התרבות והפועל העברי

מאת: ד"ר א. ש. ולדשטיין

מתוך: "אחדות העבודה: קובץ", הוצאת התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי ארץ-ישראל "אחדות-העבודה", יפו, תרע"ט (1919).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

(קטעים מתוך המאמר)

הגלות צמצמה אצלנו את המושג תרבות עם צמצום העבודה התרבותית. החיים התרבותיים התרוששו ועמדו על הספר בלבד. פרחה נשמת האומה והתכנסה לתוך הפוליו של התלמוד ולתוך הגויל של מגלת הצער והסבל, ושם היא התלבטה בתוך ד' אמות של הלכה בלי מעשה ובלתי מעשית, פרפרה בתִנוּי הצרות והיסורים הלאומיים. […] ועכשיו, כשאנו מתעתדים לסדר בארצנו את חיינו הלאומיים בכל היקפם, וכשאנו מדברים על תרבות ועל עבודה תרבותית, אנו עלולים שוב לטשטש את המושג ולפרשו בטרמינים המובאים מהגלות.

[…] עברה התקופה שבה הביטו על הפועל כעל סרסור הנאת החיים בלבד, שהוא יכול ליהנות מיגיע כפיו רק עד כדי להמשיך את קיומו, בכדי להיות לכלי שרות לששון החיים של אחרים. עבר הזמן, שבו היה נחשב העובד לעם הארץ, לפּלֶבּס, ל clown, שאין לו שום תביעות על התרבות, על הספרות והאמנות, ושאלה צריכות לפטרונות, למצנטיות מצד האצילים ואילי הממון.

[…] תפקיד הסוציאליות ביחס לפועל העברי הוא עכשיו, איפוא, לא להגביל את התפתחותו לכוון אחד – לספר, אלא להקנות לו תרבות מרובת הצדדים. הפרולטריון העברי התעורר עכשיו ליצירת תרבות לאומית חדשה ורחבה, ובעובדה הזו צומחת האפשרות לפניו לקחת את החלק הכי חשוב ביצירת החיים התרבותיים. […] המגדל הפורח באויר של מרכז רוחני ותרבותי בלי עזרת הפועל העברי התפקע, משפע האויר שבו, זה מזמן, וירד תהומה. הנצחון של הפועל העברי הוא נצחון העם העברי. […] אך בכל זה עוד לא נגמר תפקיד הסוציאליות העברית כלפי הפועל העברי. השתלמות הפועל העברי דורשת את פתוחו גם בנידון יפי החיים ושפורם. והנה אם נכונה ההגדרה ש"היופי הוא בטוי החדוה שהאדם מרגיש בעבודתו", אפשר להשתמש בהגדרה הזאת קודם כל ביחס לעבודת האדמה. וכשמתקרב עכשיו העם העברי, כשמתקרב הפועל העברי לטבע, כשהוא יוצא מצרות החיים, מהלחץ והדוחק של ה"סבֶט שופ" למרחב הטבע, לא רק שהוא יכול לשאוף אויר במלא חזהו, לא רק שהוא מתקרב יותר למקור יפי החיים והיצירה האמיתית, אלא העבודה החקלאית גופה מסוגלה לפתח את היופי וההרמוניה הפיזולוגית, וביחד עם זה את רגש היופי וההרמוניה. כי מכל העבודות הגופניות אין לך דבר היכול לברא הרמוניה בין אברי הגוף כמו עבודת האדמה, ואין לך עבודה היכולה לתת מקום לתנועות כל כך מלאות חן כמו הזריעה, הקצירה והזריה, למשל, – שלש פעולות המקבילות לשלשת הממדים המתמטיים-אסתטיים: האורך, הרוחב והגבה, והמסמלות אותם. ואם העבודה בעיר בבית החרשת, אצל המכונה, מטה את האדם יותר למדעיות, לתועלת, מובילה אותו העבודה בשדה, בטבע החופשי, יותר ליופי והרמוניה. […] הטבע והעבודה בטבע יכולים להיות איפוא מקור של יופי ושל יצירה אמתית בלתי פוסק. אולם הפועל העברי צריך להכשיר את עצמו ולשפר את חייו כדי להיות כלי קבול מתאים ליופי שבטבע וליצירה שבעבודת הטבע. להתפתחות טבעית בלבד אין להשאיר את הדבר. חיי הערבי הקרוב לטבע ולעבודה בטבע זה שנות אלפים אינם כלל סמל השפור והיופי. ואפילו הפועל העברי, בעברו עכשיו אל החיים בתוך הטבע, נוטה, כאמור, לחפש קודם כל את התועלת בטבע אפילו על חשבון היופי. וכלום אין הטבע עצמו צריך לטפול, בכדי שיתגלה בכל יפיו והודו! לנגוע ביערות העד שבאפריקה ובשלג עולמים של החרמון לשם השבחה ושפור היה חלול הקודש, – הודם הפראי זהו תפארתם. אולם השושנה הכי נהדרה היא סוף סוף השושנה המקולטרה, הרי יהודה והגליל, עם כל הודם הפראי, עדין מחכים לידים עובדות כדי לשבחם ולשפרם.

[…] בעבודה החקלאית אין חלוקת העבודה במובן התעשיתי. מטבע העבודה החקלאית הוא שהעובד מוכרח להשתלם בכל ענפי המקצוע הזה ולעבוד בכולם: החרישה והשדידה, הזריעה והקצירה, הדישה והזריה. הפועל החקלאי יכול להתבונן למהלך ההתקדמות של עבודתו ההדרגתית ולהיות בתוכו, מנביטת השתיל או קליטת הזרע, עד ההפך החטה לככר לחם והתנוסס התפוח בזהבו בירקרק הפרדס. העבודה הזאת נותנת לפועל רגש של שלמות מחלטת, וממילא גם שביעת רצון בעבודתו.

