87 – קבר ניקנור ו"אנשי הגן"

רשומה זו נכתבת לרגל עליית הסרט הדוקומנטרי "אנשי הגן" לרשת, לצפייה חופשית.

הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים נוסד בשנת 1931, אך טומן בחובו עדויות ארכיאולוגיות בנות אלפי שנים והיבטים היסטוריים, ציוניים ותרבותיים מגוונים. גן זה הוא פינה קסומה שטרם נחשפה כיאות הן לקהל הרחב והן לקהילת הבוטנאים וחובבי הטבע. בהגדרתו זהו גן בוטני, אך הוא גם בעל חשיבות היסטורית וארכיאולוגית רבה – נכס מורשת ייחודי.

במגזין האינטרנטי "כלנית" פורסם מאמרי על הגן הבוטני, הכולל גם את ההיבט הבוטני-מדעי של הגן: ואפשר לקרוא את המאמר הנרחב כאן.     במסגרת רשומה זו, כמנהג בלוג זה העוסק ב"נושנות" אזכיר רק את האתר ההיסטורי-ארכיאולוגי המצוי בתחומי הגן – קבר ניקנור וסיפורו המופלא.

אך תחילה לסרט "אנשי הגן". סרט באורך 72 דקות (בימוי, צילום ועריכה – אורי רוזנברג)


הגן הבוטני בהר הצופים מושך אליו אוהבי טבע, מתקני עולם, זוגות אוהבים ואת אלו הבאים למצוא בו מפלט וריפוי למצוקתם. הסרט "אנשי הגן" מתאר, על רקע מראות הגן, את המרקם האנושי המיוחד של צוות העובדים בגן ומבקריו, ומפגיש את הצופה עם פניה השונים של החברה הישראלית. בעזרת האנשים שהגן מהווה מרכיב מרכזי בחייהם, מנסה הסרט לחשוף את סוד הקסם של הגן. במרחק כמה עשרות מטרים מן השקט והרוגע, הצל ופכפוך המים, בכפר עיסאוויה, מתקיימת מציאות שונה לחלוטין.

לינק לסרט עם כתוביות בעברית:    לינק לסרט עם כתוביות באנגלית:


ובחזרה אל ההיסטוריה:

הגן הבוטני בהר הצופים הוקם בשנת 1931 על ידי פרופ' אוטו ורבורג, ראש המחלקה לבוטניקה של "המכון לחקר טבע ארץ ישראל" באוניברסיטה העברית (וכן מבכירי המנהיגים הציוניים והנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית) ופרופ' אלכסנדר איג, ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל (ראה רשומה אודותיו בנושנות). היה זה הגן הבוטני של צמחי הבר של ארץ ישראל הראשון בישראל (קדם לו הגן במקווה ישראל שמטרתו העיקרית היתה אינטרודוקציה של צמחי תרבות וגינון מחו"ל), ומן הראשונים בעולם כגן אקולוגי, אשר היה מבחינה זו חדשני והקדים את זמנו בעשרות שנים. בין השנים 1948 – 1967 היה קמפוס האוניברסיטה העברית ובתוכו הגן הבוטני, חלק מן "המובלעת" שבהר הצופים – אזור מפורז ישראלי (שכלל גם את הכפר עיסאוויה) המוקף בשטח הכבוש על ידי הירדנים. הגן שמש כקו מגן של מגיני ההר, נחפרו בו תעלות קשר ונבנו עמדות מגן. כיסוי תעלות הקשר ופינוי המוקשים נעשו מיד אחרי מלחמת ששת הימים (כאשר גל מתנדבים מכל העולם הגיע לירושלים).

ראשית הקמפוס

מראה קמפוס הר הצופים באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת – מבט ממזרח. מקור: ספריית הקונגרס

קבר ניקנור

בתחום הגן הבוטני מצוי אתר ארכיאולוגי בעל חשיבות רבה, אשר כמעט והפך לפנתיאון לאומי לגדולי האומה ומנהיגיה.

בשנת  1887 רכשו הזוג סיר ג'ון אדוארד גריי היל ורעייתו הציירת קרוליין, מן העיירה בירקנהד הסמוכה לליברפול,  חלקת אדמה בחלק הצפוני של הר הזיתים (שמו של אזור זה שונה ל"הר הצופים" רק במאה העשרים) והקימו שם אחוזת קיץ הכוללת מטעים ומבנים, בה שהו כמה חודשים בשנה. בשנת 1902 במסגרת עבודות להכשרת הקרקע באחוזה, התגלתה במקום מערת קבורה ובה שבע גלוסקמאות. למקום הגיעו גלדיס דיקסון, בתו של הקונסול הבריטי וארכיאולוגית חובבת וסטוארט מקליסטר הנציג הבכיר של "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל" אשר הגיעו למסקנה שזוהי מערת קבורה מתקופת בית שני (המאה ה-1 לספירה). דיקסון שלחה את אחת הגלוסקמאות, שעליה נחקקה כתובת ביוונית ועברית ללונדון והארכיאולוג הצרפתי שרל קלרמון גנו פענח את הכתובת:

"העצמות של נקנור מאלכסנדריה אשר עשה את הדלתות ניקנור אלכסא".

קלרמון שייך את מערת הקבורה לניקנור איש אלכסנדריה, אשר תרם את שערי הנחושת לבית המקדש שבנה הורדוס, כפי המסופר באגדה הנודעת בשם "נס ניקנור" המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, ובמקורות יהודיים נוספים (כמו "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס). וזהו הטקסט המופיע בתלמוד:

אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו – היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה.    (מסכת יומא, דף לח ע"א)

עוד מספרת האגדה, שבשל הנס שהתרחש לדלתות הנחושת, הן לא צופו בזהב בעת שהותקנו בבית המקדש, אך קרן מהן בוהק רב.

הגילוי המרעיש עורר התרגשות רבה משום שבעזרת ממצא ארכיאולוגי בן 2000 שנה ניתן לאמת מקור ספרותי-היסטורי.

בשנת 1913 נפגש סיר ג'ון גריי היל עם ד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ ישראלי" וניהל עמו משא ומתן למכירת שטח האחוזה אותו ייעדו הגופים הציוניים להקמת אוניברסיטה. סוכם שעבור שטח האחוזה ישולמו לסיר גריי 21,500 לי"ש. ג'ון וקרוליין שבו לאנגליה וזמן קצר אחר-כך פרצה מלחמת העולם הראשונה והאחוזה נתפסה בידי הצבא הטורקי שאכסן בה חיילים וסוסים ובזז את תכולת הבניינים. סיר גריי נפטר בבירקנהד ולא זכה עוד לבקר בארץ הקודש.

בחורף 1917 נכנסו כוחות הצבא הבריטי לירושלים שנכנעה ללא קרב. ארבעה חודשים לאחר שגנרל אלנבי הודיע לקרוליין על שחרור האחוזה, ב-1 ליולי 1918, הונחה אבן הפינה (למעשה 13 אבנים) לבניין האוניברסיטה העברית בשטח זה. בתאריך 1 לאפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה בטקס רב-רושם בתיאטרון (הידוע כאמפיתיאטרון) הנשקף אל מדבר יהודה וים המלח.

בשנים 1928 – 1929 ערך הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) חפירה מחודשת בקבר ניקנור ומצא קברים נוספים במקום. הקירטון הרך בשלוחת הר הצופים מאפשר חציבה קלה של קברים ואכן בשטח ההר נתגלו כמאה קברים עתיקים ורבים כנראה עדיין לא נחשפו. סוקניק הגיע למסקנה שבקבר ניקנור לא קבור ניקנור תורם דלתות המקדש עצמו, אלא צאצאיו ניקנור ואלכסא.

מנחם אוסישקין, ממנהיגי "חובבי ציון", נשיא הקק"ל ונשיא הוועד הפועל הציוני הגה את הרעיון להפוך את מתחם קבר ניקנור לפנתיאון לאומי ציוני "מקום מנוחת עולם לאנשי שם יהודים". ואכן בשנת 1934 הועלו מאודסה עצמותיו של יהודה לייב פינסקר, מורו ורבו של אוסישקין, מייסד אגודת "חובבי ציון" ומחבר המסה "אוטואמנציפציה", אשר נפטר בשנת 1891, והן הונחו בארון עופרת במערת הקבורה משלהי בית שני במתחם קבר ניקנור.

Nikanor txt PHG1069148-1

מתחם קבר ניקנור 1934. משמאל למעלה: הספרייה הלאומית (כיום הפקולטה למשפטים). מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

אוסישקין ציווה בצוואתו לקבור גם אותו במקום זה, וארונו הונח לצד ארונו של פינסקר בשנת 1941. רעיון הפנתיאון הלאומי נזנח בשל הפיכת הר הצופים למובלעת במלחמת העצמאות, וכן בשל קשיים הלכתיים, והאתר שנבחר למטרה זו הוא חלקת גדולי האומה בהר הרצל. הגלוסקמה של משפחת ניקנור נותרה במוזיאון הבריטי בלונדון ולא הוחזרה לישראל.

Ussishkin PDF-1-JPG-crop-II-S

טקס 30 למותו של אוסישקין. על קברו שקיות קרקע שהובאו על ידי נציגים מכל ישובי הארץ (בתמונה השמאלית). מתחת לדגל: ארון העופרת עם עצמותיו של פינסקר.

מערות הקבורה במתחם קבר ניקנור שמשו את מגיני ההר לאיחסון נשק וחומרי-נפץ ונוקו במבצע שיקום הגן בראשית שנות השבעים. הן נותרו זנוחות וחתומות במשך עשרות שנים, עד למבצע השיקום והשחזור בראשותו של רן מורין בשנת 2007.

קבר אוסישקין

קבריהם של אוסישקין ופינסקר במערת הקבורה מימי בית שני, לאחר שיפוץ האתר. צילום אורי רוזנברג

עם פתיחת אולם III המרכזי במערכת הקבורה, נתגלתה בו מערכת שורשים מסועפת אשר מכסה את קירות המערה ושייכת לעץ התאנה הקטן שעדיין גדל בפתחה של מערת הקבורה.

שורשי תאנה

שורשי עץ התאנה המכסים את קירות מערת הקבורה. צילום: אורי רוזנברג

את עץ התאנה המופלא ואת משמעותם המיסטית של שורשיו אפשר לראות בסרט "אנשי הגן".

