77 ראיון אחרון עם ברכה

בשנת 1967 השתתפתי בחידון טבע בבית הספר העממי (יסודי) בארי בנתניה. הפרס בו זכיתי בחידון זה היה אוגדן של ציורי צמחים אותם ציירה ברכה לוי אביגד. האוגדן יצא לאור על ידי עיריית חיפה, ביוזמתו של אבא חושי, בשנת 1966.

avigad-galil-cover0001-txt

הנה כמה מן הציורים (במקור בצבעי מים) מתוך האוגדן:

avigad-galil-mishoya-savigad-galil-prega-savigad-galil-sahlav-savigad-galil-shanak-savigad-galil-helmonit-s

כעבור ארבעים ותשע שנים, ביולי 2016, הגעתי לביתה של הציירת, ברכה, בטבעון, כדי לראיין אותה, ביוזמתו של ד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, לו תרמה ברכה את כל ציורי הצמחים שלה. ביקשתי מברכה לחתום על האוגדן ששמור אצלי עשרות שנים והיא עשתה זאת בשמחה ובהתרגשות, אף כי בקושי רב, משום שאיבדה את מאור עיניה. הנה מה שכתבה:

signature_s

"בשמחה רבה הסכמתי להוסיף כמה מילים לאוגדן הזה – וזה 49 שנה מאז הופעתו הראשונה.          ברכה לוי אביגד"

כעבוד כחודשיים, ב-21 לספטמבר 2016 הובאה ברכה למנוחות ונטמנה בירושלים ליד בעלה מאיר. הראיון עמה אותו צילמתי והעליתי לרשת היה הראיון האחרון שהעניקה. הנה הלינק לסרטון:

*ראיון אחרון עם ציירת הצמחים ברכה אביגד *

******************

ברכה שייכת לחוג המצומצם של ציירי הצמחים בישראל, ועומדת בשורה אחת עם שמואל חרובי, אהרון הלוי, רות קופל. אך גישתה לציור הצמחים היתה הוליסטית ושונה ונעשתה בצניעות כמו כל הליכות חייה. על כך אפשר לצפות בראיון ובהמשך הדברים כאן.

בשנת 2001 כתבה ברכה ספר אוטוביוגרפי שהוקדש לנכדיה, לו קראה "סיפור על מרחקים קרובים" אצטט כמה קטעים שכתבה ברכה, כהשלמה לסרטון הראיון אשר ערכתי עמה, בו השמטתי דברים רבים ונוגעים ללב שסיפרה.

avigad-book-2-s

כריכה קדמית של הספר. ההרים הם דמויות של גבר ואשה.

כריכה אחורית של הספר. הדברים כה רלוונטיים לימים אלה.

כריכה אחורית של הספר, הדברים כה רלוונטיים לימינו.

לא אפרט אודות תולדות חייה של ברכה, בנושאים שאינם קשורים לציוריה, אך הנה כמה קווים כלליים:  ברכה נולדה בגרמניה בשנת 1920 בעיר דרמשטאט (Darmstadt) בעלת המוניטין המפוקפק כעיר הראשונה בגרמניה בה הוחרמו חנויות היהודים לאחר עליית היטלר לשלטון. את ההשראה לציורי הצמחים קיבלה בהיותה בת 13 מתערוכה של הציירת מרגרטה קרנץ בה ביקרה עם כיתתה: "עמדתי בתערוכה כאילו פגע בי ברק. כל הציורים היו בנושא פרחי בר. בו במקום החלטתי כי אני אצייר ספר על פרחי ארץ ישראל. […] בדרכי חזרה מהתערוכה הביתה עברתי ליד חנות ספרים. הפלא ופלא, בחלון הראווה היה מוצג ספר בשם "ספר הפרחים הקטן", שהוסיף חיזוק לשאיפתי לבחור בנושא זה." ברכה חשה שציור צמחים הוא צו הגורל עבורה. בעוד ההווייה הנאצית הולכת ומשתלטת על עיר הולדתה, עלתה ברכה לישראל בשנת 1935 בהיותה בת 15, במסגרת "עליית הנוער". קבוצת הנערים ה"ייקים" הובאה לתל-חי, שם רוכזו כחברת נוער עצמאית. הם עבדו בקיבוץ כפר גלעדי הסמוך, שם הכירה ברכה דמויות הרואיות כמייסדי "השומר" ומניה שוחט. הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל הוא הצלף, אותו מצאה צומח בין אבני הקיר בתל-חי. (ציור זה מופיע על כריכת ספרה "פרחי ירושלים"). בביקור שערכה הנרייטה סולד בתל-חי הוצגו לפניה הציורים של ברכה והיא התרשמה עמוקות והבטיחה לממן לברכה לימודים בבצלאל בירושלים. הצלם המפורסם טים נחום גידל ליווה את הביקור והנציח את הפגישה שהשפיעה על מהלך חייה של ברכה. (גידל פרסם ספר על הנרייטה סולד, הכולל את צילומיו וטקסטים שכתב אודותיה).

avigad-book-3-s

ברכה חלתה בקדחת ולאחר החלמה בגבעת ברנר הגיעה לירושלים והתקבלה ללימודים בבצלאל. שאר חברי הקבוצה של ברכה יצאו להקים את קיבוץ חולתא שעל גדות אגם החולה. ברכה קיבלה את המלגה הראשונה שהעניקה עליית הנוער. היא החלה ללמוד בבצלאל בשנת 1937, במחזור השני של המוסד, בין מוריה היו מרדכי ארדון ויוסף בודקו. שלוש פעמים בשבוע אכלה ארוחת צהריים בביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, שהתנדבו במצוות הנרייטה סולד לעזור לסטודנטית הצעירה.

ברכה ביומה הראשון בבצלאל, 1937

ברכה ביומה הראשון בבצלאל, 1937

ציור דיוקן עצמי שברכה ציירה בשנת 1941 בהדרכת הצייר יעקב שטיינהרדט (קטע מן הציור)

portrait-s

עם הגיעה לירושלים נשלחה ברכה לפגישה עם פרופ' אפרים הראובני, הבוטנאי מן האוניברסיטה העברית, אשר רצה להעסיקה בציור צמחים וחלקי צמחים. גישתה המיוחדת של ברכה לציורי צמחים הביאה לסירובה להצעה וכך איבדה אולי קריירה אקדמית בתחום התמחותה. כותבת ברכה: "ילדה כבת 12 פתחה לי את הדלת ואדון ורוד-פנים עם משקפיים קיבל את פני. הוא מיד הראה לי ציורי פרחים. לאחר מכן רצה לראות מה הבאתי איתי. הוצאתי את ציורי והוא קרא לאישתו, בנו ובתו, נוגה ואיילת השחר עמדו לצדו. מיד ניחשתי מה הם יציעו לי והחלטתי מראש לסרב. פרופ' הראובני אמר: האם תוכלי לצייר כמו הציור הזה, חלקים של הצמח, אבקנים וכו? עניתי: אני אוכל, אבל אני לא חושבת שזו דרכי. חששתי שאחנק בבוטניקה וגורלי יהיה כגורל הפרחים לפני. אני רוצה לצייר פרח חי כמו שאני אוהבת ורואה אותו, ולמסור את יפי הפרח דרך האמנות שלי."

בשנת 1941 נישאה ברכה למאיר (קורט) לוי, אותו הכירה עוד בעיר הולדתה. לימים נהיה מאיר מנהל המחלקה לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך "אבי החינוך המקצועי בישראל" (נפטר בירושלים, 1995).

ברכה מתארת את תהליך ציור הפרחים, אשר מזכיר תהליך רוחני מיסטי, או אפילו דתי: "נהגתי לקטוף רק פרח אחד או שניים. הבאתי אותם הביתה והתבוננתי בהם היטב. לאחר מכן כאשר ספגתי אותו אל תוכי, ציירתי את הפרח בתשומת לב. התמלאתי בהרגשת כבוד בפני הכח הבורא שיצר בחוכמתו את היופי הזה. נהגתי לשאת תפילה משלי שתהיה בי הצניעות הראויה וחוכמת הידיים לעשות את מלאכתי נאמנה." ציוריה של ברכה הם ריאליסטיים ומשקפים בדיוק רב את מראה הצמחים, אך מעבר לכך זהו מעשה אמנות המשלב בין הרוח והחומר. ועוד אמרה ברכה: "בניגוד לציירים אחרים, המבטאים בציוריהם את רגשותיהם האמנותיים, נאלצתי אני לרוקן את האגו שלי ושאפתי לבטא את הפרח ואישיותו בלבד."

