109 – אבא של שבת

כאשר הגיעו נכדיי האהובים לגיל המתאים והחלו לפקוד את גן הילדים (הנכד הגדול כבר בן חמש), התוודעתי למנהג שהשתרש בגני הילדים החילוניים בטקס קבלת השבת בימי שישי והוא "אבא של שבת" – "אמא של שבת". כל בן ובת בתורו/ה משמש כאבא/אמא של שבת, שחקנים ראשיים בטקס שמתקיים ביום שישי בגן הילדים, ועיקרו הקידוש לשבת. הסממנים הדתיים מופיעים בכל הגרסאות, גם בגנים הפרטיים וגם בגני העירייה: נרות, חלות, יין, ברכות, זמירות ומלאכים. הילד שכיפה על ראשו והילדה שראשה עטוף במטפחת, מבצעים מה שאבא ואמא אמורים לעשות על פי ההלכה האורתודוקסית. הבת מכסה את עיניה ומדליקה נרות, אחת מארבע מצוות "עשה" יחידות שההלכה האורתודוקסית מתירה לאשה לעשות (המצוות הן: א. אכילת מצה בליל פסח, ב. שמחת החג, ג. קידוש של שבת, ד. תוספת עינוי ביום הכיפורים).

בגנים רבים נהוג שאבא/אמא של שבת מביאים את הכיבוד – עוגה, ממתקים, אבל כצפוי, סביב האירוע התפתחה כבר תעשייה שלמה של מוצרים: כיפות עם שם הילד, מדבקות-דש, עוגות מפוארות, כלים חד-פעמיים ממותגים, ערכות "אבא של שבת" מעוצבות, וההורים מתחרים ביניהם בעושר ומגוון הכיבוד והמתנות שמעניק אבא של שבת לחבריו בגן. אתרי אינטרנט מסחריים רבים מוקדשים לרעיונות והמלצות כיצד להעשיר את האירוע, ומציעים את המוצרים לרכישה. הילדים מחכים בקוצר רוח לתורם להיות גיבורי היום וההורים הגאים מנציחים במצלמת הטלפון.

מדבקת דש אבא של שבת. יש גם עם שם הילד על פי הזמנה

אני שב ומדגיש: מדובר בגנים חילוניים. אם נעקוף לרגע את מוקש ה"הדתה" (הנכדה שלי שואלת את אמה למה היא לא מדליקה נרות בבית), מפריע לי הקיבוע של תפקידי אמא ואבא על פי ההלכה האורתודוקסית. בפורומים באינטרנט נתקלתי בתלונות רבות של הורים שילדיהם חשו אכזבה ובושה אל מול מתנות וכיבוד עשיר שהביאו הורי ילדים אחרים לטקס.

כאשר אני הייתי בגן ובבית הספר היסודי, היו נרות על השולחן ולפעמים אפינו חלות קטנות, אך לא היה שום דבר נוסף בעל צביון דתי. הטקס החל תמיד בשיר בעל הטקסט המורכב ביותר בשירה העברית: היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה. אבל האביזר הפולחני המרכזי היה הקופסה הכחולה של ק.ק.ל. ביום שישי הצטווינו להביא כמה מטבעות ולשלשל אותן לקופסה הקדושה, תוך כדי שירה של השיר "דונם פה ודונם שם" מאת י. פרידמן.

עבורי, השלב החשוב ביותר בטקס קבלת השבת היה חלוקת ספר הקריאה, אותו לקחנו הביתה בתיק הבד הרקום, המיועד לכך. אך לא לפני שהגננת הקריאה את הסיפור הנצחי "שמלת השבת של חנה'לה" מאת י. שוויגר.

כדי להיזכר ב"איך עשו את זה פעם", פניתי לספר "מה אספר לילד" – ספר-עזר לגננת, למורה בכתות א', ב' ולהורים. הספר, בעריכת יהודית גורביץ ושמואל נבון, יצא בחמישה כרכים.

הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1953 ומתוכו הנה הפרק "מסבת קבלת שבת". שימו לב לפנת הקה"ק, למשמעות החילונית של סמלי הנר, התנ"ך והחלה ולהבדל בין גן רגיל לבית ילדים בקיבוץ (נזכרתי בסינור הבד הכחול אותו לבשנו יום יום בגן, אליו היתה מוצמדת ממחטה בסיכת בטחון. וגם בפנס הקסם נזכרתי).

כבכל ספרי הילדים מאותה תקופה, חלק גדול מן השירים והסיפורים לקוחים מחיי הכפר וההתיישבות העובדת. הדגש בשירים המצורפים הוא על השבת כיום מנוחה, יום בו הפועל והאכר נחים מעמלם וגם חיות המשק.

והנה שיר נוסף אותו הרבינו לשיר, אני בטוח שרבים מקוראי הבלוג הוותיקים זוכרים את המנגינה. בגן של הנכד שלי הילדים אינם שרים. הם מאזינים בפאסיביות לשירים הבוקעים מנגן דיסקים או נגן MP3 בקולי קולות. גם המורה לריתמיקה עם האקורדיון נעלמה.

ולסיום: הנה שיר קבלת השבת היפה ביותר בתולדות הזמר העברי. תחילה הביצוע של דפנה ארמוני מתוך אתר יוטיוב ואחר-כך עמוד השיר באתר "זמרשת", בו אפשר ללמוד על תולדות השיר ולבחור ביצועים יפים נוספים.

השיר באתר זמרשת

108 – שליחות לפלסטינה, 1946

לאחר פרסום הרשומה נוספו צילומים שנשמרו בארכיון קיבוץ טירת צבי שם ביקר קרוסמן פעמיים. ראה בהמשך, לאחר תיאור ביקור הועדה בטירת צבי.

בשנת 1946, במשך כמאה ימים, פעלה "הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל" בניסיון להציע פתרון לבעיה היהודית בארץ ישראל, כלומר לסכסוך בין הערבים והתנועה הציונית והעימותים בין היהודים לבין הבריטים בארץ ישראל. הועדה, אשר הוקמה ביוזמתו של ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה, יצאה לשמוע עדויות בארה"ב, באנגליה, במחנה דכאו בגרמניה, במחנות העקורים בווינה, בקהיר, ולבסוף בחודש מארס 1946 הגיעה לארץ ישראל. בועדה היו שנים עשר חברים, ששה אנגלים וששה אמריקאים. בין האנגלים היה ציר פרלמנט צעיר ממפלגת הלייבור, סוציאליסטי בהשקפתו – ריצ'רד קרוסמן .

מקור – ויקיפדיה.

קרוסמן כתב ספר בו הוא מתאר את מסעה של הועדה ואת התרשמותו האישית מכל מה ששמע וראה במהלך אותם מאה ימים דחוסים. הספר – Palestine Mission תורגם לעברית בשם "שליחות ארצישראלית" ויצא לאור בשנת 1947 (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תרגום ש. גילאי).

ספר זה הוא בעיני אוצר בלום, בלום מכיוון שמשום מה נעלם מעיניהם של כותבי העיתים ואינו מופיע כמקור מידע ראשוני ובלתי אמצעי באתרי האינטרנט השונים, העוסקים בועדה ובקרוסמן עצמו. תיאוריו של קרוסמן יפים וחריפי מבע, אך בעיקר כנים ואישיים. הוא הגיע לכאן, על פי עדותו, ללא כל ידע מוקדם, מלבד חיידקי האנטישמיות בהם היה נגוע ככל אנגלי ממשפחה דתית, והספר מתאר את התהליך המחשבתי והרגשי שעבר עד להיותו תומך בעניין הציוני, והגיעו להחלטות המנוגדות לצפיותיו של שולחו א. בווין. הוא אינו חוסך שבטו מכל הצדדים המעורבים בסכסוך – יהודים, ערבים ואנגלים ואינו מתעלם מסבלם של שני העמים. קרוסמן מנסה להבהיר לעצמו את מקורות השנאה ההדדית בין היהודים והערבים, ומדוע האנגלים הם פרו-ערבים. אני בחרתי להציג כאן רק את הקטעים המרתקים בהם הוא מתאר את התרשמותו מן היהודים והערבים בעת סיורה של הועדה ברחבי פלסטינה. מדהים כיצד היהודים מפולגים בדעותיהם וביחסם לערבים בהתאם לשיוכם המפלגתי ובהתאם לזיקתם לדת, כאילו לא השתנה דבר מאז ועד היום, בחלוף שבעים ושלוש שנים. ומדהים לא פחות כיצד האיש החכם הזה מזהה בביקור חטוף את אופיין של הקהילות השונות אותן פגש. כמות הטקסט רבה הפעם, ולמי שאצה לו דרכו אני ממליץ לפחות לקרוא את תיאורי הפגישות בנהריה, קיבוץ משמר העמק וקיבוץ טירת צבי. שלושה קודקודים של משולש ישראלי-יהודי.

בתאריך 6 במארס יצאה הוועדה ברכבת מקהיר בדרכה לירושלים דרך עזה. חברי הועדה שכנו במלון המלך דוד והדיונים התקיימו מעבר לכביש ממול, בבית ימק"א , כפי שניתן לראות בסרטון של נתן אקסלרוד מתוך יומני כרמל. הנה כך מתאר קרוסמן את הגעתו לירושלים, בייחוד מעניין תיאור הדרך לאורך נחל שורק בואכה ירושלים, והמצב במלון המלך דוד: (לדעתי הוא שוגה במקמו את כנסיית הקבר בבית-לחם).

ביקור בביתו של חיים ויצמן "בכפר רחובות". למי שמכיר כיום את בית הנשיא הראשון בתוככי מכון ויצמן, ייראה התיאור להלן מעניין מאוד. ויצמן היה כמעט עיוור לחלוטין באותו זמן, ועצוב לחשוב על כך שהסיבה היתה, ע"פ קרוסמן, קטראקט (בעברית ארכאית – "חרדלית").

סיור בכפרים הערביים בשומרון ובמחנה המעצר בלטרון, שם היו כלואים אסירי המחתרות וההגנה, מעצר מנהלי ללא כתבי אישום, בתוקף תקנות לשעת חירום (מוכר לנו?). ובסיום הרהור פילוסופי על השנאה בין שני העמים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור בשני בתי הספר החקלאיים על שם כדורי, הערבי בטול-כרם והיהודי בגליל התחתון. הנדיב כדורי, יהודי ממוצא עירקי שעשה הון רב, תרם סכום כסף גדול "לממשלת א"י" להקמת בי"ס חקלאי, ושלטון המנדט הבריטי בטענה שהוא ממשלת א"י נטל את הכסף והקים שני בתי ספר, לערבים וליהודים. שניהם עומדים וקיימים עד היום:

משקיפים ממרומי התבור בלווית אחד הנזירים. מקור: הארכיון הציוני
בבית הספר החקלאי כדורי. מקור: הארכיון הציוני.

ביקור בנהריה, מקום מושבם של הייקים, העולים מגרמניה, קהילה שהוציאה מתוכה את שטראוס, זוגלובק, סטף ורטהיימר ואחרים. מענינת השקפת עולמם האנטי מיליטריסטית ויחסם לערבים:

ביקור בקיבוץ משמר העמק ובכפר הערבי השכן, כנראה אבו-שושה (אותו הוא מכנה "כפר מצחין") ובעקבותיו דיון מלא כנות עם שוטרים בריטיים על הסיבה לכך שהם פרו-ערבים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור שני בקיבוץ משמר העמק:

דיוני הוועדה. מקור – הארכיון הציוני.

ביקור מאלף בקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן (את בית שאן קרוסמן מתאר כך: "עיר מלוכלכה, הנראית עגומה עוד יותר מפני שהיא בנויה אבן כחולה-שחורה וטיט. שתינו תה עם שישים נכבדים ערבים במלוא-פארם, ששנאתם ליהודים כבדה יותר משמצאתי בכל מקום אחר. בסביבתם עדיין נמשכת מכירת הקרקעות, ושליש מן האדמה כבר נשמט מידיהם").:

תוספת מפתיעה

לאחר פרסום הרשומה, בעזרתה של נילי בן ארי וראובן אור (שלמד איתי באוניברסיטה לפני כך וכך שנים) מקיבוץ טירת צבי, נשלחו אלי צילומים שנשמרו בארכיון הקיבוץ. מסתבר שקרוסמן ביקר במקום פעמיים. בפעם הראשונה עם הועדה, כפי שתואר לעיל ובפעם השניה, לאחר עשר שנים, בשנת 1956, הפעם הגיע עם רעייתו. מלוויו דוברי האנגלית המוזכרים בספר הם דבורה גרוס ואליהו בלום. הנה כמה מן הצילומים שנשלחו מארכיון קיבוץ טירת צבי. תחילה, מביקור הועדה בשנת 1946: שימו לב לכיתובים מתחת לצילומים. תודה לארכיון טירת צבי!

בחדר האוכל. מאחור על הקיר העקומים (גראפים) שמזכיר קרוסמן.
מחוץ לחדר האוכל. ברקע ה"טירה" הבניין המרכזי שעל גגו ראה קרוסמן את בית התינוקות.
שיחה עם חברי המשק ליד מטע הבננות
מפגש עם חברי המשק בשדרת העצים ליד הקיבוץ.

בשלוש התמונות הבאות, קרוסמן ועמיתו מבקרים בבית הפעוטות על גג ה"טירה"

המזוקן: יהושע ברוכי
שני משמאל אליהו בלום ומשמאלו דבורה גרוס 1946

הצילומים הבאים הם מביקורו השני של קרוסמן (ורעייתו) בטירת צבי, 1956.

