114 – בר-מצוה רעדעס

אחד הספרים "המיוחדים" או אולי המוזרים באוסף שלי, הוא הספר "בר-מצוה רעדעס" (דרשות בר מצווה), שיצא לאור בניו-יורק בשנת 1908 בהוצאת "היברו פאבלישינג קאמפאני". הספר הוא למעשה אוסף של דרשות בר-מצווה שכתבו סופרי יידיש ידועים. מרבית הדרשות בשפת יידיש, כמה בעברית וכולן מתורגמות לאנגלית. עורך הספר, שאף כתב כמה מן הדרשות הוא פראפ. ג. זעליקאוויץ, כלומר: פרופסור גצל זליקוביץ'. ואליו עוד נשוב בהמשך, ובגדול!. הספר הוא חלקו השני של הספר דער אידיש-אמריקאנער רעדנער – המכיל 517 נאומים לכל אירוע.

השפה בטקסטים המלווים את הספר ואת הוצאת הספרים בפרסומות ובקטלוגים מאותה תקופה היא תערובת של יידיש ועברית במבטא אשכנזי מתובלות באנגלית. אך מסתבר ששפה זו עדיין שרירה וקיימת, כפי שמצאתי בבלוג עכשווי של בחורי ישיבה באמריקה, בדיון על היעלמותה של הוצאת הספרים:

Hebrew Publishing Company was mechallel shabbos with their printing. It might be assur altogether to use their sforim

הדרשות רובן ככולן חוזרות בסגנון, ברמה ובאריכות שונים על אותם מוטיבים ידועים, הזכורים לי אף מן הדרשה שאני נשאתי לפני כך וכך שנים (עדיין לא עברו ה"סימנים הכחולים" מהצביטות שהעניק לי בנדיבות המלמד, כאשר טעיתי בהטעמת טעמי המקרא של פרשת השבוע) – דברי תודה להורים "שהביאוני עד הלום", הצהרת מחויבות לעם ישראל ותורתו ולקיום המצוות, וכמה מדרשים על התפילין. אולם דרשה אחת משכה את ליבי. כותרת הדרשה: רגשי תודה – נער עני מבית ספר עברי מדבר בשם כל התלמידים ומביע תודה לפני קהל ועדה. הנה הדרשה:

המחבר הוא הלל מאלאכאווסקי, ובסוף הספר, בין שאר הפרסומות על ספרי ההוצאה,  מופיעה פרסומת גם על ספריו "הנסיון הראשון" (והוא מורה לשון עבר לילדי ישרון בדרך קצרה ובסגנון קל ויפה) והספר "ספורי החומש".

הוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קאמפאני" (ששמה חזר לתודעה לאחרונה עם הופעת הספר בשם זה מאת מתן חרמוני, 2011) נוסדה בניו-יורק בשנת 1900 ע"י יוסף וורבלווסקי שהיגר לארה"ב מליטא ב-1884 ונפטר ב-1919. ההוצאה, שפסקה לפעול בשנות השבעים של המאה הקודמת, הוציאה לאור ספרים ביידיש וספרי קודש. מבט אל רשימת הספרים שהיא הציעה לקורא מעל גבי הכריכה הפנימית של הספר בו אנו עוסקים מראה שמלבד ספרי הקודש, עיקר פרנסתה היה מספרי לימוד עברית שהביקוש להם נוצר עם פריחתם של בתי הספר של יום ראשון (Sunday school).

לצד סופרי היידיש הקאנוניים הקלאסיקונים – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, פרחה גם סוגה נוספת, שספריה הרבים, אותם לא תמצאו בקטלוג ההוצאה ובפרסומותיה, נמכרו ונחטפו בדוכנים מיוחדים למאות ואלפים. זוהי ספרות הזבל (trash) הידועה בשם "שונד" (Shund), ספרות זולה ונחותה, ספרונים וחוברות עם סיפורי אהבה ופשע סנסציוניים בעלי גוון ארוטי. בין הכותבים היו סופרים ידועים שחתמו בשמות עט בדויים. אחד הבולטים בהם, שהצטיין בכתיבה ארוטית, היה ליטווישען פילאזאף (פילוסוף ליטאי). ובכן – זהו שם העט של לא אחר מאשר פרופסור גצל זליקוביץ' העורך הנכבד של ספר דרשות הבר-מצווה. מוזר הדבר, שעל אחת מארבע הדרשות שפרסם בספר בר-מצוה רעדעס חתם בשם העט ליטווישען פילאזאף.

גצל זליקוביץ' היה טיפוס מיוחד, בין גאון והרפתקן לבדאי, שקורות חייו יכולים למלא את חייהם של שלושה אנשים לפחות. ד"ר זאב גולדברג חקר במשך שנים את קורותיו, כתביו ואופיו של זליקוביץ', וכתב על כך מאמרים מרתקים (ראה בלינק לעיל). מן ההקדמה לאחד המאמרים אני מצטט בהרחבות ושינויים קלים:

גצל זליקוביץ' נולד בעיירה ריטובה בפלך קובנה שבליטא בשנת 1855. הוא התחנך בחינוך תורני ונחשב לעילוי בישיבות. בגיל 18 עזב את העיירה ושם פעמיו לצפון אפריקה, שם עבד כמזכיר במשרד עורכי דין באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו ושם למד ערבית וגם למד לדבר עברית בהברה ספרדית. בשנת 1878 הגיע זליקוביץ' לפריז והחל ללמוד אג'יפטולוגיה ושפות שמיות עתיקות באוניברסיטת סורבון. הוא התפרנס כמורה לשפת ההירוגליפים וכספרן. אליעזר בן יהודה שפגש אותו שם, טען לימים, (במאמרו החלום ושברו) שהיה זה זליקוביץ' ששוחח איתו בעברית בהברה ספרדית והצית אצלו את הרעיון להפוך את העברית לשפת דיבור יומיומית. בשנים 1885-1884 השתתף כמתורגמן לערבית במשלחת הבריטית שיצאה לסודן לחלץ את הגנרל הבריטי גורדון שהיה נצור בחרטום לאחר המרד שם. דיווחיו על רצח כביכול של העיתונאי הצרפתי אוליבייה פן הציתו סערה מדינית בין צרפת ובריטניה. קוראי העיתונות העברית באותן שנים הכירו אותו בעיקר מכתבות שפרסם ב"המגיד" וב"המליץ" ובהן תיאר את מסעו בסודן. בעקבות הפרשה נאלץ לעזוב את צרפת ויצא למסע בקהילות היהודים בבולגריה, יוון, תורכיה, הונגריה ורומניה ודיווח על פרנסת היהודים מעסקי זנות. בשנת 1886 היגר לארצות הברית, אימץ לעצמו את התואר "פרופסור" ועסק בעיקר בכתיבה ובעריכה בעיתונות ביידיש. בעיתונות זו פרסם מאמרי מערכת וסקירות למדניות לצד רומנים זולים ומדורים לאישה ולגבר. גצל זליקוביץ' היה מחלוצי הכתיבה הסנסציונית והארוטית ביידיש אך כתב גם מדורי ספרות ולמדנות שבהם עסק  בסקירה של ספרי יראים. כתב את הספרים "ציורי מסע" על הרפתקאותיו בסודן ו"תורת בודהא". הוא נפטר בניו-יורק בשנת 1927.

הנה כי כן, כך אפשר בעזרת ספר ישן ומרופט לגלות דמויות מרתקות ושרידי תרבות שחלפה מן העולם. (או שמא לא חלפה כלל?)

הנה דוגמה של רומן שונד שמצאתי באוספיי, מאת שמ"ר – נחום מאיר שייקביץ', מן הראשונים שכתבו ספרים בסוגה זו, שכונתה "רומנים למשרתות". אף הוא סיים את חייו בארה"ב לאחר ששלום עליכם פרסם ביקורת קשה על ספריו (משפט שמר). הרומן דיא שלאנג אין גן עדן (הנחש בגן עדן), ווילנה 1890. מצרף גם את ההקדמה לרומן, להנאת הקוראים יידיש…

דבר העורך

ראשית, אם יש מבין קוראינו הנאמנים מישהו מיודעי היידיש, שמוכן לתרגם עבור כל הציבור את ההקדמה לספר הנחש בגן עדן שלעיל – יבוא על הברכה. תודה!

למותר לציין ששפת היידיש (או אידיש, או אידית, או יהודית כפי שמופיע בכתבים ישנים) נפלה שדודה בשלוש  מלחמות שניטשו על אדמת ארץ-ישראל: המאבק לשלילת הגלות, המאבק להנחלת השפה העברית, המלחמה בין התנועה הציונית לבין תנועת הבונד. היידיש כונתה בזלזול "ז'ארגון", כלומר שפה שאינה טהורה ואמיתית אלא ערבוב של כמה שפות ושונה במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אנחנו, הילדים שגדלו בבית שבו ההורים דיברו ביידיש עם סבא וסבתא, וביניהם (שהילדים לא יבינו), התייחסנו ליידיש כמשהו ישן וגלותי והתביישנו בה. היום יש ניסיון להחיות את היידיש במחלקות לספרות באוניברסיטאות השונות (מסלול בינאוניברסיטאי לתואר שני), אבל השפה הולכת ונעלמת בתרבות החילונית, עם הזדקנות והסתלקות הדור שבשבילו זו היתה מאמעלושען (לשון אם). אצל החרדים זו עדיין שפת דיבור חיה ובועטת, אך איני יודע האם יוצאים לאור ספרי ילדים או ספרות יפה שאינה בנושאים דתיים.