בשנות החמישים מתגוררים ברכה ומאיר בחיפה ושם יוצאים לאור הפרסומים הראשונים עם ציורי הפרחים שלה. ציוריה של ברכה הפכו למוכרים לאחר שכמה מהם הוצגו בגן האם ב"תערוכת הפרח" המסורתית, השנתית, ולאחר מכן, בהמלצת שני מורים מבית הספר הריאלי –  זאב ברלינגר וצבי זילברשטיין, ובתמיכת ראש העיר אבא חושי, יצא לאור בשנת 1958 הספר "פרחי הכרמל" ובו ציורי 32 פרחים מאת ברכה והסברים בוטניים מאת שני המורים הנ"ל. את הפקת הספר ארגן מיכה ברלינגר, מנהל מחלקת החינוך בעיריית חיפה ואחיו של זאב.

בני אליאסון שלח את צילום כריכת הספר המקורי משנת 1958

%d7%a4%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-2

cricha-carmel-s

bracha-books-s

ברכה וכמה מספריה כפי שצילמתי ביולי 2016, חודשיים לפני פטירתה.

הספר השני היה "פרחי החוף והכרמל" שיצא לאור, אף הוא ע"י מחלקת החינוך של עיריית חיפה, בשנת 1960. שנה לפני צאת הספר לאור מת בנה הצעיר של ברכה, גדי, בטביעה בסחנה, בהיותו בן 12. ברכה ביטאה את אבלה בעזרת הפרחים שבחרה לצייר על כריכת הספר: "עדיין לא יכולתי להיפרד מאבלותי ובציור הכריכה היבעתי את יגוני. בזוכרי את גדי שלי ציירתי קבוצת פרחים: פעמונית שעירה בצבע סגול עמוק – צבע אבל, דמעות חוה, דם המכבים – פרח אלמוות – כסמל לכאבי הנצחי והוספתי וינקה צהובה הדומה לפרפר שמתרומם בקלילות כנשמה אל על." בעקבות מותו של גד שינתה ברכה את שם משפחתה מלוי לאביגד. בספרה מספרת ברכה בכאב כיצד חזה בנה גדי, ילד חכם ומוכשר ומיוחד מאוד, את מותו כמה ימים לפני האירוע. לאחר מותו מצאה ברכה בחדרו ציורים בהם הוא מתאר את מותו הצפוי.

הספר השלישי היה "חורש הכרמל" ואחריו  נוצר הספר "פרחי הגליל" ביוזמתו של עוזי פז. ספר זה היה קשור ליצירת הכרזה שהובילה את מסע ההסברה המוצלח לשמירת פרחי הבר והאיסור על קטיפתם, כרזה בה מופיעים ציורי הפרחים של ברכה:

avigad-book-5-s

בספרו "לשמרה ולעבדה – שמירת טבע בישראל" (הוצאת אריאל, ירושלים, 2008) מספר עוזי פז כיצד נולד הרעיון להעלות את מודעות הציבור לנושא שמירת פרחי הבר: "יום אחד הגעתי לתחנת הרכבת בחיפה, ואת עיני צדו שתי כרזות צבעוניות. בכל אחת מהן נראו שלושה פרחים צבעוניים, ובראשה נכתב: שמרו על פרחי הכרמל!" […] כשראיתי את הכרזות, כמעט צעקתי "אאורקה" כארכימדס בשעתו. כך נולד רעיון הכרזות הצבעוניות." להשלמת רשימת הפרחים המוגנים חסרו פרחי הגליל כגון אדמונית החורש, יקינטון וסחלבים ולפיכך הסכימה עיריית חיפה להוציא לאור קובץ נוסף "פרחי הגליל" (ראה בראש הרשומה). הפרוייקט נמשך שנה. ברכה שהתגוררה בירושלים באותה עת, הוסעה במועדים המתאימים לגליל, במיוחד להר מירון, וציירה את פרחי הגליל.

אחר כך נוצר הספר "פרחי הנגב" עם הטקסטים של יהושע זימרה ויואל דה-מלאך מקיבוץ רביבים, ובשנת 1969 החלה לעבוד על הספר "פרחי ירושלים" עם פרופ' אבינועם דנין. הסופר אנטון שמאס תרגם את הספר לערבית "פרחי אל-קודס" (1972). החומר לספר השביעי "פרחי השרון" צוייר ונכתב ע"י פרופ' אמוץ דפני, אך לעולם לא יצא לאור.

cricha-jerusalem-s

צמח הצלף – הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל.

מתוך ספרה האוטוביוגרפי של ברכה:

"על פיסגת ההר  –  90 שנה ויותר עברו מאז שהחילותי את הטיפוס על ההר הבלתי נראה שלי. עכשיו אני עומדתעל פסגתו וסוקרת את הדרך הארוכה שעברתי עד בואי לכאן. הפחידו אותי התהומות שפערו את פיהם כדי לבלוע אותי בדרך החתחתים שעברתי, רעדתי בכל גופי כאשר הגנבתי מבט לתוכם. ראיתי בעומקים גוויות אדם תלויות על גדרות תיל. אמהות מרימות את ילדיהן גבוה כדי להצילם מלהבות האש. קפצתי באומץ מעל נקיקים. היו גם בורות שחפרתי במו ידי, נפלתי לתוכם ובעמל רב יצאתי מהם. בעומדי עכשיו על ההר שלי אני מרגישה דחף חזק לתת לעצמי דין וחשבון ולחקור את זהותי. מאין שאבתי את כוחותי? איזה כח תמך בי? מה עזר לי להגשים את עצמי? # במקום הראשון אני מונה את האהבה שזכיתי לה מהורי בילדותי. # במקום השני זוהי הנאיביות הברוכה שאיפשרה לי ללכת שבי באופטימיות אחר האידאל הציוני, הכולל את גאולת העם עם גאולת האדם. # במקום השלישי למזלי, על שלום עם עצמי הגנה עלי העובדה שאין בי קנאה. לא נמשכתי אחר ההתמודדות עם יוצרים אחרים. בחרתי במבט פנימה אל תוכי לגלות ולהאיץ את כח היצירה שבי. לעיתים נפגשתי בו והתמוגגתי. ביצירה נפגשים עם "הניצוץ האלוהי" שטמון בכל אחד מאתנו במידות שונות. שאפתי לעשות "עבודה טובה" ככל שיכולתי.[…] הצורך להתבטא בציור ואהבת הארץ הביאו אותי לצייר את פרחי הבר באהבה מיוחדת, כי הם צמחו באדמה הזו שלנו."

avigad-2ac-txt

76 – האוצר של צ'יז'יק

במסענו בהיכל-התהילה של מייסדי המדע המתהווה בארץ ישראל, אנו עוצרים בתחנה נוספת.

ברשומה הקודמת סופר על הבוטנאי (נהוג היום לכתוב גם בוטניקאי) אלכסנדר איג, שעל אף העדר השכלה אקדמית רשמית היה ממניחי היסוד לבוטניקה המודרנית בישראל ופיתח אסכולה המוכרת בכל העולם המדעי כ"אסכולת ירושלים". גיבורה של רשומה זו הוא אגרונום ובוטנאי נוסף, (ללא תואר רשמי), אשר פעל במקביל באותן שנים, אך לא היה חלק מן הממסד, האקדמי או אחר, ופעל כיזם פרטי, כאיש אשכולות רחב יריעה, ללא מימון וללא עזרה, ואולי כבר נשתכח מן התודעה הקולקטיבית – ברוך צ'יז'יק.

ברוך נולד באוקראינה, כבכור מבין עשרה אחים ואחיות, בשנת 1884. בשנת 1905 עלה לארץ והיה פועל חקלאי בפרדסיו של משה סמילנסקי ברחובות. בשנת 1907 עלה לגליל והפך לאיכר, אחד מבין שמונה איכרים/אריסים שייסדו את המושבה כנרת. משם עבר למושבה מלחמיה (כיום מנחמיה) מן המושבות שהוקמו על האדמות שרכש חיים קלווריסקי- מרגליות, לשם הצטרפה כל המשפחה שעלתה מאוקראינה. עם התגייסו לצבא התורכי בעת מלחמת העולם הראשונה, מונה על ידי ג'מאל פאשה (בהמלצת נחום וילבושביץ, מייסד מפעל "שמן") לגנן הראשי של דמשק ונטע עצים וגנים ברחובותיה. איכרים אחרים מן המושבה גויסו ל"עבודת הסוחרה" – בעזרת עגלותיהם עזרו בהובלת אספקה לצבא התורכי, בדיוק כמו "רכב מגוייס" כיום. בתום המלחמה, כאשר חזר ארצה, נטש את המושבה והצטרף בהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר למחלקת החקלאות וההתיישבות של ועד הצירים לארץ ישראל ועזר לאטינגר בהקמת מוזיאון הטבע והחקלאות הראשון בישראל. על אטינגר והמוזיאון אפשר לקרוא ברשומה קודמת בנושנות, כאן.