במרכז: דבורה גרוס, ששימשה כמתורגמנית בביקור הראשון.
קרוסמן ודבורה גרוס. 1956

דבר העורך – הרחבה ומידע נוסף למתעניינים

הוועדה הוקמה ביוזמתו של בווין, שר החוץ הבריטי, בעקבות ביקורת בינלאומית על שילוחן של כמה אניות מעפילים עם פליטי השואה בחזרה לאירופה. בווין קיווה שהחקירה תראה שמרבית היהודים בעולם אינם מעוניינים לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולעלות לא"י ושיהודי אירופה, שארית הפליטה, ישוקמו ויתערו מחדש באירופה. בווין קיווה להוכיח שהיהודים הם קבוצה דתית ולא לאום ולכן אינם זכאים לבית לאומי (בניגוד להצהרת בלפור). לכן אף בחר כנציגו את קרוסמן, שנחשב איש אמונו. אך קרוסמן איכזב אותו כאשר הגיע למסקנות הפוכות, תמך בענין הציוני ובתוכנית החלוקה. הועדה המליצה לבטל את הספר הלבן, כלומר לבטל את האיסור על מכירת קרקעות, ולנפק 100,000 סרטיפיקטים לעליית יהודים לארץ ישראל. כאמור, קרוסמן הבין שאין פיתרון שיעשה צדק עם כל הצדדים, וחתר להקטין את העוול לכל אחד מן הצדדים. את מדיניות האמריקאים במזרח התיכון הוא כינה "פוליטיקה של נפט". בפני הנציגים הערבים שהעידו בפני הוועדה הוא הטיח את תמיכת המופתי בנאצים וגרם לסערה. הערבים הכחישו וקרוסמן הראה להם תצלומים. קטע זה הושמט מפרוטוקול הדיונים. את היחסים בין הסוכנות היהודית ופקידי הממשל המנדאטורי הוא מתאר כך: "הסוכנות היהודית מנהלת את ענייני הציבור היהודי, לשבט או לחסד, במידה ניכרת של זלזול בפקידי ממשלה אלה. זוהי באמת מדינה בתוך מדינה, עם תקציב משלה, עם קאבינט וצבא סודיים, ובייחוד עם שירות אינטליג'נס מיוחד. זהו האירגון היעיל, הדינאמי והחסון ביותר, שראיתי מימי, ואינו חושש מפנינו הרבה. זוהי כעין מדינה סוציאליסטית, שהוקמה לפני חטמה של האדמיניסטרציה הבריטית, למרות חבר הפקידים הבריטי, שהיא בזה לו, והמשפיל אותה בהתמדה. לבריטים יש סמכות אבטוקראטית גמורה, ואף על פי כן אינם יכולים להתמודד עם היהודים, מפני שבאינטיליגנציה הם נופלים מהם לאין שיעור, ואין להם מדיניות משלהם. חולשה עם כל עיטוריה של סמכות מכאן – חוזק בלי שום אחריות מכאן. ושני הצדדים שונאים זה לזה שנאת נפש." ועוד הוא אומר על היהודים "בהגיעם למעמד של אומה, נעשו לאומנים […] יום יום ראיתי בארץ ישראל עדויות לעוורונם של יהודים לבעיה הערבית. […] אף שיהודי ארץ-ישראל, כל אחד בפני עצמו, היו שכנים טובים לערבים והביאו להם תועלת, הרי מבחינה פוליטית היו יהירים ומחוסרי-טאקט, ובלי יכולת להבין את נקודת-ההשקפה של הערבים.

קרוסמן אינו מסתיר את התרשמותו מבן-גוריון, אותו פגש בביתו קורא את כתבי אפלטון ביוונית. כאשר נפרדו אמר לו בן-גוריון: "אל תזלזלו בתבונתנו. אנו בקיאים בבעיה זו יותר מכם, ואיש לא יוכל לאחז את עינינו בנוסחה או בדיבורים נאים. החליטו כך או כך, וזכרו שבין כך וכך נילחם את מערכת דנקרק שלנו. לאחר פגישה זו עזבה הוועדה את ארץ ישראל בתאריך 28 מארס 1946, כלומר שהתה כאן 22 יום.

קרוסמן התפרסם כאשר ערך את האנתולוגיה "האל שהכזיב" בשנת 1950, בה כותבים ששה סופרים מפורסמים על אכזבתם מן הקומוניזם ומשלטון סטאלין, בהשפעת פרסום הספר "1984" שנה קודם לכן.

קרוסמן (מימין) בפתחו של בית ימק"א. מקור – הארכיון הציוני.

107 – הכנסת הראשונה – כך זה התחיל

בעוד אנו מתכוננים לבחירות שיכוננו את הכנסת העשרים ושתיים, כדאי להיזכר בכנסת הראשונה ולהרהר בשינויים שחלו  בעם היושב בציון ובשליטיו. על הכנסת הראשונה אפשר ללמוד מספרו של אשר צידון, שהיה סגן מזכיר הכנסת – "הכנסת" (הוצאת אמיר, תש"י). מן הקריאה עולה הרצון ליצור מוסד פרלמנטארי ממלכתי וחגיגי לצד תמימות וראשוניות, אותן כבר איבדנו.

הכנסת הראשונה שכנה באופן זמני (פברואר עד דצמבר 1949  ) בתל אביב, בקצה רחוב אלנבי ורציף הרברט סמואל. לצורך כך הופקעו שני בניינים: קולנוע "קסם" ומלון "סן רמו", אשר שופצו ועברו שינויים שהתאימו אותם להיות אולם המליאה (הקולנוע) ובניין המשרדים (בית המלון). בעיות חנייה לא היו, משום שלרשות הכנסת עמדו רק שלוש מכוניות וחברי הכנסת קיבלו תעודה המקנה להם נסיעות חינם בכל קווי הרכבת והאוטובוסים. (האם אתם זוכרים את מדי השוטרים עם השרוולים הלבנים? ראו בתמונה למטה):

(במשפט האחרון בטקסט למעלה מדובר על הצהרת בלפור).

קורטוב של היסטוריה – באפריל 1948 הוקמה מועצת העם בת 37 חברים ומנהלת העם בת 13 חברים. מועצת העם התכנסה לארבע ישיבות בלבד, שתיים מהן לשם הכרזת המדינה. ביום הכרזת המדינה ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה מועצת העם למועצת-המדינה הזמנית ומנהלת העם לממשלה הזמנית. המועצה התכנסה לארבעים ישיבות והניחה את היסודות לסדרי השלטון והמשפט בישראל. בישיבה העשרים וארבע אושר דגל ישראל ובישיבה הארבעים, האחרונה (10 בפברואר 1949), אושר סמל מדינת ישראל.

מועצת המדינה לא נבחרה באופן דמוקרטי ולכן היה צורך לקיים בחירות ולהקים את האסיפה המכוננת, המוכרת בשם כנסת. לצורך כך נערך ב-8 בנובמבר 1948 מיפקד ורישום כללי של תושבי המדינה. כל תושבי המדינה הוכנסו לעוצר-בית ושהו בדירותיהם עד חצות הליל. כל מתפקד קיבל תלוש שהומר אחר כך בתעודת זהות שרק באמצעותה היה אפשר להשתתף בבחירות. המיפקד העלה שבארץ ישראל היו 713,000 יהודים ו-69,000 ערבים. זכות הבחירה נשללה מחולי רוח ומאסירים בכלא. הבחירות, שאורגנו למופת ע"י שר הפנים מר יצחק גרינבוים, נערכו ביום 25 בינואר 1949, בעוד המלחמה עדיין בעיצומה. אחוז ההצבעה עמד על 86.8 אחוז. בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949 בשעה 4 אחה"צ בדיוק), התכנסה האסיפה המכוננת בבניין הסוכנות בירושלים. פרופ. חיים ויצמן הכה בפטיש והודיע על פתיחת האסיפה המכוננת. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר השכם, הגיעה משלחת של 15 חברי כנסת והיו"ר מר יוסף שפרינצק בראשם לביתו של חיים ויצמן ברחובות והודיעה לו על היבחרו לנשיא המדינה. הנשיא יצא מייד לטקס ההשבעה בירושלים, כשלאורך כל הדרך מרחובות עמדו המונים נלהבים ומחאו כפיים. נשיא המדינה הטיל על דוד בן גוריון את התפקיד להרכיב ממשלה קבועה, וזו הוצגה ב-8 במרץ 1949. וכך הגענו עד הלום.

כאמור, מקום מושבה הראשון של הכנסת היה בתל אביב ורק בדצמבר 1949 שבה לירושלים. זאת באופן הצהרתי לאחר שהאו"ם דן במעמדה של ירושלים ובמעמד המקומות הקדושים והחליט על בינאום ירושלים. מחבר הספר מספר בהתלהבות על נפלאות המיקרופון שהוצב לטובת הנואמים, אך יש לו חיים וקאפריזות משלו, על הפטיש של יושב הראש, על תלונות המזכירות והקצרניות שבאולם המליאה שורר קור רב.על פניות הציבור (השכנים עושים רעש, שני קשישים מבקשים להכנס לבית זקנים, המכס גבה מס גבוה מידי על חבילה מהקרובים בחו"ל). הכנסת הראשונה עסקה בעניינים כבדי משקל משום שהיה צורך להקים מדינה יש מאין. היה צורך לתת תוקף חוקי לצ.ה.ל, להקים את בית המשפט העליון ואת כל שאר מוסדות השלטון. אך אני בחרתי להציג כמה פכים על אופייה של הכנסת הראשונה, המעידים על החברה הישראלית בעת קום המדינה ועל נבחרי העם. ומה חשוב יותר מן המזנון?

וכעת נתוודע למשכורתם של חברי הכנסת הראשונה ו"לתנאים הסוציאליים" שלהם (כולל נסיעה בחינם בכל קווי האוטובוס והרכבת). קראו בעיון:

נושא משעשע אך כאוב בעיני חברי הכנסת היה נהייתם של ילדי תל אביב לקבל אוטוגראפים של נבחרי העם. הותרתי בהמשך לאותה פיסקה גם שני נושאים חשובים בתולדות הכנסת:

ואי אפשר שלא לסיים בתקציב השנתי של הכנסת הראשונה. שימו לב שמספר עובדי המנהלה (87) קטן ממספר חברי הכנסת (120). לשם השוואה – תקציב הכנסת לשנת 2019 הוא 795 מליון ש"ח.

106 – הלל לסורגות

מה מתאים יותר בימים חמים ומהבילים אלו של ראשית אוגוסט מאשר להרהר על סריגת סוודרים? אך יש לזכור, שעל מנת שהסוודר יהיה מוכן בראשית החורף, יש לסרוג אותו במהלך חודשי הקיץ. וכך אמנם זכורות לי המדידות האינסופיות של הסוודרים שסרגה אימא שלי במיומנות רבה, במהלך כל קיץ, כשאני דוחק בה להזדרז ולסיים כבר ולהפטר ממגע הצמר החם שלא בעיתו. (על כך בהמשך).

מצאתי קטע נחמד של הסופר מרדכי אמיתי, בספרו "אנשי יחד" (הוצאת על המשמר, 1957), שעיקרו רשימות מהווי הקיבוץ, אצולת קיבוצי העמק בכלל, וקיבוץ שריד בו חי כל חייו בפרט – הלל לסורגות.

חזיון הנשים הסורגות בשעת אסיפת הקיבוץ ומרימות ידן בעד או נגד החלטה זו או אחרת העולה לדיון בשיחת המשק, הפך בזמנו למשל ולשנינה ונשק בידם של אלו שניסו לנגח את שיטת קבלת ההחלטות הדמוקרטית בקיבוץ. מחשבה מעמיקה יותר מעלה חשד ליחס מזלזל בחלוקת הקשב של נשים, ובכושרן לקבל החלטות על גורל הפלחה והמשק. לפיכך מעניין לקרוא מה חושב על כך מישהו "מבפנים".

מרדכי אמיתי היה העורך הראשון של עיתון הילדים "משמר לילדים" וחיבר את "הגדת הקיבוצים" – הגדת פסח בצביון חילוני של הקיבוץ הארצי – קיבוצי השומר הצעיר. אני אוהב את סגנונו הציני ואת העברית המעוטרת במובאות מן המקורות. הוא כתב ספרים רבים והיה מתרגם מחונן מאידיש. וכאן המקום להזכיר שאני סובר שבשנותיו הראשונות, היה הקיבוץ המקום בעל המספר הגבוה ביותר בעולם, של אינטלקטואלים למ"ר.

הנה הרשימה – הלל לסורגות

דבר העורך

הרשימה של מרדכי אמיתי גורמת לי במילותיו "להתמוגג בזיכרונות מנבכי ילדותי".

