98 – יום הזיכרון ויום העצמאות 70

רשומות קודמות בנושנות בנושא יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:

יום הזיכרון 2014  ,  יום הזיכרון 2015 ,  יום העצמאות 2015יום הזיכרון 2017


אתחיל עם כמה שורות מתוך הפרק המסיים את הספר "המחדל" שיצא לאור מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, (הוצאת: הוצאה מיוחדת). בעת שירד הספר לדפוס נודע על פטירתו של דוד בן-גוריון (1 דצמבר, 1973). שמות המחברים מופיעים על כריכת הספר:

מחדל-s

והנה מתוך הספר, מה שמבטא גם כיום את הלך הרוח של כמה אנשים במדינה:

"לכולנו יש סיבות רבות להיות גאים על השתייכותנו לאומה זאת, דווקא בדור זה. אולם לא די בגאווה בלבד. איש – וגם לא ההנהגה שטיפסה על כתפינו – לא יעשה עבורנו את מה שלא נחולל בעצמנו.[…] זכותו של העם הזה, ותנאי יסודי להמשך קיומו, היא שתהיה לו הנהגה אשר תהיה מסוגלת להנהיגו אל השלום והביטחון. לשם כך דרושה הנהגה שתאמין עצמה בשלום, ושתוכל לפעול למענו בתקיפות, במרץ, בדימיון, בהעזה ובתבונה. […] השעה כעת היא חצות – הזמן הקרוב ביותר לתחילת החושך ולתחילת האור. מדינת-ישראל שרויה כעת באפלה זרועת כוכבים והחושך מכסה על כאבנו העמוק ועל תיקוותינו הכמוסות. אך בעוד שעות ספורות הן יפציע השחר. מעולם לא ציפתה מדינה שלימה, אומה שלימה, לבוקר אחד מואר, למחר שטוף שמש, אשר ממנו, אם נדע לפעול בתבונה – נוכל לצאת לדרך חדשה, לעתיד חדש."

כך התחיל הכל:

כך הוכרז ה' באייר כיום חג בישראל.

מנשר-s

מקור: הספר "שנה ראשונה לעצמאות" הוצאת יצחק בן-צבי

המלה מנשר מלה יפה. פירושה המילוני – הצהרת עקרונות פומבית, לרוב בעלת אופי פוליטי, מניפסט. אך לי היא מזכירה משהו שנושר מלמעלה. אולי בגלל התמונה החרוטה בזכרוני מימי ילדותי: אוירון פייפר, או פרימוס, חג בעצלתיים מעל היישוב שלנו (כפר ערבי שתושביו גורשו לטייבה ולקלקיליה), פעם ועוד פעם, ולפתע נשרו מן השמים המון פיסות נייר מרובעות ועליהן האותיות של המפלגה השולטת.

הוראות ההפעלה במנשר, המורות כיצד יש לחגוג את החג, כוללות, מלבד השבתת העבודה, גם "ששון ושמחה, אזכרה והודיה, אחוד והתעלות". אין הוראה לגבי מי נואם ומי משיא משואה. עוד הנחייה אחת מסתתרת במשפט: "ויטיל על עצמו עול משטר חיים היאה לעם המקבץ את גלויותיו לתוכו בברכה" – קריאה לשאת בעול ולאמץ משטר חיים יאה. מהו משטר חיים יאה?

אך הוראת ההפעלה שבלטה לעיניי ביותר, מצוייה בפסקה המעלה את זיכרם של חללי המלחמה: עם ישראל "...ינחם נאמנה את אבליהם השכולים שזכו לראות כי נרצה קרבנם…" זכו לראות כי נרצה קרבנם. ועוד נחזור לכך בהמשך.

וזה כמובן מעביר אותנו אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

רבות מן המשפחות השכולות של חללי המלחמות נוהגות להפיק ספר הנצחה לזכר יקיריהם. הנוהג הזה החל עוד בימי מלחמת העצמאות, בטרם הסתיימו הקרבות. וכבר כתבתי על כך ברשומה קודמת המוקדשת לתכתובת בין דוד בן-גוריון לבין משפחות הנופלים – מלב אל לב. מיעוטם של ספרים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בייחוד בשני העשורים הראשונים של המדינה, כמו למשל "חברים מספרים על ג'ימי" או "ספר האחים" (ראו ברשומה המוזכרת לעיל).

הם הוקראו בשיעורי חינוך בבתי הספר ובפעולות בתנועות הנוער, בכינוסים וסביב המדורה. אך מרביתם של ספרים אלה נותרו רק בקרב בני המשפחה הקרובה, ועם השנים מצאו עצמם במדף נידח בחנות ספרים משומשים, לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, או אף גרוע מכך. חלקם הופקו כספרים מהודרים, בכריכה קשה, וחלקם צנועים ופשוטים, אך בכולם התוכן והצילומים כה דומים – סיפורי חיים שנגדעו, והכאב גדול מנשוא. את ליבי שבתה חוברת קטנה וצנומה, כמה חצאי-עמוד סטנסיל מוצמדים זה לזה בשתי סיכות מחלידות, שהוכנה ב-1949 ליום השלושים לנפילתו של פטָל זייצ'יק מדגניה ב'.

פטל-sפטליק נפל בינואר 1949, בקרבות בנגב, לאחר שנלחם גם בגליל ובעמק. בן 22 היה במותו. את החוברת פותחים דברים שנאמרו באזכרה על ידי קדיש. קדיש הוא קדיש לוז, שהצטרף לדגניה ב' ב-1921, שנה לאחר הקמתה, והיה יושב ראש הכנסת, החל משנת 1959, במשך 10 שנים. דבריו יוצקים תוכן במשפט שכתב ביאליק בשירו "אם-יש את נפשך לדעת": וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים, משפט שהפך מוטו של ימי זיכרון וטקסים.

פטל אזכרה-s 

שימו לב לפתיחת הדברים בפנייה "חברים" ולסימן הקריאה שהוסיף מישהו ביד, כנראה בשל אזלת קלידיה של מכונת הכתיבה הקיבוצית. גם כאן חוזר המוטיב של קרבן וזכות. חייו של הנופל הועלו כקרבן על ידי מי שגדלוהו וזכו להטיל עליו תפקיד זה.

כעבור כמה חודשים נדפסה בדגניה ב' חוברת מקיפה יותר, שהוקדשה לכל בני דגניה ב' שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות ובהגנה על המשק (זוכרים את הטנקים הסוריים שנבלמו?), שם מצאתי את תמונת דיוקנו של פטליק.

בשער-s

פטל תמונה-s

ציטוט חלקי מן השיר "ראי אדמה" של טשרניחובסקי מצאתי בשער החוברת שהוצאה לזכרו של יוסי ספיר. שיר זה מבטא את הרגשת האובדן והבזבוז של חיי הצעירים שנפלו, אפילו בהתרסה, ללא דברי ההדחקה וההשלמה שלעיל. (ועוד נחזור לכך בהמשך).

יוסי 1-s

יוסי ספיר ודן ספיר הם שני אחים מקיבוץ גת שבחבל לכיש, בנים למאיר ולאה, אשר נפלו באותו יום – 8.10.1973 במלחמת יום הכיפורים. דן, האח הגדול, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, נפל כמפקד גדוד שריון בקרב הבלימה בסיני. יוסי, האח הצעיר, נפל 15 שעות אחריו כמפקד מחלקת טנקים ברמת הגולן. צילומיהם מתוך חוברות ההנצחה לזכרם.

מאיר ספיר, אבי הבנים, היה מדריך פלחה בחבל לכיש, וזכיתי להכירו. הוא המשיך לעשות את עבודתו נאמנה, ונשא את כאב השכול בדומייה ובצניעות. לא רצה לחנך את העם ולא ביקש פרסים וכיבודים.

הנה השיר ראי אדמה במלואו (נכתב בתל אביב בשנת 1938 או 1939, הדיעות חלוקות). גם כאן קורבנם הוא כופר חיינו, אך, כאמור, ללא צידוק הדין.

רְאִי אֲדָמָה / שאול טשרניחובסקי

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

 

ברוח דומה, הייתי אומר אפילו ברוח חתרנית, על האדמה התובעת עוד, נכתב שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא), המשורר הנשכח. על מנת להאמין ש"חללינו לא חינם", מבקש המשורר להפוך את לבנו לאבן ולכוף את נפשנו. אין בידי פרטים נוספים על השיר ונסיבות כתיבתו, ואפילו לא את שמו. סרקתי אותו מתוך ספרו של זאב וילנאי "המערכה לשחרור ישראל" (הוצאת תור, 1953).שלום-s

בשנת 1954 יצא לאור ספר שיריו השני של נתן יונתן "אל הנירים האפרים" – שירים לבני הנעורים. (הוצאת ספרית פועלים). ציורים – רות שלוס (כאן על ציוריה בספרי ילדיםוכאן על תערוכתה האחרונה).

נתן 1-sנתן 2-s

בעמוד הראשון כתב נתן כעין הקדשה בת ארבע שורות מחורזות לבנו ליאור שהיה אז בן שלוש.

נתן 3-s

שורות אלו, שהפכו ידועות מאוד, קיבלו משמעות מצמררת כאשר נפל ליאור בשעות הראשונות של הלחימה בסיני במלחמת יום הכיפורים. התפקידים התהפכו והאב נותר לזכור את בנו. (כאשר היה ליאור בן שש, הרחיב נתן יונתן את ארבע השורות לשיר שלם "זמר לבני ליאור").

הרוצה לחוש את רוח התקופה, כדאי לו שיחפש בין השירים שנכתבו עבור ילדים. שירי הספר "אל הנירים האפרים" מוגדרים כשירי ילדים, אך חלקם עוסקים במוות בצורה ישירה ובוטה. למשל השיר "יריות על הכרך", בו דם החללים מרווה את אדמת העברים (שוב האדמה התובענית). השיר מזכיר את שירי הערש של עמק יזרעאל, בהם מרגיעה האם את בנה ומרדימה אותו בעזרת תיאור הזוועות המתרחשות בחוץ. למשל השיר "שכב בני"

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

נתן 4-sנתן 5-s

תיאור הפרחים המנצים על הקבר הרך הוא ביטוי למוטיב המת-החי שרווח בשירת דור תש"ח. ביטוי להאדרת המוות הנשגב, להדחקה. למשל בשירו של חיים גורי על נופלי הל"ה "הנה מוטלות גופותינו". המתים שבים כפרחים, כלומר נותרים בחיים.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

ואכן, פרחיו האדומים של הצמח דם-המכבים האדום הפכו לסמלו של יום הזיכרון, ייצוג של החללים. מדבקה עם ציור פרח זה מודבקת על דש הבגד בבתי הספר ובעצרות הזיכרון.

238_L

בשירו של טשרניחובסקי "ראי אדמה" המהלך הוא הפוך – הפרחים נטמנים באדמה (סימנתי את השורה בשיר לעיל).

ולסיום – צילום נפלא וסמלי בעיני – פלמ"ח בסיור. מצאתי אותו בספרון הקטן שכתב יצחק שדה "מה חידש פלמ"ח" (ספרית פועלים, 1950). חדי העין יבחינו שהפלמ"חניקים צועדים בין החווארים כשמולם מתנוססת מצדה.

פלמח בסיור-s

יום עצמאות 70 שמח, למרות הכל…

 

מודעות פרסומת

97 – בת ירושלים הקטנה

הספר "בת ירושלים הקטנה" מאת מרים הרי (הוצאת בית א. לבינסון, 1975) הוא אוצר של ממש. הספר נוגע בדמויות מיוחדות, הן אלו המככבות בין דפיו כגיבורי הספר, והן אלו שהביאו לתרגומו ולהוצאתו לאור. הספר מתאר באופן ציורי ומרתק את החיים בירושלים במאה התשע עשרה והשפה הארכאית והמליצית בה תורגם לעברית אף מוסיפה לקסמו. הספר נכתב בפריז, בשפה הצרפתית, בשנת 1914 על ידי מרים הרי ובו היא מתארת את 14 שנות חייה הראשונות בירושלים, בשנים 1869 – 1883. הספר הוא אוטוביוגרפי, על אף שנכתב בגוף שלישי ומרים מכנה עצמה "ציונה". מרים היתה בתו של מוזס וילהלם שפירא, יהודי מומר, סוחר עתיקות שהיה מעורב במעשי זיוף שהסעירו את העולם. מרים הרי נחשבת לסופרת ילידת הארץ הראשונה בספרות החדשה.

Shap-1_001-s

Shap-3-s

הספר תורגם בשנת 1941 על ידי ד"ר יעקב לונץ (מכנה עצמו בספר בשם יעקב אסיא), בנו הבכור של הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל, שכתב את מורה הדרך הראשון בשפה העברית לארץ ישראל וסוריה בסגנון מדריכי בדקר (1891), ר' אברהם משה לונץ.