ברוך צ'יז'יק היה מומחה לשתלנות ועסק כל ימיו באינטרודוקציה של גידולים שונים לשם שילובם בחקלאות הישראלית, למשל הבאת עצי אלת הבטנה (פיסטוק) מסוריה, עירק ואירן והקמת מטע בהרי גוש עציון. במקביל החל בכתיבה מקצועית-מדעית. הוא היה מעורכיו של כתב העת החקלאי "השדה" (נוסד בשנת 1920, גם לי היה הכבוד לפרסם בו מאמרים חקלאיים).

hasade-chizik-s

פרסומו העצמאי הראשון היה הספר "אגדות צמחיאל" (1930), אוסף אגדות מקוריות שחיבר על צמחי ארץ ישראל.  בשנת 1937 פרסם את המונוגרפיה "צמחי הדלועיים" ושנה לאחר מכן, בשנת 1938 החל במפעל חייו האדיר – "אוצר הצמחים". בשנים הראשונות יצאו לאור חוברות, כל חוברת בת 16 עמודים, בהן נמסר מידע מקיף על הצמחים, שהופיעו על פי סדר הא-ב של שמותיהם.

hovrot_1423-s

כריכת חוברת ה' ועליה ההערה על פרס ביאליק:

ozar-9-s

בשנים 1938 – 1948 יצאו לאור 34 חוברות, ולאחר מכן החל צ'יז'יק לרכז את החומר לקראת הופעת הכרך הגדול, אשר יצא לאור רק בשנת 1956. ברוך לא זכה לראות את האנציקלופדיה, הוא נפטר בשנת 1955 ורעייתו, שרה לבית אטקס, היא זו שהשלימה את הדפסת הספר עב הכרס – 932 עמודים, 1114 ציורים.

book_1421-s

עמוד השער של האנציקלופדיה "אוצר הצמחים". ניתן לראות את חותמת ספריית מפעל "שמן":

ozar-5-s

בספר שברשותי מצאתי דף פרסומת משנת הוצאתו של הספר, עם הפנייה מאת אשתו שרה, אשר השלימה את הפקת והדפסת האנציקלופדיה. בציטוט מתוך הקדמת הספר אפשר להתרשם מהיקף החומרים אשר שמשו את צ'יז'יק כמקורות מידע לכתיבת הספר ועל סיוריו בארצות השכנות לשם מחקר השוואתי:

ozar-1-s

ozar-2-s

ozar-3-s

ozar-4-s

כתיבתו של ברוך צ'יז'יק היתה שילוב בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח. במידע שמסר בכתביו על הצמחים הוא הקדיש משקל שווה לתיאורים אנטומיים, נוסחאות ותהליכים ביוכימיים ופיסיולוגיים, אזכורים מן המקורות היהודיים ומתוך ממצאים ארכיאולוגיים, אגדות שהוא חיבר ותיאור שימושים חקלאיים ותעשייתיים קדומים ומודרניים של הצמחים ברחבי העולם. הכל היה מלווה בציורים, איורים וצילומים. הכתיבה האנציקלופדית התרחבה והתפרשה לתחומים רבים. למשל – אם תיאר צמחי מים, כתב באריכות גם על כל שאר היצורים החיים בסביבה המימית – רכיכות, דגים, דו-חיים ויונקים. לפרק על צמח גפן היין צירף כמאה עמודים בהם סקר את ייצור היין לכל פרטיו, היסטוריה, מיקרוביולוגיה וביוכימיה. אופן כתיבה זה, הנפרש על יריעה רחבה, גרם לכך שלאחר כמעט 20 שנות עבודה על "אוצר הצמחים" הגיע המחבר לאות… א' (הערך האחרון בספר עב הכרס הוא "אגס"). צ'יז'יק חידש מונחים עבריים רבים בתחום הבוטניקה ותחומי מדע אחרים, והעניק שמות עבריים לצמחים רבים שעדיין חסרו שמות בעברית, תוך הסתמכות על המקורות העבריים ותרגום מילולי של השמות המדעיים הלטיניים. על אף שחידושיו ותחדישי הלשון שלו התקבלו בהתלהבות על ידי הקוראים, הם לא אומצו על ידי הקהילייה המדעית. צ'יז'יק הציע זיהויים לצמחים המוזכרים בתנך, במשנה ובתלמוד שזהותם נתונה לוויכוח בין החוקרים עד ימינו. כדוגמה לכך יכול לשמש הסעיף המוקדש לשושן הצחור, ובעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של עוזי פז במגזין כלנית (לינק למעלה). כבר בעמוד השער של האנציקלופדיה, מלווה את הציטוט משיר השירים "כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים" בציור של צמחי איריס ושושן צחור. את השושן הוא מכנה "שושנת המלך", מתאר פרט שמצא בפקיעין (מקום בו לראשונה נמצא שושן צחור על ידי נח נפתולסקי וזוהה והוגדר כשושן צחור על ידי אוטו וארבורג) ומצרף אגדה על ימי החשמונאים ומטבעות מתקופתם. (מקובל לראות בציור ע"ג המטבע רימונים ולא כדעתו של ברוך פרחי שושן).

ozar-6-s

ozar-8-s

באגדה מוזכרים שני צמחים שצ'יז'יק העניק להם שם עברי: מחמדה – זהו החבלבל הרפואי, נרד רפואי – זוהי הוולריאנה הרפואית. מרבית השמות שהציע לא התקבלו.

ozar-7-s

על הציור חתומה נעמי צ'יז'יק איילון, בתו, אשר החלה לצייר את הצמחים בכישרון רב בשלבי העבודה המאוחרים. (נעמי הפיקה מחדש את הספר אגדות צמחיאל לאחר שיצרה עבודות ריקמה על פי האגדות, כפי שניתן לראות כאן). ציירים אחרים שתרמו מכישרונם למפעל האנציקלופדי היו אהרון הלוי, ששירת עם ברוך בדמשק וכבר אז רקמו יחדיו את חלום אוצר הצמחים (מידע נוסף על אהרון הלוי באתר מכון וולקני), עליזה ברגמן-רובינגר וכמה בוגרי בצלאל נוספים.

צ'יז'יק הוציא לאור בעצמו את ספריו ואת כל חוברות "אוצר הצמחים" וכך גם שרה אשתו שהשלימה את הוצאת האנציקלופדיה הגדולה שנה לאחר מותו, ללא כל תמיכה כספית מגורם ממסדי. זאת על אף שקיבל את פרס ביאליק ופרס ההסתדרות על שם יוסף אהרונוביץ כהכרה במפעלו התרבותי-חינוכי; ועל אך שבחים רבים שחלקו לו אנשי המקצוע המובילים. אני מניח שתקופת איכרותו הרחיקה אותו מן הממסד הסוציאליסטי ומן ההגמוניה השולטת וגם העובדה שלא היה שייך לחוגי האקדמיה. הוא פנה במכתבים רבים לגופים ואישים שונים בבקשות תמיכה, אך פניו הושבו ריקם. לדוגמה: מכתבו לדוד בן גוריון לאחר צאת החוברות ראשונות בשנת 1938 (למכתב צורפה אחת החוברות):

chizik-to-ben-gurion-2-s

"לכבוד החבר בן-גוריון

ידוע לך בטח מספר השנים שחי אני בארץ. מן השנה הראשנה לבואי ארצה עד עתה עוסק אני בחקירת הצומח. לפרסם את ידיעותי החילותי עם הופעת "השדה", שהייתי גם בין עורכיו בשנים הראשונות להופעתו.

במשך שנים רצופות הדפסתי את המונוגרפיות שלי, בצירוף כל מיני צילומים וציורים אוריגינלים. גם הציורים, הצלומים והקלישאות כלם נעשו על חשבוני הפרטי. רק בזמן האחרון משלם "השדה" עבור הקלישאות, הצילומים  והציורים נעשים גם כיום על חשבוני.

רב הוא החומר הספרותי המצפה והמפוזר פה ושם והנה יש לי הרצון הכביר לכנס את כל אותו החומר המודפס ולהוסיף עליו כל מה שלא נדפס עדין, בצורת אנציקלופדיה לצמחים. זהו מפעל עז מצדי, אולם מרגיש אני שיש בכחי לעשות את הדבר הזה.

צרה אחת בצד – האפשרויות הכספיות. החלטתי א"כ להוציא לאור את אוצר הצמחים שלי חוברות, חוברות, מה שיקל על ההוצאה וגם על בני הישוב לרכוש להם את הספר בפרוטות, פרוטות.

