124 – כדורי

שוב הגיע וחלף חג שבועות. ושוב מלאו אסמינו בר ומסכינו חבילות קש, וברקע התנגן "ים השיבולים". עלמות חן עטורות זר על המצח ומסכה על הסנטר הביאו מלוא הטנא. בלטו בהעדרם: פועלים תאילנדים וגנבי ציוד חקלאי.

לכל אומה יש בית ספר מיתולוגי, יוקרתי, שמכשיר את הנערים הלומדים בו להיות דור המנהיגים הבא, ראשי הממשלות, הנשיאים או מצביאי הצבא. בבריטניה זוהי פניימת איטון (Eton College), בארצות הברית אפשר להזכיר את בית הספר גרוטון (Groton School), את האקדמיה הצבאית בווסט-פוינט ואת האוניברסיטאות היוקרתיות המשתייכות לליגת הקיסוס. ובישראל?

היום צריכים מנהיגינו לקבל את הכשרתם בשדה המערכה של העסקנות הפוליטית, או בשדה הקוצים שורץ הנחשים בבסיס הקריה בתל אביב. על ספסלי הישיבה החרדית, או בפקולטה למשפטים של אחת המכללות. פעם, לפני עשרות שנים, מסלול הכשרתם עבר בגן הירק, בלול וברפת של בית הספר החקלאי.

בשנת 1933 הופיעה בעיתונות העברית ההודעה הבאה מטעם ממשלת המנדט כדאי לקרוא את תנאי הקבלה:

הודעה זו, על פתיחתו של בית הספר החקלאי כדורי, למרגלות הר תבור, שמה קץ למאבק ציבורי ממושך, שניטש בין ההנהלה הציונית וראשי הישוב לבין ממשלת המנדט בראשותו של הרברט סמואל "הנציב הראשון ליהודה". המאבק תם, אך רגשות הקיפוח וההתמרמרות נותרו בעינם עוד שנים ארוכות.

בשנת 1922 הלך לעולמו בהונג-קונג הנדבן סיר אליס (אליהו) כדורי (כצ'ורי), יהודי עשיר יליד בגדד, שעשה את הונו בהודו ובסין ואף זכה לתואר אבירות בריטי ולאות כבוד צרפתי על פעולותיו הפילנתרופיות. בצוואתו הוריש כדורי מאה אלף ליש"ט להקמת מוסדות חינוך, אך פרסום מוטעה של נוסח הצוואה בעיתונות היהודית ומאוויי הלב של ראשי היישוב גרמו להם לחשוב שהכסף מיועד רק ליהודים בארץ ישראל. על פי הנוסח המקורי של הצוואה, הכסף היה מיועד לממשלת הוד מלכותה (לא לממשלת א"י, שאף היא הממשלה המנדטורית ולא ההנהגה היהודית), לחלוקה בין מוסדות חינוך בארץ ישראל ובעיראק (ארם נהריים כלשון הצוואה). לאחר מאבק ממושך ושתדלנות של אישים שונים, החליטה הממשלה המנדטורית להקים בארץ ישראל שני בתי ספר חקלאיים נפרדים ע"ש כדורי. לערבים – בטולכרם וליהודים ליד הר תבור. המוסד בטולכרם הושלם והחל לפעול ב-1930 ואילו המוסד המיועד ליהודים פתח את שעריו רק ב-1934.

שלט ההנצחה לכדורי (מקור: וויקישיתוף). אחיו של כדורי התעקש על הכתיב הנכון – כצ'ורי.

הד לדברים אפשר למצוא בירחון השדה בה פורסמה ההודעה על פתיחת בית הספר, ברשימה מאת עורך השדה, א.ד. יפה.

בית הספר בכדורי הוקם, כאמור, על ידי ממשלת המנדט (נפתח רשמית ב-20 יוני 1934), ובניגוד למוסדות חינוך דומים, אשר הוקמו לפניו או אחריו והיו נתונים להשפעה תנועתית-מפלגתית או דתית (ראה סקירה ב"דבר העורך" בתחתית הרשומה) קיבל לשורותיו תלמידים מכל גווני החברה, אך כמובן בנים לאלו שידם משגת. שכר הלימוד הגבוה, שנועד לממן את השהות בפנימייה ואת אחזקת המשק החקלאי, היווה מחסום משמעותי. ואכן – טובי בנינו נשלחו ללמוד במוסד היוקרתי. בנינו – משום שלבנות לא ניתנה דריסת רגל במקום, עד שאושרה קבלתם ללימודים של בנות וערבים בשנת 1952. מסלול הלימודים היה של שנתיים. לאחר שנים נוספה שנה שלישית, ורק בשנת 1959 נוספה שנה רביעית למעוניינים לעמוד במבחני בגרות. המנהל הראשון של בית הספר היה שלמה צמח – סופר ואגרונום, מאנשי העלייה השנייה, שעלה לארץ מפלונסק, לפני שבן גוריון עלה מאותה עיירה. צמח למד אגרונומיה בצרפת, והוא לא היחיד מבין סופרינו ומשוררינו שנסע לצרפת ללמוד מקצוע זה. כך עשו גם נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. צמח הנהיג בכדורי את מבחני הכבוד – המורה מחלק את גיליונות המבחן ויוצא מן הכתה, בנותנו אמון בתלמידיו שלא יעתיקו זה מזה. לימודיהם של המחזורים הראשונים הופסקו בגלל מאורעות המרד הערבי הגדול (1936 – 1939) והשתלטות הצבא האנגלי על בית הספר. צמח פרש מניהול בית הספר ב-1937 בגלל מצב בריאותו והחליף אותו נתן פיאט, המנהל המיתולוגי שהגיע ממקווה ישראל. הנה כתבה שפורסמה בירחון "השדה" לכבוד סיום לימודיו של המחזור הראשון, באיחור של שנה אחת – 1937. גם כאן מופיעות טרוניות על קיפוח לעומת בית הספר המקביל בטולכרם.

כפי שניתן לקרוא לעיל, שניים מתלמידי המחזור הראשון זכו לפרסי הצטיינות. ניסיתי להתחקות אחריהם. יואל פרוז'ינין (1916 – 1995) הפך למומחה לגידול דגים. עמוס ברנדשטטר הוא בן יבנאל. חזר למשק הוריו ואף שלושת ילדיו למדו בכדורי. עמוס ברנדשטטר הפך לעמוס מוקדי (גם בן דודו נושא את אותו שם והוא מתחום התיאטרון, הספרות והאמנות). עסק בענייני ביטחון כבר מנעוריו, היה מפקד בהגנה. שימש כאחראי על נושא מיעוטים במנהל מקרקעי ישראל (נכסי נפקדים וכו'). הנה תעודת הגמר שלו מטעם ממשלת המנדט:

גם עזריהו ארנן היה דמות ציבורית ידועה, בפלמ"ח ובצמרת מפלגת העבודה. אך התלמיד המפורסם ביותר מבין 21 בוגרי מחזור א' הוא יגאל פייקוביץ', לימים יגאל אלון. בספר "יגאל אלון – בית אבי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974) הוא מספר באריכות על ימיו בכדורי ועל השפעת לימודיו בבית הספר על כל מהלך חייו.

כותב יגאל: "אין ספק, כי שהותי ב"כדורי" היתה נקודת-מפנה בחיי, הן לגבי השכלתי והן לגבי השקפת-עולמי. אבא היה מודע לכך היטב. הוא הבין כי לא רק השכלה ארכוש שם, אלא גם אתקל שם בצעירים, חברי תנועות-נוער חלוציות, שנתחנכו על ברכי השקפת-העולם הסוציאליסטית. בכל מאודו קיווה שלא אהיה גם אני בין הפורחים מקנו, אבל על-ידי עצם נכונותו לשלוח אותי ל"כדורי" נטל על עצמו גם את הסיכון הזה, ובלבד שאלמד, כי גם בכך רצה בכל מאודו.". ואכן, בן האיכר בעל האחוזה המנהל את משקו באופן חצי פיאודלי (תוך ניצול האריסים הערבים ה"חראתים") במסחה – כפר תבור, חבר בתנועת הנוער "מכבי הצעיר", נשבה בקסם ערכי תנועת העבודה ויצא להגשמה בקיבוץ גינוסר, וההמשך ידוע. בכדורי החל יגאל להתבלט כמנהיג וכאיש ביטחון, בהבחרו לוועד התלמידים ובצאתו להדוף את הבדואים הפולשים לשדות הפלחה של משק בית הספר.

יגאל אלון בכדורי

ועוד כותב יגאל: "כל אוצר מלות-השבח שבפי דל מלבטא את שהיה לי "כדורי" ולא רק לי, לכולנו. המורים, שיטות הלימוד והחיים במוסד, על פנימיתו, העבודה המעשית בענפי החקלאות המודרנית, הנשיאה באחריות לקיומו של משק חי ומתפתח, חיי החברה המלוכדים עשירי חוויות-הנעורים וכבדי הראש בעת-ובעונה-אחת, הגישה האוהדת לייחודו של התלמיד כאדם – כל אלה היו מסגרת חיים מחנכת ומחשלת. "כדורי" היה יותר מאשר מוסד לימודי-חינוכי גרידא, למעשה היה ישוב לכל דבר, ישוב מבודד כלשהו, שעל אף תמיכת ממשלת המנדט, חייב היה לקיים את עצמו ולהגן על עצמו ועל שדותיו."

גם מחזור ד' של כדורי זכה לתלמיד מפורסם – יצחק רבין.

גם יצחק רבין כתב ספר בסדרת "בית אבי" של גדולי האומה – "יצחק רבין בית אבי" (הקיבוץ המאוחד, 1974).

הוא כותב: "באותן שנים, שנות השלושים המוקדמות והיותר מאוחרות, כל מי שרצה לעשות "משהו" לעמו ולארצו, ראה חובה לעצמו לכוון את דרכו לחקלאות ולחיי קיבוץ. לכך הכנתי את עצמי, כמו רבים מחברי. תחילה למדתי בבית-הספר "בית חינוך לילדי עובדים" בתל אביב, אחר-כך עברתי לבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה, ואחר-כך לבית-ספר "כדורי". ובעצם הגעתי לשנות הארבעים כשאני מתקדם בקו ברור של חקלאות וקיבוץ." האמת כנראה מורכבת יותר, משום שהוריו, שעסקו בפעילות ציבורית, כמעט ולא היו בבית. יצחק ואחותו אכלו אצל השכנים ושהו בבית לבד, בעוד ההורים נעדרים למשך שבועות ארוכים. בית-ספר עם פנימייה נראה כסידור מצוין.

מקור: יצחק רבין – בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1974.

כותב יצחק: "גמרתי את כדורי כתלמיד מצטיין ואפילו זכיתי בפרס ובלחיצת-יד של הנציב העליון דאז, מק-מייכל. ואם אינני טועה, עד היום עוד לא הושגו ציונים יותר טובים מאלה שאני השגתי בבית-ספר כדורי. אגב, עד היום חייבת לי ממשלת המנדט 10 לירות ארצישראליות – סכום הפרס שלא גביתי אותו, פשוט מפני ששכחתי – אף פעם לא העסיקו אותי דברים כאלה1 הייתי צריך לגבות את הסכום בשוה-כסף וזה פרח מזכרוני."

כדורי 1948. מקור: וויקישיתוף

מהווי בית הספר: בתקשורת רווחו סיפורים על היחס המשפיל לו זכו תלמידי שנה א' (אליפים) מתלמידי שנה ב', התעמרות שהגיעה לעיתים עד כדי התעללות. כאן נולד כנראה מוסד ה"זובור" המפואר.

מתוך: הירחון חקלאות בישראל, 1958.

ובינתיים, מה קורה במוסד התאום בטולכרם?

על שהתרחש באותן שנים ראשונות בבית-הספר החקלאי כדורי שבטול כרם למדתי מפרסומים רשמיים של ממשלת המנדט. מידי חודש יצא לאור דוח בענייני חקלאות (באנגלית, עברית וערבית), ושם הופיעו מידי פעם דיווחים על כדורי שבטול כרם. למשל בשנת 1938:

ודיווח נוסף משנת 1938:

ודיווח משנת 1939:

אם למקרא הטקסטים הנ"ל קיבלתם את ההרגשה שזהו קטע מעלון בית-ספר יסודי כלשהו, לא טעיתם. מסתבר שזהו הסגנון בו פונה שלטון קולוניאלי אל הילידים המקומיים.

בשנת 1946 שהתה בארץ ישראל "הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל" הוועדה סיירה בשני בתי ספר חקלאיים – בכדורי הערבי בטולכרם ובבית הספר החקלאי על שם הברון רוטשילד בפרדס חנה. בית הספר בפרדס חנה נפתח ע"י התאחדות האיכרים בשנת 1934, שנת פטירתו של הנדיב הידוע, על קרקעות שרכש הברון, ונועד לחינוכם של בני האיכרים מן המושבות. הנה התרשמותו של ריצ'ארד קרוסמן, אחד מן הנציגים האנגלים, כפי שמופיעה בספרו שתורגם לעברית בשם "שליחות ארצישראלית".