בילדותי זה נראה לי טבעי ומובן מאליו, אך כיום אני חושב בתימהון כיצד אימא שלי, ובטח כל האימהות של פעם, היו מנצלות כל רגע של "פנאי", לאחר יום ארוך של עבודה, בישולים, כביסה וניקיון, להטליא ולתפור ולרקום ובעיקר לסרוג. זה לא היה תחביב של מלאכת-יד להפגת השעמום, ולא קבוצת סריגה בפייסבוק. זו היתה עוד דרך לחסוך בהוצאות משק הבית. אימא שלי היתה סרגנית מעולה, ותקתוק המסרגות היה חלק בלתי נפרד מפס הקול של ילדותי.  בכל ערב, לאחר שהסתיימה ההאזנה לתסכיתי המתח ברדיו (פול טמפל למשל ) היתה אימא ממשיכה עד אישון לילה להוריד עיניים ולהעלות עיניים ומתחת ידה יצאו סוודרים נהדרים לכל בני המשפחה. סוודרים ליום יום, עבים ומחממים, סוודרים לשבת ויום טוב, עדינים ומעוטרים בדוגמאות צבעוניות, עם צמות או בלעדיהן, עם צווארון עגול, או צווארון וי, או צווארון גולף. ואל יקל הדבר בעיניכם. תהליך סריגת הסוודר היה מתחיל בהליכה לחנות הצמר, בחירת הצמר (עובי החוטים, צבעם) ומסרגות (שבספרים הישנים נקראות צינוריות) בהתאם לעובי הסוודר הרצוי, ובהזדמנות מציצים בעיתוני בורדה ומחפשים דוגמאות ועיצובים חדשים. בבית מגלגלים מחדש את חבילות הצמר לכדורים שמהם החוט משתחרר בקלות, ומתחילים את המדידות המייגעות (רוחב הכתפיים, היקף הצוואר והמותניים, מוטת הזרועות, והאורך הכללי שעליו יש וויכוחים אין-ספור). את המידות בסנטימטר צריך להמיר למספר "עיניים" ואז אפשר להתחיל לשקשק במסרגות בקצב מדהים, מבלי שתיפול אפילו עין אחת. היום בו נתפרים כל חלקי הסוודר זה לזה והוא גמור ומושלם, הוא יום חג לאימא ויום של בכי ונהי לבעליו, כי הסוודר צריך להיות כמובן גדול יותר ממידותיו העכשוויות, כדי שיתאים גם בעוד שנה ושנתיים לילד הצומח וגדל, וצריך לקפל את עודפי השרוולים הארוכים, פעם ופעמיים. אך את הנעשה אין להשיב, ונותרת רק התקווה שיתכווץ בכביסה.

אחר כך הופיעו הסריגים בחנויות של פולגת, ואימא שלי היתה ממששת את האריג התעשייתי בין שתי אצבעותיה ומבט של בוז בעיניה.

105 – ביאליק והחתולים

בתאריך כ"א תמוז תרצ"ד (1934) – השנה חל תאריך זה ב- 24.7 – נפטר חיים נחמן ביאליק בווינה, לאחר ניתוח להוצאת אבנים מכליותיו, שהסתבך. לציון מועד זה, חיפשתי בספרים הרבים הקשורים לביאליק שבביתי, ומצאתי קטע הקרוב לליבי. אך בטרם אציג את הקטע, שעניינו חתולים, אזכיר את ספרו של אביגדור המאירי, (שאף הוא ראוי וזכאי לרשומה המוקדשת אך ורק לו), "ביאליק על-אתר" (הוצאת ניב, 1962).

אביגדור המאירי השתייך לחבורת הסופרים והמשוררים שהסתופפה בצילו של ביאליק באודסה, ובשנים הספורות בהן חי ביאליק בתל אביב (שש שנים בלבד בין 1924 ל-1934 למקוטעין), ובספר זה הוא מצטט שיחות עם ביאליק בנושאים שונים, מבליט את ההומור של ביאליק, את שנינות לשונו החדה ואת כושר האלתור שלו (מכאן שמו של הספר) ואף את תכונותיו הפחות יפות, אותן הוא מכנה "כתמי שמש" (כגון התפרצויות זעם, רגישות יתר לביקורת על יצירתו, יחסו השלילי לבן-יהודה, שלונסקי, אצ"ג, פוגל, טשרניחובקי ואחרים).  הנה כמה דוגמאות:

התנגדותו של ביאליק לחידושי הלשון של אליעזר בן-יהודה ידועה ומוכרת. הנה מה שהוא אומר עליו:

"עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה אכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית. והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו"

קטע מעניין דן ב"דעת-הקהל" – דעת-ההמון (מה שהיינו מכנים כיום רייטינג) שהחלה עם הופעת הקולנוע, ויחס ההערצה לאמנים ולסופרים (מה שהיינו מכנים היום סלבריטאים):

"[…] אילי-הכסף משקיעים הון-תועפות במשחקים, באמני הבימוי, בציירים, בסופרים ובמוזיקאים, וכמובן ברקלאמה, וההמון הנתפס לכל המטעמים הנהדרים הללו, נוהר אל השוקת הטעים – ומחזיר לאילי-ההון בפרוטוטיו האחרונות את המיחיונים שהשקיעו ושהכניסו להם מיליונים נוספים, וחוזר חלילה. אלא מה? אילי ההון והרקלאמה נזהרים כל הזמן, לא ללכת נגד הזרם חלילה, אלא מתבוננים ואורבים לטעמו הזול והנקלה של "העם הפשוט", ולא להאכילו חס ושלום שום דבר שאינו לפי יצרו הקלוקל, ולא רק קלוקל, אלא גם יצרו הרע בפירוש, כגון תזנות ומעשי רצח. ולאט-לאט הולך ומתפתח פולחן גוף האשה ההופך לעיקר במקום הכשרון. […] ובכן, האופנה, הסנוביזם המטומטם, שאין לפניו לא ערך, לא תוכן ולא צורה, אלא אך ורק השם, שמו של "הרבי", שחסידיו רוקדים סביבו, מובן, בלי קדושה, בלי אכסטאזה, בלי לב ובלי נפש – בקיצור: פולחן הקולנוע עם הסטאר שלו ועם "דעת-הקהל" שלו, שלגמרי לא יהיה חשוב, מה הוא כותב ואיך הוא כותב – מין גריטה גארבו ספרותי – אומר סמיאטיצקי, – בהחלט! בהוליבוד יש לי ידיד נעורים, צייר-דיקוראציות וקאריקאטוריסט, האררי מאיור, הוא כותב לי: גריטה גארבו כבר הוציאה יותר מחצי מיליון דולר על רקלאמה, האומרת עליה, כמה שהיא שונאת את הרקלאמה! והיא מצליחה. הרי לכם סך-הכול דעת הקהל במאה העשרים כמות שהיא היום וכפי שהיא הולכת ומתפתחת עד לידי כך, שההמון יהיה לשופט עליון בכל שטחי הספרות והאמנות והרוח בכלל. והאם לא בימינו ולעינינו נוצר המושג "בסט סלר" שהוא הקובע את ערכו האסתיטי של הספר? […] אם תזכה פעם לטעום את טעם הערצת הקהל בעליל, במפורש – אמר אחד המשוחחים – אולי תנעם לך בכל-זאת "דעת הקהל". ביאליק אמר בערמימות:   אדרבא, כשהקהל יפרוץ במחיאות כפיים לשיריך, תקום-נא ותצעק: אידיאוטים, מטומטמים, עמי-ארצים! אני לא משורר, אלא חרזן קלוקל!   ומיד – אמנם… אליבא דאמת מסתתרת בכל ההלכה שלך איזו אמת… אך איך להפריך את דבריך? הלא אני ברור לי שהצדק אתי, אבל איך להוכיח לך זאת?… אולי תעזור לי להוכיח לך שאינך צודק?"

כך מתאר ביאליק, בסגנונו המיוחד, את עורכו של שבועון אחד, שאין הוא נוקב בשמו:

"ואגב נזכרתי בעורך-שבועון אחד, הממומם בשני מומים: אינו מדפיס שירים, ז"א ערל-אוזן, סריס לשירה; ומטיף בתמידות נגד העישון (*), ז"א תתרן, סריס לקטורת. ויש לו עוד ריעותא אחת: כשהוא מטיף נגד העישון, אינו שוכח גם את מצוות שמירת-שבת, ובכלל מתמוגג ל"רומנטיקה שבדתיות", כשם שמתיימר להיות מבין גדול בשיר. ואם נוסיף לכך,  שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין ואוכל סרטנים במיץ-נמלים ובולע חלזונות ברוטב-זבובים ומתלקק בכרעי-צפרדעים א-לה-בחילה…   מניין אתה יודע את כל אלה? – שאל דרויאנוב.  – מפי ליכטנשטיין סוכן מכוניות-סיטרויין, שהתרגז על הרומנטיקן הדתי הזה שראה אותו בפאריס במסעדת-נבלות נהנה מעולם-הזה."

(*) ביאליק חיבב מאוד את העישון, וידועה הגדרתו לסיגריה: "בצד אחד אש, בצד השני טיפש, ובאמצע עשב יבש"

ונקנח במובאה המרמזת על היריבות בין ביאליק וטשרניחובסקי:

"סיפר לי הספר, שאמר לו לביאליק, שהבלורית הכבייכולית שלו הולכת ופוחתת (*), ודרך אגב שאלו, מדוע צ'רניחובסקי יש לו בלורית משוררית כזאת? –  ענה לו ביאליק:  משברא הקב"ה את מין-האדם, הכריז המלאך מטטרון: מי מכם רוצה להיות משורר? היו אחדים טיפשים לא עלינו שטענו: אני!  שוב שאל המלאך: מי רוצה לוותר על הבלורית? כי הברירה בידכם, משורר, או בלורית!"

(*) וראו תמונה מצורפת למטה.

ספר דומה, בו מתואר ביאליק בחיי החולין שלו, מאותה תקופה ממש, מתואר ומצוטט בהרחבה ברשומה מספר 89 בבלוג זה, שהקישור הישיר אליה כאן . הספר הוא "ביאליק יום יום מאת הצייר חיים גליקסברג משנת 1945. לחצו על התגית "ביאליק" ברשימת התגיות בצד השמאלי של המסך, ותמצאו רשומות נוספות על ביאליק ועל האבל וההספדים ביום פטירתו.

וכעת לקטע המקנה לרשומה זו את שמה, אודות ביאליק והחתולים. קטע זה מצוי בכרך החמישי משנת 1940בסדרת הכרכים אשר יצאו לאור אחת לשנה "כנסת – דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק" על ידי מוסד ביאליק.

בכרך זה מופיעים קטעי הזיכרונות האוטוביוגרפיים הראשונים שכתב ביאליק על ילדותו, מעיזבונו של ביאליק, טיוטות לא מושלמות שלא הגיעו לדפוס. הנה מתוך הקטע הנקרא בעליית הגג:

ואגב – לביאליק ולאשתו מאניה, היה בתל אביב כלבלב קטן בשם קאפי.

104 – עוזי והפרחים – סרט תיעודי חדש

התבוננו בצילומים הבאים בהם נראית ילדה חמודה קוטפת רקפות (המקור: הארכיון הציוני):

מקור: הארכיון הציוני

בטוחני שהמראה מעורר בכם תמיהה, אי נוחות, אולי אף כעס. תגובה זו, למראה קטיפת פרחי בר מוגנים, מעידה על השינוי שהתרחש בציבור הישראלי בשנות השישים, לאחר שחוקק חוק האוסר על קטיפת פרחי הבר המוגנים והוחל במסע פרסומי (קמפיין) להפצת המסר. היה זה הקמפיין המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הביא לשינוי בתודעת הציבור ובהתנהגותו.

מי שיזם את החוק ובייחוד הגה והוביל את הקמפיין הציבורי, היה ד"ר עוזי פז. הוא יזם את הכנת הפוסטר עם ציורי הפרחים של הציירת ברכה לוי אביגד, שהופץ בעשרות אלפי העתקים בכל מוסדות החינוך בארץ, גני ילדים ובתי ספר, והפך את הילדים לכח המניע את השינוי.

עוזי פז הוא מחלוצי שמירת הטבע בישראל, היה המנכ"ל הראשון של רשות שמורות הטבע וניהל מאבקים רבים להפיכת שטחים לשמורות טבע ולהגנה על החי והצומח בטבע הישראלי. עוזי הוא אדם רחב אופקים, איש ספר הבקיא בספרות יפה ובהיסטוריה ופרסם כעשרים ספרים. ברבות הימים, השתכח במידת מה, אצל כותבי העתים, חלקו המרכזי של עוזי בקמפיין ההגנה על פרחי הבר, וזוהי אחת הסיבות להחלטתי ליצור את הסרט התיעודי: "עוזי והפרחים" – סיפורם של פרחי הבר המוגנים. סיבות נוספות לעשיית הסרט כעת מתגלות בצפייה בו. החורף ברוך הגשמים הביא בעקבותיו פריחות שופעות, ואנו, עוזי ואני, יצאנו עם מצלמה ושיר לשדה ולניר, לעמק ולהר, מהכלניות של דרום אדום בשוקדה שבנגב ועד הנרקיסים מלכי הביצה באחו נוב ברמת הגולן, לספר את סיפורם של פרחי הבר ואת כינון החוק להגנתם. ובדרך פגשנו עוד כמה דמויות מופלאות. לא אקלקל את הנאת הצפייה (מה שמכונה ספויילר), אך אוסיף כמה דברים, שסוג המדיום וקוצר היריעה (יריעת המסך במקרה זה) לא אפשרו את הכללתם בסרט.

