153 – אוטו ורבורג – בוטניקה שמושית וציונות מעשית

מאת: אורי רוזנברג

זהו מאמר נוסף בסדרה על חלוצי הבוטניקה בישראל. מבין חלוצי הבוטניקה שמקומם בהיכל התהילה של אנשי המדע והמעש בארץ ישראל, לאוטו ורבורג שמור כסא ביציע המכובדים.

כאשר החל תהליך יישובה מחדש של ארץ ישראל, בתחילת המאה הקודמת, ובייחוד כאשר החל תהליך ה"אקדמיזציה" ובניית הממסד המדעי-אקדמי, עם פתיחת שעריה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), למדע הבוטניקה נודעה חשיבות רבה יותר מאשר כל דיסציפלינה מדעית אחרת. מה שהתחיל כגילוי מחודש של צמחיית המולדת העתיקה / מתחדשת וניסיון לזהות את הצמחים המוזכרים בתנ"ך ובמקורות, המשיך כבסיס הידע לפיתוח החקלאות כאמצעי כלכלי ראשון במעלה, אך גם ככלי ל"הפרחת השממה" ו"גאולת הקרקע". כך הפכה הבוטניקה לשילוב של טבע, פוליטיקה ומדע בשירותה של הציונות, עד שיש המכנים אותה בדיעבד "בוטניקה ציונית", או "ציונות בוטנית". מי שמגלם באישיותו ובמפעלותיו יותר מכל את השילוב הזה, הוא פרופסור אוטו ורבורג, שהיה גם בוטנאי בעל שם עולמי וגם מנהיג ציוני.

אוטו ורבורג 1911

אנשי המפתח שעשו כאן נפלאות בחקלאות ובייעור בראשית הדרך היו ברובם חסרי השכלה אקדמית רשמית. כזה היה אפילו יוסף ויץ, "אבי היערות". אנשי הטבע המובהקים שגילו ותיעדו את צמחי הבר בארץ ישראל, או טיפחו את צמחי התרבות, כמו נח נפתולסקי, ברוך צ'יז'יק ורבים אחרים, היו אוטודידקטים. אהרון אהרונסון, עקיבא אטינגר ויצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני) למדו אגרונומיה בטרם עלו לארץ ישראל, אך לא היו בוטנאים. מי שרצה לקבל תואר אגרונום נסע לטולוז או לנאנסי בצרפת. כך עשו גם הסופר שלמה צמח, המשורר נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. פרופסור אוטו ורבורג לא התהלך בעמקיה ושדותיה של ארץ ישראל כדי לגלות את צפונות צמחיה, לא טיפס על הריה כשמכבש צמחים על גבו, ולא שיקע רגליו בביצותיה. הוא אפילו לא "עשה עלייה" לארץ ישראל וניהל הכל ממקום מושבו בברלין. אך היה זה הוא שיזם, תמך, ארגן ומימן את ראשיתו של תהליך המיסוד המדעי של חקר הטבע, הבוטניקה והחקלאות, בחוות חקלאיות, בתחנות ניסיונות ובאוניברסיטה. 

בשנת 2006, לרגל מלאת למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים 81 שנים, נערכה מצגת נאה, בה נסקרו תולדות המחלקה ומוריה. אוטו ורבורג, שלמעשה לא היה מרצה או חוקר במחלקה לבוטניקה, מתואר כ"שורש" שממנו צמח העץ המדמה את המחלקה לדורותיה. אלכסנדר איג, המכונה "אבי הבוטניקה" בישראל, מדומה לגזע, מיכאל זהרי ונעמי פיינברון הם הענפים הראשיים, מהם הסתעפו בהמשך כל השאר. אוטו ורבורג הוא זה שדאג להעסקתם של השלושה באוניברסיטה, וכפי שיתואר בהמשך, במקרה של איג בדרך מקורית ויצירתית מאוד. הרעיון מודגם באיור שנעשה כנראה על-ידי פרופ. אברהם פאהן.

הזכויות שמורות למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים

כאשר אני קורא על ורבורג, שהגיע לשדה תמיד בחליפה ומגבעת, מצטייר אדם צנוע וישר, שהיה נכון לעזור לכל אחד, אדם שהאירועים ההיסטוריים בתקופת חייו אפשרו לו ללכת בגדולות, אך גם הביאו לבסוף לגורלו הטראגי.

קורות חייו ותרומתו המדעית

אוטו ורבורג נולד בשנת 1859, בהמבורג, גרמניה, למשפחה עשירה מאוד, שהיתה חסרה כל זיקה ליהדות. רבים מבני המשפחה עזבו את היהדות והתנצרו. ורבורג למד בגימנסיה "יוהנאום" הוותיקה והיוקרתית ביותר בהמבורג, שם לומדים התלמידים לימודים קלאסיים בלטינית ויוונית עתיקה. לאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטאות של בון, ברלין, המבורג ושטרסבורג, כאשר תחום ההתמחות הראשי שלו היה בוטניקה. את עבודת הדוקטוראט עשה בהנחייתו של הבוטנאי הגאון דה-בארי, אבי המיקולוגיה (חקר הפטריות) והפיטופתולוגיה (מחלות צמחים).

אוטו ורבורג בצילום משפחתי

היה זה עידן הגילויים ומסעות המחקר של דרווין (1832-6) ושל וולאס (1854/62), שפיתחו, באופן בלתי תלוי מבלי לדעת האחד על השני, את תורת האבולוציה ומוצא המינים, שטלטלה ושינתה את כל מדעי הביולוגיה. ורבורג הושפע מאוד מהתפתחויות אלו, והחליט לחקור את תפוצת מיני הצמחים באזור אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט (האיים המלאיים, גויניאה החדשה), ולאשש את תיאוריית "קו וולאס". על מנת להעמיק את היכרותו עם צמחי הארצות הטרופיות שהה ורבורג במשך חצי שנה בעשביות של ברלין ולונדון (Kew) ומשם המשיך ויצא בסתיו 1885 להודו ולצילון אל יערות-העד. שנה שלמה השתלם במעבדה הבוטנית שיסדו ההולנדים ביאוה, ומשם המשיך דרך בנגקוק, סין, קוריאה, יפן, פורמוזה, פיליפינים וגויניאה החדשה אל מזרח אוסטרליה. מסע זה ארך ארבע שנים, בהן טיפס ורבורג על הרים גבוהים וסייר ביערות קדומים וסבוכים בהם עדיין לא דרכה רגל אדם, בתנאים קשים מאוד, ואסף אלפי צמחים (בגויניאה החדשה בלבד אסף 753 צמחים מהם 153 התגלו כמינים חדשים למדע). בשנת 1891 פרסם ורבורג את המאמר המקיף הראשון על מסע המחקר שלו (225 עמודים) ובו ממצאים פיטוגיאוגרפיים חדשניים, שעמדו בסתירה עם התיאוריה של וולאס אודות תפוצתם של הצמחים באיים הטרופיים המשתרעים כקשת בין אוסטרליה וקוריאה. בדברים שנשא ביום השלושים לפטירתו של ורבורג, אמר עליו אלכסנדר איג "דרכו הבוטנית של ורבורג היא דרך ,גויית" טהורה, דרך של חוקרים הנוסעים לארצות רחוקות, דרך של הסתכלות ושל למוד בלתי אמצעיים בטבע". כלומר, בניגוד לבוטנאים יהודים אחרים בתקופתו, שידיעותיהם באו להם רק מישיבה בספרייה ובעשבייה. יש המשווים את מסעו של ורבורג למסעו המכונן של דרווין באניה "ביגל".

בשנת 1897 פרסם ורבורג את ספרו הראשון "אגוז המוסקט, דברי ימיו, גידולו ותפוצתו" – מונוגרפיה מעמיקה, בת 628 עמודים על קבוצת צמחי אגוז המוסקט – ממשפחת צמחי המיריסטיקה, צמח תבלין חשוב מאוד שעמד במרכזם של מאבקים עקובים מדם על הסחר בתבלינים. השכלתו הרחבה של ורבורג עזרה לו להקיף את הבעיות הבוטניות, חקלאיות, מסחריות והיסטוריות של גידול חשוב זה. הנה הכריכה וכמה עמודים מספר זה:

בספר שני, בן 680 עמודים, תיאר ורבורג את כל מיני המיריסטיקה ותפוצתם בעולם, בהתבסס על מסעותיו בארצות הטרופיות. עד למחקרו של ורבורג היו ידועים רק שלשה סוגים במשפחה זו, אחת הקשות והבלתי נחקרות ביותר בזמן ההוא,  והוא גילה עוד 11 סוגים ובהם מאה מינים חדשים. עבודות מונומנטאליות אלו הקנו לורבורג הכרה עולמית כמומחה לבוטניקה שימושית ולחקלאות של הארצות הטרופיות.

בשדה תמיד בחליפה ומגבעת

באותה תקופה מתחילה התפשטות קולוניאלית של גרמניה והשתלטות על מושבות בארצות הטרופיות באפריקה והאוקיינוס השקט, וכאשר נוסדה החברה הקולוניאלית הגרמנית, היה ורבורג מן הפעילים בה, חבר הועד לכלכלה קולוניאלית ועורך כתב העת "הנוטע הטרופי" תפקיד אותו מילא לבדו במשך 25 שנים, בהן גם פרסם בו 250 מאמרים. כתב עת זה, שפרסם גם ספרים (ורבורג עצמו כתב ספר על גידול הקאוצ'וק, עץ הגומי, 1899), הפך למקור המידע המדעי העיקרי לחקלאות הארצות הטרופיות. הנה דפים מכתב העת "הנוטע הטרופי", 1897:

הנה דוגמה לספר שפרסם הועד לכלכלה קולוניאלית – דוח משלחת סקר לנהר הזמבזי. ורבורג הוא המחבר (1903).

בתקופה זו (1901 ואילך) הבין ורבורג שכיהודי לא יוכל להתקבל כפרופסור מן המניין לבוטניקה ולהתקדם באקדמיה, והשקיע את מרצו והונו בהקמת חברות מטעים של גידולים טרופיים בקולוניות הגרמניות (קפה, קקאו, קוקוס, בננות, דקל השמן, גומי). במקביל המשיך בפעילותו המדעית ובין השנים 1913 – 1922 מוציא ורבורג לאור את שלושת הכרכים של עבודתו המפורסמת ביותר "עולם הצמחים", כ-1700 עמודים עתירי ציורים וטבלאות, הכוללים מידע על הסיסטמטיקה, הגיאוגרפיה והחשיבות הכלכלית של צמחי העולם, ספר שלא היה כדוגמתו בספרות הבוטנית. הנה שני עמודים מן הספר, 1913:

ורבורג כמנהיג ציוני וכמקדם ההתישבות בארץ ישראל

ורבורג גדל במשפחה עשירה מאוד ומתבוללת והיה רחוק מכל זיקה ליהדות ולציונות. הוא התוודע לתנועה הציונית בתיווכו של חותנו, גוסטף כהן, שהפגיש אותו עם הרצל, ולאחר שפגש בעת סיור בתורכיה (לשם נסע כדי ללמוד על גידול הכותנה) במושבות חקלאיות כושלות של יהודים מרומניה, שגורלם נגע לליבו והוא תרם להם מכספו. הרצל ביקש ממנו עזרה בייעוץ מדעי עבור ספרו "אלטנוילנד" וגם בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. לפיכך הסכים להצטרף בקונגרס השישי (1903) ל"וועדה לחקר ארץ ישראל" (עם פרנץ אופנהיימר וזליג סוסקין). לאחר פטירתו של הרצל (1904) התמנה דוד וולפסון ליו"ר ההסתדרות הציונית וורבורג לסגנו. בתקופתו של הרצל התנועה הציונית דגלה ב"ציונות מדינית" ואילו ורבורג הטה את מרכז הכובד והתקציבים ל"ציונות מעשית". הוא הפך את הוועדה לחקר א"י לגוף ביצועי מתוקצב. הוא יזם ופעל להקמת "המשרד הארצישראלי", בראשו עמדו ארתור רופין ויעקב טהון, שפעל לפיתוח הכלכלה, התעשייה והחקלאות בא"י; ולהקמת חברת "הכשרת היישוב" שרכשה קרקעות רבות בארץ ישראל (העסיקה לשם כך את יהושע חנקין) ומיזמים רבים אחרים. הוא פעל גם לקידום תחומי החינוך, התרבות והאמנות. היה ממייסדי "בצלאל" ומינה את בוריס שץ למנהלו הראשון, ייסד את הגימנסיה העברית בירושלים, פעל להעברת ספריהם של היהודים שהיגרו מגרמניה בשנות השלושים, אל הספרייה הלאומית בירושלים. ורבורג ביקר בישראל מעת לעת לתקופות קצרות ושהה באופן קבע בברלין, משם ניהל את הפעילות הענפה בארץ ישראל, באמצעות אנשים כמו אוסישקין, רופין וראשי קק"ל, ולכן לא נקשר שמו לרבים מן הגופים שהקים וניהל מרחוק. בעיתות מצוקה תקציבית השקיע ורבורג מכספו הפרטי, למשל לתשלום משכורותיהם של רופין וטהון. הוא רכש בכספו אדמות חקלאיות עבור חוות כנרת ודגניה א'. אוטו ורבורג שימש כנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1911 – 1921. בביוגרפיות רבות של אנשי ציבור ואקדמיה משנים אלה, אני מוצא שנעזרו בהמלצתו של ורבורג וקשריו בעולם המדע, או בעצותיו הטובות, בנקודת הפתיחה של הקריירה שלהם.

ורבורג (שני מימין) ולימינו נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי

פעילותו בקידום חקר החקלאות והבוטניקה בארץ ישראל

בשנת 1921 הוקם ביוזמתו של אוטו ורבורג "מכון לחקלאות ולמדע הטבע" בחוות בן שמן. כעבור שנה עבר המכון לתל אביב (בסמוך לגמנסיה הרצליה) וחוות בן שמן, בניהולו של יצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני), נותרה כתחנת ניסיון חקלאי.

יצחק וילקנסקי (וולקני) בחוות בן-שמן מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ורבורג שימש כמנהל הכללי (מברלין) של המכון, והזמין את אלכסנדר איג עם אוסף העשבייה שהקים עם שותפו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי להצטרף למחלקה לבוטניקה. (בשנת 1932 עבר המכון לרחובות, ולימים היווה את הבסיס למכון וולקני – מנהל המרכז החקלאי ולפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית).

ורבורג מבקר בתחנה למחקר חקלאי של הסוכנות היהודית ברחובות. בשורת היושבים אני מזהה את יצחק וילקנסקי (שני מימין) ואת אוסישקין (מימין לורבורג, היושב במרכז בחליפה כהה). התאריך הרשום בפתקית שגוי, התחנה הוקמה ברחובות רק ב- 1932.