ביקור הוועדה האנגלו-אמריקאית בכדורי טולכרם – 1946. מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים.

דבר העורך

בשנת 1948 היו בארץ ישראל 36 מוסדות חינוך-חקלאי: בתי-ספר חקלאיים, חוות לימוד ובתי-ספר יסודיים בעלי כיתות המשך בחקלאות. למדו במוסדות אלו 3000 תלמידים בני 14 – 18 שנים, אך ללא תוכנית לימודים אחידה ומחייבת, וברמות לימוד שונות בהתאם לכל מוסד. עשר שנים אחר כך, בשנת 1958, למדו במוסדות החינוך החקלאי 7400 תלמידים, אשר היוו 15% מתלמידי ישראל. למעשה הגישו מועמדותם תלמידים רבים יותר, אך תפוסת בתי הספר החקלאיים היתה מוגבלת, בעיקר בגלל שמוסדות אלו כללו פנימיות. כמו כן למדו בשנה זו כ-5000 תלמידים נוספים במסגרות חינוך-חקלאי חלקיות שונות, שיועדו לעולים חדשים ובני יישובים חדשים. בשנת 1958 גובשה תוכנית לימודים אחידה ונקבע שמסלול הלימודים הוא בן שלוש שנים, ולמעוניינים שנת השלמה נוספת לשם קבלת תעודת בגרות חקלאית. בין בתי-הספר החקלאיים מוסדות וותיקים, אשר חוו שנות זוהר וביקוש רב, והוציאו מקרבם תלמידים מפורסמים וידועים, עד שירדה קרנה של החקלאות. רשימה חלקית: מקווה ישראל – נוסד ב-1870 ע"י קרל נטר ואגודת "כל ישראל חברים". בית הספר החקלאי בנהלל – נוסד ב-1923 ע"י חנה מייזל שוחט עבור בנות. בית הספר החקלאי בעיינות הוקם אף הוא כמשק פועלות, בשנת 1930, ע"י עדה מיימון. וכך גם משק הפועלות בנחלת יהודה בשנת 1922. בית הספר החקלאי ע"ש הברון רוטשילד בפרדס חנה הוקם ב-1934 ע"י התאחדות האכרים. הכפר הירוק (1950) וכמובן כדורי. כמו כן חמשה בתי ספר חקלאיים דתיים. על פי כתבה בירחון "חקלאות בישראל" משנת 1959, מטרתם היא "חינוך של תלמידי-חכמים לחקלאות ואכרות, כשהם מושרשים בתורת ישראל. המטרה המרכזית בפני המחנכים והמורים – קירוב לבות הנערים והנערות לאביהם שבשמיים ולאמא-אדמה.". מלבד המסלול הדתי במקווה ישראל, בתי הספר החקלאיים-דתיים הם בראשונה כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים (1937), הישיבה החקלאית כפר הראה, בי"ס חקלאי דתי "עליה" בפתח תקווה וכפר בתיה ברעננה.

בתי הספר החקלאיים איבדו מזהרם בעקבות ירידת קרנה של החקלאות, רמת הלימודים הנמוכה בחלקם, הצורך לחיות בפנימייה ולעבוד במשק החקלאי ושינוי סדר העדיפויות בחברה הישראלית מלימודים מקצועיים ללימודים עיוניים. המוסדות הפכו בחלקם לבתי-ספר רגילים, חלקם עברו לניהול ע"י וויצ"ו ועליית הנוער וניצלו את תנאי הפנימיות לקליטת נערים ונערות עולים חדשים או ממשפחות מוחלשות. דוגמה למהלך זה ולכשל המובנה של חלק ממוסדות אלו אפשר להראות בעזרת בית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בנגב. בית-הספר הוקם בשנת 1952 עבור בני המושבים הצעירים באזור מרחבים, רובם ככולם עולים חדשים מעדות המזרח. במגמה המקצועית התגוררו הילדים בפנימייה ועבדו ששה ימים בשבוע במשק החקלאי, החל מחליבת הפרות השכם בבוקר עם אור ראשון, ועד שעות אחר הצהריים, ואז החלו הלימודים עצמם, כאשר התלמידים כבר מותשים. במקביל, היתה גם מגמה עיונית, בה למדו רק בני הקיבוצים מן הסביבה, אשר לא נאלצו לעבוד במשק החקלאי וחזרו לביתם בתום כל יום לימודים. בשנות השבעים הגיע המוסד לשפל וחוסר ביקוש מוחלט ונאלץ לשנות את פניו. בוטלה המגמה המקצועית, הובאו תלמידים מיישובים חזקים כמו עומר ולהבים ושודרגה תוכנית הלימודים. בניגוד לבתי-ספר חקלאיים אחרים לא בוטל החינוך החקלאי, אך הוא קיבל אופי מחקרי-מדעי מתקדם.

תהילתם החולפת של בתי-הספר החקלאיים מעידה על שינוי פני החברה בישראל. ממרביתם נותרה רק הנוסטלגיה, מן העידן בו מן ההתיישבות העובדת יצאו חברי כנסת וקציני צבא. ונותרו השירים.

123 – נח נפתולסקי ורחל המשוררת – אנשי נבו

יום הזיכרון ויום העצמאות אותם עברנו סגורים ומסוגרים, העלו בי הרהורים נוגים. האם זו המדינה אליה פיללנו? האם הגענו אל הארץ המובטחת? הדבר הזכיר לי את אותם מאנשי העלייה השנייה אשר כינו את עצמם "אנשי נבו". מקור הכינוי הוא כמובן ההר אשר ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת אך אליה לא הגיע, מעמד אשר הפך בתרבות היהודית לסמל של אי מימוש החזון.

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.  מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: […] .  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.   (דברים ל"ב).

אנשי העלייה השנייה היו ברובם אנשים צעירים, רווקים, בעלי נטיות סוציאליסטיות. רבים מהם ירדו מן הארץ, רבים התאבדו מתוך בדידות, קושי ואכזבה. הם דגלו בשלילת הגולה והתנערות ממסורת בית-אבא ומהתרבות ממנה הגיעו, אך עדיין לא היתה בארץ ישראל תרבות חדשה להיטמע בה והיה פער גדול אותו היה צורך למלא. רק מיעוטם יצאו לעבוד את האדמה כפועלים שכירי יום ולהלחם עם האיכרים על כל יום עבודה במושבות העלייה הראשונה, ואחר כך הקימו את יישובי ההתיישבות העובדת – הקבוצות, הקיבוצים ומושבי העובדים. אך היו אלה אנשים בעלי מודעות היסטורית, שהעלו על הכתב ותעדו את כל מעשיהם ולבטיהם. כך נוצר מיתוס החלוצים, גואלי האדמות, כובשי השממה ומייבשי הביצות. (כשם שבעלייה הראשונה, שבעה עשר איש בלבד יצרו את מיתוס 'עליית הביל"ויים'). היו בהם ניגודים רבים. מצד אחד מהפכנים מרדנים, שואפים לתיקון עולם, ומצד שני הם אלו שהקימו גופים ממסדיים וכלכליים כמו המשביר, תנובה, ההסתדרות, קופת חולים, מפלגות הפועלים השונות – התשתית להקמת המדינה שבדרך.

היו מביניהם אשר חוו משבר אישי, כמו רחל המשוררת בעקבות מחלתה, אשר מנעה ממנה להגשים את מאווייה ולחיות חיי עמל ויצירה, והיו שהתאכזבו מן הפער בין החזון לבין המציאות, ביניהם גם אלו שזכו לראות את המדינה קמה. קובץ השירים השני של רחל נקרא "מנגד" (כי מנגד תראה את הארץ). קובץ השירים השלישי יצא רק לאחר מותה, וידידיה העניקו לו את השם "נבו". כמה חודשים לפני מותה, כתבה רחל את השיר "מנגד", בהיותה כלואה בבדידות בחדרה ובבית החולים:

הבית האחרון של השיר חקוק על מצבת קברה של רחל, ב"גן רחל" על גדת הכנרת.  ליד גן רחל קבור גם נח נפתולסקי, אף הוא מאנשי עלייה שנייה אשר כינה עצמו "איש נבו".

כאשר למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, על השלט שנשא את שמו של הרחוב החד-סטרי הקטן שהוביל אל הפקולטה היה כתוב: "נח נפתולסקי – איש הצמחים והפרחים", כיאה לאחד מחלוצי המחקר הבוטני בארץ ישראל. לקראת כתיבת רשומה זו חזרתי אל אותו רחוב לצלם את השלט, אך בינתיים החליפה עיריית רחובות את השלט בשלט חדש, ובו מתואר נח נפתולסקי כאחד מראשוני המושבה רחובות. תיאור זה חוטא למציאות ועלול להטעות. נח לא היה מן המתיישבים, האיכרים בעלי הקרקע, אלא פועל זמני, ששהה ברחובות תקופה קצרה בשנת 1909 כפועל חקלאי, גידל ירקות וחלק חדר עם א.ד. גורדון. נח הוא זה שטבע את הביטוי והרעיון "דת העבודה" וגורדון אימץ זאת. ברחובות הכיר גם את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, והתאהב בה ממבט ראשון.

נח נפתולסקי מגלם באישיותו ובקורות חייו את הטיפוס האידיאליסטי-קיצוני של העלייה השנייה. עובד אדמה העובר ממקום למקום ללא רכוש וללא משפחה, חי חיי פרישות, חיים נזיריים מן היד אל הפה, סובל מקדחת ועבודה קשה, ובלילה קורא מאמרים של י.ח. ברנר וכותב שירים לאור העששית.

נפתולסקי ושמואל יבנאלי

נפתולסקי הגיע לארץ ישראל בשנת 1906. הוא עבר ממקום למקום ועבד בחקלאות בפתח תקווה, רחובות, חצר כנרת, סג'רה, מסחה, חולדה ומרחביה. היה אחד מאותה חבורה אליטיסטית אשר הוציאה מתוכה את ההוגים, אנשי המעשה והמנהיגים של המדינה שבדרך: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, בן-ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה צמח ואחרים. בין אנשי החבורה גם שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, הבוטניקאי המוכשר שנפל עם אנשי הל"ה.

שמעון קושניר כתב את קורות חייו של נפתולסקי, ודמויות בולטות אחרות מבני העלייה השנייה, בספרו "אנשי נבו" (עם עובד, 1968).

נח נפתולסקי, כאחרים בני דורו, הפך, ללא השכלה רשמית, למומחה לחקלאות ולאחד מחלוצי הבוטניקה בארץ ישראל.  הוא ערך ניסויי שדה רבים במטרה לפתח שיטות גידול של חקלאות אינטנסיבית, בייחוד גידול חיטה בתנאי שלחין (השקייה) במקום גידול הבעל הדל שהיה נהוג אז. החל משנת 1921 עבד כמדריך חקלאי מטעם תחנת הניסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית בתל אביב וברחובות. הוא ביקר אצל החקלאים בכל היישובים והדריכם בשיטות גידול ובהדברת מחלות ומזיקים. הנה כדוגמה דוח שהכין בשנת 1924 על עבודתו: (חלקות זרוקות – הכוונה חלקות שרוססו. ריסוס כונה אז זריקה).

משנוסד בית הספר החקלאי כדורי בהנהלתו של שלמה צמח, עבד נפתולסקי גם שם כמדריך לגידול ירקות. בשיטוטיו לאורכה ולרוחבה של הארץ רכש נפתולסקי היכרות עמוקה עם צמחי הבר של ארץ ישראל וגילה כשלושים צמחים שלא היו מוכרים לפני כן בצמחיית ישראל, או שהיו חדשים לגמרי למדע. שנה לאחר מותו, פרסם אורי קושניר, בנו של שמעון קושניר, בוטניקאי, גנטיקאי ומטפח צמחים, מאמר לזכרו של נפתולסקי (טבע וארץ כרך י"ז חוברת 6, אוק-ספט 1975). פרופ' נעמי פיינברון הוסיפה למאמר זה את רשימת הצמחים שהתגלו לראשונה בארץ ישראל ע"י נפתולסקי.

אך גולת הכותרת של גילוייו הבוטניים של נח נפתולסקי היתה גילויו של השושן הצחור, בשנת 1925. עד אז לא הצליח אף אחד למצוא את השושן בישראל והיה ספק האם הוא בכלל גדל כאן. בשל חשיבותו התרבותית-דתית של צמח זה, ביהדות ובנצרות ובתולדות האמנות, עורר גילוי זה עניין בינלאומי. את תיאור הגילוי אביא מתוך מאמרו של אורי קושניר, שהופיע גם כהקדמה לספר שיריו של נח נפתולסקי: (הויכוח על זהותו של השושן המקראי עדיין לא שכך).

את האישור המדעי לזהות הטקסונומית של הצמח (נח מצא רק את הבצל עם כמה עלי בסיס יבשים, ונדרשו שלוש שנים עד שהופיעו הפרחים) נתן פרופ' אוטו וארבורג, מן האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שהחלה את פעילותה באותה שנה בה גילה נח את השושן. הבוטניקאי אפרים הראובני פרסם בעיתון דבר (27.12.1929) רשימה שכותרתה: "תגלית מדעית חשובה ע"י פועל בארץ ישראל", בה הוא מסכם את פרשת הגילוי ואת מאמרו המדעי של וארבורג שהתפרסם בברלין באותה שנה.