Shap-11-s

ד"ר יעקב לונץ כרופא צבאי בצבא צרפת

בטרם נגיע לספר עצמו, נקדיש כמה מלים למתרגם. יעקב נולד אף הוא בירושלים, בשנת 1876. לאחר לימודים בחדר ובישיבה יצא ללמוד רפואה בצרפת והיה רופא צבאי בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. הוא חזר לישראל בשנת 1938. יעקב הוסיף לכתב היד של מרים הרי גם את סיפור חייה של מרים ואת רגשותיו כלפי הספר, שהחזיר אותו לימי ילדותו בירושלים של שלהי המאה ה-19. והנה שני קטעים קצרים מדבריו:

"שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה, שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות. רומן זה של ילדה מוסר לנו חטיבה שלמה מהעיר, מהמתרחש ומתחולל בה – מפיץ אור על חיי העדות הנפרדות, התחרותן, טרחותיהן, ומריבותיהן. אין בדיות, רק עובדות והוויות שהיתה עד-ראיה להן או עד-שמיעה. וזהירה הסופרת לשמור על הבעת רגשות הילדה, תגובותיה ונמוקיה."

"בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר. למזלי בא לעזרתי סופר ומספר, אמן ומבקר. את תרגום סיפור מרים הרי הראתי למר ד. קמחי. הוא שמח על הסיפור כמוצא מרגלית טובה. בטובו הואיל לעבור על תרגומי ולתקנו. ולו נאוווה תהילה."

הספר יצא לאור בהוצאת בית א. לבינסון בשנת 1975, לאחר שבדרך מקרה נודע על כתב היד מ-1914 ותרגומו. אברהם לבינסון היה גרפיקאי (אייר את ספריו של דן בן-אמוץ) שהקים חברת פרסום מצליחה והיה מן המובילים בענף הפרסום בישראל בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. לאחר פרישתו החל להוציא לאור ספרים מיוחדים. עוד על נסיבות הוצאתו לאור של הספר "בת ירושלים הקטנה" בהקדמה לספר:

Shap-4-s

ד"ר שמואל אביצור הוא חתן פרס ישראל, מייסד מכון אבשלום ומתחם "אדם ועמלו" במוזיאון ארץ ישראל.

ראשי האבן מופיעים על גבי הכריכה האחורית של הספר.

Shap-2-s

מצאתי באתר של בית המכירות הפומביות "קדם" עדכון על מכירת ראש מזוייף דומה, שהשתייך לשפירא.

אם כן, מי היה מוזס וילהלם שפירא, אשר נולד ברוסיה ב-1830 בשם משה בן נתנאל יצחק שפירא?

אניח למתרגם יעקב לונץ, המכנה אותו "מו"ס ועתיקן" כלומר מוכר ספרים וסוחר עתיקות, או "העתיקן הירושלמי", לסכם את הדברים בקצרה ואוסיף כמה פרטים להבהרה. (שימו לב לתיאור יחסם של היהודים הספרדים בירושלים לאחיהם האשכנזים):

Shap-5-sShap-6-sShap-7-sShap-8-sShap-9-s

בשנת 1868 גילה המיסיונר הגרמני פרדריק אוגוסטוס קליין, ידידו של שפירא, בכפר דיבאן (היא דיבון העתיקה) בעבר הירדן (30 ק"מ מזרחית לעין גדי) את מצבת מישע. על אבן הבזלת שהציב המלך מישע חרוטה בכתב מואבי הקדשה ותודה לאל כמוש על נצחונו של מלך מואב על ממלכת ישראל בתקופת שושלת עומרי. היתה זו ההוכחה החוץ-מקראית הראשונה לכתוב במקרא (מלכים ב' פרק ג') והגילוי הכה גלים בעולם. הארכיאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון-גנו בן 22 שנים הצליח לעשות העתק גבס מהכתובת, בטרם שברו הבדואים את אבן המצבה בחושבם שהעניין של האירופאים בה נובע מאוצר הטמון בתוכה. קלרמון-גנו הצליח להשיג את מרבית השברים ובעזרת העתק הגבס שוקמה המצבה והיא מוצבת במוזיאון הלובר. שפירא ניצל את העניין הרב שעורר הגילוי ומכר למזרחנים גרמנים חרסים, צלמיות ופסלים "מואביים" שלדבריו רכש מן הבדואים בדיבון. אולם קלרמון-גנו חשף את מעשה הזיוף והתרמית. הוא שיחד את סלים אל-חורי – עוזרו הערבי ברוך הכשרון של שפירא, שהודה שהוא אחראי למעשי הזיוף וייצור "חרסי-מואב".

מרים הרי, הלא היא "ציונה", בת ירושלים הקטנה, מתארת פרשה זו, כמו אירועים אחרים בספר, מתוך תמימות של ילדה קטנה, לכאורה, המוסרת את העובדות והמראות, בסגנון רומנטי-אקזוטי, אך שומרת על ערפול מסוים, השמור לזכותם של ילדים:

Shap-17-s

הספר מלווה באיורים והדפסים עתיקים המתארים את ירושלים של אותה תקופה. כך מצוירות בנות בית-לחם שעליהן נמנתה המינקת של ציונה:

Shap-16-s

מקור: Porter 1887

שפירא הצליח לעבור בשלום את פרשת חרסי-מואב והמשיך לטפח את עסקי העתיקות ולמכור את מרכולתו לצליינים ולתיירים הרבים שהגיעו מאירופה לתור את המקומות הקדושים. ציונה נולדה בבית ערבי עתיק על הר ציון, אבל אם התפתחות עסקיו, רכש שפירא ועבר להתגורר ב-1882 בטירת ראשיד, ביתו המפואר של האגה ראשיד, שבשנת 1925 הפך לביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו (מהמערכון של שייקה אופיר) ובת-דודתו-אשתו הציירת אנה טיכו. בשנת 1883 הציע שפירא למכירה 15 פיסות עור צרות ועליהן כתב היד העתיק ביותר בעולם – ספר דברים – משנה-תורה, הכתוב בידי משה בן עמרם. לדבריו הוא רכש זאת מן הבדואים בעבר הירדן לאחר שגילו זאת במערה בנחל ארנון. טובי המומחים ישבו על המדוכה בגרמניה ובלונדון על מנת לאמת את הממצא המרעיש. שפירא דרש מן המוזיאון הבריטי (British Museum) מיליון לי"ש  , ושתי מגילות כבר הוצגו במבואת המוזיאון בארון זכוכית מוגן. אפילו ראש ממשלת בריטניה (הישיש הגדול בפי יעקב לונץ) הגיע לחזות בפלא. אבל אז הגיח שוב קלרמון-גנו. שפירא התנגד לאפשר לו להיות נוכח בדיוני המומחים, אבל צפייה בפיסות העור המוצגות בארון הזכוכית הספיקו לקלרמון-גנו לזהות את הזיוף. מסתבר ששפירא רכש ספרי תורה ישנים, כאלו המיועדים לגניזה. הוא רכש גם כמה ספרי תורה עתיקים בתימן, בדרכי עושק ורמייה. לאחר שגזר את שולי יריעות הקלף של ספרים אלה, נכתב הטקסט עליהם הטקסט ה"קדום". (מרים מתארת בספרה כיצד משרה האב את פיסות העור בתמיסות שונות). לאחר גילוי הזיוף הצהירו כל המומחים שאכן זו היתה גם דעתם מלכתחילה והעיתון הלונדוני Punch פרסם קריקטורה בה נראה דוד גינצבורג (אף הוא יהודי מומר, שגילה התלהבות רבה בסחורה של שפירא), המומחה של המוזיאון הבריטי לטקסטים של המסורה, תופס את שפירא הגנב, שצויר בצורה אנטישמית.

Shap-10-s

שפירא המבוייש החל לנדוד באירופה והותיר אחריו שובל של חפצים אישיים בכמה מלונות, עד ש ב-9 למארס 1884התאבד בירייה במלון ברוטרדם שבהולנד.

הידיעה על האסון הגיעה לירושלים רק לאחר כמה חודשים. הבת והאם נאלצו לנטוש את ביתן המפואר ואת ירושלים ולגלות לגרמניה, לקרובי משפחתה של האם, בהותירן אחריהן חובות כבדים שצבר האב שפירא. בשנת 1888 הגיעה מרים לצרפת לעבוד כמורה לגרמנית והפכה לסופרת בחוגי האוונגארד של פריז. בשנת 1922 היא ביקרה בישראל והתרשמה מן הקיבוצים ומן החלוצים. את רשמיה היא ביטאה בספרה "אוהבי ציון".

ב-16 ליולי 1885 מפרסמת חברה לונדונית לממכר עתיקות רשימת פריטים למכירה פומבית, ביניהם כתב-יד-שפירא, ספר דברים בעברית קדומה. הפריט נמכר תמורת 18 לי"ש ו-5 שילינג ועקבותיו נעלמו. מידי פעם מופיע מאמר של מומחה זה או אחר הטוען שהממצא היה אמיתי והיעלמותו טעות ואבידה גדולה לאנושות.

הנה עוד כמה מן ההדפסים המלווים את הספר "בת ירושלים הקטנה".

Shap-15-s

מקור: Wilson 1880

Shap-12-s

מקור: Thomson 1881

Shap-13-s

מקור: Porter 1887

בתמונת חצר כנסית הקבר, שימו לב לסולם העץ בקומה השנייה. זהו "סולם הסטאטוס קוו" המונח שם משנת 1831 ועד היום.

דבר העורך

יתכן וכמה תאריכים המופיעים למעלה אינם מדוייקים. מה שכתב המתרגם ד"ר יעקב (לונץ) אסיא כנספחות לספרה של מרים הרי הוא כמעט המקור היחיד והעיקרי למאורעות אלו, אך יתכן ובדיווחו נפלו אי-דיוקים.

מוזס וילהלם שפירא המיר את דתו והשתייך לקהילת "העברים המשיחיים" בירושלים, בחסות הכנסייה האנגליקנית. קהילה זו פעילה עד היום בירושלים ואפשר לצפות בכינוסיהם ותפילותיהם ושירתם בכנסיית המשיח (נקראת גם כנסיית עמנואל) הנמצאת מול מגדל דוד בסמוך לרובע הארמני. במתחם הכנסייה גם בית הארחה לצליינים ובית קפה-מסעדה נחמד, שבמרתפו מוצגים מודלים של העיר העתיקה – מוזיאון הדגמים של קונרד שיק (שהיה מיסיונר במתחם זה, לפני שהחל בקריירת חוקר וארכיאולוג). כנסייה זו היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שהוקמה במזרח התיכון והכנסייה הגדולה הראשונה שהוקמה בירושלים מאז יציאת הצלבנים. בנייתה החלה ב-1840 והיא נחנכה בשנת 1849 ושירתה את הפרוטסטנטים האנגלים והגרמנים. מרים הרי נטבלה בכנסייה זו ולמדה שם בבית הספר. את הקמת הכנסייה יזמה החברה המסיונרית "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" (הוקמה ב-1809) שהקימה את בית החולים הראשון בירושלים ופעלה גם באתיופיה ובסין להמרת דתם של היהודים שם.

96 – אצלנו בסירה

בשנת 1983 התפרסם הספרון "אצלנו" (בהוצאת ספרית מעריב, ציורים שמואל כץ) – מכתמים, חידודים ואמרי-שפר פרי עטו של שלום רוזנפלד. שלום רוזנפלד היה מבכירי העיתונאים בישראל, חתן פרס סוקולוב ופרס ישראל. בשנים 1974 – 1980 היה העורך הראשי של מעריב. רוזנפלד היה גם סטיריקן ונמנה על הצוות של "שלושה בסירה אחת" (ראו בהמשך). ההומור של רוזנפלד חכם ומתוחכם, מושתת על חידודי-לשון וחסר את הברק של דן בן-אמוץ למשל, אך קשה שלא להזדהות עם האמיתות שהוא מנסח במיומנות.

ezlenu-1-s

הספרון אצלנו מכיל לקט מתוך טורו של רוזנפלד בעיתון מעריב, תגובותיו השנונות  לדברים שהתרחשו בארצנו בעשר השנים 1973-1983. בעשור זה חווה העם היושב בציון שתי מלחמות, שלום אחד, שתי ועדות-חקירה ממלכתיות, וארבע תוכניות כלכליות חדשות לבלימת האינפלאציה.

Ezlenu-2_001-s

וראה זה פלא! בכל הנוגע לפוליטיקאים, לעסקנים, לגנבים ולקשר בין אלו ואלו , ולעוד כמה עניינים אצלנו – נקרא הספר כאילו הוא נכתב היום, וכאילו לא חלפו 35 שנים. ולכן לא פג טעמו ולא קהה עוקצו. קראו מקצת מן המכתמים ושפטו בעצמכם:


"השוחד, הריהו בבחינת גשר שצדו האחד נטוי על תרומה ושני – על תמורה"


ezlenu-7-sezlenu-8-sezlenu-9-s


"מדינאי גדול ניכר במתנגדיו, פוליטיקאי קטן – בחסידיו"


ezlenu-6-s

 

ezlenu-5-s


"עפרה של הארץ האומללה הזו – רגבים, שמותירים הקברנים, נוטלים הקבלנים"


ezlenu-3-s


"יותר ויותר אנשים יורדים לאחרונה מן הארץ. חלקם – נשארים לגור כאן."


 

ezlenu-4-s


"האמת היא לאמונה, מה שהצביעות – לפולחן."

"בעידן גורדי-השחקים נתחלפה לאדם יראת-שמים בפחד-גבהים."


ezlenu-10-s

כאמור, היה שלום רוזנפלד אחד מן הצוות של תוכנית הרדיו המיתולוגית "שלושה בסירה אחת", ששודרה בקול ישראל בשנים 1956 – 1959 בהנחיית יצחק שמעוני. משתתפי התוכנית היו: אמנון אחי-נעמי, דן אלמגור, שמואל אלמוג, רות בונדי, שאול ביבר, דן בן-אמוץ, עדה בן-נחום, חיים חפר, גבריאל צפרוני ומיודענו שלום רוזנפלד. בין השנים 1957 – 1959 יצאו לאור שלוש אסופות מן התוכנית כספרים מאויירים על ידי יוסי שטרן.