113 – 147 שנים להולדת ביאליק

רשומות קודמות בבלוג נושנות על ביאליק: ביאליק יום יום, ראשיתו ואחריתו, ביאליק והחתולים, צהלולה או אסתורת, יש לנו תיש.

עם ישראל מציין בימים אלה 147 שנים ליום הולדתו של חיים נחמן ביאליק –  9 לינואר 1873. אין לנו תיעוד על הולדתו וימי ילדותו של ביאליק בכפר ראדי, מלבד עדותו שלו עצמו בסיפור "ספיח", אך מותו הפתאומי תועד באופן נרחב בכל כתבי העת של אותם ימים – יולי 1934. הנה, למשל, מודעת האבל אשר פורסמה בירחון "השדה" כתב העת החקלאי.

השיר המצוטט במודעת האל הוא הבית הראשון מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי", שיר שמרבים להקריאו בהספדים וערבי זיכרון. אם תחפשו את השיר בספר שירי ביאליק המצוי בכל בית, תראו שמתחת לכותרת שם השיר כתוב: "לזכר N". יודעי דבר מספרים שהשיר נדפס לראשונה ב-1904 בעיתון "הצופה", ואז הכיתוב היה "לזכר פ.", כנראה לזכר הסופר מרדכי זאב פיירברג. במהדורת 1908 של שירי ביאליק הוא שינה זאת לנוסח "לזכר N"- רמז לשמו של ביאליק עצמו, נחמן. השינוי של אות אחת שינה את משמעות השיר ומקובלת הפרשנות שביאליק רומז לקוראיו שהציפייה למזמור שלא הושמע היא ציפיית שווא, כפי שנרמז גם בשירו "צנח לו זלזל" (וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי, עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –, שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.). ואכן עד למותו כתב ביאליק רק עוד תשעה שירים. בהספד שכתב אשר ברש בספר השנה תרצ"ד בהוצאת "שם", הוא מתאר את ביאליק במונחים בוטניים, כעץ במלוא חוסנו, כעין תשובה לשיר "צנח לו זלזל".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כאשר חגג ירחון השדה, אשר נוסד בשנת 1920 עשרים שנה לקיומו, פורסם בכרך כ"א מכתבו של ביאליק אשר נשלח אל העיתון בשנת 1925.

והרי בימים אלה הסתיים סבב של שבע שנים של לימוד הדף היומי של הש"ס הישן.

ביאליק נפטר בווינה, לאחר שעבר ניתוח פשוט לכאורה להוצאת אבנים בכליות. גופתו נשלחה לישראל באוניה (ביאליק פחד מטיסות), ובמקביל יצאה לקראתו משלחת של נכבדי היישוב אשר עלתה לאוניתו בלרנקה בקפריסין. הלוויה נערכה שנים עשר יום לאחר פטירתו של ביאליק (16.7.1934). ארונו של ביאליק הוצב באולם אוהל שם ברחוב בלפור, שם הנהיג וניהל ביאליק ערבי קבלת שבת מידי שבוע. 30,000 איש עברו לפני הארון. על הבמה מאחור מוצגים ספריו של ביאליק. משמר הכבוד במכנסיים קצרים, גרביים ארוכות וכובעים אוסטרליים – מדים משונים, משהו שבין תנועת הצופים וחיילי המנדט הבריטי בארץ טרופית.

במסע הלוויה השתתפו על פי ההערכה כמאה אלף איש. אם הערכה זו נכונה הרי היה זה כשליש מתושבי ישראל באותה עת. אנשים התקבצו על המרפסות והגגות ועל הבניינים נתלו דגלים שחורים.

מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.
מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.
מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

בכתב העת בוסתנאי, ביטאון התאחדות האיכרים, נסקרה הלוויה.

ובחלוף שבעה ימים הגיעה עת ההספדים:

ואי אפשר ללא שיר של ביאליק, ומה מתאים יותר לבלוג זה מאשר השיר "נושנות". את השיר סרקתי מתוך ספר שיריו שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1944.

על הספר שברשותי מתנוססת הקדשה, שלשונה (לאחר תיקון שגיאות הכתיב): "ליאיר בצרופך למניין דע שעליך להיות לבן אדם למענך למען הוריך ולמען הארץ והעם". כנהוג באותם ימים רחוקים, הנער בר המצווה, שמעתה יכול להימנות במניין המתפללים, מחויב לא רק לעצמו ולמען משפחתו אלא גם למען הארץ והעם.

השיר, שהוא בין המוקדמים שכתב ביאליק, נכתב בשנת 1893. כאשר פורסם השיר בשנת 1901 הוסיף ביאליק את הבית האחרון, אשר לא נכתב בגירסה המקורית. ושוב, שינוי זה שינה לחלוטין את אופי השיר, שהוא דיאלוג בין שני בני זוג נאהבים. בית זה הופך את השיר לפרודיה על כתיבת שירי אהבה, לשיר פיתוי המכיל קלישאות ריקות ונושנות.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים.

בשנת 1950 הוציאה לאור הוצאת דביר ארבעה ספרונים קטנים יפהפיים עם כריכת בד כחולה, בהם נאספו יצירות ביאליק מן הסוגות השונות (שירים, סיפורים, דברי ספרות). באותם ימים רווח הנוהג לצרף את תמונת דיוקנו של המשורר בראש הספר. הנה שתייים מן התמונות הפחות מוכרות שסרקתי מתוכם:

112 – שיטות פסולות

כתבה מענינת בכתב העת בוסתנאי משכה את עיני. העיתון השבועי בוסתנאי, בטאונה של התאחדות האיכרים ביהודה ובשומרון, יצא לאור בין השנים 1929 – 1939. העורך הראשי היה משה סמילנסקי – דוד של אבא של הסופר ס. יזהר. יהודה ושומרון אינם המחוזות הנקראים כך כיום, אלא מושבות העלייה הראשונה. מושבות יהודה הן מושבות הדרום של אז – ביניהן: ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, גדרה, עקרון, מזכרת בתיה, באר טוביה (קוסטינה), פתח תקווה. ואילו מושבות השומרון הן הצפוניות: זכרון יעקב, חדרה, שפיה, בת-שלמה, עתלית.

אם כן, מה המיוחד בכתבה זו? (בעצם מאמר מערכת) מדוע צדה את עיני? איזה אירוע גרם לכתיבתה?

הכתבה "שיטות פסולות" התפרסמה בשנת 1930. אך מה מוזר, היא יצרה אצלי את ההרגשה כאילו נכתבה בימים אלה. האיכרים מתלוננים על הסתה ופילוג שסופם אלימות, על תקשורת מגוייסת ועויינת, על קביעת הצדק בהתאם לשיוך המפלגתי. נשמע מוכר האין זאת? הנה כמה קטעים מן הכתבה:

מה קרה בנס ציונה? מיהם ה"בועזים"? על מה יצא קצפם של האיכרים? הנה עוד כמה רמזים:

"מאורע נס ציונה" התרחש בעקבות המאבק על "כיבוש העבודה העברית". מאבק בין האיכרים, בעלי האדמה הפרטית, עליה נטעו כרמי גפנים ופרדסים, לבין אנשי העלייה השנייה והשלישית. האיכרים העסיקו בעיקר את הפועלים הערביים, ששכרם היה נמוך יותר, הם לא היו מאוגדים וקל היה למשגיחי העבודה לנגוש בהם. (רבים מן האיכרים הראשונים במושבות, אשר קיבלו את אדמתם בנדבת הברון, החכירו את אדמתם לערבים שהפכו לאריסים – "חרתים"). אנשי העלייה השנייה היו מובטלים וסבלו חרפת רעב ויצאו למאבק כנגד האיכרים על מנת שיעסיקום במטעיהם. בייחוד החריף המאבק עם הצלחתם הכלכלית של בני הדור השני של האיכרים בגידול פרדסים, שיכלו לספק לפועל היהודי מקומות עבודה רבים בניכוש היבלית (עבודת הבחר), בקטיף ובאריזה. באופן כללי, מאבקם של הפועלים היהודים נכשל וכיבוש העבודה העברית נותר רק כמיתוס וסיסמה ריקה, עד שהקימו לעצמם את הקבוצה, הקיבוץ והמושב ולא היו תלויים עוד בחסדי איכרי המושבות (בכתבי החלוצים ובספרי הלימוד שלנו, המיתוס עדיין שריר וקיים). אפשר לקרוא על כך בעבודת הדוקטראט של אניטה שפירא: המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939 (אוני. תל-אביב, 1977). האיכרים היוו את היסוד לתנועה הרוויזיוניסטית, בעוד פועלי העלייה השנייה היו סוציאליסטים שהקימו את תנועת העבודה על גלגוליה השונים, את ההסתדרות, המשביר, קופת חולים. כך נבט הפילוג בין ימין ושמאל, שאחריתו בימינו, כאשר "המוסר ההוטנטוטי מכה שורשים עמוקים בחיים הציבוריים שלנו". אך בימים ההם הויכוח והפער האידיאולוגי בין הימין והשמאל היו בין מעמד בעלי ההון והקרקע לבין מעמד הפועלים, ימין ושמאל קלאסי.