בשנת 1928 תכנן ורבורג את הגן הבוטני במקווה ישראל, כגן לאינטרודוקציה של צמחי תרבות טרופיים וסובטרופיים מן העולם. הנה תוכנית הגן בכתב ידו: (מקור – גנים ונוף בישראל, יוסף בן-ערב, הקיבוץ המאוחד 1980):

בשנת 1918 הונחה אבן הפנה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, והיא פתחה את שעריה ב-1925. ורבורג היה מעורב בתכנון האוניברסיטה עוד בטרם נוסדה, ועם פתיחתה עמד בראש המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל. דוגמה אופיינית לדרך פעולתו הוא האופן בו הוא גייס את אלכסנדר איג לסגל האוניברסיטה. מאחר ולאיג לא היה תואר אקדמי, הוא הציע שאיג ימכור לאוניברסיטה את העשבייה שלו, והכסף ישמש לו לנסיעה למונפלייה בצרפת, שם יכתוב את עבודת הדוקטוראט שלו. ואכן, כאשר פוצל המכון לחקר טבע א"י למחלקות בוטניקה, זואולוגיה וגיאולוגיה, חזר איג מצוייד בתואר דוקטור וניהל את המחלקה לבוטניקה. ורבורג ואיג הקימו בשנת 1931 את הגן הבוטני על הר הצופים. באופן חדשני לזמנו, על פי עקרונות הפיטוגיאוגרפיה, מיוצגות בגן חברות הצמחים בחבלי הארץ השונים. ורבורג עמד על כך שהגן יכלול גם חלקות הדגמה וניסיון של צמחי חקלאות (שמוקמו מול בית הקברות לחללי מלחמת העולם ה-I). בארכיון האוניברסיטה העברית שמורים מכתביו של ורבורג בהם הוא מציע למנות את מכאל זהרי ואת נעמי פיינברון כחוקרים ומרצים לבוטניקה באוניברסיטה, ואף דורש להשוות את שכרה של פייברון לשכר הגברים (ללא הצלחה). ורבורג תרם לאוניברסיטה את ספרייתו ואת המוזיאון הקולוניאלי שלו.

ב- 24.6.1925 גילה נח נפתולסקי תגלית מרעישה בבור קארסטי בין חורפיש ופקיעין – בצל בודד של צמח השושן הצחור, אשר נחשב עד אז כצמח שנכחד ונעלם מארץ ישראל. מי שנתן את הגושפנקה המדעית לזיהויו של הצמח (לאחר שהגיע לפריחה כעבור שלוש שנים) היה כמובן אוטו ורבורג, שפרסם בגרמניה מאמר מקיף על השושן הצחור וחשיבותו בתרבות ובדת היהודית והנוצרית ובאמנות – "מולדתו, תולדותיו ותרבותו של השושן הצחור". היה זה הפרסום המדעי האחרון של ורבורג.

שושן צחור

אחריתו

כאשר הובסה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא הפסידה את כל מושבותיה הקולוניאליות באסיה ובאפריקה (קמרון, טנגניקה, טוגולנד, רואנדה בורונדי, נמיביה), ואלו חולקו בין המעצמות המנצחות. עקב כך הפסיד ורבורג את כל ההון שהשקיע בחברות לגידול המטעים השונים במושבות. לא היה עוד צורך בכתב העת שערך – הנוטע הטרופי, והוא נסגר. לאחר הצהרת בלפור עבר מרכז הפעילות של התנועה הציונית מוינה וגרמניה ללונדון, בראשותו של ויצמן, וכך גם איבד ורבורג את תפקידיו בהנהגה הציונית. הוא נותר ללא פעילות מדעית או ציונית, אך אז החל בהקמה וניהול (מרחוק) של גופי ההתיישבות והמחקר בארץ ישראל. מחלתה של אשתו, ואולי גם סיבות אחרות, מנעו ממנו את המעבר וההשתקעות בארץ ישראל, והדבר היה בעוכריו. ביקורו האחרון של ורבורג בארץ ישראל היה בשנת 1936. בשנת 1937 מתה אשתו, והוא נפטר לאחר כמה חודשים, ב­­- 10 ינואר 1938 בברלין. באותה שנה ברח בנו אדגר מגרמניה והגיע ארצה לקיבוץ קריית ענבים, שם עבד כרופא. אדגר הוא זה שהביא ארצה את כדי האפר של אביו, של אמו ושל אחותו גרטרוד, שנפטרה בשנת 1933. קבורת האפר של בני המשפחה היוותה בעייה הלכתית והקשתה על מציאת מקום קבורה היאה למעמדו של ורבורג. רופין הציע את תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, אך גם אפשרות זו נפסלה מסיבות הלכתיות. זיגמונג ורבורג, בנו השני של אוטו, יצר קשר עם יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, וכך הושג האישור לקבור את אפרם של אוטו, רעייתו ובתו בבית העלמין של דגניה א', בקרקע שנרכשה בכספו הפרטי של ורבורג. ההלוויה נערכה ב-21 יולי 1940, שנתיים וחצי לאחר פטירתו.

ביקרתי לאחרונה בקברם של בני המשפחה בדגניה א'. בית העלמין צנוע והמצבות אחידות כפי שהיה נהוג באותם ימים בקיבוץ. בשורה מאחורי מצבתו של ורבורג קבור א.ד. גורדון, ובשורה שלפניו ארתור רופין. המצבות של משפחת ורבורג מוזנחות וגזמתי את צמחי הסנסיווריה על מנת לחשוף את הכתוב עליהן. המצבה של רעייתו של ורבורג נפלה על פניה והמצבה של אוטו עומדת על בלימה ונוטה אף היא ליפול עם כל נגיעה.

חלקת הקבר של בני משפחת ורבורג בדגניה א'. המצבה של רעייתו של אוטו (מימין) נפלה על פניה. משמאל מצבת בתו גרטרוד, נפטרה ב-1933.

המצבה על הקבר בו נטמן אפרו של אוטו ורבורג בדגניה א'. "איש מדעי הצומח"

ביוני 1938 יצאה לאור החוברת הראשונה בכרך הראשון של כתב העת Palestine Journal of Botany, ובעברית – "עתון לבוטניקה", מסדרת ירושלים, בהוצאת המחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית. במקביל יצאה לאור, החל מ- 1935, סדרת רחובות, בעריכת הלל אופנהיימר וי. רייכרט, המהווה "בטאון לבוטניקה טהורה ושמושית". שני כתבי העת באנגלית עם תקצירים בעברית. חוברת זו מוקדשת לאוטו ורבורג, וממנה סרקתי את תמונת דיוקנו של ורבורג. חוברת זו, הראשונה בכרך א' נערכה על ידי אלכסנדר איג כאשר כבר היה חולה מאוד. כמה ימים לאחר צאת החוברת לאור נפטר איג. החוברת השניה יצאה לאור בנובמבר 1938 והיא מוקדשת לאלכסנדר איג. שני המוסדות הנ"ל – תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות והמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, הוקמו ונוהלו בידי אוטו ורבורג.

152 – אבא שלי. חלק ב' – מאום ח'אלד לנוף ים

זהו חלקה השני של הרשומה המגוללת את קורות חייו של אבא שלי, אריה רוזנברג. כדאי לקרוא את החלק הראשון על סבא רבא אפרים איש חברון והדיליז'אנס ועל סבא חיים, נער מחברון וירושלים, שגויס לצבא התורכי, הגיע לגרמניה וחזר לפלשתינה עם אישה גרמניה ובעל מקצוע יינן מומחה. וגם ההקדמה שם חשובה – מדוע בכלל אני מספר על אבא שלי?

סיימתי את הרשומה הקודמת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בצריף בכפר גנים בפתח תקווה – מלאבס. המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם.

אבי שמר את כל תעודות הזהות שנשא במשך חייו (ראו תעודת הזהות שלו כילד בברסלאו, פרוסיה, ברשומה הקודמת), ומעניין מאוד להשוות שתיים מהן. הנה תעודה מתקופת המנדט האנגלי – 1944 – אבי בן 19.

התעודה באנגלית בלבד וכתובה בכתב-יד. מופיע שמו הגרמני של אבי ושמו העברי. "יהודי" מוגדר כ- "גזע" (Race).

והתעודה שהנפיקה מדינת ישראל: פנקס זיהוי.

כעת "יהודי" מוגדר כלאום. התעודה בעברית וערבית. מוטבעות חותמות השתתפות בבחירות לכנסת. אבי מוגדר כ"חסר אזרחות". הדפים בסוף הפנקס מיועדים לחותמות בעת קבלת ה"מנות" – מנות המזון המוקצבות בתקופת הצנע. עדיין הפרטים בכתב-יד.

כצעירים רבים אחרים בפתח תקווה, נשאב אריה אל סדנאות היזע של ליטוש היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי.

תעשיית חיתוך וליטוש יהלומים שגשגה בנתניה בזכותו של ראש העיר עובד בן עמי. תנאי העבודה במפעלי הליטוש היו קשים מאוד, כפי שנוכחתי כאשר הייתי מבקר את אבי במקום עבודתו.

העובדים ישבו בצפיפות משני צידיו של שולחן מתכת, כאשר בין כל צמד עובדים מסתובב במהירות אופן מתכת ("שייבה") עליו זרוייה אבקת יהלומים כתושים (כי רק יהלום יכול לשחוק יהלום). הצמדת היהלום לשייבה גורמת לשחיקתו וליטושו, עד ליצירת צלעות רבות השוברות את האור ונותנות ליהלום את מראהו הרצוי. את היהלום אוחזים בעזרת זרוע עץ ("צנגה") שבקצה תפס מתכת ("דופ"), וכל כמה שניות מסתכלים על היהלום הנילטש בעזרת זכוכית מגדלת ("לופה"). את היהלומים שמים במעטפת נייר קטנה ("בריפק'ה"). בחלל האולם רעש אדיר ממנועי כל ה"שייבות" וצריך לדבר בצרחות כדי להישמע. אי אפשר להפעיל מאוורר כדי לא להעיף יהלום שנופל, והחום רב. ריח שמן מכונות ואבק. עבודה חדגונית ומתישה, מאמצת את העיניים ומחרישה את האוזניים. השכר על פי ההספק.

אבא שלי מתחתן

אימא שלי, דבורה רַוֶר, נולדה בשנת 1930 בכפר ליד העיר ברודי בחבל גליציה, היום מזרח אוקראינה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביה, אהרן, סבא שלי, עבד בתעשיית העצים של הגרף פוטוצקי הפולני, שכל האזור היה רכושו הפרטי. הוא היה מפקח על כריתת העצים ביער והשטתם בנהר למנסרה. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1935 והתגוררו בנתניה. שאר בני המשפחה, אשר נותרו בגליציה, נרצחו בשואה על-ידי הגרמנים והאוקראינים. כמו בסיפורים האכזריים של האחים גרים, דבורה התייתמה מאימה בגיל 12 והאם החורגת מנעה ממנה להמשיך את לימודיה. חלומה של אימי היה ללמוד בבית הספר לאחיות בגוש עציון, אך במקום זאת לקח אותה אביה בהיותה בת 15 לעבוד לצידו בליטוש יהלומים. ושם כאמור פגש אותה אבא שלי. היא היתה מבית דתי-חרדי והוא היה בעל אורח חיים חילוני ולכן השידוך לא התקבל בעין יפה ע"י אביה של דבורה, אשר נישל אותה מצוואתו ומהירושה שהותיר. אך עבורה היתה זו דרך מילוט מהבית עם האם החורגת והעבודה הקשה בהשגחת אביה. (משפחתה של אימי המשיכה בתהליך ההתחרדות וכיום הם נחלקים בין הפלג המשיחי של חב"ד לבין הליטאים אנשי הרב שך וממשיכיו).

בתקופת החיזור הפקיד אריה בידי דבורה את תמונתו וכתב על גב התמונה: "לדבורה ! אם יקר לך האורגנל, שמרי על הקופי. אריה 8.1.46"

גם דבורה העניקה לו את תמונתה וכתבה על גב התמונה: "מזכרת נצח לאריה מדבורה 30.4.46 "

כאשר נישאו אריה ודבורה בשנת 1947, היא היתה בת 17, אבי היה מבוגר ממנה בחמש שנים.

אריה ודבורה, אבי ואימי ביום חתונתם. זהו הצילום היחיד ששרד מיום החתונה משום ששאר הצילומים צולמו בעת החתונה בחשיפה גדולה מידי, והנגטיב, בשפת הצלמים, "שרוף".

לפני כמה שנים הייתי זקוק לתעודת הנישואין של הוריי, ומאחר שלא נמצאה ברשותם, ביקשתי מאבי לסור לרבנות בנתניה ולבקש העתק או צילום של התעודה. הפקיד נכנס לחדר אחורי וחזר עם התעודה המקורית. "זה יושב פה מ-1947, אף אחד לא בא לקחת"… הנה התעודה.

תעודת הנישואין של הוריי. התעודה (בתקופת המנדט) באנגלית ועברית. נתניה במחוז השומרון. הגיל של אמא שלי זוייף ל-18 (במקום 17). מצויינת העדה של בני הזוג (אשכנזית).

אבא שלי מתגייס לצבא

את שירותו ב"כוחות הביטחון" החל אבי בהגנה, בעודו צעיר מאוד. איני יודע מה עשה שם (בעבר היתה ברשותי פיסת הנייר עם נוסח ההשבעה להגנה עליו חתם, כשידו האחת על התנ"ך והשנייה על האקדח, אך איני מוצא אותו כעת) בין מסמכיו מצאתי את התעודה הזו, המעידה על חברותו בהגנה.

זמן קצר מאוד לאחר חתונתו התגייס אריה לצבא. בנובמבר 1947 הקימה ההגנה מכוחות החי"ש (חיל שדה) ארבע חטיבות מרחביות. אריה היה בחטיבת אלכסנדרוני שהוקמה באזור עמק חפר והשרון, ובה לחם בקרבות מלחמת העצמאות. על תקופה זו לא דיבר כלל. מאימא שלי שמעתי שחייו ניצלו בנס כמה פעמים, בייחוד כאשר פגז נחת כה קרוב אליו עד שלמזלו כל הרסיסים עברו מעליו וגרמו להריגתם ופציעתם של חבריו, בעוד ההדף מכסה אותו בחול ואבנים. נשמתה של אימא שלי פרחה למראה רץ מיוחד על אופנוע שהתקרב לביתה, עד שסיפר לה כי נשלח לבשר לה שבעלה חי. והיה עוד מקרה אחד, כאשר כל המחלקה היתה על משאית, וברגע האחרון לפני צאתה אל אזור הקרב, הגיעה פקודה להוריד את אריה מן המשאית לטובת משימה אחרת. כל יושבי המשאית נהרגו או נפצעו בקרב זה. המשאית הזו עוד תחזור ותופיע כאן בעלילה. הקרב הקשה ביותר היה בלטרון, שם נהרגו 54 אנשי גדוד 32. צילמתי את אתר הזיכרון הנשקף אל מנזר לטרון, לצד הכביש העולה ליישוב נווה-שלום:

449 חיילי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרבות מלחמת העצמאות. אריה היה החייל הנשוי היחיד בפלוגתו, אך לא קיבל כל הקלה בתנאי השירות. אבא שלי היה סמל מחלקה והיה גאה מאוד בתפקיד זה. הנה כמה צילומים מתקופת מלחמת העצמאות (ישנם צילומים גם ממבצע סיני אך עליהם נדלג).