Sira-s

מתוך הספר השלישי שיצא לאור ב-1959 (הוצאת אחיאסף, בעריכת יהודה האזרחי ויצחק שמעוני), הנה קטע מאת שלום רוזנפלד. ברוח הימים האלה, זו תהיה תרומתנו הצנועה לקמפיין Me Too:

למי שאינו יודע: ח"ן = חיל נשים.

Sira-2-sSira-3-s

היום זה לא היה "עובר".

ולסיום – פנינה של רוזנפלד מתוך אותו ספר של שלושה בסירה אחת:

"איזו מחלה שנואה עליך ביותר?      הסתיידות האורחים"

95 – מסה אודות צפרדע

מסה אודות צפרדע

כשהתחלתי את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית (קמפוס הר הצופים, 1975), התבקשנו לרכוש ערכת כלי ניתוח. נשלחנו לרכוש את הערכה בחנות הספרים הגדולה שבמפגש הרחובות יפו וקינג ג'ורג', חנות שאיננה קיימת עוד, בה נמכרו בעיקר ספרים בשפה הצרפתית (אולי סניף של חנות אלשיך?). פינת הרחובות הזו והצומת הרחבה שבשוליה שכנה, היוו כעין קו-תפר בין השכונות החרדיות, אליהן מוליך רחוב נתן שטראוס, לבין החילוניות הירושלמית דאז, של קפה טעמון, דוכני פלאפל ואש-תנור (לאפה), בנק אוצר החייל וקפה רונדו בואכה גן העצמאות – מרכז החטאים.  "ערכת כלי ניתוח" נשמע מרשים מאוד, אך הערכה היתה דלה למדי – תיק בד קטן, ירקרק, מקופל וסגור בעזרת שני סרטים צרים, השמור עדיין עמדי. כאשר פיתחתי את הקישורים ופרשתי את התיק התגלו בו כמה כיסים שבתוכם שכנו  מספריים עדינים, סקלפל  (סכין מנתחים חד) ומלקטת (פינצטה).

ערכת כלי ניתוחכלי ניתוח פתוח

אינני יודע מדוע נזכרתי דווקא בפרט זה כעת, כעבור ארבעים ושלוש שנים, אך במחשבה שנייה אני נזכר כיצד אחזתי בגאווה את תיק הבד וחשתי שהבעלות עליו מקנה לי סמכות ושייכות אל האקדמיה, ואל החיים הסטודנטיאליים אליהם הצטרפתי זה עתה, כשם שקבלת נשק בטקס סיום הטירונות מאשרת שהטירון סיים את הכשרתו והוא ראוי לשאת נשק ולצאת להרוג את אנשי האויב. (מלחמת יום הכיפורים עדיין היתה טרייה בזכרוני וגרמה לי לדימויים מיליטריסטיים שכאלה). כלי הניתוח נועדו להרוג יצורים קטנים וחסרי ישע, אשר הוקרבו על מזבח המדע בקורס המבוא לזואולוגיה. עכבר לבן אומלל שבטנו נפרמה לכל אורכה, וצפרדע שזכתה גם לביתור וחיתוך וגם לקבל זרמי חשמל אל גופה, ותמורת זאת היה עליה להוכיח ששריריה מתכווצים ורגליה קופצות עם כל מכת חשמל שספגה. הצפרדע הזו לא תהפוך לעולם לנסיך (ולכך עוד נחזור בהמשך).

ובמחשבה שלישית אני נזכר שזה עתה קראתי על עלילותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, בספר המצוין "המצאת הטבע" מאת אנדריאה וולף (הוצאת שוקן 2017) וכך כתוב שם, בעמוד 38 : "בתקופה ההיא הלך הומבולדט שבי אחר התופעה שנודעה בשם "חשמל חייתי" או "גלוואניזם", על שם המדען האיטלקי לואיג'י גלוואני. הלה הצליח לגרום לפרכוס בשרירים ובעצבים של בעלי-חיים כאשר הצמיד אליהם מתכות שונות. מכאן עלתה סברתו של גלוואני שעצביהם של בעלי-חיים מכילים חשמל. הרעיון הזה קסם להומבולדט, והוא פתח בסדרה של 4000 ניסויים: חתך, דקר, ניתח וחשמל צפרדעים, לטאות ועכברים."    4000 ניסויים – טבח של ממש. אני תוהה מדוע לא רק גלוואני והומבולדט הלכו שבי אחר נפלאות "החשמל החייתי" בשלהי המאה ה-18, אלא גם קברניטי מערכות החינוך העל-יסודי והאוניברסיטאי בישראל, 200 שנים מאוחר יותר. וזאת לאחר שבן ארצו של גלוואני – אלסנדרו וולטה, כבר הוכיח שעצבי הצפרדע אינם מכילים חשמל אלא מהווים רק מוליך ובאותה הזדמנות גם המציא את הסוללה החשמלית הראשונה וזכה ששמו יונצח ביחידת המתח החשמלי "וולט".

Galvani-frogs-legs-electricity

הניסוי של גלוואני

ההתעמרות בצפרדעים חסרות ישע לא התחילה באוניברסיטה, היא היתה פרקטיקה מקובלת גם בלימודי הביולוגיה בבית הספר התיכון. למי שלמד במגמה הביולוגית היה ניתוח צפרדע חלק ממבחן הבגרות, שנחלק למבחן עיוני ולמבחן מעשי במעבדה. הנה תיאור הניתוח בספר הזואולוגיה של ברטוב, שעדיין שמור איתי. לא אחסוך מכם אף פרט:

Bertov-1-sBertov-3-sBertov-4-s

 

וזוהי התוצאה המבוקשת:

Bertov-2_001-s

אני עדיין זוכר את מגש המתכת שקרקעיתו מצופה בשעווה צהבהבה, אליה היינו מרתקים בסיכות את אברי בעל החיים האומלל. אני זוכר גם את תגובותיהן המבועתות של בנות הכתה. במבט בוגר לאחור איני מבין כיצד נראה לנו המעשה הזה לימודי, מדעי ומובן מאליו. המושג "ניסויים בבעלי חיים" עדיין לא רווח כמשמעו כיום בשיח הציבורי (ראה דבר העורך, בסוף הרשומה).

תגובה מאוחרת לטראומה, ואזהרה בצדה, מצאתי בספר שיריו המקסים של רון גפן – "לאן עכשיו." (דליה פלד מוציאים לאור, 1981, ציורים ורד מוסינזון):

Ron Gefen-1-sRon Gefen-2-s

 

הצפרדע לא זכתה ליחס אוהד ומתחשב בספרות ובתרבות, החל מהיותה אחת ממכות מצרים, דרך משלי איזופוס ומשלי קרילוב (הצפרדע והשור) ותמיד היא מוצגת כיצור מכוער ודוחה. בקיצור – זכתה ליחסי ציבור די עלובים. אך יתכן וילדי ישראל גיבשו לעצמם את היחס לבעל חיים מקסים זה כבר בגיל הרך. בספרו של יצחק אבנון "אוצר הילד – ספר מדע לגיל הרך" (הוצאת מסדה, 1954) בפרק "הורים טובים ורעים", תחת הכותרת "הורים שאינם מכירים את ילדיהם" מתואר כיצד יוצאים בעז ויעל לטייל על שפת האגם ובעז מציע להפחיד את הצפרדעים שאותן הוא אוהב מאוד לראות מבוהלות. ואז מוסברת לילדים העובדה המדעית: "הצפרדע איננה אם טובה" ואינה מתעניינת בגורל צאצאיה. מה הפלא שהילד הקורא זאת ולומד שהצפרדע לא רק מכוערת אלא גם רעת לב, אם מזניחה, חותך בחדווה את בטן הצפרדע כמה שנים אחר כך ומחזיר לה כגמולה?

Avnon-1-sAvnon-2-sAvnon-4-sAvnon-5-sAvnon-6-s

גרסה דומה מבחינה רעיונית-דידקטית, אם כי מרוככת במקצת, מופיעה בספרו של אליעזר שמאלי "יפה את ארצנו" (הוצאת יבנה 1951, ציורים צבי לבני -מלבנצ'יק):

Smoly-4-sSmoly-1-sSmoly-2-sSmoly-3-s

צפרדע הביצות נקראת כיום צפרדע הנחלים. הנימפאה הלבנה המופיעה אף היא בציור נכחדה מן הטבע הישראלי ופרטים ששרדו בגן בוטני הוחזרו לעמק החולה וגדלים באופן מוגן.

ניסיתי למצוא נחמה לעצמי ולצפרדע באגדה הידועה על הנסיכה אשר נישקה את הצפרדע באהבה רבה, שיחררה אותה מקללת המכשפה והפכה אותה לנסיך יפה תואר. המעשייה פורסמה לראשונה על ידי האחים גרים, והיתה הראשונה בלקט המעשיות העממיות אשר פרסמו בשנת 1812. אין בידי את המקור הגרמני, ולכן פניתי לתרגום נאמן לאנגלית, משנת 1948, בספר יפהפה המצוי בספרייתי ומאוייר על ידי L.R Brightwell.  ומה רבה היתה הפתעתי ואכזבתי כשגיליתי שהצפרדע לא הפכה לנסיך בעקבות נשיקה מן הנסיכה, אלא לאחר שהנסיכה הטיחה אותה בזעם אל הקיר וגם הטיחה בה את הכינוי "צפרדע מכוערת" (ועוד שלל כינויים מעליבים במהלך הסיפור). המעשייה המקורית של האחים גרים נקראה "מלך צפרדע או היינריך ברזל" (היינריך הוא משרתו הנאמן של הנסיך שהפך לצפרדע) ובמהלך הזמן התפתחו גרסאות מתקתקות ומרוככות שעליהן גדלו ילדים רבים. הגרסה המוכרת ביותר נקראת "הנסיכה והצפרדע" מאת E.D. Baker, עליה מבוסס סרט האנימציה של דיסני וסרט באורך מלא. רבים ראו במעשיות האחים גרים האכזריות את ההוכחה לאופיו של העם הגרמני שאפשר את אימי מלחמת העולם והשואה. ואכן, לאחר המלחמה אסרו ארבע "מעצמות הכיבוש" את הפרסום והשימוש בספרי האחים גרים, יחד עם מיין קאמפף של היטלר. הנה הגרסה האנגלית, (השונה במקצת מן התרגום שנעשה לעברית מן המקור הגרמני על ידי שמעון לוי (האחים גרים – מעשיות, האוסף המלא, ספריית פועלים 1994)).

Grimm-1-sGrimm-2-sGrimm-3-sGrimm-4-sGrimm-45-דGrimm-5-sGrimm-6-s

דבר העורך

בעניין ניסויים בבעלי חיים:

בביקורי ביפן במכון מחקר אנטומולוגי (חקר חרקים) נכנסתי לבניין המעבדות ונוכחתי שכל המעבדות ריקות מאדם. שאלתי מישהו שעבר במסדרון היכן כולם והוא הפנה אותי אל המדשאה שמאחורי הבניין. יצאתי החוצה וראיתי שכל החוקרים ועובדי המעבדות עומדים סביב אבן ענקית ומגולפת ושותים בירה בכובד ראש. הוסבר לי שהאבן היא מצבה לזכרם של כל החרקים שקפחו את חייהם בניסויים הנעשים במכון המחקר ופעם בשנה נערכת "אזכרה" לעליית נשמתם של החרקים וכולם שותים בירה לכבודם ומבקשים את סליחתם. אותי זה מאוד ריגש. כך זה ביפן.

ועוד הערה מתבקשת:

הצפרדעים והקרפדות והאילניות, כמו דו-חיים אחרים בארצנו, מצויים בסכנת הכחדה. הצטמצמות שטחי המחייה, זיהום וניצול מקורות המים, שנות הבצורת שפגעו בשלוליות החורף וחוסר מודעות, גרמו להן להיות נדירות. כשהייתי ילד, בכל מקום בו זרמו מים הופיעו ראשנים בהמוניהם. קרקור הצפרדעים היה חלק מקולות הלילה. היום זהו חזיון נדיר.

 

 

 

 

 

 

94 – כיצד הגיע ישוע מפודבולוצ'יסקה לשוק הפשפשים בתל-אביב?

באוסף הספרים שלי יש כמה ספרים מיוחדים. ספר יכול להפוך למיוחד מכמה טעמים: גילו המופלג, נדירותו, נושא אזוטרי בו הוא עוסק, וכן עדויות מעניינות שהוא נושא אודות בעליו הקודמים. עדויות אלו, המופיעות כהקדשות או חותמות, או מדבקות Ex Libris, הן המרתקות ביותר עבורי ועשויות להוביל למידע רב בכיוונים בלתי צפויים. ספר כזה הוא הברית החדשה בתרגום לעברית.