הפועלים, אנשי עלייה שנייה ושלישית כינו את האיכרים, "בועזים" כשם גנאי. הכינוי לקוח משמו של בועז המקראי, בעלה של רות המואביה במגילת רות, שהיה בעל חלקת שדה שהעסיק פועלים ופיקח עליהם באמצעות "נערו הניצב על הקוצרים".

ונחזור לנס ציונה. בשנת 1929 הוקם על גבעה רחבה מצפון מערב למושבה נס ציונה מחנה של אנשי השומר הצעיר, שעלו מגליציה. היה זה מחנה זמני של מי שהיו מיועדים לייסד קיבוצים חדשים, או להקלט בקיבוצים קיימים. המחנה כונה "גבעת מיכאל" ע"ש מיכאל הלפרין, שהקים את שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, בנס ציונה. אין להתבלבל בין גבעת מיכאל לבין הגבעה הנמצאת ליד פארק המדע מדרום לנס ציונה, שהיא "גבעת הקיבוצים" בה הוקם "מכון איילון" הסודי, לייצור נשק מתחת לאפם של הבריטים). בפרדסי המושבה הועסקו כמאתיים פועלים ערבים, ביניהם נשים וילדים בשכר אפסי, בעוד מאות הפועלים היהודים היו מובטלים. בחודש נובמבר 1930, התכנסו נציגי הפרדסנים במשרד של סניף "פרדס", צבאו הפועלים היהודים על הבית בקריאות "לחם עבודה" ותבעו להעסיקם. אחר כך יצאו לרחובות ויידו אבנים על שמשות בתי האיכרים. זהו "ארוע נס ציונה". בהמשך התעמתו משמרות הפועלים היהודים עם הפועלים הערבים (חורנים, בדווים ומצרים שהגיעו למקום לעבוד בפרדסים). משטרת רחובות הוזעקה למקום וכמה מן הפועלים היהודים הפצועים נעצרו. שלושה עשר מן הפועלים הורשעו ונידונו למאסר שנפדה בתשלום קנס. האירועים המשיכו כמאבק פנימי בין סיעות הפועלים השונות – אנשי הקיבוץ המאוחד כנגד אנשי פק"פ – המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה (ראשי התיבות של השם ביידיש: פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), שתמכו בהעסקת הפועלים הערבים, מה שהביא לבסוף למשפט חברים (התובע היה בן-גוריון), לפירוק גיבעת מיכאל ולירידתם של הפועלים הקומוניסטים לרוסיה, שם הוגלו לסיביר ורבים מהם מצאו את מותם בתקופת הטיהורים של סטאלין.

אז מה היה לנו? הסתה ופילוג, האשמות לתקשורת עויינת, שמאל מפולג. להזכירכם: זה היה ב-1930. אז אולי לא כדאי להתרפק על העבר ובמקום זאת לצפות אל העתיד?

111 – שיעור מולדת

אני חובב של ספרי לימוד ישנים ואוסף אותם בחמדנות. ספרים ללימוד חקלאות, טבע, גיאומטריה, היסטוריה, ידיעת הארץ. בעזרתם אפשר ללמוד על "רוח התקופה" בכל דור ודור. ספרי הלימוד של מדעי הטבע אמורים להיות ניטראליים ואובייקטיביים ולספק מידע עדכני לעת הוצאתם, אולם ספרים ללימוד ספרות, היסטוריה וגיאוגרפיה (ולאחרונה ספרי לימוד אזרחות) נתונים לבחירת חומרים סלקטיבית ולפרשנות המחברים, ויכולים לשמש למטרות לאומיות וחברתיות. באמצעותם יכול השלטון לעצב בתודעת הדור הצעיר נרטיב היסטורי או תרבותי מסוים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצוי אצלי ספר ללימוד ידיעת-הארץ שיצא לאור בשנת תש"ט (1949) וברצוני להראות לכם כיצד מוצגים בו ערביי ארץ ישראל. בעמוד 188, בפרק "משק הארץ", בין שאלות ההכנה בראש הפרק מופיעה השאלה הבאה:

"האכר הערבי מסתפק במחיר מועט מהמחיר שדורש האכר היהודי עבור תוצרתו. מהי הסיבה?"

ובכן, לא הייתי צריך לחפש הרבה, וכבר בעמוד 190 נמצאה התשובה המלאה לשאלה זו. הנה הטקסט – לא נגענו:

צא ולמד כמה ערכים חשובים רכש התלמיד הנבון רק מקריאת קטע קצר זה, וכל זאת בנוסף לידע בסיסי על כלכלה, תמחור, והרגלי התזונה והניקיון של הפלח הערבי.

בשלב זה התעוררה סקרנותי וניגשתי לקריאת הפרק על היישוב הערבי על מנת להעמיק את ידיעותיי על "הפלחים". הנה קווים לדמותם:

ומייד עברתי לעמוד 66 על מנת להשוות בין הכפר היהודי והכפר הערבי ובין העיר הערבית והעיר היהודית, כי אולי הנושא יתעורר פתאום בשיעור חברה:

השאלות בסוף הפרק נועדו להדגיש את המסר. אני מתאר לעצמי את תשובות התלמידים החרוצים…

הציטוטים לעיל מובאים מן הספר "ארץ-ישראל – ספר ללמוד ידיעת-הארץ לשנת הלמודים השמינית של בתי הספר העממיים" (הוצאת יהושע צ'יצ'יק, 1949), מאת י. פאפוריש וא. דובניקוב.

ד"ר יהויקים פאפוריש, גיאוגרף ומנהל "תיכון חדש", כתב ספרי לימוד רבים, שנלמדו במערכת החינוך בישראל במשך כ-30 שנה.  אף אם נבין שבעת שפורסם הספר שלפנינו היה צורך לגבש את הזיכרון הקולקטיבי של הדור הצעיר ברוח הלאומיות והנאמנות למולדת הנדרשים לעמידה במשימות שלפניו, הרי אין צורך בטקסטים הכוללניים והדוחים האלה, המקבעים סטריאוטיפים מעוותים.   למרות שהספר יצא לאור בשנת 1949, אין בו כל אזכור על נטישת הכפרים הערביים, או על הפליטים הערבים. בתחילה חשבתי שזוהי מהדורה שנכתבה לפני מלחמת העצמאות, אך הכיבוש ונטישת גוש עציון מוזכרים, כלומר זוהי מהדורה מעודכנת (באופן סלקטיבי): "במשך שנים היו הישובים היהודים בגוש עציון מבודדים ומוקפים כפרים ערבים עוינים וחורשי רעות. בימי מלחמת ישראל עמדו מגיני גוש עציון המעטים במשך חדשים רבים מול המוני האויב, הצרים עליהם. קומץ המגינים הוכרע לבסוף על ידי גייסות ערב, שעלו עליהם לאין-ערוך בכוחם ובמספרם וכל ישובי גוש עציון נכבשו ונהרסו." (עמ' 122).

מחברי הספר מתגאים ומתנאים ביישוב היהודי המודרני, היפה, הנקי ושופע צמחייה, אך בל נשכח כיצד נראו במשך מאות שנים השכונות היהודיות בערי היישוב הישן – ירושלים, חברון, צפת וטבריה. הנה למשל כמה ציטוטים מספרו הנפלא של עגנון "תמול שלשום" (הוצאת שוקן, 1945) בהם מתוארת באופן ריאליסטי ירושלים, ברובע היהודי וגם מחוץ לחומות. חזקה עלינו שעגנון אוהב את ירושלים, עיר הקודש, ולא יוציא דיבתה רעה. וכך מתאר אותה גיבור הספר יצחק קומר: "וכתי כתות של כלבים מזוהמים רבוצים תחתיהם מרושלים, וזבובים ויתושים מרקדים בין עיניהם. מטה יצחק עצמו לצדי הבתים, ריחות רעים יוצאים מהם, מטה עצמו לצד הרחוב, פגרי חתולים ועכברים מעלים סרחון" (מהדורת 1998, עמ' 255). […] ירד לשער יפו ונכנס לפנים מן החומה. הקיף כמה בתים וחצרות והגיע לסימטא צרה ומלוכלכת שאין מלוכלכת כמותה, והלך ונכנס לסימטא מלוכלכת ממנה." (עמ' 263). […] הדרכים מלאות שוחות וגומות חריצין ונעיצין, עפר ואבנים, וכרמליות שוממות משתרעות והולכות אילך ואילך. אלמלא פגרי חתולים וכלבים ושקצים ורמשים דומה היתה ירושלים כמדבר. וריח רע מפעפע מן הפגרים וכל מיני זבובים ויתושים שורצים בין הפגרים, והם מעוטפים אבק כדי שלא יכירו בהם, כדי שיבואו עליך פתאום ויעקצוך." (עמ' 302). ועוד כהנה וכהנה, תיאורים של דלות, חוסר הגיינה בסיסית ומחלות ומגפות נוראות.

ומייד באותו עמוד משווה עגנון את ירושלים ליפו, שהיתה כידוע עיר ערבית בזמן המתועד בספר: "וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העינים והרימונים האדומים רצופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות את גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים…"

ואגב, האם מישהו ביקר לאחרונה בבני ברק? ברחובות ובחצרות הבתים? בחדרי המדרגות? תאר את רשמיך…

טוב, אני אומר לעצמי, זה היה מזמן… מחלות ילדות… היום זה לא יכול להיות. יש משרד חינוך… שר חינוך… חוזר מנכ"ל… חוזר מפמ"ר… ראש ממשלה!