זוהי תמונה חורפית ומעוננת. אבי וחברו לבושים במעיל "שינל" המתבדר ברוח, מעיל צמר עבה וכבד, בייחוד כאשר הוא רטוב. השינל של אבי הוא שינל של מפקדים, בעל שני טורי כפתורים. על מותניהם החגור עם אשפות הכדורים ושני רימוני יד.

זוהי תמונה נפלאה. היא מבטאת אחוות לוחמים. הצילום נעשה בעמדה "מבוצרת" בשקי חול, החיילים סביב מקלע קל מסוג ברן מתוצרת בריטניה. הקומפוזיציה נהדרת. החיילים הצמודים זה לזה כגוף אחד, יוצרים משולש שבקודקודו החיילת, המניחה ידיה על כתפי חבריה לנשק.

בתאריך 25.5.1948 החליטה הממשלה על פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל. בתאריך 28.6.1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמה, הושבעו החיילים לצבא הגנה לישראל במסדר חגיגי. מצאתי אצל אבי צילום זה ובגבו כתוב "ההשבעה לצ.ה.ל", ודאי היה זה מעמד מרגש ומשמעותי מאוד עבור המשתתפים בטקס.

מסדר ההשבעה לצ.ה.ל. החיילים ב"מדי א'" בהירים – מכנסיים קצרים ולקרסוליהם חותלות (פאטֵס), חלקם עם כובע אוסטרלי חלקם עם קסדה לראשם. הנשק של המפקד אינו רובה ארוך אלא "טומי גאן" (תומפסון M1) או "שמייסר" גרמני (MP 40).

מעניין להשוות את נוסח ההשבעה לצ.ה.ל אז והיום.

נוסח שבועת האמונים לצה"ל ב-1948:

במורא אחריות וברטט קדושה, נעמוד ביום זה להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל… על קדושת דמם של רבבות מבני עמנו ועל כיסופיהם של דורות עתיקי ימים – צמאי חופש, גאולה ופדוּת.
נזכור ברגע זה את אלה מתוכנו אשר לא חסכו את חייהם היקרים והצעירים למען הותיר לנו ולבנינו אחרינו, חיי חופש ועצמאות במולדת המשוחררת…
עם שבועתנו הנאמנה למדינתנו, נכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו – כי נשבענו לא להניח לנשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קרבן שיידרש, עד ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד בארצנו-מולדתנו…
ביום זה נחתמה פרשה מפוארת בדברי ימי ההגנה העברית – צבא המחתרת של העם היהודי במאבקיו לשחרור ועצמאות מדינית – ונפתח פרק ראשון של דברי הימים של צבא ההגנה לישראל.
יהיו טוהר הנשק, הנאמנות והמסירות לענייני האומה, הדביקות הקנאית במוסר הישראלי של ההגנה העברית – עמוד האש ההולך לפני מחנות צבא הגנה לישראל."

נוסח השבועה לצה"ל כיום: – קצר ונטול פאתוס. הנכונות להקריב את החיים מפורשת יותר.

אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

חופשה בבית, מצטלמים ב"גן המלך ג'ורג' החמישי" בנתניה. אבי בבגדי צמר מגרדים שזכו לכינוי "סקוטצ'ברייט", על קרסוליו החותלות (פאטס) מהן לא נפרד שנים ארוכות.

כאשר פורקה חטיבת אלכסנדרוני בשנת 1949 הועבר אבי ל-ש.ב. שירות הביטחון, אשר קם רשמית במארס 1949 בפיקודו של איסר הראל. אחת המשימות בהן עסק אריה היא גילוי ומעקב אחר מרגלים שנשתלו בין העולים ממזרח אירופה. אריה משתחרר מן הצבא הסדיר בפברואר 1950. באוגוסט 1950 הופך שירות הביטחון מיחידה צבאית למסגרת אזרחית במשרד הביטחון, ואריה ממשיך לשרת בש.ב. כעובד מדינה, אך כעבור זמן מה מטילה אימא שלי ווטו על העניין. הסיבה הרשמית –  שנתיים וחצי נעדר אבי מן הבית והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות, בעוד אימי הדואגת נמצאת לבד. התפקיד בש.ב. חייב אף הוא היעדרויות ממושכות מן הבית, הרחק מן הכלה הצעירה. הסיבה הבלתי רשמית – במסגרת המעקב אחר חשודים בריגול, אם החשוד היה מתגורר במלון, אבא שלי היה מצרף אליו בחורה מן השירות ויחדיו היו מתחזים לזוג נשוי ושוכרים את החדר הסמוך כדי לעקוב ולצותת. בילוי לילי בחדר משותף במלון עם בחורה זרה – זה כבר היה יותר מידי עבור אימא שלי, והיא הכריזה: או אני או הש.ב. אבא שלי בחר בה. (אני חושב שכך נקטעה קריירה מזהירה במוסד).

אבא שלי היה מסמר כל מסיבה והפליא לנגן במפוחית פה.

הנה מסמך שמצאתי בין ניירותיו של אבי, תעודת שחרור משירות חובה, פברואר 1950, ואישור על קבלת דמי שחרור, 41 לירות.

בשירות הביטחון לא קיבלו ברוח טובה את פרישתו של אריה. הם אפילו איימו עליו שאם יפרוש יוצב בחיל הנדסה. ואכן מימשו את האיום. אבא שלי הועבר לחיל הנדסה וקיבל את התואר המאיים "חבלן" . במלחמת ששת הימים הוא השתתף בכיבוש רמת הגולן. תפקיד היחידה שלו היה לפלס את דרכם של כוחות החי"ר והשריון ע"י פינוי המוקשים הסוריים. התפקיד היה קשה ומסוכן משום שלא היו בידנו מפות שדות המוקשים.

היערכות לעלייה לרמת הגולן, מ. ששת הימים. ראשי תיבות זחל"ם – זחל למחצה

לאחר המלחמה, יצא אבי לשירות מילואים למשך 90 יום מידי שנה בשנה, כדי להמשיך ולפנות את המוקשים הסוריים ברמת הגולן. פינוי המוקשים היה ידני. זחילה בין אבני הבזלת והקוצים, חיפוש ונטרול מוקשי אדם ומוקשי רכב בעזרת דקר (היום נקרא "ערכת חיטוט"). זוהי מלאכה הדורשת מיומנות גבוהה, אך בעיקר עצבי ברזל. המוקשים ישנים, חלודים ובלתי צפויים. לחלקם מנגנוני השהייה והטעייה. השהות בתוך שדה המוקשים היתה במשך ארבע שעות שאחריהן יורדים לאזור מחניים לנוח בחורשת אקליפטוס, ואז עולים שנית לעוד ארבע שעות של פינוי מוקשים.

פינוי מוקשים ברמת הגולן. הסרט הלבן מסמן את נתיב ההתקדמות. סימנתי בחיצים אדומים את המוקש בקרקע שעדיין לא נוטרל, ומאחור המוקש שכבר טופל.

בשדה המוקשים ברמת הגולן. שימו לב לברכיות – מגיני הברכיים על רגליו של אבי. שעות רבות של זחילה מורטת עצבים. בתיבות העץ מניחים את חלקי המוקש שנוטרל.

החבלנים, אנשי מילואים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, בעת "מנוחתם" בצל עצי האקליפטוס ליד קיבוץ מחניים. אבי, סמל המחלקה, מאחור בעמידת פישוק סמכותית…

מה שמפליא אותי הוא שאבי נמצא בשדה המוקשים ללא אמצעי מיגון, אפילו בלי קסדה. בתמונה הבאה שפורסמה על ידי "הרשות לפינוי מוקשים ונפלים" נראה מפנה המוקשים הממוגן כיאות ומצוייד במגלה מתכות. השדה הועלה באש כדי להסיר את הצמחייה:

וכך נראה לוחם הנדסה קרבית כיום, באימון של פינוי מוקשים ברמת הגולן. רק סרט הסימון הלבן לא השתנה. מקור: ויקיפדיה:

חיל ההנדסה קיבל את פרס בטחון ישראל בשנת 1969, על בניית ביצורי "קו בר-לב" תחת אש… על החתום משה דיין.

ברמת הגולן טמונים עדיין כמיליון מוקשים. פעולות הפינוי של הרשות לפינוי מוקשים ונפלים מתנהלות באיטיות.

אריה סיים את שירות המילואים בשנת 1979, בהיותו בן 54 שנים, לאחר שתי שנות שרות חובה ו-29 שנים בשירות מילואים. ובנוסף לכך יש לזכור את השירות בהגנה, ובמלחמת העצמאות לפני 1948. תעודת השחרור מונה את אותות המלחמות להם היה זכאי, ולכך יש לצרף גם את אות מלחמת שלום הגליל.

אום ח'אלד

לאחר חתונתם התגוררו הוריי בשכירות בשכונת בן-ציון בנתניה, שכונה שמרבית תושביה עולי תימן. בשנת 1952 או 1953 עברו הוריי להתגורר בשכירות בכפר הערבי הנטוש אום ח'אלד. אני נולדתי שם בשנת 1954, פחות משנתיים לאחר לידת אחי הבכור משה, ושבע שנים לפני שאחותי תמר באה לעולם.. כאשר הקימה הסתדרות בני בנימין, אנשי מושבות העלייה הראשונה הוותיקות, את נתניה, הם רכשו בשנת 1928, בכספו של הנדבן האמריקאי נתן שטראוס, 1,400 דונם של קרקע מאת השייך של אום ח'אלד – צלאח אלחמדאן. השייך נותר ידידותי למתיישבים החדשים, ואף הגן עליהם ועל רכושם בתקופת הגירוש התורכי ובמאורעות 1929.

בתי הכפר המקוריים היו בנויים אבני כורכר, אבן מקומית, וביניהן אדמת חמרה, והם הלכו והתפוררו והוחלפו בבתי בלוקים. בחצרות הבתים החדשים יכולת עדיין לראות אבני ריחיים ובגדרות הבתים אבנים מסותתות שנלקחו מן המצודה הצלבנית בראש הגבעה. ה"רחובות" היו דרכי עפר (בקיץ) ובוץ (בחורף) בהן התנהלו בכבדות עגלתו המטפטפת של מוכר הקרח, עגלתו של מוכר הנפט עם המיכל האדום עליה וצלצול הפעמון המכריז על בואה. הקרח והנפט היו חיוניים מאוד משום שהכפר לא היה מחובר עדיין לרשת החשמל. במטבח עמד מקרר-קרח קטן, הבישולים נעשו על גבי פתיליות והמים במקלחת ובימי הכביסה חוממו בעזרת הפרימוס הרועש. התאורה היתה על ידי עששיות, שאנחנו קראנו להן "מנורות נפט". בהמשך הופיעה ברחוב גם עגלתו של מוכר הסודה עם ה"סיפולוקסים" הכבדים. זו היתה העגלה המעניינת מכולן משום שהיתה רתומה לסוס בלגי רחב גרם, שקרסוליו מכוסים בציצות שיער עבותות. סוסים אלו הועסקו בבלגיה בהובלת עגלות הפחם במחשכי מכרות הפחם, ולא זכו לראות אור יום. יום אחד הופיע גם החשמל ואז הותקנה בתקרת החדר הגדול נברשת הנחושת והזכוכית – ה"לוסטרה". מן השוליים המזרחיים של הכפר ועד לעמק חפר, השתרעה חורשת אקליפטוסים, שריד ועדות לביצות שהיו כאן, בין מרזבות הכורכר. לי כילד זה נראה כיער עבות המשתרע על מרחבים עצומים. העצים ראשם בשמיים, והקרקע מכוסה בעליהם היבשים, המרשרשים למדרך רגל. כאשר אתם חולפים בכביש מס' 2 (כביש החוף) במחלף נתניה (כניסה צפונית) תוכלו לראות שורת עצי אקליפטוס משני צידי הכביש, שריד לחורשה שהיתה. המסגד של הכפר, שנבנה מאבני כורכר מסותתות בשנת 1865, נותר בשלמותו, מלבד צריח המואזין שהוסר, והפך, עד לימינו אלה, לישיבת אברכים, כיום "ישיבת בריסק נתן". שם היינו מתפללים בשבתות, בין האברכים הנלחמים בחירוף נפש וביידיש עסיסית על "עלייה לתורה".

מרכז הפעילות של ילדי הכפר היה עץ השקמה המפואר, ששימש לנו מגלשה, נדנדה, ומתקן נינג'ה לטיפוס, וגזעו החלול מקום מסתור במשחקי המחבואים. זהו העץ בעל הגזע הרחב ביותר בארץ ישראל ואולי באזור כולו – דרושים 25 צעדים על מנת להקיפו.

גילו של הענק הישיש כמה מאות שנים, ויש האומדים את גילו כ-1200 שנים. הוא הופיע בתיאורי המסע של נוסעים וחוקרי ארצות מן המאה התשע עשרה, ביניהם משה ויהודית מונטיפיורי, שחסו בצלו בשנת 1839. בשנת 1873 נעשה איור של העץ, איור זה מופיע באחד מארבעת כרכי הספר Picturesque Palestine, Sini, and Egypt, (ישראל, סיני ומצרים בציורים), שערך Charles William Wilson , (שגילה את קשת ווילסון בהר הבית). הנה האיור בספר שפורסם בשנת 1883.

איור זה מופיע כיום כפסיפס למרגלות העץ.

  העץ עדיין מלבלב ונושא שפע של פירות. בשנת 2011 צילמתי את העץ והסרטון הקצר מצוי ביוטיוב , בשם:  The Old Tree, HD movie – Oldest Shikma tree in Israel

צפו בסרטון (רצוי עד תומו) כדי להתרשם מעוצמת העץ העתיק. (כיום ברחוב בנימין מינץ ליד מגן דוד אדום).

בגבעה מעל העץ מצויים שרידיה הדלים של מצודה שנבנתה על ידי אחד הנסיכים הצלבנים – רוג'ר מלומברדיה. היא מוזכרת בכתבים משנת 1135 בשם: Castellum Rogerii Langobardi המצודה נהרסה בכיבוש הממלוכי ומאז הולכים שרידיה ונעלמים, ללא שימור והשגחה.

להיכן ומתי נעלמו תושבי הכפר הערבים, שהיו ביחסי שכנות מצוינים עם תושבי נתניה, ולא היו מעורבים כלל במלחמת העצמאות? התשובות על כך מופיעות בגרסאות שונות בתכלית, באתר הרשמי של עיריית נתניה  לעומת מקורות אחרים כגון מאמר מאת ספי בן יוסף ואחרים.