א. מה היה המצב לפני החוק? מדוע היה צורך בחוק למניעת קטיפת פרחי בר, איסור מכירה וכלי ענישה?. ובכן – קטיפת פרחי הבר הייתה תחביב לאומי, נוהג מקובל שביטא את אהבת הטבע, ואף חומר גלם למסחר ענף בחנויות הפרחים ובצידי הכבישים. כל טיול בטבע כלל קטיפת זרי פרחים, שמרביתם נבלו כעבור זמן קצר והושלכו בטרם הגיעו לאגרטל שבבית. ילדים עמדו בצידי הכבישים ומכרו פרחים לקראת שבת. בסרטי תעמולה שנעשו להאדרת עליית הנוער ולהצגת המוסדות שקלטו אותם ודאגו לחינוכם ורווחתם, מצולמים הילדים כאשר הם קוטפים פרחי בר, כסמל להתערותם במולדת החדשה, כפי שאפשר לראות בכמה קטעי ארכיון המופיעים בסרט "עוזי והפרחים". הנה יצירתו (ספק שיר, ספק פרוזה בשורות קצרות) של המשורר אברהם ברוידס, "בואכה ירושלים" משנת תשי"א – מתוך ספרו "בקוּם ישראל" (הוצאת עמיחי, תשי"ח), המתאר בהתפעלות וגאווה את "הזאטוטים השחמחמים", ילדי תימן, המוכרים רקפות וכלניות בדרך לירושלים:

קטיפת פרחי הבר עודדה גם באופן רשמי. קרן היסוד של ההסתדרות הציונית הכריזה על מבצע "פרחי ארצנו, תשורת ילדי ישראל לילדי הגולה " שהחל בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. ילדי ישראל קטפו פרחי בר, ייבשו אותם ושלחו באמצעות גלויות מיוחדות אל ילדי הגולה. מטרת המבצע: "לקרב את ילדי ישראל לצמחיה". בשנה השלישית למבצע, כבר נשלחו לגולה מאה ועשרים אלף פרחים, לאחר 50,000 פרחים בשנה הקודמת, ואנו יכולים רק לשער כמה פרחים נקטפו בפועל על מנת לבחור את 120,000 היפים ביותר למשלוח. היה זה מסע השמדה המוני, רשמי וממוסד. (מקור הכרזות: הארכיון הציוני).

מתוך דבר לילדים

ב. הצעת החוק הראשונית שאסרה קטיפת פרחי בר מוגנים, לא כללה איסור מכירה. ללא איסור מכירה של ערכי טבע מוגנים, כלומר פרחי הבר, לא היה אפשר לאכוף את החוק ולהעניש את העוברים עליו, בעוד בחנויות ובצידי הדרכים נמכרים פרחי הבר בהמוניהם. מי שהתגייס לטובת השלמת החוק היה ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר ס. יזהר, שפעל רבות בכנסת למען שמירת הטבע. יזהר ליווה את הצעת החוק בנאום מזהיר, כמיטב סגנונו הספרותי, ואפשר רק להתגעגע לימים בהם נשמעו דברים כאלה מעל דוכן הנואמים בכנסת. גם תשובתו של שר החקלאות, משה דיין, ראויה לשבח. הרי הם לפניכם – הנאום ותשובת השר. אני מתנצל על הכתב הזעיר – כדאי להתאמץ ולקרוא.

ונסיים בסיסמה שהובילה את קמפיין השמירה על פרחי הבר: צא לנוף אך אל תקטוף. וכל השאר – בסרט יסופר.

לא נותר אלא לגשת ללינק ולצפות בסרט "עוזי והפרחים". צילום, בימוי ועריכה – אורי רוזנברג

https://vimeo.com/335400196

103 – ימי האקורדיון

לינק לצפייה בטריילר של הסרט "ימי האקורדיון"

ההקרנה הבאה של הסרט צפויה ביום העצמאות (9.5.19) בסינמטק חיפה, בשעה 18:30.

בשבוע הבא ביום ו', 29.3.19 בשעה 15:00 יוקרן הסרט הדוקומנטרי שיצרתי "ימי האקורדיון" במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הבינלאומי אפוס, לסרטי אמנות ותרבות. ההקרנה באולם אסיא באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. לינק לפסטיבל אפוס, לינק לסרט

(נכתב לפני מועד ההקרנה בפסטיבת אפוס).

ברצוני לנצל במה זו כדי להזמין את קוראי הבלוג הנאמנים להקרנת הסרט, (נכתב לפני מועד ההקרנה) ולספר מעט על האקורדיון.

האקורדיון הוא בעצם כלי נשיפה. הרוח הנוצרת במפוחו מייצרת את הצלילים. האקורדיון הוא תזמורת שלמה, משום שהוא מכיל גם מקלדת וגם באסים וגם אקורדים, והוא המתאים ביותר לביצוע מוסיקה עממית. האקורדיון הומצא בווינה בסוף המאה התשע-עשרה ומשם התפשט לכל העולם. בכל מקום הנגינה בו קיבלה צביון אופייני אחר, מובהק ומובחן. בצרפת הוא מלווה את השנסונים, בארגנטינה את הטנגו, וכמובן הוא מככב במוסיקה הבלקנית והצוענית. במקומות אלה, וכן בברזיל, בגרמניה וברוסיה מעמדו עדיין מרכזי מאוד בעולם המוסיקה. ואילו בישראל, הוא כמו האקליפטוס. שניהם הגיעו לפה ממחוזות אחרים והפכו כאן לסמל ולמיתוס, ומעמדם כעת מתערער. האקורדיון היווה ציר מרכזי בהתהוות סגנון המוסיקה הישראלי כקיבוץ גלויות. הוא ליווה בצליליו את החלוצים בימי הקוקו והסרפאן, את הצ'יזבטרון והתרנגולים, את הלהקות הצבאיות ואת השירים ששמענו ברדיו. האקורדיון הרקיד את מעגלי המחוללים בריקוד ההורה והיה חלק בלתי נפרד ממוסד השירה בציבור.

התמונות למעלה – עליית הנוער 1937, הצלם: טים גידל, מקור: אוסף הנס בייט, הארכיון הציוני.

מחנה צריפין 1942, הבריגדה היהודית, הצלם: זולטן קלוגר, מקור: ויקימדיה

הצ'יזבטרון והאקורדיון 1949 (בתמונה בין השאר: נעמי פולני, שייקה אופיר, חיים חפר, גדעון זינגר) מקור: לע"מ

בשנות התשעים נדחק האקורדיון הכבד והמסורבל על ידי האורגנים והכלים האלקטרוניים האחרים, קרנו ירדה והוא החל להעלם מן העין ומן האוזן. בגני הילדים המורה לריתמיקה כבר לא מגיעה עם אקורדיון אלא עם נגן דיסקים או נגן של קבצים דיגיטליים. כך גם בהרקדות ובערבי השירה. לכן, בימים אלה מתנגנת השאלה – האם משמיע האקורדיון את אקורד הסיום, או שעדיין נושבת הרוח במפוחו? הסרט "ימי האקורדיון מנסה לענות על שאלה זו בעזרת חומרי ארכיון ומוסיקאים מחוננים, ביניהם כאלה שניגנו בלהקות הצבאיות בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת.

להקת פיקוד צפון 1970

נגני להקת פיקוד מרכז 1968, עם האקורדיון איתן שפירא, מכוכבי הסרט "ימי האקורדיון" בהופעה מפתיעה של שירים אייקוניים.

ריקוד ההורה, זולטן קלוגר, מקור: ויקימדיה

קיבוץ דליה 1945, זולטן קלוגר, מקור: ויקימדיה

האם יש דור המשך שישמר את הנגינה באקורדיון? האם ישנם ילדים הלומדים היום לנגן על אקורדיון? התשובה, כפי שרואים בסרט, מצויה אולי בבאר שבע… בממלכת האקורדיון של ויקטור דרנבוים (מכוכבי הסרט ימי האקורדיון).

הסרט "ימי האקורדיון" מציג את המוסיקאים העולים מברית המועצות, אשר החיו לזמן מה את הנגינה באקורדיון, מספר על קשיי קליטתם ועל תרומתם האדירה למוסיקה ולתרבות הישראלית כמורים וכנגנים נפלאים. הסרט מלווה בקטעי נגינה ווירטואוזיים של נגנים אלה, ואחרים.

הצד הטכני של כלי מיוחד זה נחשף בעזרת מתקן האקורדיונים המסורתי, אף הוא "עולה חדש", ובעזרת אנשי ההייטק המשדרגים את ביצועיו של הכלי הוותיק בעזרת חידושי הטכנולוגיה. בסרט מתארחת המשוררת אגי משעול, שניגנה על אקורדיון בילדותה וכעת היא שבה לנגן בכלי היוצר אצלה תחושות ורגשות מיוחדים למשמע צליליו. אגי משעול מקריאה את שירה "אקורדיאון".

שמחה אקילוב "דוקטור לאקורדיון" ובנו רומן, צילום: אורי רוזנברג

102 – הוגו בויקו – אין נביא בעירו

במסגרת סדרת המאמרים המוקדשים לחלוצי הבוטניקה בישראל, אעלה הפעם את סיפורו המרתק של חוקר שזכה לתהילה, למוניטין בינלאומי ולפרסים מדעיים בעולם הגדול על מחקריו פורצי הדרך, אך בישראל נשכח ולא קיבל את ההכרה הראויה מן הקהילה המדעית. נשאלת השאלה – האם ראוי הוגו בויקו להצטרף להיכל התהילה של הבוטניקה והאקולוגיה הישראלית? האם זהו עוד מקרה של "אין נביא בעירו?" מאחר וגולת הכותרת בעבודתו החלוצית של בויקו היתה השקיית צמחים במים מלוחים, מאמר זה מוקדש לזכרו של ידידי ד"ר גדי פולק, שהתמקד בחלק ניכר ממחקריו בצמחים הלופיטים – צמחי מלחה בעלי עמידות למליחות.

ד"ר הוגו בויקו

מבוא

בעת שצילמתי סרט דוקומנטרי על גדיד התמרים במטע האורגני של קיבוץ סמר בערבה , הבחנתי בשלט מעניין, המנציח את ד"ר הוגו בויקו כחלוץ השימוש במים מלוחים להשקיית גידולים באדמת המדבר. סקרנותי התעוררה מאחר והשם בויקו לא היה מוכר לי כלל, מה עוד שחברי המשק סיפרו לי שמדען הודי שהגיע לביקור במטע, נישק את הקרקע למראה השלט וסיפר על תרומתו של בויקו, שהיה מורו, לגידול חיטה המושקית במי ים על דיונות חול בהודו. החלטתי לספר את סיפורם של צמד המדענים – הוגו ואליזבט בויקו. על הקשר בין בויקו וסמר – בהמשך המאמר. אני מתנצל על כמה מונחים מדעיים המשובצים פה ושם ברשומה. הוספתי סקירה קצרה על השימוש במים מליחים בחקלאות ישראל.

שלט ההנצחה במטע התמרים של קיבוץ סמר בערבה

סיפור חייו של הוגו בויקו ומחקריו, שהקדימו את זמנם, מהווה פרק מעניין מראשית המחקר הבוטני-אקולוגי-חקלאי בישראל, שלא זכה לתשומת הלב הראויה. במאמר זה אתמקד רק בנושא בו היה בויקו חלוץ ופורץ-דרך: השקיית גידולים במים מליחים. נושאים אקולוגיים אחרים בהם עסק בין השאר הם: ביומטאורולוגיה, טיהור ביולוגי של שפכים (בו עסק בשיתוף מכון מקס-פלאנק בגרמניה), חקר צמחי מרעה בנגב ואקולוגיה של חברות צמחים. אזכיר רק בקצרה שבויקו פיתח מדדים אקולוגיים שבעזרתם ביטא את השפעת תנאי הסביבה על תפוצתם של הצמחים. כך למשל מדד המבטא את שטף קרינת השמש ליחידת שטח (Insolation and Exposure:  IE- factor) שבעזרתו הסביר בויקו את תפוצתם של עצי היער השונים והראה את הסיבה להבדל בהרכב הצמחייה בין מפנה צפוני ומפנה דרומי. בויקו הדגים עקרון זה בהסבירו את תפוצת ער אציל ומיני אלון שונים בכרמל (בשנת 1945 פרסם אודות מציאתה של אוכלוסיית שושן צחור בנחל כלח בכרמל, 25 שנים לאחר שהנער טוביה קושניר גילה אותו בנחל יגור). את התאמתם של הצמחים לשילוב של כמות משקעים וקרינת שמש הראה בויקו במחקר שערך לאורך הדרך היורדת מירושלים ליריחו ומדבר יהודה . בויקו טען שבאזורים שונים בנגב צומח השיא (צומח הקלימקס) אינו תוצאה טבעית של הטור הסוקצסיוני, אלא התעצב כך בהשפעת לחץ ממושך של רעיית-יתר שסילק את צומח ערבת הדגניים שבה שליטים מלענן ומלעניאל והביא לשלטון של בני שיח קסרומורפיים או סוקולנטיים כגון לענת המדבר, זוגן השיח, ערטל מדברי ויפרוק המדבר. כך למשל הפסקת רעייה כתוצאה ממלחמת העצמאות הביאה לחזרת זון החולות לצומח השיא שנשלט עד אז ע"י לענה חד-זרעית במישורי חול-לס בנגב. בויקו פיתח שיטה לטיהור שפכים תעשייתיים באופן ביולוגי, ע"י העברתם בתעלות בהם גדלים על מצע חולי צמחים הלופיטיים. השיטה נוסתה בהצלחה בשנת 1962 בגרמניה ליד דיסלדורף, ובניסויים רבים שבוצעו בשיתוף עם מכון מקס-פלאנק ובארה"ב. אך כאמור, תרומתו הגדולה ביותר של בויקו, שזכתה ליישום מעשי בארצות רבות, נובעת מהיותו הראשון שהעז להתמודד עם אתגר ההשקיה במים בעלי מליחות גבוהה.

