבר כלכלי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בייחוד לאחר כשלונו של מפעל "ספנקריט" לבטון טרומי. כיום הקיבוץ מופרט, קיימים ענפי חקלאות פעילים, מבנים ושטחים במשק מושכרים לדיור ולפעילות עסקית.

IR2A0953 shilut-s

שלטי ההכוונה בכניסה לקיבוץ חולדה.

בגלויה זו, משנת 1972, נראה שיכון הוותיקים ובריכת השחייה, במלאת 20 שנה להקמתם. בשיכון הותיקים נבנו 56 דירות. בצילום המראה את שיכון הותיקים הושבו הילדים על הדשא, כמקובל.

גלויות חולדה בריכה ושיכון וותיקים 1972-s

שיכון הותיקים ובריכת השחייה – 1972

וכך נראה היום שיכון הותיקים:

IR2A0910 shikun-s

שיכון הותיקים 2017

IR2A0912-shikun-s

בריכת השחייה בחולדה הושלמה בשנת 1952. באתר הקיבוץ צילומים מתהליך הבנייה:

בניית בריכת השחייה - יציקה - יולי 1952

בניית בריכת השחייה - צבי קסר מפקח על יציקת השיפועים - קיץ 1952

יציקת בריכת השחייה ב-1952. (מקור- אתר קיבוץ חולדה)

הבריכה מוקפת כיום בגדר ומהווה חלק מגן אירועים המנוהל ע"י זכיין פרטי. צילמתי את הכניסה המקורית לבריכה, הנעולה כיום:

IR2A0958 pool-s

בגלויה זו, משנת  1970 נראה מגדל המים במלוא הדרו, ועל הדשא הילדים. (הפסל בצד ימין של הגלויה מצוי ביער חולדה).

גלויות חולדה מגדל מים ופסל 1970-s

וגם בגלויה זו, משנת 1973 מציץ המגדל, והילדים על מתקני השעשועים. (בחלקה העליון של הגלויה – מכון לניקוי זרעים, אינו קיים כיום).

גלויות חולדה מכון זרעים 73-s

מגדל המים נבנה בשנת 1938, עם המעבר של קבוצת גורדוניה מן היער ליישוב הקבע. הנה צילום מאתר הקיבוץ – המגדל בעת בנייתו:

דליה שרף בת 4 ליד מגדל המים במהלך בנייתו - 1938

מגדל המים בחולדה, 1938 (מקור – אתר קיבוץ חולדה).

והנה המגדל בשנת 1953, צילום מאלבום עליית הנוער. שימו לב לבחור עם החליל במרכז מעגל המחוללים, ולחנוכייה בראש המגדל. ההסבר שניתן לצילום הוא: קבוצת עליית הנוער בחולדה מבטאת את שמחתה בריקוד הפופולרי הורה. מגדל התצפית והמים הדרוך ועירני תמיד נמצא מאחוריהם. הצלם: אייזנשטארק.

The Youth Aliyah group at Hulda express their joy in life by dancing the popular Horrah. The ever vigilant watch and water tower is behind them. July 1953 (photographer: Eisenstark

מגדל מים חולדה חניכי תנועת הנוער

מגדל המים בחולדה 1953. מקור: הארכיון הציוני.

וכך נראה המגדל כיום. עומד למעצבה, מוקף גדר רעועה ופרוצה.

מגדל-0890-S

-sמגדל מים חולדה 2017

מגדל המים חולדה – 2017

מגדל 0898-s

בייחוד מעציב לראות את בית התרבות, "בית הרצל". הנה הוא בגלויה משנת 1965.

גלויות חולדה בית הרצל-s

בית התרבות "בית הרצל" 1965

הבניין עדיין עומד על תילו. הנה צילום עכשווי מאותה זווית.

בית הרצל --s0871

אך הבניין עזוב ונטוש. חלונותיו נטולי השמשות פרוצים לכל רוח, הקירות והמדרגות בתהליכי התפוררות. אולם המופעים בקומה השניה הפך למשכנן של היונים והרצפה מכוסה בשכבה עבה של נוצות ולשלשת. מסביב לכלוך והזנחה. שאלתי כמה מחברי המשק מדוע הניחו לבית התרבות, המצוי במרכז המשק להתדרדר למצב הזה, והתשובה היתה: "לא היה תקציב".

בית הרצל-0868-s

-sבית הרצל 2017

אולם המופעים, 2017

עוד קצת נוסטלגיה – "כאן היתה אורווה"

IR2A0932-Urva-s

הערה: אין בכוונת רשומה זו לבטא ביקורת על קיבוץ חולדה וחבריו. אין גם כוונה להציג את המצב בחולדה כמייצג את מצב התנועה הקיבוצית, תנועה מפוארת ורבת זכויות, שנקלעה למשבר אידיאולוגי וכלכלי. הצילומים מראים רק כיצד השתנה נוף קיבוץ חולדה 50 שנה לאחר משלוח גלויות הברכה לראש השנה.

89 – ביאליק יום-יום

 

הקדמה

בשנת 1945 יצא לאור (הוצאת הקבוץ המאוחד) ספרו של חיים גליקסברג  "ביאליק יום יום".