בשנת 1960 עברנו להתגורר ב"שיכון חיסכון" – דירה בגודל 54 מ"ר. ביום שבו נכנסנו לראשונה לדירה היינו כחולמים. מים חמים בברזים, מקרר חשמלי וכיריים-גז. אבא שלי השליך את הלוסטרה בשדה, למרות שיכלה לעשות קריירה נאה בשוק הפשפשים, ואימא שלי לקחה איתה לשיכון את אחת הפתיליות, כי הטעם של הצ'ולנט (חמין) המתבשל כל הלילה בין שישי לשבת, יוצא הכי טוב על פתיליה. וגם כמה עששיות למקרה של הפסקת חשמל. הנה העמוד הראשון בחוזה החכירה של הקרן הקיימת, ששמר אבי.

תעשיית ליטוש היהלומים סבלה ממשברים רבים, בעיקר כאשר בהודו החלו להשתלט על הענף. באחד מתקופות שפל אלו, עבר אבא שלי לעבוד בתעשייה הצבאית (תע"ש). הוא החל לעבוד כפועל במפעל בנוף ים (סמוך להרצליה ולחוף הים), מפעל שייצר חומרי נפץ הודפים. היה עובד בשבתות ובחגים ובמשמרות לילה, כדי להגדיל את שכרו. את בגדי העבודה שלו, שהיו ספוגים בחומצות וחומרים כימיים רעילים, הייתה אימי מכבסת בנפרד משאר הכביסה המשפחתית. כאשר עברתי על המסמכים ששמר, גיליתי כמה הפתעות, דברים שלא סיפר עליהם.

מסתבר להפתעתי שבשנת 1983 הוענק לאבי פרס תע"ש, עבור תרומתו בשינוי שיטות שהביאו לייעול בעבודה ולצמצום משמעותי של שעות יצור.

ולפרס צורף גם שי יקר ערך

אצל אבא שלי התגלתה  מחלת הסרטן, כמו אצל עובדים נוספים במפעל. (תמצית ממצאי תחקירים שבדקו את זיהום הקרקע והמים בחומרים מסרטנים באתרי מפעלי תע"ש, כולל נוף ים, אפשר למצוא כאן) יום לאחר שעבר ניתוח קשה צצו ליד מיטתו בבית החולים, מבעד לערפילי חומר ההרדמה, שני פקידים ממחלקת כח אדם במפעל והודיעו לו באופן רשמי שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת. הניחו איזה נייר על המיטה ונעלמו כלעומת שבאו.

ב-30 ביולי 1992 החריד פיצוץ עז את אזור הרצליה וגוש דן כולו. עשרות טונות של חומרי נפץ שאוחסנו תוך הזנחה, בניגוד לנהלים ובאופן רשלני התפוצצו. שני עובדים במפעל נהרגו, 66 נפצעו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש באזור נרחב. ארבעה מנהלים הועמדו לדין, הואשמו ונגזרו עליהם עבודות שירות!!! כעבור חמש שנים נסגר המפעל, שעל שטחו עתידה להבנות שכונת מגורים. בדיקות הראו שפעילות המפעל הותירה זיהום חמור בקרקע, במי התהום ובמי הים.

אבא שלי המשיך להתנדב ולתרום לקהילה

השנים חלפו ואיתן הגיעו עוד ניתוחים ואשפוזים, ופטירתה של אימי, בה טיפל במסירות אין קץ בשנות חוליה. לקופסת המסמכים הצטרפו כעת אישורים על העסקת עובד זר, אישור על טיפול סיעודי, צוואה ותעודת פטירה. בבוקר היום בו נפטר אבא שלי, בבית החולים קפלן, שאלתי אותו איך עבר עליו הלילה. "לא ישנתי כל הלילה" הזה אבי. "חיכינו למשאית שתבוא לקחת אותנו לקרב". בקרב הזה לא ניצח אבא.

אני חושב שימיו היפים ביותר של אבא שלי היו בחברת החבר'ה בצבא, במלחמות ובשירות המילואים בשדות המוקשים. הנה המחלקה שלו, בחורשת האקליפטוס במחניים (אבי ראשון מימין בשורה הקדמית), ולהם אני מקדיש את הרשומה הזו. ראו אותם. וותיקי קרבות. אנשים טובים מכל שדרות העם, שעוזבים עבודה ומשפחה 90 יום בשנה ועולים לגולן לפנות מוקשים. ולכן כיוונתי כך שרשומה זו תפורסם לקראת יום העצמאות, כי הגענו עד הלום בזכות שכמותם.

151 – אבא שלי. חלק א': מחברון לממלכת פרוסיה ובחזרה

הקדמה

כתבתי עד כה על אישים ואנשי-שם רבים ואף משונים במאה וחמישים הרשומות בנושנות, וכעת הגיעה העת לכתוב על אבא שלי, אריה רוזנברג. אבא שלי נפטר לפני שש שנים, אך רק כעת אזרתי עוז לפתוח את קופסת הנעליים הקטנה בה החזיק את מסמכיו האישיים המעטים, וכמה תמונות. אבא שלי היה אדם פשוט, אם בכלל קיים דבר כזה – אדם פשוט, אדם מן השורה, אלמוני בהיבט הציבורי. לא תמצאו אותו בויקיפדיה. אך סיפור חייו וקורות משפחתו מייצגים נאמנה מה שעבר על העם היהודי והעם היושב בציון ובמדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. היישוב הישן בחברון ובירושלים, מנדט והקמת המדינה. הגירה ותלישות, הקונפליקט בין חרדיות וחילוניות ואפילו התבוללות, ההגנה, צ.ה.ל, מלחמת העצמאות והמלחמות שבאו בעקבותיה. וגם ככל האדם, משפחה, הזדקנות, חולי ומוות. אני מנסה בהעלאת סיפור חייו להתעלות מעל האישי אל ההיבט הציבורי אותו הוא מייצג, נציגו של הרוב הדומם, שנשא בעול תלאות הגולה והמלחמות, הקים מדינה ומשפחה, מעמד העמלים. יחד עם זאת, קורותיו של סבא שלי – חיים רוזנברג, מיוחדים ומפליאים ויכולים לשמש כשלד של רומן היסטורי מרתק.

כצפוי, התחלתי להתעניין בפרטי קורות המשפחה מאוחר מידי. מרבית הקרובים המבוגרים כבר נפטרו, וזיכרונם של אלו שעדיין היו עימנו התעמעם או נמוג. נרשמתי לקורס בגניאולוגיה בארכיון הציוני בירושלים, ובקורס המצוין הופניתי לכמה מקורות מידע באמצעותם התוודעתי לעובדות ומסמכים מן העבר של משפחתי. אגב – הקורס מומלץ מאוד להעשרה וידע כללי, גם למי שלא חפץ לצייר את אילן היוחסין שלו.

היה שתקן, מין שושו כזה, ולכן בסיפור חסרים פרטים רבים. חלק שמעתי מאמא שלי, חלק מאחותו בערוב ימיה. בקטעים מסויימים נקטתי בשיטת "הינדוס לאחור" (Reverse engineering) – בניית העבר הרחוק על פי רמזים בעבר הקרוב.  לא גילה לנו אפילו לאיזו מפלגה הצביע. אני חושב שהעריץ את בגין ואת ירדנה ארזי. רק כשפתחתי את קופסת הקרטון גיליתי שקיבל פרסים ותעודות הצטיינות. לא סיפר לנו דבר על כך. בין המסמכים בקופסת הנעליים – פינת הילדים והנכדים. גלויות ששלחנו אני ואחי במלחמת יום הכיפורים, אני מהמובלעת הסורית, אחי מאפריקה מעבר לתעלה. פינת הגאווה: כרטיסי ביקור שלי ושל אחי. תמונות הנכדים במדי צבא. חיל הים, חיל האוויר.

ברשומה זו אספר על סבא רבא אפרים וסבא חיים ועל ילדותו של אבי, וברשומה הבאה, שתפורסם עוד כמה ימים, אספר על המשך קורותיו של אבא שלי, השלובות בחיי מדינת ישראל.

סבא רבא אפרים והדיליז'אנס

סיפורנו מתחיל עם סבא רבא אפרים, אבל קשה לסמן את תחילת הסיפור במרחב הזמן. הוא נולד בארץ ישראל למשפחה שעלתה לארץ ישראל מאזור מולדובה-רומניה באחת מעליות החסידים והשתכנה בצפת. עליות החסידים המשמעותיות החלו באמצע המאה השמונה עשרה. סכסוכים בין הפלגים השונים, וכן מגיפת הדבר בצפת בשנת 1812, גרמו למעבר חלק מן החסידים לטבריה ולפקיעין, ומשם לערים נוספות מן היישוב הישן, ירושלים וחברון. משפחתו של אפרים עברה לחברון. לאפרים נולדו בחברון שלוש בנות וארבעה בנים: אסתר, חיים (סבא שלי), יהושע, שולם, רבקה, בן-ציון, פרידל.

ניסיתי למצוא את משפחתו של אפרים במפקד מונטיפיורי האחרון (1875), אחד מתוך ששה מפקדי אוכלוסין שיזם ומימן משה מונטיפיורי (חמשה בארץ ישראל ואחד ב-1840 באלכסנדריה), אך הדבר בלתי אפשרי, גם משום שאפרים היה עדיין ילד בזמן המפקד וגם כי רק 10% מן האשכנזים נקבו בשם משפחתם (לעומת 90% אצל הספרדים, הגאים על שיוכם למגורשי ספרד). ובמאמר מוסגר, המפקדים האלה מאפשרים הצצה אל חיי היהודים ביישוב הישן, עיסוקיהם וההבדלים השונים בין האשכנזים והספרדים. האשכנזים התפרנסו מכספי החלוקה והשתייכו לכולל על פי מקום מוצאה של המשפחה. רובם ככולם הצהירו שהם עניים או עניים מרודים. תחת הסעיף "עיסוק/מקצוע אפשר למצוא תיאורים כגון: "אחד הבטלנים הזמינים למניין בבית המדרש", "יושב אוהל הסמוך על שולחן אביו", "עני ידוע מכאובות", "עני ודל". אבל אפרים, הרב-סבא שלי, עבד והתפרנס במלאכה קשה – נהג דיליז'אנס – כרכרה רתומה לסוסים. ובנו הגדול, חיים – סבא שלי, עזר על ידו.

דיליז'אנס

הדיליז'אנסים הובילו נוסעים בתוואי הדרך ההיסטורית יפו-ירושלים, אשר יצאה משער ירושלים ביפו והסתיימה בשער יפו בירושלים (או להיפך). הנוסעים והסוסים החליפו כח ויכלו גם ללון בחאן בשער הגיא או בחאן ברמלה. בעלייה לירושלים ירדו הנוסעים ועזרו לסוסים בדחיפת הכרכרה.

"התחנה המרכזית" של הדיליז'אנסים בשער יפו

בשנת 1860 הציבו השלטונות העות'מנים 17 מצדיות זהות, מאוישות בשוטרים רכובים, שתפקידם להגן על הנוסעים מפני שודדי הדרכים. שלוש מצדיות שרדו בשלמותן – בצד המערבי של מחלף השבעה (מכוסה בצבע לבן, בתוך מתחם פרטי אך אפשר לבקר), בצד הדרומי של חצר מנזר לטרון (משופץ ושמור להפליא) ובכניסה לשער הגיא מאחורי תחנת הדלק בצד הצפוני של הכביש. חשיבותם של הדיליז'אנסים ופרנסתו של אפרים ירדו פלאים לאחר סלילת קו הרכבת יפו-ירושלים ב-1892, לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם השני. בשנות בצורת, כאשר יבשו בורות המים בירושלים, היה נוסע אפרים להביא מים מעין מבוע בנחל פרת (ואדי קלט). בספרו של עגנון "תמול שלשום", הרומן האולטימטיבי של תקופת העלייה השנייה, יש תיאור גאוני של הנסיעה בדיליז'אנס לירושלים בערך ב-1910 (ספר שני, ירושלים, פרק ראשון):

"נסעה העגלה בין צוקין וסלעים, תלוליות וצורים. אלו מראים פנים של זעם ואלו פנים של אימה. אלו ואלו מתגעשים להתגלגל על האדמה השחוקה שלרגליהם, והאדמה השחוקה כורכת עצמה כנחש ומשתלשלת סביב העגלה. אינה מספקת לבלוע אותה עד שמסיעין הסוסים את העגלה, והאדמה נושרת איברים איברים."

שער יפו והדיליז'אנסים בזווית רחבה יותר

אשתו של אפרים נפטרה בסביבות 1910 ואפרים התחתן שנית, עם אסתר, שהגיעה ממצרים, וממנה נולדו לו עוד שני בנים (ראה בהמשך). הילדים הגדולים – אסתר וחיים, נותרו בבית וחמשת הילדים הצעירים נשלחו לבית היתומים דיסקין בירושלים. באלבום התמונות המשפחתי שמורות תמונותיהם של הילדים, הבנים בחלוק "ירושלמי" ותרבוש. בבית היתומים בו ההנהלה והחינוך היו של חרדים, שרר משטר של תת-תזונה, אלימות פיזית והתעללות. זו היתה נקודת שבר במשפחה והילדים שבגרו לא מחלו לעולם על שליחתם לבית היתומים. כנראה שהמשפחה עברה להתגורר בירושלים בגלל עיסוקו של אפרים, או פטירתה של רעייתו, ולא חוותה את הטבח בחברון ב-1929, אך אין לי מידע או אישור על כך ועל התאריך המדויק, אם אכן עברו. בצילום למטה – פרידל ושולם בבית היתומים.

סבא חיים מגויס לצבא התורכי ומגיע לגרמניה

חיים, סבא שלי, נולד בחברון בתאריך 2.10.1897 – ממש לפני מפנה המאה. כאמור, בהיותו הבן הגדול ביותר, עזר לאביו בנהיגה בדיליז'אנס וטיפול בסוסים. בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיים גויס לצבא התורכי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חברה הממלכה העות'מאנית ל"מעצמות המרכז". הממשל העות'מאני ביטל את משטר "הקאפיטולציות" (8/9/1914) אשר העניק לנתיני אוסטריה, אנגליה, גרמניה, צרפת, ורוסיה זכויות מיוחדות וחסות קונסולרית. עם הביטול נעשו למעלה ממחצית יהודי ארץ- ישראל נתינים זרים והיו מיועדים לגירוש (חלקם עזבו, חלקם גורשו למצרים, בייחוד נתינים רוסיים, מאחר שרוסיה היתה אויבתה של תורכיה במלחמה זו). על רקע זה קמה בישוב תנועת ההתעתמנות, קרי קבלה מזורזת של האזרחות העות'מאנית, המחייבת גם התגייסות לצבא. זאת, במגמה להציל את הישוב היהודי בארץ- ישראל מגירוש. בארץ ישראל שררו רעב ומגיפות שהפילו חללים רבים, וכן התעמרות השלטון התורכי, בראשו ג'מאל פשה. חיים גויס מתוקף היותו עות'מאני. חיים שמר באלבום התמונות שלו צילום של חייל תורכי, כנראה חבר לנשק.