New Brit-3-s

את הנוסח הזה תרגם מיוונית לעברית פרופסור פרנץ דליטש (Franz Delitzsch) (1890-1813 ) – תיאולוג לותרני גרמני, מראשוני חוקרי מדעי היהדות ומגדולי חוקרי התנ"ך של המאה התשע עשרה. דליטש חיבב יהודים ופעל להגן עליהם מפני אנטישמיות בעירו לייפציג, שם כיהן כפרופסור באוניברסיטה. (למידע מפורט יותר עליו באנגלית). בכמה מקורות מופיע מידע מוטעה על כך שהיה יהודי מומר. מידע זה אינו נכון. כאמור, תרגם דליטש את הברית החדשה בשנת 1877, משפת המקור בה נכתבה – יוונית. בהקדמה לקורא הוא מציין שעשה זאת על פי "הנוסחה היוונית שנדפסה על ידי עלזעוויר בשנת 1624".

NewBrit-6-s

עלזעוויר בתעתיק יידיש, או אלזוויר בעברית הוא Issac Elzevir שישב בעיר ההולנדית ליידן (עירו של רמברנדט Leiden) ובשנת 1616 החל להדפיס ספרים, גם עבור אוניברסיטת ליידן, האוניברסיטה הראשונה בהולנד, בין השאר התפרסם בעקבות הדפסת הברית החדשה ביוונית. ב-1712 פסק בית ההוצאה לאור של אלזוויר מלפעול, אך בשנת 1880 קמה הוצאה לאור הולנדית שאימצה את שמו (בהולנדית Elsevier) וקיימת עד היום כמו"ל יוקרתי להדפסת ספרי מדע.

602px-Elsevier.svg

לוגו המו"ל ההולנדי ELSEVIER. על הסרט כתוב "לא לבד"

על הספר מצוין שהובא לדפוס ע"י "חברת מפיקי כתבי הקודש בבריטאניא ובשאר ארצות", בשנת 1912. בעמוד האחרון של הספר מצוין שהספר נדפס בלייפציג עבור "The British and Foreign Bible Society". חברה מיסיונרית זו הוקמה בשנת 1804 ומטרתה להפיץ את הברית החדשה. זהו האתר הרשמי של החברה הפעילה גם כיום בתרגום, הדפסה והפצה של הברית החדשה ברחבי העולם. (עברו לעמוד המתאר את ההיסטוריה שלה).

את הספר רכשתי במיטב כספי, בשוק הפשפשים שהתקיים לפני כמה שנים, אחת לשבוע, בכיכר דיזנגוף בתל אביב. המוכר דרש בתוקף 10 ₪ ואני לא התמקחתי ושלשלתי לידיו את הסכום במלואו. הסיבה העיקרית שבגינה רכשתי את הספר היא הכיתוב אשר העיד מי היה בעליו הקודמים, וכן סימנים נוספים אשר רמזו על מידע מעניין הקשור בספר זה בכלל ובעותק הספציפי בפרט וגירו את בלוטות הסקרנות שלי.

בעמוד הראשון של הספר מצויין התאריך 9.11.28 והשם א. שטרוביס, פודבולוצ'יסקה, בעברית ובגרמנית, השפה שרווחה בגליציה.

NewBrit-1-s

בעמוד הבא מופיע הכיתוב – "נקנה בלבוב, בשלהי 1928".

NewBrit-2-s

שמו של הבעלים מופיע שנית, הפעם מנוקד, בעמוד הטקסט הראשון של הספר.

NewBrit-4-s

פודבולוצ'יסקה היתה עיירה בגבול רוסיה-אוסטריה, אשר עברה מיד ליד בין רוסיה (אוקראינה), האימפריה האוסטרו הונגרית ופולין, ושוב רוסיה. בפולין נקרא חבל ארץ זה טרנופול והאוסטרים קראו לאזור גליציה. בירת מחוז גליציה היתה לבוב – שם רכש א. שטרוביס את הספר. בגרמנית נקראה העיר למברג, כפי שהיא מופיעה בספרו של עגנון – "תמול שלשום".

גורלם של היהודים בעיירה זו היה כבשאר העיירות האוקראיניות כאשר זו נכבשה בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. תיאור ההיסטוריה של העיירה ושל יהודיה מופיע באתר מורשת יהדות פולין.  למעשה נרצחו כמעט כל היהודים, בגטו שהוקם בעיירה, ובמחנה הריכוז אליו נשלחו שרידי הקהילה.

מדוע קנה מר א. שטרוביס את הברית החדשה בעיר הבירה של מחוז גליציה? סבורני שלא היה זה מעשה מקובל באותם ימים. ולא רק שקנה ואף כתב את שמו על גבי הספר, גם סימן פסוקים חשובים בעזרת עפרון, למשל הפסוקים המתארים כיצד מרים נמצאת הרה מרוח הקודש. העובדה שהספר הגיע במצב מצוין לתל אביב מעידה לדעתי שא. שטרוביס עלה לישראל לפני מלחמת העולם השניה. יתכן שמחקר גניאולוגי פשוט יכול לגלות מידע על האיש. כך עשה ישוע את דרכו מליידן שבהולנד אל לייפציג שבגרמניה ומשם לפודבולוצ'יסקה באוקראינה ולבסוף לשוק הפשפשים בתל אביב.

הברית החדשה על חלקיה השונים לא מכילה את שמות מחברי הספרים והאגרות, על אף שהמסורת משייכת כל חלק לאדם מסוים, כמו איגרות פאולוס. היא נאספה במהלך השנים ממקורות שונים והטקסטים עברו שינויים רבים, עד שעברה קאנוניזציה בשנת 397 בקרתגו בוועידה כנסייתית בה אושר הנוסח המוכר כיום. כאמור, נכתבה הברית החדשה במקור ביוונית, השפה הנפוצה בעולם התרבות המערבי ובארץ ישראל באותה תקופה, ובהקשר זה כדאי לציין את הטקסט הקדום ביותר והמושלם ביותר של הברית החדשה, שהתגלה בדרך מקרה במנזר סנטה קטרינה במדבר סיני ולכן נקרא "קודקס סיני" ( (Codex Sinaiticus .  סיפור הגילוי של 364 דפי הקלף (מעור חיה) העתיקים, הצלתם מכליה והעברתם מידי נזירי סנטה קטרינה בכסף רב וגם בדרכי רמייה לרוסיה ולאירופה הוא סיפור היסטורי מרתק. הטקסט נכתב בין השנים 330-350 וכולל חלקים מן התנ"ך המתורגם ליוונית בתרגום השבעים (כולל כמה ספרים חיצוניים שלא נכללו בקאנון התנ"ך) ואת מרבית הברית החדשה. את האוצר גילה הגרמני קונסטנטין פון טישנדורף בביקורו במנזר ב- 1844. חשיבות המסמך עבורנו היא בהיותו ההוכחה היחידה והמשמעותית ביותר לקיומו של תרגום השבעים. את סיפור הגילוי והמחקרים סביבו אפשר לקרוא באתר הרשמי של קודקס סיניטיקוס, המוחזק במשותף על ידי ארבעת הגופים המחזיקים חלקים מן המסמך המקורי – הספרייה הבריטית, הספריה הלאומית הרוסית בסנט פטרבורג, אוניברסיטת לייפציג ומנזר סנטה קטרינה. עברו בין דפי האתר וקראו על גילויו של אחד הספרים החשובים בעולם.

דבר העורך

במערכת החינוך הישראלית, לפחות זו שבה למדנו אני וילדיי, לא נלמדת הברית החדשה, אפילו לא כטקסט היסטורי או ספרותי, עליו מושתתת תרבות העולם המערבי. זה נחשב כנראה לטקסט מוקצה ומשוקץ, כפי שישוע נקרא בפינו ישו (ראשי התיבות: יימח שמו וזכרו). אך כל מי שלומד למשל את תולדות האמנות, חייב ללמוד גם את מקורות האיקונוגרפיה הנוצרית ואת סיפורי הברית החדשה המצויירים על ידי הציירים הגדולים בהיסטוריה. כאשר נפל לידי הספר של א. שטרוביס, היתה זו לי הפעם הראשונה בה נחשפתי לטקסט זה. העברית של דליטש משובחת ויפה. השפה, הפורמט, הניקוד והפיסוק נראים ממש כמו בתנ"ך, גם כי זו היתה השפה הידועה לדליטש ממקורותינו וגם כדי ליצור את הרושם שהברית החדשה היא המשכה הישיר של הברית הישנה, כפי שישוע הוא צאצא ישיר של דוד המלך. מה שהפתיע אותי ביותר הם ביטויים הרווחים בשפה העברית, שרבים אינם יודעים שמקורם בברית החדשה. דוגמה לכך היא למשל הביטוי "מלח הארץ", המשמש לכינוי לאנשי אדמה, לאנשי עבודה ועמל, או יוצאי יחידות קרביות, או בכלל – אנשים חיוביים. בסקר שערכתי בין אנשים רבים, כולל חבר כנסת אחד ידען, סברו כולם שמקור הביטוי בתנ"ך או בתלמוד. אולם מקורו של ביטוי זה ב"דרשה על ההר" אותה נשא ישוע על ההר מצפון לכנרת המכונה ע"י הנוצרים "הר האושר". דרשה זו מכילה את עיקרי הנצרות וקריאה לאי-אלימות (הטה את הלחי השנייה) ובה מכנה ישוע את מאמיניו "מלח הארץ" (הבשורה על-פי מתי, פרק ה', 13).

NewBrit-5-s

 

ישראל אלדד, איש בית"ר, הלח"י וארץ ישראל השלמה, אביו של ח"כ לשעבר ד"ר אריה אלדד, נולד אף הוא בפודבולוצ'יסקה, ועלה לישראל בשנת 1941.

93 – מי היה יוסף הלוי?

הפעם אני מפנה אלומת אור צרה לעבר אדם גאון אך קצת מוזר, בלשן, חוקר מקרא, מחייה השפה העברית ומשורר, שזכרו ותרומתו השתכחו. דרכו אפשר להתוודע אל יהודי אתיופיה, כפי שחיו בשלהי המאה התשע עשרה.

נתקלתי לראשונה בשמו של יוסף הלוי בירחון "ממזרח וממערב, ירחון לחכמה ולספרות" משנת 1895. ירחון זה החל לצאת בשנה זו בווינה, בעריכתו של ראובן בן מרדכי בריינין, אך פסק מלהתקיים לאחר ארבע חוברות בלבד.

Halevi-1-s

ירחון זה, שיצא לאור בכריכה קשה, מכיל, כשאר כתבי העת שיצאו לאור בשנים אלו במרכזי התרבות היהודיים (אודסה, וורשה, ווינה, ברלין) ונפוצו בין הקוראים היהודים שפנו להשכלה ולשפה העברית, תמהיל של יצירות ספרות ושירה (בכרך זה כמה שירים של ביאליק שנגנזו על ידו ולא הוכנסו לקאנון שירתו), ביקורת ספרותית ומאמרי הגות ועיון בנושאים שונים מענייני השעה ומן המקורות. והנה מצוי שם בין כל אלו גם טקסט מדעי בעברית מוזרה, פרקים מתוך הספר "האכרוּת" (כלומר – חקלאות, עבודת האדמה). העורך בריינין כתב הקדמה לטקסט זה, בשם "דבר להקורא" ובה הוא מסביר כי תורת האכרות הפכה חשובה לאור התחיה הלאומית והקמתן של מושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל, גם לבני עמנו "אשר מסבות תולדיות ידועות לכל היו מרוחקים ביד חזקה מעבודת-האדמה וכל מחלקותיה הביטו, בגלותם, אליה ואל למודיה כאל דבר גס ושפל, גרוע ופחות." בריינין מכנה את מחבר הספר "חכם עמנו הפרופ. יוסף הלוי" הוא מסתייג בעדינות מן המלים העבריות הרבות אשר חידש הלוי שהוא " חכם גדול בחקרי השפות השמיות, לכן לו המשפט ללכת בשמוש השפה העברית בדרכי לבו, כפי אשר יורו לו מחקריו במקצוע זה וחושו הבלשני הדק."; ועם זאת משבח את ספרו, "הכתוב בשפה מדויקה, מצומצמה ומכונה תמיד להרעיון, כפי שראוי לספר כזה, אם גם אינה לפי טעם דורשי מליצות ותאבי-להג."

Halevi-2-ss

הספר "האכרוּת"  נעלם כנראה לחלוטין, או שהפך לנדיר מאוד, והפרקים המצוטטים בירחון "ממזרח וממערב" הם העדות היחידה לקיומו אותה הצלחתי למצוא. הנה, בנוסף לכמה עמודים שסרקתי, גם כמה שורות המדגימות את העברית החדשנית והמקורית של הלוי (בסוגריים: הביאור שהוספתי למלותיו של הלוי, וכן הפכתי את הכתיב לכתיב מלא):

"התוך הבהיר העוטף מכל עבר את הדור הארצי [כדור הארץ] והנקרא בשם חוג הנשימה [אטמוספירה] נבנה מאויר המכיל גם גופים עריפיים [גזים] אחרים זולתו, מתכונת [כמות] מים חשובה למדי, חוּמה [אנרגיה] ועפיף [נוזל] חשמלי. הנשב או האויר אשר חשבוהו ימים רבים ליסוד, אמנם מחובר הוא מעריפים [גזים] או מקיטורים קלים לא-נראים ולא ממוששים כמוהו אשר יפעלו איש איש כדרכו על הצמיחה, ואשר עלינו לדרשם אחד אחד; – במצב נקיונו יכיל פחות מעט מרביעית עריף חלודית [גז חמצן] ויותר משלוש רביעיות עריף חניקי [גז חנקן]. והוא כלול תמיד במתכונת ידועה לעריף חמוץ פחמוני [דו תחמוצת הפחמן]."