[…] כל זה ייצור בשביל הפועל העברי את השמחה בעבודה ואת חדות החיים. חדות החיים – זהו דבר הצריך לתשומת לב מיוחדה ביחס לפועל העברי, ביחוד בארץ ישראל. בסבלו הכפול, בתור יהודי ובתור פועל, הוא מלא יאוש, התמרמרות, עצבנות. מצד אחד הוא רציני יותר מדי, עד כדי לא להבין לשמחה מה זו עושה, ומצד שני, כשהוא נותן רסן לעליזות, הוא עובר להוללות קיצונית, שאין בה לא מן היופי ולא מן ההרמוניה. תפקידנו הוא להכניס את החדוה האמיתית, חדוה שיש בה יופי והרמוניה, גם לתוך חיי הפועל שמחוץ לעבודה. תזמרות ומקהלות, חגיגות מסודרות בטעם, ספריות מסודרות, אספים אמנותיים, יצירת שירי עבודה, יהא אפילו מתורגמים, לא כאלה המדברים על מציצת דם והקוראים לחרב ונקמה, אלא שירים שיש בהם מחדות החיים ומששון העבודה, – כל אלה ימנו חסרון גדול בחיי הפועל העברי של עכשיו.

[…] וכשיגיע תור התחיה האמתית בארצנו, והעובד החפשי הזה יתרומם מעבודתו על הרי הגליל, כשהוא יזדקף בכל שעור קומת האיש שבו, אחרי נטעו את עץ האיקליפטוס האחרון בשורה האחרונה של היער ההולך ומכסה את רוכסי ההרים – ועמד בזרועותיו החשופות והשזופות, והביט בגאוה אל מעשהו; והשפיל את מבטו לעמק וראה כנופיות כנופיות חבריו, העובדים החפשים כמותו; ואל הכנרת ישקיף וראה והנה הוא מנוקד סירות דוגה וסירות קיטור, הנעבדות בידי אנשים חפשים; אז לא יפתח עוד את פיו נגד השמש הגוועת בארגמן הרקיע בקללה על מרי יומו וקשי גורלו, אלא ירים את קולו בשיר כעין שיר הרנסנס האיטלקי הטפוסי, המלא געגועי חדות החיים:                                                           "החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…"

בסופו של הספר, התווסף עמוד נוסף, ובו מספיד ד"ר הלל יפה את שרה שמוקלר, חובשת ואחות רחמנייה, אהובתו של ברל כצנלסון (שמאמרו פותח את הקובץ), שמתה באותה שנה מקדחת צהובה וקבורה לצידו על שפת הכנרת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

קובץ המאמרים יצא לאור בשנת 1919 לרגל כינונה של מפלגת "אחדות העבודה", פרי התמזגותן של המפלגות "פועלי ציון" בראשות בן-גוריון ו"הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון, שאף חיבר את מצע המפלגה המאוחדת. בשנה זו כבר שלטו הבריטים בא"י בממשל צבאי והחלה העלייה השלישית.

על שלל המפלגות הסוציאליסטיות וגילגוליהן ראה כ א ן.

"בחירות דימוקרטיות"

מאת י. פרסיץ

מתוך: בדרך, בהוצאת מחלקת ההסברה והתעמולה של הסתדרות הציונים הכלליים – מפלגת המרכז, מס' 2 – ל"ג בעומר תש"י, 5.5.1950

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 "הננו מביאים בזה את הערותיו של אחד מתושבי בית-דגן, חבר המפלגה, על מה שקדם לבחירות למועצה המקומית ועל מהלך הבחירות – פרשה אופיינית מאד ל"דימוקרטיה" המתפתחת אצלנו…

 עוד כמה ימים לפני הבחירות התחיל "ציד הקולות". בעיקר השתדלו אנשי מפא"י למשוך לצדם את הבוחרים התימנים, שמספרם גדול בבית-דגן והם תמימים ואינם יודעים עדיין להבדיל בין המפלגות. "ציד הקולות" התחיל בכך שחילקו לראשי העדה תרנגולות לשבת. חוץ מזה קבל כל בוחר סכום כסף. גם זה נעשה במסווה: גייסו כמה מאות איש מהמקום בתור "עובדים" ביום הבחירות ושילמו להם עבור יום עבודה. במשך השבוע שלפני הבחירות נערכו בכל יום מסיבות עם כל קבוצת עולים לחוד. (תימנים, בולגרים, אשכנזים וכו') במסיבות האלה שתו ואכלו שלא לפי תפריט "צנע"… אלו היו, כמובן, אסיפות מפא"י!

אבל ליתר בטחון, שמא כל הסממנים הללו אינם מספיקים, דאגו אנשי מפא"י לשלול את זכות הבחירה ממי שאיננו מ"אנשי שלומנו". רשימת הבוחרים סודרה על ידי מזכיר מפא"י במקום, שלא הכניס לרשימה עשרות ציונים כלליים.

[…] וכיצד התנהלו הבחירות? – הרבה בוחרים הצביעו כמה פעמים בשמות שונים ולפי תעודות-זהות שונות. פעם בחרו לפי כרטיסי מזון, פעם לפי תעודת עולה, ופעם לפי פנקס הגיוס.

והיו גם תופעות אחרות בבחירות הללו. ידוע, למשל, על אחד שהשתקע בבית דגן לפני כשנה וחצי עם גיסו ואחותו. והנה כשבא לקלפי והצביע התברר, כי מישהו הצביע כבר בשמו… ואילו גיסו שאף הוא תושב המקום לא נכלל לגמרי ברשימת הבוחרים. והחידה היא פשוטה: שני אלה ידועים שאינם אוהדי המפלגות הסוציאליסטיות אלא ציונים כלליים. כמוהם היו עוד רבים אחרים בבית דגן שטעמו הפעם יפה את טעם הדמוקרטיה המסולפת בבחירות מוניציפאליות אצלנו."

ועוד בענייני בחירות, שנה אחת מאוחר יותר:

מתוך כתב העת "גליונות – לדברי ספרות מחשבה ובקורת", בעריכת יצחק למדן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במדור: זיזים, חוברת י"ב כרך 25, סיון תשי"א

 100 טונות, מאת: מתג

מאה טונות של נייר הוקצב לשוק המפלגות בישראל לצרכי תעמולת-הבחירות לכנסת השניה. לא די לה לחרושת-ההשמצה בעתונותה המסועפת בכל הלשונות של קיבוץ הגלויות, בדוכני האסיפות המרובות, בקולי-הקולות של הרמקולים. כל אלה מעטים וצרים, כנראה, מהכיל את כל תוצרת שבכתב-ובעל-פה שלה.מולך-המפלגוקרטיה תובע: עוד ועוד! והממשלה נכנעת ונענית ונותנת.