התורכים הכריזו על המלחמה כמלחמת ג'יהאד ולכן היהודים והנוצרים לא שרתו כלוחמים אלא בתפקידי מנהלה. מתגייסי היישוב היהודי, מלבד מעטים שהוכשרו כקצינים, שובצו לגדודי עבודה בהם התנאים היו בלתי-אנושיים. בנוסף לעבודת הפרך  – רעב, מחסור בבגדים ונעליים, מחלות ואלימות. איני יודע לאיזו חזית נשלח חיים ומה היה תפקידו שם. ברור שהיה באזור קרבות משום שנפצע – כדור פילח את זרועו. קצינים ובעלי מקצוע גרמנים סייעו לצבא התורכי בכל החזיתות ומי שטיפל בחיים לאחר פציעתו היה רופא גרמני, שהפך את חיים למשרתו האישי. כאשר חזר הרופא לגרמניה מולדתו, לקח איתו את חיים. וכך מצא עצמו חיים, הנער מחברון וירושלים, בעיר ברסלאו (Breslau), עיר על גדות נהר אודר, בירת מחוז שלזיה בממלכת פרוסיה. בעיר זו היתה קהילה יהודית מן העתיקות באירופה, החל מן המאה ה-13, ובזמן מלחמת העולם הראשונה היתה זו הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, שמנתה למעלה ממאתיים אלף יהודים. בשנת 1945 כבש הצבא האדום את העיר והיא סופחה לפולין, שמה כיום וורוצלב (Wroclaw).

בצילומים של חיים מתקופה זו, הוא נראה מהודר, אפילו מטורזן, בחליפה, עניבה ומקטרת.

חיים נעשה יינן, מומחה לייצור ושיווק יינות, ועבד ביקב Weiss & Zagorski (וייס וזגורסקי, שמות יהודיים). כיצד הפך הנער מחברון, ממשפחה חרדית, העוזר לאביו לטפל בסוסי הדיליז'אנס ותרבוש על ראשו, ליצרן וסוחר יינות? כיצד רכש השכלה וכיצד השתלט על השפה הגרמנית? הנה צילום מאלבומו של חיים, של היקב בו עבד:

את הדיליז'אנס והסוסים החליף חיים במכונית בעלת כמה וכמה כוחות-סוס…

ויתרה מכך – חיים החליף את שמו הפרטי לשם גרמני: היינריך (Heinrich), שאפילו אינו תרגום שמו העברי, והתחתן עם אישה גרמניה, לא יהודיה, בשם גרטרוד (Gertrud), אותה הכיר כמוכרת בחנות יינות. גרטרוד נולדה בברסלאו, והיתה מבוגרת מחיים בשלוש שנים.

בתאריך 14.2.1925 נולד אבא שלי וקיבל את השם: היינץ ליאופולד (Heinz Leopold). שנה וחצי לאחר מכן באה לעולם אחות של אבא שלי, וקיבלה את השם: אורסולה (Ursula). הנה סבא חיים ואבא שלי הפעוט:

והנה כל המשפחה, הילדים בבגדי מלחים כמקובל אז:

הנה בתמונה הבאה, היינץ ליאופולד ואורסולה בדרכם לבית הספר. בצילום השני אבא שלי אוחז בחרוט מלא ממתקים שמקבל כל ילד ביום הראשון ללימודים בכתה א'. החרוט נקרא בגרמנית Schultüte ואפשר לקרוא עליו כאן.

וישנם צילומים על המזחלת בשלג ובפיקניק על גדות הנהר אודר, אך בשנת 1933 הכל השתנה.

סבא חיים חוזר לפלשתינה

בשנת 1933 הופעלו חוקי ההפליה נגד יהודים במלוא כובדם. בריוני פלוגות הסער רצחו יהודים רבים בברסלאו, ואנשי העסקים היהודים חיסלו את עסקיהם. נושאי משרות יהודים סולקו מן האוניברסיטה ומבית המשפט. בוקר אחד מצאו חיים וגרטרוד צלב קרס גדול מצויר על קיר חזית ביתם (הצילום מצוי באוסף התמונות המשפחתי). במבט בוחן על צילומי המשפחה מצאתי הד לאווירה ששררה אז, ואולי זה צולם כך בכוונה. הנה בצילום הראשון שני הילדים על גדות הנהר:

הגדלתי את התמונה, ועכשיו אפשר לראות מה כתוב בגרפיטי על הקיר מעבר לנהר. בין מלה למלה צלבי קרס. משמעות המלה הראשונה "לנקות" (במשמעות של הרחקת זבל או ניקוי אורוות), ומשמעות המלה השנייה "רשימות". יש כנראה המשך למשפט. ראו הארה בתגובתו של habaheer בנושא זה.

חיים החליט לחזור לארץ ישראל, כנראה ההחלטה הגורלית ביותר שעשה בחייו. אך לשם כך היה צריך לקבל סרטיפיקט מן השלטון המנדטורי ולהוכיח שיש מי שיקלוט אותו ויתמוך בו כלכלית כדי שלא ייפול למעמסה על הציבור. הנה טופס הבקשה שמילאו כאן שני אחיו, בן ציון ויהושע, שציינו את מקום עבודתם – סנדלרייה בתל אביב ומנהל עבודה בפרדס של ירמיהו בוקסר בנס ציונה, ואת גובה שכרם החודשי. השלישי הוא יעקב ציגלרויט, נהג משאית מראשון לציון, בעלה של רבקה, אחות של חיים, כלומר גיסו של חיים (ראו עליו בהמשך). לטופס צורפו גם אישורים של שלושת המעסיקים של המבקשים, וכך אני יודע שהפרדס הוא של משפחת בוקסר הידועה בנס ציונה. הנה חלקו העליון של הטופס, שהגדלתי להקלת הקריאה. מן הטופס למדתי שחיים התגורר ברחוב הומבולדט, אחד משני האחים המפורסמים (על האחד נכתב הספר "המצאת הטבע"). שימו לב מה כתבו האחים בהגדרת מקצועו של חיים: "חקלאי ויוקֵב" . יוקב במשקל יוגב, כלומר, עובד ביקב.

חיים-היינריך ובני משפחתו – גרטרוד, היינץ ליאופולד ואורסולה – קיבלו אישור לעלות לפלשתינה. עבור חיים זו הייתה חזרה הביתה. באוגוסט 1933 הוטבעו חותמות הרייך על מסמכיהם והם הפליגו מנמל טרייסט באיטליה אל נמל יפו, במהירות מרבית של 32 קמ"ש, על גבי אוניית הקיטור מרתה וושינגטון, שנקראה ע"ש הגברת הראשונה הראשונה של ארה"ב והיתה בעלת היסטוריה מעניינת. ב-1932 הוסב שמה ל"תל-אביב". התמונה הראשונה היא ציור משנת 1909 המתאר את הפלגת האוניה מנאפולי לניו-יורק, כשברקע הר הגעש המעשן. התמונה השניה היא צילום משנת 1919 כאשר האניה היתה בצי האמריקאי.

הנה הפספורט של אבא שלי, שהיה בן שמונה.

באוקטובר הוחתם הדרכון על ידי הבריטים בברלין (למעלה בצד ימין) .

בין תאריך הלידה לבין שם ארץ המוצא "פרוסיה), מופיעה חותמת כחולה מטושטשת: "Palestine".

והנה תעודת המסע המשפחתית:

בעמודים הפנימיים של תעודת המסע (התמונה הבאה) אפשר לראות כמה דברים מענינים: מקום הלידה של חיים נכתב "ירושלים". בסעיף מקצוע כתוב שהיה Weinkaufer' , שמשמעותו המילולית "קונה יין", כלומר סוחר יינות, אך גם יינן וטועם יין. בסעיף סימני היכר מופיע תיאור פציעתו ביד שמאל. התעודה נחתמה באוגוסט 1933.

בתאריך 13.11.1933, בנמל יפו, רשם פקיד מחלקת העליה והעבודה של הסוכנות היהודית לא"י את שמותיהם של התיירים והעולים שהגיעו באוניה מרתה ושינגטון. הנה ברשימה חיים ובני משפחתו בשמותיהם הגרמניים.

האוניות שהגיעו לנמל יפו לא יכלו להגיע עד לקו החוף בגלל הסלעים (סלע אנדרומדה) ועגנו במרחק מה מן החוף. ערביי יפו היו יוצאים לקראת האוניות בסירות קטנות, והנוסעים וכבודתם היו מורדים-מושלכים לסירות שהיו משיטות אותם אל החוף. דודה שלי, אז אורסולה בת ה-7, מספרת שהופתעה לשמוע את אבא שלה, חיים, משוחח עם משיטי הסירות בערבית. את מזוודתו מילא חיים בספרים עבי-כרס בגרמנית, שעסקו בייצור יינות וליקרים. כאשר הגיעו לארץ ישראל נעלמו השמות הגרמניים של בני המשפחה. היינריך חזר להיות חיים, גרטרוד הפכה לרות, אבא שלי, היינץ-ליאופולד הפך לאריה (ליאו = אריה) ואורסולה נקראה מעתה שושנה.

חיים ומשפחתו הגיעו לכפר גנים, שהיה אז יישוב עצמאי בעל צביון חקלאי, ואחר כך נבלע בתוך פתח תקווה – מלאבס, שם שכרו צריף קטן ברחוב פיק"א. אני זוכר את הצריף הזה, המכוסה ב"נייר זפת" שחור, ובחצרו מתרוצצים תרנגולי הודו. הרהיט הדומיננטי בתוך הבית היה גרמופון ענק, עם ידית לדריכת הקפיץ (מנואלה), עליו נוגנו תקליטי בקליט עבים עם אופרות. הנה צילום נהדר של רות, שושנה ואריה בצריף. אריה עם כובע שעם אוסטרלי.

ברשימת הבוחרים לראשות המועצה המקומית פתח תקווה משנת 1936, מצאתי את שמותיהם של חיים רוזנברג בן אפרים ורות רוזנברג בת יהושע. כשהראיתי זאת לאבא שלי ביום הולדתו התשעים, התבדח שצריך היה לכתוב רות בת ישוע. חיים פנה ליקבים בראשון לציון ובזיכרון יעקב והציע את שירותיו כמומחה ליינות וליקרים, אך בשני היקבים נאמר לו שהם מייצרים יין לקידוש ואין להם צורך במומחים. חיים היה מאוכזב מאוד, שיברון-לב שנשא עד לסוף חייו הקצרים. כדי לפרנס את משפחתו פרש יריעת בד מתחת לגרם מדרגות ופתח דוכן קטן לירקות ופירות בשוק של פתח תקווה.

דוכן הירקות הקטן של חיים בשוק בפתח תקווה. חיים בוצע אבטיח "על הסכין". מאחוריו כרזה של ה"אגוד למען תוצרת הארץ" המזהיר מפני קניית בננה זרה. מעל הארונית תלויים ספוגי רחצה טבעיים "ליפה" (זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה). הגג הוחלף בפח גלי.

ועד סוחרי השוק של פתח תקווה. חיים יושב ראשון מימין.

אבי לא סיפר כלום על חיי המשפחה באותם ימים. בשנת חייו האחרונה, יזמתי מפגש העלאת זיכרונות עם שושנה, אחותו, שהיתה בת 89 והתגוררה בדיור מוגן. תגובתה הראשונה של שושנה היתה שאינה יכולה לדבר על העבר, משום שכל שכניה למסדרון הם ניצולי שואה ואם הם ידעו שאמא שלה היתה גרמניה הם יהרגו אותה. ואז הסתבר שטראומה זו מלווה את שושנה, וכנראה גם את אבא שלי, מילדות. שושנה סיפרה שהורי חברותיה לבית הספר, איכרי פתח תקווה, לא הרשו לבנותיהם לשחק עם שושנה, ואסרו עליהן להזמינה לבתיהן, משום ש"אמא שלה נאצית ואבא שלה ערבי". חיים היה שחום-עור ודיבר ערבית רהוטה עם הפלאחים והסוחרים הערבים בשוק, אבל השמועות לא מנעו מן החרדים לשנורר מחיים ירקות ופירות כתרומה, והוא נתן בנדיבות. אבי ואחותו למדו בבית הספר היסודי פיק"א בבניין ההיסטורי בפינת הרחובות פיק"א-רוטשילד, המיועד כיום לשימור. כשהחלו ללמוד בתיכון היה עליהם לשלם שכר לימוד שלא היה ביכולתו של חיים לשלם, ואז הגיע להסכם עם מנהל בית הספר, שבמקום שכר לימוד, המנהל ובני משפחתו המורחבת יקבלו ירקות ופירות בחינם. שושנה סיפרה שהיו מרוקנים את החנות הקטנה. היו אלו שנות מלחמת העולם השנייה, ואת גרטרוד-רות החרימו ונידו. היא מצאה בדוחק עבודה בניקיון בתיהם של הרופאים הייקים במושבה. שני אחיה של גרטרוד שירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הגרמני בצוללות, ושניהם נהרגו במלחמה. הנה כמה תמונות שמצאתי באלבום המשפחה, אחיה של גרטרוד בצבא הקיסרי הגרמני לפני מלחמת העולם הראשונה (1913), ולאחריה (1920).

בשתי התמונות האחרונות, אחיה של גרטרוד מסומן ב-X (יושב בצד ימין). בצילום התחתון – כנראה יחידה להגנה מפני מטוסים. החברה ששמה צרוב בצד ימין למטה, יצרנית הזרקורים, קיימת עד היום ומייצרת פנסי קסנון למכוניות.

המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם. שושנה נעשתה תופרת. אבא שלי התגייס לארגון ה"הגנה" . הוא עבד כאח בבית החולים עפולה וגם כחובש בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, ואז נשאב אל סדנאות היזע של מלטשי היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי. המשך קורותיו ברשומה הבאה.

אריה ושושנה בחוף הים בתל אביב, 1934-1935, ישראלים לכל דבר

סבא חיים נפטר בהיותו בן 56, שנה אחת לפני שאני נולדתי, ולא זכיתי להכירו. הוא עבר בחייו מהפכים מפליאים, מנער בירושלים העות'מאנית ליינן בגרמניה, ושוב לחיי מחסור בארץ ישראל. ומת טרם זמנו. סבתא גרטרוד היתה מגיעה אלינו לנתניה, בייחוד כאשר אבי יצא לשירות מילואים, וזה קרה במשך כמה חודשים מידי שנה (פרטים ברשומה הבאה). לא ידעה כלל את השפה העברית. כל ערב היתה פורמת את שערה שהגיע כמעט עד הרצפה, מסרקת אותו בקפידה רבה, ואז מגלגלת אותו סביב ראשה ככעך. חייה לא היו קלים כאן, סבלה מחרם ונידוי. ובערוב ימיה לקתה בדמנציה קשה. הנה תמונתם של חיים וגרטרוד-רות בהיותם מבוגרים, גרטרוד נראית כפי שאני זוכר אותה.