חיים גליקסברג (הערך בויקיפדיה) היה צייר, שהתמחה בציור נופים ודיוקנאות. בשנת 1929 פגש בביאליק בתל אביב, הפך לידידו וליווה אותו במשך חמש שנים, עד לפטירתו של ביאליק ב-1934, והוא בן 61 שנים. גליקסברג צייר את מניה, אשתו של ביאליק וגם את ביאליק עצמו, אשר לשם כך ישב מולו במשך כשעתיים מידי בוקר, עד להשלמת הציורים. בספר "ביאליק יום-יום" מתעד גליקסברג את חייו ופעילותו של ביאליק וחבריו בתל אביב, לבושו ושפת הגוף שלו. כצייר הוא מתאר כל קמט בפניו, את צבע העיניים והמבט. הוא מצטט מאמרותיו, "הברקותיו" וזיכרונותיו של ביאליק ומעטר באיוריו וציוריו. בתוך כך מצטיירת דמותו של ביאליק ואנו יכולים גם להתוודע לחיי הרוח בתל אביב של אותן שנים, שנות הרחבה, בנייה ושגשוג בעיר העומדת לקראת חגיגות חצי יובל. ביאליק רוכב על סוס ברחובות העיר לאחר שהרופאים ציוו עליו את הרכיבה. גם העברית של 1945 מבצבצת מבין דפי הספר – הקיוסק ברח' רוטשילד נקרא בפי המחבר "סוכת גאזוז", מסעדה היא "בית אוכל", אך אם אין היא מגישה בשר היא נקראת "צמחוניה". המסעדה של תנובה נקראת "מחלבה". ביאליק משוחח באידיש, רוסית ועברית וניכר שנוח לו ביותר באידיש. בספר המרתק והמקסים מתאר ביאליק את תהליך היצירה של האמן והסופר בכלל ושלו עצמו בפרט.

ביאליק עלה לישראל בשנת 1924, לאחר שעבר מאודסה לגרמניה ב-1921. בשנת 1926 עבר לגור בבית שזכה לשם "בית ביאליק" עם רעייתו והוריה. שנים אלו היו חלק מתקופת השתיקה של ביאליק, אשר לאחר כתיבת "צנח לו זלזל" בשנת 1911 כתב עד למותו רק עוד תשעה שירים בלבד. אולם בשנים אלה היה פעיל מאוד בעריכת ספרים ובהוצאת ספרים לאור (יחד עם רבניצקי ופיכמן, בין השאר בהוצאת "דביר") והיווה גורם מרכזי בחיי הרוח והאמנות בתל אביב, אשר לא מעט בזכותו הפכה למרכז חיי תרבות. ספר זה מהווה עוד ביטוי להערצה לה זכה ביאליק עוד בחייו, על ידי אנשי רוח והציבור הרחב כולו. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" בשל התייחסותו בשיריו למאורעות לאומיים (כמו "על השחיטה" על הפוגרומים ברוסיה) ובגלל שהביוגרפיה האישית שלו תואמת ומייצגת את התהליך שעבר על יהדות רוסיה ומזרח אירופה באותה תקופה – תהליך החילון וההשכלה, תחיית השפה העברית, הכמיהה לארץ ישראל והעלייה אליה. ביאליק שנא תואר זה, ובכלל תיעב כל פעילות של עסקנות ציבורית שחייב מעמדו, והעדיף להיות הרחק מן ההמון הסוער, אולם עזר ותמך בכל פעילות תרבותית בחיי העיר, התרים כספים ותרם מכספו למוסדות תרבות והרבה לנאום בפתיחות של תערוכות ואירועים שונים (ב-1931 נפתח מוזיאון תל אביב לאומנות). לגליקסברג הוא אומר: "לו יכולתי למצוא לי חדר קטן, שאיש לא ידע את מקומי, – הייתי מאושר. הייתי סוגר את עצמי ועובד."

מן הספר מצטייר ביאליק כאדם של ניגודים, החווה מעברים חריפים במצבי הרוח. הוא אדם עצוב ומלנכולי, פוחד ממחלות וממוות, לעיתים פזור-נפש, אך נוהג גם לעשות מעשי משובה ו"למתוח" את חבריו ובני משפחתו בעזרת תחפושות, מעשי קונדס וכישרונו הדרמטי. ביאליק מלא רחמים וחומל על כל נזקק שעם סבלו הוא מזדהה עד סערת הנפש, אך הוא גם רתחן ומהיר חימה ולא חוסך משבטו ומלשונו החדה ממי שראוי לכך על פי דעתו. יחסיו עם אשתו מניה צוננים והוא חשוך ילדים, אך אוהב ילדים בכל מאודו. חי כחילוני אך קשור למסורת ולמקורות היהודיים בכל נימי נפשו.

ציטוטים מן הספר "ביאליק יום יום"

(*) – "לפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה בא להסתפר. במספרה ישבו ילדי הספר. אומר אלישע לעוזי: זהו ביאליק. – אל תקשקש, – אומר הקטן לבכור – ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק, בשעת נגיבת פניו ואומר: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו, כי ביאליק זה יסורים קשים מיסרים אותו עכשיו – ויצא."

(*) – "יצאנו מן הבית. הזמין אותי לבית-קפה, ביקש בירה. הוא גמע ונתן בי את עיניו מעל לכוס. – שמע-נא, למה הכל מציירים אותי, כשפני זועפות. זה לא נכון, בהחלט. הלא בעצם אין סלחן כמוני, ואני שוכח את הרעה שעושים לי. […] ו_ _ צייר אותי בקלות, מפני שהוא בעצמו, כנראה, קל. – צייר וצילם אותי כמה פעמים מכל הצדדים. בתמונה זו כאילו גהץ אותי בעשרה מגהצים. ואני מטבעי שונא את המסורק והמגוהץ. מקס באנד צייר אותי ומכר את התמונה באמריקה בכסף רב. גם חנה אורלוב כיירה אותי. נדמה לי, לא רע, אולם יודע אתה מה שאגיד לך? סקולפטורה אינה מדברת על לבי. לציור ולצבעים היתה לי תמיד משיכה משונה עוד מילדותי. נדמה לי, כי אילו הייתי צייר, הייתי הופך עולמות. שאלתיו, אם ניסה פעם לצייר ואמר, שניסה, אבל בעיקר חיות ועופות, כלבים, ציפרים וכו'."