רציתי להתראות אתך עוד לפני הופעת החוברת ולא עלה בידי והנה עתה, לאחר שיכול אני להראות דוגמה חיה וקימת, הנני פונה אליך כאל אדם המבין את ערכו של מפעל זה ואשר יש בידו גם לעזור. הנני מבקש שתשתדל לסדר תמיכה כספית מאיזה מוסד שהוא, יהיה זה מוסד ביאליק או מוסד אחר אשר ירצה לתת את הסיוע לאדם העמל ועובד זה למעלה משלושים שנה בחקירת הצומח בארץ.

רוצה אני לקוות שתעמוד לי איזו שהיא זכות, שתקרא את במכתב בעיון ותמלא את בקשתי.

בברכת חברים

ברוך צ'יז'יק"

ברוך ורעייתו שרה התגוררו בהרצליה וביתם עם הגן הבוטני המקיף אותו משמש כיום כמוזיאון "בית ראשונים".

אחותו של ברוך, שרה צ'יז'יק, נהרגה בתל-חי בשנת 1920, לצדו של יוסף טרומפלדור והונצחה באנדרטת "האריה השואג" ובשמה של העיר "קריית שמונה".

אחיו של ברוך, אפרים צ'יז'יק, היה חבר בארגון ההגנה ונשלח לעזור בהגנה על חוות חולדה, אשר הותקפה על ידי מאות ערבים בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט) ושם מצא את מותו.

הערות העורך

הסופר ס. יזהר  כתב בשנת 1946 את הסיפור "החורשה בגבעה" המנציח את מאורעות אותו לילה בחולדה, בו הותקפו קומץ בני המשק על ידי המון רב, שלווה בנשים שבאו לאסוף את השלל. החורשה – על שום מה שנקרא היום "יער חולדה" והיה היער הראשון שנטע בארץ ישראל ע"י הקק"ל בשם "יער הרצל" בשנת 1907, שלוש שנים לאחר מותו של הרצל (היער השני נטע בבן-שמן). הנטיעה, שהיתה של 95,000 עצי זית, נכשלה כליל, ומאוחר יותר הוחלפו הזיתים בעצי סרק כגון אקליפטוס ואורן. בתוך החורשה הוקם "בית הרצל" בית אבן יפהפה בתכנונו של יוסף ברסקי (שוחזר ושופץ במלאת 50 למדינת ישראל). בתמונה – בית הרצל כיום:

herzl-house_1369-s

לאחר שהגורן, הרפת והלול נשרפו בידי הפורעים, מצאו בני המשק מקלט בבית הרצל, אך אפרים צ'יז'יק נורה ונהרג בהיותו בחוץ, חשוף לכדורי התוקפים. הבריטים פזרו את התוקפים אך לא נתנו רשות לפנות את גופתו של אפרים, אשר נקבר במקום על ידי אחותו רק לאחר שבוע. הפסלת בתיה לישנסקי הקימה במקום את "אנדרטת העבודה וההגנה" בה נראות דמויותיהם של אפרים ושרה צ'יז'יק (שנהרגה בתל-חי) ובנימין מונטר איש חולדה, שנהרג אף הוא בתל-חי. האנדרטה נחנכה בשנת 1937.

andarta_1357-s

סיפורו של יזהר "החורשה בגבעה" יצא לאור לראשונה בשנת 1947 (ספרית פועלים) כקובץ בו נכללו גם סיפורו הראשון משנת 1938: "אפרים חוזר לאספסת" ושני סיפורים נפלאים: "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות".

hursha-1-s

העמוד בספר בו מתואר מותו של אפרים, המכונה "אברשקה" בספר:

hursha-4-s

מהדורה נוספת של הסיפור יצאה לאור בשנת 1979 (הקיבוץ המאוחד).

hursha-6-s

בספר המוקדם חתומה על הציורים נעמי וולמן, שם נעוריה בטרם הפכה לנעמי סמילנסקי, רעייתו של יזהר. הנה אחד מציוריה בו מתוארים הרגעים לאחר מותו של אפרים:

hursha-3-s

יזהר הוסיף הקדמה קצרה לספר, בה, באופן נפתל, אפשר לחוש את הקונפליקט שחש, בין הכתיבה הריאליסטית והביוגרפית שאפיינה אותו בכל יצירתו, יצירה הצמודה לזמן ומקום ומבוססת על דברים שראה וחווה, לבין התיאוריה בה דגל, ולפיה לסיפור יש חיים עצמאיים, ומרגע שנכתב כבר אינו מייצג את המציאות, אפילו אם נכתב אודותיה.

hursha-7-s

מכתבו של ברוך צ'יז'יק לבן-גוריון מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודה לענת). העותק של האנציקלופדיה "אוצר הצמחים" הושאל לי לצורך הכנת הרשומה על ידי עתי יפה מקיבוץ נתיב הל"ה. עתי מספר שהספר ניתן לו על ידי אראלה הורביץ, המאיירת המיתולוגית, אשת הפלמ"ח, ממייסדי נתיב הל"ה.

ובאו על התודה והברכה.

75 איג ופקטורובסקי

בימים אלה השלמתי את עריכתו של סרט דוקומנטרי אודות הגן הבוטני שעל פסגת הר הצופים. הסרט מנסה לגלות את סוד קסמו של הגן ומתאר את המרקם האנושי המיוחד הקיים בו (הסרט יוקרן ביום העיון השנתי של הגן הבוטני בקמפוס הר הצופים, בתאריך 23 למרס 2017). גן זה, שבו מוצגים צמחי הבר של ארץ ישראל, הוקם בשנת 1931 על ידי אלכסנדר איג (מקובל לציין גם את פרופסור אוטו וארבורג  , בוטנאי ונשיא ההסתדרות הציונית, בהקשר זה), והיה הגן הבוטני הראשון בארץ ישראל לצמחי ארץ ישראל (קדם לו הגן במקווה ישראל שאחת ממטרותיו העיקריות היתה אינטרודוקציה של מיני צמחים מחו"ל).

בעת הכנת הסרט התוודעתי לאלכסנדר איג (Eig), ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל ול"ידיד עלומיו ואהוב נפשו, חברו לעבודת הטבע" אליעזר פקטורובסקי. את סיפורם ההרואי והטרגי של שני ענקי הבוטניקה האלו, ידועי החולי והמחסור, אשר מתו בדמי ימיהם, מתאר סופר-הילדים הנודע ("אנשי בראשית", "בני היורה" ועוד 20 ספרים) המחנך ומורה-הטבע, חתן פרס ישראל (1957) אליעזר שמאלי, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972). בשולי הרשומה, בסעיף "הערות העורך" אשלים כמה דברים על תרומתם המדעית של השניים, וביחוד איג. נזכיר גם את האשה אשר הפכה את השניים לקרובי משפחה.

smoly-1

smoli-2

smoly-3 smoly-4

smoly-5

smoly-6

בעת שרותו בגדוד העברי לקה פקטורובסקי במחלת השחפת אשר הביאה למותו בגיל 29 בשנת 1926. המשוררת רחל כתבה לזכרו (ולזכר חברה בנימין קווינט, ממייסדי תאטרון הבימה, אשר נפטר אף הוא באותה שנה משחפת) את השיר "כאלה באביב ימותו". שיר זה משמש מאז להספדם של מי שנפטרו באביב ימיהם בטרם עת.

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת,

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ

בְּרִבֹּאוֹת קוֹלוֹת:

כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע

גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק

וְהָאָדָם יִבְטַח בְּאֹשֶׁר

בְּהִיר נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק:

חִידַת חַיִּים תִּהְיֶה מוּבֶנֶת,

צוּקַת חַיִּים – קַלָּה.

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ –

בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?

את השיר אפשר לשמוע בסרטון יוטיוב כאן מפי דורית ראובני, דני כץ וחנן יובל, שאף הלחין את השיר.