פרטים נוספים על משפחתו של סבא רבא אפרים:

בשנת 1939 נערך מפקד האוכלוסיה העברית בירושלים , כהכנה לבחירות לכנסת ישראל בשנת 1942. טפסי המפקד שמורים בארכיון הציוני ושם מצאתי את משפחתו של אחד הבנים שנולדו לאפרים מאשתו השניה אסתר – .שהגיעה מאלכסנדריה והיתה בת 55 בעת המפקד. הנה טופס המפקד במשפחתו של מנחם בן אפרים רוזנברג, נגר במקצועו, בשכונת גבעת שאול. מצויין שאסתר ספרדיה, ומידי פעם ישנה אצל בנה השני בחצר כולל רומנים.

בארכיון מוזיאון ראשון לציון מצאתי את רבקה (רוזנברג) ויעקב ציגלרויט. זאת בעקבות טופס הבקשה לרשיון עליה שיעקב חתום עליו. נפגשתי עם נכדותיהם.

מן הפרטים הכתובים על רבקה, אחותו של חיים ודודה של אבי, אפשר לאשרר כמה עובדות חשובות בסיפור המשפחתי. היא נולדה בחברון בשנת 1902, אמה נפטרה בילדותה והיא נשלחה לבית היתומים "דיסקין". לזוג היו שני בנים, מתניה ואמנון. הבן הצעיר אמנון נהרג בגיל 16, כאשר שני מטוסים מצריים הפציצו את ראשון לציון ותל אביב ב-3.6.1948. בראשון לציון נהרגו 25 אזרחים בהפצצה זו. עוד באותו היום הופלו שני המטוסים בידי מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר. אחת מן הנכדות של רבקה ויעקב נקראת אמנונה על שמו.

בן ציון, האח הצעיר ביותר של חיים, סנדלר במקצועו, התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי. המתנדבים נשלחו ליוון כחיל חפרים, רובם אפילו ללא נשק. ב-21 מרץ 1941 נכנע הכח הבריטי לגרמנים, אשר לקחו בשבי 10,000 מהם, מתוכם 1300 מתנדבים מא"י. מאחר והם היו חיילי הצבא הבריטי, בחסות הצלב האדום, לא נשלחו השבויים היהודים למחנות ריכוז, אלא למחנות שבויים שהועסקו בעבודות כפייה קשות. רצה הגורל, ובן ציון הועבר למחנה עבודה בשלזיה, על גדות נהר האודר, אותו מחוז בו התגורר חיים שמונה שנים לפניו, אך כעת הוא היה בתחומי פולין. השבויים שוחררו ב-1944 ע"י הצבא האדום והצבא האמריקאי והמשיכו לשרת בצבא הבריטי עד 1945.

המשך קורותיו של אבא שלי ברשומה הבאה:

אבא שלי. חלק ב' – מאום ח'אלד לנוף ים.

150 – י. מרגולין – הדוד יהושע

מאת: אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

בלוג "נושנות" הגיע לרשומה מס' 150. החלטתי להקדיש רשומה חגיגית זו לאדם מיוחד – יהושע מרגולין – ממניחי היסודות המדעיים-חינוכיים של לימודי הטבע בארץ ישראל. זכיתי ללמוד בבית הספר העממי (כך קראו לזה אז) ממורה לטבע שפעל על פי משנתו ורוחו של מרגולין, בין כתלי הכתה, בטיולי החוג לטבע והחוג לאסטרונומיה, ובחדר הטבע שהיה מוזיאון לכל דבר, מורה שהשפיע על אישיותי ומהלך חיי.

יהושע מרגולין

אחרי אלפיים שנות ניתוק מן האדמה ומן הטבע של ארץ ישראל, החזרה אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות" היתה כרוכה במפגש ראשוני עם הריה ועמקיה, ביצותיה ונחליה, צמחייתה ובעלי החיים בה, ללא ידע מוקדם מלבד סיפורי התנ"ך, ובלי שיהיו בנמצא ספרי לימוד בעברית בתחום זה . הכרת טבע הארץ נחשבה כמרכיב חשוב בחזרה אל המולדת, שאנו מצווים לעבדה ולשמרה. וגם כלי לטיפוח אהבת המולדת והנכונות להקריב הכל למענה. יהושע מרגולין היה במשך חצי יובל שנים עמוד התווך של לימודי הטבע בארץ ישראל המתחדשת. בית המדרש למורים ולגננות הפך לסמינר, וזה הפך למכללה אקדמית, אך משנתו של מרגולין עדיין רלוונטית ותקפה ונלמדת ונחקרת במוסדות להכשרת מורים וגננות.

הנה רשימה של מרגולין ששמשה כהקדמה לספר שיצא לאור במלאת עשור לפטירתו."החינוך לטבע, משנת יהושע מרגוליןספר זיכרון, עשר שנים לפטירתו" (הקיבוץ המאוחד,1957). הספר יצא לאור במלאת עשור לפטירתו של מרגולין וחולק כשי לבוגרי מחזור תשי"ז בסמינר הקיבוצים. מרוכזים בו משנתו הפדגוגית של מרגולין, כמה פרקים אוטוביוגרפיים, קווים לדמותו ותוכנית ללימודי הטבע שכתב בשנת 1939. מקסים התיאור האידילי של טבע ארץ ישראל ונופיה, בשפתו הפיוטית של מרגולין:

מרגולין היה פורץ דרך בתחום החינוך ולימודי הטבע, ובהבנת נפשו של הילד. הוא העשיר את מדף הספרים המדעי-פדגוגי של לימודי הטבע, ותרם להכשרתם של מורים וגננות, סטודנטים ותלמידי בתי ספר שפקדו באלפיהם את המכון הביולוגי-פדגוגי ואוספיו. הוא היה החלוץ במה שנקרא היום "הוראת המדעים" ופרסם תוכניות לימוד לכל גילאי בית הספר. חדשנותו מתבטאת בכך שהוציא את כיתת הלימוד החוצה, לטבע, וחשב כיצד לנצל את לימודי הטבע לא רק להקניית ידע, אלא להעשיר את הילדים בחוויה בה משתתפים כל החושים, ובערכים של אהבת הטבע ושמירתו. הנה למשל קטע מתכנית הלימודים שהציע המתייחסת לחושים:

הנה כמה מן הנושאים שסביבם רקם מרגולין תוכניות לימוד. החומר העיוני היה מלווה תמיד בעבודה מעשית ועריכת ניסויים, והיה מתובל בשירים שחיבר מרגולין עצמו. או כפי שכותב אליעזר שמאלי: "כי מדע, אהבה לארץ ולטבע וחבה לספרותנו העתיקה מתאחדים בספרים טובים אלה, ויוצרים מזיגה מופלאה".

דוגמה לכמה מן הנושאים סביבם חיבר מרגולין תוכניות לימוד (מתוך 50 נושאים): גינת החורף, הגשם הראשון, הדבורה והכוורת, גידול תולעי משי, הים, חיות הבית, מחזור המים בטבע, הנחל והביצה, היער והחורש, שיחות על גוף האדם, הפחם והנפט, האור והקול, הגדרת צמחים בעזרת המגדיר, אקולוגיה של הצומח והחי, יסודות המכניקה, תורת המגנטיות והחשמל.

רשימת הספרים שחיבר מרגולין. חלקם יצאו לאור על ידי הוצאת אמנות כמובן:

צילמתי כמה מחוברות הניסויים שפרסם מרגולין. רמת המידע והניסויים גבוהה מאוד, ומתאימה גם כיום ללימודי הטבע בבתי הספר, הכם באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. וגולת הכותרת – הנחיות להתנהגות במעבדה המופיעות בראש כל חוברת:

מרגולין היה איש אשכולות, רחב אופקים. ידע לצטט בעל פה את הספרות והשירה הרוסית, לרמונטוב ופושקין, ואת שירתו של ביאליק. עסק בתיאטרון ובמוסיקה. הנה דוגמה לשירים מפרי עטו ששילב בתוכניות הלימודים, מרגולין גם כתב סיפורים ושירים בנושאי טבע וחגים חקלאיים ב"דבר לילדים" תחת שם העט "הדוד יהושע" הכינוי שדבק בו על ידי הילדים. תחילה שיר בנושא הים:

ושיר נוסף מאת מרגולין, על החילזון, שהתלווה לסיפור לפעוטות מפרי עטו, כנראה פורסם בדבר לילדים:

תמצית עקרונות החינוך לטבע על פי מרגולין:

ללימודי הטבע שלושה שלבים או דרגות: א. חשיפת הילד בפני פלאי הטבע. ב. עובדות מחיי הטבע. ג. גילוי חוקי הטבע.

פעילות  תמיד של חניכים ומחנכים, עבודה חרוצה ומכוונת יפה אל התכלית.

הסתכלות  וחקר, חריגה מן הכתלים, הליכה אל הנוף וחיפוש אחרי מה שלא כתוב בספרים.

דרך ארץ  בפני החיים, בפני צמח וחיי ואדם, בפני כלל האדם והאדם היחיד, ובראש וראשונה בפני הילד.

(גילוי נאות – אני ממש מתרגש למקרא דברים אלה, בייחוד העיקרון האחרון. (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?).

גולת הכותרת של מפעלו המדעי-פדגוגי של מרגולין היו שני הכרכים של ספר הזואולוגיה – חסרי חוליות, בעלי חוליות. הראשון יצא לאור בשנת 1943 ומאז במהדורות רבות. את החלק השני עליו טרח עד ליומו האחרון, לא זכה לראות. אני מדפדף בספר זואולוגיה מאת י. מרגולין ונזכר בנוסטלגיה לחלוחית בלימודי הטבע בבית הספר העממי. נזכר בהידרה ובדפניה, בשלשול ובעלוקה הרפואית, וכמובן תולעי המשי. הכהליה עם הכהל המפוגל, ריח הפורמלין. ספר זה הוא ספר הזואולוגיה הראשון בשפה העברית בהיקף זה. קשיים רבים נערמו על מי שחפץ לחבר ספר זואולוגיה או בוטניקה בעברית בשנים אלו. לא היו שמות עבריים למרבית היצורים והיה צורך להמציאם; את האיורים לקחו מספרים ברוסית או גרמנית. כל ספר כזה היה עבודה חלוצית שהתבססה על תצפיות בטבע הישראלי הבלתי מוכר על בוריו עדיין.

קורות חייו

מרגולין נולד בשנת 1877 בעיירה-כפר הורודייץ, מחוז רוגאטשוב, פלך מוהילוב, באימפריה הרוסית (היום, בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ ועבד כמורה. היה פעיל גם בתחום התיאטרון ובייסוד תנועת הפועלים. מפגשו עם הטבע בא"י הביאו לידי הכרה שעליו להתמסר ללימודי הטבע. הוא חזר לרוסיה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטת קייב. את הלימודים השלים כמוסמך למדעי הטבע בשנת 1921, והוא בן 45. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו לשוב ארצה והוא לימד טבע באידיש בסמינר למורים יהודים, ולימד עברית בבית ספר חשאי של רשת "תרבות". את "תרבות" ייסד הבנקאי, איש העסקים הנדבן הלל זלטופולסקי, וכך הכיר מרגולין את בתו שושנה, שהתבקש ללמדה עברית, לימים שושנה פרסיץ, חברת הכנסת הראשונה עד השלישית, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים האיכותית "אמנות" וכלת פרס ישראל לחינוך. (על הוצאת אמנות נכתב בפירוט רב יותר בערך שושנה פרסיץ שלעיל). יהושע התאהב בשושנה, אך היא נישאה, כיאה למעמדה, ליוסף יצחק פרסיץ, ממשפחה אמידה בעלת מפעלי סוכר ושמן. מרגולין לא התחתן ונותר כל חייו ערירי וחשוך ילדים. שושנה פרסיץ תמכה במרגולין ועזרה לו להשיג תמיכה כספית ציבורית בשנים הבאות.

שושנה פרסיץ

בשנת 1924 שב לארץ ישראל, לאחר הרפתקאות רבות, הברחת גבולות וישיבה בכלא בליטא. תחילה עבד כפועל חקלאי בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ואחר כך שימש שם כמורה לטבע במשך חמש שנים. מרגולין הקים במקוה חדר-טבע ופינת-חי ושם החל לגבש את עקרונותיו ללימוד טבע. בשנת 1930 נענה להצעת ועדת התרבות של ההסתדרות להיות מורה-מדריך בלימודי הטבע ביישובי עמק יזרעאל. כותב על כך מרגולין: "ותחום תחמו לי מנשר ועד כפר גלעדי, תחום שכלל אז בתוכו את רובה דרובה של ההתיישבות החדשה. הסכמתי. אכן, שנה זו היא אחת השנים היקרות ביותר בחיי: בה באתי במגע ישיר עם טבע העמק, היכרתי את הדומם, הצומח והחי שבו; קשרתי קשרים נפשיים עם ילדי העמק, עם הוריהם ומוריהם, תהיתי על החינוך המשותף ועל הגן וביה"ס המתרקמים שם. מצוייד במיקרוסקופ ובמעבדה קטנה יצאתי לטיולי מקיבוץ לקיבוץ וממושב למושב. הדרכתי, לימדתי, שבוע שבוע בקבוצה, בקיבוץ ובמושב. שעות הבוקר היו מוקדשות לטיולים ולהוראת הטבע בגן ובביה"ס ואילו שעות הערב – לשיעורים בבוטניקה חקלאית לאנשי הקיבוצים. מסיבות עונג-שבת – לשירת הטבע הא"י בתנ"ך, באגדה ובלבנו אנו…"

כריכת הספר האוטוביוגרפי של מרגולין – דרכו של מחנך עברי – ספרית פועלים, 1948

במשך שנת פעילותו בעמק נוכח מרגולין ש"רובם הגדול של המורים אינם יודעים טבע וכל עושר הטבע שמסביבם הוא כספר החתום לפניהם. […] גם בתי המדרש למורים שבארץ, ללא מעבדות, ללא אילן וחתימת דשא – גם בתי מדרש אלו לא הקנו לתלמידים ידיעה ממשית בטבע. הגיעו הדברים לידי כך, שגננת או מורה שזה עתה עלו מן הגולה, שלא הריחו ריח אדמה וריח עבודה, שעוף לא צייץ באוזניהם האטומות ופרפר לא פרח לפני עיניהם הסגורות, אלה הלכו ללמד תודה את ילדי נהלל ודגניה." (החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין, 1957, עמ' 147 – 148). בלבו של מרגולין גמלה ההחלטה להקים מכון להכשרת מורים לטבע. הוא רצה להקים את המוסד על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל, אך תלמידתו משכבר, שושנה פרסיץ, שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, יעצה לו להתחיל את יצירת המוסד בתל אביב. "אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב, שנסגר מטעמים אנטי סניטריים." בצריף זה, ברחוב יהודה הלוי 12 (היום מגרש חנייה), הקים מרגולין בשנת 1932 את "המכון הביולוגי-פדגוגי" שפעל במשך 20 שנה והפך בכוחותיו של מרגולין לבדו ובעזרת תקציב זעום ודל שארגנה שושנה פרסיץ (100 לא"י בשנה מטעם העיריה), למוסד מפואר, המושך אליו תלמידים, סטודנטים ומורים מכל קצווי הארץ, שבאו לקורסים והשתלמויות. בצריף הצטבר אוסף זואולוגי ענק של עופות ויונקים, חרקים ודגים. בחצר הגדולה הוקמו כלובים ובהם בעלי חיים ומאות עופות, זוחלים ודו-חיים, מינים מעניינים ונדירים מכל חלקי הארץ. צבאים, צבועים, נמיות, שועלים ותנים, גיריות ודורבנים, יעל וזאב. ואפילו תנין. השכנים התלוננו על מטרדי הרעש והריח שגרם "גן החיות" הזה בלב העיר, בייחוד אורחיו של המלון הסמוך, אולם שושנה פרסיץ, אשת הברזל, עמדה על המשמר. בחצר המכון היתה גינה ובה גודלו צמחים חקלאיים ונלמדו הפעולות החקלאיות – השקייה, זיבול, קטיף. ליד בית הבימה, על פני שטח בגודל חצי דונם, הוקמה גינת הדגמה שבה חיקוי לבתי הגידול של ארץ ישראל בזעיר אנפין, ובה היו השתלמויות לגננים. לאחר מותו של מרגולין, בהתאם לצוואתו, חולק האוסף יקר הערך בין סמינר הקיבוצים (כיום בבית מרגולין במכללת אורנים) לבין אוניברסיטת תל אביב, שם שימש כבסיס לאוספי האוניברסיטה (כיום במוזיאון הטבע החדש). אנשי האוניברסיטה – הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל (גלימצ'ר), עזרו למרגולין בעבודתו במכון הביולוגי-פדגוגי ותרמו להגדלת אוספיו בצעירותם ובתחילת דרכם, ונעשו ראשי המחלקות באוניברסיטת ת"א. כותב על כך אליעזר שמאלי, שבהיותו מורה לטבע ביישובי העמק והגליל, השתתף בהכשרות ובסיורי הטבע של יהושע מרגולין, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972):