Halevi-3-sHalevi-4-sHalevi-6-sHalevi-6_001-s

המצב בו כל מחבר וחוקר מחדש מלים עבריות בתחום התמחותו כאוות נפשו, היה נפוץ מאוד בכל תחומי הידע, בייחוד בתחומי המדעים השונים, שם העברית העתיקה היתה כמובן דלה מאוד, עד להקמת הוועדות המקצועיות של ועד הלשון העברית (שהוקם בשנת 1890 והפך ב-1953 לאקדמיה ללשון עברית). כך למשל בתחום הבוטניקה, בוטנאים כאפרים ראובני, ברוך צ'יז'יק, אלכסנדר אייג, מכאל זהרי וחוקרים רבים אחרים, מורי בתי ספר, בלשנים ומשוררים, העניקו שמות עבריים לצמחי ישראל ורק בשנת 1930 יצא לאור מטעם ועד הלשון הפרסום "ילקוט צמחים" ובו שמות רשמיים ומחייבים. שמות אלו היו תקפים עד שנת 2000.

אם כן, מי היה יוסף הלוי?

סיכום ממצה על חייו ופועלו של יוסף הלוי מצוי באתר של בית אבי חי.

יוסף הלוי (1827 – 1917) נולד בתורכיה והחל את דרכו כמורה. הוא למד כאוטודידאקט שפות רבות, ביניהן גם שפות שמיות עתיקות, וכן ארכיאולוגיה. בשנת 1868 הוא יצא לחבש (אתיופיה) בשליחות אגודת "כל ישראל חברים" הצרפתית, לחקור את הפלשים (ביתא ישראל) ולוודא האם הם אמנם יהודים. זה היה מסע מרתק, שארך כשנה, שהיווה את הקשר המשמעותי הראשון בין יהודי אתיופיה ויהודי אירופה. קורות מסעו וגילוייו מתוארים כאן בגוף ראשון (כולל תיאור הסחר בעבדים, ותובנות מעניינות של הלוי) ומומלץ מאוד לקרוא (קובץ PDF מתוך "פעמים", לגלול אחרי ההקדמה). אני מפציר בכם קוראיי לקרוא טקסט מרתק זה. הלוי למד את שפת הגעז, תרגם לעברית את ספרי התפילה של הפלשים ואישר את יהדותם. בשנת 1869 יצא לתימן, מחופש לרב, בשליחות האקדמיה הצרפתית, והביא משם 700 כתובות עתיקות לשם מחקריו בשפות השבאיות.

יוסף הלוי היה מומחה בעל שם עולמי לשפות שמיות והתמנה למשרת פרופסור באוניברסיטת סורבון. הוא עסק בחקר המקרא ואף היה משורר ופרסם בעיתונות העברית (לבנון, המגיד) שירים רבים על געגועיו לציון ועל הצורך בהחייאת השפה העברית, ואף ביקר בארץ ישראל (1891). הוא הקדים את אליעזר בן יהודה בחידוש מלים בעברית, אך באופן שמרני, על בסיס הלשון המקראית ולשונות שמיות אחרות, ואף קרא  להקים חברה בשם "מרפא לשון", 30 שנה לפני הקמת ועד הלשון העברית.

אישיותו של יוסף הלוי היתה שנויה במחלוקת, והוא תואר כ"עוף מוזר" וחסר פשרות אשר שש להתעמת עם עולם האקדמיה. תרומתו ללשון העברית (בעיקר לימוד עברית בעברית, בו היה חלוץ) נשתכחה, יש האומרים בשל מוצאו המזרחי. נחום סוקולוב פגשו פעמים רבות והתפעל מלמדנותו הרבה, אך גם מאישיותו המיוחדת (טוען שהלוי הוא האדם המעניין ביותר שפגש מעולם), ואת רשמיו סיכם במאמר מרתק המופיע באתר פרוייקט בן-יהודה ומסתיים במלים: "ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?"

ברשומה זו הפניתי את הקוראים לקישורים המכילים טקסטים מעניינים, לכל המעוניין בהרחבת הדעת, בייחוד על יהודי אתיופיה (וראו גם הדיון של נחום סוקולוב בעניין זה).

92 – תור העץ הגיע (1950)

רשומה זו נכתבה לקראת חג ט"ו בשבט תשע"ח (ינואר 2018).

מומלץ לקרוא את שתי הרשומות שנכתבו בנושנות לכבוד ט"ו בשבט בשנים קודמות. מידע רב על החג ומנהגיו בעבר ובהווה.

  1. רשומה מס' 78 (2017)
  2. רשומה מס' 62 (2015)

תור העץ הגיע

לקראת ט"ו בשבט בחרתי להציג בפניכם את הספר "תור העץ הגיע" מאת ד"ר אגון גלזינגר (הוצאת דעת, עם עובד, 1950) (Dr. Egon Glesinger, The Coming Age of Wood). הספר תורגם מאנגלית ע"י אהרן אמיר. (פורסם לראשונה ב-1949 בארה"ב).

Tor-2-s

ד"ר גלזינגר שימש בשנים 1933 – 1946 כמזכיר הכללי של "ועד העץ הבינלאומי" (C.I.B), אשר נספח אח"כ לארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO). בספר הוא מתאר את חשיבותם של העץ ומוצריו בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה, המשווע למזון ולדלק. גלזינגר הקדים את זמנו, והראה כיצד העץ שהתייחסו אליו כאל מוצר ארכאי – low-tech  שעבר זמנו, יכול לשמש כחומר גלם למוצרים רבים, בייחוד תוך ניצול פסולת העץ המתבזבזת לשווא. את פירות חזונו אפשר לראות במאמר עדכני זה. גלזינגר מתאר גם את ניסיונם של הגרמנים, כחלק מן ההכנות למלחמת העולם, להשתלט על אספקת העץ האירופית והעולמית, תוך הקמת שורה של מפעלים כימיים קרטליים לניצול העץ. פרשה מעניינת ובלתי מוכרת. (עוד על עותק הספר המסויים שברשותי ראו ב"דבר העורך" למטה).

Tor-9-s

אחד הדברים המדהימים בספר זה, היא הגרפיקה הצבעונית שעדיין היתה נדירה מאוד בספרים שיצאו לאור בשנים אלו בישראל, בייחוד כאשר היא חלק מן ההדפסה ולא כדפים מודבקים מהדפסה נפרדת.

Tor-10-s

אך הסיבה שבגינה למעשה בחרתי להציג ספר זה היא ההקדמה שכתב דוד בן-גוריון למהדורה העברית.

כאשר אני חושב על מספר הספרים (חמישים), חוברות ומאמרים שכתב בן-גוריון, בנוסף לאלפי המכתבים שיצאו תחת ידיו, אי אפשר שלא לתמוה כמה זמן נותר לו אחרי כל זאת לנהל את המדינה? בן-גוריון היה איש-ספר ואוהב ספר אמיתי. בספרייתו, אשר תרם לציבור ומצויה בבית בן-גוריון, מצויים 20,000 ספרים ב-11 שפות. בצריף בו התגורר בעשרים שנותיו האחרונות בשדה בוקר מצויים עוד 5,000 ספרים.

בן גוריון בספרייה

בן-גוריון בספרייתו. מקור: אתר בית בן-גוריון

 

ההקדמה של בן גוריון מעניינת מאוד, משום שהיא מציגה את חזונו ואופן מחשבתו, כמעצב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למקרא הדברים עלו בי הרהורים על כוחו של אדם שלא רק רואה בעיני רוחו כיצד תראה ותתנהל מדינה שלמה, אלא יש בכוחו גם לכוון ולממש את הדברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. בן גוריון, כדרכו, מרחיב את היריעה ומציג סביב נושא נטיעת העצים את הרקע ההיסטורי, הקשר האמיץ עם התנ"ך, הוראות הפעלה להווה וחזונו לעתיד. בן גוריון הידען והדעתן משלב בדבריו עובדות מדעיות, מגלה בקיאות בשדות-ידע רבים ולא מסתיר את דעתו הייחודית ולעתים ביקורתית על כמה מוסכמות. למשל – כך הוא כותב על ט"ו בשבט, ונימוקיו עמו (מבלי להשתמש במלה "את" כמובן):

"יש לעקור המנהג המשובש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי-ספר, מתוך הנחה מוטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לאילנות. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבות האדמה כל ימות הגשמים ולא בסופם בלבד."

מעניין שארבע עשרה שנים אחר כך מביע את אותם דברים בדיוק בר-סמכא אחר: בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם לא כל כך דק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל… אפשר למצוא אותו כאן, ברשומה קודמת בנושנות. (לגלול למטה ברשומה עד לסופה כמעט).

מצורפת כאן סריקה של הקדמת בן-גוריון במלואה, אך לטובת מי שלא חפץ ליהנות מכתיבתו המרתקת של בן-גוריון, אצטט כמה דברים:

בן-גוריון קורא לטעת עצים מכמה סיבות, אקולוגיות, כלכליות ואחרות, אך בראש וראשונה ניכרת מדבריו רוח התקופה וצו השעה, כדבריו – "ניטע עצים בכל כברת-ארץ לא-זרועה, ונגול חרפת השממה מעל אדמת המולדת." השממה היא חרפה. מוסיף ומפרט בן-גוריון: "מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה (שמות, כ"ג, כ"ט). סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית-השדה נתווספה בימינו חית האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת ישראל, המצפה לשעת-הכושר הראשונה להכשילנו ולהכריענו. הסכנות, שארבו לנו לפני 14 במאי, 1948, ולאחריו, לא חלפו, אם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת-בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדלה השממה גדלה הסכנה." כך מצרף בן-גוריון את הנימוק הבטחוני להצגת חשיבותו של ייעור הארץ.

אך בן-גוריון יודע גם לפרט את היתרונות האקולוגיים הגלומים בנטיעת עצים:

"א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשיפת ההרים, תעצור תנודת חולות הים, תגדיל הלחות ומתינותו של אקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקולי בטחון וצרכי התיישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

והוא ממשיך, בפאתוס מתבקש: עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרוניהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת הטרשים, שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר-שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבולות. נשיב להרינו הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים הגלמיים החיוניים והיקרים ביותר – בעצים."

בן גוריון נוטע 1963

בן-גוריון נוטע עצים בשנת 1963 מקור – אתר הכנסת.

 

ואכן, חזונו של בן-גוריון החל להתגשם ביתר-שאת בעשור הראשון שלאחר קום המדינה. עד להקמת המדינה היה אגף הייעור של הממשל הבריטי (בתקופת המנדט) הגורם המרכזי שפעל בייעור הארץ. הבריטים חוקקו חוקים להגנת היער (פקודת היערות) ונטעו למעלה מ-20 מיליון עצים, נטיעות פונקציונליות, בעיקר כדי למנוע סחף קרקע בהרים ונדידת חולות בחוף (עכו, קיסריה, נתניה, עזה). לאחר קום המדינה נטעה הקרן הקיימת בעיקר באזור ההר (הרי יהודה והגליל). לעצירת חולות נודדים ניטעו עצי אקליפטוס ובאזורים ההרריים ניטעו עצי אורן. בעשור זה הועסקו 10,000 עולים חדשים בנטיעת היערות בשטחים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, עבודה שסיפקה להם מקור פרנסה ושינתה את נוף הארץ. הייעור קיבל מעמד של מפעל לאומי. נטיעת העצים ליוותה גם את הקמת אזורי ההתיישבות החדשים – עדולם, התענך, מבואות ירושלים, בהם הוקמו מושבי עולים. יחידה מיוחדת בצ.ה.ל עסקה בייעור בטחוני ונטעה עצי אקליפטוס בצידי הכבישים ומסביב למתקנים ביטחוניים ובסיסי צבא (דוגמה לכך נותרה במלוא תפארתה בכביש מחניים-גונן), הכל בהתאם לחזונו של בן-גוריון.

KKL D155-009 - 1961-PS

עולה חדש נוטע עץ (1961) מקור- ארכיון הצילומים של ק.ק.ל

והנה הקדמתו של דוד בן-גוריון במלואה. מומלץ מאוד להתאמץ ולקרוא!!!

שימו לב לשם שנתן בן-גוריון למאמרו – מיטב הקופירייטרים לא היו מוצאים שם יפה יותר.

Tor-3-sTor-4-sTor-5-sTor-6-sTor-7-sTor-8-s

דבר העורך

לכל ספר משומש "סיפור חיים" מרתק, המשאיר את עקבותיו ורמזיו על דפיו בצורת חותמות, הקדשות, מדבקות "אקס-ליבריס", כרטיסי ספרייה' ובכלל – עקבות הזמן. בעמודו הראשון של הספר אודותיו כתבתי רשומה זו נמצאת המדבקה הבאה וגם החותמת "ספרית גונן".

Tor-1-s

חיפוש קצר מגלה מי הוא רזיאל קיסילוב (או קיסלוב) ומהו הקשר לתנועת הצופים ולקיבוץ גונן. קיראו על כך כאן, בדף הנופל של רזיאל 

רזיאל דב קיסלוב

רזיאל דב קיסלוב

91 – טוביה קושניר, אחד מל"ה

נפילתו של טוביה קושניר, כאחד מ-ל"ה לוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון, היתה לא רק אסון למשפחתו ולמיודעיו, אלא גם אובדן כבד לעולם המדע. שמו של טוביה, שהונצח גם בשמותיהם של כמה צמחים, ידוע לכל בוטניקאי ואיש מדע גם כיום, שבעים שנה אחר מותו. טוביה היה בן 24 שנים בנפלו, אך כבר הספיק לתרום רבות לחקר הצומח של ארץ ישראל בתצפיותיו ובמחקריו, אותם התחיל עוד בהיותו נער צעיר.