 

מודעות פרסומת

86 – לעזרת הרופא (1952)

לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון "דבר" – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: "לעזרת הרופא". טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

BG-AL 1-s

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 2-sBG-AL 3-sBG-Al 4-sBG-Al 7-s

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה "את"):

BG-Al 8-s

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 9-sBG-Al 10-sBG-Al 11-s

BG-Al 12-s

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

PHKH1280145

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

PHPS1332782

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד"ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ"לים, תחילה ד"ר יוסף מאיר ואחריו ד"ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ"לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד"ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר"י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח"כ לבי"ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה"ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד"ר שיבא במחנה העולים של הג'וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע "מרבד הקסמים" (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ'ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

NKH405676KRA900

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד"ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר "להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז"ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

85 – "מלב אל לב" – ליום הזיכרון תשע"ז

הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

BG-1-s

עיצוב כריכת הספר – סול (שלום) בסקין, צייר ופסל, קצין באלכסנדרוני

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

גוילי אש, כרך שלישי

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

משה ירוסט

משה ירוסט ז"ל

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

BG-yaroset-s

BG-Yatoset-3-s

Yaroset-2-s

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

מכתב ב-ג א צבי ירוסט

מכתב ב.ג צבי ירוסט 1

מכתב ב.ג צבי ירוסט 2

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם "גן הלוחם", בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

צבי ירוסט 1מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

צבי ירוסט 6

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

צבי ירוסט 4

צבי ירוסט 5

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

צבי ירוסט עיתון בית שאן

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

BG Shami 1-s

BG Shami 2-sרבקה שמי היא אמו של אהרון (ג'ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג'ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ"ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג'ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג'ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג'ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג'ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ספר ג'ימי

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

BG Guber 1-s

BG Guber 2-s

BG Guber 3-s

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה. רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל"קרן המגן" של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח"כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

1188px-Kastina_E3

מעברת קסטינה 1950

800px-Rivka_and_Mordechai_Guber_-_Nehora_1959

רבקה ומרדכי גובר בנהורה, 1959, רבקה לבשה תמיד שחורים

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה "לא קראתי, חייתי את הספר". בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם "אם הבנים". כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון "שבת בנהורה" על רבקה ומרדכי גובר

image

image (1)

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט "מלב אל לב". כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

BG white-1-s

BG white-2-s

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון "לב הכרמל" בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי "דאר היום" (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב"י (זאב ז'בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע"ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע"ש עיתון עברי נוסף "החבצלת" (1863 – 1911) של דב פרומקין.

84 – מדע לנוער חלק ב' – הכַּשָף הצהוב

רשומה זו היא החלק השני בנושא  ספרי מדע לנוער (הרשומה הראשונה: ראה רשומה מספר 83 – "מדע לנוער – טיול בבית")

א. הספר האויב מבעד למיקרוסקופ / חיי לואי פסטר, מייצג (כפי שמעיד שמו) את ספרי המדע לנוער בהם המדען הוא הגיבור הראשי ודמותו כאדם עומדת במרכז הספר.  הספר נכתב במקור על ידי ס. קוזניצובה בשנת 1919 ויצא לאור בישראל בשנת 1953 בתרגומה של יהודית בן-נון (הוצאת מסדה).

Mada paster-1-s

Mada Paster-2-s

הספר מתאר את חייו של לואי פסטר, החל מהיותו סטודנט צעיר בתחום הכימיה, דרך כל גילוייו המדעיים בתחום הגבישים, התסיסה הפסטור והחיידקים ועד מאבקו הבלתי מתפשר במחלת הכלבת. על אף שהספר מיועד לבני נוער (ועל כך יעידו האיורים המלווים את הטקסט המנוקד) אין הוא חס על נפשו הרכה של הקורא ומציג בצורה ריאליסטית את סבלם של בני האדם ושל בעלי החיים החולים במחלת הכלבת ואת הצורך לבצע ניסויים בבעלי חיים, אותם מקריב פסטר על מזבח המדע בטרם יטופלו בני אדם בתרכיבים פרי פיתוחו. אך את זאת מתאר הספר תוך הדגשת הדילמות המוסריות הכרוכות במחקר מדעי, באמצעות לבטיו של פסטר, חששותיו וסערת רגשותיו. הנה הקטע בו מתואר המרתף בו הוא מחזיק את בעלי החיים עליהם הוא מבצע את מחקריו (חיידקי גחלת = אנתראקס) והצלחת החיסון לכלב:

Mada Paster-3-s

Mada paster-4-sבשנת 1885, לאחר שהצליח לחסן כלב כנגד מחלת הכלבת, טיפל פסטר לראשונה בילד אשר ננשך ע"י כלב חולה והציל את חייו. יש לציין שפסטר עשה זאת ללא כל אישור מן הרשויות, וללא תמיכה מן הממסד הרפואי. ובכלל – הספר מציגו כמדען בודד, הפועל בעקשנות, בנחישות ובהתמדה, עד שהפך לגיבור לאומי. הנה הקטע בספר המתאר את הצלת הילד הנגוע בכלבת:

Mada paster-5-s

Mada paster-6-s

Mada paster-7-s

Mada paster-8-s

פסטר נפטר בשנת 1895 וספר זה נכתב 24 שנים מאוחר יותר. האם דמותו בספר תואמת את דמותו במציאות? מחברות המעבדה שלו, אותן הורה למשפחתו לא לחשוף לעולם, מצויות כיום בספריה הלאומית בצרפת ומהן עולה שפסטר פרסם תוצאות שקריות של ממצאיו על מנת לעכב את המדענים המתחרים בו. אולם אין בכך כדי לערער על גדולתו ומיליוני בני אדם חבים לו את חייהם.

db-B20578-lg Pasteur

לואי פסטר 1885

 

גם הספר הכַּשָף הצהוב (1946) מתחיל בגיבור מדעי, חתן פרס נובל – אלכסנדר פלמינג, אשר גילה באורח מקרה את פעולתן האנטיביוטית של פטריות ואת הפניצילין.

Mada kashaf-1-s

yellow magic

כריכת הספר המקורי – 1945

גם כאן מתואר פלמינג כאחד האדם, לפני שידע הוא וידע כל העולם שהשכינה שורה עליו. הוא היה בנו של איכר סקוטי, שבחר ללמוד בקולג' סנט מארי כי רצה לשחק ראגבי:

Mada Fleming-s

אולם אלכסנדר פלמינג היה רק חולייה – אמנם חשובה וקריטית – במסלול שהוביל לפיתוח ובעיקר לייצור הפניצילין ושאר תכשירי האנטיביוטיקה בעקבותיו. העובדה שמצא את השפעתה האנטיביוטית של הפטרייה פניציליום נוטאטום על חיידקים באופן מקרי וממוזל, הופכת את התגלית המדעית לאגדה מדעית, חומר גלם מצוין לספרי נוער. ונציין שהיה זה לא אחר מאשר לואי פסטר שאמר: "בתחום התצפיות המדעיות, המזל מעדיף את אלו שמוכנים לקראתו". הנה הקטע המתאר את גילוי פעולתה של הפטרייה. (קומנית = פניציליום נוטאטום).

Mada kashaf-3-s

Mada Kashaf-4-s

Mada Kashaf-5_001-s

בתהליך בידוד, זיהוי ובייחוד ייצור הפניצילין נוצר שיתוף פעולה אדיר בין מדענים אנשי אקדמיה ואנשי תעשייה מתחומים שונים – פיטופתולוגיה, מיקרוביולוגיה, ביוכימיה, תסיסה, הנדסה ורפואה, וכן תקציבי ענק מממשלות אנגליה וארה"ב. שיתוף פעולה זה וההצלחה שהביא בעקבותיו לא חזרו על עצמם בהיסטוריה של האנושות. לכך תרמה העובדה שהמאמץ הזה התרחש בעת מלחמת העולם השנייה, אל מול מאות אלפי חיילים שמתו מפציעות קלות בשדה הקרב בשל זיהומים קשים שאלחו את פצעיהם עד נמק ומוות. התוצאות המדהימות שהושגו באופן מיידי עם הטיפול בפניצילין, במחלות ובזיהומים הקשים ביותר, הקנו לו את הכינוי Yellow Magic. כותב על כך רטקליף בהקדמה לספר: "אין ספק בדבר, שרבים יהיו מערערים על הכותרת של הספר הזה. אנשי המדע-הרפואי נרתעים בפני המלה כישוף בשעה שמשתמשים בה בקשר עם מקצועם. בדומה לכך הם באים לידי התרגזות למשמע המלה נס. נסים, טוענים הם, מתרחשים רק בספרות המקרא, ולא בין כתלי בתי-החולים בימינו. וסבורים הם שאין כלל משום מעשה-כשפים בעובדה שסם-מרפא מסויים מחזיר לחיים אדם שעמד לגווע תוך רגעי-מספר."

exhibition-OB6953-lg

מקור: NIH – Nat. Library of Medicine

exhibition-OB6951-lg

מצלחת הפטרי אל מפעל הפרמנטציה. מקור: NIH – Nat. Library of Medicine

סבורני שהספר לא נכתב במקור עבור בני נוער. תיאורי המחלות והפציעות מזוויעים, כולל מחלות מין כעגבת וזיבה (לכן אחסוך מכם זאת) וגם הרמה המדעית הגבוהה של הספר מעידה על כך. אך בארץ הוא משוייך לספרי מדע לנוער.

db-B07927-lg - Fleming

פלמינג וצלחת הפטרי, 1944

הערות העורך

ספרים ישנים נושאים עליהם סימנים המעידים על המסלול אותו עברו מיד ליד – הקדשות, חותמות, מדבקות Ex-Libris, כרטיסי ספריה. לעיתים מתעוררת אצלי תמיהה כיצד חפץ כלה פגיע, דליק ומתכלה, שרד עשרות שנים בטרם הגיע לידי. הספר הכשף הצהוב נושא חותמת מסקרנת:

Mada kashaf-2-s

"גל – און"  קיבוץ השומר הצעיר בע"מ נס ציונה. בשנת 1931 נרשמה באופן רשמי אגודה בשם "גבעת מכאל" (ע"ש מכאל הלפרן, בן העלייה הראשונה, איש רב-פעלים, ממייסדי נס ציונה ורוכש קרקעות) על גבעה הנמצאת בקרבת נס ציונה, צפונית-מערבית מן המושבה (קרוב לגבעת האיריסים). המקום שימש להכשרה ושהייה זמנית של גרעיני-התיישבות שהיו מיועדים להקמת קיבוצים. גרעינים של עולים חדשים וגם התארגנויות של השומר הצעיר מבני הארץ.

הנה ההודעה הרשמית על הקמת אגודת השומר הצעיר גבעת מכאל כפי שפורסמה בעתון "דבר" 13.8.1931

תחילה באוהלים ואחר-כך בצריפים התמשכה הישיבה על הגבעה הקטנה עד שימצא אתר מתאים לעליית הקיבוצים המיועדים. בין הקיבוצים שחבריהם שהו תקופת ביניים בגבעת מכאל היו שריד, מזרע, דפנה, מסילות, מנרה. הנה כתבה נוספת מעיתון דבר (פברואר 1933) המתארת את החיים על הגבעה .

אנשי הגרעין שנשלח לקיבוץ גלאון עלו לארץ מפולין בשנת 1939 ושהו בגבעת מכאל עד 1946, כאשר הם עובדים בפרדסי האכרים ובסלילת כבישים. באוקטובר 1946 (יום כיפור) עלו ליישוב הקבע במסגרת "11 הנקודות" שבנגב. בשנה זו יצא לאור הספר הכשף הצהוב וזכה להגיע לספריית הקיבוץ הארעי, כפי שמעידה החותמת שעל גביו.

את הספר תרגם מאנגלית יעקב הר-אבן, (1900 – 1989) אחיו של הסופר יהודה שטיינברג שהיה בעל השכלה כרופא, כתב סיפורים ורשימות ועסק בתרגום. השכלתו הרפואית עזרה לו כמובן בתרגום הספר העוסק בריפוי מחלות. השפה ארכאית. תרופה נקראת "סממן", זיהום הוא "סיאוב" או "אינפקציה", שבה מטפלים ב"סמי-חיטוי", נגדה מפרישה הפטרייה "אי-איזו סובסטאנציה, מין אליכסיר ממית-חידקים".