ובאשר לחייו האישיים של הדוד יהושע – כאן לא שפר עליו גורלו. וכפי שכותב אליעזר שמאלי : "אכן עצוב האיש, וחייו אינם רפודים שושנים… כי גלמוד הוא וערירי, ללא אשה וללא ילדים…". כותב עליו ידידו המורה והסופר ברוך דגון (פישקו): "למרות הזעם שלו ולהט אש הקדמונים חונן ברוך נשי מיוחד ובעדינות נפש רכה. הוא אהב ילדים אהבת נפש, אהבת אשה-אם. החיים לא נתנו לו את אהבת האשה וחיי המשפחה, אולם רגש האבהות היה חזק בו כל ימיו." (מתוך עלון סמינר הקיבוצים, אוקטובר 1957).מרגולין היה מעריצו הגדול וידידו הטוב של חיים נחמן ביאליק, ויש אומרים שחלקו יחדיו את העריריות.

השנה בה שהה ולימד ביישובי עמק יזרעאל קרבה אותו אל התנועה הקיבוצית וערכיה. בעזרת מרדכי סגל, מורה מן הקיבוץ כפר גלעדי, שהשתלם במכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין, הגה מרגולין והקים בשנת 1939 את סמינר הקיבוצים בתל אביב, שמטרתו הכשרת מורים ומחנכים של התנועה הקיבוצית, לא בלימודי הטבע בלבד, אלא בכל מקצועות המדע והאמנות. הוא לימד בסמינר ואף קבע בו את ביתו הפרטי. המוסדות להכשרת מורים וגננות נקראו עד לא מכבר "סמינר", ובכתבים הישנים "סמינריון", אך בתחילה הם נקראו "בית מדרש למורים ולגננות". שם כל כך יפה, המאחד בין עבר הווה ועתיד. לאחרונה הפכו כולם ל"מכללה אקדמית". מרגולין דחף להקים סניף נוסף של סמינר הקיבוצים, בקרבת היישובים מהם מגיעים מורי הקיבוץ ללמוד, ואף בחר אתר, במקום שבו עמק זבולון ועמק יזרעאל נפגשים. ואכן, סמינר זה, סמינר אורנים, הוקם ב-1951, ליד טבעון, במועצה האזורית זבולון, ביער אלכסנדר. אך מרגולין כבר לא זכה לראות בהגשמת חלומו.

יהושע מרגולין נפטר בתל אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.1947, והוא בן שבעים. במלאת עשור למותו, הוקדש עלון סמינר הקיבוצים מאוקטובר 1957 לרשימות על משנתו ואישיותו של מרגולין. בעלון זה מופיעה צוואתו של מרגולין. שימו לב להקדשת כל כספו לטובת מלגות עבור בני העדה התימנית, והסברו לצעדו זה.

צוואת מרגולין ועלון הזיכרון של סמינר הקיבוצים מזמנים לנו שתי חידות.                       חידה ראשונה –  חידת יער אלכסנדר – מרגולין ביקש להיקבר בתל-אלכסנדר (יער אלכסנדר). מי הוא אותו אלכסנדר, שהיער נקרא על שמו? במחשבה ראשונה עולה על הדעת שמו של אלכסנדר זייד, שחי ונרצח קרוב לשם, אך האלכסנדר הזה הוא אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', שנרצח על ידי מתנקש בצרפת בשנת 1934. כותבת על כך ד"ר מוקי גרוס, עד לא מכבר המנהלת של הגן הבוטני בסמינר (כיום מכללת) אורנים.

יער אלכסנדר ניטע באביב 1935 על ידי חברי קיבוץ שער העמקים שמקימיו הם יוצאי יוגוסלביה. במסגרת מאמציהם למצוא עבודה פנו חברי הקיבוץ לקק"ל בבקשה שתממן נטיעה על הגבעות הקרחות שמדרום לקיבוץ. במקביל, שלחו חברי הקיבוץ היוגוסלביים שליח לקהילה שם לערוך מגבית. מאחר ובאותו זמן התאבלה יוגוסלביה על רצח המלך- אלכסנדר, צץ הרעיון למלא את הקופה באמצעות נטיעת יער על שמו. השליח היה הילל ליבני ז"ל הגזבר והמנהלן הראשון של סמינר אורנים.

צילום: ד"ר מוקי גרוס, מכללת אורנים

מרגולין גם קבע בצוואתו מה יכתב על מצבת קברו, ואכן, כל המגיע לגן הבוטני היפה במכללת אורנים יכול לראות את הקבר החצוב בסלע ואת המצבה עם המשפט שציווה מרגולין.

במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין "בית המדעים ע"ש מרגולין" (בית מרגולין), בו שוכן גם האוסף הזואולוגי שמקורו במכון הביולוגי-פדגוגי.​

חידה שניה – חידת הפסל – על כריכת עלון סמינר הקיבוצים שהוקדש למרגולין, מודפסת תמונת פסל, הפשטה של דמות אדם ממתכת. תכנית עצרת הזיכרון בצד הפנימי של הכריכה מציינת: "חנוכת הפסל, יצירת יחיאל שמי". יחיאל שמי היה מחשובי הפסלים והציירים בישראל, מקבוצת "אופקים חדשים", בן קיבוץ כברי, שאף לימד במחלקה לאמנות בסמינר אורנים. בהמשך החוברת מתאר הפסל שמי את הפסל שנעשה בהשראת מרגולין:

בביקוריי בגן הבוטני באורנים, ובקבר מרגולין שם, לא ראיתי את הפסל הזה. במרכז המידע הדיגיטלי לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל מצאתי את תמונתו של הפסל, ואכן נכתב שהוא נוצר בשנת 1957, אך הוא מוגדר בסתמיות כ-"דמות", ללא כל הקשר למרגולין ומיקומו המקורי. גובהו של הפסל 320 ס"מ ורוחבו 70 ס"מ.

הצילום במרכז המידע מוזיאון ישראל, הצלם: ישראל צפריר

ביקשתי מד"ר מוקי גרוס, שאף היא לא ידעה על קיומו של הפסל הזה, לברר מה עלה בגורלו. התעלומה נפתרה חיש מהר. משפחתו של י. שמי התרשמה שהפסל נשכח והוזנח ולקחה אותו לקיבוץ כברי, אל הסדנה בה יצר שמי את פסליו וציוריו במשך כ-50 שנה – "אטלייה שמי". ואכן, ביקור באתר האינטרנט של אטלייה שמי מגלה מייד את הפסל שנלקח מקבר מרגולין ומשתתף בתערוכות מתחלפות. כך חזר הפסל אל כור מחצבתו. באורנים שכחו את קיומו, ובמוזיאון ובקיבוץ כברי לא יודעים את הנסיבות בהן נוצר ומי נתן את ההשראה ליצירתו. הנה צילום מן האתר של אטלייה שמי:

בחרתי לסיים רשומה גדושה זו בטקסט המופיע על כריכתו האחורית של הספרון הקטן,האוטוביוגרפי מאת י. מרגולין "דרכו של מחנך עברי" (ספרית פועלים, 1948).

149 – עוף מכובס

מאת: אורי רוזנברג

אזהרה: ברשומה זו יש כמה תיאורים בוטים מעולם הבשר. בעלי נפש עדינה ולב רחום – ראו הוזהרתם.

אתחיל בחידון. חידון בחרוזים שגיבוריו מככבים ברשומה הבאה. אם לא הצלחתם לפתור מייד, קריאת הרשומה להלן עשויה לעזור… כל הפותרים נכונה רשאים להשתתף במכירה הפומבית המוזכרת בסוף הרשומה.

מקור – פרקים בחקלאות, ספר למוד לשנת הלימודים השביעית, א. גונדלמן י. לבנון, ספרית השדה, 1956

ואוסיף שאלה משל עצמי – כיצד קוראים לשקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור של התרנגול והתרנגולת? התשובה מסתתרת בתוך הרשומה להלן.

בטלוויזיה הבריטית שודר סרטון "מצלמה נסתרת" בו נראית ישישה נחמדה המגיעה לאטליז ומבקשת מהקצב צלעות טלה. "הכי טרי שיש", אמרה. "כמובן" אמר הקצב, "הכי טרי שיש". האטליז נאה ומעוצב. נתחי הבשר המוצעים למכירה, ארוזים היטב במגשי פלסטיק ועטופים במעטה שקוף, מוצגים לראווה במקרר הגדול. הכל נקי ואסתטי למראה, כמעט סטרילי.

הקצב נעלם לרגע בחדר האחורי של החנות, על מנת למצוא במקרר הענקי שוודאי נמצא שם את הנתח המבוקש, ויצא משם כשהוא חובק בזרועותיו טלה קטן וצמרירי, אשר נראה כאילו יצא מאיור בספר ילדים. ואז הוא נוטל, אל מול מבטה הנדהם של הגברת, טוש שחור, מצמיד אותו אל חזהו של הטלה, מתחיל לסמן עיגול על הצמר הלבן ושואל באדיבות: "איזה חלק בדיוק את רוצה? כמה צלעות?" הישישה יצאה נסערת מן החנות, נסה על נפשה.

כאשר אנו קונים נתח בשר בתוך מגש פלסטיק, הבשר הזה הוא משהו מופשט. אבסטרקט המנותק מהקשרו, כלומר מגוף בעל החיים אליו היה שייך. כאשר אנו לא רואים את בעל החיים בשלמותו ובצורתו המקורית, קל לנו יותר להתעלם מקיומו שחדל, מן ההרג שלו וביתורו לחלקים. גם אם מוצגת תרנגולת שלמה על דלפק הקצב, היא חסרת ראש וכפות רגליים ומרוטת נוצות. היא פסקה להיות תרנגולת והפכה לעוף. אף אחד לא מבקש מן הקצב תרנגולת. כולם מבקשים חזה, כרעיים, או שניצלים. באותו אופן לא באים לאטליז לקנות פרה. קונים שפונדרה, פילה מדומה, אנטריקוט, ורד הצלע, ריב, או סטייק עין. במקום לב, כבד, טחול, ריאות, אומרים "חלקים פנימיים". מה שעשה הקצב האנגלי אל מול הלקוחה המזועזעת נקרא בתורת הספרות: הזרה – הוא הראה לה את אותו הדבר אך בצורה שונה, אשר גרמה לה לראות לפתע את צלעות הטלה באור שונה לחלוטין. בספרות עושים זאת כמובן בעזרת מלים. אם במקום להשתמש במונח "לעשות על האש" או "מנגל", אציע למשפחתי "לשרוף חלקי גוויה של פרה", או אפילו באופן קיצוני יותר – "לצלות פגרים של תרנגולות", יסתכלו עליי בתמיהה או ברוגזה, אך גם יקדישו מחשבה נוספת לדבר, מזווית שונה. קראתי לרשומה זו בשם "עוף מכובס" גם כדי לרמוז על המילים המכובסות. תארו לעצמכם תפריט במסעדה שבו כתוב במקום "שיפודי פרגית" המשפט הבא: "עקרנו את הירך של תרנגולת מתה, פשטנו ממנה את העור והוצאנו את העצם ואז חתכנו את הבשר לקוביות והשחלנו על מוט ברזל דק, ואת כל זה שמנו על האש". מוכנים כבר להזמין או שאחזור עוד כמה דקות?

מקור – האתר "איתן מוצרי בשר"

את התמונה הבאה צילמתי באחת מחורשות קק"ל לפני שלושה שבועות. (לחצו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת).

מנגל – עיסוק גברי

למראה העשן העולה השמימה חשבתי על הקרבת קורבנות, עולות וזבחים. הרומאים השתמשו בתרנגולות גם לשם פולחן דתי וחיזוי. לפי אופן האכילה של התרנגולת או פרפורי הקרביים של התרנגולות שאותן הקריבו קורבן, היו מנחשים תוצאות של קרב או מאורעות שעמדו להתרחש.    לכל מי שאוהב את ריח הבשר הנצלה, דעו שאתם לא לבד. במקרא מוזכר ארבעים פעמים ריח הניחוח של הקורבנות המיועדים לה'. הנה האזכור הראשון – בראשית פרק ח', לאחר שקלו המים ונח יוצא מן התיבה: כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  וציטוט נוסף עם הכינוי השכיח לקורבן: וְהִקְטַרְתָּ אֶת-כָּל-הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא לַיהוָה; רֵיחַ נִיחוֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא. (שמות כט,יח). המלה תרנגולת או תרנגול (מלה אכדית ושומרית שמשמעה עוף-המלך) לא נזכרת כלל במקרא, אך נפוצה מאוד בספרות המשנה והתלמוד. גידול תרנגולות החל בארץ ישראל רק לאחר כיבושה ע"י כורש מלך פרס במאה השישית  לפה"ס. ואם בהקשרים דתיים עסקינן, למרגלות הר ציון בירושלים נמצאת אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר. זוהי כנסיית פטרוס אין גליקנטו, כאשר פירוש גליקנטו – קריאת התרנגול, ואכן על גגה של הכנסייה מתנוסס תרנגול מוזהב.

כאשר נעצר ישוע בגת שמנים הוא התנבא שפטרוס יתכחש אליו שלוש פעמים לפני קריאת השחר של התרנגול – "בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים". המשך הסיפור בברית החדשה.