אלכסנדר איג נפטר ממחלת הסרטן ביולי 1938 בהיותו בן 44 שנים. חודש אחר כך הופיע מקבץ של הספדים בעתון "דבר". בין הסופדים לאיג היה גם יהודה שרתוק מקיבוץ יגור, אשר הכיר את איג כספרן מטעם הסתדרות העובדים, העובר מיישוב ליישוב ובין גדודי העבודה ומחלק ספרים, ועל גבו מלבד הספרים הכבדים גם מכבש הצמחים. שרתוק מנצל הספד זה על מנת להעלות גם את זכרו של פקטורובסקי

shertok

"ועם הוליכנו את איג אך זה עתה אלי קבר, לא נוכל לבלי העלות בזכרוננו את ידיד עלומיו אהוב נפשו וחברו לעבודת הטבע אליעזר פקטורי אשר זה כבר נלקח מאתנו. זה האיש אשר עינים-תכלת היו לו ותום להן בטוהר עיני ילד ומוח לו חריף, מנתח ורב-שלוחות של תלמיד-חכם גדול. ואך כלי-גופו סדוק היה וישבר. הן לו ספדה רחל: "כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת". גולל קברו גנז לעולמים וכמעט סגר בעדינו את ראשית בכורי רוחו, אוצר של ידיעות בחקר טבע הארץ ועוברים לא-ראו-אור של יצירות מחקר מקוריות נחנקו ונספו בעצם פרכוסם. את כאבי על מותם ועל חורבן חייהם אצפון בלבבי ועמי אשאנו בכל אשר אלך."                                                  יגור. אב תרצ"ח.   יהודה שרתוק

יהודה שרתוק הוא אחיו של משה שרתוק, הלא הוא משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. יהודה שרתוק היה מורה למוסיקה (בין תלמידיו יורם טהר לב), מלחין ומנצח מקהלות. הוא הלחין את שירי רחל (ביניהם: אל ארצי, שי, רחל, ספיח) והמוכר והאהוב מבין לחניו הוא שירה של רחל ואולי (ואולי לא היו הדברים מעולם). כאן אפשר להאזין לביצועה של אסתר עופרים לשיר זה.

שנתיים לפני מותו של אליעזר פקטורובסקי נשא אלכסנדר איג לאשה את אחותו של פקטורובסקי, איטה שטיין-פקטורובסקי (כנתה עצמה איטה פקטורית) וכך הפך חברו הטוב לגיסו. לאיטה היו אלו נישואיה השניים והיה לה כבר בן בשם דניאל. איטה היתה ביולוגית ומורה לטבע. היא חיברה ספר ילדים מקסים בו היא מלמדת את ילדי ישראל באופן דידקטי ומדעי על צפונותיה של שלולית החורף, על בעלי החיים הזעירים והאצות שבה. הספר כתוב כיומנו של תלמיד בבית ספר בירושלים ובאמצעותו אפשר לחוות את הווי החיים בירושלים בכלל ושל הילדים בבית הספר בפרט, בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.factorit-book-1

factorit-book-2

איטה מקדישה את הספר, אשר יצא לאור בשנת 1945, לבעלה איג ולאחיה אליעזר פקטורובסקי: "אשר נשמתם צרורה בצרור חיי".

factorit-book-3

factorit-book

factorit-book-4

הערות העורך

כאמור, היה איג ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל. הוא סייר בכל פינות הארץ ובארצות השכנות, אסף והגדיר צמחים והקים, החל משנת 1920, את העשבייה הקיימת עד היום באוניברסיטה העברית בירושלים. מלבד תרומתו בתחום הסיסטמטיקה והכרת צמחי הארץ והמזרח התיכון בכלל, היה איג חלוץ בשני תחומים חדשניים בזמנו – פיטוגיאוגרפיה – תפוצתם הגיאוגרפית העולמית של הצמחים ומהיכן הגיעו לבתי הגידול שלהם בישראל; ופיטוסוציולוגיה – חברות הצמחים.

בשנת 1925 מפרסמים איג ופקטורובסקי את "לוחות להגדרת המשפחות של צמחי א"י" שהיה מגדיר הצמחים העברי הראשון. הנה הפרסומת שהופיעה בעתון "הפועל הצעיר"

magdir

בשנת 1927 מפרסם איג את ספרו המקיף "על הצומח של ארץ ישראל" ובשנת 1931 יוצא לאור המגדיר המלא של צמחי ישראל, על סוגיהם ומיניהם (לא רק משפחות הצמחים כקודמו) אותו חיבר עם תלמידיו המצטיינים וממשיכי דרכו מכאל זהרי ונעמי פיינברון.לתחום הפיטוסוציולוגיה הוא מתוודע בביקורו במונפליה, צרפת, בפגשו את ממציא ענף בוטני זה, Braun Blanquet, פגישה המטביעה את חותמה על מחקריו מכאן ואילך. על מנת לחקור את חברות הצמחים במקום בו הן שולטות במרחבים עצומים, הוא יוצא החל משנת 1931 לסיורים מקיפים לסוריה, תורכיה ועיראק. האיש החולה והחלוש מטפס בקור ובשלג על הרי הטאורוס, אמנוס והלבנון ויערות כורדיסטאן ומביא לקהילת הבוטנאים מידע פורץ דרך על העצים וחברות הצמחים שם. במקביל הוא ממשיך לפתח את הגן הבוטני שעל הר הצופים, בו גדלים הצמחים על פי מתכונת בתי הגידול וחברות הצמחים שבטבע. את חזונו לגבי אופיו של הגן הגדיר כך: "התבוננות אקולוגית – או היחס בין אורגניזמים לבין סביבתם – מהווה את החלק העיקרי של תכנית הגן שנחנך רשמית ב- 1 למאי.". גישה אקולוגית זו היתה חדשנית מאוד והקדימה את זמנה בעשרות שנים. איג תרם רבות גם לבוטניקה שימושית תוך שהוא מקדם את הידע הבוטני העצום שרכש במהלך 18 שנות מחקריו לטובת החקלאות והייעור בארץ ישראל המתחדשת.

alexander_hig-kever

קברו של אלכסנדר איג בהר הזיתים

74. פרחים בקנה ובנות בצריח (?)

הוויכוחים הניטשים כעת בסוגיית שילוב חיילות בחיל השריון כלוחמות בטנקים כוללים טיעונים דתיים, בטחוניים-מבצעיים ופמיניסטיים, ומתקיימים בצל פרשיות בוכריס וחטיבת גבעתי. ובמקביל – מתגייסים רבים במחזור הגיוס האחרון סירבו להיות מוצבים בחיל השריון ונשלחו לכלא. הנה כמה הקשרים לנושא זה, כהרגלנו – מתוך טקסטים נושנים.

נתחיל בשירו של חנוך לוין "בלדה מחושלת על חייל וחיילת", אשר נכתב בשנת 1966 ופורסם גם באסופה "מה אכפת לציפור – סאטירות, מערכונים, פזמונים" בהוצאת ספרי סימן קריאה הקיבוץ המאוחד מועדון הספר העברי. כדרכו, כותב לוין בציניות מרירה ומלנכולית על יחסי אנוש שתוחלתם נכזבת.

shirion-levinshirion-levin-i

יחסים נרקמים בין גברים ונשים, כלומר: בין קציני שריון ופקידות, גם בספרו של יריב בן-אהרן "הקרב" (עם עובד, 1966), המתאר הווי של פלוגת מילואים בשריון בעת מלחמת קדש. הדברים נכתבו בעידן שתקינות פוליטית עדיין לא חדרה אל השיח החברתי והספרותי, אך כמדומני שגם בימינו אלה היא עדיין לא שולטת לחלוטין בשיח המילואימניקי (למרות שאת המלה "נפקה", כלומר זונה, החליפו מילים אחרות). הדיבור כאן הוא אודות מ"פ הפלוגה, עמוס. כמובן שהחיילת היא האשמה במצב העניינים המתואר להלן, שהרי היא "נותנת" אפילו לחוגרים, לא רק לקצינים:

shirion-yariv-1

shirion-yariv-2

בשנת 1975, יצא לאור ספר הילדים "אבא שלי שריונאי", אף הוא בהוצאת עם עובד, ספרית שפן הסופר, בו מתארת הילדה רנה את קורותיו של אביה במלחמת יום הכיפורים.

shirion-father-book-1

shirion-father-book-2_001

shirion-father-book-3

ילדים יקרים. הביטו נא בתמונה בה נראה אבא, לבוש במדי ב' מרופטים ומרושלים, נפרד בפתח הבית מבנותיו, ויוצא לשירות מילואים בשריון. כעת קראו את הטקסט והחליפו את המלה "אבא" במלה "אמא" בכל מקום בו היא מופיעה. ילדים יקרים – האם בעתיד יופיע ספר זה במהדורה מעודכנת בשם "יש לי אמא שריונאית"? שימו לב ביחוד למשפט "איך אמא יכולה להיות גם אבא?" אשר הצחיק את הילדים של שנת 1975.