83 – מדע לנוער חלק א' – טיול בבית

ספרון קטן משנת 1942 גרם לי לחזור ולהתעניין בסוגה (ז'אנר) של ספרי מדע לנוער, שהיה חביב עלי ביותר בימי ילדותי ונערותי. האם אתם מכירים עוד ילד שקרא את כל כרכי "אנציקלופדיה מכלל" מכריכה לכריכה? ספרי המדע לנוער נחלקים לשני סוגים: הסוג האחד: זה המקיף נושא מסוים – תעופה וחלל, טבע, תחבורה, מכונות. ואילו הסוג השני מתרכז בדמויות מופת מעולם המדע – ממציאים ומגלים: אדיסון, האחים רייט, גליליאו, דרווין. מלבד הצורך להציג את הנושא המדעי בצורה מרתקת, פשוטה ומובנת לקורא הצעיר, חייב המחבר גם להוסיף מימד עלילתי ודרמטי, ולהקנות למדענים תכונות אנושיות ורגשות.

בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת תורגמו לעברית ספרי מדע לנוער שזכו להצלחה עולמית. כזה הוא גם הספרון שהזכרתי בראשית הרשומה – טיול בבית מאת מ. אילין. (ספרית שחרות, עם עובד. תרגום ועבוד פרידה גולדין, ציורים גיטה ריטלר).

Mada home-1-s

הנה ההקדמה לספר, המסביר ומתאר עקרונות מדעיים באמצעות כלים וחפצים שימושיים ויומיומיים המצויים בכל בית:

Mada home-2-s

Mada home-3-s

Mada home-4-s

Mada home-5-ss

(במאמר מוסגר – הביטוי "תנור האמבטי" אותו "מסיקים פעם או פעמיים בשבוע" מזכיר לי את דוד המים בחדר האמבטיה בבית ילדותי, בכפר הערבי "הנטוש" אום-חאלד, שאת מימיו היינו מחממים בעזרת פרימוס פעם בשבוע, ביום שישי, ויוצקים לפיילה מפח בה רחצנו.)

מיהו מ. אילין, מחבר הספר? התחקות אחר שם זה גילתה משפחה יהודית ספרותית ברוכת כשרון, שהצליחה לשרוד את גזירות סטאלין ולהתפרסם בעולם כולו.

אם כן, מיכאיל אילין הוא שם העט (pseudonym) של איליה יקובלביץ' מרשק, (1895 – 1953) סופר יהודי רוסי , מהנדס על פי השכלתו, אשר החל לכתוב ספרי מדע לנוער בשנת 1927. שמו המקורי של הספר טיול בבית הוא "מאה אלף למה?", שיצא לאור בברית המועצות בשנת 1929. למיכאיל אילין כשרון להציג בפני הקוראים הצעירים נושאים מסובכים מתחום המדע והטכנולוגיה בצורה פשוטה, מובנת וסיפורית ובאופן ההופך את הישגי המדע למלהיבים. בשל כישרונו זה תורגמו ספריו לכל לשונות אירופה וזכו לתפוצה רחבה.

I0092188022

 

כיצד שרד אינטלקטואל יהודי כאילין את המשטר הסטליניסטי? על ידי הצגת הישגי המדע והתעשייה בברית המועצות כנובעים מן השינוי החברתי, משחרור מעמד הפועלים תחת המשטר הקומוניסטי ומן היכולת לבצע מפעלים אדירים ולשנות את הטבע לטובת האדם תחת משטר בו כל האזרחים פועלים למטרה משותפת אותה מכתיב השלטון. בשנת 1930 התפרסם ספרו של מ. אילין "סיפורה של התוכנית הגדולה", על תוכנית החומש הראשונה של ברית המועצות. בשנת 1935 כתב את ספר ההמשך "על הרים ואנשים", בו הוא מאשים את המשטר הבורגני הישן בפגיעה בטבע והתדלדלות משאבי הטבע ומתאר את הישגי המשטר הקומוניסטי בפיתוח החקלאות, במפעלי השקיה אדירים ובהפקת אנרגיה. על אף הצביון הפוליטי של הספר, ערכו נובע מכך שהוא מסביר בו בצורה נהירה עקרונות מדעיים של אקולוגיה, אבולוציה ושמירת טבע, אקלים וגיאולוגיה. הנה הספר שתורגם לאנגלית ויצא לאור בלונדון ב-1935: (שימו לב, בראש העמוד הפותח רשום בעפרון שמו האמיתי של המחבר).

Men and mountains London 1935-s

הספר הופיע גם בתרגום ליידיש, בשתי הוצאות שונות, בשנים 1946, 1950 – בשם: "בערג און מענטשן". בשנת 1953 תורגם הספר לעברית ויצא לאור בתרגומו של יהוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האיורים שנעשו ע"י הצייר ה. ארני הועתקו מן המהדורה השוויצרית של הספר. על רוחו של הספר מעידה ההקדמה שנכתבה על ידי הסופר מקסים גורקי מייסד זרם הריאליזם הסוציאליסטי בספרות:

Nada Ilin-1_002-s

Mada ilin-2-s

Mada Ilin-3-s

הנה קטע אופיני מן הספר המתאר כיצד מתגבר המשטר החדש על איתני הטבע, לעומת כשלונה של ארה"ב מול אימי הבצורת מתוך שיקולים קפיטליסטיים (שימו לב לתרגום קצרדש לקומביין):

Mada Ilin-00-s

Mada Ilin 001-s

כמו בספרי מדע אחרים שמוצאם מן המעצמה הסובייטית, מתעלם אילין, או עורכי הספר, מהמצאות מדעיות שמקורן בארצות המערב ומנכס אותם למדענים הרוסים, שהם כמובן אנשים פשוטים ועממיים, גאונים כפריים שצמחו ממעמד הפרולטריון. כך הוא מהלל את הבוטנאי ומטפח הצמחים איוון מיצ'ורין ואת הגנטיקאי טרופים ליסנקו, על אף שהפרדיגמה המדעית שלהם היתה שגויה לחלוטין.

Mada Ilin-4-sתמונת מיצ'ורין. שימו לב לפשטותו וצניעותו של המדען היחפן.

ואיור זה מדגים את עקרונות הגנטיקה:

Mada Ilin-5-s

מאחר והמהדורה העברית של הספר יצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעל האוריינטציה הסוציאליסטית-קומוניסטית (בייחוד חברי מפ"ם) באותה עת, נתווסף לו נספח מאת הלל בירגר (מהנדס אזרחי מומחה לטופוגרפיה, אחראי לסימון השביל הראשון בישראל לראש צוקים 1947) ובו עדכון כל "מפעלי הבנייה האדירים בברית המועצות" מאז נכתב ספרו המקורי של אילין (1935) ועד 1952 – תעלות, סכרים, תחנות כוח וכו'. הנספח מוקדש "לזכר יצחק שדה, אלוף בישראל וידיד ברית המועצות".

Mada Ilin-6_001-s

בחסות הספרים מוטי האידיאולוגיה הצליח אילין לפרסם גם ספרים מקסימים מהם נעדר הקיבעון הרוסי של "אנחנו המצאנו זאת קודם". כגון הספר "שחור על לבן" על תולדות הדפוס והספר "מה השעה" על תולדות מדידת הזמן והשעונים וכמובן "טיול בבית".

הערות העורך

אחיו המבוגר של מ. אילין – סמואיל יקובלביץ' מרשק, (1887 – 1964) מפורסם אף יותר ממנו, בהיותו איש חינוך, סופר, משורר ומתרגם (בין השאר תרגם לרוסית את כתבי שקספיר), אך בייחוד קנה את תהילתו כמשורר הילדים המוביל ברוסיה ששירי הילדים שלו הפכו לנכס צאן ברזל. הסיפור "המפוזר מכפר אז"ר" הוא עיבוד עברי לאחת מיצירותיו. כאשר עברה המשפחה לסנט-פטרבורג, לא יכול היה מרשק להתקבל ללימודים משום שהעיר היתה מחוץ לתחום המושב, אך הזמר שליאפין והסופר מקסים גורקי שהכירו בכשרונו הנדיר הצליחו לשלבו בלימודים, והוא אף זכה לתמיכה מהברון דוד גינצבורג (בעל האוסף המפורסם). על אף שזכה להכרה ולפרסים יוקרתיים על יצירתו – פרס לנין ועיטור סטאלין – הוכנס מרשק לרשימות החיסול של סטלין, בשל פעילותו בוועד היהודי נגד הפשיזם ואחר כך כחלק מן המאבק שהוכרז כנגד הקוסמופוליטיזם, אך מותו של סטאלין ב-1953 הציל את חייו.

גם אחותו של מ. אילין Liya היתה סופרת, אשר אימצה את שם העט Elena Ilina.

אשתו של מ. אילין, אלנה סגל, היתה סופרת אף היא והם כתבו כמה ספרי מדע פופולרי יחדיו, בין השאר הספר האנתרופולוגי על תולדות האדם "כיצד הפך האדם לענק" שאת גרסתו האנגלית במלואה אפשר להוריד כאן.

תמונות משפחתיות של משפחת מרשק אפשר למצוא כאן

 

 

 

82 – מפלגת הזוחלים

שלום יעקב אברמוביץ', הידוע יותר בשם העט (על שם אחד מגיבורי סיפוריו) מנדלי מוכר ספרים (1836 – 1917) היה מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ונחשב ל"סבא" של הספרות העברית החדשה – שלב המעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת התחייה. מיצירותיו החשובות בעברית: מסעות בנימין השלישי, ספר הקבצנים, בעמק הבכא, בסתר רעם, סוסתי ועוד. מנדלי כתב על הווי העיירה היהודית בסרקאזם וביקורתיות וכתביו שימשו ככלי לשלילת הגולה בשירות הנרטיב הציוני. מנדלי תרם רבות להתחדשות השפה העברית בשלהי המאה התשע-עשרה (ראה הרחבה בהערות העורך) וגם בכתיבתו ביידיש חידש בהכנסת שפת הדיבור, שפת היומיום, אל יצירות הספרות.