בשנת 1924 רכש נפתולסקי חלקת אדמה שוממה בת עשרה דונמים, בסמוך לשכונת הפועלים ע"ש בורוכוב, שלימים הפכה לחלק מגבעתיים. על גבעה קרובה בחלקה בת שני דונמים בנה את צריף מגוריו, ובו איכסן את העשבייה, כ-2400 צמחים ששימר וייבש (הועברו אח"כ לעשביית האוניברסיטה העברית). על אדמתו נטע עצי פרי והקים משתלה של צמחי תרבות. נח נפתולסקי תרם רבות לייסוד, איקלום ופיתוח ענף הגיאופיטים – צמחי בצל ופקעת בישראל. הוא ייבא צמחים מחו"ל – ציפור גן עדן, סייפן, קליביה, אמריליס ואחרים, וגידלם במשתלתו, ומשם עברו לחקלאים והפכו לענף משגשג.

נח, שנותר ערירי, נהג לבקר את רחל בימי חוליה, בצפת, בתל אביב ובבתי המרפא. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. רבים אהבו את רחל ואף היא אהבה רבים. כאשר נשאל נח מדוע לא גילה ולא מימש את אהבתו לרחל, ענה שחש שהיא נעלה מידי. במהלך השנים, מאז היכרותם, כתבה רחל לנח מכתבים רבים: הנה שני מכתבים שכתבה רחל לנח מצרפת, שם (טולוז) למדה לתואר אגרונום:

בינתיים התפתחה העיר גבעתיים סביב חלקת אדמתו של נפתולסקי וערכה הנד"לני נסק. אנשי קק"ל הפעילו עליו  לחץ כבד לתרום את חלקתו כ-"עזבון בחיים" ללא תמורה. בשנת 1961 הסכים נח לתרום את אדמתו לקק"ל, בתנאי שעל השטח יוקמו מוסדות ציבור, פינת חי וגן בוטני. להפתעתו ואכזבתו, חודשיים לאחר ביצוע התרומה, מכרה קק"ל את הקרקע בסכום גדול לקבלן שהקים שם אחד עשר מגדלי מגורים. הטרקטורים הגיעו, עקרו את עצי ההדר ורמסו את ערוגות הפרחים, וכל מי שנזדמן לשם בזז את ציוד הדישון וההשקייה. נח, זקן וחולה, הסתגר בצריפו, בחלקת שני הדונם בה גידל את פליטי פרחיו. בעיתון מעריב הופיעה רשימה בשם: "נפתוליו של נח נפתולסקי" בה נחשפו מהלכי קק"ל. הנה קטע:

בצוואתו תרם נח נפתולסקי את שני הדונמים ואת כל רכושו לעיריית גבעתיים. בתרומתו הוקם הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, ושלט צנוע בפתחו של הגן מציין זאת. מייד לאחר מותו (1974), בטרם ייהרס הצריף ויישדד אוסף הספרים הגדול, ליקט שמעון קושניר את השירים שכתב נפתולסקי והם קובצו בספר בהוצאת עקד (1975) תחת השם הספרותי שבו כתב נח על עצמו בשיריו – חנינא – איש נבו.

הנה שניים משיריו של נח נפתולסקי. שירים נוגים, מחורזים, בשפה מליצית:

ונסיים ונחזור לנרטיב "נבו" בקטע מתוך ספרו של מוקי צור "אורות רחוקים" (הקיבוץ המאוחד, 2005). "זהו היפוך של משה העומד בפני הארץ המובטחת ואינו יכול להגיע אליה. כאן אתה בא אל הארץ המובטחת ואינך יכול לחזור אל החזון הרחוק אלא במובן אחד: לחיות אותו או להישאר בחוץ. א"ד גורדון אמר, כי אין להישאר בהר נבו – או שחוצים את הירדן או שמתים. אי אפשר להישאר כצופים על הר נבו – כי הארץ המובטחת לא יכולה לעמוד מנגד."

זכויות יוצרים

מכתבי רחל לנח מתוך: רחל – שירים, מכתבים, רשימות,קורות חייה . עורך: אורי מילשטיין, זמורה,ביתן -מוציאים לאור, 1985. (נח מסר את המכתבים לד"ר אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל, לפני מותו).

התמונה של נח בישיבה מתוך : כנרת – אלבום לציון יובלה של הקבוצה, הוצאת קבוצת כנרת, תשכ"ד ,1964.

התמונה עם יבנאלי מתוך : על שפת אגם סואן – בנציון וחיה ישראלי,עורכים מוקי צור ואהרן ישראלי,הוצאת ספרים "עם עובד" בע"מ תל אביב. (תשמ"ה

כל הזכויות שמורות.

122 – יום הזיכרון תש"פ

א. השיר "צעירים טייסים ימותו" מאת יצחק שלו (אביו של מאיר שלו). יצחק שלו (1918 – 1992) פרסם את השיר לראשונה בספרו "נער שב מן הצבא" (הוצאת לוין אפשטיין, 1970). השיר פורסם גם באסופה המחודשת של שיריו "השיר אל הזמן העובר" (עם עובד, 2009) ובספר "אדם במלחמה – מבחר פרקי ספרות" (מערכות, משרד הביטחון, אגף השקום, 1975). בן אחיה של אשתו של יצחק שלו (בן דודו של מאיר שלו), סרן צור בן ברק, נהרג בתאונת מטוס מיראז' בינואר 1967 והיה ההשראה לכתיבת השיר. תאונה דומה התרחשה גם בשנת 1951, כאשר הטייס סגן שלום רקיר נפל והתרסק עם מטוס המוסטנג שהטיס, בשדות עמק יזרעאל, בין משמר העמק וכפר יהושע. מאיר שלו הנציח ארוע זה בספרו פונטנלה. הצייר אלי שמיר, בן כפר יהושע, הנציח בציור ריאליסטי את אבן הזיכרון וקבוצת הברושים שהוריו של שלום רקיר נטעו במקום נפילתו. כתבה בערוץ 1 מתארת את הארוע ואת אתר ההנצחה. שני טייסים נוספים שנהרגו בתאונה אווירית בעת ביצוע תרגיל אירובטי מעל שדות כפר יהושע במטוסי מוסטאנג הם עמרי אריאב ושלזינגר. עמרי, בן קיבוץ עין חרוד, נהרג בעת שבנו ירום היה בן 10 שבועות, בשנת 1954. ירום אריאב, בנם של עמרי וציונה (כיום ציונה קיפניס) היה מנכ"ל משרד האוצר. אבן עם כתובת ליד חוות הסוסים מציינת את נפילתם של ארירב ושלזינגר.

ב. השיר "ואחי שותק" מאת אמיר גלבע (1914 – 1984), מתוך ספרו באותו שם (הקיבוץ המאוחד 2001). אמיר עבד כעורך בהוצאת מסדה והיה אחראי על הוצאת ספרי שירה איכותיים במסגרת "ספריה קטנה לשירה" אותה ייסד.

ג. השיר "בדרך לירושלים" מאת יחיאל מר (יחיאל מוהר, 1921 – 1969), אביו של עלי מוהר. מתוך הספר על ארץ רבה.

ד. שני שירים מאת יהונתן גפן. 1. "דקה דומיה" מתוך הספר בעיקר שירי אהבה (הוצאת א.ל. הוצאה מיוחדת, 1983). 2. "היונה הלבנה כבר זקנה" מתוך הספר פחות אבל כואב (שוקן, 1980).

ושני שירים אשר נראו לי מתאימים לרוח הימים האלה:

ה. השיר "זקנה נטושה" מאת שלמה טנאי (1919 – 2000), מתוך הספר רגלי המבשר (מסדה, 1976). טנאי הגה ויזם את שבוע הספר העברי החל משנת 1959.

ו. השיר "ואיש לא קם" מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976).

כל הזכויות שמורות למשוררים ולהוצאות הספרים, כמפורט לעיל.

121 – קטני עולם

לאור המצב (כך מתחילים כעת כל המסרונים המתחמקים המגיעים מהבנקים ומקופת חולים), מכל השמות של חג הפסח (חג המצות, חג האביב, חג הפסח, חג החירות, חג הגאולה) בחרתי להתייחס לחג זה רק כאל חג האביב. פסח? מי יודע על מי יפסח הדבר הזה… חירות? – נו באמת…

הפעילות בטבע בשיאה כעת. לבלוב ופריחה, האבקה והפריה, חנטה והבשלה. הריחות המשגעים חודרים  אפילו מבעד למסכה תלת-שכבתית מתוצרת סין. לפרחים ולחרקים אין מחסור בריאגנטים, והם עושים אהבה כאילו אין הנחיות ריחוק חברתי.

הנהלת האתר התכנסה בזום בתוך הטלפון שלי והחליטה פה אחד להציג את נפלאות האביב בצילומים שייעשו ברדיוס מאה מטר מהבית, כמנהג המקום בימים אלה. אחד מנערי הקריאייטיב שכח ללחוץ על mute ומלמל שהנושא הזה מאולץ ומנצל את המצב. האיש הורחק מיד מן המסך, ותוך ניצול מחפיר של תקנות לשעת חירום נשלח לחל"ת (ראשי תיבות: חיים ללא תקווה). ואז שמעתי מישהו צועק בקול ניחר שכל ההגבלות מונעות משיקולים פוליטיים והבנתי שנקלעתי בטעות לזום של וועדת הכנסת למאבק בקורונה. לפיכך  יצאתי לקיבוץ גבעת ברנר, הסמוך למקום מגוריי, כדי לרכוש מזון כמובן. שם מדדתי מאה מטר מבתי החברים, אל השדות המוריקים וגבעות הכורכר הפורחות, ומצאתי את קטני העולם, שבזכותם העולם קיים. ויש אפילו גושפנקה לכך: הנה שירו של שאול טשרניחובסקי, "העולם בזכותו של מי קים?", המוקיר כבוד ליצורים הקטנטנים בעולמנו – קטני העולם שבזכותם העולם קיים. כוונתו של טשרניחובסקי לא רק לגודלם הפיזי של היצורים, אלא לחשיבותם בעינינו, ברוח הקטע ממשלי פרק ל' המובא בסוף הרשומה. הסופר ס. יזהר כינה אותם "זוטי ארץ". השיר לקוח מספר שיריו האחרון של טשרניחובסקי, "כוכבי-שמים רחוקים" אשר יצא לאור בשנת 1944, שנה לאחר מותו.

אפשר להאזין לצוות הווי פיקוד מרכז והזמרת רוחמה רז מבצעים את השיר על פי לחן של נעמי שמר.

הנה מבחר קטן של קטני עולם, מבחר אביבי ועכשווי:

השבלולים מתחילים "להוריד הילוך" לקראת הקיץ היבש והחם, העלול להפוך אותם לקבוצת סיכון. הנה שבלולון מצוי על שיבולת של שעורת התבור.

כדי לשמור על עצמם בימי היובש, הם נצמדים לגבעול או למשטח כלשהו, מפרישים קרום סידני האוטם את פתח הקונכית ונקרא חֶתֶם, וגוזרים על עצמם בידוד למשך כל ימי הקיץ. מנגנון נוסף בו נוקטים השבלולים הוא קיוט – הורדת רמת הפעילות והמטבוליזם. בהשאלה, אפשר לומר שבמצב זה השבלול מונשם ומורדם. פתיל דקיק מוביל מנקב בחתם אל ריאתו של השבלול המצטנף בעומק הקונכית. פתיל זה משמש גם כהיגרומטר – מד לחות, בעזרתו יודע השבלול מתי העת לצאת מתרדמה, כלומר לתכנן את איסטרטגיית היציאה. זאת בהנחה שאינו סובל ממחלות רקע.

בצילום זה הצטרף לחבורה גם דרחול השיח הלבן.

הנה לקט של שבלולי יבשה בצילום קבוצתי מבויים: אפשר לפגוש כאן גם את שבלול השדה, את קדמום יהודה ואת שבלול הגנה.

ולעומתם, חילזון ימי, מן הים התיכון – טבורית סתומה. נאסף בימים טובים יותר בחוף פלמחים.

בניגוד לתדמיתם כרכיכות "פשוטות", השבלולים והחלזונות הם יצורים מענינים בעלי מנגנונים ואברי-גוף מתוחכמים. אולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת.

הצמח כלך מצוי ממשפחת הסוככיים הוא מן האחרונים לפרוח בסוף האביב. הוא מצמיח עמוד פריחה גבוה, עד למעלה משני מטרים, ועליו התפרחות בצהוב לימוני בוהק.

הצמח רעיל מאוד (אכילת כמות קטנה עלולה לגרום למוות) לאדם ולבעלי חיים, אך חרקים רבים פוקדים את פרחיו בשקיקה. הנה כמה מהם, כפי שצולמו אתמול:

החיפושית נחושתנית הקוצים, משתייכת לזבליות הפרחים. מודל 2020 בצבע מטאלי:

הנה הפשפש תריסית מנוקדת. השם תריסית הוענק להם על שם צורת גוום כתריס=מגן של לוחם מימי הביניים. הפשפשים הם בעלי גלגול חסר, כלומר, אין להם שלב של גולם, והדרגות הצעירות (נימפות) נבדלות מהבוגרים בכך שכנפיהן בשלבי גדילה שונים.

