73. הטכניון העברי בחיפה

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית בימים אלה, ברצוני לכוון את אלומת הזיכרון לנסיבות הקמתו של מוסד מכובד, מן המוערכים בסוגו בעולם כולו. בתחילה נקרא מכון יהודי לחינוך טכני, אחר כך טכניקום ולבסוף הטכניון העברי בחיפה, או בקיצור – הטכניון. בהקמתו הוחל בשנת 1912, אך בגלל מלחמת העולם הראשונה החל לפעול רק בשנת תרפ"ה (1925). באותה שנה בה נאם הלורד בלפור בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, נאם הלורד מלצ'ט (אז סיר אלפרד מונד) בטקס פתיחת הטכניון על הר הכרמל. אך בעוד שהאוניברסיטה העברית החלה את דרכה רק כמכון מחקר, הטכניון החל מראשיתו בהוראת סטודנטים והענקת תארי אינג'נר. המחלקה הראשונה והחשובה ביותר אשר פעלה בשנותיו הראשונות של הטכניון, כחלק מן "המכון לאינגגנרים" היתה "המחלקה למהנדסוּת בנאית".

בטרם נחזור לסערת הרוחות הגדולה אשר קמה סביב ההחלטה על הקמת הטכניון ואופי הלימודים שם, בשנת 1913, נציץ אל בין דפיה של חוברת צנועה, אשר פורסמה בשנת 1949 על ידי המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, שם נמצא כמה פרטים על ההיסטוריה של המוסד. פרק המבוא מתגאה בתרומתו של הטכניון לתחיית השפה העברית והעשרתה בטרמינולוגיה טכנית. איזכור זה לא בכדי נעשה והוא קשור לסערה עליה כבר רמזנו. ב-20 המחזורים שבין 1929 ל-1948 העניק הטכניון תואר מהנדס ל- 604 סטודנטים. (ראו להלן על השתתפותם של הסטודנטים במלחמת השחרור ונפילת 45 מהם במערכה, בנוסף ל-25 נוספים מבין תלמידי ובוגרי בתי הספר התיכוניים המסונפים לטכניון).

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

כמה תמונות המנציחות את האנשים והציוד במוסד המדעי בשנת 1949 :

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

Technion-8-s

בשנת 1948 הוקם בניין מעבדות חדש מכספי הקרן אשר הוקמה להנצחת זכרו של בריגדיר פ.ה. קיש, אשר נהרג בשנת 1943 בסך 200,000 דולר.

וכעת נחזור אחורה לשנת 1912, עת התקבלה ההחלטה על הקמת הטכניון, על ידי חברת "עזרה" בישיבה חגיגית שהתקיימה בברלין. ההחלטה כוללת גם את ההנחייה ששפת ההוראה של הלימודים המדעיים תהיה גרמנית. החלטה זו הביאה להתפטרותם של אחד העם, שמריהו הלוי וצ'לנוב   מן הוועד המנהל (ראה מכתבם לעיל), ולגל של מכתבי מחאה מן הארץ ומחו"ל אשר יצאו להגן על השפה העברית אשר עדיין לא עמדה על רגליה בבטחה. אני מצרף להלן כמה דוגמאות מרתקות בהן אפשר לקרוא גם על יחס היישוב לחברת עזרה ומוסדות החינוך שהקימה.

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

הערות העורך

על אף התנאותה של הנהלת הטכניון בפרסום משנת 1949 על תרומתה לשפה העברית, עדיין ניכרת דלותה של העברית בתחום הטכנולוגי. ויעידו האינג'נרים הלומדים במחלקת המהנדסות הבנאית.

ענת בנין, מנהלת מדור הצילומים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים וקוראת נאמנה של בלוג זה, שלחה מכתב מארכיון מוצקין, שקבל את המכתב מאחד העם. פנייה נרגשת של תלמידי בית המדרש למורים ובית הספר למסחר בירושלים וגימנסיה הרצליה ביפו, אל אחד העם, חבר הוועד המנהל של הטכניון, ובו הם מביעים את מחאתם על כך שהשפה העברית לא תהיה שפת הלימוד בטכניון. בין החתומים: משה שרתוק (שרת), גב הוז, אליהו גולומב – נערי הגימנסיה בשנת תשע"ג. שימו לב ללהט ולסגנון. תודה לענת.

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

72. דם ירושלים

כך זה התחיל.

מאורעות תר"פ (1920) בירושלים נחשבים לביטוי האלים הראשון של הסכסוך היהודי-פלסטיני. היה זה באפריל, בחג הפסח, חודש בלבד לאחר ארוע תל-חי בגליל העליון. המון ערבי שחזר מחגיגות נבי-מוסא הוסת על ידי מנהיגים ערבים והחל לבזוז, להרוג ולאנוס. הצבא הבריטי עמד מנגד, לא רק שלא הגן על היהודים, אלא גם אסר את חיילי הגדוד העברי אשר היו בחופשת הפסח, בטרם הספיקו לצאת להגנת תושביה היהודים של העיר העתיקה. נאסרו 43 חיילים יהודים, בראשם זאב ז'בוטינסקי, אשר נשפט ל-15 שנות עבודת פרך ונכלא עם שאר חבריו בעכו (הם שוחררו כאשר הגיע לארץ הנציב העליון הראשון הרברט סמואל). בפרעות נפצעו 211 יהודים ונהרגו ששה. בכתבי העת של אותם ימים דיווחים רבים ומפורטים על השתלשלות האירועים ועל מעשי הרצח והאונס, וכיצד הצילו רופאי הדסה את ספרי התורה מן הישיבות המותקפות. וכך היה כתוב בעתונות הירושלמית אודות ההרוגים:

"ששה הם הפצועים אשר כבר מתו, ובהם קרבן כל מעמד וכל עדה בישראל: שמואל אברהם הרמתי, בעל השכלה גבוהה (אגרונום, א.ר.), מן העולים החדשים לארץ ישראל, עסקן ציוני במקום מושבו וחנוכו, מועיל לעבודת הארץ ולהתפתחותה בעבודתו המדעית הנסיונית בארץ גופה; יהודה ליב לזובסקי, רב מאמריקה, אשר תנועת חבת ציון הקודמת העלתהו מן הנכר לארץ ישראל, איש מלא תורה ודעת, מומחה בחקירת הארץ על פי שטה מיוחדת לו, אשר ידע לעמוד שלשה ימים על נפשו (נורה ע"י חיילים הודים מן הצבא הבריטי, א.ר.); ר' מיכל גרוס, יהודי ירא שמים, אדוק בדת, בן הדור הישן, מתפלל ותיק ליד הכותל המערבי; שמואל אליעזר נגר, כבן ששים וחמש, תושב ירושלים זה חמשים שנה, בעל בית כנסת; מאיר גנו, צעיר ספרדי, אשר דם אבות גדולים נזל בעורקיו וידע להתאבק עם הורגיו; וילד תמים ויתום מאב ואם, מבני עדת התימנים, יוסף בן שלום חמדי – ששה הם קורבנות הפסח אשר הוקרבו השנה על מזבח השנאה העורת וההסתה השפלה, אשר אחזו בהן בני בליעל משכנינו הערבים. הנפרדים לעדותיהם, לדעותיהם ולהשקפותיהם בחייהם – שכבו יחד זה בצד זה במותם מות קדושים בעד כבוד עמם האחד, בעד שאיפת עמם האחת. […] ואולם דבר גדול יותר אירע אצלנו. ה"חברא קדישא" של הפרושים האשכנזים החליטה לא לשים פדות בין המחולקים בדעות, בין פרושים וחסידים, בין אשכנזים ובין ספרדים ותימנים, וקבעה קבר משותף על נחלתה לששת הקדושים, להיותם מונחים זה בצד זה. המות הנורא – קדש את הרגשות. והן מונחות שש הגויות בחצר, והרב קוק נצב עליהן וסופד : דם פסח, דם ברית, דם קדושים – דמים בדמים נוגעים בסערת ההספד. גם מתוך פיו של הרב המקובל הזה מבריק הרעיון: "בדמייך חיי!" בדמנו נגאל!

ועוד על הדם במאמר אשר פורסם בעתון הפועל הצעיר 26, כ"ד ניסן תר"פ, 1920 מיד לאחר המאורעות

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ובאותו עיתון פורסמה גם פנייה מאת ההנהגה היהודית – הועד הזמני ליהודי א"י – אל העם הערבי:

Jerusalem-1920-1-s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

דבר העורך

ז'בוטינסקי ועוד 19 חיילים מן הגדוד העברי נאסרו על-ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש צבאי (הנשק האישי שברשותם) ללא רשות. בעת היותם בכלא עכו התפרסם השיר שחיברו, בעקבות נפילת תל חי וטרומפלדור – שיר שאף הוא רווי בדם: (פורסם בבלוג זה בעבר).

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

71. תמונה

בימים אלה אני משלים את עריכתו של סרט תעודה (דוקומנטרי) באורך 90 דקות, אודות מקהלת הנשים "נוה שיר". בחודשים האחרונים צילמתי את המקהלה בחזרות ובהופעות וערכתי ראיונות מצולמים לשלושים בנות המקהלה, מנצחת אחת ופסנתרנית אחת. בנוסף לשירתן הנהדרת ומרנינת הלב, למקהלת נוה שיר סיפור מיוחד. המקהלה הוקמה בפתח תקוה כמקהלת ילדות בשנת 1961, על-ידי המנצח נתן מרגלית. היתה זו חלוצת מקהלות הילדים בישראל, מקהלה איכותית ביותר, אשר הופיעה בכל הטקסים הממלכתיים (פרס ישראל, הדלקת המשואות, כינור דוד וכד') ועל כל הבמות המרכזיות בארץ וגם יצאה ארבע פעמים לסיורי הופעות באירופה.

בשנת 1988 נקטע הכל. המנצח, נתן מרגלית נפטר ממחלה קשה, בהיותו בן 59 בלבד, וקולה של המקהלה נדם.

ענת דור-מרגלית, אחייניתו של נתן, שרה במקהלת הילדות מאז היותה בכתה ד' ובבגרותה נעשתה אף היא מנצחת מקהלות. בשנת 2006 כינסה ענת את חברות מקהלת הילדות נוה שיר לדורותיה, ילדות אשר הפכו לנשים בוגרות, והן ערכו ערב לזכרו של נתן, בו שרו את שירי המקהלה. הצלחתו של הערב והמפגש המחודש הביאו לתחייתה המחודשת של המקהלה, הפעם כמקהלת נשים, אשר פועלת בהצלחה בניצוחה וניהולה המוסיקלי של ענת כמעט 10 שנים. וכל השאר יסופר בסרט "מקהלת נשים" עם צאתו לאקרנים.

במהלך איסוף חומרי ארכיון עבור הסרט, מצאתי באלבום התמונות של אחת מבנות המקהלה צילום שדיבר אל ליבי ועורר בי מחשבות רבות, על השינויים שעברנו, כחברה וכמדינה. (הקליקו על התמונה לשם צפייה בתמונה מוגדלת)

SHAZAR-bw-s

התמונה צולמה בשנת 1969, בעת שמקהלת הילדות הופיעה בבית-הנשיא בפני הנשיא זלמן שז"ר ורעייתו. מעבר לאיכות הצילומית של התמונה – הפרספקטיבה המושלמת בה נטוע נתן, המנצח, במרכז חלקת הדשא הקטנה, בצד אחד בנות המקהלה ומולן הנשיא, רעייתו ופמלייתו הצנועה; מה שצד את עיני ושבה את ליבי היא הפשטות הניבטת מן הצילום. הבנות עומדות על איזה קרש עקום המונח על כמה בלוקים. חלקת הדשא עם העץ הצעיר (אולי היום הוא כבר עץ גדול המתנשא אל על?), הנשיא ורעייתו יושבים קשובים על הכיסאות הפשוטים האלה, שהובאו מתוך הבית (כי אין בחצר "רהיטי גינה"). את הממלכתיות מייצגים שני אנשים בחליפה כהה ושוטר אחד בכובע רחב תיתורה, ואת החגיגיות מייצגת שרשרת הנורות מלמעלה.

הערות העורך

לטעימה קלה משירתה הזכה של מקהלת נוה שיר אפשר לצפות ולהאזין  כאן.  בתחילה נשמע קולן של הילדות מתוך תקליט (1984) ובהמשך מקהלת הנשים שצילמתי בהופעה בכנסיית מנזר האחיות מציון , עין-כרם, ירושלים.(רצוי לצייד את המחשב ברמקולים משובחים). ראו כיצד נראות היום הילדות שעמדו אז נרגשות מול הנשיא. ובעצם, גם השיר אותו הן שרות מתאים לתקופת החגים המסתיימת היום.