אני רוצה לחשוף כאן עוד צד בפועלו התרבותי של מנדלי מו"ס, ולהציגו כאחד החלוצים בהנגשת המדע לציבור היהודי החרדי, אשר חלקו עבר באותה עת תהליך של השכלה, ובחידוש מונחים מדעיים ושמות בעלי חיים בשפה העברית. גולת הכותרת של תרומתו זו היה מפעל האדירים עליו שקד במשך עשר שנים (1862 – 1872) – תולדות הטבע. שלושת הכרכים שפרסם מנדלי מו"ס מבוססים על ספריו של Lenz Harald Othmar בגרמנית, אשר יצאו לאור כעשר שנים לפני שמנדלי החליט לתרגמם לעברית. הכרך הראשון (1862) מוקדש ליונקים, השני (1866) לבעלי כנף והשלישי (1872) לזוחלים (במקור הגרמני היו עוד שני כרכים: עולם הצומח ועולם המינרלים). מאחר ובין פרסום הספר הראשון לשלישי חלפו עשר שנים, ספרים אלה, ובייחוד ההקדמות שכתב להם מנדלי, מהווים מקור יקר ערך למחקר על השתנות השפה העברית בה כתב מנדלי ועל התפתחות תנועת ההשכלה (ראה הרחבה בהערות העורך). בכרך הראשון התמקד מנדלי בתרגום הטקסט המקורי מגרמנית לעברית והרחיב אותו בהפניה למקורות היהודיים, פרשנות תלמודית ואגדות עם מתרבויות שונות, אך משימתו החלוצית והחשובה ביותר היתה מתן שמות עבריים לבעלי החיים השונים. מאחר ובמקרא מספר שמות בעלי החיים מצומצם ואת חלקם איננו יכולים לקשר לבעל חיים מסוים, נטל על עצמו מנדלי להמציא שמות חדשים (בלשונו – שמות מלאכותיים), או כדבריו: "אני הנה בריתי את כל רעיון זה, לפשוט מלבוש נכרי וללבוש את בגדי לשוננו הקדושה חמודות, והיו כרעיוני, ילידי רוחי ונפשי". בכך כרוכה אחריות כבדה מאוד, שהרי אם ייתן שם של בעל חיים כשר לבעל חיים טמא, יחטיא את כל העדה.  בכרך השני בשנת 1866 הוא קובע שמות עבריים חדשים לצפורים כמו תפר, סבכי, גדרון, נחליאלי, פיפיון, עפרוני, ירגזי, גיבתון, חוחית, חרטומן ועוד. (האגדה מספרת שהמשורר אברהם שלונסקי, בשבתו כחבר בוועד הלשון שבא לתת שמות עבריים לבעלי הכנף, "ניכס" לעצמו את השמות שחידש מנדלי מוכר ספרים והציגם כפרי רוחו).

כתיבתו של מנדלי אמנותית וספרותית, ובתיאורי בעלי החיים הוא נוקט בדרך של האנשה, כיאה לסופר, אך גם כדי להנגיש את הטקסט המדעי לציבור הקוראים – בחורי ישיבות שהמדע רחוק מהם כאורך הגלות, וגם העברית היא עבורם שפה מתה. לפיכך מקדים מנדלי ומסביר למשל על עקרונות הטקסונומיה באופן תמציתי ומקסים לדעתי: (הציטוט עם השמטות):

"על שלושה דברים העולם עומד: על החי, על הצומח ועל הדוּמָם.

בשם חי נכנה כל היצורים, אשר להם הסגולות האלה: יש בקרבם חיים, רצוני, כח-חיוני, המתפשט בכל אבריהם ובדי עורם והיה מוטות כנפיו מלא רוחב גווייתם. אף גם יש להם נפש, תגלה ותראה בכח ההשתכלות ותנועה הרצונית, וכל עוד שהם בחיים חיתם נחוץ להם מזון, אשר יובא אל קרבם בעד נקב אחד, הנקרא פה, חליפות וצבא לחייהם בארץ, ואפיסת החיים יקרא מות.

בשם צומח נכנה כל היצורים האלה שיש בקרבם חיים, אבל אין להם נפש וידרש למו מזון, אשר תכונתו הוא מחומרים נוזלים ואויריים, הבאים אל תוכם בעד כל פני עורם העליון. גם הצומח אי-נקי ממות. 

בשם דוּמָם נכנה כל החומרים המוצקים והנוזלים, שמהם יבנה ויכונן כדור הארץ. אין להם לא חיים ולא נפש ולא ידרש למו כל מזון.

צאצאי החי והצומח יולדו מהזדווגות בעלי זן אחד, והיה כאשר יבואו בני זן אחד אל בנות זן אחר ויוולדו להם יקראו הבנים, ממזרים."

קטע קצר נוסף שברצוני לצטט מעיד על מחשבתו המדעית של מנדלי ועל כשרון הכתיבה שלו:

"בנטף מים ימצא רבוא רבבות ברואים קטנים, החושבים אותו לים גדול ורחב ידים, ובצלע גרגר חול דק, יראה יצורים שוכנים למשפחותיהם, אשר יהיה בעיניהם כהר גבנונים, ולכל אלה נכונו סגולות שונות ותכונות מתחלפות, ויש בהם כח וכשרון לעשות מלאכתם ולמצא מחייתם."

ודבר נוסף שלמדתי מקריאה בספר תולדות הטבע – מהו מקור המונחים "אורגני" ואנאורגני"? אם כן, לבעלי החיים ולצמחים יש איברים (organs) ולכן הם מכונים אורגניים (בתרגומו של מנדלי "בעלי האיברים"), ואילו לדוממים אין איברים ולכן הם נקראים אנאורגניים. כך מתחוורת משמעותה האטימולוגית של מלה שאנו משתמשים בה מבלי משים.

בכרכים השני והשלישי מנדלי אינו מסתפק בתרגום ובהפניה למקורות יהודיים וספרותיים, אלא מתעמק בספרות מדעית בת זמנו, מעדכן את הטקסט בגילויים עדכניים, מתלבט בשיקולי טקסונומיה ומקבל החלטות באופן עצמאי. הייתי אומר שממתרגם ועורך הוא הפך למעורב בתוכן המדעי עצמו. כך זה בלשונו של מנדלי: "את החלק השני הזה מספרי תולדות הטבע, אותו לא העתקתי מספר החכם לענץ לבדו, כמו החלק הראשון, אבל לקטתי ואספתי בחפני אמרי בינה מספרי חוקרי-הטבע החדשים המהוללים בכל אפסי ארץ, וחברתים יחד במערכי לב להועיל ולהנות בהם הקוראים העברים." תהליך זה, שארך עשר שנים, מאפשר לנו להציץ למדע הזואולוגיה ולמדע הסיסטמטיקה של שלהי המאה התשע-עשרה. 

לצערי מצוי ברשותי רק הכרך השלישי, על הזוחלים (מנדלי כולל ב"מפלגת הזוחלים" גם את הדו-חיים, שלא כבטקסונומיה המודרנית), וממנו אוכל לסרוק ולהביא קטעי טקסט ואיורים.

Mendel 1-s

Mendel 2-s

בראש הספר נמצאת הקדשה לידידו של מנדלי מוכר ספרים, ומצאתי לנכון להביאה כאן, על שני חלקיה. שימו לב לדברי הידידות ואפילו אפשר לומר – אהבה. השפה המליצית אופיינית לתקופה.

Mendel 3-s

Mendel 4 -s

הספר הוא הישג טכנולוגי לתקופתו ומכיל גם איורים אשר נעשו באמצעות הדפסי אבן (ליטוגראפיות) – וכך מתאר זאת מנדלי: "ועוד מעלה טובה ויקרה לספר זה כי יבאו בו ציורי היצורים בדמותם כצלמם, והמה פתוחי אבן ומשוחים בששר ויקר מחירם מאוד, ובסוף ספרי זה יבואו ציורי בעלי החיים בשמונה לוחות, ולא יצטרך הקורא לדמות החיה בדמיונו, כי בעיניו יביט ותמונת החיה יחזה."

Mendel P 7-s

Mendel P 6-s

והנה הגענו אל הזוחלים עצמם ואל ההקדמה הכללית אודותיהם. אביא את הקטעים הראשונים בלבד, שימו לב לטקסט המליצי הנפלא והעשיר בדימויים. השיר לקוח מהיצירה "איגרת בעלי החיים" – טקסט בערבית מן המאה העשירית מאזור עיראק, תורגם לעברית במאה הארבע-עשרה ע"י קלונימוס בן קלונימוס.

Mendel Z 1-s

(ליננע הוא ממציא תורת הסיסטמטיקה המודרנית – לינאוס, או בשמו השוודי: קארל פון לינה)

Mendel Z 2 -s

Mendel Z 3-s

Mendel P 3 -s

ועוד כמה פנינים מן ההקדמה הכללית על הזוחלים: 

כך מתאר מנדלי את הזוחלים כבעלי דם קר: "חום גוף הזוחלים הוא כמעט כפי מדרגת חום המקומות שנמצאים שמה, ואין ביכלתם להוליד חום פנימי ועצמיי על ידי תנועות וטלטול גופם. הנחש השוכב כרוך על מקום חם מקרני השמש והלטאה האורבת על צחיח הסלע, שניהם סופגים לתוכם החום, ההולך ומתמעט בקרבם אם יובאו למקום קר."

על רביית הזוחלים: "במפלגת הזוחלים אין אחוה ורעות. גם הזכר והנקבה לא יבואו במסורת ברית אהבה לשבת יחדו ולהשתתף בצרכיהם כאיש ואשתו. אינם מתקרבים אלא בשעת הנאתן למלאות תאותם הטבעית. […] בתחילת האביב תתעורר התשוקה גם בקרב הזוחלים להתעלס באהבים עם נשיהם. יש אשר מרוב תאותם ילחמו בעת ההיא עם אחיהם באכזריות חמה. התנים [תנין] יבוא אז בריב עם בני גילו וילחם בקצף גדול, ואש המלחמה תבער גם בעדת הלטאות. המון נחשים מתקבצים יחדו למקום אחד ומתלכדים איש באחיהו לכדורים, שורקים ושואפים ומתפתלים מרוב תשוקתם עד אשר ידבקו בנקבה אחת וימלאו תאותם."

Mendel P 1-s

כדוגמה לתיאור בעלי החיים עצמם, כולל ההפניות למקומם בתרבויות שונות, הנה הפרק על החרדון (אצל מנדלי – חרדוּן, כאן הוא מאמץ את השם הערבי):

Mendel Hardun 1-s

Mendel Hardun 2-s

Mendel P 5-s

הערות העורך 

ספרי "תולדות הטבע" הם טקסט משכילי טיפוסי, אולם מנדלי מרד בהדרגה באופן המקובל של כתיבת ספרים אלו – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע הרבני-דתי. בראש הספר המשכילי מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות. המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי "הסכמה" מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את  המחבר ואת יצירתו.  ה"הסכמות" המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן  (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.

כאמור, ההקדמות שכתב מנדלי מוכר ספרים לשלושת הכרכים של "תולדות הטבע" בהפרש של עשר שנים בין הראשון לשלישי, מהווים שדה מחקר על תרומתו ללשון העברית המתחדשת. מאחר והעברית חדלה מהיות שפה מדוברת בתקופת הגלות הארוכה, אבדה לסופרי ישראל הבקיאות בדקדוק ובתחביר העברי, מה עוד שלימוד הדקדוק נחשב למוקצה בחוגים חרדיים רבים (הרבנים לא עודדו את קריאת התנ"ך ע"י אברכי הישיבות, שמא ימצאו סתירות עם פסקי ההלכה הרבניים). כאשר שבו סופרי ישראל בתקופת ההשכלה לכתוב בעברית, השתמשו בשברי פסוקים מן המקרא, אותם הצמידו זה לזה על מנת לקבל שלד דקדוקי ותחבירי במשפטים אותם כתבו. סגנון זה, על טהרת הטקסט המקראי, כונה "שפה שיבוצית" על שם מכיתות הפסוקים ששובצו יחדיו. סגנון זה מופיע בהקדמה לכרך הראשון של תולדות הטבע, ובהדרגה, עם הופעת הכרך השני והשלישי הוסיף מנדלי לשפת המקרא גם את העברית מן המשנה והתלמוד, משירת תור הזהב בספרד ומכתבי רבנים בימי הביניים ויצר תבניות לשון עצמאיות של תחביר עברי. סגנון חדשני זה כונה "הנוסח" של מנדלי, (את המונח טבע ביאליק) והוא שימש את סופרי ומשוררי התחייה – ביאליק, טשרניחובסקי ובני דורם.