גם דבורת הדבש באה לבקר ולאסוף אבקה וצוף. שימו לב לאבקה הנאספת על רגליה.

ולמה לקפח את הזבובים?

עוד חבר במשפחת הסוככיים הוא גזר קיפח (קיפח = גבוה) שעכשיו משלים את התפתחות הסוכך הענק שלו. הנה שלושה שלבים בהתפתחות התפרחת: צעיר-ירוק, שלב ביניים-וורדרד, השלב הסופי – לבן. במרכז הסוכך כמה פרחים כהים היוצרים כתם בולט. הבוטניקאים משערים שכתם זה מדמה זבוב או חיפושית ונועד למשוך את בני מינו להצטרף לחגיגה.

בפרחיו של מרור הגינות בגינתי (אפרופו פסח מצה ומרור), מצאתי את העכביש יפרוחית. סוג זה של עכבישים נקרא סרטביש, מילה המורכבת מן המילים סרטן ועכביש, זאת בשל צורתו. הסרטביש לא טווה רשת קורים אלא אורב לטרפו בתוך הפרח ומזנק עליו. לשם כך הוא יודע להחליף את צבעיו בהתאם לפרח בו הוא נמצא.

אנו נמצאים כבר בשלהי האביב והצמחים מזדרזים לחנוט וליצור פירות וזרעים. הנה תרמילי הפירות של הצמח ממשפחת המצליבים איסטיס – אני קורא לצילום זה "ירוק על ירוק".

גם הדגן שבולת שועל מבשיל ומתייבש וזרעיו נופלים אל הקרקע. מן הזנים התרבותיים מכינים גרנולה ושבבים המיוצרים בשיטות שונות לשם הכנת דייסה (למשל המותג קוואקר). שבולת שועל אינה מכילה גלוטן. בצילום הראשון הצמח עדיין ירוק ומארח את ידידנו השבלולון, בצילום השני בו הצמח יבש, אפשר לראות את חלקי השיבולית, הגלומות, המלענים והמוצים.

לא נותר לי אלא לאחל לכולם חג שמח ובריאות שלמה.

לסיום בחרתי בתמונת החיפושית התלויה על בלימה על פרח השום. סמל למצב שאינו ברור ואינו בטוח, אך אפשר גם להעלות חיוך ולקוות לטוב.

אז איפה אתם בליל הסגר?

תוספתא,

אם בקטני עולם עסקינן, משלי כבר אמר (פרק ל)

כד  אַרְבָּעָה הֵם, קְטַנֵּי-אָרֶץ;    וְהֵמָּה, חֲכָמִים מְחֻכָּמִים.
כה  הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז;    וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם.
כו  שְׁפַנִּים, עַם לֹא-עָצוּם;    וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם.
כז  מֶלֶךְ, אֵין לָאַרְבֶּה;    וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ.
כח  שְׂמָמִית, בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ;    וְהִיא, בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.

(תודה לאשר יובל).

120 – צר עולמי כעולם נמלה

כאשר אני רואה בימים אלה, ימי קורונה, את הרחובות השוממים, את גני המשחקים הריקים; כאשר אנו מתרחקים זה מזה בפחד, אפילו מילדינו ונכדינו האהובים – עולים בי כמה הרהורים על האדם כיצור חברתי. ומכאן אני מפליג גם למחשבות על יצורים חברתיים מובהקים אחרים – למשל דבורים ונמלים. הבה נבדוק מה חשבו על כך משוררינו טשרניחובסקי ורחל.

בכל שלבי החינוך שלנו ובכל שלבי חיינו עברנו תהליך של חיברוּת (סוציאליזציה) שעיצב אותנו כחלק מקולקטיב. למדנו להאמין שעלינו להיות יצורים חברתיים כי בזה סוד כוחנו, כי כך כבשנו את העולם והפכנו לנזר הבריאה. אבל כעת צו השעה הביולוגי הוא להתרחק ולהתנתק מבני מיננו על מנת לשרוד. יצרנו עמים ולאומים וביחד פיתחנו טנקים ומטוסים ופצצות אטום, אבל כל אלו נועדו להרוג ולהשמיד בני אדם אחרים ואינם יכולים להגן עלינו מפני וירוס זעיר.

אנחנו רוצים להיות חלק מ- להשתייך ל-  למניין, לקהילה, למועדון חברים, למפלגה, לקבוצת ווטסאפ. רוצים חברים רבים בפייסבוק, עוקבים רבים בבלוג. אנחנו לא לבד. כנראה שאימת הבדידות היא כוח מניע חזק ברצוננו להיות חלק מחברה ואפילו במחיר הכניעה לעריצות החברה. החברה יכולה לשלול את חירותנו אם נפר את חוקיה. החברה יכולה לגייס אותנו לצבא ולשלוח אותנו למות במלחמה שאנו לא מזדהים עם מטרותיה.

אך אי אפשר להתעלם מן המתח התמידי בין רגש ההזדהות, הסולידריות והשיתוף עם המסגרת החברתית במעגליה השונים, לבין המחנק של ה"ביחד", של ההשתייכות לעדר, של ה"לחץ החברתי". בין הציות לקולקטיב, חוקיו, מנהגיו ומנהיגיו, לבין האינדיבידואלי, הרוצה לפרוץ מסגרות.

החרקים החברתיים – דבורים, נמלים וטרמיטים, הביאו את חיי השיתוף לקיצוניות. האבולוציה יצרה אצלם (עם הבדלים בין מינים שונים בתוך כל סוג חרקים) חברה בה הגנטיקה ופקודות כימיות של פרומונים, הורמונים וסוג המזון, יוצרות חברה הירארכית השולטת באופן מוחלט בכל פרט. הפרטים אפילו נושאים מטען גנטי זהה בהיות כולם צאצאים של אותה מלכה (בנמלים, בניגוד לדבורים, כמה מלכות בקן). לכל פרט אין כושר החלטה או התלבטות, אבל הקן כולו הוא בעל אינטליגנציה קיבוצית.

ציור שהוגש לאפיפיור אורבן ה-8 במאה ה-17 ע"י אנשי "האקדמיה לעדשה", שהתמחו בליטוש עדשות וחשיפת מחזות הטבע בעזרתן. ביניהם גליליאו ששיכלל את הטלסקופ והמיקרוסקופ ונרדף ע"י אורבן ה-8. בתחתית הציור – ראשה וגפי הפה של הדבורה.

החרקים החברתיים הציתו את דמיונם של אנשי הגות ורוח רבים, אמנים, סופרים ומשוררים, אשר ניסו למצוא דמיון ושוני בין חברות החרקים וחברת האדם, ניסו להפוך את החרקים החברתיים למטאפורה לחברה האנושית. ככל שהמדע גילה עוד ועוד תגליות מופלאות על אורחות החיים שלהם, כך גבר העניין. ויש גם אנשי רוח שעסקו בעצמם בתצפיות מדעיות על דבורים ונמלים. אחד מהם היה מוריס מטרלינק, חתן פרס נובל לספרות (1911) שבנוסף לשירים, סיפורים ומחזות רבים, כתב גם ספרי טבע: "אינטליגנציה של הפרחים", "חיי הדבורים" (1901), "חיי הנמלים" (1920) ו"חיי הטרמיטים". הספרים היו מבוססים על עובדות מדעיות ותצפיות אישיות, אך כללו גם רעיונות פילוסופיים של המחבר, האנשה והתייחסות רומנטית מוסרנית ופיוטית. לחברת הנמלים קרא בצדק: "רפובליקה של אמהות". (ראו התייחסותו של אברהם רגלסון על הספר חיי הדבורים). המשוררת רחל כתבה בעיתון דבר בחודש אב 1930 רשימה על ספרו של מטרלינק "חיי הנמלים". הנה שלושה קטעים קצרים מתוך רשימתה. (מתוך הרשימה המלאה בספר "שירת רחל" בהוצאת דבר):

באותה שנה, 1930, כתבה רחל את שירה "רק על עצמי לספר ידעתי", אך בשיר זה מתייחסת רחל אל הנמלה כאל אינדיבידואל, אישיות נפרדת, אשר דווקא אינה זוכה לתמיכת החברה ויד ענקים חוסמת את דרכה אל הצמרת. תיאור זה עומד בניגוד לתיאוריו של מטרלינק, על האחווה והעזרה ההדדית בין הנמלים, כפי שמזכירה רחל ברשימתה.

וכעת אנו מגיעים אל גולת הכותרת של רשומה זו –  האידיליה עַמָּא דְדַהֲבָא (בארמית -עם הזהב) מאת שאול טשרניחובסקי. זוהי אידיליה ארוכה מאוד, אך נקראת בנשימה אחת. כולה סובבת סביב חיי דבורת הדבש, שירה המושתת על יסודות מדעיים, על תורת האבולוציה של דרווין ועל מסרים אותם מנחיל טשרניחובסקי לעם ישראל באמצעות דימוי הדבורים. היצירה במלואה פורסמה רק שנה לאחר מותו של המשורר, בשנת 1944, בקובץ שיריו "כוכבי שמים רחוקים", אך נכתבה במשך כמה שנים בשנות השלושים, כקטעים נפרדים אשר פורסמו בכתבי עת שונים. את היצירה המלאה אפשר לקרוא בהנאה באתר פרוייקט בן יהודה. למחפפים וקצרי הרוח – לפחות קראו את הפרק "חתונת החתונות". אני מציג כאן רק קטע אחד, שהוא גם הקטע המחורז היחיד בכל היצירה, זוגות זוגות של שורות מחורזות, המתאר את מעוף הכלולות:

בַּלָּדַת הַכַּוֶּרֶת (בהברה ספרדית)

בְּחֻמָּהּ שֶׁל חַמַּת-צָהֳרָיִם רָחִים

מִתְנַדְנֵד כָּל זְכוּר-הַדְּבוֹרִים עַל פְּרָחִים.

הֵם הוֹזִים, הֵם נָמִים: לֵב אַדִּיר, לֵב רָחָב,

מִסָּבִיב מַנְגִּינָה, הֵד שִׁירַת הַזָּהָב:

"בְּמַמְלֶכֶת-דּוֹנַג, בְּקִרְיַת-שַׁעֲוָה

שָׁם נִרְדֶּמֶת מַלְכָּה בַּחֲלוֹם-תַּאֲוָה.

"הַמַּלְכָּה צְעִירָה, בְּכָל הוֹד יִפְעָתָהּ;

הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לַחֲתַן-חֻפָּתָהּ;

"לַיָּחִיד מֵרְבָבָה הַמַּלְכָּה מְחַכָּה;

קְטִיפָה שֶׁל זָהָב פַּרְוָתָהּ הָרַכָּה.

"לָהּ עֵינַיִם – אוֹרוֹת, וְדַקָּה לָהּ גִּזְרָה,

לָהּ נוֹצוֹת הֲדוּרוֹת, הֵן עוֹטְרוֹת לְנִזְרָהּ.

"בַּכַּוֶּרֶת כֻּלָּהּ אֵין כָּמוֹהָ יָפָה,

הַכַּוֶּרֶת כְּחֻלָּה, רֵיחָנִית וּכְשׁוּפָה.

"רְפוּדָה בִצְּלָלִים כְּעֵין-עַנְבָּר, אִם יֵשׁ-בָּהּ

אוֹר-חַמָּה שֶׁתָּעָה, אוֹר-חַמָּה שֶׁנִּשְׁבָּה.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֵּצֵא מֵחֶבְיוֹן אַרְמוֹנָהּ,

"הִיא אַךְ פַּעַם תָּעוּף בַּהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֶּאֱהַב בְּנַפְשָׁהּ וּמְאֹדָהּ,

הִיא אַךְ פַּעַם דּוֹדֶיהָ תִּתֵּן לְדוֹדָהּ,

"אַהֲבָה צְעִירָה, אַהֲבָה נַעֲלָה;

אַךְ רַק פַּעַם יַחְבֹּק לָהּ חָבֹק בַּעֲלָה.

"כֵּן, רַק פַּעַם אֶחָת! אַךְ גַּם הִיא בִּשְׁעָתָהּ

תַּגְמִיאֶנּוּ אֶת-כָּל אַהֲבַת חַיָּתָהּ,

"אֶת-כֻּלָּהּ… אֶת-כֻּלָּהּ… עַל אִשָּׁהּ וּתְהוֹמָהּ,

וְאַךְ לוֹ תֵעָגֵן עַד אַחֲרוֹן אוֹר יוֹמָהּ.

אֵין שֵׁנִי כְּמִתְקָהּ, אֵין שֵׁנִית כְּאִשָּׁהּ!

בְּחַיָּיו יִמְהָרֶנָּה וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה.

"יְחַבְּקֶנָּה אַךְ פַּעַם בְּשִׂיחָה מְתִיקָה:

“אֲהַבְתִּיךְ” וְיִגְוַע בְּמִיתַת נְשִׁיקָה.