(*) – "פרופ' ד. שור סיפר לי: ביום אביב אחד יפה פגש את ביאליק, שאמר לו: אלוהים ברא את האביב. אך בשביל מי ברא?… בשביל נערים ונערות פתאים."

(*) – בטקס פרידה מדיזנגוף של אגודת ידידי המוזיאון, לקראת צאתו לחו"ל לאיסוף תרומות עבור מוזיאון ת"א, ולאחר שדיזנגוף התלונן על כך שלא הצליח לאסוף תרומות בארץ, אומר ביאליק: "פני מתעוותים מבושה ולבי כואב למראה היחס הזר וההתנכרות של ציבורנו אל צרכי התרבות ונכסיה. בין-רגע שונו פניו. בין גבותיו נתעמקו חריצים, עיניו נפקחו לרווחה ואישוני עיניו התרוממו ונעשו אפורים-עכורים. על ראשו נתבלבלו שערותיו הבודדות ונדבקו אל מצחו הרחב. פעם בפעם הזיז את כוס המים, שנשפכו על המפה. צלו פרכס ונע על העמוד הלבן ועל הברוש שמאחוריו. –  …יש בתוכנו בעלי-יכולת, עשירים מופלגים, שאינם נוקפים אצבע קטנה למען ספרותנו ותרבותנו, ולמען המוזיאון בפרט, ערלי-לב אלה אוכלים מזבחי-מתים, רק כדי לקיים את הגוף וליהנות משאר הגשמיות, ולא תמצאו אותם בשום ענין ציבורי, מפחד, שמא יעלה להם הדבר בכמה לירות. הוא המה ורתח. קולוהרעים ושסע את האויר הדחוס. הוא הכה בחזקה על גבי השולחן ושכני, יהודי ספרדי מגושם, שנמנם כל הזמן, נזדקף בבהלה. – …מנהגי החזירות האלה הכו, לחרפתנו, שרשים עמוקים ביחוד בין בעלי היכולת." (הרעיון להקים מוזיאון לאמנות בת"א היה של ביאליק). ומיד אחר כך ממשיך גליקסברג לספר כיצד הלך ביאליק לבקש תרומה לטובת תיאטרון "הבימה" מאת אליעזר הופיין, מנהל בנק אנגלו-פלסטיין, וכשזה השיב את פניו ריקם "ביאליק יצא בחימה מן החדר וצעק בקול באולם הגדול ועל המדרגות: אסור לגדל חזיר בארץ ישראל."

(*) – בעת ציירו את ביאליק, שם גליקסברג לב שפניו של ביאליק משתנות כל העת בהשפעת מצב רוחו, אפילו צבע העיניים. כאשר הוא מעיר לביאליק על כך, אומר ביאליק: "– ככה! – חייך ואמר – כן, פני מתחלפים, כי גם אני מתחלף בכל רגע. אולי חוץ מבשעה שאני מדבר על עניין אחד. כבר אמרו לי ציירים דבר זה. אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. ואחד העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך…"

(*) – ביאליק שופך את ליבו בעת שהוא יושב מול גליקסברג המציירו, כאשר בתל אביב נעשות הכנות לחגיגות ברוב עם במלאת 60 לביאליק: "– אתה יודע, אני שונא את הרעש ואת הטאראראם. את הכבוד לא אהבתי מימי. אוהב אני להיות חפשי ורוצה גם יחס פשוט אלי, שהרי גם אני, מטבעי, יהודי פשוט, כאחד מן הרחוב. אינני סובל תשומת-לב מרובה: לא נוח לי בכך, כמו בכובע חדש, או בנעליים מצוחצחות. […] פעמים הייתי רוצה, שלא יכירוני – שאהיה יהודי סתם. גם כשאני עומד ומתחיל לנאום, יש לי הרגשה בלתי נעימה. מרגיש אני את עצמי בודד, ואלפי עיניים הנעוצות בי, מגדילות בלבי מעין אימתא דצבורא." וזכורות שורותיו של ביאליק כתגובה לנאום מליצי ונבוב שנשא לכבוד יובל החמישים שלו יצחק אלתרמן (אביו של נתן): שחה נפשי לעפר / תחת משא אהבתכם; / אללי, כי הייתי / איסתרא בלגינתכם.

על אמנות ועל תהליך היצירה

(*) עוד על תהליך היצירה – ביאליק היה ידוע בכך שכתב טיוטות רבות, כתב ומחק שוב ושוב עד שנחה דעתו מן היצירה שיצאה תחת ידו. הוא קם להביט על ציור הדיוקן שלו, אותו מצייר גליקסברג, ואז אומר: "מוצא חן בעיני שאתה מוחק ומתקן. סימן, שאתה מבקש את עצמך. כל יצירה, שיש בה ממש, נקנית ביסורים. אל תקרא אמנות, אלא נאמנות!. מסתובב במהירות אלי: – הלא אמת ואמן משורש אחד. אני מחקתי יותר משכתבתי, […] אבל אל תחשוב שכל אחד רשאי למחוק ולתקן; דווקא על ידי כך נעלמים לעתים קרובות הרעננות, הרעיון, הברק הראשון, והיצירה הולכת לאיבוד. רק כשרון גדול יכול לגמור את העבודה עד הסוף בלי שירגישו את הזיעה. […] צריך להתרומם ולהשתחרר מן החומר. האוכל להגיד איך "יצא" השיר? זה יוצא מאליו, מתחת לסף ההכרה, בלא יודעים. תקרא לזה איך שתחפוץ: אינסטינקט, אינטואיציה, אמוציה, רוח הקודש – זה הכל ביצירה. והוסיף: – כלומר, מבין אתה, יכול אני להסביר איך כתבתי, אך עד גבול ידוע; אפשר לתאר את המלאכה, את המטבח, את הטכניקה של השיר, ואחרי זה לא אוכל להגיד מאומה, כשם שלא אוכל להסביר איך נברא העולם. הלא יצירה אמיתית נבראת במצב של טירוף-הדעת."