70. קואליציא

יהדות התורה חתמה אתמול על הסכם קואליציוני עם מפלגת הליכוד. הדרישות הכספיות הכלולות בהסכם זה מטעם החרדים מוערכות בשלושה וחצי מיליארד שקל. מה כתבו אנשי העדה החרדית על הצטרפותה של אגודת ישראל לממשלתו של מנחם בגין בשנת 1977? מעבר לדיאלקטיקה האנטי ציונית המוכרת, מעניין בראייה היסטורית לקרוא מה כתבו על ראשי הליכוד – מנהיגי המחתרות יצחק שמיר ומנחם בגין, ומה יחסם אל הציונות הדתית לאומית.

מתוך "העדה" בטאון העדה החרדית, גליון כח – תמוז תשל"ז

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך נאומיהם של מנהיגי העדה בעצרת מחאה אשר התקיימה בד' תמוז תשל"ז "במעמד נקיי הדעת, סלתה ושמנה של ירושלים החרדית". ביאור ראשי התיבות: ע"ז = עבודה זרה, ש"ש = שם שמיים, עיה"ק = עיר הקודש, דת"ל = דתית לאומית, ת"ת = תלמוד תורה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרסום נוסף, כאשר החלו לזרום אל מוסדות אגודת ישראל כספי התקציבים

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

69. יום העצמאות תשע"ה

א.  שנת העשור לישראל הצטיינה בגודש של פרסומים רשמיים, מוסדיים ופרטיים עם סיכומים של עשר שנות המדינה הראשונות. היה זה פרק זמן מצוין להעיף מבטים לאחור וקדימה, לסכם את מה שהיה ולקוות לעתיד טוב יותר. חגיגות העשור נפתחו עם המצעד הצבאי בירושלים. בחיפה הוחג "יום הים", באשקלון "יום הצנחנים" ובבאר שבע – "יום חיל האויר" בו כיכבו מטוסי הווטור הסילוניים מתוצרת צרפת. בקיבוץ דליה התקיים פסטיבל הריקודים העממיים. אך, באופן בלתי צפוי,  האירוע המרכזי אשר ריכז סביבו את כל תשומת הלב היה חידון התנך הבינלאומי, בהשתתפות נציגים מ-15 מדינות (19 באוגוסט 1958). עמוס חכם, פקיד בבית חנוך עוורים בירושלים, הפך בין לילה לגיבור הלאומי. תערוכת-העשור שהוצגה בירושלים בהשתתפות חצי מליון מבקרים הוכרזה ככשלון בשל רמת המוצגים הירודה.

וועדת-העשור לתערוכת-העשור הזמינה אצל המאייר אריה נבון ספר קריקטורות על הישגיה של ישראל בעשר שנותיה הראשונות. הספר יצא לאור בהוצאת דבר והוצג גם בתערוכה בינלאומית בבריסל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מהישגיה של המדינה הצעירה – הושלם ייבוש אגם החולה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. ולכבוד שנת העשור – העתון "ניר – ידיעות למורה" (עיתון אינפורמטיבי וחינוכי למורה) היוצא לאור מטעם המחלקה לחינוך של הק.ק.ל בפברואר 1959, מציע נושאי לימוד לילדי ישראל. כמו כן מודיעה הק.ק.ל על שירות של סירטונים לפנסי-קסם, המיועדים להיות מכשיר-עזר חינוכי בהקניית נושאים לימודיים שונים בדרך ההמחשה על-ידי תמונות מוקרנות. הק.ק.ל היתה בשנים אלה סוכן תרבות מרכזי בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך הציוניים. הפרסום שלהלן אינו שוכח כמובן להעלות גם את קרנה של הק.ק.ל עצמה והסדרים ממשלתיים שנועדו להנציח את מעמדה הנדלנ"י.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. את התיאור היפה, הריאלי והממצה ביותר של יומה הראשון של מדינת ישראל ושל שנתה הראשונה, מצאתי ב"אלמנך העשור" בהוצאת ידיעות אחרונות (1958):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומתוך האלמנך – תעריפי משלוח מברקים לארצות השונות והנחיות להזמנת קו טלפון. במודעה נרמז שהאספקה מוגבלת (גילוי נאות – אני קיבלתי קו טלפון בשנת 1980, לאחר המתנה של 8 שנים, בעיר רחובות).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ועוד פרט אחד מענין שדליתי מתוך ספר זה – בשנת 1958 היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים ובהם למדו 15% מתלמידי ישראל, אשר הצליחו להתקבל ללימודים מתוך 20% מן התלמידים אשר הגישו מועמדותם. מתוכם 5 בתי ספר חקלאיים דתיים.

ד.  נחזור עשר שנים לאחור, אל נושא ממלכתי. ביולי 1948 מפרסם מרדכי נימצביצקי, אשר עברת את שמו ל-נמצא-בי, את הספר (המעט איזוטרי אולי)  "הדגל" ובו הצעות לדרך בה יש לעצב את דגל ישראל. באותו זמן, כפי שגם משתמע מן ההקדמה שכתב לספר דוד בן-גוריון, עדיין לא התקבלה החלטה על צורתו הרשמית החוקית של דגל ישראל (ההחלטה נפלה רק באוקטובר 1948). מרדכי נמצא-בי, שהיה מייסד ומפקד הג"א (הגנה אזרחית) במלחמת השחרור, כתב סקירה היסטורית על הדגל היהודי והציוני והמליץ על צורתו של הדגל הלאומי. בנוסף לכך פירט בדקדקנות את כל התקנות והחוקים הנוגעים למידות הדגל והשימוש בו בקישוט בניינים, בטקסים, ארועים, חגיגות, מסדרים ולוויות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הבעלים המקורי של הספר הצמיד לעמודו הראשון הודעה על אזכרה לנמצא-בי, אשר נהרג בתאונת דרכים בינואר 1949.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. ובענייני ביטחון – נחזור עוד כמה שנים לאחור, לשנת 1943, ונצפה במסמך המתעד את טקס השבועה לארגון ההגנה ואת נוסח השבועה. המסמך פורסם בכתב העת הצבאי "מערכות" בחודש פברואר 1949. פרסום בכריכה צבעונית כגון זו היה נדיר למדי בעת ההיא.