דבר העורך

מצאתי ציטוט מאת י. פאפוריש, המעיד שכתב את מה שראינו לעיל באופן מודע ומכוון. פאפוריש מתיימר בציטוט זה לעשות סינתזה בין הגישה הלאומית לגישה האקדמית ומציע לכאורה להציג את ההיסטוריה אמנם לא באופן ניטרלי, על מנת לשרת מטרות לאומיות וחברתיות, אך באופן שלא ייצור דור פנטי. קריאת התיאורים לעיל מראה שפעל בדרך שונה מן המוצהר.

"גם אנו לא נוותר על המטרות הלאומיות והחברתיות שבהוראה ולא נהפוך את המקצוע ל"ניטרלי" כדוגמת רוב הלימודים במדעי הטבע. אולם אל לנו לצמצם את המטרה בנקודה מוגבלת וחד צדדית. הדרך המקובלת לחנך באמצעות ההיסטוריה דור פנטי, השואף להשיג בכל הדרכים את מטרתו הפוליטית המצומצמת, מבלי להבין לרוח זולתו ומבלי לדעת אפילו על קיום אידיאלים נשגבים אחרים, היא מסוכנת ויש לראות בה פגם כלל אנושי. מלבד המטרות הלאומיות והחברתיות נגלה במקצוע ערכים חינוכיים כלל אנושיים וערכים המסוגלים לעזור להתקדמותו הרוחנית של התלמיד ולעיצוב דמותו". פאפוריש, י' (תש"ח). להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר התיכוניים. אורים, 33(ב), 173-165.עמ' 115.

110 – על אנשים וחרוקים

רשומה זו מאחדת (באופן די נפתל ומפתיע) כמה אישים, מקומות ונושאים. ספורנו מתחיל בידיעה שהגיעה אלי במייל אודות תערוכה חדשה העומדת להיות מוצגת במוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט (אליו עוד נשוב) הכוללת צילומי חרקים מרהיבים, שנעשו בטכנולוגיה מתקדמת (כדאי לצפות בסרטון המצורף לידיעה), וגם חרקים מאוסף המוזיאון. השילוב בין מוזיאון וחרקים הדליק אצלי מייד את הקישור לכתבתו של דן בן אמוץ, שהתפרסמה בעיתון דבר, דבר השבוע, ביולי 1954 – "על אנשים וחרוקים". את דן בן אמוץ אין צורך להציג, ובימים אלו מציינים חסידיו ומתנגדיו 30 שנה לפטירתו המתוקשרת. בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם בן אמוץ, במעריב ובדבר השבוע, מדור שבועי בו הציג בסגנונו המיוחד (חוש הומור, התנשאות, רגישות למשלבי השפה ולטיפוסים מיוחדים) אנשים מכל שדרות החברה הישראלית ומרחבי הארץ, באופן שנע בין סאטירה לבין הערכה ואהבה למושאי הכתבות. 150 כתבות, מתוך ה-700 שכתב במסגרת זו, קובצו לספר "מה נשמע" (הוצאת אחיאסף) שיצא לאור לראשונה בשנת 1959, עם איוריו של אברהם לבינסון.

ברשימה "על אנשים וחרוקים" מתמקד דן בן אמוץ ביעקב פלמוני, חבר קיבוץ דגניה א'. יעקב פלמוני היה חוקר טבע, מחנך, סופר והוגה, אשר הקים בדגניה את המוזיאון על שם א.ד. גורדון, בית גורדון – המוזיאון הראשון בתנועה הקיבוצית (הוקם 1935), הכולל אוספי טבע וארכיאולוגיה מן האיזור, ספרייה גדולה (שנמסרה לאחרונה לגוף אחר), ציורים ומסמכים, הכל על פי רוחו של א.ד. גורדון. השם יעקב פלמוני מעביר רטט של כבוד בזקני השבט, ביולוגים ואנטומולוגים, אשר היו משחרים לפתחו לקבל עצה טובה או הגדרה של איזה פרפר נדיר. הכתבה של בן אמוץ  מגלה אדם מיוחד, הקשור עדיין בכל נימי נפשו למקורות היהודיים, משם הוא דולה את שמות החרקים אותם הוא חוקר ומתעקש לקרוא להם "חרוקים" ולא חרקים. זהו דור חוקרי הטבע שגילו כאן ארץ בלתי נודעת וחשפו את צפונותיה, אנשי אשכולות שראו את העולם לא רק מבעד לעינית המיקרוסקופ.

מוזיאון בית גורדון מייצג זן נכחד של מוזיאונים לטבע המצויים בכמה קיבוצים. מוזיאונים צנועים אלה, המכילים בין השאר שרידים של בעלי חיים שכבר נכחדו ולא קיימים במחוזותינו, הם עצמם שריד לתפארת העבר של התנועה הקיבוצית ולאהבת ארץ ישראל. הביקור במוזיאונים אלה הוא מסע בזמן, המעורר נוסטלגיה וגעגועים ל"ארץ ישראל הישנה" ולאנשים הענקים שהקדישו חייהם למלא את הוויטרינות המיושנות בפוחלצים של יונקים, מכרסמים ובני-כנף. הציורים המקוריים של אהרון הלוי בבית גורדון ושל וולטר פרגוסון בבית חנקין הם שכיות חמדה שראוי לשמר. הנה רשימה קצרה של כמה מן המוזיאונים האלה:

מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן (מול פתחו נמצאת נקודת הזינוק לשביל ישראל).

בית חיים שטורמן, קיבוץ עין חרוד, המוזיאון הראשון להתיישבות בישראל

בית חנקין, מושב כפר יהושע

בית גורדון בקיבוץ דגניה א'

בחלק ממוזיאונים אלה הנגישות לקהל הרחב הולכת ופוחתת ואפשר לבקר בם רק כקבוצה לאחר תיאום מראש. מהרו ובקרו כל עוד הם קיימים. האוספים כבר לא מתרחבים והתקציבים לשמור על הקיים דלים ומושגים בקושי. לאחרונה פועל מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט לאסוף אל חיקו, לקלוט ולהציל מכליה את האוספים הגנוזים במחסני מוזיאונים אלו, וכך אנו סוגרים את המעגל וחוזרים אל מייקל שטיינהרדט, על שמו קרוי המוזיאון ברמת אביב. שטיינהרדט הוא מיליארדר יהודי ונדבן ידוע, מייסד פרוייקט "תגלית" ותורם לעמותות וקרנות רבות בישראל. לאחרונה עלה שמו במסגרת תנועת #Me Too , כאשר כמה נשים התלוננו נגדו על הטרדה מינית והתניית התרומות שהוא מעניק בהענקת חסדיהן של הנשים הפונות אליו לסיוע כספי. הכתם הזה באישיותו של הנדבן המכובד הכתים גם את דן בן אמוץ, שהואשם בבעילת קטינות ועוד מיני מעשים של הוללות מינית שלא היו נסלחים היום. צד זה באישיותו של בן אמוץ, שנחשף בייחוד בספרו של אמנון דנקנר (דן בן אמוץ – ביוגרפיה, 1992) גרמו להשכחת תרומתו האדירה של בן אמוץ להומור העברי ולשפה העברית. וכך סגרנו את מעגל ההקשרים.

דבר העורך

יעקב פלמוני מייצג אסכולה של חוקרים אשר משתדלים בכל מאודם (אף בעזרת פלפולים סבוכים כפי שקראנו לעיל בטורו של בן אמוץ) לזהות את בעלי החיים והצמחים המופיעים בתנ"ך ולהעניק ליצורים אלו החיים לצדנו היום את שמם התנכי. ישנם כאלו המעדיפים את מה שלדעתם תואם את הזיהוי המקראי על פני הזיהוי המדעי והסיסטמטיקה המודרנית, כמו למשל הבוטנאי אפרים הראובני בתחום הצמחים. הזיהוי אינו וודאי ובין החוקרים וויכוחים ופלוגתות רבים. כתבתי על כך במגזין "כלנית" במאמר "כיצד נתנו השמות העבריים לצמחי ארץ ישראל" בו אני מתאר את המתח והמאבק בין אנשי המסורת ואנשי המדע באקדמיה ללשון העברית. אחד החוקרים אשר תרם רבות לזיהוי בעלי חיים המוזכרים במקורות הוא פרופסור יהודה פליקס. בשנת 1954 (אותה שנה בה פרסם בן אמוץ את טורו על פלמוני) יצא לאור ספרו של פליקס "החי של התנ"ך" (הוצאת סיני).

מתוך ספר זה (מהדורת תשט"ו) אני מביא, לטובת אלו שהתעמקו בדבריו של פלמוני, את העמודים הנוגעים לארבה, לחגב ולסלעם, אותם מזכיר פלמוני בטורו של בן אמוץ. נא להכיר את הסלעם.