מאה טונות ! – כמה ניתן לעשות בהן במצוקת-נייר זו שאנו נתונים בה! כמה ספרי-לימוד אפשר היה להדפיס בשביל רבבות תלמידי בתי-ספר שאינם זוכים ל"מותרות" כאלו; כמה ספרים מועילים אחרים אפשר היה לספק לדורשיהם המרובים; כמה מפעלי ספרות ותרבות היו נהנים ממקצת רווחה אילו זכו בבת-אחת לכמות-נייר עצומה כזו! אבל פכים קטנים כאלה אינם מענינים את "צדקיהו", למשל, המתלעלע ממש מרוב קנאה לצדק, את פטריוטי ה"חירות" ואת כל האופוזיציונרים נאפדי-הצדק. על כך לא יתריעו ח"ו. כי באמת, מה ערך לאותם צרכים קטנים בימים גדולים אלה לשוק-המלל הגדול וצרכיו הגדולים?

אילו לפחות אפשר היה להפוך מאה טונות אלו, אחרי השימוש בהן, למין זבל מַפרה! אבל מה יוכל לצמוח ברקבון זה ובאשה זו שישאירו אחריהן מאה טונות נייר אלו?

מאה טונות! ויש אומרים: אבירי השוק הזה זועמים ומתמרמרים על מנת "צנע" זו. דרשו כפליים לפחות.

 הערות העורך

הבחירות הראשונות לאחר קום המדינה לרשויות המקומיות נערכו בתאריך 14 לנובמבר 1950. (את עניין התרנגולות אפשר להבין על רקע משטר ה"צנע" ששרר אז בארץ).

על מפלגת הציונים הכלליים קראו כ א ן  וגם  כ א ן.

מחבר/ת הרשימה הוא/היא י. פרסיץ.  איני יודע מיהו הכותב, אך זוהי הזדמנות להעלות את זכרה של שושנה פַּרסיץ – אשה רבת פעלים: חברת כנסת מטעם הציונים הכלליים, מייסדת הוצאת הספרים "אמנות", כלת פרס ישראל על פועלה בחינוך.

על יצחק למדן, עורך הירחון "גליונות" קראו כ א ן  וגם  כ א ן. "גליונות" יצא לאור בשנים 1934 – 1955.

היום ה- 21 במרץ, אורך היום והלילה שווים והאביב מתחיל באופן רשמי.

בתאריך זה, המכונה "יום השוויון האביבי", קרני השמש פוגעות בקו המשווה בזווית ישרה. בחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ובחצי הכדור הדרומי מתחיל הסתיו. החל מ-22 במרץ, בחצי הכדור הצפוני הימים מתארכים והלילות מתקצרים.

לכבוד תחילתו הרשמית של האביב, בלא להכביר מלים – אני מצרף שלושה שירים. שירי אביב כמובן. שירים שכוחים מאת משוררים נשכחים,  כמובן…

  הערות העורך

קראו כ א ן מידע עדכני לגבי יום השוויון

השירים פורסמו בשנות הארבעים בירחון לנוער "עתידות"

קראו בלינקים הבאים על המשוררים שאת שיריהם הבאתי לעיל:

יצחק עֹגן       אברהם ברוידס

את יעקב פיכמן כבר פגשנו ברשומה מס' 3 בבלוג זה.

אנו מצויים היום בין שני תאריכים היסטוריים –  בתאריך 16.3.1934 השתתפה לראשונה נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה במקדמות המונדיאל. הנבחרת, שהורכבה אך ורק משחקנים יהודים, שיחקה בקהיר והפסידה לנבחרת מצרים 1 : 7. נבחרת זו הפכה ברבות הימים לנבחרת הלאומית – נבחרת ישראל בכדורגל.

בתאריך 22.3.1888 נוסדה, ע"י לורד ויליאם מקגרגור מקבוצת אסטון וילה, הליגה האנגלית המקצוענית לכדורגל (The Football League). זהו מפעל הכדורגל המקצועני הוותיק ביותר בעולם.

כל זאת מהווה עילה מספקת להציג אסופה של קטעים בנושא הספורט העברי.

א.

מתוך "הדביר", ירחון צעירי תנועת המזרחי, במדור: המפלגה,

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הסתדרות הצעיר ארץ הישראלי (סיעה מזרחית), הועד המרכזי, חוזר מאת הועד הפועל, תשרי-שבט תר"פ (1920):

אגודת "המכבי ביפו פנתה אל "הצעיר הא"י" בהצעה שחברי הצעיר הא"י יכנסו לתוך שורות ה"מכבי". המכתב נמסר אלינו מאת הסניף באשר הוא יותר ענין כללי מאשר ענין מקומי. הננו מוסרים בזה לחברינו העתקה ממכתב ה"מכבי" והתשובה שכתבנו להם למען תהא לחברינו בכל מקום השקפה על יחסנו לשאלה זו, ובטוחים אנו כי כוננו בזה לדעת כל חברינו אשר בכל אתר ואתר.

א. מכתב ה"מכבי"                                                            בישיבתנו מיום כ"ג כסלו, החלט לפנות אליכם בקריאתנו זו:          יודעים אנו  להעריך את פעולתכם בקרב הדור הצעיר והחרד בהפיצכם בקרבו את רעיון התחיה, השפה העברית וידיעת תולדות עמנו ועברו, אולם באים אנו בזה להעיר את תשומת לבכם על הדרישה הגופנית שהזנחתם אותה עד עתה.

יחד עם כל אותם הרעיונות והעובדות המעסיקים אתכם, עליכם גם לישר את קומתכם הכפופה ולאמץ את שריריכם.