Azmaut-23

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חג עצמאות שמח.

הערות העורך

סקירתו ההיסטורית של נמצא-בי משקפת את ההיסוס שהיה קיים בישראל באשר לאימוצו של הדגל הציוני כדגל של מדינת ישראל. היה חשש שהקהילות היהודיות בגולה, אשר השתמשו בדגל היהודי-ציוני הכחול-לבן, יתקלו בבעיות פוליטיות אם יניפו דגל של מדינה זרה (ישראל). לאחר חצי שנה של דיונים, במהלכם התייעץ משה שרתוק (שרת) עם אישים ומנהיגי קהילות בחו"ל, הוחלט בכל זאת לאמץ את הדגל הציוני כדגל ישראל. הדגלים אשר היו תלויים מעל הבמה בטקס הכרזת המדינה ומגילת העצמאות אינם תואמים את תקן הדגל הרישמי – קודקודי משולשי המגן-דוד אינם פונים לעבר פסי התכלת…

68. יום הזכרון לחללי צ.ה.ל, תשע"ה

לכבוד היום הכי עצוב בשנה, אביא שני שירים:

א. השיר "קינות על המתים במלחמה" מאת יהודה עמיחי.

השיר (פואמה) הופיע במלואו בספרו של עמיחי: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (1974 או 1975). בניגוד לשיר הקינה הקצר  (5 שורות) של עמיחי, על אותו נושא – "גשם בשדה הקרב" שנלמד בבתי הספר, מוקרא בטקסי זכרון ומולחן (גרוניך), שיר זה ידוע פחות ופורסם באנתולוגיות שונות באופן מקוצר. משרד החינוך צינזר קטעים ממנו ואסר ללמדו במלואו. השיר משלב בצורה מצמררת בין התרשמויות מדברים פשוטים ובנאליים בחיינו לבין הזכרון שמתעורר על מתי המלחמות. מצאתי את השיר בגרסה מלאה בספר "גשר בין חופים" שערך המשורר  יבי  ויצא לאור בשנת 1973. בספר שירים בנושא מלחמה ושכול מאת משוררים יהודים וערבים, כולם מתורגמים לעברית וערבית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרופ' ישעיהו ליבוביץ כתב הקדמה (הטקסט היחיד בספר שאינו כתוב בכתב-יד ואינו מנוקד).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. השיר "החילים הצעירים שמתו" מאת ארצ'יבלד מקליש.

השיר הופיע בספר "חטיבת הנגב במערכה" בהוצאת מערכות (1950). הספר מתאר את קרבות מלחמת העצמאות בחזית הדרום, מן ההכנות והיערכות היישובים המעטים ב-1947 ועד כיבוש אילת ב-1949, וכולל עדויות לוחמים, יומן מלחמה וקטעי ספרות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בסיום הספר – רשימת חללי חטיבת הנגב של הפלמ"ח בקרבות מלחמת השחרור.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ארצ'יבלד מקליש  (באנגלית –  Archibald MacLeish )מגדולי המשוררים של מלחמת העולם הראשונה והספרן הראשי של ספריית הקונגרס האמריקאי (הספרייה הגדולה ביותר בעולם). השיר החילים הצעירים שמתו תורגם לעברית ע"י שלונסקי, אהרן אמיר ואחרים. המתרגם של הגרסה המופיעה לעיל אינו מוזכר בספר.

חיים גורי מקריא את השיר בפסטיבל "שער" של הליקון (2009). הגירסה זהה לזו שלעיל ויתכן שגורי הוא המתרגם.

 

67. הגודרים בצפון (1938)

יום העצמאות כבר נראה באופק, מבין דגלי כחול לבן המוצבים כעת בכל אתר, ולכן ניזכר בפרשה הקשורה להתיישבות ובטחון וקביעת גבולות הארץ – הקמת גדר התיל לאורך גבול הצפון בשנת 1938. נעשה זאת בעזרת ספרה של ברכה חבס, הכתבת הצבאית הראשונה בעיתונות העברית – "הגודרים בצפון", אשר יצא לאור עם סיום הקמת הגדר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מבצע הקמת גדר הגבול הצפונית , שהחל בחודש מאי 1938, היה המבצע הארגוני הגדול ביותר שידע היישוב היהודי בארץ ישראל עד אז. הגדר הוקמה במשך שלושה חודשים בלבד, על ידי אלף פועלים אשר נקבצו מתשעים יישובים ברחבי הארץ. האזור היה בלתי מוכר ועוין, הן מבחינת הטבע הפראי וסבך הצמחייה ובעיקר בשל התקפות והתנכלויות מצד ערביי הכפרים באזור. מאתיים נוטרים גויסו באישור הבריטים לשם שמירה על העובדים. הוקם מחנה אוהלים אשר נדד ממקום למקום עם התקדמות תוואי הגדר. היתה זו משימה לא פשוטה לשכן ולהאכיל אלף איש בתנאי שדה ולשמור על בריאותם, לספק להם מים וחומרי גלם לשטח ולהגן עליהם מפני התקפות עוינות, משימה בה עמד בהצלחה המשק ההסתדרותי בביצועה של חברת סולל בונה (הוקמה בשנת 1924).

ההקדמה לספר ושניים מתוך הקטעים שכתבו בוני הגדר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על הקמת הגדר המליצו מטעם הבריטים מושל הגליל מר קירקבריד והיועץ המיוחד לעניני ביטחון ומלחמה בטרור סיר צ'ארלס טֶאגאַרט, אשר על שמו קרויות גם המצודות (60 תחנות המשטרה) שהוקמו לאורך הגבול הצפוני ובמקומות אחרים בארץ (למשל לטרון). קדמה להקמת הגדר סלילת כביש הצפון שנקרא "הכביש הצבאי", ממטולה ועד ראס-א-נקורה (ראש הנקרה) – 67 קילומטר. לאורך הכביש הוצבו 16 תחנות משטרה, בצריפים ובאוהלים, שכל אחת מאוישת בארבעה אנגלים, ארבעה יהודים ושני ערבים בפיקודו של סרג'אנט אנגלי. הכביש נסלל (תחילה כדרך עפר) במשך תשעה חודשים בידי אלפי ערבים מיישובי הסביבה. מערכת ביטחון זו, כביש, עמדות שמירה וגדר, הוקמה בעקבות המרד הערבי הגדול אשר החל בשנת 1936, רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס והנשק שזרם מאזור המנדט הצרפתי באין מפריע.