ולסיום –  בשנת 1969 חולקה למתגייסים לחיל השריון החוברת "אגרוף הברזל", הסוקרת את ההיסטוריה המפוארת של חיל השריון בכל המערכות, כולל מלחמת ששת הימים.

shirion-egrof-1

בראש החוברת מופיע דברו של מפקד גייסות השריון האלוף אברהם אדן, כאשר הפנייה היא אל ה"שריונאי" בלשון זכר כמובן.

shirion-egrof-3

אנצל את ההזדמנות ואצטט מן החוברת מידע אודות פרשייה אחת מעלילות השריון,  שכונתה "מבצע יונה":

shirion-egrof-4

shirion-egrof-5

הטנקים והזחלמ"ם שועטים זה לצד זה

הערות העורך

א. את מבצע יונה ביצעה חטיבה 7 בפיקודו של אורי בן ארי (שהיה לימים מפקד גייסות השריון, וסגנו של גורודיש) * ובו הגיעו לישראל טנקי סופר-שרמן ו- AMX-13 . במבצעים שנעשו לאחר מכן (מבצע אביבה ומבצע שחרית) הגיעו לארץ מצרפת, באופן חשאי, מטוסי המיסטר-4 והדקוטה. כל זאת במסגרת ההכנות למבצע קדש. בן גוריון הזמין את המשורר נתן אלתרמן להיות נוכח בנמל קישון בעת פריקת הטנקים והתחמושת במבצע יונה. לאחר מכן הקריא בן גוריון את השיר אותו כתב אלתרמן בהשראת מה שראו עיניו, אך רק בצורה מרומזת:

עוד יסופר לחרדה ולפלא איך ניצבו תולדות העם בין ים אילת וים תיכון
על כברת ארץ ראשונה ואחרונה כמו על צוק ישראלי בים ערב,
וקהל אויבים אשר אך תמול הוכה ושב למאורתו עלי גחון
שופע מחדש כלי-אש בל ידעם, נכון לזנוק בכל משטמותיו ומכונותיו.
[]
אולי זה לילה שהיה, או לילה שיהיה, זה לילה שכיום אין תאר לו ושם.
אך בבוא עת – יקום גלוי. נקוב בתאריך, והוא אולי הסף
אשר מעבר לו – המרחבים והשלום, ליל חול פשוט אשר עודו אלם
אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הכרעה הכף.
אולי זה לילה שהיה או ליל חלום, בחלומו-ברזל, ברזל חדש.
נושא קנים מאורכים, רועם על שרשרות פלדים,
מגיע מרחוק, עולה על חוף, ובעוד כולו דמיון, כבר הוא כולו ממש,
ועם נגיעתו הראשונה באדמה הוא נהפך לכח יהודי.
Cquote3.svg
  • נכדו של תא"ל אורי בן ארי, עדו בן ארי, נהרג בהתהפכות טנק ברמת הגולן בחודש שעבר. אביו של עדו, נמרוד, היה מג"ד בחטיבה 7.

ב. יריב בן-אהרן הוא בנו של יצחק בן-אהרן, שהיה יו"ר ההסתדרות. יריב השתתף כחייל בשריון במבצע קדש וכתב בעקבות זאת את הספר "הקרב" שצוטט לעיל. לאחר מלחמת ששת הימים היה בין המשתתפים ב"שיח לוחמים". יריב נפטר לאחרונה, בתאריך 15 לאוקטובר 2016 בקבוץ ראש הנקרה.

ג. והערה אחרונה: יריב מכנה בספרו את לוחמי השריון בשם "טנקאים" בחוברת אגרוף הברזל ובספר הילדים שלעיל, הם נקראים "שריונאים". גילוי נאות – גם אני הייתי בשריון, בחטיבה 7 ואנחנו קראנו לחבר'ה מהטנקים פשוט "טנקיסטים".

73. הטכניון העברי בחיפה

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית בימים אלה, ברצוני לכוון את אלומת הזיכרון לנסיבות הקמתו של מוסד מכובד, מן המוערכים בסוגו בעולם כולו. בתחילה נקרא מכון יהודי לחינוך טכני, אחר כך טכניקום ולבסוף הטכניון העברי בחיפה, או בקיצור – הטכניון. בהקמתו הוחל בשנת 1912, אך בגלל מלחמת העולם הראשונה החל לפעול רק בשנת תרפ"ה (1925). באותה שנה בה נאם הלורד בלפור בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, נאם הלורד מלצ'ט (אז סיר אלפרד מונד) בטקס פתיחת הטכניון על הר הכרמל. אך בעוד שהאוניברסיטה העברית החלה את דרכה רק כמכון מחקר, הטכניון החל מראשיתו בהוראת סטודנטים והענקת תארי אינג'נר. המחלקה הראשונה והחשובה ביותר אשר פעלה בשנותיו הראשונות של הטכניון, כחלק מן "המכון לאינגגנרים" היתה "המחלקה למהנדסוּת בנאית".

בטרם נחזור לסערת הרוחות הגדולה אשר קמה סביב ההחלטה על הקמת הטכניון ואופי הלימודים שם, בשנת 1913, נציץ אל בין דפיה של חוברת צנועה, אשר פורסמה בשנת 1949 על ידי המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, שם נמצא כמה פרטים על ההיסטוריה של המוסד. פרק המבוא מתגאה בתרומתו של הטכניון לתחיית השפה העברית והעשרתה בטרמינולוגיה טכנית. איזכור זה לא בכדי נעשה והוא קשור לסערה עליה כבר רמזנו. ב-20 המחזורים שבין 1929 ל-1948 העניק הטכניון תואר מהנדס ל- 604 סטודנטים. (ראו להלן על השתתפותם של הסטודנטים במלחמת השחרור ונפילת 45 מהם במערכה, בנוסף ל-25 נוספים מבין תלמידי ובוגרי בתי הספר התיכוניים המסונפים לטכניון).

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

כמה תמונות המנציחות את האנשים והציוד במוסד המדעי בשנת 1949 :

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

Technion-8-s

בשנת 1948 הוקם בניין מעבדות חדש מכספי הקרן אשר הוקמה להנצחת זכרו של בריגדיר פ.ה. קיש, אשר נהרג בשנת 1943 בסך 200,000 דולר.

וכעת נחזור אחורה לשנת 1912, עת התקבלה ההחלטה על הקמת הטכניון, על ידי חברת "עזרה" בישיבה חגיגית שהתקיימה בברלין. ההחלטה כוללת גם את ההנחייה ששפת ההוראה של הלימודים המדעיים תהיה גרמנית. החלטה זו הביאה להתפטרותם של אחד העם, שמריהו הלוי וצ'לנוב   מן הוועד המנהל (ראה מכתבם לעיל), ולגל של מכתבי מחאה מן הארץ ומחו"ל אשר יצאו להגן על השפה העברית אשר עדיין לא עמדה על רגליה בבטחה. אני מצרף להלן כמה דוגמאות מרתקות בהן אפשר לקרוא גם על יחס היישוב לחברת עזרה ומוסדות החינוך שהקימה.

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

הערות העורך

על אף התנאותה של הנהלת הטכניון בפרסום משנת 1949 על תרומתה לשפה העברית, עדיין ניכרת דלותה של העברית בתחום הטכנולוגי. ויעידו האינג'נרים הלומדים במחלקת המהנדסות הבנאית.

ענת בנין, מנהלת מדור הצילומים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים וקוראת נאמנה של בלוג זה, שלחה מכתב מארכיון מוצקין, שקבל את המכתב מאחד העם. פנייה נרגשת של תלמידי בית המדרש למורים ובית הספר למסחר בירושלים וגימנסיה הרצליה ביפו, אל אחד העם, חבר הוועד המנהל של הטכניון, ובו הם מביעים את מחאתם על כך שהשפה העברית לא תהיה שפת הלימוד בטכניון. בין החתומים: משה שרתוק (שרת), גב הוז, אליהו גולומב – נערי הגימנסיה בשנת תשע"ג. שימו לב ללהט ולסגנון. תודה לענת.

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

72. דם ירושלים

כך זה התחיל.