בתמונה על הקיר – דיוקן אחד העם

(*) – על המיצג "חלום יעקב" שהוכן לתהלוכת פורים בשנת 1933 כתב ביאליק: "מדת השמים על ראש כל עם כמדת הארץ אשר תחת רגליו" (בתחילה כתב 'אדמה' אחר כך שינה ל-'קרקע' ולבסוף כתב 'ארץ'.

(*) – רשרוש – ביאליק וגליקסברג עומדים ברחוב. "אותה שעה חלפה צעירה בשמלה ירוקה, הפכה פניה לאחוריה. – (אומר ביאליק): כדרך לטאה. הראית פעם לטאה המחזירה ראשה בגנדרנות, ממצמצת בעינים חדות, מרשרשת ונעלמת." המעניין במשפט זה, מלבד כושר ההבחנה של ביאליק, היא העובדה שאת המלה "רשרוש" המציא ביאליק, והיא התקבלה מיד ופשטה בספרות העברית.

(*) – גליקסברג מתאר כיצד לא מצליח ביאליק להיגמל מעישון, למרות רצונו. קשה היה לו להתגבר על יצרו. "ביאליק הפסיק לעשן לאחר שישב פעם במחלבה "בריאות" בשדר' רוטשילד בחברת אחד-העם ורבניצקי. את אחה"ע אחזה פתאום התקפה קשה של מחלתו, שבאה לו, לפי דברי אחה"ע עצמו, מרוב עישון. ביאליק נידכדך מאוד, וכשיצא משם אמר לרבניצקי: – נו, מעכשיו איני מעשן עוד! ולמכר הראשון שיזדמן בדרכי אמסור את קופסת-הכסף לסיגריות." ביאליק לא עישן כמה חודשים, אך כאשר הציע לו מישהו סיגריה חזר לעשן עד אחרית ימיו. וידועה הגדרתו של ביאליק לסיגריה: בקצה אחד אש, בקצה השני טיפש, ובאמצע עשב יבש.

(*) – כאשר ראה לראשונה את הציור של אשתו, אותו צייר גליקסברג בעת שביאליק היה בחו"ל, אמר: "כן זאת היא. הרבה מצאת בה. היא נאמנה מאוד, ודבר זה הצלחת למסור. הלא אני מכיר אותה יפה. היא שקטה ונאמנה. […] אקח את התמונה ואתלנה בקאבינט שלי. צר לי שלא ציירו אותה לפני שלושים שנה. היתה אז בעלת גוף עדין מאוד ושערות יפות להפליא. תאמין לי, שאין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות, המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם. […] ועוד אגיד לך: איני סובל אהבה בקול רם, כשם שנוהג _ _ _ עם אשתו."

מניה, רעייתו של ביאליק

88 – גולדה

בימים אלו של חגי תשרי אנו מציינים 44 שנים למלחמת יום הכיפורים. בזיכרון הקולקטיבי ובמה שנקרא "דעת הקהל" (מעניין שמקורו של ביטוי זה בתפילת קול נדרי) מסומנת ראש הממשלה גולדה מאיר לדיראון עולם כמי ששיקוליה המוטעים (בייחוד באי גיוס מוקדם של מילואים) היו חלק מן "המחדל" או "הקונספציה" שהביאו לתוצאות של מלחמה נוראה זו. הציבור הרחב לא הסכים עם החלטות וועדת אגרנט אשר ניקתה את הדרג המדיני מאחריות ישירה והטילה את מלוא האשמה על הדרג הצבאי, בעיקר על הרמטכ"ל דדו. בספרה האוטוביוגרפי של גולדה מאיר "חיי" שנכתב שנתיים לאחר המלחמה (במקור עבור הקוראים בחו"ל), (1975, ספרית מעריב), מצאתי כיצד גולדה עצמה מתארת, מנקודת מבטה האישית, את השתלשלות העניינים לפני המלחמה, בעיצומה ולאחריה. מבלי שאנקוט עמדה בסוגיית האשמה והמחדל, מצאתי שדבריה של גולדה כנים ונוגעים ללב, וברצוני להציגם כאן. על מנת לבסס את הדברים מנקודת מבט נוספת, אובייקטיבית ושקולה, אביא כמה ציטוטים מאת מי שהיה נשיא המדינה באותו זמן, פרופ' אפרים קציר, מתוך ספרו האוטוביוגרפי המרתק "סיפור חיים" (2008, הוצאת כרמל). (גולדה מאיר פעלה למינויו של קציר לנשיא על מנת למנוע את מינויו הוודאי של יצחק נבון. 4 חודשים לאחר שנכנס לתפקידו פרצה המלחמה).

Golda-1-s

אתחיל מן הישיבה הגורלית שהתקיימה בלשכתה של גולדה ביום ששי, ערב יום הכיפורים, יום אחד לפני פרוץ המלחמה. בדיעבד מודה גולדה בטעות של אי גיוס המילואים, ובכך שקיבלה את דעת הרמטכ"ל, שר הבטחון (דיין) וראש אמ"ן. כותבת גולדה: "אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת, והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימי. לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים". ועל הימים הראשונים של המלחמה כותבת גולדה: "לא אנסה אפילו לתאר איך היו הימים הללו בשבילי. די לי שאומר, נדמה לי, שלא יכולתי אפילו לבכות כשהייתי לבדי."