הגדר הצבאית, התוואי שלאורכו הונחה הגדר, 1938.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

גדר התיל נמתחה בשלב הראשון מקיבוץ איילת השחר ועד ראש הנקרה, כך שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לה. משם המשיכה דרומה עד הכנרת והירמוך. גובהה כ-2 מטרים. ארבע שורות של מוטות ברזל במרחק 1.60 מטר זו מזו, וביניהם, מעשה תחרה, חוטי התיל שנקראו אז "חוטים דוקרים". למעשה לא היה אף ישוב יהודי אחד לאורך התוואי בו עברה הגדר, רק כפרים ערביים (אקרית וברעם הנוצריים, סעסע, פרדיה, תרביחא, באסה). תוך כדי הנחת הגדר הוקם קיבוץ איילון במסווה של מחנה פועלים לייצור חצץ. על העובדים שמרו 200 נוטרים יהודים, בפיקודם של אנשי "הנודדת" של יצחק שדה. במהלך כל ימי ההקמה הותקפו העובדים ודרכי ההספקה וצלפים ירו כל העת על מחנה האוהלים. שניים מן העובדים נהרגו. אחת המתקפות היוותה פעולת הסחה ובאותו זמן נעקרו 14 קילומטר מן הגדר. לאורך הגדר הוקמו אחר כך ארבע מצודות טאגארט וביניהן 20 פילבוקסים.

שיירת הגודרים יוצאת מאיילת השחר אל השטח:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ממראות הקמת הגדר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אלף הפועלים ומאתיים הנוטרים אשר עסקו במלאכה היוו מיזוג גלויות של ממש. בין המקימים היו עשרה מן הפועל המזרחי, עשרה יהודים מפקיעין, שנים עשר מאגודת ישראל. כמו כן תשע נשים. כך מתאר את קבוץ הגלויות והטיפוסים השונים יוסף שפירה מיבנאל. אפשר לראות גם את סירי הענק בהם הובא אוכל לעובדים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחנה האוהלים אשר נדד מנקודה לנקודה לאורך תוואי הגדר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מגן דוד אדום שלח אמבולנס אחד וצוות רפואי הכולל גם חובשת לטיפול בפציעות ומחלות. כך כותב ד"ר ב. פדרסקי: – "משאר המרעין -בישין נפוץ השלשול. את המזון קבלנו שעות רבות לאחר בישולו. ויש שהשכילו להותיר מן הבשר גם למחרת היום. לא ייפלא אם אברי העכול התמרדו. יום אחד נהרו למרפאה 150 משלשלים. הדרך המובילה למרפאה נקראה מאז בשם "רחוב השלשול".

אמצעי הקשר היו בעיקר איתות באמצעות פנסים בלילה ומראות "הליו" ביום. הוקם גם קשר רדיו אלחוטי מול תחנת האם בחיפה. שימו לב לתמונת מכשיר ההליו המנצל בעזרת שתי מראות את אור השמש ונראה עד למרחק 80 ק"מ, וגם לציוד האלחוט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה דברו של נציג הפועלים הדתיים במחנה. שימו לב לתמונת הנוטרים על כובעיהם המיוחדים, שריד לשלטון העותמני:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה כמה תמונות מן התהלוכה שציינה את סיום הקמת הגדר ( על השלט כתוב: היי שלום !!! הגדר – האריכי חיים) והמסיבה שנערכה לציון ההישג האדיר. שימו לב לפחי הביסקוויטים המשמשים ככלי הקשה לליווי הריקודים.

Godrim-17

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וגם החבר בן-גוריון נשא נאום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הגדר לא האריכה ימים. היא פורקה בשנים 1942- 1946 ומרכיביה נלקחו למאמץ המלחמתי של בריטניה במדבר המערבי.

לסיום אביא קטע מתוך מה שכתב בן-ציון מקבוץ עמל, מפי חבר אלמוני. דברים שריחם לא נמר, שתוקפם לא פג עד ימינו אלה.

"מנושלים ומדולדלים פלטה אותנו הגלות הדאובה. אובדי עצות עמדנו שם מול נחשול של מטורפים, שאבדה בינתם בשגעון שנאתם. שמנו פנינו אל ארץ מולדת. אמרנו: בצפרניים נאחז באדמת טרשים זו – ולא נרפה ממנה! זאת אדמתנו, כל חלקה שוממה תעניק לנו מטובה הרב. ועוד אמרנו: זכר נזכר, שנים ודורות, להיות לסמל ולמופת לעיני העולם כולו ביחסנו לשכנינו ולעמים השוכנים בגבולותינו. את פתנו החרבה אתם נחלק, מכוסנו הדלה נשקם. כי שלום, שלום יצא מציון. אך הנה העמידונו החיים בתפקיד אחר. אלצונו המסיבות להכין את לבות צעירינו לכידון ולפגיון, להפיל ולפול. תקופת דמים היא תקופתנו, ובהכרח ואונס עלינו לענות בדם ובאש, להתגונן.

אולם עם כל אלה – ידוע נדע: לא חומת תיל, לא שנאת לבבות יביאונו אל חוף מבטחים! תקופת בין השמשות תקופתנו, תקופת מעבר. יבוא יום וחומת תיל זו אשר ידינו הקימוה מתוך צו השעה – תמוגר במו ידינו כשם שימוגרו כל גבולות עולם המפרידים בין בנים ואבות, אחים ואחיות, ידידים וקרובים. אני מתפלל לאותו היום בו אצא אל הגליל למגר את חומת התיל אשר הקימותי במו ידי בתקותי לארץ ישראל חופשית. היום בוא יבוא!"

היכן הם הבחורים ההם?