109 – אבא של שבת

כאשר הגיעו נכדיי האהובים לגיל המתאים והחלו לפקוד את גן הילדים (הנכד הגדול כבר בן חמש), התוודעתי למנהג שהשתרש בגני הילדים החילוניים בטקס קבלת השבת בימי שישי והוא "אבא של שבת" – "אמא של שבת". כל בן ובת בתורו/ה משמש כאבא/אמא של שבת, שחקנים ראשיים בטקס שמתקיים ביום שישי בגן הילדים, ועיקרו הקידוש לשבת. הסממנים הדתיים מופיעים בכל הגרסאות, גם בגנים הפרטיים וגם בגני העירייה: נרות, חלות, יין, ברכות, זמירות ומלאכים. הילד שכיפה על ראשו והילדה שראשה עטוף במטפחת, מבצעים מה שאבא ואמא אמורים לעשות על פי ההלכה האורתודוקסית. הבת מכסה את עיניה ומדליקה נרות, אחת מארבע מצוות "עשה" יחידות שההלכה האורתודוקסית מתירה לאשה לעשות (המצוות הן: א. אכילת מצה בליל פסח, ב. שמחת החג, ג. קידוש של שבת, ד. תוספת עינוי ביום הכיפורים).

בגנים רבים נהוג שאבא/אמא של שבת מביאים את הכיבוד – עוגה, ממתקים, אבל כצפוי, סביב האירוע התפתחה כבר תעשייה שלמה של מוצרים: כיפות עם שם הילד, מדבקות-דש, עוגות מפוארות, כלים חד-פעמיים ממותגים, ערכות "אבא של שבת" מעוצבות, וההורים מתחרים ביניהם בעושר ומגוון הכיבוד והמתנות שמעניק אבא של שבת לחבריו בגן. אתרי אינטרנט מסחריים רבים מוקדשים לרעיונות והמלצות כיצד להעשיר את האירוע, ומציעים את המוצרים לרכישה. הילדים מחכים בקוצר רוח לתורם להיות גיבורי היום וההורים הגאים מנציחים במצלמת הטלפון.

מדבקת דש אבא של שבת. יש גם עם שם הילד על פי הזמנה

אני שב ומדגיש: מדובר בגנים חילוניים. אם נעקוף לרגע את מוקש ה"הדתה" (הנכדה שלי שואלת את אמה למה היא לא מדליקה נרות בבית), מפריע לי הקיבוע של תפקידי אמא ואבא על פי ההלכה האורתודוקסית. בפורומים באינטרנט נתקלתי בתלונות רבות של הורים שילדיהם חשו אכזבה ובושה אל מול מתנות וכיבוד עשיר שהביאו הורי ילדים אחרים לטקס.

כאשר אני הייתי בגן ובבית הספר היסודי, היו נרות על השולחן ולפעמים אפינו חלות קטנות, אך לא היה שום דבר נוסף בעל צביון דתי. הטקס החל תמיד בשיר בעל הטקסט המורכב ביותר בשירה העברית: היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה. אבל האביזר הפולחני המרכזי היה הקופסה הכחולה של ק.ק.ל. ביום שישי הצטווינו להביא כמה מטבעות ולשלשל אותן לקופסה הקדושה, תוך כדי שירה של השיר "דונם פה ודונם שם" מאת י. פרידמן.

עבורי, השלב החשוב ביותר בטקס קבלת השבת היה חלוקת ספר הקריאה, אותו לקחנו הביתה בתיק הבד הרקום, המיועד לכך. אך לא לפני שהגננת הקריאה את הסיפור הנצחי "שמלת השבת של חנה'לה" מאת י. שוויגר.

כדי להיזכר ב"איך עשו את זה פעם", פניתי לספר "מה אספר לילד" – ספר-עזר לגננת, למורה בכתות א', ב' ולהורים. הספר, בעריכת יהודית גורביץ ושמואל נבון, יצא בחמישה כרכים.

הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1953 ומתוכו הנה הפרק "מסבת קבלת שבת". שימו לב לפנת הקה"ק, למשמעות החילונית של סמלי הנר, התנ"ך והחלה ולהבדל בין גן רגיל לבית ילדים בקיבוץ (נזכרתי בסינור הבד הכחול אותו לבשנו יום יום בגן, אליו היתה מוצמדת ממחטה בסיכת בטחון. וגם בפנס הקסם נזכרתי).

כבכל ספרי הילדים מאותה תקופה, חלק גדול מן השירים והסיפורים לקוחים מחיי הכפר וההתיישבות העובדת. הדגש בשירים המצורפים הוא על השבת כיום מנוחה, יום בו הפועל והאכר נחים מעמלם וגם חיות המשק.

והנה שיר נוסף אותו הרבינו לשיר, אני בטוח שרבים מקוראי הבלוג הוותיקים זוכרים את המנגינה. בגן של הנכד שלי הילדים אינם שרים. הם מאזינים בפאסיביות לשירים הבוקעים מנגן דיסקים או נגן MP3 בקולי קולות. גם המורה לריתמיקה עם האקורדיון נעלמה.

ולסיום: הנה שיר קבלת השבת היפה ביותר בתולדות הזמר העברי. תחילה הביצוע של דפנה ארמוני מתוך אתר יוטיוב ואחר-כך עמוד השיר באתר "זמרשת", בו אפשר ללמוד על תולדות השיר ולבחור ביצועים יפים נוספים.

השיר באתר זמרשת

108 – שליחות לפלסטינה, 1946

לאחר פרסום הרשומה נוספו צילומים שנשמרו בארכיון קיבוץ טירת צבי שם ביקר קרוסמן פעמיים. ראה בהמשך, לאחר תיאור ביקור הועדה בטירת צבי.

בשנת 1946, במשך כמאה ימים, פעלה "הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל" בניסיון להציע פתרון לבעיה היהודית בארץ ישראל, כלומר לסכסוך בין הערבים והתנועה הציונית והעימותים בין היהודים לבין הבריטים בארץ ישראל. הועדה, אשר הוקמה ביוזמתו של ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה, יצאה לשמוע עדויות בארה"ב, באנגליה, במחנה דכאו בגרמניה, במחנות העקורים בווינה, בקהיר, ולבסוף בחודש מארס 1946 הגיעה לארץ ישראל. בועדה היו שנים עשר חברים, ששה אנגלים וששה אמריקאים. בין האנגלים היה ציר פרלמנט צעיר ממפלגת הלייבור, סוציאליסטי בהשקפתו – ריצ'רד קרוסמן .

מקור – ויקיפדיה.

קרוסמן כתב ספר בו הוא מתאר את מסעה של הועדה ואת התרשמותו האישית מכל מה ששמע וראה במהלך אותם מאה ימים דחוסים. הספר – Palestine Mission תורגם לעברית בשם "שליחות ארצישראלית" ויצא לאור בשנת 1947 (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תרגום ש. גילאי).

ספר זה הוא בעיני אוצר בלום, בלום מכיוון שמשום מה נעלם מעיניהם של כותבי העיתים ואינו מופיע כמקור מידע ראשוני ובלתי אמצעי באתרי האינטרנט השונים, העוסקים בועדה ובקרוסמן עצמו. תיאוריו של קרוסמן יפים וחריפי מבע, אך בעיקר כנים ואישיים. הוא הגיע לכאן, על פי עדותו, ללא כל ידע מוקדם, מלבד חיידקי האנטישמיות בהם היה נגוע ככל אנגלי ממשפחה דתית, והספר מתאר את התהליך המחשבתי והרגשי שעבר עד להיותו תומך בעניין הציוני, והגיעו להחלטות המנוגדות לצפיותיו של שולחו א. בווין. הוא אינו חוסך שבטו מכל הצדדים המעורבים בסכסוך – יהודים, ערבים ואנגלים ואינו מתעלם מסבלם של שני העמים. קרוסמן מנסה להבהיר לעצמו את מקורות השנאה ההדדית בין היהודים והערבים, ומדוע האנגלים הם פרו-ערבים. אני בחרתי להציג כאן רק את הקטעים המרתקים בהם הוא מתאר את התרשמותו מן היהודים והערבים בעת סיורה של הועדה ברחבי פלסטינה. מדהים כיצד היהודים מפולגים בדעותיהם וביחסם לערבים בהתאם לשיוכם המפלגתי ובהתאם לזיקתם לדת, כאילו לא השתנה דבר מאז ועד היום, בחלוף שבעים ושלוש שנים. ומדהים לא פחות כיצד האיש החכם הזה מזהה בביקור חטוף את אופיין של הקהילות השונות אותן פגש. כמות הטקסט רבה הפעם, ולמי שאצה לו דרכו אני ממליץ לפחות לקרוא את תיאורי הפגישות בנהריה, קיבוץ משמר העמק וקיבוץ טירת צבי. שלושה קודקודים של משולש ישראלי-יהודי.

בתאריך 6 במארס יצאה הוועדה ברכבת מקהיר בדרכה לירושלים דרך עזה. חברי הועדה שכנו במלון המלך דוד והדיונים התקיימו מעבר לכביש ממול, בבית ימק"א , כפי שניתן לראות בסרטון של נתן אקסלרוד מתוך יומני כרמל. הנה כך מתאר קרוסמן את הגעתו לירושלים, בייחוד מעניין תיאור הדרך לאורך נחל שורק בואכה ירושלים, והמצב במלון המלך דוד: (לדעתי הוא שוגה במקמו את כנסיית הקבר בבית-לחם).