Golda-2-s

Golda-3-s

Golda-4-s

Golda-5-s

בנקודה זו אני מדלג על תיאור המגעים עם ארצות הברית והרכבת האוירית שהביאה במטוסי הגלקסי הענקיים נשק ותחמושת חיוניים, החל מהיום התשיעי למלחמה (23,000 טונות של אמצעי לחימה ב-670 טיסות). כותבת גולדה: "כאשר שמעתי שהמטוס נחת בלוד בכיתי בפעם הראשונה מאז התחילה המלחמה, אם גם לא בפעם האחרונה".  אצטט רק קטע אחד בו מזכירה גולדה בלשון המעטה את מלחמות הגנרלים בדרום ואת שליחותו של בר-לב לחזית זו: "בר-לב חזר מן הצפון ואנו שלחנו אותו לדרום לישר את ההדורים שצצו שם מפני שבין האלופים בשטח היו חילוקי-דעות חמורים ביותר בנוגע לטכסיסים שצריך לנקוט. […] יש לו צורת דיבור אטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: "ג-ו-ל-ד-ה, יהיה בסדר, אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם", ידעתי שהגלגל התהפך".

וכך כותב אפרים קציר על חלקו של בר-לב במלחמת יום הכיפורים: (אחרי שהוא מזכיר את המחלוקות הקשות בין המפקדים בחזית הדרום ואת כשלון הכוחות הישראלים להדוף את הצבא המצרי אל מעבר לתעלת סואץ) " ושוב נישאו העיניים אליו, כמי שיוכל להשליט סדר ולהפוך את הקערה על פיה. הוא מונה למפקד החזית ויצא למוצב הפיקוד באום חשיבה. השמועה אמרה שבהגיעו לשם הודיע כי ראשית חכמה עליו לישון שעה-שעתיים, ובכך כמו בהנפת מטה קסמים, המחיש כי אין שום מקום לאבדן עשתונות ושם קץ בבת-אחת למהומה. […] למיטב ידיעתי, חלק נכבד מהניצחון הצבאי שהושג בסופו של דבר בחזית המצרית רשום על שמו." 

נשוב לדבריה של גולדה, על התמודדותה עם משפחות הנעדרים ועם חוסר הוודאות לגבי השבויים. בימים הראשונים של המלחמה, נמנעה הממשלה מלפרסם את מספר האבידות של כוחותינו, משיקולי מורל. רק בתאריך 14 לאוקטובר פורסמה רשימת האבידות הראשונה – 656 חללים.

Golda-6-s

Golda-7-s

ב-11 בנובמבר 1973 1973 נחתם ההסכם בין ישראל למצרים בקילומטר 101 של כביש קהיר-סואץ. כותבת גולדה: "אבל עדיין לא ידענו שום דבר על השבויים שלנו בסוריה, וכמעט בכל יום היו הלוויות צבאיות של בחורים שנהרגו בסיני ורק עכשיו מצאו את גופותיהם המפוחמות בחול, זיהו אותן והביאון לקבורה. גרוע מכל, למרות ההרגשה הגוברת שהפעם אולי תתפתח הפרדת-הכוחות ותהיה לשלום אמיתי, היה הלך-הרוח הכללי בישראל קודר מאד. מכל שכבות האוכלוסיה באו דרישות להתפטרות הממשלה, האשמות שמצב כוננותו הירוד של הצבא היה תוצאה של מנהיגות לקויה, של שאננות ושל חוסר כל תקשורת בין הממשלה והעם. […] חלק גדול מן הזעקה היה אמיתי. רובה, בעצם, היתה ביטוי טבעי להתפלצות משורת התקלות הקטלנית שהתרגשה ובאה. באותה סערת מחאה דרשו לא רק את התפטרותי או את התפטרותו של דיין: זו היתה קריאה לסלק מן הבימה כל אדם שאפשר היה בכלל להטיל עליו אחריות למה שהתרחש ולהתחיל מבראשית באנשים חדשים, אנשים יותר צעירים, אנשים שלא הוכתמו בהאשמה שהוליכו את האומה שולל. זאת היתה תגובה קיצונית על המצב הקיצוני שבו נמצאנו, ולכן, גם אם היתה מכאיבה מאד, אפשר היה להבין אותה. אבל חלק מן ההתפרצות היה זדוני, וחלק ממנה היה פשוט דמגוגיה, וצבירת הון פוליטי מטרגדיה לאומית על ידי האופוזיציה."

Golda-13-s

ביום האחרון של דצמבר 1973 נערכו בחירות והסתבר שמפלגת המערך שמרה על כוחה למרות המחאה הציבורית וירדה רק ב-4 מנדטים. (ביום הראשון של חודש זה הלך לעולמו דוד בן-גוריון). למרות רצונה של גולדה להתפטר, היא נענתה ל"דין התנועה" והרכיבה את הממשלה החדשה, תוך שהיא מתעקשת לכלול בה את משה דיין כשר ביטחון. אך חודש בלבד לאחר כינון הממשלה (מרס 1974) התפטרה גולדה מאיר (11 באפריל 1974), כאשר פורסם הדוח הראשון החלקי של וועדת אגרנט. בעצם היום שבו הגישה גולדה את התפטרותה לנשיא קציר, השתלטו 3 מחבלים מן החזית העממית של אחמד ג'יבריל על שתי דירות בקריית שמונה ורצחו 16 אזרחים. כך מתארת גולדה את אותם ימים, בפרק האחרון של ספרה, לו היא קראה "סוף הדרך":