הערות העורך

גבול הצפון – הגבול בין שטחי המנדט הבריטי והצרפתי נקבע בחשאיות בשנת 1916 בין שתי המדינות בהסכם סייקס-פיקו. הגבול היה אמור לעבור מצפון לעכו עד צפון הכנרת (טבחה). לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה היו שלושת היישובים הצפוניים מטולה, תל-חי וכפר גלעדי בשטח אשר בשליטה צרפתית במשך 6 שנים וסבלו מהתקפות, נטישה ובזיזה. עם הכרזת בלפור התחדש המשא ומתן על תוואי הגבול. בכל ספרי הגיאוגרפיה מתחילת המאה הקודמת מצויין נהר הליטאני כגבול הטבעי והמדיני של ארץ ישראל וכך גם סברו הבריטים, אך כפר מתואלי-שיעי גדול ששכן משני צידי הנהר מנע את קביעתו כגבול. לאחר כמה שינויים נקבע בשנת 1924 הגבול כפי שהוא כיום. בזכות שלושת היישובים נותרה אצבע הגליל בתחום ישראל.

בעקבות פרסום הרשומה, שלח אלי (באמצעות ידידי מורה הדרך משה מיצד) מר משה שטרמן שאביו עזב את לימודי הרפואה בפולין, עלה לארץ ונמנה על הגודרים, כמה צילומים שסרק מן האוסף המשפחתי: בצילום השני – בן-גוריון ופולה מבקרים במחנה הגודרים.

8

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

6 5 4 3 2 1

66. פסח, מודדים ומצליף

רשומה זו מוקדשת לחג הפסח.

ראשית, כבכל חג – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. ציור מאת ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הפעם אני מביא מאוצרות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודתי לענת בנין).

א. מתוך שתי הגדות אשר נכתבו, צויירו והודפסו בפלוגת מודדי השדה הארצישראלית 524 של הוד מלכותה – (ובשמה הפחות רשמי: המודדים 524) – יחידת עילית של יהודים מארץ ישראל אשר גויסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ועסקו במדידות ומיפוי במסגרת חיל ההנדסה המלכותי הבריטי במצרים, איטליה וארצות נוספות. פרטים נוספים על אודות בחורינו המצוינים ראו למטה ב-הערות העורך.

שתי ההגדות נוצרו באיטליה, בסוף המלחמה ולאחריה, בשנים 1945-1946. מאחר והחיילים עסקו בגרפיקה ובדפוס, הפיקו הגדות מאויירות בכשרון רב. הטקסטים משלבים את הנוסח המסורתי עם פרטים מהווי היחידה (כולל מושגים צבאיים באנגלית) וביטויים באידיש מבית אבא. והכל בחוש הומור. הנה טעימה קלה משתי ההגדות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

תחילה תפריט ארוחת ליל הסדר. שימו לב גם להערות הקטנות אשר בשולי התפריט, אשר מקנות משמעות חדשה למצוות פסח, בהתאמה למציאות ביחידה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

תפריט נוסף מופיע באידיש, ובו מיטב המאכלים של האם היהודייה, בעדות מסויימות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לטובת אלו שהאידיש אינה שגורה בפיהם, תרגום חופשי: מנה ראשונה: ביצה קשה, סרדינים אורגינאליים מפורטוגל ושאר ירקות. דגים: געפילטע פיש כמו אצל אמא בבית. מרק: מרק חם עם כופתות (קניידלעך) של פסח. בשר ותוספות: שור הבר צלוי (רק לצדיקים ולבעלי תשובה) עם תפוא"ד מטוגנים וירוקים שונים. לפתן: מרק פירות (קומפוט) וגלידה. קינוח הסעודה: עוגת טורט ביתית של יום-טוב, כשרה לפסח אפילו למהדרין עם קפה שחור טעים.

עוד בענייני אוכל: שיר הלל לטבחי היחידה, ושיר שנועד להנעים את ההמתנה לקניידלך: (פרומושן וסטרייפס – קידום וסרטי-דרגות. אג-פאודר – אבקת ביצים. בולי-ביף – מה שאצלנו נקרא "לוף").

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

טקסט המבטא את שהותם של החיילים באיטליה:

Pesach-8

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקרדיטים לסיום ההגדה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. המצליף

המצליף היה שמה של חוברת סאטירית, אשר נוצרה ונערכה בידי זאב אשור, שהקים (יחד עם רחל ינאית בן-צבי) את הדפוס הקואופרטיבי "אחדות" ואת ההוצאה לאור אחדות. פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל, הוא נכדו של זאב אשור. זאב היה מנהיג פועלים (ארגן את שביתת הפועלים הראשונה בישראל) בעל המצאות בתחום הדפוס ומחבר כמה ספרים בתחום זה.

חמש חוברות "המצליף" בלבד יצאו לאור בין פורים תר"ף לבין פורים תרפ"ב. בחוברות כתבו טובי הכותבים בעילום שם. להלן טעימה מתוך החוברת אשר יצאה לכבוד פסח תרפ"א (1921).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בטקסט זה, המבוסס על נוסח ההגדה לפסח, מוזכרים רבים מראשי היישוב. אני מזמינכם לזהות את הדמויות הנזכרות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

אנשי יחידת המודדים 524 אספו מידע רב על היחידה, ראיינו את חבריה ואף פרסמו את זכרונותיהם בשני ספרים. מידע מקיף ומרתק אודות היחידה ופעולותיה בזמן המלחמה אפשר למצוא כאן. האישור להקמת יחידות יהודיות לוחמות במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה התקבל רק בשנת 1943. חטיבה יהודית לוחמת (חי"ל) המוכרת בשם הבריגדה היהודית, הוקמה רק לקראת סוף המלחמה.

פלוגות המיפוי היו חלק מחיל ההנדסה המלכותי. תפקידן היה מדידות ומיפוי זירות הלחימה השונות, לשם איתור מקומות אפשריים לנחיתת כוחות מן הים, הכשרת דרכי גישה ושדות תעופה והקמת גשרים. בעקבות מפלות שנחל הצבא הבריטי בכרתים ובמדבר המערבי, בהן נלקחו בשבי שתי פלוגות מיפוי, פנה הצבא הבריטי אל הסוכנות היהודית בארץ ישראל בבקשה לגייס בעלי מקצוע (מתחומי הנדסה, אדריכלות, מדידות, שרטוט ודפוס) לשם הקמת פלוגת מודדים מקצועית. הפלוגה התקבצה בשנת 1942 במצרים, במערות טורא, בין קהיר וחלואן (מערות מהן נחצבו האבנים לבניית הפירמידות), לשם הכשרה צבאית. בשל הישגיה המקצועיים, היתה היחידה היהודית צמודה למפקדה העליונה של צבאות בנות הברית והכינה מפות, פיענוחי תצלומי אוויר ומדידות בתנאי שדה. היחידה פעלה במצרים, סוריה, לבנון, האי רודוס, בעיקר בהכנת מפות מטרה עבור חיל האוויר המלכותי. בשנת 1944 הועברה הפלוגה על כל ציודה לאיטליה והקימה את בסיסה במנזר עתיק ליד העיר סיינה. בתום המלחמה פעלו חיילי היחידה בעזרה לפליטים היהודים, ניצולי השואה במחנות העקורים.