"אֵין בַּיְקוּם, אֵין דּוֹמֶה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה!

אֵין יָפֶה, אֵין שֵׁנִי כַּדָּגוּל מֵרְבָבָה!

"הַלְּלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב,

כְּבוֹדוֹ גַּם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב".

זו לא דבורה. זה זבוב רחפן מתחזה לדבורה. פשוט בודק האם החומר מהרשומה הקודמת נלמד והופנם…

טשרניחובסקי מגיע ביצירה זו לאחד השיאים של תיאורי טבע בשירתו, ומסכם, בערוב ימיו, את הרעיונות וההשפעות המצויים בשיריו. האידיליה כוללת עובדות רבות על חיי הדבורים, המתקשרות לחייו שלו, החל מן הכומר של כפר ילדותו באוקראינה, שממנו למד את סודות גידול הדבורים ורדיית הדבש, וכלה בחוויותיו בקיבוץ בישראל; ומסמלות גם את עם ישראל בגולה ובארץ ישראל (למשל הנחיל הנוטש את הכוורת המבוססת ומקים כוורת חדשה, כסמל לעם ישראל הנוטש את הגולה ומתיישב בא"י). טשרניחובסקי היה רופא ובקיא במדעי הטבע,  אך הושפע גם מן התרבות ההלניסטית, ותרבויות רבות אחרות (תרגם יצירות מתשע שפות בהן שלט). בשיריו מוטיבים פאגאניים אליליים (ראו שירו לנוכח פסל אפולו), אהבה וארוטיקה, שלילת הגלות ותיאורי טבע ריאליסטיים. כל אלה באים לידי ביטוי באידיליה זו. כדי לכתוב על הדבורים הלך למכוורת מקווה-ישראל לעדכן את ידיעותיו ויצא לסיורים בוטניים. לשם ביטוי הרעיון המרכזי שלו ביצירה זו, משתמש טשרניחובסקי, באמצעות מעוף הכלולות המבוצע במרומים עם זכרים מכוורות זרות ולא בתוך הכוורת,  בתורת דרווין, על פיה יש צורך ברבייה מינית אך לא במסגרת אותה משפחה, על מנת לשמור על המשך קיומן הבריא של הדבורים בדורות הבאים. כך בדיוק כמתואר בפתיחת השיר, כאשר הדבורים מאביקות את הפרחים בהאבקה זרה, ומונעות האבקה עצמית. על פי אותו עיקרון קורא טשרניחובסקי לעם ישראל לצאת מסגירותו והתבדלותו התרבותית ולחבור לתרבויות אחרות על מנת להבטיח את קיומו. בשנים בהן נכתבה האידיליה שררה מלחמה בעולם, וטשרניחובסקי מציע ללמוד מן הטבע כי מפגש בין תרבויות חיוני לקיום העם המתהווה. המלחמות הן לא שלנו, אלא של המנהיגים בלבד, ועלינו לחיות בהרמוניה, בשלום ובאחווה.

ובימים אלו – שוב כל אומה לנפשה, כל אדם בבידודו וסגירותו. עד יעבור זעם!

119 – צלמניה בבידוד

בימים אלו, של בידוד ומועקה, כאשר המרחב סביבנו הולך ומצטמצם, בעוד האביב חוגג בחוץ במלוא הדרו, החלטתי להציג את העושר המצוי גם בסביבתנו הקרובה ביותר. ננטוש לרגע את הטקסטים הנושנים והצילומים בשחור לבן ו"נשטוף את העיניים" בצבעי האביב. בימים כתיקונם, זהו הזמן לתכנן את טיולי חופשת הפסח, ולצאת ליהנות משפע הפריחה והמרחבים הפתוחים, בייחוד לאחר החורף ברוך הגשמים לו זכינו. אולם השנה נבצר הדבר מאתנו, בגלל נגיף קטן ומרושע. ברי המזל שהתברכו בחצר וגינה יכולים לעבור את תקופת הבידוד וההסגר בצורה נוחה יותר. אך גם בגינת מרפסת שופעת עציצים וצמחים ואפילו באדנית פורחת על אדן החלון יש עולם ומלואו, וצריך רק לפקוח עיניים. לפי טעמי האישי, מי שטרח וטיפח והקיף עצמו בצמחים מבעוד מועד, זוכה כעת לגמול מלא. אראה לכם כמה מן היצורים החיים בגינתי, מבלי להלאות בהסברים בוטניים מייגעים. פטור בלא כלום הרי אי אפשר – ראו ב"דבר העורך" משהו על צילום בארץ ישראל משנות השלושים של המאה הקודמת.

זוג הדררות ש"יוצא קבוע" בגינתי, מצפצף על הנחיות הריחוק החברתי על עץ הצפצפה.

וכך גם הדרורים המצטרפים לארוחת הבוקר:

שבלול הגינה שואל את עצמו לאן ממשיכים מכאן? כמו כולנו בימים אלה. השבלול מהווה מזיק בגינה, אך בארצות מסוימות הוא נחשב למאכל תאווה תחת השם אסקרגו. ובואו נעשה סדר אחת ולתמיד. שבלולים חיים ביבשה ונושמים בעזרת ריאות, חלזונות חיים במים ונושמים בעזרת זימים.

בשנים האחרונות, בנוסף לצמחי התרבות, התחלתי לגדל בגינתי הקטנה גם צמחי בר. מטחבים זעירים ועד עצי אלון שנבטו מבלוטים שאספתי בחורש. והכל בעציצים. הבאתי סוגי אדמה שונים והנחתי לזרעים לנבוט. כל עונה מתווספים צמחים חדשים ויוצרים הפתעה ושמחה. צמחים שבטבע אנו חולפים על פניהם מבלי להקדיש להם תשומת לב בתוך השפע והמגוון הכללי, מתגלים במלוא תפארתם כאשר הם נמצאים בגינה, ואפשר לעקוב יום יום ושעה שעה אחר שלבי התפתחותם, החרקים שבאים לבקרם והשינויים שהם עוברים מנביטה ועד קמילה. למשל אפילו הסביון הקטן והפשוט:

ואם הזכרתי טחבים, הנה דוגמאות לעולם העשיר הנגלה לעין עדשת המאקרו – רק צריך להתכופף ולהתקרב. בקיץ הם מתייבשים לחלוטין, אך עם טיפות הגשם הראשונות הם שבים ומוריקים בתוך שעות ספורות ומסמלים את המשכיות החיים.

את החרציות באות לבקר חיפושיות המשתייכות לזבליות הפרחים. כאן על החרצית נראית החיפושית בעלת השם המקסים פרחית נעמי:

החיפושיות ניזונות מאבקת הפרחים, אך גם מכרסמות את עלי הכותרת, וגם חוגגות בחיזור ורבייה. כאן הן נפגשות לאורגיה סוערת:

ישנן חיפושיות שנמשכות רק לצבע האדום, ואותן נמצא רק על גבי כלניות, או נוריות או פרגים. אתמול הצלחתי לצלם זבוב רחפן זעיר על הפרח בן חצב יקינטוני.

זבוב זה מתחזה לדבורה בצבעיו, אך קל מאוד להבחין בינו לבין דבורה מאחר ויש לו רק זוג אחד של כנפיים, וברגליו אין מברשות לאיסוף אבקה.

אחד הצמחים העדינים והיפים, שרק השנה פרח לראשונה בגינתי הוא אגרוסטמה. שני המינים: אגרוסטמה עדינה ואגרוסטמת השדות נדירים מאוד בבר ומצויים על סף הכחדה. הא. העדינה גדולה יותר מאגרוסטמת השדות:

וגם הפרח דרדר כחול מצטיין ביופיו. כאן צילמתי אותו במבט מלמטה המבליט את יופיה של הקרקפת (מצעית), המתייבשת ומכילה את הזרעים לאחר הבשלתם:

לתחרות הפרח היפה מתייצב גם קצח השדה. כן, זרעיו משמשים כתבלין:

לוטם מרווני הוא מן האהובים עלי בגינה. כל יום נפתחים פרחים צחורים חדשים, אשר תוחלת חייהם יום אחד. בצהריים כבר נושרים עלי הכותרת:

ולעומתו לוטם שעיר בוורוד וזקוק לגיהוץ.

הכלנית הקדימה לפרוח, וכעת זרעיה מתכוננים להפיץ עצמם עם הרוח:

וגם זרעי מקור החסידה חודרים אל הקרקע בתנועת בורג, וינבטו בסתיו הבא עם בוא הגשמים.

דבר העורך

וכמו שנאמר בתחילת הרשומה, פטור בלא כלום אי אפשר. ומאחר ובצילום עסקינן, נחזור אחורה אל שנות השלושים של המאה הקודמת ונשנן את הוראות הצילום והפעלת הצלמוניה, או הצלמניה, מתוך שני מדריכי הטיולים שהוזכרו ברשומה הקודמת. מתוך ספרו של זאב וילנאי "מדריך ארץ ישראל" משנת 1935:

וגם בספרם של כהן ובנבנישתי "מורה דרך בארץ ישראל" משנת 1937 נוכל למצוא הוראות לצילום מושלם:

118 – מורה דרך בארץ ישראל

בימים אלו, ימי-קורונה, כשארצנו סגורה ומסוגרת ואי אפשר לצאת לטיול בחו"ל, לא נותר אלא לצאת לטיול בארץ ישראל. אך בעוד אנו מתחברים לאפליקציית הניווט המתאימה, לובשים את הבגדים הנושמים ונועלים את נעלי ההליכה המתוחכמות, הבה ניזכר כיצד עשו זאת כאן לפני מאה שנים. סקירה של מדריכי הטיולים, הנדירים, משנות השלושים של המאה הקודמת, מגלה פרטים מרתקים על נופיה של הארץ, אוכלוסייתה ותרבות הטיולים שעשתה אז את צעדיה הראשונים. מאחר ואנו מעלים את זכרם של טיולים מתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כדאי לתאר בקצרה את האפשרויות שעמדו בפני המטיילים.

מצד אחד, כל המרחב מסביב לארץ ישראל היה נגיש ובלתי מוגבל, ללא גבולות מדיניים עדיין. יכולת לעלות על רכבת בקנטרה שעל גדות תעלת סואץ ולסיים את המסע בדמשק. הרכבת עברה דרך עזה ולוד לחיפה (10 שעות נסיעה) בתוואי ויא מאריס – דרך הים. ומחיפה עוד 10 שעות לדמשק, במסילה החיג'אזית. טיולים יצאו לעבר הירדן המזרחי לאתרים כפטרה, מידבא וגרש, וכן למרומי החרמון, לבניאס, ולאתרים בלבנון כמבצר הבופור. לעין גדי ולמצדה היה אפשר להגיע בהפלגה בסירה שיצאה מצפון ים המלח (קליה) דרומה.

מאידך, הנגב היה טרה אינקוגניטה – ארץ לא-נודעת. היישוב היהודי הדרומי ביותר היה באר-טוביה (קסטינה או קוסטינה). המפות מאותה תקופה הסתיימו בקו הרוחב של לשון ים המלח או דרום ים המלח לכל היותר. ואם המפה מכילה את השטח דרומה עד עקבה, הרי שאין בה כל פירוט טופוגרפי מדויק, אלא רק שטח גלי מדומיין. בשנת 1943 הוקמו שלושת ישובי המצפה: בית-אשל, גבולות ורביבים, והנוכחות היהודית ביצעה "קפיצה" דרומה. רק שלוש שנים אחר כך, באוקטובר 1946 הוקמו בנגב ישובי 11 הנקודות. צפונות המדבר ושביליו התגלו רק על ידי סיירי הפלמ"ח לקראת קום המדינה, כאשר יצאו למסעות וסיורים בעוקפם את תחנות המשטרה הבריטיות. בצילום – סיירי הפלמ"ח בדרך למצדה.

יש לזכור שבאותה עת היו בארץ ישראל מאות כפרים ערביים שבימים כתיקונם היו ידידותיים והיה אפשר להתארח אצלם, לנוח ולאכול ולנצל את הכנסת האורחים המסורתית, לעיתים שוכרים שם חמור או פרדה לסחיבת ארגזי המזון הכבדים. דבר זה מתבטא בטקסט המצוטט להלן בהמשך, המדריך את המטיילים כיצד מתנהגים בכפר הערבי או במאהל הבדואי.

מי טייל? בעיקר בתי הספר (הגימנסיות), תנועות הנוער – בייחוד הצטיינה בכך תנועת "המחנות העולים", וחוגי משוטטים. בית ספר למל מירושלים היה הראשון לצאת לטיולים במדבר יהודה, בשלהי המאה התשע עשרה. בתחילת המאה העשרים הצטרפו גם גימנסיה הרצליה, הגימנסיה בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה.

שתי דוגמאות לאופיים של טיולים אלה אפשר למצוא בשני ספריו של רפי טהון, חבר קיבוץ מעוז חיים (בנו של יעקב טהון, סגנו של רופין במשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ומנהלה של חברת הכשרת היישוב). הספר הראשון "הקפנו את ים-המלח ברגל" (הקיבוץ המאוחד 1977) מתאר את מסעם של 14 נערים מתנועת הנוער "המחנות העולים" סביב ים המלח בשנת 1934.