מנדלי הפקיע את השיח הספרותי והמדעי מן השיח הדתי. בעוד שבהקדמה לכרך הראשון הוא כותב בנוסח אפולוגטי, ומתרץ את הצורך בקריאת טקסט מדעי משכילי בצרכים דתיים – ("תועלת מוסרית – כי אל אחד קדמון לכל דבר הוא בראם, כי עמו מקור חיים וממנו לכל היקום תוצאות". ותועלת תורתית – הכרת בעלי החיים מאפשרת ליהודי המאמין להבדיל בין טהור (כשר) וטמא), הרי שבהקדמה לכרך השלישי הוא יוצא בגלוי כנגד המתנגדים לכתיבה בשפה העברית ומצהיר שמטרת הספר להרבות חוכמה והשכלה למען אלו, שעשו את הדת חומת אש ויושבים בתוך החומה, יצאו מאופל לאור. הנה העמוד הראשון של הקדמה זו:

Mendel 5-s

מנדלי אף ויתר כליל על מכתבי ההסכמה, אותם הוא מגדיר כאמצעי להתגנב בתחבולות מבעד לחומת הדת.

Mendel P 4-s

Mendel P 2 -S

81 – שישים שנה ליציאת מצרים השניה

בחודש מארס 1957, בדיוק לפני שישים שנה, יצאו כוחות צ.ה.ל ממרחבי סיני ורצועת עזה, ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת סיני בת שבעת הימים – מבצע קדש (29.10.56 – 5.11.57). היתה זו יציאת סיני השנייה בתולדות עם ישראל, הראשונה ארכה ארבעים שנה. זוהי הזדמנות טובה להסיר את האבק מעל כמה ספרים שכוחי-קורא שעל המדף.

  1. הספר "בעקבות לוחמי סיני" (פרסומי קצין חינוך ראשי, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1966) הופיע לציון עשור למבצע קדש. את הרישומים צייר שמואל כץ  ואת הרשימות כתב הסופר משה שמיר. אחרית דבר כתב מרדכי בר-און, אשר היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין בעת המלחמה וקצין חינוך ראשי בעת הוצאת ספר זה לאור.

Sinai 6-s

2. הספר "ספר מלחמת סיני" בעריכת בנימין גפנר, (הוצאת לדורי, 1957), בו מרוכזות עדויות החיילים שהשתתפו במערכה וכן מסמכים רשמיים של צ.ה.ל.

Sinai 1-s

בספר גם צילומים, חלקם בצבע (באיכות ירודה):  את שני הצילומים הראשונים צילם רובינגר והכותרת המקורית אמרה: ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין הראשונים לצאת לעזרת ישוביי הספר, בן גוריון עוזר בהקמת גדר בישוב הספר, מרס 1956 

Sinai Dayan BG-s

Sinai 5-s

3. הספר "על פני סיני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957). העותק שנמצא ברשותי הוא בעל משמעות מיוחדת, משום שמתנוססת עליו הקדשה מאת המחברים לאברהם יפה מפקד חטיבה 9. 

Sinai book cover-s

Sinai 13 -s

מן התאריך עולה שהספר הופק בזריזות מדהימה ויצא לאור כשבועיים לאחר תום הקרבות. את הטקסט כתב עזריה אלון והצילומים מאת עזריה אלון ומיכה ברעם. ונחזור למושא ההקדשה. אברהם יפה היה במלחמת סיני מפקד חטיבה 9, חטיבת מילואים ממוכנת אשר עליה הוטל לשעוט לכיוון מפרץ אילת, לכבוש את ראס נצראני ושארם-א-שייח וכך לאפשר שייט חופשי במפרץ. החטיבה הצליחה להגיע לשארם תוך שלושה ימים, תוך התגברות על תנאי שטח קשים ובעזרת הצנחנים שהוצנחו בא-טור וחברו אליהם, כבשו את שארם-א-שייח. אברהם יפה היה מנהל רשות שמורות הטבע וחבר כנסת, ממייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה".

Sinai 19-s

צילום מיכה ברעם

מן הקריאה בספרים שיצאו לאור מיד לאחר המבצע או לציון עשור לקיומו עולה הרושם שמלחמת סיני היתה כעין חזרה כללית למלחמה שבאה בעקבותיה, כעבור 11 שנים. הרגשת הלוחמים וכל העם היושב בציון שהנה חזרנו אל מחוזות מוכרים, אל צור מחצבתנו, אל מולדתנו, מקום בו גובשנו לעם: "…לתחושת ההתלהבות אשר אפפה את צה"ל כולו ואת העם כולו בדרוך רגלינו במדבר העתיק, ערש תורת ישראל ותולדותיו"; הזלזול וההתנשאות על חיילי האויב, שהשילו נעליהם ונסו בהמוניהם; הניצחון במלחמת בזק למרות נחיתות במספר החיילים, בנשק ובציוד. הפייפר ניצח את המיג, השרמנים את ה-טי 34. וכמובן, עוד רמז לבאות – מלחמות הגנרלים. היו גם ניצנים של אלבומי ניצחון, מאופקים ובשחור-לבן, בהם שרנו את תהילת עצמנו. הכותבים משתאים לנוכח נופי המדבר הבתוליים המתגלים לעיניהם. טאבה היא עדיין חורשת דקלים קטנה וכמה חושות. העיירות ברצועת עזה עלובות ומחנות הפליטים עלובים עוד יותר.

Sinai 8-s

איור – שמואל כץ

Sinai 11-s

איור – שמואל כץ

Sinai 16-s

צילום וכיתוב – עזריה אלון

Sinai 15-s

מסילת הרכבת דמשק-קנטרה – צילום מיכה ברעם

הנעליים שהחיילים המצרים השילו והותירו אחריהם במנוסתם הפכו לסמלה של מלחמת סיני בעיני רבים, אות קלון לצבא המצרי, אשר חדל רק לאחר מלחמת יום כיפור. כך כותב משה שמיר תחת הכותרת תמציתה של תבוסה: "למראה אלפי הנעליים הבודדות, ואף המושלכות צמדים, אשר סימנו את נתיב מנוסתם של חיילי נאצר, חיילים אשר לרשותם עמדו טאנקים, מכוניות משוריינות, ג'יפים, ובעודם קופצים מעליהם ונוטשים אותם נטשו גם את אחרון סימני התרבות שעל גופם – את הנעל הלוחצת והמציקה; למראה חול הגבעות היפה, לטוש הרוחות, אשר צמדי עקבות לאלפים מנמרים אותו כאילו עשתה בו מכונת תפירה ענקית את מעשיה; למראה שיירות השבויים הארוכות; למראה אלה ועוד רבים ונוראים מאלה, נולדה בין אנשינו אמירה, ששמענוה במקומות  אחדים, וכמעט תמיד באותו נוסח:  בפעם הבאה יצטרך נאצר להזמין מחוץ לארץ לא רק את הציוד אלא גם את החיילים".

ותיאור דומה מאת בנימין נ. ב"ספר מלחמת סיני" : "אנו נוסעים על כביש טוב, שנסלל כאן לאחרונה. לצידיו נראים חפצים רבים שנעזבו על ידי האויב, אך בעיקר נעליים. במלחמת השחרור, רבות שמעתי על הנעליים שחיילים ערביים בורחים הותירו מאחורי גבם, אך כאשר ראיתי עשרות, עשרות זוגות נעליים פזורים בדרך – נדהמתי. אמת ונכון הסיפור. החייל המצרי שמכריחים אותו בצבא להסתגל למנהגי העולם המתוקן, בו נועלים נעליים, חוזר אל עצמו בשעת החירום הראשונה – וחולצן. לא הוא שיתיר לכיבושי הציוויליזציה להכביד על בריחתו. רק מעטים יצליחו לברוח. אחר הנעליים מתגלות קבוצות של מצרים הרוגים, שטרם הספיקו לקבור אותם. כאן פעלו הצנחנים שהתקדמו לשארם-א-שייך מכיוון א-טור דרומה. אך לא רק המתים הם שזעזעו את הלב. הנה הבורחים שהצליחו להישאר בחיים, לוחמי עבדול נאצר, שהצליחו להמלט משארם-א-שייך, נדדו על פני הישימון הלוהט של אלקעה לאורך 80 או 100 ק"מ ויותר, ועתה חוזרים רעבים וצמאים לכביש. רק ימים מעטים חלפו מיום הקרב, וכבר איבדו את צלם האדם. אין אלה חיילים, אין אלה מצרים – בני אדם המה, צמאים, רעבים, מסכנים. ניצבים הם בצידי הכביש ועוצרים כל מכונית ישראלית, מתחננים שתביאם לשבי.".

Sinai 9-s

במחנה שבויים, איור – שמואל כץ

מטוסי הפייפר הקלים ליוו את החיילים לכל פינות חצי האי, הביאו הספקה, פינו פצועים וחללים והרימו את המורל. פייפר אחד נפגע בעודו על הקרקע ממטוסי מיג-15 מצרים.

Sinai 17-s

צילום – מיכה ברעם

Sinai 7-s

איור – שמואל כץ

אסף שמחוניאלוף פיקוד דרום שנספה לאחר תום הקרבות:

אסף שמחוני היה מלוחמי הפלמ"ח וההגנה, השתתף בקרבות רבים במלחמת השחרור בחטיבת יפתח ומונה למפקדה עם הקמת צ.ה.ל. שימש כמ"מ מפקד פיקוד הצפון ושלושה חודשים לפני מבצע קדש מונה למפקד פיקוד הדרום.

הנה פקודת היום שפרסם אסף שמחוני ביום הראשון של מבצע קדש – מלחמת סיני:

Sinai 2-s

אסף שמחוני הורה לחטיבה 7, חטיבת השריון בפיקודו של אורי בן ארי, לפרוץ למרכז סיני, יום אחד לאחר הצניחה במיתלה. פרשנים צבאיים מסכימים שמהלך זה, להפתעת הצבא המצרי, תרם לניצחון המהיר וחסך לצ.ה.ל אבידות, אולם הרמטכ"ל משה דיין טען ששמחוני הפר פקודה ופעל באופן פרטיזני. שמחוני טען שקיבל אישור מן המטכ"ל לפעולה זו ואילו דיין שינה את גרסתו כמה פעמים ויש הטוענים שרצה למנוע את התקדמותו של הקצין המבריק והמוערך שסיכן את מעמדו ואת סיכוייו להתקדם למשרת שר הביטחון ולהנהגת המדינה. בתום מסדר הניצחון  אשר נערך בשארם-א-שייך בהשתתפות משה דיין, מפקד חטיבה 9 אברהם יפה ואלוף הפיקוד אסף שמחוני, אשר לא הוזמן לטקס על ידי דיין ובא ללא הזמנה (שמו של המפרץ שונה למפרץ שלמה), נטל שמחוני תיק מסמכים סודיים אשר היו אמורים להוכיח את גרסתו אל מול דיין ויצא בטיסת לילה ובמזג אוויר סוער, במטוס פייפר, צפונה, על מנת להיפגש עם בן גוריון. הוא צירף לטיסה את סא"ל אשר דרומי, קצין הקישור למטכ"ל, אשר היה אמור בעדותו לטהר את שמו של שמחוני. הטייס היה בנימין גורדון. הרוחות העזות הסיטו את המטוס הקל לשטח ירדן, שם הוא התרסק. כעבור כמה ימים החזירו הירדנים את הגופות לישראל, אך תיק המסמכים לא הוחזר לעולם, למרות השתדלותם של אישים שונים, ביניהם אריק שרון, במהלך השנים. טיסת לילה בפייפר היתה אסורה בפקודה וכנראה שאסף שמחוני עצמו הטיס את המטוס, מבלי שהיה בעל רישיון טייס מלא.