חברי פלוגת המודדים הקימו את מושב כפר מונש שבעמק חפר, מתוך כוונה לנצל את כישוריהם בהקמת בית דפוס. יוצאי היחידה הפכו למקימי וראשי מחלקת המדידות הממשלתית ויחידות המיפוי של צ.ה.ל. רבים מהם השתלבו בצמרת האקדמיה ובעולם העסקים (נזכיר את ארנסט יפה, מנכ"ל בנק לאומי).

על זאב אשור אפשר לקרוא גם באנציקלופדיית האישים של דוד תדהר (לינק לעמוד הבא).

 

65. יוסף ישראל'ס

בחיפוש אחר מפלט ממאורעות הימים האחרונים, מצאתי בין ספריי הישנים שני ספרונים קטנים שעניינם הצייר היהודי-הולנדי יוסף ישראל'ס (1824 – 1911). וכך התוודעתי לצייר חשוב זה, אשר כונה "רמבראנדט של המאה התשע-עשרה", אשר ביקש להמשיך את סגנונו של רמבראנדט מבלי לחקות אותו. בעקבותיו קמה אסכולת ציור אשר נקראה "אסכולת האג", אשר חבריה חזרו ודבקו ברמבראנדט ובציור האורצל. גם ואן גוך, במכתבים אל אחיו וידידיו מציין את גדולתו של ישראל'ס ואת השפעתו עליו. וכמו תמיד, ענין מוביל לענין ומיוסף ישראל'ס התגלגלתי אל מקס ליברמן ואל הרמן שטרוק ואל ראובן הכט, שהגיע אל ישראל'ס בעקבות הרצל, ועד טנג'יר שבצפון מרוקו הגעתי.

הספר הראשון – יוסף ישראל'ס -יצא לאור בשנת 1945 בהוצאת ספרית פועלים, כאחד מסדרה שנקראה: "חוברות לאמנות בספרית פועלים" אשר כללה נושאים כמו "ציירים יהודים", "גרדום" (מציורי האימים של גויא, דומיה, גרוס, פיקאסו), "כפרים" (בציוריהם של מילא, פיסארו, ואן גוך). עורכי הסדרה היו לאה גולדברג ואריה נבון, צמד יוצרים אשר שתפו פעולה גם בספרי ילדים וסדרות קומיקס בעיתוני הילדים של אותה תקופה.

על כריכת הספר הציור – בת דייגים. בשנת 1855, בשל מחלה, עבר ישראל'ס להתגורר בכפר דייגים לחוף הים ונחשף לחייהם. הדייגים ובני משפחותיהם היו לנושא העיקרי של ציוריו, שהפכו ריאליסטיים ומלאי חמלה, וזכו לפופולריות ברחבי אירופה. בחרתי להציג שניים מן הציורים אשר בספר (מתוך 25 ציורים) ואחד נוסף אציג מייד בהמשך. את ההקדמה לספר כתב הצייר היהודי-גרמני – ידידו ותלמידו של ישראל'ס – מקס ליברמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר השני יצא לאור בשנת 1953 – יוסף ישראלס – מסות ומסעות,  בהוצאת מוסד ביאליק. הספר כולל עשר מסות שכתב יוסף ישראל'ס (מתורגמות ע"י מ. נרקיס ומ. גרטנר) וכן תשעה מציורי האמן. מרדכי נרקיס כתב סוף דבר בשם "בשבילי צייר". את דיוקן הצייר על גבי הכריכה הפנימית צייר אמן ההדפסים הרמן שטרוּק (שהיה גם פעיל ציוני), אשר בעקבות תיווכו של מקס ליברמן הפך לתלמידו של ישראל'ס.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בהקדמה לחלק בספר בו מתאר הצייר את מסעותיו בספרד, הוא כותב:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בפרק זה מתאר ישראל'ס את מסעו לעיר טנג'יר בצפון מרוקו וכיצד הגיע באקראי ובאופן מופלא אל ביתו של סופר סת"ם יהודי.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ישראל'ס צייר נושאים יהודיים רק בערוב ימיו, כאשר התגבשה זהותו היהודית. ביומניו נמצאו שיעורי תנ"ך ועברית שלימד את עוזרת הבית שלו. אחד הנושאים החביבים עליו היו חתונה יהודית. אחד הציורים המפורסמים ביותר מבין ציוריו ה"יהודיים" הוא הציור "סופר סת"ם". לא קשה להבחין שבציור מופיע אותו יהודי עבדקן מטנג'יר ואפילו הקביים שלו מונצחות בציור, שעונות על הקיר מאחוריו. האור, המגיע מן האשנב, קורן ממצחו ומיריעת הקלף שעליה כותב הסופר. הציור מתוך הספר הראשון המוזכר לעיל:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, במאמר על מנדלי מוכר ספרים המופיע באתר פרוייקט בן-יהודה, מזכיר ציור זה כאות ומופת לכך שציור יהודים באופן זה יכול להיות מושג רק מתוך פאתוס הנובע מרגש דתי.

הערות העורך

ראובן הכט, ציוני רוויזיוניסטי ובעל ממון, שהקים את ממגורות דגון בחיפה ובאשדוד וממייסדי אוניברסיטת חיפה, שמע שתאודור הרצל מעריץ את הצייר יוסף ישראל'ס ואף שהרצל נסע להפגש עמו. בעקבות כך החל הכט להתעניין בצייר ולרכוש את ציוריו. בשנת 2004 התקיימה תערוכה של ציורי ישראל'ס במוזיאון ראובן ועידית הכט שבאוניברסיטת חיפה. אפשר לקרוא על תערוכה זו כאן ואף לחזות בכמה מציוריו של ישראל'ס. באתר המוזיאון נמצא מידע נוסף על הצייר וגם על ראובן הכט עצמו.

על תולדות הקהילה היהודית בטנג'יר אשר במרוקו אפשר לקרוא כאן.