הספר השני "הלכנו לחרמון והגענו לדמשק" (הקיבוץ המאוחד 1979) מתאר מחנה עבודה של תנועת "המחנות העולים" בתל-חי, בשנת 1933, משם יצאו הנערים לטיולים אל הבופור, אל ביצת החולה ולפסגת  החרמון, משם המשיכו לדמשק. בחבורה גם נערה בשם רות שוורץ, שהפכה ברבות הימים לרות דיין.

והיו גם "חוגי המשוטטים" בהדרכת מורי הדרך הידענים כזאב וילנאי, יוסף ברסלבסקי וד"ר נתן שלם.

מקור: https://pbs.twimg.com/media/D6xl1xFWkAECpIT?format=jpg&name=900×900

בשנת 1924 הקים דוד בנבנישתי אגודת משוטטים בירושלים, בשנת 1927 הפכה לאגודה כלל-ארצית, ועשר שנים לאחר מכן, בהיותו מורה לידיעת הארץ בגימנסיה בירושלים, כתב עם פנחס כהן, מורה למדעי הטבע בבית הספר הריאלי בחיפה, שהנהיג חוג משוטטים בצפון, ספר הדרכה לטיולים של בני נוער. זהו כנראה מדריך הטיולים לבתי ספר ותנועות נוער הראשון מסוגו. קדמו לו ספרם של ח.ל. זוטא ול. סוקיניק "ארצנו", משנת 1920, בו כונסו סיורים בירושלים וסביבותיה, וספרו של זאב וילנאי "מדריך ארץ ישראל" משנת 1935 (הוצאת סטימצקי), הכולל מידע מקיף על ארץ ישראל באותה תקופה, אמצעי התחבורה ומסלולי טיול.

להלן ההקדמה לספר "מורה דרך בארץ ישראל – למשוטט, למורה ולתיר" מאת פנחס כהן ודוד בנבנישתי. המדריך עב הכרס יצא לאור בשנת 1937. מדהים לקרוא את ההוראות המפורטות והמוקפדות ואת כללי ההתנהגות הנוקשים בהם נדרשו לעמוד בני הנוער היוצאים לטיול. יש לזכור את הציוד הדל שעמד לרשות המטיילים (חנויות ריקושט ולמטייל עדיין לא פתחו שעריהן). תרמיל הבד ("שבכיסו נותנים תנ"ך קטן") שעליו קשורה השמיכה (שקי שינה עדיין לא היו בנמצא), צפחת המים, המזון הבסיסי ("שתי פומפיות לפרום בהן גבינה קשה").  הציוד ארוז בכלי פח, ארגזי עץ ושקיות בד (הפלסטיק עדיין לא עמד לרשותם). זכרו שהטיול רגלי ובכל יום גומאים קילומטרים בהר ובמדבר. את הלבנים מחליפים כל ג' ימים ואת גרבי הצמר אחת ליומיים. וכמובן – הטיול ככלי חינוכי, לא רק להכרת נופי הארץ, הטבע ואתרי הארכיאולוגיה, אלא לחיזוק הרגש הלאומי והקניית ערכים, כפי שמשתמע מן ההקדמה לספר. כמובן שלא כל הטיולים התנהלו "על פי הספר" והיו גם הרפתקנות ומשובת נעורים, וגם אסונות.

המידע העולה מן הספר כל כך מרתק בעיני, שהחלטתי להביאו כמעט בשלמות (החסרתי את פרק העזרה הראשונה) ומומלץ לקרוא ולמצוא את הפנינים המשובצות בו לרוב. הרי זמן לא חסר לנו כעת, בהיותנו ספונים בבתים מפחד הקורונה.

מסקרן מאוד האיור על שער הספר. הצבי המזנק על רקע מפת ארץ ישראל והאותיות א.מ.א.י. מסביב הוא סמלה של אגודת משוטטים ארץ ישראלית, שההפכה לאגודה כלל ישראלית ב-1927.

בראש הספר הקדשה למטיילים שקיפחו את חייהם בטיולים. מיהם מטיילים אלו ומה היו נסיבות מותם? ראו בתחתית הרשומה בסעיף "דבר העורך"

דבר העורך

הספר מוקדש לזכרם של שלושה מטיילים:

בטיול פסח של גימנסיה הרצליה בשנת 1934, בעת הטיפוס בעזרת חבלים למצדה, התדרדרה אבן ופגעה בראשה של התלמידה חיה ורטה. היא נפטרה במהלך החילוץ. כמה ימים לאחר מכן, בטיול של מחנות העולים הגיעה קבוצת המטיילים לראש מצוק פשחה וישבה שם לנוח. תרמילו של אחד הנערים התגלגל על הקרקע המשופעת, פגע בגבה של התלמידה שרה רבינוביץ בת ה-14 והיא נפלה אל מעבר לשפת המצוק ונהרגה במקום. ועדת החקירה בראשותו של שמריה גוטמן הגיעה למסקנה שאיש לא אשם באסון. עובדי מפעל האשלג בסדום יצאו בחופשת ראש השנה של שנת 1937 לטיול במצדה.איש הוועד אהרון אגסי הדריך את הקבוצה ולפתע מעד ונפל מהמצוק לתהום.

117 – רקלמה

עד שנות השלושים של המאה הקודמת לא היתה בעברית מלה ייחודית לפרסומת והיא נקראה רקלמה, בעקבות הגרמנית והרוסית. מי שחידש את המלה פרסומת הוא המשורר שלונסקי שחיבר רקלמות למימון עיתונו "כתבים". את מקורה של המלה פרסומת אימץ שלונסקי מן המלה היוונית פרהסיה, כלומר הכרזה בפומבי. ברשומה זו אני מציג פרסומות שליקטתי בכתבי עת שונים משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ולכן אני גם משתמש במלה ארכאית זו, שאולי כבר אינה מוכרת כיום. הרשומה מתפרסמת לקראת פורים. ומהו הקשר בין פרסומות ופורים? ובכן – הפרסומת היא תחפושת. בעזרתה מתחפש המוצר לטוב ביותר, ליעיל ביותר, הכי זול. לא יתכן שכל המכוניות הן הכי טובות והכי חסכוניות, כשם שלא יכול להיות שבפורים צועדות ברחוב כל כך הרבה מלכת אסתר או נועה קירל, שבינתיים התחפשה לחיילת.

ובעצם הרשומה הזו מתאימה גם לתעמולת הבחירות השוטפת אותנו בימים אלה, כאשר הפוליטיקאים מפרסמים את עצמם בראש חוצות ובאמצעי התקשורת ומבטיחים לנו גדולות ונצורות.

חיפשתי נושא קליל, נטול טקסט מייגע, אך גם מן הפרסומות אפשר ללמוד לא מעט על הטכנולוגיה ועל השפה העברית של אותה תקופה. הימים ימי המנדט ובריטניה היא יעד ליצוא הדרים מן הארץ ויבוא מוצרי תעשייה רבים. בחוץ מצויים יתושי האנופלס והמלריה ובתוך הבית תנורי נפט, ארגזי קרח וכמובן מקלטי הרדיו הגדולים. מודעות הפרסומת של אותה תקופה מאופיינות בגרפיקה פשוטה ובטקסט רב, המהלל את המוצר.

נתחיל במשהו שהוא לא ממש פרסומת, אבל נוגע במושג "אמת בפרסום" או פייק ניוז:

אני דווקא מאמין לד"ר הלל יפה ולא למי שהזדרז וטרח להכחיש. ועוד בענייני הברון:

ואם בברון רוטשילד ובאמת בפרסום עסקינן, הנה פרסומת לחברת ביטוח. בימים ההם עדיין לא נקרא הביטוח כך, אלא "אחריות". ומעניין שעד היום עדיין אין מלה בעברית ל"פוליסה" והיא מוכרת ע"י האקדמיה ללשון עברית.

האם נאמין שהברון רוטשילד חותם בעצם ידו על הפוליסה?. לכן נפנה לחברת אחריות נוספת. שימו לב לסעיף ה' שבפרסומת- ואכן, בשנת 1936 הושלם ברחוב יפו בירושלים בניין חברת ג'נרלי שבראשו האריה המכונף:

אך טבעי הוא שמביטוח נעבור לענייני בריאות:

שימו לב לביטוי "מי מריקה" בפרסומת הבאה. אני מניח ששורש המלה מריקה הוא בפועל למרק (לצחצח), ואולי מכאן זה התפתח למלה "תמרוקים"

ועוד כמה מוצרים הקשורים קשר הדוק לבריאות:

מדור רכב ותחבורה:

המדור ליופי וטיפוח הגוף:

עדיין שמור אצלי מכשיר גילוח כזה, אך ללא הקופסא המהוקצעה.
עדיין זוכר כיצד בחוף הים כולם היו מתמרחים בולוטה, לא ברור האם כדי להגביר את השיזוף או להגן על העור מפניו.
היום בפרסומות הס מלהזכיר את זיעת בית-השחי כך במילים מפורשות.

מדור טכנולוגיה חדשנית:

מזכיר מאוד את שיר הפטנטים של אורי זוהר
מפרסמים אלה גילו שתמונת אשה יפה יכולה לשדרג פרסומת של כל מוצר
התלבטתי האם פרסומת זו שייכת למדור הבריאות…

תחרות עזה נטושה בין יצרני מקלטי הרדיו:

המדור לפרסומות שלא מצאו מדור מתאים:

שי מפתיע עבור מנויי הארץ.

116 – "ספרנים" – הסרט

רשומה זו מתפרסמת לרגל הקרנתו של הסרט הדוקומנטרי החדש שיצרתי "ספרנים". הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.

היכן? מוזיאון תל-אביב לאמנות, שדרות שאול המלך, אולם אסיא באגף החדש.

מתי? יום רביעי, 11.3.2020 בשעה 16:00.

אתר הפסטיבל: www.filmart.co.il לחצו על הקטגוריה "המלה הכתובה".

דף הסרט בתוכניית הפסטיבל

לינק לטריילר של הסרט

ראיון איתי בערוץ "כאן תרבות" בתוכנית "מה שכרוך" החל מדקה 36:40

בימים אלו מתחולל מאבק הישרדות של הספר המודפס ובעצם של תרבות הקריאה, אל מול מה שמכונה העידן הדיגיטלי. זירת המאבק היא הספריות, והעומדים בחזית הם הספרנים. הסרט הדוקומנטרי "ספרנים" בוחן ומתעד קהילות וספרנים וכיצד הם מתמודדים עם התמורות התרבותיות והטכנולוגיות שהביא עמו העידן הדיגיטלי.

בעבר היה תפקידם של הספרנים לשמור על אוצר הספרים המופקד בידם, לקטלג, לשמר ולחקור. מספרים עליהם שהיו מצטערים מאוד על כל ספר שהשאילו לקוראים ומקומו נפקד על המדף. בעידן המודרני עבר הדגש מן הספר אל הקורא והספרן נדרש להנגיש את הספרים לקוראים. בימים אלו, של סמארטפון, טאבלט, קינדל ו-Ebook עלולה הספרייה להפוך למחסן-ספרים שאין איש פוקד אותו, והסרט "ספרנים" מראה כיצד מתפקדות הספריות ומתאימות עצמן אל מול איום זה. בתוך כך נחשפת דמותם המיוחדת של ספרנים ואנשי-ספר בעלי סיפור חיים מרתק, הזקוקים עדיין לריחם של הספרים ולמגעם, ובעזרת חומרי ארכיון, מוצגים גם תולדותיהם וסיפורם של היישובים הקטנים והמרוחקים בהם הם חיים ופועלים.

ספריית הפקולטה לחקלאות ברחובות – שנות החמישים של המאה הקודמת. הצלם: פליקס (דן) שלייסנר. כך נראתה הספרייה גם בשנות השבעים, כאשר אני ביליתי שם שעות וימים רבים. בצד ימין בצילום -הספרן המיתולוגי נעים גבעוני. הוא עבד שנים רבות בספרייה, גם כמתנדב לאחר פרישתו לגמלאות. היה מגיע כל בוקר רכוב בגו זקוף על אופניו, לבוש בחליפה (כמו בצילום למטה) ואטב כביסה מהדק את שולי מכנסיו לבל יתפסו בשרשרת האופניים.

אותה ספרייה בשנת 2019 והיום. את מקום הספרים תפסו המחשבים. צילום: אורי רוזנברג כאשר נכנסתי לאחרונה לספרייה וחיפשתי את הספרים, שאלה אותי הספרנית האם ברצוני לשכור לפטופ…

שאלתי את עצמי האם כישלונה של ספרייה או הצלחתה והמשך שגשוגה גם בימים אלו תלוי בספרן או בקהילה אותה הוא משרת? לכן יצאתי לצלם בקהילות קטנות, בקיבוצים בעיקר, בהן אנשי היישוב (ולא פקיד בעירייה או במשרד החינוך) קובעים את גורל הספרייה והספרנ/ית הוא/היא חברים בקהילה. מצאתי אנשים מופלאים העושים בצנעה עבודת קודש.