פקודת היום שפרסם הרמטכ"ל משה דיין עם היוודע מותו של אסף שמחוני:

Sinai 3-s

במבצע קדש נפלו 150 חיילי צ.ה.ל. (בפרסום אחד של צ.ה.ל מצאתי את המספר 170). שלושה בתי עלמין זמניים הוקמו ליד ניצנה, קיבוץ בארי ואילת. 

Sinai 18-s

בית עלמין זמני ליד ניצנה, צילום מיכה ברעם

מספר האבידות של המצרים הוערך במספר בן ארבע ספרות. מספרם של השבויים המצרים למעלה מ-5000.

מכתב של אב שכול לבן גוריון ותשובתו של בן גוריון. דוד בן גוריון נהג לענות באופן אישי על מכתבי אזרחים שהגיעו אליו, כמה ממכתביו להורים שכולים כונסו בספרון שנקרא מלב אל לב שאותו אציג לקראת יום העצמאות.

Sinai Ben Gurion-s

ולסיום – מכתב "איגרת נאמנות" שהתקבל מאת נזירי סנטה קטרינה:

Sinai 4-s

הערות העורך

והפעם, באופן אישי, פרץ של נוסטלגיה בעקבות הרשומה. שהיתי רבות בסיני וברצועת עזה, כאזרח, כחייל סדיר וכאיש מילואים, והזיכרונות רבים. גם טובים וגם רעים. הטובים בזכות הטבע, הרעים לחובת בני האדם. בני דורי עדיין זוכרים את גן העדן שלחופי סיני והעושר התת-ימי. נואייבה, דהאב, מפרץ נעמה, שארם, ראס-מוחמד, קניון מבוכים, ההר הגבוה וסנטה קטרינה לשם הובילה דרך זיוה לפני היותה כביש סלול. המדינה לא התערבה במתרחש לחופי סיני והאזור הפך למפלט בסגנון היפי – אקס-טריטוריה של חופש, אהבה, עירום וטבע, ללא מלונות, ללא משטרה וצבא. כחייל סדיר הכרתי גם את הצד המחוספס של המדבר. טירונות ברפיח. גדוד-77 שנטה את אוהליו במרחק 77 ק"מ מן התעלה. סופות חול ואבק, מיכל הפח עם מי הכלור החמים לשתייה במרכז המחנה. מלחמת יום הכיפורים. עוד הספקתי לעבוד כאגרונום ביישובי חבל ימית, המושבים, והקיבוצים חולית וסופה. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים זכיתי לשרת כחייל מילואים ביחידת הקישור למצרים ולכח הרב לאומי, כאשר ישראל שלטה רק ברצועה צרה לאורך החוף, עד הפינוי הסופי ב-1982. התגוררתי חודש במחיצתם של קציני מודיעין מצריים מוזהבי דרגות, דוברי עברית צחה, ומשרתיהם האישיים. חזיתי כיצד הם יורים בבעלי חיים, מפוצצים רימונים ומטעני נפץ בים כדי לדוג והופכים צדפות ענק למאפרות. מיד אחרי הפינוי השתתפתי במסע רגלי לאזור ההר הגבוה לבקר את הבדואים שחזרו לעבד את הבוסתנים שזנחו. המצרים הפסיקו את משלוחי המזון שישראל סיפקה בחינם לבדווים על מנת להקטין את מספרם, בהתאם לעקרונות עקומת מלתוס והבדווים חזרו למלאכת ההברחות המסורתית. זוהי הפעם האחרונה בה ירדתי לסיני (שירות ברצועת עזה בימי האינתיפאדה אינו נחשב) ואני זוכר את הבדואי שהכין לי קפה בקופסת שימורים חלודה במרומי ג'אבל מוסא, הביט סביבו ולעבר השמש השוקעת ואמר: "כּוּל דוּניָה תחתי" – כל העולם מתחתיי.

80 -עדה מימון ועיינות – ליום האשה

12.3.17 – צורף ציטוט חשוב של אליעזר יפה משנת 1919, על מעמדה של האשה, ומתאים גם כתשובה לדברי הרב יגאל לוינשטיין – שלח ד"ר עמי זהבי – ראו בתחתית הרשומה.

לאחר שתקראו רשומה זו, מומלץ לקרוא גם את הרשימה הקודמת בנושנות לכבוד יום האשה 2014 – שני מאמרים על יופייה של האשה (משנת 1912, ו – 1919).

רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער החקלאי "עיינות" המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב וצניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

ada-portrait

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ"ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר "חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954". (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה 'העצמה' לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

ada-book-s

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת "לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות". ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ"ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ"ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

ada-1-s

ada-2-s

ada-4-s

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

poalot-1-s

העבודה במשתלת צמחי נוי

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

ada-mizrach-s

ada-8-s

ada-5-s

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה "לפני" ואחרי". תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

Aliya-5

Aliya-6

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

ada-9-s

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

ada-11-s

time-to-work

מקור שתי התמונות: הארכיון הציוני

store-room

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

ada-3-s ada-6-s

teheran-1943

ילדים מטהרן הנמצאים זמנית בעיינות לומדים עברית על גג בית הספר 1943 (מקור: הארכיון הציוני)

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ"ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

poalot-2

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל"רכוש פרטי"!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד'. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

hazaz-sעם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

golda-s

maabara_s

maabara-babies-s

 

נשלח על ידי ד"ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת "יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על "מלוות" אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על "בוני העם וישובו".

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ"ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה"ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע"ש הברון הירש בדרום ניו ג'רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א"ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה"ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון 'השדה' שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת "ייסוד מושבי עובדים" באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

 

 

79 "צמח עבר הירדן" ועזבון אהרן אהרנסון

אהרן אהרנסון אשר זכה לכינויים "המדען הישראלי הראשון" "חלוץ המדע בארץ", היה איש אשכולות, חקלאי, מדען, סייר, פוליטיקאי, מרגל, שסיים את חייו בפתאומיות, אולי באופן מסתורי, והוא בן 43 שנים בלבד.

%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%9f-1910

אהרן אהרנסון 1910. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

בשנת 1931 יצא לאור בז'נבה, בשפה הצרפתית, הראשון מבין הפרסומים של "עזבון אהרנסון" אשר מנציח ומתעד את פועלו המדעי, מכתביו ויומניו, ביוזמת בני משפחתו. בשנת 1934 מתפרסם הספר גם בשפה העברית. הספר נקרא "צמח עבר הירדן" והוא כולל פרקים בביוגרפיה של אהרנסון, יומני מסעות החקר שלו סביב ים המלח, מפות המסעות ורשימת הצמחים אשר ליקט במסעותיו שם.  12 שנה קודם לכן (1919) מת אהרנסון כאשר מטוסו אבד מעל תעלת למאנש.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%93%d7%9f-s

aaronson-1-s

סיפורו של עזבון זה הוא סיפור מרתק וטראגי, כפי שמתואר בהקדמה לספר:

"בימים הראשונים לספטמבר 1917 נודע לשרה אהרנסון אל נכון, כי שלטונות הצבא התורכי חושדים אותה, שהיא עומדת בראש תנועת ריגול. ידע ידעה כי תאסר בקרוב וכי אבדה כל תקוה ממנה. אז התאזרה מרץ כביר ובעזרת אביה הישיש שקדה לטמן באדמה את מרבית כתבי אחיה אהרן אהרנסון. שרה, אשר ידעה בכמה שקידה מאומצת ועמל ממושך עלה מעֲשֵב אהרן, דאגה יותר למלט את הצמחים מנקמת התורכים מאשר להציל את נפשה היא; כבשה באמונה את הצמחים במכבש ואחר טמנה אותם במגורה נסתרה.

אחרי ענויי שרה ומותה שוּלח אביה מן הכלא שבנצרת לביתו, רצוץ מן היסורים הקשים אשר יסרוהו שם. ואדם זה – והוא אז בן שבעים שנה – ידע להתחמק בלילות מן המשמר שהועמד על ביתו מטעם המפקד התורכי, ולזחול עד המטמון כדי להגן על האוצר היקר מפני התקפת העכברים ושרצי העוף.

ואת אוצר הספרים הגדול של אהרן, הכולל יותר משלשה ועשרים אלף כרך, זרו התורכים לכל הרוחות. וכאשר נכנסו הגדודים הבריטיים לדמשק, אחרי הדפם לפניהם את צבא האויב, היו החנונים הערביים כורכים את סחורתם בדפים שנעקרו מתוך הספרים היקרים של אוצר זה. הקלישאות מאוסף יחידי למראות אסיה הקטנה, אשר צילם הצלם הארמני חלדג'יאן ועִבדם במשך חמש ועשרים שנה במאמצים לאין תאור, והפקיד אותם ביד אהרן בתחנה לנסיונות בעתלית, אבדו גם הם ועקבותיהם לא נודעו עד היום הזה."

הצלת העזבון ופרסום הספר "צמח עבר הירדן" הצריכו מאמצים בינלאומיים והתגייסות של אנשים רבים. ספרים ותעודות נאספו מדמשק עד קושטא. אהרנסון השאיר עשבייה בת כ- 10,000 גליונות של מיני צמחים שליקט במסעותיו ועל הלל אופנהיימר הוטלה המשימה למיין ולסדר את האוסף, לאמת את הגדרת הצמחים ולהכין את המידע לפרסום. אופנהיימר החליט לפרסם בשלב ראשון רק את הצמחים שהובאו ממסעות המשלחת המדעית העותומאנית לים המלח, הערבה ועבר הירדן. עבודתו נמשכה ארבע שנים. לשם השלמת הגדרת הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשבייה של פוסט בבירות, בעשבייה של בואסיה בז'נבה, בעשבייה של דינסמור בירושלים, בעשבייה באוניברסיטת מונפליה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. ב-1930 נשלמה כתיבת רשימת הצמחים. את ציורי הצמחים עשה ג. בּובֶר (Beauverd) ממונפליה. חברי קהיליית הבוטנאים בישראל יודעים שרשימת שמות זו (פוסט, בואסיה, דינסמור) היא היכל התהילה של ראשית חקר הבוטניקה בארץ ישראל וסביבותיה, בטרם הועבר הלפיד לחוקרים בני המקום.

דוגמא לעמוד מרשימת הצמחים בעריכת אופנהיימר – משפחת הקטניות נקראת כאן "תרמיליים". אפשר להשוות גם את הגדרתם ושמותיהם העבריים של שאר הצמחים לעומת שמותיהם כיום. למשל ה"כליס" הוא ינבוט. "שיטת צאל" – השם המדעי על שם נחל סיאל, העברי על פי השם התנ"כי "צאלים". שימו לב לביטוי "שקדי דרור" כלומר שקדי בר. הציור בהמשך הוא של הצמח כדן, הנקרא כאן "בולבס אהרנסוני" – בהיותו צמח חדש למדע נקרא ע"ש מגלהו – אהרנסון.

aaronson-8-s

aaronson-7-s

על המהדורה העברית של הספר שקד צוות של אנשי מדע ורוח מהטובים ביותר בישוב העברי באותה תקופה. פרופסור הלל אופנהיימר היה מבכירי הבוטנאים באוניברסיטה העברית (תחילה במחלקה לבוטניקה ואחר כך בפקולטה לחקלאות) ובמכון וולקני. הוא זכה בפרס ישראל לחקר החקלאות לשנת תשי"ט. את תרגום הספר מצרפתית לעברית עשו שניים: יצחק אפשטיין ומרדכי אזרחי.