 

 

 

64. טרומפלדור

היום – י"א באדר – חל יום האזכרה הרשמי ליוסף (אוסיה) טרומפלדור ולשאר מגיני תל-חי אשר נפלו על משמרתם. ל"ארוע תל-חי" (כפי שכונה אז בכתבים) קדמו וויכוחים על הצורך בשמירה ובהמשך ההאחזות בארבע נקודות היישוב המבודדות בגליל העליון – תל-חי, כפר גלעדי, מטולה, חמארה – באזור אשר על פי הסכם סייקס-פיקו היה מיועד למנדט הצרפתי (הגבול בין שטחי שליטת צרפת ובריטניה היה אמור לעבור דרומית לצפת).  מעקב אחר העיתונות העברית בשנים 1919 – 1920 מגלה מכתבים רבים ונואשים בהם מתחנן יוסף טרומפלדור שוב ושוב בפני ועד הצירים בראשותו של חיים וויצמן לקבלת עזרה בכח-אדם, בסוסים ובכסף לרכישת מזון ואספקה. קטעים מיומנו האישי של טרומפלדור נשלחו דרומה על ידי שליחים לשם תיאור המצב הקשה: התנכלויות הערבים והבדווים וחוסר הגנה מצד כוחות הצבא הצרפתי שעל כוחותיו נמנו באזור זה חיילים ממוצא אלג'יראי שנטו לטובת הערבים. למרות הבקשות והתחנונים עזרה לא נשלחה (זאב ז'בוטינסקי היה מן המצדדים בפינוי הנקודות), גם לאחר רצח אהרן שֶר ושניאור שפושניק. לדוגמה מכתבו האחרון של טרומפלדור, כפי שהתפרסם 11 ימים לאחר מותו בכתב העת קונטרס (בטאון מפלגת אחדות העבודה):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לאחר ההלם הראשוני ונטישת ארבע נקודות הישוב, לא המשיך הארוע הטרגי להכות גלים ביישוב העברי. גם הרשימות בהן הובעה הכאה על חטא על הפקרת מגיני נקודות היישוב הבודדות בגליל לגורלם נכתבו בשפה רפה. אולם מעת שהחלו האזכרות, שנה לאחר מכן, ומשנה לשנה, התעצם המיתוס והפך לדעתי לאחת מאבני היסוד של תרבות ההקרבה, השכול וההנצחה בישראל. לפיכך מצאתי לנכון לתת עליו את הדעת, בטרם יתגברו על הכל צהלולי פורים. בלוח השנה הישראלי דרים בסמיכות רבה העצב והשמחה.

באותה חוברת של קונטרס, מתאריך כ"ב אדר, התפרסמה מודעת האבל על חללי תל-חי. ברל כצנלסון חיבר תפילת יזכור, המוקראת עד היום בשינויים קלים בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (וזכתה למתקפה מן החוגים הדתיים זה לא מכבר):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

כחודש לאחר מאורע תל-חי, באפריל 1920, התרחשו בירושלים פרעות, על-ידי המון ערבי אשר חזר מחגיגות נבי מוסה. רכוש נשדד ונבזז, יהודים רבים נפצעו, כולל נשים וילדים ושמונה יהודים נהרגו, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים, אשר עמדו מנגד. ז'בוטינסקי ועוד 19 צעירים אשר ארגנו כוח הגנה נאסרו על ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש הצבא הבריטי (כמשוחררי הגדוד העברי) ללא רשות ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות (בסופו של דבר שוחררו ע"י הנציב הראשון הרברט סמואל, מייד עם בואו ארצה, שלושה חודשים לאחר מאסרם). בעודם שוהים בכלא עכו, חיברו ז'בוטינסקי וחבריו שיר, אשר התפרסם מיד וקיבל את השם "שיר אסירי עכו" (או בשמו האחר "מני דן ועד באר שבע") על מגיני תל-חי. הפרסום בכתב העת קונטרס כלל את הנוסח הזה בלבד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מאז נפוצו גרסאות רבות של השיר עם שיבושים רבים, עד שנתקבע הנוסח הזה (שימו להבדלים לעומת הנוסח הראשוני ולמוטיבים של דם ואדמה):

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

 

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

שירים נוספים על תל-חי, אשר הפכו לחלק מן הזיכרון והאבל הקולקטיבי הם "בגליל בתל-חי" שרק בשנת 1965 נחשף מחברו – אבא (שנלר) חושי, לאחר שיוחס אף הוא לז'בוטינסקי וכמובן השיר "עלי גבעה" (מלים אברהם ברוידס). השיר הזכור מן הטקסים בבית הספר, על הגיבור שהילך עליי אימה בזרועו היחידה:

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.
הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.
לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.
הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.
בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.
בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.
'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

לאחר שקיבל הצעה מן הלורד מלצ'ט, בחר הפסל אברהם מלניקוב, בעזרתו של יצחק שדה (מומחה לחציבה וסיתות) וחוצבי גדוד העבודה שבהנהגתו, אבן אפורה במשקל שני טון במחצבת כפר גלעדי. שמונה שנים ארכה העבודה על פסל הארי השואג, בהן עבר מלניקוב להתגורר בגליל, ואף נסע לעקוב מקרוב אחר אריות בגן החיות בקהיר, שם נפצע בחזהו פצע עמוק מצפורניו של אריה. הפסל נחנך בשנת 1934, 14 שנים לאחר הארוע, והפך לאייקון מוכר ומכונן באמנות הישראלית ולסמל לאומי.

בשנת תרפ"ב (1922) יצא לאור אוסף מכתביו של יוסף טרומפלדור, בעריכת מנחם פוזננסקי. בין מתרגמי המכתבים מרוסית גם י.ח. ברנר, אשר יש המייחסים לו את הצמדת האימרה המפורסמת "טוב למות בעד ארצנו" לטרומפלדור, בעת נאומו באזכרה לכבודו. הספר כולל מכתבים מכל תקופות חייו של טרומפלדור והוא נחתם במכתבו האחרון של טרומפלדור, מתוך קונטרס, בצירוף מכתב שקדם לו, וגם בו בקשה לתגבור הכוח המגן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לאחר קום המדינה הוקמה על חורבות הכפר הערבי חלסה מעברת קריית יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור) שהפכה לקריית שמונה, ע"ש שמונת חללי תל-חי.