Tuvia picture-s

את עיקר המידע אודות טוביה אנו שואבים מן הספרים שכתב אביו, שמעון קושניר, אשר הנציח את זכרו בשורה של ספרים (שמעון כתב 14 ספרים). בשנת תש"ט (1949) יצא לאור הספר: "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" (הוצאת עם עובד). את הספר ערכו רעייתו אביבה, אביו שמעון ודודו מרדכי (מרדכי שניר). הספר הוא אסופה של מכתביו של טוביה, יומני הסיורים שלו, כמה תקצירים של מחקריו ודברי הערכה והספד מאת מוריו. (ראו למטה: 'גלגולו המופלא של ספר').

Tuvia Book -s

בשנים הבאות הוסיף האב שמעון קושניר וכתב ספרים נוספים בהם הוא מספר על תולדות חייו הקצרים של טוביה ושל משפחתו: "בכור מכורה" (1955), "הד מגלבוע" (1955), "בדמדומי בוקר" (1959), "האיריסים עודם פורחים" (1971).

טוביה נולד ב-1923 ואת שנות חייו הראשונות עשה במושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. בהיותו בן תשע הקים אוסף של צמחי קקטוס ליד ביתו ועסק בריבויים ע"י הרכבות. כאשר התגרשו הוריו עבר לפנימייה בקיבוץ יגור ובאחד מסיוריו בכרמל פגש את ד"ר מיכאל זהרי מן האוניברסיטה העברית, אשר התרשם מידיעותיו של הנער. טוביה התחיל לכתוב לזהרי על גילוייו וממצאיו ולשלוח לו צמחים להגדרה. בשיטוטיו היה הראשון למצוא  את השושן הצחור בכרמל. הוא הביא בצל לדוגמה לנח נפתולסקי, "איש הצמחים והפרחים", שגילה לראשונה בישראל צמח זה בפקיעין ב-1925. כותב נפתולסקי: "…כשהוציא מכיסו בצל של לילית-הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר-הכרמל מעל לואדי-שומריה, ליד יגור, אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ".

קושניר-נפתולסקי -s

טוביה עבר להתגורר בביתו של זהרי בירושלים והשלים את לימודיו התיכוניים בתיכון בבית-הכרם. בשנת 1943 ערך טוביה מסע לחרמון ולהרי הלבנון, שהיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (בשליטת המנדט הצרפתי) וחזר משם עם 400 צמחים. בדרכו לחרמון פגש נערה בת 14, אביבה גינזבורג מבית-הלל, אשר שלוש שנים אחר-כך הופכת לרעייתו. טוביה קשר קשרים הדוקים עם כל חוקרי הטבע הבכירים בארץ, יצא איתם לסיורים והקים אוספים מקיפים וחשובים של פרפרים, זוחלים, צמחים וטחבים. במכתביו ובציוריו מתגלה כושר ביטוי עשיר ומשיכה ליופי. תיאוריו הפיוטיים של הנוף והטבע אליהם הוא מצרף את הרהוריו, נקראים כיצירת ספרות ולא כדוח של מדען. כדוגמה להלן קטע קצר ממכתבו של טוביה בספטמבר 1946 מחדרו בעיסאוויה אל אהובתו אביבה, בו הוא מתאר את המתרחש בחלקת הניסויים שלו בהר הצופים:

Tuvia letter Aviva-s

טוביה החל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בשנת 1945 והתגורר עם אביבה בחדר קטן בכפר הערבי עיסאוויה הסמוך להר הצופים. ב-1947 התגייס טוביה (בהתנדבות) לגדוד השישי של הפלמ"ח שבסיסו במעלה-החמישה, משם יצאו להגן על השיירות העולות לירושלים הנצורה. בינואר 1948 נפל ליד הכפר צוריף עם חללי ה-ל"ה, אותם כינה חיים גורי "מחלקת ההר".

תרומתו המדעית של טוביה קושניר.

טוביה סייר בכל חלקי הארץ וגם מחוץ לגבולותיה, בתורו אחר צמחים נדירים וחדשים למדע. ברבות השנים נעשתה הערכה בעשבייה באוניברסיטה העברית ונמצא שמתוך 300 הצמחים הנדירים והמיוחדים ביותר – מחצית נמצאה על ידי טוביה קושניר. טוביה גילה צמחים חדשים למדע ( שניים מהם נקראו על שמו: סתוונית טוביה שגילה בהרודיון ואיריס טוביה שגילה בהר הנגב), או חדשים לארץ ישראל (למשל: ב-1941 נמצא על ידו ספלול הגליל בדפנה ומיאגרון אזני בעין חרוד. בשנת 1944 גילה את הכרכום הצהבהב במנרה, את הכרכום הנאה ליד חלחול ואת הכרכום הארצישראלי על יד רמאללה), וכן צמחים שתוארו בעבר על ידי חוקרים זרים (כפוסט וטריסטרם) ומאז לא התגלו בארץ ישראל במשך עשרות שנים. מיד לאחר מותו של טוביה פרסמה נעמי פינברון מאמר ב"הטבע והארץ" ובו היא מפרטת למעלה מעשרים מיני צמחים "שהיה במציאתם על ידי טוביה קושניר משום חידוש להכרת צמחית הארץ". כל הצמחים האלה נכללו במהדורה השניה של "המגדיר לצמחי ארץ ישראל" שפינברון היתה בין מחבריו. וכך כותבת פינברון: "טוביה קושניר ז"ל נפל בין השלושים וחמישה בהרי-חברון ועם מותו אבד למדע הביולוגי בארץ כוח צעיר ודינמי, אשר בו היו צפונות אפשרויות נרחבות של יצירה מדעית. בין השאר היה טוביה מחונן בחוש פלוריסטי ובכשרון של מציאת 'מציאות פלוריסטיות' – צמחים נדירים, או אף חדשים."

Tuvia Sitvanit-s

טוביה גידל גיאופיטים רבים בחלקת הניסויים של הגן הבוטני, מול בית הקברות הצבאי על הר הצופים, 45 ערוגות על פני שלושה דונמים. בייחוד התמקד בקבוצת האיריסים, הצמחים האהובים עליו ביותר. טוביה עשה הכלאות בין מיני האיריסים וחקר את התאמת המינים לתנאים אקולוגיים ופיטוגיאוגרפיים ואת עמידותם למחלות עלים שונות. חלק מצמחים אלה שרדו ונמצאו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי מיכאל אבישי והועברו לגן הבוטני בגבעת רם (זהו מקור שמו של הספר "האיריסים עודם פורחים"). טוביה הכין הצעה מפורטת ובה רשימה של 50 צמחי בר אותם המליץ לתרבת ולהפוך לצמחי נוי לגינון. הוא אף הוסיף מידע על דרך ריבויים וגידולם. הוא חקר את מנגנון ההאבקה של התאנה התרבותית לעומת תאנת הבר (תאנת קאפריפגה) ואפיין את הצרעות האחראיות לכך, תוך שהוא משתמש בממצאיו להרחבת הבנת מנגנון הדו-ביתיות בצמחים.

אך טוביה לא הסתפק רק באיסוף ובהגדרת צמחים ואורגניזמים אחרים והחליט ללמוד, במקביל ללימודיו הסדירים, גם גנטיקה וביוכימיה, אשר יאפשרו לו להבין את תופעות החיים. וכך מתאר זאת אחד ממוריו, אהרן קצ'לסקי (קציר): "טוביה, שעבר בהדרגה את הדרך מהביולוגיה המתארת לביולוגיה הכמותית והסיבתית, נמשך בחוטים סמויים לאותו תחום נפלא המגשר בין הביולוגיה והמדעים המדויקים, לתורת התורשה הביוחימית." וכך במלותיו של טוביה, מתוך מכתבים לאביו (1946) ולצליק, אחיה של אביבה (1947): "הסיסטמטיקה, למשל, מטבע הגדרתה מביאה לידי צמצום אפקים – להתעסקות בפרטים. הגנטיקה מטבע בריאתה היא אולי הרחבה והעמוקה ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיים. […] לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, ובזה היה כל עולמי. אחר כך מצאתי כי יש דברים המענינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד, או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על ידי הצלבת שני מינים זה בזה אפשר ללמוד וללמוד על קירבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם, בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך 'לשחק משחקו של הטבע' בכוחות-בראשית עצמם. כך מרגיש אתה את עצמך לא כמסתכל מהצד, אלא כשולט על כוחות הבריאה."

ואכן טוביה החל ללמוד בכוחות עצמו גנטיקה, ציטולוגיה וביוכימיה. הכלים המחקריים שעמדו לרשות הגנטיקאים היו דלים עדיין באותן שנים. בנוסף להכלאות – ציטוגנטיקה, שהתבטאה בצביעת הכרומוזומים, ספירתם והשוואת אזורי ההטרוכרומטין והאאוכרומטין בעזרת מיקרוסקופ אור, וניסיון למצוא את פעילותם הישירה של הגנים באמצעות ביטויים הביוכימי, בייחוד ביצורים נחותים. טוביה יישם את הכלים והרעיונות החדשים שנגלו לפניו בסדרת מחקרים עצמאיים ופורצי דרך שהקדימו את זמנם. בעזרת הציטוגנטיקה הוא הצליח לסווג את האיריס השחום לסקציית איריסי ההיכל Oncocyclus (בניגוד לדעת חוקרים בעלי שם בעולם ששייכו אותו לסקציית Regelia).

Tuvia chromozomes-s

במחקריו על האיריסים גילה מנגנון אי התאם עצמי באיריס הגלבוע. הוא חקר את המנגנון הגנטי הקובע את צבעי פרחי האיריסים וגילה את התהליכים הביוכימיים-אנזימטיים לשינוי צבע פרוותו של עכבר השדה. מחקרו המקיף ביותר היה על הגנטיקה של הערצב המצוי. במחקר זה, הראשון מסוגו בישראל, הראה כיצד אבולוציית יצור זה עדיין נמשכת בימינו, לשם התאמת המין לתנאי סביבה שונים בהתאם למיקומו הגיאוגרפי. חלקו הראשון של המחקר, אותו לא זכה להשלים, התפרסם בכתב-העת Nature. רעיונותיו החדשניים של טוביה, כמו הצעתו על גנים לטנטיים בהטרוכרומטין ורעיונות אבולוציוניים שונים, קיבלו אישור רק שנים רבות לאחר מותו, כאשר פוצח הצופן הגנטי והתפתח מדע הביולוגיה המולקולארית.

כותב שמעון, אביב של טוביה: "בבדידותו מת בני, ואת הסוד המלא של יחודו לא אדע לעולם."

הנה מכתבו האחרון של טוביה לאביו, אותו כתב כמה ימים לפני צאתו לפעולה ממנה לא שב:

Tuvia last letter-1-s

Tuvia last letter-2-s

דבר העורך:

גילגולו המופלא של ספר : בשנת 2010 הגיע בדואר אל ספריית קיבוץ נתיב הל"ה הספר "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" ואליו צמוד פתק: "אל ספריית נתיב הל"ה. ספר זה נמצא בבוידם בעזבונו של בעלי ז"ל שנפטר לפני כ-30 שנה. הספר נראה חשוב מכדי שלא לשולחו אליכם".

Tuvia Petek-2-s

בעמוד הראשון של הספר הופיעה הקדשה, שנכתבה בשנת 1951, בכתב ידו של שמעון קושניר, אביו של טוביה: "לחברי נתיב למד הא היקרים. מנתיב חייו של טוביה אל נתיב הל"ה, ממשפחתנו. ה' שבט תשי"א."    (ה' שבט הוא תאריך נפילתם של ה-ל"ה).

Tuvia Hakdasha-s

ובאותו עמוד החותמת הכחולה: "פלד" – קבוצת חיילים להתיישבות שתופית בע"מ. כאשר הוקם הקיבוץ בשנת 1949, על ידי יוצאי פלוגה ד' מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, נקרא שמו קיבוץ פלד. פלד הם ראשי התיבות של פלוגה ד. ביום השנה השני לנפילת מחלקת הל"ה שונה שמו של הקיבוץ לנתיב הל"ה. כלומר – הספר נתרם לקיבוץ בשנת 1951 ע"י שמעון קושניר, הושאל על ידי אחד החברים וחזר למקומו לאחר 60 שנה. (על ספריית נתיב הל"ה והאיש היקר המקיים אותה אפשר לצפות בסרטון שעשיתי: איש ספר).

אביבה, אלמנתו הצעירה של טוביה, ערכה את הספר. במשרדי הוצאת עם עובד פגשה את הסופר חיים הזז. שנתיים אחר כך, בשנת 1951, נישאה אביבה לחיים הזז, המבוגר ממנה ב-29 שנים. להזז ולמשוררת יוכבד בת-מרים היה בן יחיד – נחום הזז (זוזיק) שאף הוא נפל במלחמת העצמאות.

הספר הפך כמקור השראה והערצה לדמותו של טוביה. רבים מן הקוראים פקדו את בית אביו ואת קברו.