יצחק אפשטיין, המורה הדגול מראש פינה שהיה גם בלשן וחידש מילים רבות בשפה העברית (תורשה, פעילות, תצפית, רגישות, תופעה, תודעה, לתפקד). הספר משופע בתחדישי הלשון של אפשטיין בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה, מרביתם לא נקלטו לבסוף בשפה העברית. כך למשל למאובנים הוא קורא "אחפרים", צמח בר הוא "צמח דרור", צמחים רב-שנתיים הם "צמחים נִצָחים", צמחים חד-שנתיים הם "צמחים יחידי שנה". לפלורה (כל הצמחים הגדלים בארץ מסוימת) קרא "מצמח" ואילו לצמחים הגדלים באזור מסוים של הארץ קרא "מצמחה". למה שאנו קוראים היום עשבייה (אוסף צמחים מיובשים) קרא "מעֲשֵב".

מרדכי אזרחי  (וגם באתר האקדמיה ללשון עברית). היה מראשוני המורים לטבע בעברית בארץ ישראל. היה חבר ועד הלשון מתרפ"ו (1925). בשנים תרצ"ג–תש"ה היה מעורכי המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ. היה חבר בוועדות המקצועיות למונחי צמחים, זואולוגיה, חקלאות, לוועדה ללשון העיתונות ולוועדה לתקנת הלשון, חיבר את "ילקוט הצמחים" (עם פ' אוירבך, תר"ץ)

על תרגום החלק הבוטני הופקד י. אביזהר, המוכר מגליונות "מצמחי הארץ – חודש חודש וצמחיו". על  הגיאולוגיה הופקד נתן שלם, גיאולוג ממוצא סלוניקאי ומייסד "חבורת המשוטטים", שנלחם ללא הועיל במשך 25 שנים בניסיון להתקבל לאוניברסיטה העברית.

מסעות החקר של אהרונסון

בין השנים 1900 – 1915 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג'יר, ערב הסעודית) ואף בתורכיה, רומניה וגרמניה. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה "פרחה", ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג'אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העותומאנית, בראשותו של פרופסור מקס לודוויג פאול בלנקנהורן (Blanckenhorn), הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. על בלנקנהורן הטיל השולטן התורכי עבדול חמיד השני לבצע סקר מינרלים באזור ים המלח, בייחוד פוספאטים. אל המשלחת השניה הצטרף גם הזואולוג ישראל אהרוני, אך בעוד אהרנסון ובלנקנהורן יורדים דרומה ומזרחה במסע מפרך ומסוכן, נותר אהרוני ביריחו, שם ישב במשך שלושה חודשים ורכש מן הציידים הבדווים בעלי חיים מתים או חיים. (אהרנסון מציין ביומנו שאהרוני אינו מתאים למסעות מעיפים). אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך מסעות אלו, של המשלחת המדעית העותומאנית,  כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים.  במחקר האצות עזרה לו רחל יפה (רוגוף), אחותו של ד"ר הלל יפה מחדרה, שהיתה מורתו הפרטית של אהרנסון לבוטניקה.

aaronson-5-s

יומני המסע המפורטים מאוד שכתב אהרנסון, ובהם עירוב של עובדות מדעיות, דעות אישיות ופרטים שוליים, מאירים את התקופה, תושבי הארץ השונים ותנאי השטח באותם ימים ומהווים אוצר יקר-ערך. המסעות היו מבצע לוגיסטי מורכב, שכלל סוסים ופרדות, אוהלים, אנשי שירות ושומרים חמושים שהתנהלו בתוואי שטח קשים מאוד. אהרנסון לא פסח ביומנו אפילו על פירוט המאכלים שאכל בכל יום בארוחת הבוקר והערב, שעת שתיית התה, ומה היה טיב שנתו בכל לילה. הוא מציין כמה פעמים בכל יום את קריאות הטרמומטר והברומטר, הרוחות והמשקעים ואת שעת היציאה וההגעה לכל יעד, כאומדן למרחקים בין האתרים שעברו. השטח, בשולי האימפריה העותמנית, חסר דרכים ומלא סכנות, היה נתון לשליטת שבטים שונים של בדווים ואנשי המשלחת נאלצו לשכור את שירותיהם של נציגי כל שבט וחמולה בדרכם כ"מורי דרך" או "שומרים" – בשיטת ה"פרוטקשן" השרירה וקיימת באזור עד ימינו. אהרנסון מציין כמה שילמו לכל אחד ואחד מהם עבור "שירותיהם". במקרה אחד הזדרזו ומסרו לבדווים את כל מלאי הטבק שברשותם כדי לפייסם. במסעותיהם עברו החוקרים באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים רבים, כגון מצדה, ג'רש, פטרה, מידבא (ומפתה המפורסמת), פוּנוּן (מכרות הנחושת של העת העתיקה), ואהרנסון צילם את המקומות במצלמת הקודאק הקטנה שלו. בעוד נתוני מכשירי המדידה ושמות הצמחים והמינרלים מופיעים בפירוט ובקפדנות רבה, הרי תיאור של אתרים ארכיאולוגיים, שאהרנסון היה בודאי מן היהודים הראשונים לבקר בם, אינם זוכים לכל תיאור מלבד אזכור שמם וצילום. כך למשל מתואר הטיפוס הקשה למצדה אך רק כדי למסור מידע גיאולוגי ובוטני. יוצאת מכלל זה מידבא, שם נמצאה מפת הפסיפס המפורסמת. וזהו תיאורו היובשני של אהרנסון: "שלחנו להגיד לשויש כי נבקש חיל, ופנינו אל בית הכנסת היוני לראות את מפת הפסיפסין. צעיר אחד מדריך אותנו שם ושאל אם יש בידינו מכתב מאת הפטריארך בירושלים. עניתיו ביונית כי אין צרך בזה וכי אין לנו מכתב. המוזאיקה מכוסה סורג שהאבק יכול לעבור דרכו. אכן עבה שכבת האבק; טאטאו והעבירו סחבה לחה על פני המפה, עתה נראות יריחו, בית שמש וירושלים. אחרי שראינו הכל הגשנו חצי מג'ידיה לנער והתמרמר, הוספנו לו עוד עשרה מטליקים ועדיין לא נחה דעתו." (שויש = סגן קצין תורכי. מג'ידיה ומטליקים = מטבעות תורכיים). אחר כך לקחם המדריך אל שודדי עתיקות שהראום פסיפסים נהדרים בביתם, ראשי נשים ובעלי חיים שונים.

דוגמה לעמוד מיומן המסע של אהרנסון באזור מצדה:

aaronson-6-s

בתום מסעות אלה, בשנת 1908, יצאו בלנקנהורן, אהרוני ואהרנסון עם שלל אוספיהם באוניה לקושטא (קונסטנטינופול – איסטנבול), להציג את ממצאיהם בפני השולטן. הם שהו חודשיים בארמון אילדיז לשם מיון האוספים והצגתם. וכך כותב אהרנסון בסוף הדו"ח המסכם את מסעות החקר: "הוד מלכותו הואיל להביע כי המלאכה השלמה משביעה אותו רצון וחנן את כל אחד משלשת החוקרים אות הכבוד "ליאקאט של זהב" – <לאות זכות>.   פרטים חריפים: לא נמסרו אותות הכבוד לאדונים האלה, ואגב אף לא סלקו להם את ההוצאות למסעם לקושטא ולכלכלתם בעיר זו, ואפילו לא משכורתם."

לאחר שהקים אהרנסון את תחנת הנסיונות בעתלית, יצא פעמים אחדות למסעות מחקר בארצות הברית ונשלח מטעם משרד החקלאות האמריקאי לחקור את התמרים במצרים. בשנת 1921 רכשה האוניברסיטה העברית אוסף של ממצאים גיאולוגיים מאת בלנקנהורן. האוסף הגיע להר הצופים בשנת 1934 וכלל כ-40,000 פריטים שאסף החוקר במסעותיו בישראל ומצרים.

תרומתו המדעית של אהרנסון

עלינו לזכור שבתקופה בה פעל אהרנסון עדיין לא פתחה האוניברסיטה העברית את שעריה (רק ב-1925) וכל חלוצי המדע כאן היו אוטודידאקטים או שרכשו את השכלתם בניכר. עובדה שאינה ידועה לרבים היא שרחל בלובשטיין (רחל המשוררת) למדה אגרונומיה בטולוז שבצרפת, וכך גם המשורר נתן אלתרמן והסופר שלמה צמח.

אהרנסון היה בקשר אישי ומדעי עם טובי הבוטנאים באירופה ובארצות הברית. מלבד גילוי מיני צמחי בר חדשים למדע, כאשר גולת-הכותרת היא חיטת הבר, תרם אהרנסון רבות, כבוטנאי ואגרונום (ללא תואר אקדמי רשמי) להחדרת גידולים חקלאיים רבים (ואף עצי סרק למטרות ייעור) למשק הישראלי. חלקם מן האזור הקרוב, וחלקם אינטרודוקציה ממקומות רחוקים (כגון דקל וושינגטוניה מקליפורניה, זני חרוב מקפריסין שהרכיב על המין המקומי ועדיין מניבים פרי נפלא במורדות הכרמל). וכך הוא כותב בשנת 1907 לבוטנאי David Fairchild בוושינגטון: "השנה הכנסתי לבין מטעי שמונה גוני משמש מדמשק. גדול המשמש הוא רב ערך מאד בעיר זו. אני בחרתי שם שמונה גונים מצוינים בצורתם, במראם ובטעמם. […] גונים ידועים הם מרי הגרעינה, וסגולתם זו יוצרת ענף מסחר חשוב. בצפת הפרי מתקינים ריקוע (קמרדין) שהערבים מלפתים בו את הפת, והגרעינות המרות מוכנסות במעשי אופה ומוצאות לחוץ לארץ. את הזנים מתוקי הגרעינות מיבשים ומעססים. אחדים מהם מסוגלים למסע ארוך, ואת האחרים צריך להתקין במקומם. כדמשק כן גם חומץ וחמת מהוות מרכזים חשובים לסחר פרי זה."

אהרנסון היה חלוץ הניסיון להשתמש בצמחי בר על מנת להשביח על ידי הכלאות והרכבות את תכונותיהם של גידולי התרבות. כך חקר את האגס הסורי "הגדל בר בהרינו, בגבעות הרזות ביותר ואפילו בתוך הסלעים עצמם", ואת העוזררים ושקדי הבר "העולים יפה בהרי ציה בגבה 2000 – 2500 מטר.". הוא גם תרם רבות למדע הגיאולוגיה ותורת הקרקע.