חדר הקריאה בקיבוץ גבעת ברנר, בבית אנצו סרני, שדיוקנו תלוי על הקיר

כיצד מושכים את הילדים לפקוד את הספרייה ולקרוא ספרים? האם הפכה הספרייה למעין מתנ"ס והספרן למפיק אירועים (שעת סיפור, סדנאות ומופעים) על מנת לשרוד? מה יהיה גורלו של הספר המודפס? כל זאת ועוד בסרט "ספרנים".

צילום משנת 1939 של אליעזר וורטהיים, מרכז ענף הגפן וצלם מוכשר בקיבוץ גבעת ברנר. הנה הספרנית מיכל זקס, המככבת בסרט "ספרנים". כאן היא מצולמת בספריית הילדים של גבעת ברנר עם אחד מאורחי הספרייה הקבועים.

ומשהו משנת 1962 מאת משרד החינוך, על טיפוח הקריאה וההבדל בין בנים ובנות. הדברים מדברים בעד עצמם. שימו לב גם לציור הבן והבת הקוראים בתנוחה אופיינית לבן ולבת, על כריכת החוברת:

ולסיום קטע מאת הסופר ובמאי הקולנוע פיליפ קלודל: אני ממליץ בחום על ספר נפלא זה.

"החיים שלנו הם בשום פנים ואופן לא קו ישר. הם דומים יותר לעותק יחיד במינו של ספר, שאצל אחדים מאיתנו מכיל דפים ספורים בלבד, נקיים וחלקים, מלאים בכתב יד נבון ומוקפד, ואלו אצל אחרים יש כמות גדולה הרבה יותר של דפים, חלקם קרועים, אחרים פחות או יותר מחוקים, גדושים חזרות וחרטות. כל דף תואם לרגע מסוים בקיומנו, ובפרט למי שהיינו באותה תקופה, מישהו שאיננו קיים עוד ושאנו מתבוננים בו, אם בכלל מתעורר בנו הרצון או הצורך לדפדף בו, כאילו מדובר באדם שהוא בד בבד זר ובאופן פרדוקסלי גם קרוב באופן תמוה."

פיליפ קלודל (2016). העץ של בני טורג'ה. תרגום מצרפתית: שי סנדיק, עמ' 184. הוצאת סנדיק ספרים, אבן יהודה. כל הזכויות שמורות.

115 – "לפתח חוש לעצים" מיזם שמירת הטבע הראשון בא"י (1929)

בכרך יא' (1931) של  "השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב", בין כתבות על המלחמה בארבה ובמלריה לבין המלצות מקצועיות לגידול טבק ובננים (בננות), מצאתי את הפנייה המעניינת הזו אל הציבור:

מיהם "אנשי העצים"?   מאחר ונראה כי זוהי היוזמה הציבורית הבלתי ממסדית הראשונה בישראל לשמירת טבע, חיפשתי בכתבי-עת מאותה תקופה, במסמכי הארכיון הציוני, באוספי הספריה הלאומית ובמקורות נוספים בניסיון להתחקות אחר עקבותיהם של "אנשי העצים". להפתעתי גיליתי שפעילות אידיאולוגית של שמירת טבע וייעור הפכה חיש מהר לפרשיה פוליטית- כלכלית, בה היו מעורבים ראשי היישוב, המוסדות הלאומיים בארץ ישראל וההנהלה הציונית בלונדון.

פרטים נוספים שנמצאו בכרך הקודם של "השדה" משנת 1930, וכן בכתב העת "בוסתנאי" ביטאון התאחדות האיכרים מאותה שנה, החלו לשפוך אור על האגודה והעומדים מאחוריה. מסמכי האגודה תורגמו מאנגלית באופן מעט משובש ושגוי אך מעורר אהדה. הנה חזון האגודה:

 "מטרת אנשי העצים היא לפתח חוש אילנות בכל אזרח, ולאמץ את כלם לנטוע, לשמור ולאהב את עצי הארץ; כי היער הוא בין אומניות השלום הכי ישנות והכי מכובדות של בני-אדם, וההתעסקות בה היא בלתי אנוכית, ועבודה של בנין".

 הנה כמה קטעים המעידים על מטרות האגודה ורוחה:

האגודה קראה לכל אזרחי פלשתינה (א"י) לטעת עצים בנחלותיהם הפרטיות, בגנים וברחובות הערים. מאחר והזרעים אשר שימשו לריבוי עצי היער ע"י מחלקת החקלאות והייעור המנדטורית ניקנו בחו"ל (הודו, אוסטרליה, דרום אפריקה), ביקשה האגודה מבעלי עצים וחורשות פרטיות לתרום לה זרעים. מעניינת רשימת העצים בשמם נקבו, עצים שהיו מיועדים לנטיעה ביער וגם לסביבה עירונית:

"המינים הנחוצים ביותר הם: אורן ירושלים, אורן הסלע, זית, חרוב, ברוש, אילנטוס, אקליפטוס, אקציה, קזוארינה, גרבילאה, ושינגטוניה, ארוקריה, ברכיטון, אזדרכת, צפצפה, אקציה לבנה, זקורנדה, פינסינה, פלפל, בטנה, פלטאנוס (דולב)"

לוגו אגודת אנשי העצים

כאמור, אגודת אנשי העצים הייתה גוף התנדבותי, שפעל מטעמים אידיאולוגיים. סיסמתם היתה "פתחו את החוש לעצים" (tree sense). עיקר התרומות הגיעו מחו"ל, מתורמים שאינם יהודים. אנשי העצים הוסיפו בפעולות ההסברה והחינוך שלהם מימד נוסף בחשיבותו של היער: לא רק תועלת כלכלית לצד שימור קרקע ומניעת נדידת חולות, או הבטחת ההתיישבות והריבונות על קרקע הלאום (ובמלותיו של יוסף ויץ: "'יעור הארץ' מילא תפקיד של חלוץ בכיבוש אדמה גאולה, בהפרחת שממה ובהתנחלות ציונית רחבת מידות"), אלא מימד של שמירת טבע ותרומה לנפש האדם. וכפי שניסחו בעלון שפרסמו: "יערות נותנים יופי וצל. חשיבות מרובה נודעת מהם להחלמתנו, בריאותנו והצלחתנו החברותית."

שני גופים ממסדיים פעלו באותן שנים בנושא הייעור בארץ ישראל: הקרן הקיימת לישראל והמחלקה לחקלאות וייעור של הממשלה המנדטורית. (ראה במדור "דבר העורך" בסוף הרשומה למטה סקירה קצרה על ראשית הייעור בא"י עד לתקופה הנדונה) מה היה יחסם של שני גופים אלו לפעילותם של אנשי העצים?

מסמכים ומכתבים המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובעתונות של אותה תקופה, מפרטים מיהם אנשי הציבור שעמדו בראש אגודת אנשי העצים.

הנציב העליון הוגדר כפטרון האגודה. לועד האגודה גויסו ראשי הזרמים הדתיים, מוסלמים ונוצרים, ראשי עיריות ומחוזות, מנהלי בתי ספר ובעלי תפקידים רמים בממשל המנדטורי. האנגלים מופיעים עם שלל תארי הכבוד והעיטורים הצבאיים. עם חברי הועד והנשיאות היהודים נמנים א. קראוזה מנהל בי"ס מקווה ישראל, י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית ורחל ינאית בן-צבי שהקימה שתי משתלות עצים בירושלים ב-1920. לחברי הועד היהודים עוד נחזור בהמשך. בתחתית העמוד מצוין שמו של המייסד, וכך אפשר להמשיך ולהתחקות אחר ייסוד האגודה וקורותיה.

היוזם של אגודת אנשי העצים היה ד"ר ריצ'ארד סט. בארב בייקר (Dr Richard ‘St. Barbe’ Baker ), יערן אנגלי ששירת במחלקת הייעור הבריטית בקניה ובניגריה, ושם הקים ב-1922  אגודת אנשי עצים ופעל לשימור היערות (בייחוד יערות עצי המהגוני) ונטיעת עצים חדשים בקרב האוכלוסייה המקומית. המקום השני בו הוקמה על ידו אגודת אנשי עצים הוא בארץ ישראל, בשנת 1929. עד 1959 כבר היו אגודות כאלה ב-53 מדינות. בייקר הקדים את זמנו בכל מה שקשור בשמירת טבע, מלחמה במדבור וקידום נשים לתפקידי מפתח בפעילות זו, ונודע בכינוי "איש העצים". בייקר אימץ את הדת הבהאית והוא נהג "להטעין את הסוללות שלו" ע"י הצמדת ידיו לעץ ארז הלבנון במשך שתי דקות. בשנת 1992 הפך ארגון אנשי העצים  לארגון International Tree Foundation (ITF.

בייקר, ראשון אנשי השימור בעולם. מקור: אתר ITF

בשלהי שנת 1928, ממקום מושבו בלונדון, החל בייקר להכין את הקמת אגודת אנשי העצים בישראל ולעשות נפשות לעניין. לאחר שקיבל את תמיכת הנציב העליון בפלשתינה, סיר ג'ון רוברט צ'אנסלור, הוא נפגש עם אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון על מנת להכין את הרקע לביקורו בארץ ישראל. הקשר העיקרי שלו היה עם פול זינגר (Paul Singer), מנהל הועד לענייני כספים וכלכלה של ההסתדרות הציונית, אשר התרשם באופן חיובי מאוד מבייקר ומכוונותיו והחל לשלוח הנחיות למוסדות הציוניים והגופים המיישבים בארץ ישראל על היוזמה המתרקמת. פול זינגר הגדיר את בייקר כאריסטוקרט אידיאליסט ולכן הנחה את האנשים בארץ ישראל כיצד לקבל את פניו, כיצד להציג את הציונות כתנועה אידיאליסטית, להראות לו את טקסי ט"ו בשבט וללוות אותו בסיוריו. בייקר גייס בלונדון את תמיכתם של גנרל אלנבי, הלורד מלצ'ט (הלורד מונד) והאיש המיוחד Francis Younghusband, (חפשו בגוגל) אשר ארגנו כנסים למען אגודת אנשי העצים, ופרסמו בעיתונות מאמרים אוהדים ופיוטיים, ובהם קריאה לתרום למען המטרה הנעלה – ייעור הארץ אשר למען שחרורה מסרו חיילים בריטים את נפשם". הכל היה מוכן להגעתו של בייקר לארץ ישראל. ראשי הציבור והמנהיגים מכל הזרמים והדתות, כולל המופתי הגדול של ירושלים, הוזמנו להיות חברים בועד האגודה. פ.י. טיר (F.J. Tear סגן מנהל המחלקה לחקלאות וייעור בממשלה המנדטורית), התמנה למזכיר הכבוד של האגודה וביצע את כל הפעילות הארגונית, באמצעות מחלקת הייעור.

כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים מלונדון אל אנשי הקרן הקיימת בישראל על יוזמתו של בייקר, החלה חליפת מכתבים בהולה. מכתבים פנימיים בין ראשי קק"ל בארץ ובינם לבין המשרד הראשי בלונדון ומשרדי ההסתדרות הציונית. אנשי קק"ל, ובראשם יוסף ויץ, חששו שהתרומות שתגענה לאגודת אנשי העצים מיהודים ומלא יהודים, בעקבות התעמולה והתמיכה הרחבה בעניין, תהיינה על חשבון התרומות לקק"ל. אנשי קק"ל פנו למחלקה לחקלאות וייעור ולבייקר ודרשו באופן אולטימטיבי לקבל מחצית מכל התרומות שתגייס אגודת אנשי העצים. בכספים אלה הציעה קק"ל לבצע ייעור על שטחי קרקע השייכים ליהודים. קק"ל מודיעה שאם לא תכובד דרישה זו, לא יהיה שיתוף פעולה בין המוסדות היהודיים לבין האגודה וכל האישים היהודים שהוזמנו להיות חברים בועד האגודה יתפטרו. אנשי האגודה מתכננים לנטוע יער במגדל על גדות הכנרת ובאתר השומרוני הטוב בין ירושלים ויריחו ואילו ויץ מציע להם לטעת על חשבונם 2500 דונם בקריית ענבים – קרקע השייכת לקק"ל. מחלקת החקלאות והייעור מסרבת להצעת הקרן הקיימת. חילוקי דעות מתגלעים בין משרד ההנהלה הציונית בלונדון, התומך בשיתוף פעולה עם אגודת אנשי העצים, לבין המשרד בארץ ישראל, בהובלת עקיבא אטינגר, יוסף ויץ והיו"ר מנחם אוסישקין. לקראת בואו של בייקר לארץ ישראל יוצאת הודעה לעיתונות והעיתונים מתבקשים לפרסם את הפעילות הצפוייה של האגודה ואת רשימת התורמים והסכומים שגויסו. בתגובה שולח יוסף ויץ מכתב אל מערכות העיתונים (24 ינואר 1930, נמצא בארכיון הציוני) אותו כדאי להביא ככתבו וכלשונו. (בסוגריים מרובעים – הערה שלי א.ר.):

"לתשומת-לב העורך וחברי המערכת, ולא לפירסום:

בקשר עם כרוז אגודת "אנשי האילנות", שנתפרסם בגליון "דבר" מכ"ד לח"ז, הריני מתכבד להסב את תשומת-לבכם לעובדה, שבאי-כח המוסדות הציוניים והישוב היהודי החקלאי בארץ, שהיו נמנים כחברים בועד האגודה האמורה, התפטרו כולם, בהתאם להחלטת ההנה"צ [ההנהלה הציונית] והקהק"ל, ובועד האגודה לא משתתף כיום אף יהודי אחד. ההתפטרות הזאת באה כתוצאה מאי-מילוא דרישת המוסדות מאת מיסדי האגודה, – דרישה שאמרה להבטיח מלכתחילה את חלקו של הישוב העברי במכסת התרומות שתתקבלנה לאגודה, באופן שמחצית התרומות תוקדש לעבודת-היעור על אדמה עברית וע"י עבודה עברית. הדרישה נומקה בזה, שהודות להשתתפות הישוב העברי באגודה תתרבינה אצלה תרומותיהם של היהודים – בארץ ובגולה, שאילמלא היתה (האגודה) קיימת היו (התרומות) באות לקהק"ל; נמצא, שהאגודה עשויה להתחרות בקרן תרומות-העצים של הקהק"ל ולהמעיט את הכנסותיה, ואם לעומת זאת לא תובטח עבודת היעור על אדמתנו בעבודה עברית – צפוי הפסד ניכר לעבודת היעור הלאומי הנעשית ע"י הקהק"ל.