יודעים אנו את כל הקשי המיוחד הכרוך בצעד הזה. אולם החובה מוטלת עליכם להתגבר על כל המעצורים ולבוא אל בין שורות הסתדרותנו שאינה מבדילה בין מעמדות ובין השקפות רעיון יחיד לכל השדרות השונות שבתוכנו – רעיון הבראת גוף העם.

בואו, איפוא, לחלץ את עצמותיכם הנפרכות ואספו כחות לעבודה, אתם זקוקים לכך!                                                                         בטוחים אנו בכם ועד נכבד, שתשפיעו על חבריכם להענות לקריאתנו, והננו מתכבדים להזמינכם, אתכם ואת חבריכם, לאספת חברים שתערך בבית הספר לבנות ביום ז' י"ב דנא בשעה 2 אחה"צ, בהשתתפות חברי מרכז הסתדרות המכבי….

ב. תשובתנו.                                                                                מאשרים את קבלת מכתבכם הנכבד מיום ט' דנא ועלינו להגיד לכם כי יודעים אנו להעריך את פעולתכם להבראת גוף העם ומכירים אנו לכם תודה רבה בעד דאגתכם המיוחדה להישרת קומתנו אנו.

אך ביחד עם זה עלינו לברר לכם את הסבות שבשבילן נמנענו עד עתה מהכנס לשורת הסתדרותכם הנכבדה. רעיון הבראת גוף העם יקר לנו בתור חלק מרעיון התחיה בכלל, אך אנו רחוקים בכל זאת מפולחן הגוף על חשבון הנשמה. עמנו התקיים אלפים שנה בקומה כפופה בשביל שנשמתו בו היתה ישרה, בשביל שהיה קשור בנשמתו לכל קדשיו ומחמדיו מימי קדם וביחוד לחמדה גנוזה שלו: השבת.

לדאבוננו ראינו אתכם, חברים יקרים, מזלזלים דוקא בחמדה גנוזה זו. ולא רק באופן פרטי ביחידות ובארעיות אלא בפרהסיא, בצבור ובקביעות. את ההרצאות הייתם קובעים בשעה הקבועה בעם ישראל מקדמת דנא להליכה בבית הכנסת, את הטיולים הייתם מסדרים בשבת ומועד באופן מעליב למדי את רגשות אלה הנאמנים לרוח עמנו ותורתו. לא יפלא איפוא כי יחס זה מרחיק מכם את כל אלה אשר אין אתם מכירים שום נחיצות להתחשב עם רגשותיהם.

עם ישראל התקיים אלפים שנה עם השבת (במובן שמירת השבת וקדושתו) ובלי פולחן השרירים, וספק הוא אם יתקיים על השרירים בלבד בלי נחלת אבות.

מכתבכם הנלבב אשר בכונתו הטובה אין אנו מטילים אף צל של ספק המריצנו לדבר גם אתכם בגלוי לב כפי הכרתנו וכפי הרגשתנו. ע"פ זה תבינו כי להכנס ישר במצב הנוכחי אל שורות הסתדרותכם אי אפשר לנו וכמו שבהרבה עבודות לאומיות אנו מוכרחים לעבוד לעצמנו על פי רוחנו, נטיתנו, והשקפתנו, כן גם בחלק הזה מעבודת התחיה נהיה מוכרחים למרות רצוננו להצטמצם ולעבוד אותה בגבולנו אנו.

יותר רצוי ומשמח היה לנו לו יכולתם להתרומם אל הגובה הדרוש וליצור תנאי עבודה מאוחדים לכל הדור הצעיר בא"י למען תהיו ראויים באמת להשם "מכבי" שכתבתם על דגלכם. תנו נא אתם את האות הראשון לכל העבודה הלאומית בארץ אבות ובנים…..

ב.

מתוך הפרק: 'משמעת ורוח קבוצתית', בספרו של לוניה דבורין "תורת הכדורגל". (1958).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 לצערנו הרב, לא מעטות התקריות שאירעו על מגרש הכדורגל, שכתוצאה מהן פרץ קהל בלתי-ממושמע לשדה המשחק ובעזרת כמה שחקנים חמומי-מוח גרם להפסקת המשחק לפני מועדו החוקי. אין אנו מתכוננים לצטט דוגמאות. ברצוננו אך לציין כי השופט הוא הפוסק האחרון לגבי כל ההתרחשויות על השדה הירוק וקבוצה ממושמעת היטב ודאי תבין זאת ולא תיתפס לכלל מעשה בלתי-ספורטיבי כנטישת מגרש בעקבות החלטת שופט שלא נראתה  בעיניה. קבוצה ממושמעת תשאף תמיד לנצחון בכל מחיר, אולם אך ורק בדרכים הגונות ובאוירה נאותה. קבוצה כזאת לעולם תכבד את יריבה, ואף אם תעלה עליו ברמת משחקה – לא תזלזל בו. לאחר נצחון לא תצא לחוצות העיר להכריז על כך ובקולי-קולות תוך הפחתת ערך היריב; לאחר הפסד לא תפול ברוחה ולא תתלה את הקולר להפסדה בשופט, אלא תחקור ותחפש אחר נקודות-התורפה ותדאג לתיקונן בעתיד.

אחריותו המשמעתית של השחקן אינה פגה מן הרגע שהסיר מעליו את בגדי הכדורגל והחליפם בבגדי חולין. גם מחוץ לכותלי מועדונו, ומחוץ לגבולות המגרש, עליו להתנהג כספורטאי. אל יתרברב באזני ידידיו ואל יהלל את עצמו (יסתפק בשמיעת תהילתו מפי אחרים…). ישמור על דרך-חיים נורמלית והוגנת, יימנע מעישון ויתנזר משתית משקאות מזיקים. אל יאחר להסתובב בלילות ברחובות העיר ובפרט יימנע מעשות זאת בערב המשחק, אליו הוא צריך להגיע רענן ובריא.

מתוך הספר "תורת הכדורגל". הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

ג.

קַו-הַכֹּשֶר מהו?    מאת: מ. בניהו

מתוך: "עתידות, ירחון לנוער" העורך: אשר ברש, כרך שני,  (1947), בהוצאת המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית והוצאת מסדה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 לחיות חיי-אדם בשלימותם ולמלאות את תפקידו בחיים כראוי וכיאות יוכל רק מי שנמצא בקו-הכושר.