Golda-8-s

Golda-9-sGolda-10-sGolda-11-s

כותב על כך אפרים קציר"במהלך המלחמה היטבתי לעמוד על כמה היבטים באישיותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. כל מה ששמעתי עד אז על נחישות האופי שלה התגלה לי עתה בעליל. היא ידעה בבירור כי לאחר הפסקת האש יהיה עליה להתמודד עם שאלות קשות מאוד שהיא תציג לעצמה, שיעלו בזירה הפוליטית, שיתעוררו בציבור הרחב, ובוודאי בקרב המשפחות השכולות. לא היה לה ספק מהו כובד האחריות המוטל על כתפיה כמי שעמדה בראשות הממשלה כאשר מדינת ישראל נקלעה בהפתעה כה גדולה למצוקה כה גדולה. לימים סיפרה לי שברגעים מסוימים, כשחשבה על כל מה שקרה, עלה בדעתה להתאבד. אולם בו בזמן היא הבינה כי לא זו העת לחילופים ליד ההגה או לחשבון נפש מיוסר של הקברניט. […] כל מי שהיה לו שיח ושיג אתה בתקופת המלחמה פגש אדם בוטח לחלוטין בניצחון הישראלי, בלי שמץ של הרהור על חורבן הבית השלישי [רמז למשה דיין – א.ר.]. היא ניהלה את העניינים ביד רמה, הכריעה במהירות בכל מחלוקת שהוצגה בפניה ודרבנה את כל הגברים הצעירים ממנה, ובהם שרים וגנרלים, שהקיפו אותה והפגינו תהיות לא מעטות. […] הסיבה הישירה להתפטרותה של ראש הממשלה היתה הדוח החלקי הראשון של ועדת אגרנט, שהוגש לממשלה ב-1 באפריל 1974. ראש נממשלה הביאה עותק של הדוח הזה ללשכתי מיד לאחר שעיינה בו, ועם בואה ראיתי שהיא נסערת עד עמקי נשמתה. היא מיהרה להסביר לי שמסקנות חברי הועדה בתחום הפרסונלי אינן נראות לה הוגנות." (כלומר – גולדה חשבה שהוועדה טעתה במסקנותיה המחמירות לגבי הרמטכ"ל דוד אלעזר, והחליטה להתפטר למרות שהוועדה לא מצאה פגם בתפקודה האישי, ותלתה את הליקויים בהיעדר הגדרה ברורה של חלוקת הסמכויות בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל; היעדר פלורליזם בהערכות המודיעין  וחסרונו של יועץ לענייני מודיעין ליד ראש הממשלה).

הערות העורך

תפקודה של גולדה במלחמת יום הכיפורים וכן מסקנות וועדת אגרנט העלו לדיון את השאלה האם לראש הממשלה חייב להיות רקע בטחוני. היו  שטענו לאחר המלחמה כי אין לבוא לגולדה מאיר בשום טענות, משום שהיא אשה, ללא רקע צבאי, אשר סמכה על המומחים הביטחוניים שהיו בסביבתה והוליכו אותה שולל. כמה שנים קודם לכן הציע מן האופוזיציה ח"כ מנחם בגין להעניק לנשיא המדינה את תואר המפקד העליון של הכוחות המזוינים בישראל וכן את הסמכות למינוי הרמטכ"ל, כפי הנהוג בארצות הברית. בשנת 1976 נחקק חוק יסוד: הצבא, שהגדיר את הממשלה כולה כמפקד העליון של צ.ה.ל וקבע בכך כי ראש הממשלה אינו יכול לגלגל את האחריות ממנו והלאה. אך השאלה נותרה פתוחה: האם השיטה הדמוקרטית שלנו תצמיח תמיד קברניטים בעלי כישורים מתאימים בתחום הביטחוני, הערוכים להכרעות אסטרטגיות?

 

87 – קבר ניקנור ו"אנשי הגן"

רשומה זו נכתבת לרגל עליית הסרט הדוקומנטרי "אנשי הגן" לרשת, לצפייה חופשית.

הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים נוסד בשנת 1931, אך טומן בחובו עדויות ארכיאולוגיות בנות אלפי שנים והיבטים היסטוריים, ציוניים ותרבותיים מגוונים. גן זה הוא פינה קסומה שטרם נחשפה כיאות הן לקהל הרחב והן לקהילת הבוטנאים וחובבי הטבע. בהגדרתו זהו גן בוטני, אך הוא גם בעל חשיבות היסטורית וארכיאולוגית רבה – נכס מורשת ייחודי.

במגזין האינטרנטי "כלנית" פורסם מאמרי על הגן הבוטני, הכולל גם את ההיבט הבוטני-מדעי של הגן: ואפשר לקרוא את המאמר הנרחב כאן.     במסגרת רשומה זו, כמנהג בלוג זה העוסק ב"נושנות" אזכיר רק את האתר ההיסטורי-ארכיאולוגי המצוי בתחומי הגן – קבר ניקנור וסיפורו המופלא.

אך תחילה לסרט "אנשי הגן". סרט באורך 72 דקות (בימוי, צילום ועריכה – אורי רוזנברג)


הגן הבוטני בהר הצופים מושך אליו אוהבי טבע, מתקני עולם, זוגות אוהבים ואת אלו הבאים למצוא בו מפלט וריפוי למצוקתם. הסרט "אנשי הגן" מתאר, על רקע מראות הגן, את המרקם האנושי המיוחד של צוות העובדים בגן ומבקריו, ומפגיש את הצופה עם פניה השונים של החברה הישראלית. בעזרת האנשים שהגן מהווה מרכיב מרכזי בחייהם, מנסה הסרט לחשוף את סוד הקסם של הגן. במרחק כמה עשרות מטרים מן השקט והרוגע, הצל ופכפוך המים, בכפר עיסאוויה, מתקיימת מציאות שונה לחלוטין.