א. מארמון שנברון בווינה לגבעת אליהו בירושלים

הוגו בויקו  (Hugo Boyko) נולד בוינה, אוסטריה בשנת 1892. במלחמת העולם הראשונה שירת  בצבא האימפריאלי האוסטרי כקצין תותחנים במשך ארבע שנים. בשנת 1922, כאשר היה הוגו בגיל 30, נשוי ואב לילדים, הוא התחיל את לימודיו לקראת בחינת הבגרות ובחינות הקבלה לאוניברסיטה, והתקבל למחלקה לבוטניקה באוניברסיטת ווינה. בשנים 1928-1930 ערך הוגו את המחקר שהעניק לו את תואר הדוקטור באקולוגיה של צמחים. המחקר החלוצי בדק את השפעת מכלול תנאי הסביבה – משקעים ולחות באויר ובקרקע, קרינת השמש, הרקע הגיאולוגי ומינרלי הקרקע ומפלס מי התהום – על הרכב הצמחייה ביערות בהרי הדולומיטים. המחקר התמקד בהבדל בהרכב ובאופי הצמחייה בין מפנה צפוני ומפנה דרומי באזור הררי זה. מדע האקולוגיה היה בחיתוליו באותה עת ומחקרו של בויקו היה חדשני.  מחקרו הבא היה על צמחי המלחות בצפון אוסטריה, שבעקבותיו פרסם את מאמרו הראשון בו הציע את השימוש במים מלוחים להשקיית גידולים חקלאיים. רעייתו אליזבט לבית שפיצר, ממשפחת תעשיינים עשירה מאוד, למדה אף היא במקביל במחלקה לבוטניקה. נושא הדוקטוראט שלה היה גידול צמחי מרפא בקרקעות בעלות תכולת גיר שונה. את הצמחים היא גידלה  בחממות הזכוכית בארמון שנברון, ארמונם של קיסרי האימפריה בווינה. הזוג יצא למסעות מחקר במרכז אירופה, בדרום מזרח אסיה, ובארצות רבות אחרות. בויקו התמקד בפיטוביומטאורולוגיה ובחקר האקולוגיה של צמחי מלחה (הלופיטים) ואזורים צחיחים, ובין השנים 1930-1935 שימש כמרצה באוניברסיטת ווינה בתחום אקולוגיה של צמחים, תחום חדש אז, שנקרא פיטוסוציולוגיה, בשל עיסוקו בחקר חברות הצמחים.

לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות באוסטריה, שבעטיה נחסמה התקדמותו של הוגו באוניברסיטה, ולאור הבטחתו של פרופ' אלכסנדר איג למנות את הוגו למשרת חוקר באוניברסיטה העברית (הבטחה שלא מומשה), עלו בני הזוג בויקו ושלושת ילדיהם לישראל בינואר 1936 ובנו את ביתם בדרום ירושלים, בשטח מבודד, שומם וטרשי בין שכונת ארנונה לרמת רחל, באזור הידוע כגבעת אליהו. הבית הגדול ("בית בויקו" – מצוי היום בתחומו של קיבוץ רמת רחל), שנבנה בכספי הירושה של אליזבט, היה מוקף מטע עצי פרי וגן בוטני גדול, ששימש כתחנת ניסויים והדגמה לגידול ירקות ועצי פרי בתנאים הרריים, ללא תמיכה ממסדית. הם הקימו בביתם עשבייה (herbarium) שהכילה 60,000 פרטים מיובשים מישראל ומה שליקט בויקו במסעותיו ברחבי העולם. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הועסקו שני בני הזוג ע"י ממשלת המנדט הבריטי. הוגו כאקולוג במחלקת הייעור ואליזבט במחלקת החקלאות, שהיו מחלקות נפרדות בממשל המנדטורי. בשליחות המנדט הבריטי חקר הוגו את האקולוגיה של צמחי מדבר ואזורים צחיחים בכל ארצות המזרח התיכון. כאשר כבשו הכוחות המצריים את אזור רמת רחל, ב-1948, נאלצה משפחת בויקו לנטוש, תחת מטר יריות, את הבית על כל תכולתו. מטע עצי הפרי והגן המטופח עלו באש. (ראו דבר העורך בסוף הרשומה).

לאחר קום המדינה, הם בנו את ביתם מחדש בעיר רחובות וייסדו את המחלקה לאקולוגיה במשרד החקלאות, בתחנה לחקר החקלאות ברחובות (אשר פוצלה לאחר מכן לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ולמכון וולקני בבית דגן) ובתחנת ניסויים שהקים בויקו בחולות מפרץ חיפה בקריית חיים, שם חקר גידול דגניים על מים מלוחים ע"ג דיונות. הוגו עמד בראש המחלקה לאקולוגיה ואליזבט היתה סגניתו. לאחר כיבוש הנגב במלחמת העצמאות, ערכו בני הזוג סקרים רבים של צמחיית הנגב, המרעה והפוטנציאל החקלאי, ומאז התרכזו מחקריהם בעיקר באזור הנגב והערבה. בשנת 1948 החלה תקופת השיא של עבודתם המדעית המשותפת, במשך עשרים שנה, שבעטייה קיבלו הכרה בינלאומית ופרסים יוקרתיים.

ב. גן אילת

מיד לאחר כיבוש אילת במבצע עובדה ב-1949, החלו בני הזוג בויקו, בעידודו של דוד בן-גוריון, בהקמת גן בנקודה הדרומית המבודדת, שעדיין היתה ריקה מיישוב וללא דרכים מתוקנות להגיע אליה. כל נסיעה בדרכי העפר חייבה ליווי צבאי. מאחר ומים מתוקים לא היו בנמצא, זו היתה הזדמנות לבויקו ליישם את תוצאות ניסוייו בהשקיית צמחים במים מליחים. נעשה קידוח ראשון בבאר-אורה, 20 ק"מ צפונית לאילת, ומים מליחים (1200 מ"ג/ל' כלור) הובלו משם בחביות לשם השקיית צמחי הגן. הצמחים הושקו במים בטווח מליחות של 2000-6000 מ"ג/ל' כלור ואף במי-ים. הגן היה בגודל 25 דונם, על פני אדמה חולית-אבנית, ובו נשתלו כמאתיים מיני צמחים, שהובלו לשם בדרך-לא-דרך. זרעים של צמחי מדבר הובאו ממקומות שונים באפריקה, אוסטרליה ודרום אמריקה. הזוג בויקו ועוזריהם התגוררו בבקתת עץ קטנה ולוהטת. לאחר מבצע קדש שונה שמו של הגן ל"גן בנימין" על שם בנימין כהנא שנפל בקרב בסיני. כיום שרדו מן הגן רק כמה עצי אשל, לאחר שהוזנח והמלונות שהוקמו במקום נגסו בשטחו. אולם היה זה בזמנו ניסיון חדשני ומבחן התכנות לגידול צמחים, גם כאלו שאינם הלופיטים, על מים מליחים ובתנאי אקלים קיצוניים. אליזבט בויקו נשאה בעיקר הנטל של אחזקת הגן וביצוע הניסויים בו, ובילתה במקום כמה ימים בכל שבוע בין השנים 1949 – 1970. בהשראת הצלחתו של גן אילת נעשו ניסויים דומים בקנה מידה גדול בארה"ב, הודו, מצרים וכמה אתרים באירופה, וכמובן בשטחי הנגב והערבה בישראל.

בשנת 1956, לאחר כיבוש סיני במבצע קדש, השתתפה אליזבט בויקו במשלחת שיצאה לבצע סקר בוטני של חצי האי סיני. כאשר הגיעה ללינת לילה במנזר סנטה קטרינה, פגשה שם את חתנה, הארכיאולוג מיכאל אבי-יונה, הנשוי לאווה, אחת מבנותיהם של הזוג בויקו, כשהוא מצלם כתבי יד עתיקים בספריית המנזר.

משמאל: החלקה בה הוקם גן אילת בשנת 1949. מימין: הגן לאחר עשר שנים.

מקור: Scientific American, 1967

השקיית גן אילת, 1963. מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ג.  "צמחי השממה בע"מ"

בשנות השישים המוקדמות החל הוגו בויקו בניסויים באזור נאות הכיכר בדרום ים המלח בגידול הצמח סמר ימי (וכנראה גם סמר ערבי) על מים מליחים ומלוחים. צמח רב-שנתי זה, בעל עמידות גבוהה למליחות, נחשב כחומר גלם משובח לתעשיית הנייר, ושימש לייצור שטרות כסף ונייר איכותי. הניסויים הצליחו מאוד אך לבויקו לא היה תקציב להמשך הפרוייקט. כאן נכנס לתמונה רודי (רודולף) בויקו, אחיו של הוגו, תעשיין עשיר, שנמלט מפראג שעות לפני פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה במלחמת העולם השניה, והצליח להגיע לבסוף לארה"ב. שם הפך לתעשיין שעשה את הונו בייצור צינורות להובלת נפט. רודי החליט לממן את פעילותו של הוגו ולשם כך הקים חברה מסחרית בשם Desert Development Corporation שחברת הבת הישראלית שלה נקראה "צמחי השממה בע"מ". משה דיין, שהיה אז שר החקלאות, הקצה לחברה 8000 דונם בנחל ערבה, דרומית ליטבתה, על מנת להקים חווה לגידול צמחי סמר. בשלב ראשון, בשנת 1966 לאחר שנאספו זרעים מן הבר וגודלו לשתילים במשתלה, נשתל שטח של 500 דונם, שהושקה במים מליחים מקידוח מי תהום והתפתח יפה. חומר הגלם שהתקבל בקציר נשלח לבחינה בסקוטלנד ונמצא שהיה בעל איכות מצוינת לתעשיית הנייר. המיזם לא המשיך לגדול ולהתפתח מסחרית, כנראה בשל בעיות תקציב ובשל מותו של הוגו בויקו בשנת 1970.

השער לחוות גידול צמחי הסמר בערבה, "צמחי השממה"

הזוג בויקו בוחן את צמחי הסמר, 1966

קציר ראשון של צמחי הסמר, 1967

בשנת 1976 עלה על הקרקע באתר חוות גידול הסמר קיבוץ, אשר אימץ את צמח הסמר ששרד וגדל בהצלחה בקרקע המדברית המלוחה כסמל טבעי. אנשי הקיבוץ הפצירו בתנועה המיישבת לקרוא לקיבוץ "קיבוץ סמר" במקום השם התנכי שהוצע למקום – לוטן (קיבוץ לוטן נוסד ב-1983). כיום בשטח בו גדלו צמחי הסמר מצוי מטע התמרים האורגני של קיבוץ סמר, על פני שטח של 900 דונם ומושקה במים מליחים. השלט הקטן המנציח את הוגו בויקו על קיר אחת הסככות במטע, מעיד על מי שהחל במסע זה.

בשנת 1981 הוקם במכון לחקר הנגב בבאר שבע (היה הבסיס להקמת אוניברסיטת בן גוריון) מכון מחקר מים מליחים ע"ש הוגו בויקו, במימון אחיו רודי בויקו. בשנת 1983 הוקם שם במימונו של רודי המכון לחקלאות וביולוגיה שימושית על שם רודי בויקו ורעייתו רודה. מכון זה נוהל במשך 25 שנים ע"י דב פסטרנק, שהמשיך את המחקר בשימוש במים מליחים בחקלאות, יחד עם יואל דה-מלאך ממו"פ רמת נגב, שהיה חבר קיבוץ רביבים וחתן פרס ישראל לחקלאות.

ד. הסבר קצר על מליחות מים – מה היה סוד הצלחתו של בויקו?

מידת המליחות של מים מוגדרת באמצעות כמה מדדים. המדד המקובל ביותר הוא ריכוז הכלורידים ביחידות מ"ג/ליטר (יוני הכלור בעלי המטען השלילי, שמקורם במלחים, בעיקר נתרן כלורי – מלח בישול, ומגנזיום כלורי). מים נחשבים למתוקים (או שפירים) עד לריכוז של 400 מ"ג/ל' כלור (בישראל מותרת במי השתייה רמה של עד 600 מ"ג/ל' כלוריד, באירופה ובארה"ב עד 250 מ"ג/ל'). כך למשל, מים מותפלים מכילים 25 מ"ג/ל' ומי המוביל, כלומר מי הכינרת, 200 – 250 מ"ג/לי כלוריד. בהתאם למדד זה, מוגדרים המים מליחים, מלוחים ותמלחת. מי ים המלח הם תמלחת. מדד נוסף למדידת מליחות המים הוא המוליכות החשמלית שלהם (EC) ביחידות של דציסימנס/מטר. מים מליחים מוגדרים כמים שמליחותם 600 – 2000 מג"/ל' כלוריד (Brackish water).

כעשירית ממי ההשקייה המיועדים לשימוש בחקלאות הישראלית הם מים מליחים. בדרום הארץ מקורם של המים במי תהום הכלואים כאוגר חד-פעמי בעומקים שונים ללא מוצא אל פני השטח (אקוויפר חבורת כורנוב, אקוויפר חבורת יהודה), ואילו בצפון הארץ מקורם של המים במעיינות מלוחים כגון מעיינות נחל נעמן, בית שאן, בקעת גינוסר ונחל תנינים.