קו-הכושר מה פירושו?

א. על האדם להיות חפשי ממחלה ומיחוש.

ב. שריריו ואבריו הפנימיים, בראש וראשונה הלב והריאות, צריכים להיות כתיקנם.

ג. מצב-רוחו צריך להיות מרומם, ומעשיו – מניחים את דעתו.

מה הם האמצעים להשגת קו-הכושר?

ראשית, ליהנות ככל האפשר מאויר צח ומאור-שמש, ולא רק בחוץ, אלא גם בין כתלי הבית.    שנית, מזון תכליתי העשיר בירקות ובפירות, תוך כדי שמירה על הכלל החשוב ביותר שבאכילה – לעיסה טובה.       שלישית, הפעלת כל שרירי הגוף יום יום בתרגילים תכליתיים, ככל האפשר – מחוץ לבית, בשדה-המשחק, בבריכה.    רביעית, שקידה על נקיון הגוף ע"י רחיצה בחמים (לניקיון) ובקרים (לחיזוק הגוף), וכן על הניקיון הפנימי.     חמישית, הפסקה למנוחה ביום ושינה עריבה ומספקת בלילה.     שישית, התרחקות מהירהורי דיכאון ויאוש והתרגלות למחשבות מעודדות, לרוח טובה, לאהבת-הזולת, לטיפוח תקוות טובות.      ולבסוף: אורח-חיים נאות, שישתלבו בו כל ההרגלים הטובים המאריכים את החיים ומנעימים אותם.

לא הזמן הקשה ולא תנאי התקופה המסוערת אינם צריכים לעכור את רוחנו ולרפות את ידינו. נשמור על כוחנו ועל כושרנו. נתרחק מן היאוש ומשנאת-החיים, מרעיונות חורבן, הרס ונקמה. נטפח בנו את התקוה לימים טובים מאלה, ואז יעמוד בנו הכוח ליצור ולבנות את ביתנו ואת בית ישראל כולו.

לוגו מדור הספורט בירחון "עתידות"   הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 הערות העורך

על  "הדביר – ירחון לתורה וחכמת ישראל, ערוך ע"י הועדה התורנית שע"י הסתדרות הצעיר ארץ-הישראלי, בהשתתפות גדולי הרבנים וסופרים", קראו כ א ן.

לוניה דבורין, שחקן ומאמן כדורגל, מוותיקי תנועת בית"ר.  משפחתו חיברה ספר המופיע באתר לזכרו

אשר ברש, עורך "עתידות" היה סופר, אשר כבר נשכח מלב, כמו סופרים רבים בני דורו. אפשר לקרוא כ א ן ו כ א ן עליו ועל יצירתו.

לכבוד פורים

 א.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת עַדְלֹיָדַע

קטעים מתוך הספר "זמנים טובים", מאת דניאל פרסקי, הוצאת פרדס, ניו-יורק, תש"ד (1944).

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

בפרוס פורים תרצ"ב עלתה על הפרק בוועדה למפעלי פורים (שנתמנתה מטעם עירית תל-אביב) השאלה בדבר שם עברי למושג "קארניוואל", יען וביען נמצאו הרבה מערערים על המלה הזרה והקתולית הזאת, שאינה הולמת בשום אופן את החג העממי ארץ-הישראלי. ובכן הוכרז על התחרות פומבית עם פרסי-כסף הגונים. נקבע לשם כך חבר שופטים הלא הם: י. ד. ברקוביץ, יהודה גראזובסקי (בעל המלון העברי), א. סמיאטיצקי (עורך ספרי הוצאת "אמנות"), יעקב פיכמאן, יהודה קרני.

הקהל בתל-אביב הזדעזע. זה היה הנסיון הראשון בתולדות שפתנו, אשר שאלת מלה עברית נחוצה לא הוחלטה ביד סופר או חוקר יחידי; אלא נמסרה לרשותו של העם בעצמו ובכבודו. הכל נתנו את דעתם לענין החשוב הזה, שהשכיח באותה שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקולנוע, בבית-הכנסת – בכל מקום ובכל מועדה על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קארניוואל. רבים צמאו לכבוד, לפרסום ולסיפוק-נפש, כי דווקא שמם המוצע יתקבל ויעמוד לדורי-דורות… אז ראיתי בעליל כיצד יושב לו עם על אבניים ומתאמץ ליצור בכוונה וביודעים את החסר עדיין בלשונו האהובה. ממש פסיכוסה בלשנית אחזה את רוח תושבי תל-אביב. לפתע-פתאום התחילו חוקרים ודורשים בספריות השונות על כל מיני כינויים ודבורים עתיקים המתייחסים לפורים – שמא יעלו משם משהו ראוי. וגם את הלמדנים והמדקדקים (שבטבעם הם רגזנים ורתחנים) הטרידו עד מות בשאלות ובספקות שונים. וכדרך כל התחרות, שמתן-שכרה בצדה, נעשו המשתתפים דיפלומאטים ודברו בלשון ערומים. בכל מיני כרכורים ונפתולים השתדלו להציל איש מפי אחיו את המצאתו.

מפה לאוזן התהלכו שמועות שונות על המתרחש מאחורי הפרגוד של חבר השופטים. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חמשת משיבי-הטעם הנבחרים, הזיעו וקימטו את מצחם – והכל בסודי-סודות. אף-על-פי-כן העידו אחדים ממכרי, שיש להם ידיד פקיד בעיריה, כי השם החזק ביותר הוא "חינגא-פּור" או: "חינגפּור" (הצלצול מזכיר את המדינה: סינגפור). ויש מניחים: ברי להם, כי כבר הוחלטה "פורימיאדה" (על משקל אולימפיאדה, מכביאדה)…

הסקרנות הולכת וגוברת – אך אין ברירה. השופטים הם ידידי. אני מתחכם לדובבם שילחשו רק על אזני האחת – אך שפתיהם חתומות בגושפנקה. תשובתם הקצרה: "תקרא בעתונים".