לינק לסרט עם כתוביות בעברית:    לינק לסרט עם כתוביות באנגלית:


ובחזרה אל ההיסטוריה:

הגן הבוטני בהר הצופים הוקם בשנת 1931 על ידי פרופ' אוטו ורבורג, ראש המחלקה לבוטניקה של "המכון לחקר טבע ארץ ישראל" באוניברסיטה העברית (וכן מבכירי המנהיגים הציוניים והנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית) ופרופ' אלכסנדר איג, ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל (ראה רשומה אודותיו בנושנות). היה זה הגן הבוטני של צמחי הבר של ארץ ישראל הראשון בישראל (קדם לו הגן במקווה ישראל שמטרתו העיקרית היתה אינטרודוקציה של צמחי תרבות וגינון מחו"ל), ומן הראשונים בעולם כגן אקולוגי, אשר היה מבחינה זו חדשני והקדים את זמנו בעשרות שנים. בין השנים 1948 – 1967 היה קמפוס האוניברסיטה העברית ובתוכו הגן הבוטני, חלק מן "המובלעת" שבהר הצופים – אזור מפורז ישראלי (שכלל גם את הכפר עיסאוויה) המוקף בשטח הכבוש על ידי הירדנים. הגן שמש כקו מגן של מגיני ההר, נחפרו בו תעלות קשר ונבנו עמדות מגן. כיסוי תעלות הקשר ופינוי המוקשים נעשו מיד אחרי מלחמת ששת הימים (כאשר גל מתנדבים מכל העולם הגיע לירושלים).

ראשית הקמפוס

מראה קמפוס הר הצופים באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת – מבט ממזרח. מקור: ספריית הקונגרס

קבר ניקנור

בתחום הגן הבוטני מצוי אתר ארכיאולוגי בעל חשיבות רבה, אשר כמעט והפך לפנתיאון לאומי לגדולי האומה ומנהיגיה.

בשנת  1887 רכשו הזוג סיר ג'ון אדוארד גריי היל ורעייתו הציירת קרוליין, מן העיירה בירקנהד הסמוכה לליברפול,  חלקת אדמה בחלק הצפוני של הר הזיתים (שמו של אזור זה שונה ל"הר הצופים" רק במאה העשרים) והקימו שם אחוזת קיץ הכוללת מטעים ומבנים, בה שהו כמה חודשים בשנה. בשנת 1902 במסגרת עבודות להכשרת הקרקע באחוזה, התגלתה במקום מערת קבורה ובה שבע גלוסקמאות. למקום הגיעו גלדיס דיקסון, בתו של הקונסול הבריטי וארכיאולוגית חובבת וסטוארט מקליסטר הנציג הבכיר של "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל" אשר הגיעו למסקנה שזוהי מערת קבורה מתקופת בית שני (המאה ה-1 לספירה). דיקסון שלחה את אחת הגלוסקמאות, שעליה נחקקה כתובת ביוונית ועברית ללונדון והארכיאולוג הצרפתי שרל קלרמון גנו פענח את הכתובת:

"העצמות של נקנור מאלכסנדריה אשר עשה את הדלתות ניקנור אלכסא".

קלרמון שייך את מערת הקבורה לניקנור איש אלכסנדריה, אשר תרם את שערי הנחושת לבית המקדש שבנה הורדוס, כפי המסופר באגדה הנודעת בשם "נס ניקנור" המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, ובמקורות יהודיים נוספים (כמו "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס). וזהו הטקסט המופיע בתלמוד:

אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו – היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה.    (מסכת יומא, דף לח ע"א)

עוד מספרת האגדה, שבשל הנס שהתרחש לדלתות הנחושת, הן לא צופו בזהב בעת שהותקנו בבית המקדש, אך קרן מהן בוהק רב.

הגילוי המרעיש עורר התרגשות רבה משום שבעזרת ממצא ארכיאולוגי בן 2000 שנה ניתן לאמת מקור ספרותי-היסטורי.

בשנת 1913 נפגש סיר ג'ון גריי היל עם ד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ ישראלי" וניהל עמו משא ומתן למכירת שטח האחוזה אותו ייעדו הגופים הציוניים להקמת אוניברסיטה. סוכם שעבור שטח האחוזה ישולמו לסיר גריי 21,500 לי"ש. ג'ון וקרוליין שבו לאנגליה וזמן קצר אחר-כך פרצה מלחמת העולם הראשונה והאחוזה נתפסה בידי הצבא הטורקי שאכסן בה חיילים וסוסים ובזז את תכולת הבניינים. סיר גריי נפטר בבירקנהד ולא זכה עוד לבקר בארץ הקודש.

בחורף 1917 נכנסו כוחות הצבא הבריטי לירושלים שנכנעה ללא קרב. ארבעה חודשים לאחר שגנרל אלנבי הודיע לקרוליין על שחרור האחוזה, ב-1 ליולי 1918, הונחה אבן הפינה (למעשה 13 אבנים) לבניין האוניברסיטה העברית בשטח זה. בתאריך 1 לאפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה בטקס רב-רושם בתיאטרון (הידוע כאמפיתיאטרון) הנשקף אל מדבר יהודה וים המלח.