%d7%a2%d7%aa%d7%9c%d7%99%d7%aa-1912

תחנת הניסיונות בעתלית, 1912. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

הערות העורך

ואלה תולדות – אהרנסון נולד ברומניה (1876) והגיע עם הוריו בהיותו בן שש לזכרון יעקב בשנת 1882, השנה אותה מציינים ההיסטוריונים כתחילתה של העלייה הראשונה לישראל. כילד, התחנך אהרן על ברכי השפה והתרבות הצרפתית, בזכרון יעקב הנשלטת בידי פקידי הברון, ואלו זיהו כבר בגיל צעיר מאוד את התלמיד המצטיין ומינוהו לסגן מפקח על החקלאות במושבה בהיותו בן 13 בלבד. בגיל 17 נשלח לצרפת ללמוד בפקודת הברון בבית הספר הגבוה לחקלאות בעיר גריניון. כעבור שנתיים, בטרם ישלים את חוק לימודיו, שלח אותו הברון בחזרה לארץ ישראל והוא מונה לאגרונום במטולה שזה עתה נוסדה. זו היתה שיטתו של הברון לא לאפשר לאגרונומים להשלים את התואר על מנת שיהיו תלויים בחסדיו ויוכלו לעבוד רק במושבותיו. אהרנסון בעל המזג הסוער והמרדן הסתכסך במהרה עם איכרי ופקידי מטולה ונאלץ לנטוש את משרתו. כך היה גם בעוד כמה מקומות עבודה ויוזמות מסחריות, בחווה גדולה שניהל בתורכיה, בחברה ליבוא מיכון חקלאי שייסד עם שותף גרמני, ובניהול פרדסים בחדרה. הוא הקים עם המהנדס טריידל והאגרונום ד"ר סוסקין את "המשרד לחקירות טכניות לחקלאות" וניצל את עבודתו לתור את הארץ על סוסתו הנאמנה "פרחה" ולחקור את צמחיה ואבניה. בתוך כך החל לצאת למסעות חקר בכל אזור הלבאנט. גם במישור האישי לא צלחה דרכו. כותב על כך אחיו אלכסנדר: "תקפתהו אהבה עזה לאשת אחד מבחירי רעיו, אשה כלילת יופי וחן, והיא אוהבת את בעלה. אהרן הודה לרעו ולאשתו על סודו הערב והקורע לב… ומאז לא הוציא אף הגה מפיו על הדבר הזה, ועד יום מותו היה רע נאמן ומסור לשני הנאהבים אשר היו הוגים לו הערצה נאמנה".

phg1030092

צילום שצילם אהרן אהרנסון בבית ויץ בשכונת החבשים בירושלים (1911 – או 1912). בתמונה: ד"ר נפתלי ויץ, ד"ר חנה ויץ הרופאה היהודיה הראשונה בא"י, לאה ויץ בתם, שרה ורבקה אהרנסון. מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

בעקבות היכרותו של אהרנסון עם אוטו ורבורג ועם גילוי חיטת הבר בהיותו בן שלושים, הוא זכה לפרסום ולתהילת עולם. בשנת 1910 הוא יוצא למסע בארצות הברית, שם הוא זוכה לכבוד גדול, לכינוסים רבי משתתפים ולהצעה למשרת פרופסור באוניברסיטה יוקרתית, על אף שאינו בעל תואר אקדמי. מסעו זה בארה"ב עזר לגיוס כספים לשם הקמת תחנת הניסיונות בעתלית בשנת 1911 ולשלוש שנים של עבודה מדעית פוריה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. סיפורה של ניל"י ידוע היטב וכך גם מוכר הסבל והאובדן שנגרמו לבני משפחתו ועוזריו של אהרנסון. לאחר המלחמה, הוא משתייך למשלחת הציונית לקונגרס השלום בפריז ומשתתף בדיונים על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. מעיד על כך יועצו של הנשיא וילסון, W. C. Bullitt: "שם הגיד לי כי מתעתד הוא להתיצב כמליץ לציון לפני מועצת הארבעה, ושאל לדעתי: היבין קלימנסו ואורלנדו, לויד ג'ורג' ווילסון, את משאלתו לכלול במדינה הציונית שדה בן חמשה אקרים בגלל דוגמה לצמח בר, יחידה בארץ, הגדלה שם? שכן מצווה לקיימה למען המדע; היהודים יטפלו בה, ואלו הערבים עלולים לזלזל בה!". בעת דיוני קונגרס השלום, במאי 1919, בטוסו מלונדון לפריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס אהרנסון מעל לתעלת למאנש.

בנושא גילוי חיטת הבר ("אם-החיטה") בישראל ע"י אהרנסון, כדאי לקרוא את מאמרה המקיף של הגר לשנר באתר כלנית

ועוד על יצחק אפשטיין: אפשטיין היה הראשון שביטא באופן פומבי את נושא הבעייה הערבית בארץ ישראל. במאמר בשם "שאלה נעלמה" שפורסם ב-1907 בעתון השלוח, בעקבות הרצאתו בקונגרס הציוני ב-1905, הוא יוצא כנגד היחס לערבים וההתעלמות של התנועה הציונית מנוכחותם בארץ ישראל. מאמר בעל חשיבות היסטורית. נוסח מלא של המאמר אפשר לקרוא כאן באתר של ישראל בן תור – מחקרים היסטוריים שימושיים.

78 ט"ו בשבט, תשע"ז

Shvilim0017-s

מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

ושוב אנו בחודש שבט. הכנסת חוגגת את חגה, הקרן הקיימת מציגה את פניה היפות ועצי השקד שוקדים על פריחתם ומקבלים שבועיים של תהילה בהזדרזם לפרוח לפני כל שאר העצים. בתקופה זו של השנה זוכה עץ השקד לשם שקדייה, שם אותו חידש לוין קיפניס בשנת 1919.

אולי נתחיל בשיר שיזכיר לנו את ילדותנו: ריקוד עצי הגן מאת אמיתי נאמן מאתר זמרשת הנפלא.

ניזכר במטען התרבותי של ט"ו בשבט בעזרת לוח "מולדתי – לנוער ולעם" משנת 1936, מטעם הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת ראובן מס, ירושלים, בעריכת אהרן זאב בן ישי.

Moladeti-cricha

Moladeti-shaar

(שימו לב למניין השנים מן החורבן ומהכרזת בלפור, בכיתוב אשר מתחת לשנת ההוצאה לאור לעיל).

shvat-3-s

shvat-4-s

shvat-5-s

shvat-6-s

shvat-7-s

אמרות החודש המופיעות לעיל מצוטטות מאישים אשר נפטרו בט"ו בשבט. האחרון שבהם הוא המלך ג'ורג' החמישי (נפטר שנה לפני צאת פרסום זה) שאת מקומו וכתרו תפס מיד אדוארד השמיני, אך התפטר לאחר שנה אחת בלבד, בשל אהבתו לגרושה אמריקאית בשם ווליס סימפסון.

וכמובן, הספרון מעודד את התרומה לקרן הקיימת, ומזכיר לקוראים בסוף כל חודש לרוקן את הקופסאות.

kufsa-kkl-moladeti032-s

הספרון "מולדתי" מקדיש לכל חודש מחודשי השנה שני עמודים ובהם תיאור התמורות בטבע, בנוף ובגרמי השמים. "השקד עוטה לבן". שימו לב לקטע המחורז על ראשית וסוף החודש. הצפרדעים והקרפדות היו נפוצות יותר באותם ימים, אך לא כך שמות עבריים לצמחי הארץ ולחיפושיותיה:

shvat-1-s

shvat-2-s

ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, על מנת ללמוד מתי וכיצד נוטעים, פנינו לעזרתו של הספר "פרקים בחקלאות" ספר למוד לשנת הלימודים השביעית (כתה ז'), – הוצאת השדה, 1955.

netiaa-haklaut-1-s netiaa-haklaut-2-s netiaa-haklaut-3-s netiaa-haklaut-4-s

בשנים האחרונות התקבע ט"ו בשבט גם כחגו של הטבע, חג שמירת הטבע והנוף. חיפשתי קטע שימחיש זאת ומצאתי דובדבן (או ברוח החג – שקד מסוכר) בכתב העת "הגנת הטבע" מיוני-יולי 1966. זהו חוזר פנימי של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (בטרם הפכה לרשות הטבע והגנים הלאומיים).

teva-2-s

על הכריכה – מפל הטחנה, צילום של עוזי פז. ובעמוד הראשון, למטה בצד שמאל, מכתב שהתקבל ברשות שמורות הטבע וכותרתו: פגיעה והתנצלות.

teva-1-s

ורק המכתב בהגדלה:

teva-crop-s

המכתב, אשר אולי מתאים להצגה גם ביום כיפור ולא רק בט"ו בשבט,  מדבר בעד עצמו, אך עם זאת מעורר כמה תמיהות (האם הילדים כתבו מיוזמתם?). לידיעה: עמישב הוקמה ב-1951 כמעברה וזו הפכה לאחר מאבקים פוליטיים לשכונה בפתח תקווה רק בשנת 1955. כיום אין בנמצא בשכונה בית ספר בשם זה.

והנה שני צילומים עדכניים (צולמו על ידי בתאריך 8.2.17) המעידים על ההכנות לחג. ראשית – אתר נטיעה בסמוך לצומת גולני – יער לביא:

tekes-kkl_1511-s

 

מה לקופיקו ולט"ו בשבט? לקק"ל פתרונים…

מודעה שהודבקה על דלת הכניסה של חדר האוכל בקיבוץ גדות:

modaa-s

מילות המפתח שאני מחלץ מן המודעה מעידות על סמנים תרבותיים בשילוב של ישן וחדש, מסורתי וניו-אייג' – "פונץ' חמים, פירות יבשים, תה צמחים, פיתות בטאבון" ;  "חדר-אוכל, גינה קהילתית, קפה ויקטור, סמארטפונים". והכל ביחד – "כתב חידה" בקיבוץ המעודכן.

הערות העורך

א. ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, אך לא תמיד היה כך. במקרא לא מופיע מועד זה כלל כחג, ורק מאוחר יותר הוא הופיע במשנה כ"ראש השנה לאילן" ושימש כסמן חשוב במצוות שונות הקשורות לפירות כגון ערלה, תרומות ומעשרות, בהן יש חשיבות למניין שנותיו של העץ והפרי. כאשר היה עם ישראל בגולה היה נהוג בחמשה עשר בשבט לאכול מפירות ארץ ישראל, ביחוד שבעת המינים, והדרך היחידה אז להשיגם ולשנעם היתה כפירות יבשים, וכך השתרש מנהג זה עד ימינו. אך כיום התהפכה המגמה ואנו אוכלים דבלים מטורקיה ומשמשים מיובשים מאוזבקיסטאן. כאשר חזרנו לארץ ישראל וחודשה היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ, חזר המועד לחשיבותו. את הרעיון של קביעת תאריך זה כחג נטיעות רשמי במערכת החינוך העלה ר' זאב יעבץ מן האבות המייסדים של הציונות הדתית, אשר יצא עם תלמידיו בראשון לציון בשנת 1890 לנטיעה חגיגית והסביר זאת כך:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם דק מן הדק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל…

azaria-alon-s

ב. על פי ספרות חז"ל יש הבדל במשמעות המלים נטיעה ושתילה. עץ שתול הוא עץ שהועתק ממקום למקום, בעוד שעץ נטוע נותר לעולם במקומו המקורי. אנו משתמשים היום במונח "שתילה" לכל סוגי הצמחים, כולל עצים, אך במונח "נטיעה" רק לעצים. אך למעשה אנו מאמצים את המשמעות החז"לית מאחר ושתילים מיועדים לגדול במקום אחד (משתלה) על מנת להיות מועתקים ולהישתל במקום אחר.