קצרה נפשי מצפות – עד שבוע עובר לפורים. השכמתי יום אחד והנה הודעה רשמית: השופטים, אחר ישוב-דעת ארוך וקשה, בחרו בשם "עדלידע" על סמך המאמר התלמודי: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז). השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול: אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר' אברהם אברונין הופקד לנקד את השם. ובעל ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ.

קצת תרעומות נתעוררו בלבנו: בנוהג שבעולם אין השופטים בעצמם מציעים משלהם, אלא מחליטים על הצעותיהם של אחרים… אך הודינו: יש חריפות עברית וחן מקורי במלה החדשה הזאת, שבלעה בקרבה שלש מלות שלמות – ויצאה בשלום.

תיכף לפרסום "עדלידע", פרץ פולמוס בעתונים ובצבור. החידוש הזה, ככל חידוש, גרר מחייבים ושוללים, מסכימים ועוררים. היו שטענו, כי כבר בתלמוד אנו מוצאים שם מיוחד "משוורתא דפוריא" או "שוורפוריא". ויש שדרשו לקבוע "פוריא". פשפשו ומצאו פגימות וסירכות במעשה זה או אחר מסביב לכל הענין הזה.

"וילונו העם" (כלומר: המתחרים), כנהוג. כנראה, טעתה העיריה שהכריזה ברבים על השם "עדלידע", שנקבע רשמית. אילו היו שומרים בסוד גמור את השם הזה עד היום הזה, כי-אז לא היה שום מתנגד לו אפילו ברמז…

כאשר באו להתאונן רע באזני ראש העיר ר' מאיר דיזנגוף, ענה בפה מלא: "חכו-נא, רבותי – ישוב במהרה ביאליק  מווינה ונבטל את המלה עדלידע. אילו היה ביאליק כאן בעיר, לא היינו מכריזים על התחרות, אלא מקבלים מפיו שם נפלא – וחסל".

המשורר החריף והסוער אברהם שלונסקי מוחה במחי-יד אחד את כל ההצעות למיניהן. הוא מוכיח בהמון ראיות, כי כולן לא יצליחו אלא לצור על פי צלוחית. האמת, כלומר: האמת לאמתה, היא רק בפיו. "צהלולה" היא האמת. פה יש צירוף של שתי מלים: צהלה-הילולה. והמוסיקה – מי אוזן לו ולא יתפעם מנועם הריתמוס והצלצול?…

 ב.

מאחר ובפורים עסקינן, ולמען נוכל להרבות בשמחה ולמלא בשחוק פינו, הרי להלן מכתבם של רבניצקי ודרויאנוב:

מתוך המדור מכתבים למערכת של: הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל "הפועל הצעיר". 30.1.1911

 אנחנו מכינים לדפוס שני קובצים (עברי וזרגוני) של מבחר ההלצות והבדיחות המתהלכות בעמנו. הדפסת הקובצים תתחיל בקרוב, כי כבר הספקנו לאסוף חומר רב. ואולם ודאי נעלמו מאתנו קצת הלצות ובדיחות הגונות, שראוי היה להכניסן אל קובצינו. לפיכך מרשים אנחנו לעצמנו לפנות אל כל המצויים אצל ענינים אלו בבקשה כי יואילו נא לרשום את ההלצות והבדיחות הידועות להם ולשלוח אותן לנו עפ"י אחת האדריסאות האמורות למטה. ביחוד ערוכה בקשתנו לאחינו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, כי יואילו נא גם הם להמציא לנו את ההלצות והבדיחות השגורות בפיהם. על האמור צריכים אנו להוסיף א) אין לנו צורך בהלצות ובדיחות שאדם ממציא מדעתו. אנו אוספים רק את ההלצות והבדיחות המתהלכות בעם ושחותם עברי טבוע עליהן; ב) אנו אוספים הלצות ובדיחות בנוגע לכל עניני החיים והויות העולם, גם במילי דאורייתא וחדודים של תלמידי-חכמים ויהודים מפורסמים; ג) לרשום צריך בקצור נמרץ ולהמנע מכל אריכות שלא לצורך; ד) לרשום אפשר עברית, יהודית, רוסית או גרמנית; ה) את הרשימות נבקש להמציא לנו עד סוף חודש שבט דהאי שתא.

ולמפרע אנו מביעים תודה רבה לכל אשר יבוא לעזרתנו וימציא לנו את ההלצות והבדיחות השמורות בזכרונו. את שמות כל אנשים האלה נפרסם במבוא לקובצינו.

בכבוד ויקר י. ח. רבניצקי אודסה, רוסלאנד; א. דרויאנוב וילנה, רוסלאנד.

ג.

ומן הגיליון הבא של הפועל הצעיר, 20.2.1911, אנו מביאים את ההזמנה לנשף המסכות של פורים:

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

 הערות העורך

א. בנושא העדלאידע

י. ד. ברקוביץ, השופט והזוכה כאחד, במקרה זה, הוא חתנו של הסופר שלום עליכם, ומי שתרגם את כתביו מאידיש לעברית, והיה גם סופר נפלא בזכות עצמו.

ביאליק הציע את השם "שמחת אסתר" ואילו המשורר שאול טשרניחובסקי גרס שראוי לקרוא בעברית לקארניוואל של פורים בשם "אסתורת" במשקל "עשתורת".

ובאשר להצעתו של שלונסקי – צהלולה – בשנת 2000 התקבלה באקדמיה ללשון העברית הצעתו של הזמר חיים אוליאל משדרות לכנות בעברית את השמעת קולות השמחה של הנשים (קוּלוּלוּ) בשם צהלולים. מעניינת הקרבה בין המלים צהלולה של שלונסקי וצהלולים של אוליאל.

על דניאל פרסקי ומפעלותיו קראו כאן

בשנת 1935 התקיימה העדלאידע בתל-אביב בפעם האחרונה, בהשתתפות כ-250,000 איש.

על כתב העת החשוב "הפועל הצעיר" נרחיב בפעם אחרת.