ביקור בביתו של חיים ויצמן "בכפר רחובות". למי שמכיר כיום את בית הנשיא הראשון בתוככי מכון ויצמן, ייראה התיאור להלן מעניין מאוד. ויצמן היה כמעט עיוור לחלוטין באותו זמן, ועצוב לחשוב על כך שהסיבה היתה, ע"פ קרוסמן, קטראקט (בעברית ארכאית – "חרדלית").

סיור בכפרים הערביים בשומרון ובמחנה המעצר בלטרון, שם היו כלואים אסירי המחתרות וההגנה, מעצר מנהלי ללא כתבי אישום, בתוקף תקנות לשעת חירום (מוכר לנו?). ובסיום הרהור פילוסופי על השנאה בין שני העמים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור בשני בתי הספר החקלאיים על שם כדורי, הערבי בטול-כרם והיהודי בגליל התחתון. הנדיב כדורי, יהודי ממוצא עירקי שעשה הון רב, תרם סכום כסף גדול "לממשלת א"י" להקמת בי"ס חקלאי, ושלטון המנדט הבריטי בטענה שהוא ממשלת א"י נטל את הכסף והקים שני בתי ספר, לערבים וליהודים. שניהם עומדים וקיימים עד היום:

משקיפים ממרומי התבור בלווית אחד הנזירים. מקור: הארכיון הציוני
בבית הספר החקלאי כדורי. מקור: הארכיון הציוני.

ביקור בנהריה, מקום מושבם של הייקים, העולים מגרמניה, קהילה שהוציאה מתוכה את שטראוס, זוגלובק, סטף ורטהיימר ואחרים. מענינת השקפת עולמם האנטי מיליטריסטית ויחסם לערבים:

ביקור בקיבוץ משמר העמק ובכפר הערבי השכן, כנראה אבו-שושה (אותו הוא מכנה "כפר מצחין") ובעקבותיו דיון מלא כנות עם שוטרים בריטיים על הסיבה לכך שהם פרו-ערבים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור שני בקיבוץ משמר העמק:

דיוני הוועדה. מקור – הארכיון הציוני.

ביקור מאלף בקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן (את בית שאן קרוסמן מתאר כך: "עיר מלוכלכה, הנראית עגומה עוד יותר מפני שהיא בנויה אבן כחולה-שחורה וטיט. שתינו תה עם שישים נכבדים ערבים במלוא-פארם, ששנאתם ליהודים כבדה יותר משמצאתי בכל מקום אחר. בסביבתם עדיין נמשכת מכירת הקרקעות, ושליש מן האדמה כבר נשמט מידיהם").:

תוספת מפתיעה

לאחר פרסום הרשומה, בעזרתה של נילי בן ארי וראובן אור (שלמד איתי באוניברסיטה לפני כך וכך שנים) מקיבוץ טירת צבי, נשלחו אלי צילומים שנשמרו בארכיון הקיבוץ. מסתבר שקרוסמן ביקר במקום פעמיים. בפעם הראשונה עם הועדה, כפי שתואר לעיל ובפעם השניה, לאחר עשר שנים, בשנת 1956, הפעם הגיע עם רעייתו. מלוויו דוברי האנגלית המוזכרים בספר הם דבורה גרוס ואליהו בלום. הנה כמה מן הצילומים שנשלחו מארכיון קיבוץ טירת צבי. תחילה, מביקור הועדה בשנת 1946: שימו לב לכיתובים מתחת לצילומים. תודה לארכיון טירת צבי!

בחדר האוכל. מאחור על הקיר העקומים (גראפים) שמזכיר קרוסמן.
מחוץ לחדר האוכל. ברקע ה"טירה" הבניין המרכזי שעל גגו ראה קרוסמן את בית התינוקות.
שיחה עם חברי המשק ליד מטע הבננות
מפגש עם חברי המשק בשדרת העצים ליד הקיבוץ.

בשלוש התמונות הבאות, קרוסמן ועמיתו מבקרים בבית הפעוטות על גג ה"טירה"

המזוקן: יהושע ברוכי
שני משמאל אליהו בלום ומשמאלו דבורה גרוס 1946

הצילומים הבאים הם מביקורו השני של קרוסמן (ורעייתו) בטירת צבי, 1956.

במרכז: דבורה גרוס, ששימשה כמתורגמנית בביקור הראשון.
קרוסמן ודבורה גרוס. 1956

דבר העורך – הרחבה ומידע נוסף למתעניינים

הוועדה הוקמה ביוזמתו של בווין, שר החוץ הבריטי, בעקבות ביקורת בינלאומית על שילוחן של כמה אניות מעפילים עם פליטי השואה בחזרה לאירופה. בווין קיווה שהחקירה תראה שמרבית היהודים בעולם אינם מעוניינים לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולעלות לא"י ושיהודי אירופה, שארית הפליטה, ישוקמו ויתערו מחדש באירופה. בווין קיווה להוכיח שהיהודים הם קבוצה דתית ולא לאום ולכן אינם זכאים לבית לאומי (בניגוד להצהרת בלפור). לכן אף בחר כנציגו את קרוסמן, שנחשב איש אמונו. אך קרוסמן איכזב אותו כאשר הגיע למסקנות הפוכות, תמך בענין הציוני ובתוכנית החלוקה. הועדה המליצה לבטל את הספר הלבן, כלומר לבטל את האיסור על מכירת קרקעות, ולנפק 100,000 סרטיפיקטים לעליית יהודים לארץ ישראל. כאמור, קרוסמן הבין שאין פיתרון שיעשה צדק עם כל הצדדים, וחתר להקטין את העוול לכל אחד מן הצדדים. את מדיניות האמריקאים במזרח התיכון הוא כינה "פוליטיקה של נפט". בפני הנציגים הערבים שהעידו בפני הוועדה הוא הטיח את תמיכת המופתי בנאצים וגרם לסערה. הערבים הכחישו וקרוסמן הראה להם תצלומים. קטע זה הושמט מפרוטוקול הדיונים. את היחסים בין הסוכנות היהודית ופקידי הממשל המנדאטורי הוא מתאר כך: "הסוכנות היהודית מנהלת את ענייני הציבור היהודי, לשבט או לחסד, במידה ניכרת של זלזול בפקידי ממשלה אלה. זוהי באמת מדינה בתוך מדינה, עם תקציב משלה, עם קאבינט וצבא סודיים, ובייחוד עם שירות אינטליג'נס מיוחד. זהו האירגון היעיל, הדינאמי והחסון ביותר, שראיתי מימי, ואינו חושש מפנינו הרבה. זוהי כעין מדינה סוציאליסטית, שהוקמה לפני חטמה של האדמיניסטרציה הבריטית, למרות חבר הפקידים הבריטי, שהיא בזה לו, והמשפיל אותה בהתמדה. לבריטים יש סמכות אבטוקראטית גמורה, ואף על פי כן אינם יכולים להתמודד עם היהודים, מפני שבאינטיליגנציה הם נופלים מהם לאין שיעור, ואין להם מדיניות משלהם. חולשה עם כל עיטוריה של סמכות מכאן – חוזק בלי שום אחריות מכאן. ושני הצדדים שונאים זה לזה שנאת נפש." ועוד הוא אומר על היהודים "בהגיעם למעמד של אומה, נעשו לאומנים […] יום יום ראיתי בארץ ישראל עדויות לעוורונם של יהודים לבעיה הערבית. […] אף שיהודי ארץ-ישראל, כל אחד בפני עצמו, היו שכנים טובים לערבים והביאו להם תועלת, הרי מבחינה פוליטית היו יהירים ומחוסרי-טאקט, ובלי יכולת להבין את נקודת-ההשקפה של הערבים.

קרוסמן אינו מסתיר את התרשמותו מבן-גוריון, אותו פגש בביתו קורא את כתבי אפלטון ביוונית. כאשר נפרדו אמר לו בן-גוריון: "אל תזלזלו בתבונתנו. אנו בקיאים בבעיה זו יותר מכם, ואיש לא יוכל לאחז את עינינו בנוסחה או בדיבורים נאים. החליטו כך או כך, וזכרו שבין כך וכך נילחם את מערכת דנקרק שלנו. לאחר פגישה זו עזבה הוועדה את ארץ ישראל בתאריך 28 מארס 1946, כלומר שהתה כאן 22 יום.

קרוסמן התפרסם כאשר ערך את האנתולוגיה "האל שהכזיב" בשנת 1950, בה כותבים ששה סופרים מפורסמים על אכזבתם מן הקומוניזם ומשלטון סטאלין, בהשפעת פרסום הספר "1984" שנה קודם לכן.

קרוסמן (מימין) בפתחו של בית ימק"א. מקור – הארכיון הציוני.

107 – הכנסת הראשונה – כך זה התחיל

בעוד אנו מתכוננים לבחירות שיכוננו את הכנסת העשרים ושתיים, כדאי להיזכר בכנסת הראשונה ולהרהר בשינויים שחלו  בעם היושב בציון ובשליטיו. על הכנסת הראשונה אפשר ללמוד מספרו של אשר צידון, שהיה סגן מזכיר הכנסת – "הכנסת" (הוצאת אמיר, תש"י). מן הקריאה עולה הרצון ליצור מוסד פרלמנטארי ממלכתי וחגיגי לצד תמימות וראשוניות, אותן כבר איבדנו.