מאורעות תר"פ (1920) בירושלים נחשבים לביטוי האלים הראשון של הסכסוך היהודי-פלסטיני. היה זה באפריל, בחג הפסח, חודש בלבד לאחר ארוע תל-חי בגליל העליון. המון ערבי שחזר מחגיגות נבי-מוסא הוסת על ידי מנהיגים ערבים והחל לבזוז, להרוג ולאנוס. הצבא הבריטי עמד מנגד, לא רק שלא הגן על היהודים, אלא גם אסר את חיילי הגדוד העברי אשר היו בחופשת הפסח, בטרם הספיקו לצאת להגנת תושביה היהודים של העיר העתיקה. נאסרו 43 חיילים יהודים, בראשם זאב ז'בוטינסקי, אשר נשפט ל-15 שנות עבודת פרך ונכלא עם שאר חבריו בעכו (הם שוחררו כאשר הגיע לארץ הנציב העליון הראשון הרברט סמואל). בפרעות נפצעו 211 יהודים ונהרגו ששה. בכתבי העת של אותם ימים דיווחים רבים ומפורטים על השתלשלות האירועים ועל מעשי הרצח והאונס, וכיצד הצילו רופאי הדסה את ספרי התורה מן הישיבות המותקפות. וכך היה כתוב בעתונות הירושלמית אודות ההרוגים:

"ששה הם הפצועים אשר כבר מתו, ובהם קרבן כל מעמד וכל עדה בישראל: שמואל אברהם הרמתי, בעל השכלה גבוהה (אגרונום, א.ר.), מן העולים החדשים לארץ ישראל, עסקן ציוני במקום מושבו וחנוכו, מועיל לעבודת הארץ ולהתפתחותה בעבודתו המדעית הנסיונית בארץ גופה; יהודה ליב לזובסקי, רב מאמריקה, אשר תנועת חבת ציון הקודמת העלתהו מן הנכר לארץ ישראל, איש מלא תורה ודעת, מומחה בחקירת הארץ על פי שטה מיוחדת לו, אשר ידע לעמוד שלשה ימים על נפשו (נורה ע"י חיילים הודים מן הצבא הבריטי, א.ר.); ר' מיכל גרוס, יהודי ירא שמים, אדוק בדת, בן הדור הישן, מתפלל ותיק ליד הכותל המערבי; שמואל אליעזר נגר, כבן ששים וחמש, תושב ירושלים זה חמשים שנה, בעל בית כנסת; מאיר גנו, צעיר ספרדי, אשר דם אבות גדולים נזל בעורקיו וידע להתאבק עם הורגיו; וילד תמים ויתום מאב ואם, מבני עדת התימנים, יוסף בן שלום חמדי – ששה הם קורבנות הפסח אשר הוקרבו השנה על מזבח השנאה העורת וההסתה השפלה, אשר אחזו בהן בני בליעל משכנינו הערבים. הנפרדים לעדותיהם, לדעותיהם ולהשקפותיהם בחייהם – שכבו יחד זה בצד זה במותם מות קדושים בעד כבוד עמם האחד, בעד שאיפת עמם האחת. […] ואולם דבר גדול יותר אירע אצלנו. ה"חברא קדישא" של הפרושים האשכנזים החליטה לא לשים פדות בין המחולקים בדעות, בין פרושים וחסידים, בין אשכנזים ובין ספרדים ותימנים, וקבעה קבר משותף על נחלתה לששת הקדושים, להיותם מונחים זה בצד זה. המות הנורא – קדש את הרגשות. והן מונחות שש הגויות בחצר, והרב קוק נצב עליהן וסופד : דם פסח, דם ברית, דם קדושים – דמים בדמים נוגעים בסערת ההספד. גם מתוך פיו של הרב המקובל הזה מבריק הרעיון: "בדמייך חיי!" בדמנו נגאל!

ועוד על הדם במאמר אשר פורסם בעתון הפועל הצעיר 26, כ"ד ניסן תר"פ, 1920 מיד לאחר המאורעות

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ובאותו עיתון פורסמה גם פנייה מאת ההנהגה היהודית – הועד הזמני ליהודי א"י – אל העם הערבי:

Jerusalem-1920-1-s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

דבר העורך

ז'בוטינסקי ועוד 19 חיילים מן הגדוד העברי נאסרו על-ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש צבאי (הנשק האישי שברשותם) ללא רשות. בעת היותם בכלא עכו התפרסם השיר שחיברו, בעקבות נפילת תל חי וטרומפלדור – שיר שאף הוא רווי בדם: (פורסם בבלוג זה בעבר).

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

71. תמונה

בימים אלה אני משלים את עריכתו של סרט תעודה (דוקומנטרי) באורך 90 דקות, אודות מקהלת הנשים "נוה שיר". בחודשים האחרונים צילמתי את המקהלה בחזרות ובהופעות וערכתי ראיונות מצולמים לשלושים בנות המקהלה, מנצחת אחת ופסנתרנית אחת. בנוסף לשירתן הנהדרת ומרנינת הלב, למקהלת נוה שיר סיפור מיוחד. המקהלה הוקמה בפתח תקוה כמקהלת ילדות בשנת 1961, על-ידי המנצח נתן מרגלית. היתה זו חלוצת מקהלות הילדים בישראל, מקהלה איכותית ביותר, אשר הופיעה בכל הטקסים הממלכתיים (פרס ישראל, הדלקת המשואות, כינור דוד וכד') ועל כל הבמות המרכזיות בארץ וגם יצאה ארבע פעמים לסיורי הופעות באירופה.

בשנת 1988 נקטע הכל. המנצח, נתן מרגלית נפטר ממחלה קשה, בהיותו בן 59 בלבד, וקולה של המקהלה נדם.

ענת דור-מרגלית, אחייניתו של נתן, שרה במקהלת הילדות מאז היותה בכתה ד' ובבגרותה נעשתה אף היא מנצחת מקהלות. בשנת 2006 כינסה ענת את חברות מקהלת הילדות נוה שיר לדורותיה, ילדות אשר הפכו לנשים בוגרות, והן ערכו ערב לזכרו של נתן, בו שרו את שירי המקהלה. הצלחתו של הערב והמפגש המחודש הביאו לתחייתה המחודשת של המקהלה, הפעם כמקהלת נשים, אשר פועלת בהצלחה בניצוחה וניהולה המוסיקלי של ענת כמעט 10 שנים. וכל השאר יסופר בסרט "מקהלת נשים" עם צאתו לאקרנים.

במהלך איסוף חומרי ארכיון עבור הסרט, מצאתי באלבום התמונות של אחת מבנות המקהלה צילום שדיבר אל ליבי ועורר בי מחשבות רבות, על השינויים שעברנו, כחברה וכמדינה. (הקליקו על התמונה לשם צפייה בתמונה מוגדלת)

SHAZAR-bw-s

התמונה צולמה בשנת 1969, בעת שמקהלת הילדות הופיעה בבית-הנשיא בפני הנשיא זלמן שז"ר ורעייתו. מעבר לאיכות הצילומית של התמונה – הפרספקטיבה המושלמת בה נטוע נתן, המנצח, במרכז חלקת הדשא הקטנה, בצד אחד בנות המקהלה ומולן הנשיא, רעייתו ופמלייתו הצנועה; מה שצד את עיני ושבה את ליבי היא הפשטות הניבטת מן הצילום. הבנות עומדות על איזה קרש עקום המונח על כמה בלוקים. חלקת הדשא עם העץ הצעיר (אולי היום הוא כבר עץ גדול המתנשא אל על?), הנשיא ורעייתו יושבים קשובים על הכיסאות הפשוטים האלה, שהובאו מתוך הבית (כי אין בחצר "רהיטי גינה"). את הממלכתיות מייצגים שני אנשים בחליפה כהה ושוטר אחד בכובע רחב תיתורה, ואת החגיגיות מייצגת שרשרת הנורות מלמעלה.

הערות העורך

לטעימה קלה משירתה הזכה של מקהלת נוה שיר אפשר לצפות ולהאזין  כאן.  בתחילה נשמע קולן של הילדות מתוך תקליט (1984) ובהמשך מקהלת הנשים שצילמתי בהופעה בכנסיית מנזר האחיות מציון , עין-כרם, ירושלים.(רצוי לצייד את המחשב ברמקולים משובחים). ראו כיצד נראות היום הילדות שעמדו אז נרגשות מול הנשיא. ובעצם, גם השיר אותו הן שרות מתאים לתקופת החגים המסתיימת היום.

70. קואליציא

יהדות התורה חתמה אתמול על הסכם קואליציוני עם מפלגת הליכוד. הדרישות הכספיות הכלולות בהסכם זה מטעם החרדים מוערכות בשלושה וחצי מיליארד שקל. מה כתבו אנשי העדה החרדית על הצטרפותה של אגודת ישראל לממשלתו של מנחם בגין בשנת 1977? מעבר לדיאלקטיקה האנטי ציונית המוכרת, מעניין בראייה היסטורית לקרוא מה כתבו על ראשי הליכוד – מנהיגי המחתרות יצחק שמיר ומנחם בגין, ומה יחסם אל הציונות הדתית לאומית.