ב. אלתר דרויאנוב הוציא לאור את "ספר הבדיחה והחידוד" בשנת 1922, 11 שנים לאחר שהחל במלאכת האיסוף. בשנת 1935 יצאה מהדורה מלאה בת 3 כרכים, אשר החזיקו  3170 בדיחות, הלצות וחידודים.

ג. נשף המסכות בשנת 1911 היה כישלון מהדהד. בכתבה אשר הופיעה בגיליון הבא של הפועל הצעיר מוטלת האשמה על ה-אפר (האחראי על האיפור), אשר התייצב למלאכת האיפור באיחור של 4 שעות. הנשף הסתיים במהומה רבה.

"הגרעין" מלווה אותנו כצל בשנים האחרונות ונישא בפי פוליטיקאים וגנרלים. כיצד הוא הוצג בישוב העברי בשנת 1946, כשנה לאחר הטלת הפצצות בהירושימה ונגסקי?

כוח האטום

מתוך: קציר: מבחר ממיטב ספרי החודש, בעריכת ד"ר ע. קרליבך.

הוצאת צ. ליינמן, חשון, תש"ו (1946).

הקליקו לקבלת תמונה מוגדלת

המאמר שאותו ברצוני להציג הוא "כוח האטום", המגלה טפח מסודות ביקוע האטום. אך האכסניה בה מצוי מאמר זה – ספרון קטן בשם "קציר" – מעניינת לא פחות, וברצוני לצטט תחילה קטעים מן ההקדמה אותה כתב העורך ד"ר עזריאל קרליבך:

מאסף זה הוא חידוש בספרותנו, וטעון הסברה. הוא כורך יחד חמשה ספרים שנמצאו החשובים ביותר של החודש; ארבעה מהם מתורגמים ואחד עברי-מקורי; שלושה מן הספרות היפה, אחד – ספר פוליטי ואחד מדעי.

הספרים נבחרו על-ידי מערכת שחבריה עוקבים, איש איש בלשונו ובמקצועו, אחרי כתבי-העת הספרותיים של ארצות-התרבות, ומסמנים את הספרים שמצאו הד ביקורתי רב, מפני שהם אופיניים לשעתם ולמקומם, או מפני שהם מציגים בעיה המעסיקה את הרוחות, או בזכות שם מחברם, המערכת קוראת את עשרות הספרים המתבלטים האלה, ושוקלת אילו מהם ראויים לענין את הקורא הארצישראלי, בין מפני שנושאיהם ומחבריהם קרובים ללבו, ובין, להיפך, מפני שאפקיהם חדשים בעיניו ועשויים להרחיב את דעתו. בבחירה כזאת נפסלת ה"תוצרת" הספרותית הרגילה, היומיומית ונשאר מה שנושא את סימני-ההיכר של לבטי הדור.

היקף הכברה רחב מאוד, ופיה צר – כרך אחד זה בלבד. לא כל הספרים יכולים להנתן בו בשלמותם, אך לא כולם צריכים להנתן בשלמותם. כי המאסף הזה אינו אומר להיות תחליף לספר, אלא בית-וועד להיכרות עמו.

קבצים חדשיים כאלה מופיעים גם בשאר הארצות, והם שונים ומשונים לפי תנאי המקום. באמריקה מטרתם לחסוך מזמנו של האדם העסוק והעצבני, שאינו יכול להתפנות למקרא כל ה"בסט-סלרס" בני מאות עמודים, ושעתו מספקת רק כדי קריאת תמציות. בצרפת מטרתם לחסוך מכספו של האדם שאינו יכול לרכוש לו את כל התופעות הספרותיות החדשות. ברוסיה משמשים המאספים האלה בעיקר תחנות-מבחן ליצירות חדשות ולהדן בקהל. והיפוכם בסקנדינביה, מקום שם אדם מחבב את הכרכים האלה, על שהם מרכזים את כל הבדוק ומוכר כעידית מחשבת הזמן.

מקצת המניעים האלה קיימים גם בארץ-ישראל, אלא שמתווספים עליהם עוד כמה חישובים המיוחדים רק לתנאינו, ומחייבים אותנו לשים לב במיוחד לשלושה סוגי ספרות המקופחים אצלנו. אלו הם, קודם לכל, אותם הספרים החשובים הרבים שהדם אינו מגיע כלל אל הקורא העברי, מפני שהם חורגים ממידת הסטנדרט שהמו"לות העברית נאלצה להנהיגה. ואלה הם ספרים רבים אחרים, שאינם מתפרסמים אצלנו מטעמים אידיאולוגיים ומחשש ההזדהות עם רעיונות שאינם מקובלים על רוב ישראל. והסוג השלישי הוא הספר המדעי, שדורשיו נזקקים לו בשפתו הלועזית המקורית, ולידי הקורא העברי הממוצע אינו מגיע, ומגעו עם המתרחש בעולם המחקר והטכניקה מתרופף ורמתו ההשכלתית הכללית פוחתת.

ואחרון אחרון: היצירה העברית המקורית, אשר שלל של חיבורים בינוניים הבאישו את ריחה, עד שרבים טועים בהכללות קלות-דעת ומפקפקים בערכה של כל ספרותנו העברית. אנו תקווה, שעל-ידי בחירת המובחר נעמידם על טעותם, ונקרב גם רחוקים להערכת כוח היצירה העברי. כי ההבנה הכנה לספרות עולם אף היא מתחילה – בבית.

בסופו של הספר "קציר", בפרק המדעי, מובאים שני מאמרים אודות כוחו של האטום. ראו בתמונה את הקדמת העורך, ד"ר ע. קרליבך למאמרים המדעיים (יש להקליק על התמונה להגדלתה. אם לאחר הפתיחה סמן העכבר מקבל צורת זכוכית מגדלת וסימן פלוס בתוכה, קליק נוסף יגדיל יותר את התמונה).