הכנסת הראשונה שכנה באופן זמני (פברואר עד דצמבר 1949  ) בתל אביב, בקצה רחוב אלנבי ורציף הרברט סמואל. לצורך כך הופקעו שני בניינים: קולנוע "קסם" ומלון "סן רמו", אשר שופצו ועברו שינויים שהתאימו אותם להיות אולם המליאה (הקולנוע) ובניין המשרדים (בית המלון). בעיות חנייה לא היו, משום שלרשות הכנסת עמדו רק שלוש מכוניות וחברי הכנסת קיבלו תעודה המקנה להם נסיעות חינם בכל קווי הרכבת והאוטובוסים. (האם אתם זוכרים את מדי השוטרים עם השרוולים הלבנים? ראו בתמונה למטה):

(במשפט האחרון בטקסט למעלה מדובר על הצהרת בלפור).

קורטוב של היסטוריה – באפריל 1948 הוקמה מועצת העם בת 37 חברים ומנהלת העם בת 13 חברים. מועצת העם התכנסה לארבע ישיבות בלבד, שתיים מהן לשם הכרזת המדינה. ביום הכרזת המדינה ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה מועצת העם למועצת-המדינה הזמנית ומנהלת העם לממשלה הזמנית. המועצה התכנסה לארבעים ישיבות והניחה את היסודות לסדרי השלטון והמשפט בישראל. בישיבה העשרים וארבע אושר דגל ישראל ובישיבה הארבעים, האחרונה (10 בפברואר 1949), אושר סמל מדינת ישראל.

מועצת המדינה לא נבחרה באופן דמוקרטי ולכן היה צורך לקיים בחירות ולהקים את האסיפה המכוננת, המוכרת בשם כנסת. לצורך כך נערך ב-8 בנובמבר 1948 מיפקד ורישום כללי של תושבי המדינה. כל תושבי המדינה הוכנסו לעוצר-בית ושהו בדירותיהם עד חצות הליל. כל מתפקד קיבל תלוש שהומר אחר כך בתעודת זהות שרק באמצעותה היה אפשר להשתתף בבחירות. המיפקד העלה שבארץ ישראל היו 713,000 יהודים ו-69,000 ערבים. זכות הבחירה נשללה מחולי רוח ומאסירים בכלא. הבחירות, שאורגנו למופת ע"י שר הפנים מר יצחק גרינבוים, נערכו ביום 25 בינואר 1949, בעוד המלחמה עדיין בעיצומה. אחוז ההצבעה עמד על 86.8 אחוז. בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949 בשעה 4 אחה"צ בדיוק), התכנסה האסיפה המכוננת בבניין הסוכנות בירושלים. פרופ. חיים ויצמן הכה בפטיש והודיע על פתיחת האסיפה המכוננת. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר השכם, הגיעה משלחת של 15 חברי כנסת והיו"ר מר יוסף שפרינצק בראשם לביתו של חיים ויצמן ברחובות והודיעה לו על היבחרו לנשיא המדינה. הנשיא יצא מייד לטקס ההשבעה בירושלים, כשלאורך כל הדרך מרחובות עמדו המונים נלהבים ומחאו כפיים. נשיא המדינה הטיל על דוד בן גוריון את התפקיד להרכיב ממשלה קבועה, וזו הוצגה ב-8 במרץ 1949. וכך הגענו עד הלום.

כאמור, מקום מושבה הראשון של הכנסת היה בתל אביב ורק בדצמבר 1949 שבה לירושלים. זאת באופן הצהרתי לאחר שהאו"ם דן במעמדה של ירושלים ובמעמד המקומות הקדושים והחליט על בינאום ירושלים. מחבר הספר מספר בהתלהבות על נפלאות המיקרופון שהוצב לטובת הנואמים, אך יש לו חיים וקאפריזות משלו, על הפטיש של יושב הראש, על תלונות המזכירות והקצרניות שבאולם המליאה שורר קור רב.על פניות הציבור (השכנים עושים רעש, שני קשישים מבקשים להכנס לבית זקנים, המכס גבה מס גבוה מידי על חבילה מהקרובים בחו"ל). הכנסת הראשונה עסקה בעניינים כבדי משקל משום שהיה צורך להקים מדינה יש מאין. היה צורך לתת תוקף חוקי לצ.ה.ל, להקים את בית המשפט העליון ואת כל שאר מוסדות השלטון. אך אני בחרתי להציג כמה פכים על אופייה של הכנסת הראשונה, המעידים על החברה הישראלית בעת קום המדינה ועל נבחרי העם. ומה חשוב יותר מן המזנון?

וכעת נתוודע למשכורתם של חברי הכנסת הראשונה ו"לתנאים הסוציאליים" שלהם (כולל נסיעה בחינם בכל קווי האוטובוס והרכבת). קראו בעיון:

נושא משעשע אך כאוב בעיני חברי הכנסת היה נהייתם של ילדי תל אביב לקבל אוטוגראפים של נבחרי העם. הותרתי בהמשך לאותה פיסקה גם שני נושאים חשובים בתולדות הכנסת:

ואי אפשר שלא לסיים בתקציב השנתי של הכנסת הראשונה. שימו לב שמספר עובדי המנהלה (87) קטן ממספר חברי הכנסת (120). לשם השוואה – תקציב הכנסת לשנת 2019 הוא 795 מליון ש"ח.

106 – הלל לסורגות

מה מתאים יותר בימים חמים ומהבילים אלו של ראשית אוגוסט מאשר להרהר על סריגת סוודרים? אך יש לזכור, שעל מנת שהסוודר יהיה מוכן בראשית החורף, יש לסרוג אותו במהלך חודשי הקיץ. וכך אמנם זכורות לי המדידות האינסופיות של הסוודרים שסרגה אימא שלי במיומנות רבה, במהלך כל קיץ, כשאני דוחק בה להזדרז ולסיים כבר ולהפטר ממגע הצמר החם שלא בעיתו. (על כך בהמשך).

מצאתי קטע נחמד של הסופר מרדכי אמיתי, בספרו "אנשי יחד" (הוצאת על המשמר, 1957), שעיקרו רשימות מהווי הקיבוץ, אצולת קיבוצי העמק בכלל, וקיבוץ שריד בו חי כל חייו בפרט – הלל לסורגות.

חזיון הנשים הסורגות בשעת אסיפת הקיבוץ ומרימות ידן בעד או נגד החלטה זו או אחרת העולה לדיון בשיחת המשק, הפך בזמנו למשל ולשנינה ונשק בידם של אלו שניסו לנגח את שיטת קבלת ההחלטות הדמוקרטית בקיבוץ. מחשבה מעמיקה יותר מעלה חשד ליחס מזלזל בחלוקת הקשב של נשים, ובכושרן לקבל החלטות על גורל הפלחה והמשק. לפיכך מעניין לקרוא מה חושב על כך מישהו "מבפנים".

מרדכי אמיתי היה העורך הראשון של עיתון הילדים "משמר לילדים" וחיבר את "הגדת הקיבוצים" – הגדת פסח בצביון חילוני של הקיבוץ הארצי – קיבוצי השומר הצעיר. אני אוהב את סגנונו הציני ואת העברית המעוטרת במובאות מן המקורות. הוא כתב ספרים רבים והיה מתרגם מחונן מאידיש. וכאן המקום להזכיר שאני סובר שבשנותיו הראשונות, היה הקיבוץ המקום בעל המספר הגבוה ביותר בעולם, של אינטלקטואלים למ"ר.

הנה הרשימה – הלל לסורגות

דבר העורך

הרשימה של מרדכי אמיתי גורמת לי במילותיו "להתמוגג בזיכרונות מנבכי ילדותי".

בילדותי זה נראה לי טבעי ומובן מאליו, אך כיום אני חושב בתימהון כיצד אימא שלי, ובטח כל האימהות של פעם, היו מנצלות כל רגע של "פנאי", לאחר יום ארוך של עבודה, בישולים, כביסה וניקיון, להטליא ולתפור ולרקום ובעיקר לסרוג. זה לא היה תחביב של מלאכת-יד להפגת השעמום, ולא קבוצת סריגה בפייסבוק. זו היתה עוד דרך לחסוך בהוצאות משק הבית. אימא שלי היתה סרגנית מעולה, ותקתוק המסרגות היה חלק בלתי נפרד מפס הקול של ילדותי.  בכל ערב, לאחר שהסתיימה ההאזנה לתסכיתי המתח ברדיו (פול טמפל למשל ) היתה אימא ממשיכה עד אישון לילה להוריד עיניים ולהעלות עיניים ומתחת ידה יצאו סוודרים נהדרים לכל בני המשפחה. סוודרים ליום יום, עבים ומחממים, סוודרים לשבת ויום טוב, עדינים ומעוטרים בדוגמאות צבעוניות, עם צמות או בלעדיהן, עם צווארון עגול, או צווארון וי, או צווארון גולף. ואל יקל הדבר בעיניכם. תהליך סריגת הסוודר היה מתחיל בהליכה לחנות הצמר, בחירת הצמר (עובי החוטים, צבעם) ומסרגות (שבספרים הישנים נקראות צינוריות) בהתאם לעובי הסוודר הרצוי, ובהזדמנות מציצים בעיתוני בורדה ומחפשים דוגמאות ועיצובים חדשים. בבית מגלגלים מחדש את חבילות הצמר לכדורים שמהם החוט משתחרר בקלות, ומתחילים את המדידות המייגעות (רוחב הכתפיים, היקף הצוואר והמותניים, מוטת הזרועות, והאורך הכללי שעליו יש וויכוחים אין-ספור). את המידות בסנטימטר צריך להמיר למספר "עיניים" ואז אפשר להתחיל לשקשק במסרגות בקצב מדהים, מבלי שתיפול אפילו עין אחת. היום בו נתפרים כל חלקי הסוודר זה לזה והוא גמור ומושלם, הוא יום חג לאימא ויום של בכי ונהי לבעליו, כי הסוודר צריך להיות כמובן גדול יותר ממידותיו העכשוויות, כדי שיתאים גם בעוד שנה ושנתיים לילד הצומח וגדל, וצריך לקפל את עודפי השרוולים הארוכים, פעם ופעמיים. אך את הנעשה אין להשיב, ונותרת רק התקווה שיתכווץ בכביסה.