תרנגול נוסף שהתפרסם בשל קריאתו, הפך לאחד מסמליה הלאומיים של פורטוגל – גאלו דה ברסלוש. האגדה מספרת על צליין בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שהואשם בגניבה על לא עוול בכפו. כאשר הובל לתלייה ביקש להלקח לביתו של השופט ושם אמר שאם התרנגול הצלוי שעל צלחתו של השופט יקרקר, אות וסימן הוא לחפותו. אחרי שהצליין כרע על ברכיו ונשא תפילה באדיקות רבה, קם התרנגול הצלוי על רגליו וקרקר בעוז. והצליין שוחרר לחופשי.

הסמל הלאומי של פורטוגל

אנו מרמים את ילדינו בעזרת ספרי הילדים, בהם אנו מספרים להם שהתרנגולת דוגרת על ביציה ומגדלת במסירות את אפרוחיה החמודים, ובעצם משק החי בקיבוץ ובמושב הוא פינת ליטוף קסומה בה התרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף, וגם לאפרוחים ממין זכר יש זכות לחיות. כמובן שאיננו יכולים לספר לילדינו הרכים כיצד חונקים את האפרוחים הזכרים בשקי ניילון גדולים ומשליכים למשרפה.

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

מקור – הספר "הביצה שהתחפשה", עם עובד. כתב וצייר דן פגיס

גארי יורופסקי אמר שאם קירות בתי המטבחיים היו שקופים, אנשים לא היו אוכלים בשר. ואני אומר: אם היינו צריכים לרדוף אחרי הבשר שלנו, להרוג אותו, למרוט את נוצותיו או לפשוט את עורו, רובנו היו מוותרים על המרכיב הזה במזוננו. אבל, מישהו אחר עושה עבורנו את המלאכה עקובת הדם הזו, הרחק מן העין. אנחנו נפגשים עם הבשר במגש הפלסטיק, או בצלחת. מרק העוף המסורתי בארוחת ערב החג, לפי המתכון העובר מאם לבת. מרק העוף המרפא כל חולי. במותה ציוותה לנו התרנגולת את החיים. היש דבר יהודי יותר מעוף לשבת? ואם אתם לא מאמינים, צאו וראו מה כתוב על קופות הצדקה של עמותת "חסדי נעמי" ברחובות בני ברק. מרק צח – הבשר כבר לא נוכח. רק הנוזל הזהוב, השמנוני – קונסומה ( consommé ). אני יכול להדגים כיצד אפילו רמז קטן, המשייך את מוצר המזון שלנו ליצור חי, גורם להפתעה, דחייה וגועל. מהי תגובתנו כאשר אנו שוברים ופותחים את קליפת הביצה ובתוכה מתגלית טיפת דם? (או סימן מזעזע יותר המעיד שהביצה הופרתה?). מרביתנו משליכים מייד את הביצה ללא היסוס, ואם כבר הספקנו להוסיף את תוכן הביצה אל תערובת הקציצות, או העוגה – משליכים לפח גם אותה. הלא כן?

מקור – "הדגרת ביצי עופות" יוסף ברקמן, ספרית השדה 1945
מקור – "פרקים בתורת החי", חנה נמליך, עם עובד, 1946
מקור – "גידול תרנגולות", דוד אורי, ספרית השדה, 1954

שיטות להדגרה מלאכותית של ביצי התרנגולת ואימון* האפרוחים היו ידועות כבר לפני אלפי שנים בעולם העתיק, במצרים ובסין. באירופה פיתח את המדגרה במאה ה-18 המדען הצרפתי רנה אנטואן פרשו דה ראומיר ( René Antoine Ferchault de Réaumur), אנטומולוג, מגלה תהליך הפיכת ברזל לפלדה ומי שפיתח מדחום ובו תערובת מים וכוהל ועל שמו קרויות מעלות ראומיר.

ראומיר, מדען צרפתי שהכניס את השימוש במדגרות לאירופה – מקור: ויקיפדיה

מקור האנרגיה במדגרת ראומיר היה זבל אורגני שתסיסתו פלטה חום, חיקוי של תהליך הקיים בטבע אצל כמה מיני ציפורים. *(אחרי הבקיעה במדגרה עוברים האפרוחים לבית אימון שהוא מתקן מחומם בו מלמדים את האפרוחים לאכול ולהסתגל לתנאי השבי, כתחליף מלאכותי לאם הדוגרת)

מקור – פרקים בחקלאות, ספר למוד לשנת הלימודים השביעית, א. גונדלמן י. לבנון, ספרית השדה, 1956
מקור – "מדריך חקלאי למורה" א. גונדלמן י. לבנון, ספרית השדה, 1956

אמא שלי היתה קונה עופות בשוק. בעצם היתה קונה תרנגולות אבל ההגדרה היתה "עוף טרי". מידי פעם הייתי נלווה אליה, והמחזה נותר אצלי כזיכרון ילדות. בסמטת הקצבים בשוק ערימה של כלובים ובהם דחוסות בצפיפות איומה תרנגולות. חלקן מקרקרות באימה וחלקן כבר מותשות, רובצות ללא ניע. הקונים מתגודדים סביב המוכר וכלוביו וצועקים את בקשותיהם: "תרנגולת שמנה למרק", "אל תביא לי אחת זקנה". המוכר שולף תרנגולת מן הכלוב, מניח אותה לרגע על גבי מאזניים ומחזיק אותה מתחת לבית שחיו בעודו סופר את הכסף. משם הולכים לשוחט. השוחט חותך את עורק הצוואר של התרנגולת ומשליך אותה על הקרקע וזו מפרפרת ומגירה את דמה עד שחדלה. משם הולכים למורטות. המורטות יושבות על שרפרפים נמוכים, ברכיהן מכוסות בסינור גומי מטונף והן תולשות את נוצות התרנגולות. על הקרקע ערימה של נוצות ובאוויר מרחפות נוצות הפלומה הרכות. הבוס של המורטות עוטף את הגווייה בעיתון ושואל אם להוריד את הראש והרגליים. "רק את הראש" אומרת אמא שלי. שמים את החבילה בסל הפלסטיק והולכים הביתה. הצוואר של התרנגולת בולט החוצה מן הסל וטיפות דם נושרות על המדרכה. בבית מקרבת אמא את התרנגולת המתה אל אש הכיריים כדי לחרוך את שאריות הנוצות. ריח נורא מתפשט בבית. אמא מבתרת את התרנגולת  לאבריה, ממליחה ומכשירה. לפעמים מוצאים בבטן התרנגולת כמה כדורי חלמון, שהם ביצים בתהליך התהוות, בטרם התכסו בחלבון ובקליפה. את הקורקבן פותחים ומוציאים ממנו חול ואבנים קטנות שהתרנגולת בולעת כדי לעזור בטחינת המזון (היום, כאשר הגידול נעשה בסוללות, אין לתרנגולות גישה לחול ולאבנים). אמא מכניסה את העוף לסיר גדול, עוד מעט הוא יהפוך לבשר מבשרנו. מהחלק התחתון של הרגליים, כלומר מהברכיים ומטה, מכינים רגל קרושה, מקפא סחוסי רוטט. לפני הבישול אמא קוצצת את הציפורניים מרגלי התרנגולת.

מקור – "פרקים בתורת החי", חנה נמליך, עם עובד, 1946
מקור – "גידול תרנגולות", דוד אורי, ספרית השדה, 1954

ישראל היא שיאנית עולמית בצריכת בשר עוף ובייחוד ביצים. שמועות על מחסור צפוי במוצרים אלה, בייחוד לקראת החגים, מעוררות בהלת קניות בציבור.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים
מקור – "הדגרת ביצי עופות" יוסף ברקמן, ספרית השדה 1945

העוף הפך לתעשייתי ומקורר כבר באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. המועצה לענף הלול הכריזה על תחרות למציאת שם הולם למוצר המהפכני. דידי מנוסי הציע את השם "עופכן", חיבור של המילים עוף + מוכן, וזכה בתחרות.

פרסומת לעופכן – 1959
פרסומת לעופכן – 1964

אולם הביקוש למוצר זה היה נמוך מאוד. כשמונים אחוז מן הלקוחות העדיפו את מה שכונה בפי העם "עוף חם". בשנת 1974 נעשו בתנובה פעולות שיווקיות נמרצות לקידום של עופות קפואים תחת המותג "תנו עוף". פעולות שכללו מבצעי טעימה ופתיחת חנויות לממכר מזון קפוא, שנועדו לעקוף את האטליזים. הוכרזה מהפכת "העוף הצעיר בשקית הכתומה" והעוף הקפוא השתלט על השוק.

מקור שתי התמונות – אתר מוזיאון תנובה

ויש גם סרטון פרסומת מעורר תיאבון משנת 1969

באותה שנה, 1974, כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר שהיתי במובלעת הסורית המושלגת, צורף למנות הקרב, שהיו לחם ולוף חוקנו, פריט נוסף: קופסת שימורים ענקית ובתוכה עוף תפל שבושל עד כלות והפך לעיסה חסרת טעם. העוף המכובס, שאפילו לא היה באפשרותנו לחמם אותו בתנאי השטח, נחל כישלון חרוץ.

הגילויים על כמויות המים המוזרקים לעוף הקפוא לא תרמו לתדמיתו הירודה ממילא, ובשנת 1999 הופיע בשוק העוף הטרי המצונן, תחת המותג "מאמא עוף".

מי שגידל תרנגולת בחצרו, כ"חיית מחמד" או כחלק מפינת חי, מעיד שהתרנגולת היא יצור נבון וידידותי. הגילוי הזה נכון לגבי כל בעל חיים הגדל בבתינו ובחצרנו ואפשר לעקוב אחר הלכות חייו ולהכירו מקרוב. פתאום מגלים שלבעל החיים, אפילו אם הוא ציפור או תרנגולת, יש הרגלים, אופי ו"אישיות" ייחודיים רק לו. עובדה זו אינה מפתיעה את השומע אם מדובר בחתול או כלב, אבל כדי להבין אותה לעומקה יש לגדל ולטפל בבעלי חיים הנחשבים לכאורה "נחותים" יותר.

לפני כמה שנים ביקרתי בביתה של משפחה אחת המתגוררת בערד. כאשר שאלתי מדוע הסלון בביתם מחולק לשניים באמצעות רשת לולים, הראו לי את הדייר שקיבל חצי סלון – ציפור ממין תור מצוי בעלת רגל אחת. ואז הסבירו שחתול הבית יצא לחצר ופגש בתור, מפגש שהסתיים בקטיעת רגלה של הציפור. הציפור הפצועה הוכנסה הביתה לטיפול, והפכה לבת-בית. כמה פעמים ביום היא מוצאת מה"סלון" שלה ומורשית להסתובב ברחבי הבית בחופשיות. בעת ביקורי שם, דילג וניתר התור בעליזות, על רגלו האחת, על ארונות המטבח, משאיר אחריו מידי פעם חתיכת לשלשת, כמנהג הציפורים. בני הבית לא פסקו מלספר לי על מנהגיה של הציפור, על חוכמתה והשתלבותה בחיי המשפחה.

מקור – הארכיון הציוני

את הסיפורים על דג הקרפיון השוחה באמבטיה לפני כל חג עד שהופך לגפילטע פיש, אתם כבר מכירים. אצלנו זה לא קרה מסיבה פשוטה: גרנו בכפר הערבי ה"נטוש" אום-חאלד ולא היתה לנו אמבטיה בבית, רק מקלחת: דוד מים המחומם ע"י פרימוס. הדג שלנו קיבל את הבומבה בראש בחנות הדגים, ושם גם קורצפו מגופו הקשקשים. בבית הוא נטחן עד דק וקושט בעיגולי גזר.

ועדיין לא דיברנו על קרבות תרנגולים (הרומאים עסקו בזאת בהתלהבות רבה) ועל להקת "התרנגולים". כאן בתוכניתם המלאה משנת 1963 בטלויזיה ההולנדית

ולסיום – בניוזלטר האחרות של בית המכירות הפומביות CHRISTIE'S מוצגים פסלי פורצלן מסין (Tibor Collection) המעידים שהתרנגול והתרנגולת ראויים גם לשמש כאובייקט אומנותי. התרנגולים הם מן המאה ה-19 ומחירם המוערך 10,000 – 15,000 דולר. התרנגולות מן המאה ה-18 ומחירן המוערך הוא 20,000 – 30,000 דולר. מורשים להשתתף במכירה הפומבית רק מי שפתרו את החידון בראש הרשומה.

FIRST HALF 19TH CENTURY  A LARGE PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE ROOSTERS

A PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE COCKEREL EWERS

QIANLONG PERIOD (1736-1795)

התשובה לשאלה כיצד נקראות שקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור – דלדולים.

רשומות נוספות בנושנות המתקשרות לנושא בעלי חיים בספרות ילדים וצער בעלי חיים: להלן הקישורים:

יש לנו תיש

חכמת הבהמות

148 – תעלומת יער המגינים, לכבוד ט"ו בשבט תשפ"ב

רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט"ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק"ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט"ו בשבט תש"ט – "יער המגינים". באותו יום, ט"ו בשבט תש"ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק"ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק"ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ"יער הרצל". כך גם נעשה עם "יער בלפור" בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג'ורג' החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט "סאלח שבתי" וכן בסיפור של א.ב. יהושע "מול היערות" – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן "יער הקדושים" לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: "מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי." אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – "יער המגינים". חיפוש באתר קק"ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: "השם "יער המגינים" מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל."

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט "עוזי והפרחים" אודות ד"ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד"ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי "עוזי והפרחים"

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה "נורד" וכן זחל"ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת "משבר לתקווה", שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ') נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת "ניב הקבוצה" (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט"ו בשבט תש"ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה "ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט"ו בשבט תש"ט". מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט"ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל"דרך בורמה" שהפכה ל"כביש הגבורה" הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ "קופסה כחולה".

בכרך ד' בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט"ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה"צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט"ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט"ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין "הסלע" אל מבצר ג'דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: "היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא". כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק"ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו"ר קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר "האם" לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

יציע הקהל והמכובדים

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ"ל "נאום איש שיבה".

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט"ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע"י משמר העם בל"ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת "נטיעות ט"ו בשבט 1949 של יער המגינים". ט"ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש"ט כן, ט"ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

מתוך הסרטון

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק"ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע"י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג"ד בן-עמי פכטר. המשוריין השני בשיירה התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה. האויב התעלל בגופותיהם של החללים. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: "לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה".

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, "למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה." (עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון "מפקד החזית". האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ"ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שארעו באותו חודש – שיירת נבי דניאל לגוש עציון באותו יום ושיירת חולדה ב-31.3.48. באפריל נהרגו אנשי שיירת הדסה להר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

"יערות מגינים" נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד"ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק"ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט' ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק"ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט"ו בשבט, ניטע "יער מגינים" מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר "יער המגינים" באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת "תעלומת יער המגינים".במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק"ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – "מול היערות" (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ "כל הסיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

"כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".

ממראות יער המגינים העכשווי