בתצפיותיו במלחות במקומות שונים בעולם, משכה את תשומת ליבו של בויקו התופעה של ריכוזי צמחים שאינם הלופיטים, הגדלים כאיים מבודדים בסביבה מלוחה בינות לצמחים הלופיטים. הוא גילה שבנקודות אלה היתה הקרקע חדירה יותר למים. סוד הצלחתו של בויקו בגידול צמחים עם מים מליחים ומלוחים היה גידולם על קרקע חולית (דיונות חול) או אדמת צרירים (חמאדה, Gravel ) בעלות חדירות גבוהה למים וניקוז טוב. בקרקעות כבדות יותר, המכילות חרסית, מינרלי החרסית בעלי המטען השלילי סופחים אליהם מן המים המלוחים את הנתרן. תהליך זה, הנקרא ניתרון הקרקע, גורם להתנפחות הקרקע, להפיכתה לאטומה למים ולהצטברות מלחים. בויקו טען שבקרקע חולית המים המלוחים מחלחלים במהירות בחללים הגדולים בין חלקיקי החול, ואינם מותירים מלח באזור השורשים. אדי המים בחללי הקרקע מתעבים בשעות הלילה ומספקים מים שפירים לשורשי הצמחים. בויקו כינה זאת "טל תת קרקעי". היעדר מינרלי חרסית מונע את תופעת ניתרון הקרקע ואטימתה, המלחים נותרים מומסים במים המחלחלים. התנאי לכך הוא שעומק שכבת החול גדול יותר מעומק שורשי הצמחים. כך הצליח בויקו לגדל צמחים שאינם הלופיטים על מים במליחות גבוהה מאוד, אפילו מי ים. הבנת תהליך זה מאפשרת כיום להשקות גידולים חקלאיים במים מליחים, כאשר בכל אזור נוקטים בממשק אחר, בהתאם לתנאי האקלים וסוג הקרקע, אך בהתאם לעקרונות שהציב בויקו.

בנגב במערבי נשאבים מי תהום מליחים (מוליכות חשמלית 3.5-7.0) בכעשרים קידוחים. בשטחים המשתרעים בין קיבוץ מפלסים לקיבוץ מגן הושקו במים אלה בקיץ בעיקר כותנה ועגבניות לתעשייה, ע"פ שטח שהגיע בשיאו לכ-20,000 דונם. בחורף נשטפת הקרקע על ידי הגשמים (250 – 400 מ"מ בממוצע), אך מאחר וזוהי קרקע לס המכילה חרסיות, לפני עונת הגשמים מפוזר גבס ע"פ השדות למניעת ניתרון הקרקע ואטימתה.

ברמת הנגב נעשה שימוש נרחב במים מליחים, מליחות מים אלה היא 1100-2400מ"ג/ליטר כלור. הם מצויים בעומק 800 מטר מתחת לפני הקרקע בשכבה מעידן קנומן עליון. מים אלה נמהלים עם מים מתוקים ביחס 1:1 לשם השקיית הגידולים החקלאיים, בעיקר מטעי זיתים (6000 דונם), עגבניות שרי (1500 דונם), גפן, רימון, ועוד. צמחים הלופיטים מושקים במים המליחים ללא מיהול, כגון פרקן עשבוני (סליקורניה) – צמח בר הלופיטי שנאסף באזור ים המלח ועתלית ומשמש כצמח תבלין וכתחליף דל נתרן למלח בישול. במו"פ רמת נגב פותחו זני עגבניות מתוקות במיוחד, הנקראות "מתק-מדבר" (Desert Sweet). בהשפעת המים המליחים מגדילים הצמחים את תכולת הסוכרים כדי להגדיל את הלחץ האוסמוטי בתאיהם ולאפשר יניקת מים.

בערבה מערכת המים סגורה והקרקע חשופה להתאדות גבוהה והיעדר משקעים. מקור המים לחקלאות הוא 70 קידוחים של מים מליחים מעומקים של עד 1500 מטר (אקוויפר חבורת חצבה ומילוי ערבה). לפני השימוש זקוקים המים לטיפול מיוחד בגלל הטמפרטורה הגבוהה שלהם. החל משנת 1995 מסופקים לחקלאות גם מי קולחין מן העיר אילת שאף הם מליחים. בגידולים המושקים במים מליחים, כמות המים המסופקת לצמחים בכל מנת השקייה כפולה מרמת הצריכה שלהם, על מנת להדיח את המלחים מאזור בית השורשים. כדי להכשיר את השטחים עליהם הוקמו החממות לגידולים חקלאיים ולאפשר השקייה במים מליחים, כוסתה הקרקע בשכבת חול, שנלקח בעיקר מן הסחף בערוץ נחל ערבה. חלקה המזרחי של הערבה עשיר יותר בחול לעומת חלקה המערבי, ועם חתימת הסכם השלום עם ירדן וקביעת הגבול מחדש, נותקנו ממקורות החול ויש צורך לעבור לגידול על מצעים מנותקים. בכל יישוב בערבה יש מתקן להתפלת מים מליחים לצרכי שתייה.

רשות המים אינה מעודדת כיום את השימוש הנרחב במים מליחים בחקלאות ומנסה לצמצם אותו ככל האפשר, מחשש להמלחת הקרקע וחדירת מים מלוחים למי התהום המתוקים בשל שאיבת יתר. אפשרות חדשה המסתמנת כפיתרון, אם כי יקר בינתיים, היא מהילת המים המליחים עם מים מותפלים.

ה. פרסים ומינויים

תקצר היריעה מלפרט את כל המינויים והפרסים המדעיים שקיבל בויקו במשך עשרים שנות פעילותו המדעית בישראל. הוא היה יועץ לאונסק"ו ולגופים בינלאומיים רבים וקיבל הצעות רבות למינויים ותקציבים במוסדות אקדמיה ומחקר בעולם, אך התעקש להישאר בישראל ולפעול בה, כעובד של משרד החקלאות, למרות חוסר ההכרה, חוסר האמון וחוסר התקציבים מהם סבל כאן. הנה רק כמה מנקודות הציון בהכרה לה זכה בעולם:

בשנת 1950 מונה הוגו בויקו לנשיא הוועדה לאקולוגיה יישומית באיחוד העולמי של המדעים הביולוגיים, וליושב ראש החברה הבין-לאומית לביו-קלימטולוגיה. ייצג את ישראל בכנס הבוטני הבינלאומי בשטוקהולם.

1952 – פרס וייצמן למחקרים במדעים מדויקים.

1959 – המדליה האמריקאית ע"ש ג'ון פלאמינג "בעד קידום הסעד האנושי על ידי הישגים מצטיינים במדע".

1965 – התמנה לנשיא האקדמיה העולמית לאמנות ומדע (World Academy of Art and Science). (הכנסו לאתר וקראו על בויקו בחלק המוקדש להיסטוריה של הארגון). באותה עת נמנו על הוועד הפועל של אקדמיה זו ששה חתני פרס נובל, ביניהם אלברט איינשטיין. בויקו היה מיוזמי ומייסדי האקדמיה בה השתתפו גדולי המדענים בעולם ותפקידה להשפיע על קובעי המדיניות בעולם, והשקיע עבודה רבה לביסוס מעמדה היוקרתי. הוגו ערך את הספרים והמאמרים שיצאו מטעם האקדמיה. ראו לינק לאתר האקדמיה ברשימת הספרות, בייחוד סעיף ההיסטוריה של הארגון. ישראלי נוסף שזכה להיות חבר באקדמיה הוא אבא אבן.

1966 – אות לגיון הכבוד הצרפתי לזוג בויקו.

1969 – הפרס ע"ש ויליאם פיטרסון בעד מחקר אינטרדיסציפלינרי הוענק לזוג בויקו בקונגרס הבינלאומי הביומטאורולוגי שנערך במונטריאול.

כריכת הספר שכתב גבריאל בויקו, בנם של אליזבט והוגו, על הוריו. יצא לאור באוסטרליה. בתמונה נראים בני הזוג בויקו בשדות גידול הסמר בערבה.

הוגו בויקו היה מחלוצי מדע האקולוגיה של צמחים והראה כיצד מושפע הצמח ממכלול תנאי הסביבה, כולל התנאים הטופוגרפיים. הוא היה ממניחי היסודות להבנת המושג מיקרו-אקלים והשפעתו על תפוצת הצמחים. בויקו סלל את הדרך לשימוש במים מליחים בחקלאות באזורים צחיחים, בניגוד לכל המוסכמות שקדמו למחקריו.

דבר העורך

כאשר הייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, הייתי חולף מידי יום, לפחות פעמיים, על פני הווילה המיוחדת ברחוב רופין מס' 1, שהיתה מוקפת עצים סובטרופיים, שיחים ופרחים. כעת נודע לי שהיה זה ביתם של הזוג בויקו. לאחר סיום מלחמת העצמאות חזרו חברי רמת רחל לקיבוצם הנטוש והחרב, אך ביקשו להרחיב את תחום שטחו של המשק וכעת נכלל בשטח הקיבוץ ביתם של הזוג בויקו, שהופקע מרשותם. לאחר מאבק משפטי ארוך, ורק בזכות עזרתו של טדי קולק, שהיה ראש לשכתו של דוד בן-גוריון, הם קיבלו פיצויים ויכלו לבנות את ביתם החדש ברחובות, בשנת 1953. אך כל רכושם ואוספיהם, הספרייה העשירה והעשבייה אבדו. סיפור חייהם של הוגו ואליזבט הוא סיפורם של יהודים רבים שהיגרו מגליציה החל מן המאה התשע-עשרה לווינה, בירת האימפריה, וצאצאיהם התערו וחלקם אף התעשרו שם והקימו בתים ואחוזות. אך כל זה אבד בשנות השלושים ובייחוד לאחר האנשלוס ב-1938. זהו סיפורם של ה"ייקים" ותרומתם למדע ולתעשייה הישראלית, ושל אלו מביניהם שנותרו דחויים ובלתי מעורים כאן. במסגרת התחקיר למאמר זה נפגשתי עם פרופ' ראובן אבי-יונה, נכדם היחיד של הוגו ואליזבט בויקו, בנם היחיד של הארכיאולוג מיכאל אבי-יונה ואווה בויקו- אבי-יונה – משוררת וציירת. גבריאל בויקו, בנם של הוגו ואליזבט, התגייס כטייס לחיל האוויר המלכותי של בריטניה בעת מלחמת העולם השנייה ואח"כ שירת כטייס בחיל האוויר המתגבש בצ.ה.ל. בתום שירותו הצבאי עסק בגידול ואימון כלבי נחייה לעוורים ויצא לאוסטרליה ללמוד ווטרינריה ושם חי עד לפטירתו (2011). בעת שהיה ילד בירושלים, בגבעת אליהו, מורתו הפרטית ללימוד השפה העברית היתה אמונה, בתו של עגנון, שהתגורר בשכונת תלפיות הסמוכה.

101 – על אהבת הארץ / עמוס עוז

לרגל ט"ו בשבט, חג הטבע ושמירת הטבע, ובסמוך לפטירתו של הסופר עמוס עוז, ברצוני להביא מדבריו בדיון במועצת החברה להגנת הטבע, אשר התקיים בחצבה, בינואר 1981. כותרתו של הדיון היתה: "הממד הציוני של שמירת הטבע". בדיון נשאו דברים, מלבד עוז, גם ס. יזהר, עזריה אלון, חיים גורי, עמוס קינן ויואב שגיא. הימים ימי פינוי סיני וחזרת צ.ה.ל אל תחומי הקו הירוק, ופריסתו ברחבי הנגב, מה שהעלה שאלות של פיתוח מול שמירת טבע. דבריו של עמוס עוז אולי מעט פשרניים, אך כדרכו, בנויים לתלפיות, רהוטים ומהנים לקריאה, ונכתבו בראייה היסטורית רחבה. ואלו דברי עוז:

100 – סלפי ספרים

Show me the books he loves and I shall know the man far better than through mortal friends

Silas Weir Mitchell

סלפי ספרים 

אם יש על המדפים בביתכם צבירי נייר בלויים, השוכנים שם שנים רבות, למרות פגעי הזמן וקילומטרים של נייר דבק שמנסה לאחות בין חלקיהם המתנתקים זה מזה – אלו הם הספרים החשובים של חייכם.

לפני כמה שנים, באחד מן הפורומים לצילום, עלה הרעיון שכל אחד מחברי הפורום יעלה את צילום הדיוקן שלו. אספתי מן המדפים כמה ספרים שהיו משמעותיים מאוד עבורי, ומייצגים אותי נאמנה, ערמתי אותם לערמה וצילמתי את ה"דיוקן" שלי – סלפי-ספרים. כעת, כאשר חיפשתי נושא חגיגי לציון רשומה מספר 100 בבלוג נושנות, עלה בי הרעיון שנית. שוב דליתי מן המדפים את הספרים האהובים עלי ושקעתי בזיכרונות. כל ספר החזיר אותי לתחנה בחיי, פתח צוהר אלי פנימה, העלה את זכרם של אנשים קרובים לי. אלו הם הספרים (והסופרים) שבאמצעותם יצרתי לעצמי עולם מקביל, מקום להימלט אליו ולהסתגר בבטחה. האם הספרים המשמעותיים עבורנו הם כאלה משום שעיצבו אותנו? או שמא הם מצאו הד בלבנו משום שאנחנו מי שאנו? כנראה ששני הדברים נכונים. וישנם ספרים המסמלים ציוני-דרך בחיינו. כך הם למשל ספרי הלימוד מבית הספר ומן האוניברסיטה, וספרים הקשורים למקצוע בו בחרנו, עבודה, קריירה.