אחר כך הופיעו הסריגים בחנויות של פולגת, ואימא שלי היתה ממששת את האריג התעשייתי בין שתי אצבעותיה ומבט של בוז בעיניה.

105 – ביאליק והחתולים

בתאריך כ"א תמוז תרצ"ד (1934) – השנה חל תאריך זה ב- 24.7 – נפטר חיים נחמן ביאליק בווינה, לאחר ניתוח להוצאת אבנים מכליותיו, שהסתבך. לציון מועד זה, חיפשתי בספרים הרבים הקשורים לביאליק שבביתי, ומצאתי קטע הקרוב לליבי. אך בטרם אציג את הקטע, שעניינו חתולים, אזכיר את ספרו של אביגדור המאירי, (שאף הוא ראוי וזכאי לרשומה המוקדשת אך ורק לו), "ביאליק על-אתר" (הוצאת ניב, 1962).

אביגדור המאירי השתייך לחבורת הסופרים והמשוררים שהסתופפה בצילו של ביאליק באודסה, ובשנים הספורות בהן חי ביאליק בתל אביב (שש שנים בלבד בין 1924 ל-1934 למקוטעין), ובספר זה הוא מצטט שיחות עם ביאליק בנושאים שונים, מבליט את ההומור של ביאליק, את שנינות לשונו החדה ואת כושר האלתור שלו (מכאן שמו של הספר) ואף את תכונותיו הפחות יפות, אותן הוא מכנה "כתמי שמש" (כגון התפרצויות זעם, רגישות יתר לביקורת על יצירתו, יחסו השלילי לבן-יהודה, שלונסקי, אצ"ג, פוגל, טשרניחובקי ואחרים).  הנה כמה דוגמאות:

התנגדותו של ביאליק לחידושי הלשון של אליעזר בן-יהודה ידועה ומוכרת. הנה מה שהוא אומר עליו:

"עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה אכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית. והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו"

קטע מעניין דן ב"דעת-הקהל" – דעת-ההמון (מה שהיינו מכנים כיום רייטינג) שהחלה עם הופעת הקולנוע, ויחס ההערצה לאמנים ולסופרים (מה שהיינו מכנים היום סלבריטאים):

"[…] אילי-הכסף משקיעים הון-תועפות במשחקים, באמני הבימוי, בציירים, בסופרים ובמוזיקאים, וכמובן ברקלאמה, וההמון הנתפס לכל המטעמים הנהדרים הללו, נוהר אל השוקת הטעים – ומחזיר לאילי-ההון בפרוטוטיו האחרונות את המיחיונים שהשקיעו ושהכניסו להם מיליונים נוספים, וחוזר חלילה. אלא מה? אילי ההון והרקלאמה נזהרים כל הזמן, לא ללכת נגד הזרם חלילה, אלא מתבוננים ואורבים לטעמו הזול והנקלה של "העם הפשוט", ולא להאכילו חס ושלום שום דבר שאינו לפי יצרו הקלוקל, ולא רק קלוקל, אלא גם יצרו הרע בפירוש, כגון תזנות ומעשי רצח. ולאט-לאט הולך ומתפתח פולחן גוף האשה ההופך לעיקר במקום הכשרון. […] ובכן, האופנה, הסנוביזם המטומטם, שאין לפניו לא ערך, לא תוכן ולא צורה, אלא אך ורק השם, שמו של "הרבי", שחסידיו רוקדים סביבו, מובן, בלי קדושה, בלי אכסטאזה, בלי לב ובלי נפש – בקיצור: פולחן הקולנוע עם הסטאר שלו ועם "דעת-הקהל" שלו, שלגמרי לא יהיה חשוב, מה הוא כותב ואיך הוא כותב – מין גריטה גארבו ספרותי – אומר סמיאטיצקי, – בהחלט! בהוליבוד יש לי ידיד נעורים, צייר-דיקוראציות וקאריקאטוריסט, האררי מאיור, הוא כותב לי: גריטה גארבו כבר הוציאה יותר מחצי מיליון דולר על רקלאמה, האומרת עליה, כמה שהיא שונאת את הרקלאמה! והיא מצליחה. הרי לכם סך-הכול דעת הקהל במאה העשרים כמות שהיא היום וכפי שהיא הולכת ומתפתחת עד לידי כך, שההמון יהיה לשופט עליון בכל שטחי הספרות והאמנות והרוח בכלל. והאם לא בימינו ולעינינו נוצר המושג "בסט סלר" שהוא הקובע את ערכו האסתיטי של הספר? […] אם תזכה פעם לטעום את טעם הערצת הקהל בעליל, במפורש – אמר אחד המשוחחים – אולי תנעם לך בכל-זאת "דעת הקהל". ביאליק אמר בערמימות:   אדרבא, כשהקהל יפרוץ במחיאות כפיים לשיריך, תקום-נא ותצעק: אידיאוטים, מטומטמים, עמי-ארצים! אני לא משורר, אלא חרזן קלוקל!   ומיד – אמנם… אליבא דאמת מסתתרת בכל ההלכה שלך איזו אמת… אך איך להפריך את דבריך? הלא אני ברור לי שהצדק אתי, אבל איך להוכיח לך זאת?… אולי תעזור לי להוכיח לך שאינך צודק?"

כך מתאר ביאליק, בסגנונו המיוחד, את עורכו של שבועון אחד, שאין הוא נוקב בשמו:

"ואגב נזכרתי בעורך-שבועון אחד, הממומם בשני מומים: אינו מדפיס שירים, ז"א ערל-אוזן, סריס לשירה; ומטיף בתמידות נגד העישון (*), ז"א תתרן, סריס לקטורת. ויש לו עוד ריעותא אחת: כשהוא מטיף נגד העישון, אינו שוכח גם את מצוות שמירת-שבת, ובכלל מתמוגג ל"רומנטיקה שבדתיות", כשם שמתיימר להיות מבין גדול בשיר. ואם נוסיף לכך,  שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין ואוכל סרטנים במיץ-נמלים ובולע חלזונות ברוטב-זבובים ומתלקק בכרעי-צפרדעים א-לה-בחילה…   מניין אתה יודע את כל אלה? – שאל דרויאנוב.  – מפי ליכטנשטיין סוכן מכוניות-סיטרויין, שהתרגז על הרומנטיקן הדתי הזה שראה אותו בפאריס במסעדת-נבלות נהנה מעולם-הזה."

(*) ביאליק חיבב מאוד את העישון, וידועה הגדרתו לסיגריה: "בצד אחד אש, בצד השני טיפש, ובאמצע עשב יבש"

ונקנח במובאה המרמזת על היריבות בין ביאליק וטשרניחובסקי:

"סיפר לי הספר, שאמר לו לביאליק, שהבלורית הכבייכולית שלו הולכת ופוחתת (*), ודרך אגב שאלו, מדוע צ'רניחובסקי יש לו בלורית משוררית כזאת? –  ענה לו ביאליק:  משברא הקב"ה את מין-האדם, הכריז המלאך מטטרון: מי מכם רוצה להיות משורר? היו אחדים טיפשים לא עלינו שטענו: אני!  שוב שאל המלאך: מי רוצה לוותר על הבלורית? כי הברירה בידכם, משורר, או בלורית!"

(*) וראו תמונה מצורפת למטה.

ספר דומה, בו מתואר ביאליק בחיי החולין שלו, מאותה תקופה ממש, מתואר ומצוטט בהרחבה ברשומה מספר 89 בבלוג זה, שהקישור הישיר אליה כאן . הספר הוא "ביאליק יום יום מאת הצייר חיים גליקסברג משנת 1945. לחצו על התגית "ביאליק" ברשימת התגיות בצד השמאלי של המסך, ותמצאו רשומות נוספות על ביאליק ועל האבל וההספדים ביום פטירתו.

וכעת לקטע המקנה לרשומה זו את שמה, אודות ביאליק והחתולים. קטע זה מצוי בכרך החמישי משנת 1940בסדרת הכרכים אשר יצאו לאור אחת לשנה "כנסת – דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק" על ידי מוסד ביאליק.

בכרך זה מופיעים קטעי הזיכרונות האוטוביוגרפיים הראשונים שכתב ביאליק על ילדותו, מעיזבונו של ביאליק, טיוטות לא מושלמות שלא הגיעו לדפוס. הנה מתוך הקטע הנקרא בעליית הגג:

ואגב – לביאליק ולאשתו מאניה, היה בתל אביב כלבלב קטן בשם קאפי.