מתוך "העדה" בטאון העדה החרדית, גליון כח – תמוז תשל"ז

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך נאומיהם של מנהיגי העדה בעצרת מחאה אשר התקיימה בד' תמוז תשל"ז "במעמד נקיי הדעת, סלתה ושמנה של ירושלים החרדית". ביאור ראשי התיבות: ע"ז = עבודה זרה, ש"ש = שם שמיים, עיה"ק = עיר הקודש, דת"ל = דתית לאומית, ת"ת = תלמוד תורה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרסום נוסף, כאשר החלו לזרום אל מוסדות אגודת ישראל כספי התקציבים

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

69. יום העצמאות תשע"ה

א.  שנת העשור לישראל הצטיינה בגודש של פרסומים רשמיים, מוסדיים ופרטיים עם סיכומים של עשר שנות המדינה הראשונות. היה זה פרק זמן מצוין להעיף מבטים לאחור וקדימה, לסכם את מה שהיה ולקוות לעתיד טוב יותר. חגיגות העשור נפתחו עם המצעד הצבאי בירושלים. בחיפה הוחג "יום הים", באשקלון "יום הצנחנים" ובבאר שבע – "יום חיל האויר" בו כיכבו מטוסי הווטור הסילוניים מתוצרת צרפת. בקיבוץ דליה התקיים פסטיבל הריקודים העממיים. אך, באופן בלתי צפוי,  האירוע המרכזי אשר ריכז סביבו את כל תשומת הלב היה חידון התנך הבינלאומי, בהשתתפות נציגים מ-15 מדינות (19 באוגוסט 1958). עמוס חכם, פקיד בבית חנוך עוורים בירושלים, הפך בין לילה לגיבור הלאומי. תערוכת-העשור שהוצגה בירושלים בהשתתפות חצי מליון מבקרים הוכרזה ככשלון בשל רמת המוצגים הירודה.

וועדת-העשור לתערוכת-העשור הזמינה אצל המאייר אריה נבון ספר קריקטורות על הישגיה של ישראל בעשר שנותיה הראשונות. הספר יצא לאור בהוצאת דבר והוצג גם בתערוכה בינלאומית בבריסל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מהישגיה של המדינה הצעירה – הושלם ייבוש אגם החולה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. ולכבוד שנת העשור – העתון "ניר – ידיעות למורה" (עיתון אינפורמטיבי וחינוכי למורה) היוצא לאור מטעם המחלקה לחינוך של הק.ק.ל בפברואר 1959, מציע נושאי לימוד לילדי ישראל. כמו כן מודיעה הק.ק.ל על שירות של סירטונים לפנסי-קסם, המיועדים להיות מכשיר-עזר חינוכי בהקניית נושאים לימודיים שונים בדרך ההמחשה על-ידי תמונות מוקרנות. הק.ק.ל היתה בשנים אלה סוכן תרבות מרכזי בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך הציוניים. הפרסום שלהלן אינו שוכח כמובן להעלות גם את קרנה של הק.ק.ל עצמה והסדרים ממשלתיים שנועדו להנציח את מעמדה הנדלנ"י.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. את התיאור היפה, הריאלי והממצה ביותר של יומה הראשון של מדינת ישראל ושל שנתה הראשונה, מצאתי ב"אלמנך העשור" בהוצאת ידיעות אחרונות (1958):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומתוך האלמנך – תעריפי משלוח מברקים לארצות השונות והנחיות להזמנת קו טלפון. במודעה נרמז שהאספקה מוגבלת (גילוי נאות – אני קיבלתי קו טלפון בשנת 1980, לאחר המתנה של 8 שנים, בעיר רחובות).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ועוד פרט אחד מענין שדליתי מתוך ספר זה – בשנת 1958 היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים ובהם למדו 15% מתלמידי ישראל, אשר הצליחו להתקבל ללימודים מתוך 20% מן התלמידים אשר הגישו מועמדותם. מתוכם 5 בתי ספר חקלאיים דתיים.

ד.  נחזור עשר שנים לאחור, אל נושא ממלכתי. ביולי 1948 מפרסם מרדכי נימצביצקי, אשר עברת את שמו ל-נמצא-בי, את הספר (המעט איזוטרי אולי)  "הדגל" ובו הצעות לדרך בה יש לעצב את דגל ישראל. באותו זמן, כפי שגם משתמע מן ההקדמה שכתב לספר דוד בן-גוריון, עדיין לא התקבלה החלטה על צורתו הרשמית החוקית של דגל ישראל (ההחלטה נפלה רק באוקטובר 1948). מרדכי נמצא-בי, שהיה מייסד ומפקד הג"א (הגנה אזרחית) במלחמת השחרור, כתב סקירה היסטורית על הדגל היהודי והציוני והמליץ על צורתו של הדגל הלאומי. בנוסף לכך פירט בדקדקנות את כל התקנות והחוקים הנוגעים למידות הדגל והשימוש בו בקישוט בניינים, בטקסים, ארועים, חגיגות, מסדרים ולוויות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הבעלים המקורי של הספר הצמיד לעמודו הראשון הודעה על אזכרה לנמצא-בי, אשר נהרג בתאונת דרכים בינואר 1949.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. ובענייני ביטחון – נחזור עוד כמה שנים לאחור, לשנת 1943, ונצפה במסמך המתעד את טקס השבועה לארגון ההגנה ואת נוסח השבועה. המסמך פורסם בכתב העת הצבאי "מערכות" בחודש פברואר 1949. פרסום בכריכה צבעונית כגון זו היה נדיר למדי בעת ההיא.

Azmaut-23

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חג עצמאות שמח.

הערות העורך

סקירתו ההיסטורית של נמצא-בי משקפת את ההיסוס שהיה קיים בישראל באשר לאימוצו של הדגל הציוני כדגל של מדינת ישראל. היה חשש שהקהילות היהודיות בגולה, אשר השתמשו בדגל היהודי-ציוני הכחול-לבן, יתקלו בבעיות פוליטיות אם יניפו דגל של מדינה זרה (ישראל). לאחר חצי שנה של דיונים, במהלכם התייעץ משה שרתוק (שרת) עם אישים ומנהיגי קהילות בחו"ל, הוחלט בכל זאת לאמץ את הדגל הציוני כדגל ישראל. הדגלים אשר היו תלויים מעל הבמה בטקס הכרזת המדינה ומגילת העצמאות אינם תואמים את תקן הדגל הרישמי – קודקודי משולשי המגן-דוד אינם פונים לעבר פסי התכלת…

68. יום הזכרון לחללי צ.ה.ל, תשע"ה

לכבוד היום הכי עצוב בשנה, אביא שני שירים:

א. השיר "קינות על המתים במלחמה" מאת יהודה עמיחי.

השיר (פואמה) הופיע במלואו בספרו של עמיחי: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (1974 או 1975). בניגוד לשיר הקינה הקצר  (5 שורות) של עמיחי, על אותו נושא – "גשם בשדה הקרב" שנלמד בבתי הספר, מוקרא בטקסי זכרון ומולחן (גרוניך), שיר זה ידוע פחות ופורסם באנתולוגיות שונות באופן מקוצר. משרד החינוך צינזר קטעים ממנו ואסר ללמדו במלואו. השיר משלב בצורה מצמררת בין התרשמויות מדברים פשוטים ובנאליים בחיינו לבין הזכרון שמתעורר על מתי המלחמות. מצאתי את השיר בגרסה מלאה בספר "גשר בין חופים" שערך המשורר  יבי  ויצא לאור בשנת 1973. בספר שירים בנושא מלחמה ושכול מאת משוררים יהודים וערבים, כולם מתורגמים לעברית וערבית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרופ' ישעיהו ליבוביץ כתב הקדמה (הטקסט היחיד בספר שאינו כתוב בכתב-יד ואינו מנוקד).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. השיר "החילים הצעירים שמתו" מאת ארצ'יבלד מקליש.

השיר הופיע בספר "חטיבת הנגב במערכה" בהוצאת מערכות (1950). הספר מתאר את קרבות מלחמת העצמאות בחזית הדרום, מן ההכנות והיערכות היישובים המעטים ב-1947 ועד כיבוש אילת ב-1949, וכולל עדויות לוחמים, יומן מלחמה וקטעי ספרות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בסיום הספר – רשימת חללי חטיבת הנגב של הפלמ"ח בקרבות מלחמת השחרור.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ארצ'יבלד מקליש  (באנגלית –  Archibald MacLeish )מגדולי המשוררים של מלחמת העולם הראשונה והספרן הראשי של ספריית הקונגרס האמריקאי (הספרייה הגדולה ביותר בעולם). השיר החילים הצעירים שמתו תורגם לעברית ע"י שלונסקי, אהרן אמיר ואחרים. המתרגם של הגרסה המופיעה לעיל אינו מוזכר בספר.

חיים גורי מקריא את השיר בפסטיבל "שער" של הליקון (2009). הגירסה זהה לזו שלעיל ויתכן שגורי הוא המתרגם.