לאחר מלחמת ששת הימים התאפשרה מחדש הגישה לשדה המערכה בה נפלו ה-ל"ה ונעשו תחקירים לביסוס המידע המקוטע על האירוע הקשה. בשנת 1969 הוזמן על ידי הורי החללים מי שהיה המפקד הבריטי של משטרת חברון – ג'ון דוגאן, אשר אסף את גופות הלוחמים. דוגאן הגיע לארץ, יצא עם ההורים לגבעה 573 ליד הכפר צוריף ושחזר לפרטיו המזוויעים את אשר התרחש שם בה' שבט, תש"ח.

זוהי הידיעה שראה שמעון בעיתון הבוקר ובה התבשר על מות בנו:

Tuvia List_002-s

תודתי לד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, ולעתי יפה, מקיבוץ נתיב הל"ה, על השאלת ספריו של שמעון קושניר.

90 – גלויה מן הקיבוץ

אוסף של מאות גלויות נוף ישראלי שהתגלה במשפחתי הוביל אותי לפרויקט קטן. הגלויות הן משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כאשר מיינתי את הגלויות המראות נופי קיבוצים שונים, הסתמנה תופעה מעניינת. מסתבר שהקיבוצים הפיקו מדי שנה גלויות אשר שמשו ככרטיסי שנה טובה, לשם משלוח כרטיסי ברכה לבני המשפחה והידידים של חברי הקיבוץ. הגלויות נעשו בהפקה מוקפדת ומושקעת. ניכר שהצילום מקצועי ומבוים. הגלויות הצבעוניות בהדפסת אופסט ולמינציה נעשו לרוב על ידי חברת פלפוט וגם חברת ישראנוף.

לא ארחיב כאן את הדיון על מנהג משלוח "שנות טובות", התפתחותו ונפילתו, אציין רק שגלויות שנה טובה של הקיבוצים היו חילוניות למהדרין. הן לא כללו את סמלי החג ולא סממני יהדות כלל. ברכת החג הודפסה רק בצד האחורי, ולעולם לא על גבי התמונה בצד הקדמי. הגלויות מראות את נופי הקיבוץ באופן המתאים לקלישאה "נוף של גלויה". גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר בשוק הכללי רווחו כרטיסי ברכה עם חיילים וחיילות, משה דיין והכותל, המשיכו בקיבוצים לצלם ולשלוח את נופי הקיבוץ. הגלויות כאילו משמשות "חלון ראווה" של הקיבוץ, עדות לרווחה ואידיליה.

היו אלה שנות שגשוג כלכלי בקיבוצים, לפני המהפך הפוליטי ולפני המשבר הכלכלי ופרשת מניות הבנקים. היו אלו גם שנים בהן עבר הקיבוץ תמורות רבות. כלכלת הקיבוצים המצליחים התבססה על מפעלים תעשייתיים, חדרי האוכל ומוסדות הציבור שופצו והורחבו, והדבר מתבטא בצילומי הגלויות, כעין פרכוסי גסיסה של החלום הקיבוצי כמרחב אוטופי. שני הנושאים הנפוצים ביותר המופיעים בגלויות הם מבנים וילדים, או שילוב ביניהם. הילדים מוצבים בקבוצות על הדשא, או על מתקני השעשועים (מגלשות הפח וצינורות המתכת של אותם ימים), ומשדרים אופטימיות, חוסן, המשכיות ותקווה לעתיד. בשנים אלה לא נמצא כבר בצילומים את האייקון של מגדל המים, או הסילו וגם לא את הרפת והדיר, אלא את חדר האוכל המורחב, את בית התרבות או בית העם, מוקפים בדשאים ירוקים נרחבים, עצים ופרחים. כיבוש השממה לא מודגם כבעבר בשדות הפלחה והגד"ש (גידולי שדה) אלה בטבע מאולף וממושטר, מושקה וגזום – מדשאת הקיבוץ ו"הנוי". ובדשא משובצים ילדי הקיבוץ, מוצבים בקומפוזיציה מושלמת על פי דרישת הצלם. מוטיב מרכזי בגלויות אלו הן בריכות השחייה, סמל לעוצמה כלכלית, לתרבות הפנאי והרווחה. לא עוד הסתפקות במועט ובהכרחי וכבר לא מתביישים להראות את איכות החיים.

הנה כמה דוגמאות לגלויות המראות את בריכת השחייה של הקיבוץ:

בריכה חניתה-s

בריכה רבדים 69-s

קיבוץ רבדים 1969

בריכה גבת-s

יגור בריכה-s

קיבוץ יגור

 

בארי בריכה 1970

קיבוץ גבעת ברנר 1970

כפר גלעדי בריכה

בית אורן בריכה 68

קיבוץ בית אורן 1968

זכורה אמירתו של מנחם בגין במערכת הבחירות של 1981 על המליונרים בקיבוצים. היה זה בעקבות כתבה בטלויזיה שבה רואיין חבר קיבוץ מנרה על היחסים העכורים בין קיבוצי הצפון לבין קריית שמונה, בעודו משתכשך בבריכת השחייה. וכך אמר בגין: "אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל". אגב – את בריכת השחייה במנרה מימנו בתרומתם ידידיו של נחמיה רבין, אביהם של יצחק רבין ואחותו רחל רבין ממייסדות הקיבוץ.

החלטתי לצאת לאותם מקומות ונופים המצולמים בגלויות של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ולגלות כיצד הם נראים כיום, מה עלה בגורלם של המבנים המפוארים, לאחר כ-50 שנה, אולי אפילו אגלה מה עלה בגורלם של הילדים המצולמים.

התחלתי בקיבוץ חולדה, פשוט משום שהוא קרוב למקום מגורי.

ראשיתו של קיבוץ חולדה במה שנקרא כיום יער חולדה ובראשיתו נקרא "יער הרצל" אחד משני היערות הראשונים שנטעה הקק"ל (השני בבן-שמן. הנטיעה היתה של עצי זית, אשר לא שרדו, והתגבשה ההכרה שיש לנטוע "עצי סרק" ביערות הק.ק.ל). ביער נוסדה חווה חקלאית ובמרכזה בית מפואר שנקרא "בית הרצל" (שופץ ושוחזר על ידי המועצה לשימור אתרים במלוא תפארתו). במאורעות תרפ"ט (1929) הותקפה החווה, נשרפה ונבזזה ובהתקפה נהרג אפרים צ'יז'יק. שנה אחר כך נשלחו כמה עולים חדשים שהגיעו מפולין גליציה ולטביה במסגרת תנועת הנוער גורדוניה לשקם את החווה. בשנת 1938 הוכרה חולדה כישוב רשמי: "חולדה גורדוניה" וישוב הקבע הוקם בסמוך ליער. בשנה זו הוקם מגדל המים ובשנות ההתרחבות והשגשוג לאחר קום המדינה נבנה בית התרבות אשר גם הוא נושא את השם "בית הרצל". הקיבוץ סבל ממשבר כלכלי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בייחוד לאחר כשלונו של מפעל "ספנקריט" לבטון טרומי. כיום הקיבוץ מופרט, קיימים ענפי חקלאות פעילים, מבנים ושטחים במשק מושכרים לדיור ולפעילות עסקית.

IR2A0953 shilut-s

שלטי ההכוונה בכניסה לקיבוץ חולדה.

בגלויה זו, משנת 1972, נראה שיכון הוותיקים ובריכת השחייה, במלאת 20 שנה להקמתם. בשיכון הותיקים נבנו 56 דירות. בצילום המראה את שיכון הותיקים הושבו הילדים על הדשא, כמקובל.

גלויות חולדה בריכה ושיכון וותיקים 1972-s

שיכון הותיקים ובריכת השחייה – 1972

וכך נראה היום שיכון הותיקים:

IR2A0910 shikun-s

שיכון הותיקים 2017

IR2A0912-shikun-s

בריכת השחייה בחולדה הושלמה בשנת 1952. באתר הקיבוץ צילומים מתהליך הבנייה:

בניית בריכת השחייה - יציקה - יולי 1952

בניית בריכת השחייה - צבי קסר מפקח על יציקת השיפועים - קיץ 1952

יציקת בריכת השחייה ב-1952. (מקור- אתר קיבוץ חולדה)

הבריכה מוקפת כיום בגדר ומהווה חלק מגן אירועים המנוהל ע"י זכיין פרטי. צילמתי את הכניסה המקורית לבריכה, הנעולה כיום:

IR2A0958 pool-s

בגלויה זו, משנת  1970 נראה מגדל המים במלוא הדרו, ועל הדשא הילדים. (הפסל בצד ימין של הגלויה מצוי ביער חולדה).

גלויות חולדה מגדל מים ופסל 1970-s

וגם בגלויה זו, משנת 1973 מציץ המגדל, והילדים על מתקני השעשועים. (בחלקה העליון של הגלויה – מכון לניקוי זרעים, אינו קיים כיום).

גלויות חולדה מכון זרעים 73-s

מגדל המים נבנה בשנת 1938, עם המעבר של קבוצת גורדוניה מן היער ליישוב הקבע. הנה צילום מאתר הקיבוץ – המגדל בעת בנייתו:

דליה שרף בת 4 ליד מגדל המים במהלך בנייתו - 1938

מגדל המים בחולדה, 1938 (מקור – אתר קיבוץ חולדה).

והנה המגדל בשנת 1953, צילום מאלבום עליית הנוער. שימו לב לבחור עם החליל במרכז מעגל המחוללים, ולחנוכייה בראש המגדל. ההסבר שניתן לצילום הוא: קבוצת עליית הנוער בחולדה מבטאת את שמחתה בריקוד הפופולרי הורה. מגדל התצפית והמים הדרוך ועירני תמיד נמצא מאחוריהם. הצלם: אייזנשטארק.

The Youth Aliyah group at Hulda express their joy in life by dancing the popular Horrah. The ever vigilant watch and water tower is behind them. July 1953 (photographer: Eisenstark

מגדל מים חולדה חניכי תנועת הנוער

מגדל המים בחולדה 1953. מקור: הארכיון הציוני.

וכך נראה המגדל כיום. עומד למעצבה, מוקף גדר רעועה ופרוצה.

מגדל-0890-S

-sמגדל מים חולדה 2017

מגדל המים חולדה – 2017

מגדל 0898-s

בייחוד מעציב לראות את בית התרבות, "בית הרצל". הנה הוא בגלויה משנת 1965.

גלויות חולדה בית הרצל-s

בית התרבות "בית הרצל" 1965

הבניין עדיין עומד על תילו. הנה צילום עכשווי מאותה זווית.

בית הרצל --s0871

אך הבניין עזוב ונטוש. חלונותיו נטולי השמשות פרוצים לכל רוח, הקירות והמדרגות בתהליכי התפוררות. אולם המופעים בקומה השניה הפך למשכנן של היונים והרצפה מכוסה בשכבה עבה של נוצות ולשלשת. מסביב לכלוך והזנחה. שאלתי כמה מחברי המשק מדוע הניחו לבית התרבות, המצוי במרכז המשק להתדרדר למצב הזה, והתשובה היתה: "לא היה תקציב".

בית הרצל-0868-s

-sבית הרצל 2017

אולם המופעים, 2017

עוד קצת נוסטלגיה – "כאן היתה אורווה"

IR2A0932-Urva-s

הערה: אין בכוונת רשומה זו לבטא ביקורת על קיבוץ חולדה וחבריו. אין גם כוונה להציג את המצב בחולדה כמייצג את מצב התנועה הקיבוצית, תנועה מפוארת ורבת זכויות, שנקלעה למשבר אידיאולוגי וכלכלי. הצילומים מראים רק כיצד השתנה נוף קיבוץ חולדה 50 שנה לאחר משלוח גלויות הברכה לראש השנה.

89 – ביאליק יום-יום

 

הקדמה

בשנת 1945 יצא לאור (הוצאת הקבוץ המאוחד) ספרו של חיים גליקסברג  "ביאליק יום יום".

חיים גליקסברג (הערך בויקיפדיה) היה צייר, שהתמחה בציור נופים ודיוקנאות. בשנת 1929 פגש בביאליק בתל אביב, הפך לידידו וליווה אותו במשך חמש שנים, עד לפטירתו של ביאליק ב-1934, והוא בן 61 שנים. גליקסברג צייר את מניה, אשתו של ביאליק וגם את ביאליק עצמו, אשר לשם כך ישב מולו במשך כשעתיים מידי בוקר, עד להשלמת הציורים. בספר "ביאליק יום-יום" מתעד גליקסברג את חייו ופעילותו של ביאליק וחבריו בתל אביב, לבושו ושפת הגוף שלו. כצייר הוא מתאר כל קמט בפניו, את צבע העיניים והמבט. הוא מצטט מאמרותיו, "הברקותיו" וזיכרונותיו של ביאליק ומעטר באיוריו וציוריו. בתוך כך מצטיירת דמותו של ביאליק ואנו יכולים גם להתוודע לחיי הרוח בתל אביב של אותן שנים, שנות הרחבה, בנייה ושגשוג בעיר העומדת לקראת חגיגות חצי יובל. ביאליק רוכב על סוס ברחובות העיר לאחר שהרופאים ציוו עליו את הרכיבה. גם העברית של 1945 מבצבצת מבין דפי הספר – הקיוסק ברח' רוטשילד נקרא בפי המחבר "סוכת גאזוז", מסעדה היא "בית אוכל", אך אם אין היא מגישה בשר היא נקראת "צמחוניה". המסעדה של תנובה נקראת "מחלבה". ביאליק משוחח באידיש, רוסית ועברית וניכר שנוח לו ביותר באידיש. בספר המרתק והמקסים מתאר ביאליק את תהליך היצירה של האמן והסופר בכלל ושלו עצמו בפרט.