למעלה משמאל, חוברת הדרכה מאת ידידי יאיר פנואל ז"ל, שפתח את התלם הראשון של מה שהוא כינה "פלחה חרבה" בנגב. למטה משמאל – מגדיר הצמחים הראשון בארץ ישראל (1931). "הטקסט המקודש" של הבוטנאים וחובבי הטבע. בצד ימין – רשימת השמות העבריים של צמח הבר בישראל, מאת ועד הלשון (1930).

במהלך חיינו זורם דרכנו נהר של ספרים, אשר מותירים בנו עקבות כאלה ואחרים ואז נשכחים על המדף, או מוחזרים לספרייה או פשוט נעלמים. אך כמה ספרים מטביעים בנו חותם עמוק יותר ואנו מסרבים להפרד מהם. ספרים אלה אנו שבים וקוראים מידי כמה שנים, וראה זה פלא – הם משתנים בכל פעם. העלילה שונה מכפי שזכרנו, הדמויות מתגלות בפנינו עם דגשים חדשים. והספרים הללו – לעיתים יוצרים בנו רושם עז יותר מבעבר ולעיתים סר חינם בעינינו, ואנו תוהים: מה מצאנו בהם ובמה ייחודם.

הרשומה כתובה בנימה אישית, אך את הזיכרונות האינטימיים, הכרוכים בחשיפה אישית מידי, אנצור, ואמנע מבוכה ממני ומכם הקוראים. לא אציג את הספרים בסדר כרונולוגי ולא על פי מדרג חשיבותם, ובודאי ישנם עוד ספרים רבים שהיו ראויים להיכלל ברשימה זו.

ההתחלה היתה בגן הילדים, עם הספרים שלוקחים ביום שישי הביתה כדי שאמא תקריא. הייתי מצפה כל השבוע ליום שישי ולספר החדש. הלוואי שהייתי זוכר אלו ספרים היו אלה, אך זכורה לי רק החוויה הכרוכה בהם. היה לנו תיק בד רקום בשביל לקחת ולהחזיר את הספרים. אחר כך טקס קבלת הספר הראשון בכתה א' בבית הספר היסודי, "חגיגת הספר", אירוע שהתכוננו אליו בהתרגשות, כולל הכנת כריכת בד רקומה, כאילו היתה זו פרוכת. בצילום שנשמר אצלי, הונצח הרגע המכונן, על רקע "הסולמות" באולם ההתעמלות. איני זוכר מי היא האישיות הפדגוגית המעניקה לי את הספר ולוחצת את ידי תוך שהיא מפנה את ראשה ממני והלאה אל המצלמה, וגם מסתירה מאחוריה את המורה האהובה אורה אילון.

חגיגת הספר-AC

אלו ספרים היו בבית? זכורים לי במיוחד קובץ הסיפורים "זה ספרי" מאת לוין קיפניס, וספר מעשיות אכזריות של האחים גרים.

זה ספרי

על מדפי הספרים של ההורים היו ספרים על מלחמת העצמאות, הפלמ"ח וההגנה, ביוגרפיות של אנשים חשובים, וספרים שמעניקים בחגים במקום העבודה ואף אחד לא קורא (בימים ההם היו מעניקים ספר ולא סט של סירים ומחבתות). אבל במדף העליון ביותר, מוסתר מאחורי ספרים אחרים, מצאתי את "סלמנדרה" של ק. צטניק אותו קראתי בחשאי, בשקיקה ובזעזוע. הספרים שקנו לנו הורי היו ספרי התנ"ך של קאסוטו, אנציקלופדיה מכלל והספר עב הכרס "דברי ימי עם עולם" של שמעון דובנוב. את ספרי הקריאה מצאתי בספרייה.

הספרייה שכנה במרתף של בית ההסתדרות שנקרא גם "בית רמז", ע"ש דוד רמז, איש רב פעלים שהיה גם מאהבה של גולדה מאיר.  (הבניין נהרס בשנת 1994 ורמז נדד והעניק את שמו לקופת החולים בכניסה הצפונית לעיר, שוותיקי העיר עדיין מכנים "קופת חולים אום-חאלד", משום ששוכנת בשולי הכפר הערבי ה"נטוש" בו גרתי בשש שנות חיי הראשונות). המשפט "אני הולך להחליף ספר" שיחרר אותי מן הבית בלי שאלות מיותרות. הליכה מענגת לקצה השני של העיר היתה מביאה אותי לממלכתו של מישה, הספרן הג'ינג'י עם העיניים הירוקות העצובות. בירידה במדרגות אל המרתף היה מכה אותי ריח הספרים מעורב בטחב המרתף. מישה עמד מאחורי דלפק עץ ארוך, עליו נערמו ספרים רבים ומאחוריו ניצבו מדפי הספרים האינסופיים. לא היה אפשר להיכנס אל בין המדפים ולעלעל בספרים. מישה סיווג כל קורא על פי קריטריונים השמורים עמו, והחליט אלו ספרים מתאימים לו. הוא ידע מיד איזה ספר הילד צריך לקרוא, אך הותיר לו מרחב בחירה מצומצם. הוא היה צועד בבטחה בין מדפי הספרים, שולף ספר, מכריז את שמו ומציג אותו מרחוק לילד. אין צורך להתלבט. מישה כבר החליט. ומי שחשב שאת רוע הגזירה אפשר לסכל בצמד המילים "כבר קראתי", זכה למבט של תוכחה מעיניו העצובות של מישה, שזכר הכל. ההחלטה מתי מסתיימת ילדותו של כל קורא והוא נעשה מבוגר, הזכאי להחליף ספרים של גדולים, היתה נתונה אף היא למישה, אשר עקב אחרי התבגרותו האינטלקטואלית של כל ילד. על פי מישה התבגרותי היתה מואצת מאוד, או שפשוט נוכח שכבר קראתי את כל מלאי הספרים בספריית הילדים, ובגיל מוקדם מאוד אישר את מעברי לספריית המבוגרים. ואף הגדיל לעשות מישה, והרשה לי לחצות את הדלפק ולהיכנס אל קודש הקודשים אל בין מדפי הספרים, ולבחור בעצמי את הספרים. הייתי מציג בפניו את הספרים שמצאו חן בעיני והוא היה מאשר בשתיקה, או פוסק – "זה לא בשבילך".

בהתחלה בלעתי הכל. בבודדים ובסדרות: טרזן, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חסמב"ה, שרלוק הולמס, ספרי קארל מאי (ווינטו ויד הנפץ) ואפילו קופיקו וצ'יפופו. הייתי תולעת ספרים מן הסוג הנחות ביותר. החלפתי בכל פעם שלושה ספרים בספרייה, ובדרך הביתה, לקצה השני של העיר, כבר סיימתי חלק ניכר מן הספר הראשון. אחר כך עידנתי את טעמי הספרותי, ולמדתי להבדיל בין מזון להרגעת הרעב לבין אוכל איכותי.

שעות רבות של הנאה עברו עלי גם בספריית הפקולטה בה למדתי. ביקרתי שם לאחרונה ונדהמתי למראה השינוי. מדפי הספרים והספרים עצמם נעלמו ואת מקומם תפסו שולחנות סלוניים וכורסאות נוחות שעליהם שרועים הסטודנטים, מי לבד ומי בחבורה, וחלקם מביטים במסכי מחשבים ניידים.  הספרייה נראתה כמקום מנוחה ומפגש חברתי יותר מאשר מקום לימוד. הספרנית ראתה את מבוכתי ושאלה האם אני רוצה להשאיל לאפ-טופ. שאלתי אותה היכן כל הספרים? והיא אמרה "אין יותר ספרים. הכל און-ליין עכשיו". ונזכרתי בשידת המגירות עם הכרטיסיות בהן ניסינו לאתר את הספר או כתב העת ואת הקוד על פיו נמצא את הפריט על אחד המדפים, ובריח הספרים שהיה מכה בי עם הכניסה לחלל הספרייה, שהיתה ואיננה עוד.

ספרי טבע – לא מדריכים ואנציקלופדיות, אלא ספרים שנכתבו על ידי אנשי טבע שיודעים גם את מלאכת הכתיבה, ועולמם רחב יותר מן המרחק בין שני זיפים על שוליו של עלה – הם עבורי השילוב המנצח בין "מדעי הטבע" ו"מדעי הרוח", ביניהם התחבטתי כל חיי. ספרים אלה ומחבריהם מלווים אותי מילדותי ועד היום. הנה כמה דוגמאות.

"כנף אל כנף" (עם עובד, 1956) מאת  ברוך דגון – פישקו (1884 – 1957). קובץ סיפורים למבוגרים, בעיקר על בעלי כנף, אך גם על חרקים, יצורים ימיים ועצים, מאוירים על ידי ד. אלמליח.

כנף אל כנף-s

הספר כתוב בשפה עשירה ומליצית, השואבת גם מן המקורות, ושזור בתיאורי נוף נהדרים. הנה שני קטעים מן הסיפור הראשון:

כנף אל כנף טקסט1-s

כנף אל כנף טקסט2-s

"המדריך בשמי ארצנו"אשר ארליך (יהושע צ'צ'יק, 1959). הספר מיועד לבני הנוער, מסביר את העקרונות הבסיסיים של האסטרונומיה – "ידיעת השמים, תורת התכונה" – תוך התייחסות לספרות המקראית והתלמודית, ומציג את מפות השמיים בחודשי השנה השונים.

שמי ארצנו כריכה-s

אשר ארליך – איש העליה השנייה, מורה, פעיל ציבורי וממייסדי התיאטרון העברי, התעניין באסטרונומיה והמציא ובנה כמה מכשירי צפייה ולימוד, שאף זכו לשבחים מפי אלברט איינשטיין. את המדריך בשמי ארצנו כתב בעת מלחמת העולם השנייה, ואף מצא יתרון בכך שהעלטה שנוצרה בגלל ההאפלה מקלה על הצפייה בכוכבים, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר. המחבר נפטר לפני שהשלים את כתיבת הספר, ומי שסיים את המלאכה, לאחר 16 שנים, הוא דב אבישלום, באותה עת מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, שלימד אותי מתמטיקה בשנה א' באוניברסיטה העברית על הר הצופים, 16 שנים מאוחר יותר. ספר מיוחד זה מזכיר לי את המורה שלי לטבע בבית הספר היסודי, אליהו בן שלמה, שאסף כמה תלמידים וטלסקופ מראות אחד, והפך אותנו לחוג לאסטרונומיה, המשוטט בין ערפליות וגלקסיות.

שמי ארצנו הקדמה-s

עזריה אלון וספריו (כתב למעלה משלושים ספרים על טבע וידיעת הארץ) מסמלים עבורי את אהבת הטבע ואת הקשר עם החי והצומח, שהיה חלק מהווייתם של ילדים בני דורי. אף אחד לא היה צריך לנתק אותנו לרגע מן המחשב והסמארטפון ולהוציא אותנו אל הטבע ולהראות לנו פרח ושבלול. שדות הבר, הצמחים ובעלי החיים, היו זירת המשחקים שלנו, מקור הידע והיופי, ספר הלימוד של החיים. קולו של עזריה אלון בפינה השבועית בשבת בבוקר ב"קול ישראל"  "נוף ארצנו" היה פס הקול של אהבת הטבע בשנות ילדותי; וצמד הספרים "77 שיחות על טבע", (1964), בהם נדפסו חלק מזערי מתוך כ-2500 שידורים אלה, שימש כעין תמרור כתום-ירוק על מדף הספרים שלי. מאותם ספרים שמספיקה נוכחותם על המדף על מנת להרחיב את הלב.

77 שיחות על טבע-s

בשנת 1955 יצא לאור ספרו של עזריה אלון "פרחי הר וגיא" עם צילומי הפרחים שצילם עזריה. היה זה הספר הראשון בישראל בו נדפסו צילומי צבע.

הר וגיא-s

מכל ספריו, שרבים מהם מצויים על מדף הספרים שלי, אני אוהב ביותר את הספר "שבילים במדבר – מערבות יריחו עד מפרץ שלמה" (1969), אשר מזכיר לי את הטיולים והשירות הצבאי בסיני. כתיבתו של עזריה רהוטה ושזורה בהומור של אנשי טבע.

שבילים במדבר-s

ג'ראלד דארל – הספר הראשון מפרי עטו של ג'ראלד דארל בו נפגשתי היה "חברברי הסוונה" (עם עובד, 1966) ומיד החלטתי שאני רוצה להיות ג'ראלד דארל כאשר אהיה גדול.