בשנים 1928 – 1929 ערך הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) חפירה מחודשת בקבר ניקנור ומצא קברים נוספים במקום. הקירטון הרך בשלוחת הר הצופים מאפשר חציבה קלה של קברים ואכן בשטח ההר נתגלו כמאה קברים עתיקים ורבים כנראה עדיין לא נחשפו. סוקניק הגיע למסקנה שבקבר ניקנור לא קבור ניקנור תורם דלתות המקדש עצמו, אלא צאצאיו ניקנור ואלכסא.

מנחם אוסישקין, ממנהיגי "חובבי ציון", נשיא הקק"ל ונשיא הוועד הפועל הציוני הגה את הרעיון להפוך את מתחם קבר ניקנור לפנתיאון לאומי ציוני "מקום מנוחת עולם לאנשי שם יהודים". ואכן בשנת 1934 הועלו מאודסה עצמותיו של יהודה לייב פינסקר, מורו ורבו של אוסישקין, מייסד אגודת "חובבי ציון" ומחבר המסה "אוטואמנציפציה", אשר נפטר בשנת 1891, והן הונחו בארון עופרת במערת הקבורה משלהי בית שני במתחם קבר ניקנור.

Nikanor txt PHG1069148-1

מתחם קבר ניקנור 1934. משמאל למעלה: הספרייה הלאומית (כיום הפקולטה למשפטים). מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

אוסישקין ציווה בצוואתו לקבור גם אותו במקום זה, וארונו הונח לצד ארונו של פינסקר בשנת 1941. רעיון הפנתיאון הלאומי נזנח בשל הפיכת הר הצופים למובלעת במלחמת העצמאות, וכן בשל קשיים הלכתיים, והאתר שנבחר למטרה זו הוא חלקת גדולי האומה בהר הרצל. הגלוסקמה של משפחת ניקנור נותרה במוזיאון הבריטי בלונדון ולא הוחזרה לישראל.

Ussishkin PDF-1-JPG-crop-II-S

טקס 30 למותו של אוסישקין. על קברו שקיות קרקע שהובאו על ידי נציגים מכל ישובי הארץ (בתמונה השמאלית). מתחת לדגל: ארון העופרת עם עצמותיו של פינסקר.

מערות הקבורה במתחם קבר ניקנור שמשו את מגיני ההר לאיחסון נשק וחומרי-נפץ ונוקו במבצע שיקום הגן בראשית שנות השבעים. הן נותרו זנוחות וחתומות במשך עשרות שנים, עד למבצע השיקום והשחזור בראשותו של רן מורין בשנת 2007.

קבר אוסישקין

קבריהם של אוסישקין ופינסקר במערת הקבורה מימי בית שני, לאחר שיפוץ האתר. צילום אורי רוזנברג

עם פתיחת אולם III המרכזי במערכת הקבורה, נתגלתה בו מערכת שורשים מסועפת אשר מכסה את קירות המערה ושייכת לעץ התאנה הקטן שעדיין גדל בפתחה של מערת הקבורה.

שורשי תאנה

שורשי עץ התאנה המכסים את קירות מערת הקבורה. צילום: אורי רוזנברג

את עץ התאנה המופלא ואת משמעותם המיסטית של שורשיו אפשר לראות בסרט "אנשי הגן".

 

86 – לעזרת הרופא (1952)

לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון "דבר" – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: "לעזרת הרופא". טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

BG-AL 1-s

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 2-sBG-AL 3-sBG-Al 4-sBG-Al 7-s

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה "את"):

BG-Al 8-s

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 9-sBG-Al 10-sBG-Al 11-s

BG-Al 12-s

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

PHKH1280145

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

PHPS1332782

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד"ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ"לים, תחילה ד"ר יוסף מאיר ואחריו ד"ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ"לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד"ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר"י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח"כ לבי"ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה"ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד"ר שיבא במחנה העולים של הג'וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע "מרבד הקסמים" (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ'ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

NKH405676KRA900

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד"ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר "להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז"ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

85 – "מלב אל לב" – ליום הזיכרון תשע"ז

הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

BG-1-s

עיצוב כריכת הספר – סול (שלום) בסקין, צייר ופסל, קצין באלכסנדרוני

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

גוילי אש, כרך שלישי

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

משה ירוסט

משה ירוסט ז"ל

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

BG-yaroset-s

BG-Yatoset-3-s

Yaroset-2-s

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

מכתב ב-ג א צבי ירוסט

מכתב ב.ג צבי ירוסט 1

מכתב ב.ג צבי ירוסט 2

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם "גן הלוחם", בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

צבי ירוסט 1מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

צבי ירוסט 6

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

צבי ירוסט 4

צבי ירוסט 5

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

צבי ירוסט עיתון בית שאן

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

BG Shami 1-s

BG Shami 2-sרבקה שמי היא אמו של אהרון (ג'ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג'ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ"ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג'ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג'ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג'ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג'ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ספר ג'ימי

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

BG Guber 1-s

BG Guber 2-s

BG Guber 3-s

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה. רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל"קרן המגן" של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח"כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

1188px-Kastina_E3

מעברת קסטינה 1950

800px-Rivka_and_Mordechai_Guber_-_Nehora_1959

רבקה ומרדכי גובר בנהורה, 1959, רבקה לבשה תמיד שחורים

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה "לא קראתי, חייתי את הספר". בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם "אם הבנים". כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון "שבת בנהורה" על רבקה ומרדכי גובר

image

image (1)

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט "מלב אל לב". כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

BG white-1-s

BG white-2-s

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון "לב הכרמל" בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי "דאר היום" (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב"י (זאב ז'בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע"ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע"ש עיתון עברי נוסף "החבצלת" (1863 – 1911) של דב פרומקין.