ביאליק עלה לישראל בשנת 1924, לאחר שעבר מאודסה לגרמניה ב-1921. בשנת 1926 עבר לגור בבית שזכה לשם "בית ביאליק" עם רעייתו והוריה. שנים אלו היו חלק מתקופת השתיקה של ביאליק, אשר לאחר כתיבת "צנח לו זלזל" בשנת 1911 כתב עד למותו רק עוד תשעה שירים בלבד. אולם בשנים אלה היה פעיל מאוד בעריכת ספרים ובהוצאת ספרים לאור (יחד עם רבניצקי ופיכמן, בין השאר בהוצאת "דביר") והיווה גורם מרכזי בחיי הרוח והאמנות בתל אביב, אשר לא מעט בזכותו הפכה למרכז חיי תרבות. ספר זה מהווה עוד ביטוי להערצה לה זכה ביאליק עוד בחייו, על ידי אנשי רוח והציבור הרחב כולו. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" בשל התייחסותו בשיריו למאורעות לאומיים (כמו "על השחיטה" על הפוגרומים ברוסיה) ובגלל שהביוגרפיה האישית שלו תואמת ומייצגת את התהליך שעבר על יהדות רוסיה ומזרח אירופה באותה תקופה – תהליך החילון וההשכלה, תחיית השפה העברית, הכמיהה לארץ ישראל והעלייה אליה. ביאליק שנא תואר זה, ובכלל תיעב כל פעילות של עסקנות ציבורית שחייב מעמדו, והעדיף להיות הרחק מן ההמון הסוער, אולם עזר ותמך בכל פעילות תרבותית בחיי העיר, התרים כספים ותרם מכספו למוסדות תרבות והרבה לנאום בפתיחות של תערוכות ואירועים שונים (ב-1931 נפתח מוזיאון תל אביב לאומנות). לגליקסברג הוא אומר: "לו יכולתי למצוא לי חדר קטן, שאיש לא ידע את מקומי, – הייתי מאושר. הייתי סוגר את עצמי ועובד."

מן הספר מצטייר ביאליק כאדם של ניגודים, החווה מעברים חריפים במצבי הרוח. הוא אדם עצוב ומלנכולי, פוחד ממחלות וממוות, לעיתים פזור-נפש, אך נוהג גם לעשות מעשי משובה ו"למתוח" את חבריו ובני משפחתו בעזרת תחפושות, מעשי קונדס וכישרונו הדרמטי. ביאליק מלא רחמים וחומל על כל נזקק שעם סבלו הוא מזדהה עד סערת הנפש, אך הוא גם רתחן ומהיר חימה ולא חוסך משבטו ומלשונו החדה ממי שראוי לכך על פי דעתו. יחסיו עם אשתו מניה צוננים והוא חשוך ילדים, אך אוהב ילדים בכל מאודו. חי כחילוני אך קשור למסורת ולמקורות היהודיים בכל נימי נפשו.

ציטוטים מן הספר "ביאליק יום יום"

(*) – "לפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה בא להסתפר. במספרה ישבו ילדי הספר. אומר אלישע לעוזי: זהו ביאליק. – אל תקשקש, – אומר הקטן לבכור – ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק, בשעת נגיבת פניו ואומר: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו, כי ביאליק זה יסורים קשים מיסרים אותו עכשיו – ויצא."

(*) – "יצאנו מן הבית. הזמין אותי לבית-קפה, ביקש בירה. הוא גמע ונתן בי את עיניו מעל לכוס. – שמע-נא, למה הכל מציירים אותי, כשפני זועפות. זה לא נכון, בהחלט. הלא בעצם אין סלחן כמוני, ואני שוכח את הרעה שעושים לי. […] ו_ _ צייר אותי בקלות, מפני שהוא בעצמו, כנראה, קל. – צייר וצילם אותי כמה פעמים מכל הצדדים. בתמונה זו כאילו גהץ אותי בעשרה מגהצים. ואני מטבעי שונא את המסורק והמגוהץ. מקס באנד צייר אותי ומכר את התמונה באמריקה בכסף רב. גם חנה אורלוב כיירה אותי. נדמה לי, לא רע, אולם יודע אתה מה שאגיד לך? סקולפטורה אינה מדברת על לבי. לציור ולצבעים היתה לי תמיד משיכה משונה עוד מילדותי. נדמה לי, כי אילו הייתי צייר, הייתי הופך עולמות. שאלתיו, אם ניסה פעם לצייר ואמר, שניסה, אבל בעיקר חיות ועופות, כלבים, ציפרים וכו'."

(*) – "פרופ' ד. שור סיפר לי: ביום אביב אחד יפה פגש את ביאליק, שאמר לו: אלוהים ברא את האביב. אך בשביל מי ברא?… בשביל נערים ונערות פתאים."

(*) – בטקס פרידה מדיזנגוף של אגודת ידידי המוזיאון, לקראת צאתו לחו"ל לאיסוף תרומות עבור מוזיאון ת"א, ולאחר שדיזנגוף התלונן על כך שלא הצליח לאסוף תרומות בארץ, אומר ביאליק: "פני מתעוותים מבושה ולבי כואב למראה היחס הזר וההתנכרות של ציבורנו אל צרכי התרבות ונכסיה. בין-רגע שונו פניו. בין גבותיו נתעמקו חריצים, עיניו נפקחו לרווחה ואישוני עיניו התרוממו ונעשו אפורים-עכורים. על ראשו נתבלבלו שערותיו הבודדות ונדבקו אל מצחו הרחב. פעם בפעם הזיז את כוס המים, שנשפכו על המפה. צלו פרכס ונע על העמוד הלבן ועל הברוש שמאחוריו. –  …יש בתוכנו בעלי-יכולת, עשירים מופלגים, שאינם נוקפים אצבע קטנה למען ספרותנו ותרבותנו, ולמען המוזיאון בפרט, ערלי-לב אלה אוכלים מזבחי-מתים, רק כדי לקיים את הגוף וליהנות משאר הגשמיות, ולא תמצאו אותם בשום ענין ציבורי, מפחד, שמא יעלה להם הדבר בכמה לירות. הוא המה ורתח. קולוהרעים ושסע את האויר הדחוס. הוא הכה בחזקה על גבי השולחן ושכני, יהודי ספרדי מגושם, שנמנם כל הזמן, נזדקף בבהלה. – …מנהגי החזירות האלה הכו, לחרפתנו, שרשים עמוקים ביחוד בין בעלי היכולת." (הרעיון להקים מוזיאון לאמנות בת"א היה של ביאליק). ומיד אחר כך ממשיך גליקסברג לספר כיצד הלך ביאליק לבקש תרומה לטובת תיאטרון "הבימה" מאת אליעזר הופיין, מנהל בנק אנגלו-פלסטיין, וכשזה השיב את פניו ריקם "ביאליק יצא בחימה מן החדר וצעק בקול באולם הגדול ועל המדרגות: אסור לגדל חזיר בארץ ישראל."

(*) – בעת ציירו את ביאליק, שם גליקסברג לב שפניו של ביאליק משתנות כל העת בהשפעת מצב רוחו, אפילו צבע העיניים. כאשר הוא מעיר לביאליק על כך, אומר ביאליק: "– ככה! – חייך ואמר – כן, פני מתחלפים, כי גם אני מתחלף בכל רגע. אולי חוץ מבשעה שאני מדבר על עניין אחד. כבר אמרו לי ציירים דבר זה. אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. ואחד העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך…"

(*) – ביאליק שופך את ליבו בעת שהוא יושב מול גליקסברג המציירו, כאשר בתל אביב נעשות הכנות לחגיגות ברוב עם במלאת 60 לביאליק: "– אתה יודע, אני שונא את הרעש ואת הטאראראם. את הכבוד לא אהבתי מימי. אוהב אני להיות חפשי ורוצה גם יחס פשוט אלי, שהרי גם אני, מטבעי, יהודי פשוט, כאחד מן הרחוב. אינני סובל תשומת-לב מרובה: לא נוח לי בכך, כמו בכובע חדש, או בנעליים מצוחצחות. […] פעמים הייתי רוצה, שלא יכירוני – שאהיה יהודי סתם. גם כשאני עומד ומתחיל לנאום, יש לי הרגשה בלתי נעימה. מרגיש אני את עצמי בודד, ואלפי עיניים הנעוצות בי, מגדילות בלבי מעין אימתא דצבורא." וזכורות שורותיו של ביאליק כתגובה לנאום מליצי ונבוב שנשא לכבוד יובל החמישים שלו יצחק אלתרמן (אביו של נתן): שחה נפשי לעפר / תחת משא אהבתכם; / אללי, כי הייתי / איסתרא בלגינתכם.

על אמנות ועל תהליך היצירה

(*) עוד על תהליך היצירה – ביאליק היה ידוע בכך שכתב טיוטות רבות, כתב ומחק שוב ושוב עד שנחה דעתו מן היצירה שיצאה תחת ידו. הוא קם להביט על ציור הדיוקן שלו, אותו מצייר גליקסברג, ואז אומר: "מוצא חן בעיני שאתה מוחק ומתקן. סימן, שאתה מבקש את עצמך. כל יצירה, שיש בה ממש, נקנית ביסורים. אל תקרא אמנות, אלא נאמנות!. מסתובב במהירות אלי: – הלא אמת ואמן משורש אחד. אני מחקתי יותר משכתבתי, […] אבל אל תחשוב שכל אחד רשאי למחוק ולתקן; דווקא על ידי כך נעלמים לעתים קרובות הרעננות, הרעיון, הברק הראשון, והיצירה הולכת לאיבוד. רק כשרון גדול יכול לגמור את העבודה עד הסוף בלי שירגישו את הזיעה. […] צריך להתרומם ולהשתחרר מן החומר. האוכל להגיד איך "יצא" השיר? זה יוצא מאליו, מתחת לסף ההכרה, בלא יודעים. תקרא לזה איך שתחפוץ: אינסטינקט, אינטואיציה, אמוציה, רוח הקודש – זה הכל ביצירה. והוסיף: – כלומר, מבין אתה, יכול אני להסביר איך כתבתי, אך עד גבול ידוע; אפשר לתאר את המלאכה, את המטבח, את הטכניקה של השיר, ואחרי זה לא אוכל להגיד מאומה, כשם שלא אוכל להסביר איך נברא העולם. הלא יצירה אמיתית נבראת במצב של טירוף-הדעת."

בתמונה על הקיר – דיוקן אחד העם

(*) – על המיצג "חלום יעקב" שהוכן לתהלוכת פורים בשנת 1933 כתב ביאליק: "מדת השמים על ראש כל עם כמדת הארץ אשר תחת רגליו" (בתחילה כתב 'אדמה' אחר כך שינה ל-'קרקע' ולבסוף כתב 'ארץ'.

(*) – רשרוש – ביאליק וגליקסברג עומדים ברחוב. "אותה שעה חלפה צעירה בשמלה ירוקה, הפכה פניה לאחוריה. – (אומר ביאליק): כדרך לטאה. הראית פעם לטאה המחזירה ראשה בגנדרנות, ממצמצת בעינים חדות, מרשרשת ונעלמת." המעניין במשפט זה, מלבד כושר ההבחנה של ביאליק, היא העובדה שאת המלה "רשרוש" המציא ביאליק, והיא התקבלה מיד ופשטה בספרות העברית.

(*) – גליקסברג מתאר כיצד לא מצליח ביאליק להיגמל מעישון, למרות רצונו. קשה היה לו להתגבר על יצרו. "ביאליק הפסיק לעשן לאחר שישב פעם במחלבה "בריאות" בשדר' רוטשילד בחברת אחד-העם ורבניצקי. את אחה"ע אחזה פתאום התקפה קשה של מחלתו, שבאה לו, לפי דברי אחה"ע עצמו, מרוב עישון. ביאליק נידכדך מאוד, וכשיצא משם אמר לרבניצקי: – נו, מעכשיו איני מעשן עוד! ולמכר הראשון שיזדמן בדרכי אמסור את קופסת-הכסף לסיגריות." ביאליק לא עישן כמה חודשים, אך כאשר הציע לו מישהו סיגריה חזר לעשן עד אחרית ימיו. וידועה הגדרתו של ביאליק לסיגריה: בקצה אחד אש, בקצה השני טיפש, ובאמצע עשב יבש.

(*) – כאשר ראה לראשונה את הציור של אשתו, אותו צייר גליקסברג בעת שביאליק היה בחו"ל, אמר: "כן זאת היא. הרבה מצאת בה. היא נאמנה מאוד, ודבר זה הצלחת למסור. הלא אני מכיר אותה יפה. היא שקטה ונאמנה. […] אקח את התמונה ואתלנה בקאבינט שלי. צר לי שלא ציירו אותה לפני שלושים שנה. היתה אז בעלת גוף עדין מאוד ושערות יפות להפליא. תאמין לי, שאין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות, המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם. […] ועוד אגיד לך: איני סובל אהבה בקול רם, כשם שנוהג _ _ _ עם אשתו."

מניה, רעייתו של ביאליק