הדרישה הזאת לא נמלאה, כאמור, והאינטרסים של הישוב העברי בענף ע"י האגודה הנ"ל לא הובטחו בכלום. אי-לזאת הוחלט ע"י ההנה"צ והקהק"ל לא להשתתף בועד האגודה, כדי לא להניח גושפנקא עברית על מוסד מתחרה בעבודת הקהק"ל. כל החברים היהודים נשמעו להחלטה והתפטרו.

בדעתכם עתה את מצב-הדברים – תודו – , בין אם מטעמים ידועים לא כדאי לצאת בדברי התנגדות לאגודה בפומבי, הנה ודאי, שאין זאת מחובתה של העתונות העברית בארץ לסייע בפרסום האגודה; בכגון דא שתיקה מוחלטת יפה לה. אני מציע לכם, איפוא, לא לפרסם להבא כל ידיעה, כרוז ובדומה בנוגע לאגודה הזאת.   בכבוד רב, י. ויץ"

בהתכתבויות פנימיות היה ויץ נחרץ יותר. למשל בתשובה לפול זינגר, אשר דיווח על צערו ואכזבתו של בייקר מתגובת קק"ל וניסה לשכנעו להפריד בין פוליטיקה וייעור ולנצל את נושא הייעור כבסיס אידיאולוגי לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, הוא כותב: (16.10.1929) – "דעתו של מר זינגר על העבודה המשותפת עם הממשלה והערבים ב"שדה הייעור", אם גם איננה נובעת ממקור "ברית שלום", אבל גם היא מיוסדת על חוסר ידיעת אנשי הארץ וקולונל סויאר [Sawer – מנהל מח' חקלאות וייעור] בראשם. אם יש אנטיסימיזם רוחני, הרי האחרון הוא בא כוחו בארץ-ישראל, ולא הוא שיתן אפשרות כי חותם עברי יונח על העבודות שתיעשינה תחת הנהלתו. ומה שנוגע לערבים, – עוד רחוק היום, שיעריכו את העץ עד כדי כך שאין לשלוח בו אש; ואף אם גם הם יעבדו בזה – כסף משלהם לא ישקיעו. בכל אופן,- הרי ראינו שהם משחיתים זיתים ושאר עצים, השייכים לחבריהם ולשכניהם בכל מקרה של תגרה ביניהם."

רצה הגורל, ועשרה ימים לאחר כתיבת דברים אלה שרפו פורעים ערבים את יער חולדה ואת יער תלפיות בירושלים, במה שמכונה "מאורעות תרפ"ט".

האספה הראשונה של אגודת אנשי העצים בפלשתינה התקיימה באווירה חגיגית בתאריך 11 פברואר 1929, במשרדי המחלקה לחקלאות וייעור בירושלים. מנהל המחלקה, הקולונל E.R. Sawer הקריא עלון שכתב בשם: "תחיית ארץ הגבעות של פלשתינה". הוקרא מכתב תמיכה מאת מלך אנגליה. נישאו נאומים נלהבים בהם נשמעו הביטויים "מדיניות ירוקה" ו-"שטחים פתוחים".  בייקר הקריא שיר של הנרי ואן-דייק. לאחר האספה, שולח יוסף ויץ מכתבים אל כל חברי הועד היהודים ודוחק בם לשלוח מכתבי התפטרות רשמיים אל מזכיר הכבוד של האגודה, טיר. רחל ינאית בן-צבי הביעה היסוס ונקראה לפגישה בהולה במשרדו של מנחם אוסישקין. י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית התמהמה אף הוא והודיע על התפטרותו רק לאחר כמה וכמה מכתבים תקיפים מראשי קק"ל. בשלב זה נוצר נתק מוחלט בין הצדדים וכל אחד המשיך בדרכו, מה שמקשה לאסוף מידע על פעילות האגודה באמצעות מקורות מקומיים. באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית מצויה מודעה משנת 1931 המכריזה על הרצאתו של בייקר בתל אביב. וזהו נוסח המודעה:

מקור: הספריה הלאומית, אוסף האפמרה

רמז נוסף לפעילות ההסברתית-חינוכית של אגודת אנשי העצים מתגלה בשנת 1935 במסמכי מחלקת החינוך המנדטורית. האגודה מכריזה על תחרות נטיעת עצים בין בתי הספר וחלוקת גביע ע"ש הרברט בנטואיץ', היועץ המשפטי של התנועה הציונית.

אזכור נוסף, והפעם מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר עצמו, מצאתי בעלון "ליערן" (בטאון אגודת היער בישראל שהוקמה ב-1944) משנת 1954.

בייקר נענה להזמנה לבקר בתערוכת כיבוש השממה (חפשו בגוגל את מאמרו של גדעון עפרת) שנפתחה בספטמבר 1953 בבנייני האומה בירושלים (בטרם הושלמה בניית  הבניין), מעלה זיכרונות מביקורו הראשון בארץ ישראל ומזכיר את המשלחת המדעית לסהרה בראשה עמד:

ולסיום –  עצה טובה מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר:

דבר העורך

סקירה קצרה על פעולות הייעור ומצב הייעור עד להקמת "אגודת אנשי העצים" 1929:

בשנת 1904, אישר הוועד הפועל הציוני הגדול של ההסתדרות הציונית (הכינוס האחרון בו השתתף הרצל) את הקמת אגודת "תרומות עצי זית"  ששמה למטרה להכריז על אדמות הקרן הקיימת כעל "אחוזות העם" ולנטוע אותן עצי-זית.  עצי הזית נבחרו על פי המלצת האגרונומים זליג סוסקין ואהרן אהרונסון שפתחו ב-1900 משרד לייעוץ חקלאי.  ביערות המיועדים ראו מקור ליצירת הכנסה כספית שתנוצל להקמת בתי ספר גבוהים. בשלב הראשון לא הצליחה הקרן לגייס תרומות, עד שפרופ' ורבורג הציע בקונגרס השביעי לכנות את הייעור "יער הרצל" , לזכרו של חוזה המדינה, ומבצע תעמולה רחב הצליח לגייס כסף רב. לאחר גלגולים ותלאות רבות ניטעו שני יערות של עצי זית בבן-שמן (בית-עריף) ובחולדה. בין השנים 1908 – 1912 ניטעו כבר כ-25,000 עצי זית, אך הסתבר שהחישובים הכלכליים היו מוטעים, אפילו לאחר נטיעת עצי שקד בין שורות הזיתים, הטיפול היה כושל, ויערות הרצל נחלו כשלון חרוץ. לכן החליטה קק"ל לשנות את שם האגודה ל"תרומת עצים" ולהתחיל לטעת עצי יער שעלותם נמוכה יותר.       

האגרונום עקיבא אטינגר מונה עם תום מלחמת העולם הראשונה לעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. אטינגר היה זה שהוביל מהפך יסודי במדיניות הייעור בארץ ישראל. ראשית – הוא המליץ להפסיק את הניסיונות הכושלים לטעת יערות של עצי זית או עצי פרי אחרים, כפי שנעשה על ידי קק"ל ב"יערות הרצל" בבן-שמן ובחולדה, ובמקום זאת לטעת עצי סרק, בעיקר אקליפטוס, אורן וברוש. אטינגר קבע שהדרך הנכונה לייבש את הביצות היא באמצעות ניקוז ותיעול ולא על ידי נטיעת עצי אקליפטוס שתועלתם בעניין זה אפסית, ולפיכך אין לטעת עצים בביצות. את היערות יש לטעת על מדרונות ההרים ובחולות, במקומות אשר לא יצלחו לחקלאות.  אטינגר הקים משתלות לייצור עצי יער ובשנת 1920 הוכנו במשתלות אלה יותר ממיליון שתילים. בשנת 1919 הזמין אטינגר את יוסף ויץ לעבוד לצדו בנטיעת יערות, ומאז ועד 1966 היה ויץ הדמות הדומיננטית במפעלות הייעור בישראל וכונה "אבי היער".

יוסף ויץ

בעת שהפציעה ביערות פלשתינה עמותת אנשי העצים, בשנת 1929, היתה הקרן הקיימת עסוקה בגיוס כספים לנטיעת יער בלפור ליד גניגר, היער הראשון בישראל על שם אישיות לא יהודית, ובנטיעת יער ליד משמר העמק, שנוסדה על אדמות הכפר אבו שושה. עד 1929, השנה בה אנו עוסקים, נטעה קק"ל בסה"כ 3400 דונם, מרביתם באורן ירושלים, ואילו חברת פיק"א (הממשיכה את פעילות הברון רוטשילד) נטעה אלף דונם (אקליפטוס) בחולות קיסריה לשם מניעת כיסוי מסילת הרכבת לחיפה בחול הדיונות.

פעולות הייעור של ממשלת המנדט

הבריטים, הגיעו לכאן עם מסורת אירופית של שמירת קרקע, שמירת טבע וייעור. לכך הצטרף רצונם הדתי-רומנטי לחדש כמקדם את מה שהצטייר בעיני רוחם כנוף הקדום, התנכי, של ארץ הקודש. לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים, עוד בתקופת הממשל הצבאי, הם הקימו מחלקה לחקלאות ייעור ודיג בשם "מחלקת חקלאות וייעור" ופרסמו תקנות האוסרות כריתת מיני עצים עליהם הכריזו כמוגנים – חרוב, אלה, זית, ובהמשך מינים נוספים. הבריטים נטעו כשני מליון עצים כאמצעי לעצירת סחף קרקע בחבלי ההר, וייצוב חולות נודדים (בייחוד בחבל עזה). לצורך זה ייבאו זרעים מאוסטרליה, מצרים והודו. כך הגיעו לארץ מינים אשר נחשבים כיום מינים פולשים אגרסיביים מאוד, כשיטה כחלחלה ושיטה עגולת-זרעים וכנראה גם פרקינסוניה שיכנית (יוסף ויץ מדווח ב-1940 על 35,000 עצי פרקינסוניה שניטעו כמשוכות בגבולות היערות, 1% ממספר העצים ביערות אז). עם הקמת הממשל האזרחי פרסמו הבריטים את "פקודת היערות והחורשות 1920", אשר הורחבה בשנת 1926 לפקודת היערות הקיימת עד היום, והיא אפשרה הכרזת שמורות יער, הכרזת רשימת העצים המוגנים ופיקוח על כריתת עצים ורעייה. בשנת 1936 הופרדה מחלקת הייעור ממשרד החקלאות והדייג והפכה ל- "מחלקת הייעור", בעלת מעמד של משרד ממשלתי עצמאי. מחלקת הייעור עסקה גם בשימור וחידוש החורש הטבעי. בשלושים שנות המנדט נטעה מחלקת הייעור כ-42 אלף דונם, בעוד קק"ל נטעו עד קום המדינה כ-13 אלף דונם. 

 רשימת ספרות                                         

1. בוסתנאי – עתון התאחדות האכרים ביהודה ושומרון (1930), גליון מ"ז מרס 1930. 

2. ביין, א., (1954). תולדות ההתישבות הציונית. מסדה, תל-אביב.  

3. השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב (1931), כרך י"א.

4. ויץ, י., (1940). אילו עובדות ומסקנות לעבודת היעור של הקרן הקימת לישראל. השדה כ',   חוברת ג', עמ' 108 – 120.

5. ויץ, י., (1970). היער והיעור בישראל. הוצאת מסדה, רמת-גן.

6. ליערן – עלון ידיעות מקצועיות, אגודת היער בישראל (1954). שנה רביעית גליון 1-2.

7. ליפשיץ, נ., ביגר, ג. (2000). נלבישך שלמת ירק. קרן קימת לישראל, הוצאת אריאל ירושלים.

8. פז, ע. (2008). לעבדה ולשמרה, שמירת טבע בישראל. הוצאת ספרים אריאל ירושלים.

8. מסמכים ומכתבים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובספריה הלאומית.