אחריו קראתי את "היער השיכור", וספרים רבים נוספים מאת המחבר המחונן הזה, שידע לכתוב על בעלי חיים בהומור, שנינות ורגש רב, ולהאניש אותם בצורה נוגעת ללב. ג'ראלד דארל עסק באיסוף בעלי חיים עבור גני חיות, ואף הקים גן מקלט באי ג'רזי להצלה ושימור של זנים בסכנת הכחדה. את מסעותיו ברחבי העולם הוא הנציח בספרים ובסרטים בהפקת ה- BBC. ספרו המפורסם ביותר – "משפחתי וחיות אחרות" על התקופה בה שהתה משפחתו באי קורפו. באתר של מכון דוידסון (מכון ויצמן) אפשר לקרוא על האיש ופועלו.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי): הוא הסופר האהוב עלי ביותר. אני כותב 'הסופר' ולא 'ספריו' משום שממילא קיימת זהות מלאה בין יזהר לבין מה שכתב בספריו – הכל אוטוביוגרפי. ומשום שפיצחתי את צופן הכתיבה שלו, את הרמזים על הארוטיקה הסמויה, את נטיות הלב והגוף המסתתרות בין השורות. אני חושב שקראתי את כל מה שכתב יזהר ונדפס ויצא לאור, וגם מכתבים נפלאים ומיוסרים שכתב לכמה מאהובותיו ושמורים עדיין אצלן, והתכתבות בינו לבין אשתו נעמי (שאיירה את ספריו) השמורים במרתפי הספרייה הלאומית. אני נמנה עם עשרת האנשים שהצליחו לצלוח את כל מרחבי "ימי צקלג" עד עמוד 1143 (מהדורת עם עובד 1958).

ימי צקלג-s

לא נחתי ולא שקטתי עד שהצלחתי להשיג את כל כתביו במהדורות ראשונות, ביניהם סיפורים שיצאו לאור במהדורה אחת בלבד ויזהר אסר על המשך הדפסתם. למשל הסיפור בעל השם הנהדר: "מסע אל גדות הערב" שפורסם בספר "החורשה בגבעה" (ספרית פועלים 1947) שהגיע לידי בדרך מופלאה. מוטב שאעצור כאן, בטרם אתפתה לתאר את דרך כתיבתו של יזהר ואחטא במה שתיעב כל כך אצל חוקרי הספרות. אומר רק, שתיאורי הנוף והטבע הארכניים שלו, בעברית הגבוהה עם תחדישי הלשון, מבטאים בדיוק נמרץ את מה שנקרא בספרות "מראות השתייה" שלי (שתייה מלשון תשתית).

בפאתי נגב 2_001-s

עמוס עוז הוא סופר מצוין. ספריו מעניינים, מרתקים, מחכימים. הם נכתבו על ידי בעל-מלאכה מוכשר וחכם. לא תמצא פגם בעלילותיהם הבנויות לתלפיות ובעיצוב גיבוריהם. חווית הקריאה בספריו מענגת, אך אין הם גורמים לי להזדהות, כזו שאני חש  למקרא ספריו של יזהר. הכל נראה מתוכנן ומדוד ומחושב ומהוקצע ומהונדס. וכשם שחלק נכבד מכתיבתו של ס. יזהר הוא רקוויאם לידידו אהוב נפשו יחיעם ויץ (שנפל בליל הגשרים), כך כתיבתו של עמוס עוז היא רקוויאם לאמו שמתה בעודו ילד צעיר. שמעתי, כסטודנט, ארבעה קורסים שלימד עמוס עוז באוניברסיטת באר שבע, וכך גם הכרתי אותו כמורה מחונן. הקורס האחרון חתם 50 שנות הוראה של עוז, ואחריו פרש מן ההוראה, ולכן בחר, לראשונה, ללמד יצירה שהוא עצמו כתב. להפתעתי הוא בחר בספר שלטעמו הוא היצירה הטובה ביותר שיצאה תחת ידיו (כה טובה, עד שהוא עצמו הופתע והגדיר זאת כך: "הפרה הולידה שחף"). הספר הוא "אותו הים" (כתר 1999), הכתוב בשורות קצרות ובחריזה חלקית, משהו בין שירה ופרוזה. בספר זה העלה עוז לראשונה באופן ישיר חלקים מן האוטוביוגרפיה שלו, תהליך שהבשיל במלואו בספר "סיפור על אהבה וחושך".

הספר של עוז אשר הרשים אותי ביותר בעוצמתו ובירידתו אל מעמקי נפש האדם הוא הספר (הפחות מוכר מבין ספריו) "עד מוות" (ספריית פועלים 1971). הנובלה מתארת את מסעי הצלב בחלקם הראשון, כאשר עוד היו הצלבנים על אדמת אירופה, במסעם לארץ הקודש, ובדרכם זרעו הרס ומוות בקהילות היהודים. תיאור הריגתם של היהודים הוא מן הקשים והבוטים ביותר בהם נתקלתי בספרות העברית, וכתוב בריאליזם אכזרי. לדעתי התזה של עוז היא שהגויים הורגים את היהודים בניסיון להרוג את היהודי שבתוכם.

עד מוות עמוס עוז-s

שלום עליכם (שלום רבינוביץ') בתרגומו הנפלא של יצחק דב ברקוביץ – 15 כרכים בהם שוכנים טוביה החולב, מוטיל בן פייסי החזן ומנחם מנדל. מה שקסם לי לא היה הווי כתריאליבקה, העיירה היהודית, השטעטל, אלא העברית המתנגנת של י.ד. ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם (נישא לבתו הבכורה של שלום עליכם, ארנסטינה). במעבר מיידיש לעברית, עשה ברקוביץ מעשה סופר ולא רק מתרגם. חוקר הספרות והמבקר דן מרון תרגם כמה מיצירותיו של שלום עליכם בשנים האחרונות. התרגום אולי מדויק יותר ונאמן למקור באופן מחקרי-מדעי, אך לטעמי הוא יבשושי ובעטיו נס לחו של המקור. התרגומים של ברקוביץ העשירו את השפה שלי וגרמו לי להתאהב בעברית שנשמעת היום ארכאית ומיושנת ואולי אפילו מתנשאת. הציונות מצאה לנכון, אולי בצעד בלתי נמנע, להיבנות באמצעות שלילת הגולה והכחדת היידיש. היום יש "חזרה בתשובה" והכאה על חטא בתחום הזה.

שלום עליכם

על מצבתו ציווה שלום עליכם לכתוב:

איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח, לבב המון העם ונשיו. פה נטמן סופר מבדח.

ועת העולם מילא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפיים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים!

עם עובד – ספריה לעם  –  בעת שבאירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה, קמו בישראל הוצאות הספרים המפלגתיות-אידיאולוגיות של תנועות הפועלים. ספריית פועלים (1939, הקיבוץ הארצי, מפ"ם), הקיבוץ המאוחד (1940, הקיבוץ המאוחד), עם עובד (1941, ההסתדרות, מפא"י). למרות היותן מוסד מפלגתי, לא השפיע הדבר על בחירת הספרים שהוציאו לאור, והן הביאו לפועל העברי את מבחר הספרות המקורית והעולמית המתורגמת (כמו דביר, מאגנס ומוסד ביאליק לפניהן). בזכותן של  ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד (שהתאחדו לגוף אחד) יצאו ויוצאים לאור ספרי שירה רבים בישראל. ספריה לעם היא מפעל ספרותי כביר – עד כה יצאו לאור למעלה מ-700 ספרים. מפעל המנויים התחיל באופן מסודר בשנת 1958. כמה סופרים בנו וייצבו קריירה מזהירה בזכות מפעל זה, למשל: מאיר שלו, עמוס עוז, חיים באר, יהושע קנז ודורית רביניאן. ככל חפץ ממוספר ומתוארך שהופך לסדרה, ספרי הספריה לעם מאתגרים אותי כאספן ספרים, וכמה מאות מהם שוכנים על מדפי הספרים שלי. היום הספרים האלה מקבלים את היחס המחפיר ביותר בחנויות לספרים משומשים. הם מרוכזים בקופסאות וקרטונים ומוצעים במחירים אפסיים כסחורה של מכירת חיסול. אך קשה מאוד היה להשיג את הספרים הראשונים בסדרה. הספר הראשון של מפעל המנויים, משנת 1958 הוא "זורבה היווני" מאת ניקוס קאזאנצאקיס.

עם עובד ראשונים_001-s

אני מוקיר תודה לעם עובד על שהביאו לפתחי את שפע הספרים הזה. מתוך מאות הספרים זוהרים כמה שאני אוהב במיוחד.

הרשימה המצומצמת שלי:

צייד בודד הוא הלב – קארסון מק קאלרס (1961), ברקיע החמישי – רחל איתן (1962)

אל תיגע בזמיר – הרפר לי (1964), העיר והכלבים – מריו ורגאס יוסה (1974)

מארש ראדצקי – יוזף רוט (1980), בחזרה אל קולד מאונטן – צ'ארלס פרייזר (1999)

התיקונים – ג'ונתן פראנזן (2003)

כל הספרים של ג'ומפה להירי ואיאן מקיואן בהוצאת עם עובד ספריה לעם.

מארש ראדצקי-s

הנבחרים:

"מגילת סן מיקלה" – הספר נכתב ע"י הרופא אכסל מונתה ב-1929 ויצא לאור בספריה לעם ב- 1974. מיליוני תיירים כבר ביקרו בביתו המופלא באי קאפרי, עם הספינקס המפורסם. ספר שהוא גם אישי וגם היסטורי, מוות ומחלות איומות לצד יופי וטוב-לב אנושי, בו קשה להאמין שהמציאות אינה אגדה.

מגילת סן-מיקלה-s

"השטן במוסקבה" מאת מיכאיל בולגאקוב יצא לאור בשנת 1969. כשקראתי אותו לראשונה הרשים אותי במיוחד התיאור מלא החיים של משפטו וצליבתו של ישו. המחבר ערך מחקר היסטורי מעמיק במקורות תיאולוגיים והיסטוריים והחייה את דמותו של פונטיוס פילאטוס באופן ריאליסטי מאוד. רק לאחר שנים, התברר שגרסה זו שתורגמה לעברית היא גרסה מצונזרת, ממנה נמחקו 23,000 מילים. בולגאקוב כתב ספר זה בין השנים 1928 – 1940 ועל רקע התנכלות הצנזורה אף שרף את אחת הטיוטות. בשנת 1989 התגלה הנוסח המלא המקורי במרתפי הק.ג.ב והספר בשמו המקורי "האמן ומרגריטה" פרץ לתודעה העולמית, תורגם ללשונות רבות והוכר כאבן-דרך בספרות המאה העשרים. הגרסה המלאה (615 עמודים) תורגמה לעברית מחדש (1999), הוערה ובוארה ע"י פטר קריקסונוב, שפענח עבור הקורא העברי את כל הרבדים של הספר. קיים אתר אינטרנט המוקדש לספר האמן ומרגריטה, אתר מעריצים מעמיק ורחב יריעה המשמש מקור מידע על כל היבטיו של הספר. בין דוברי הרוסית זהו ספר פולחן.

השטן במוסקבה-s

האמן ומרגריטה-s

"שר היער" (שוקן, 1982) נכתב ע"י הסופר הצרפתי מישל טורנייה בשנת 1967. שמו לקוח מן הבלדה של גתה.

שר היער-s

על מנת להבין את מורכבותו וייחודו של הספר, אציג את ההקדמה המופיעה בראשיתו של הספר.

שר היער הקדמה-s

ישנם ספרים שנראים לנו אהובים מבעד לדוק של נוסטלגיה. הם מזכירים לנו תקופה יפה בחיינו, מייצגים מקום אליו מתגעגעים ממרחק השנים, רק משום שאז ושם קראנו אותם. לעתים, ברבות השנים, כבר שכחנו את תוכן הספרים, והם הופכים לכעין חפץ בעל סמליות. כאלו הם עבורי ספרי הפרוזה של המשורר יהודה עמיחי, אותם קראתי בעת שהתגוררתי במעונות הסטודנטים שעל הר הצופים. תחילה קראתי את הספר "ברוח הנוראה הזו" (1961) ואחר כך את "לא מעכשיו לא מכאן" (1963). בשניהם הווי ירושלמי, אך זו היא ירושלים חילונית, ארוטית, פיוטית כמו שמשורר יודע לכתוב. כאשר אני מתבונן על הספרים האלה, אני חוזר אל החדר הקטן במעונות הסטודנטים על הר הצופים. ברדיו משמיעים את התקליט החדש של הפינק פלויד –  Wish You Were Here. בקמפוס הר הצופים עדיין לא החלה הבנייה המאסיבית והמבט מגיע עד ים המלח ללא הפרעה. מצד אחד ניבט הר הבית והכיפה המוזהבת ובצידו השני של ההר: כפר קטן – עיסאוויה. את השקט של יום שישי אחר-הצהריים הפרו רק דנדוני הפעמונים של העדר היורד לוואדי ג'וז. גם אנחנו היינו יורדים לשם, בדרכנו באישון לילה לקנות בייגל'ה חם בעיר העתיקה.

עמיחי-s

ולבסוף, לא נותר לנו אלא לחגוג את הופעת רשומה מס' 100 בהרמת כוסית. ולשם כך ניעזר בספר פרי עטי: (הוצאת רות סירקיס, 1985):

ואצרף בצניעות גם את הפרולוג של הספר, למען הרבות שמחה:

יין מכל דבר פרולוג-s

ועדיין לא דיברנו על עגנון, ברנר, בנימין תמוז, ג'ון אירווינג, ג'ון אפדייק, א.ל. דוקטורוב,  ז'ורז' סימנון, פיליפ רות, דוד פוגל

הגעתם עד הנה? אני מעריך זאת מאוד.

נסו גם אתם ליצור דיוקן עצמי שיהיה מורכב מרשימת הספרים החשובים לכם / אהובים עליכם.