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

 קטעים מתוך שני המאמרים, תרגום לעברית: יהודה אלנברג (אני מדלג על ההסברים המדעיים ומביא לעיונכם רק את הקטעים הכלליים):

החוקר, שיבוא אחר מאה שנה להעריך את דברי ימינו יחשיב את המאורעות אחרת משמחשיבים אותם ההיסטוריונים בני דורנו. כשם שלאמצאה המופלאה של אבק-שרפה נודעה חשיבות עדיפה על קרב ווטרלו המפורסם, כך גם יביא הזמן פרסום יתר לעובדות שהיום הן ידועות אך במקצתן. המופלא שבהן יתברר במשך הזמן, ועצם טבען וכן אופני השימוש בהן ייעשו לנחלת הכלל. הן הן המשמשות אותות להתקדמות התדירה של האנושות. יהיו מה שיהיו עתידם של הממשלות והאנשים, הנצחונות במעבדות יירשמו כזכות קבועה של הדור.

אם העולם מורכב אטומים, כפי שאנו משערים, עלינו להכיר לדעת את האטומים טרם שנרצה להבין את עצם המציאות הפיסיקלית. אין דבר הקרוב לנו כל-כך, הנמצא תדיר ממש תחת ידינו כמו האטומים. הם הם האויר שאנו נושמים, המים שאנו שותים, הקרקע, הסלעים, האילנות והעלים; הם גם גופנו אנו. ובכל זאת, אין דבר כל-כך מופלא, כל-כך מרוחק מטווח שיטות המחקר שאנו רגילים להן, וכל כך קשה להשגה ולתפישה. כי האטום איננו, כפי ששיערו קדמונינו, חלקיק עגול ומוצק; האטום הוא תהום. מעמקיו רחוקים יותר מאתנו, אם יימדו בקנה המדה שלנו, מאשר שביל החלב בשמים העמומים. לכוח-הראיה המצומצם שלנו סמיכה ההאפלה שמאחורי ערפלי שמים כהים לא פחות מחשכת הגיא העמוק שבאטום.

גרעין האטום הוא תחנת הכוח של היקום, החוזרת ומופיעה פעמים אין ספור בכל מערכות המיקרו קוסמיים הנסתרים. האם הם הם "טחנות האלים", "נולי הגורל" "הכישור הענקי" שעליו טווים את חוטי חיינו? הפיסיקנים, כאנשי מדע, אינם נותנים תשובה לכך במושגים האלה, אלא כשרוח מיטפיסית גוברת עליהם. גרעין האטום הוא שדה ההתמודדות של כמה וכמה מאורות המדע הגדולים באמריקה, אירופה ואסיה.

נטיה טבועה באדם עוד משחר ילדותו שהוא נהנה מניפוץ ופיצוץ דברים סתם ואף אוהב לקרוא על ריסוקם של דברים. איסטניסים יירתעו אולי ויעדיפו לדבר על "שינוי מלאכותי של האטומים", אולם הביטוי העתונאי "פיצוץ האטומים", החריף והמפולפל, מקובל אצל ההמונים, אף כי אין מנפצים את האטומים כמו ששוברים מערכת כלי חרסינה.

שחרור האנרגיה האטומית הוכח כמבצע אפשרי, ודברי ימי התפתחות המדע האנושי נוטעים תקוה ואמונה בלבנו כי יבוא זמן ונשתמש בה באופן מעשי. גדולות ונצורות לאין שעור וערוך הן האפשרויות לשימוש – עד כדי להביס את הדמיון הנועז ביותר. צא וחשוב איך תשפיע תגלית זו על רשת-הרכבת המובילה למעלה ממיליון טון מטען למיל אחד בכל דקה במשך השנה! וצא וחשוב איך היא תשפיע על התעשיה ועל בעית הדלק להסקה בחורף!

עם ההתקדמות במכונות הפך האדם במידה גדלה והולכת לצרכן אנרגיה. הוא לא הסתפק עוד באנרגיה השימושית שהיה יוצר על-ידי פעולת גופו הוא, אלא חיפש ומצא מקורות אחרים שעלו לאין ערוך ושיעור על יכלתו הוא המוגבלת ואף הצליח להשתלט ולפקח בהצלחה על כוחות אלו. בראשונה אילף את הסוס ואת הפר, עשה אותם לחיות-בית וכפה אותם שיעשו רצונו. בשעה אומללה עלה במחשבתו לנצל כוח עבדים, ובשעות טובות ומוצלחות יותר הוא רתם לעבודה בזה אחר זה את אשד המים, את הרוח, ואחר כך את הכוח המתפשט של הקיטור, של גזים ואדים. עם התפתחות החשמל הוא רתם בעצם את הברק, ובעזרתו הוא למד לבסוף לפוצץ את האטום.

כאן נמצא משהו שיכול להובילנו במשך הזמן למימוש החלום הרווח כי יבוא יום ונפעיל את הכל באנרגיה הבאה מאטומים, כי האנרגיה האטומית תבוא במקום אוצרות הפחם, השמנים והנפט שיאזלו, וכי קומץ זעיר של אטומים, יחמם את דירותינו שנה תמימה וחופן – יפעיל בית-חרושת או יניע את האניות בימים.

מעשה פיצוץ האורניום הוא דרמה ממדרגה ראשונה שכל אנשי-המדע בעולם כולו השתתפו בה כדי להגיע כראשונים למטרה. […] בהשוואה עם העז בחמרי הנפץ הידועים לנו, שאינו עולה על כמה וולטים, מפליא למצוא כי האנרגיה של הפרדים הנפלטים על-ידי פיצול האורניום עולה לכדי מאתים מיליון וולט, אף כי האנרגיה של הנויטרונים האטיים המשמשים כמקלעים לפיצול אינו עולה על שבר וולט. וכה מרעישה היתה התגלית שאף הארצות הטוטליטריות התנפלו עליה כדי לנצל את שיסוע אטום האורניום לחמר נפץ העולה על כל מה שהיה ידוע לנו עד כה, והושיבו את טובי אנשי-המדע שלהן על מדוכת המחקר הזה.

לעת עתה אטומים U235 הם נדירים מאוד וקשה מאוד לאגרם. ועד שלא יעלה בידינו לאגור ולפקח על אטומים כאלו או בדומיהם בכמויות גדולות לא נוכל לממש את חלומותינו על אנרגיה אטומית!

 הערות העורך

פצצת-האטום הוטלה על הירושימה ונגסאקי רק כשנה לפני פרסום מאמרים אלה, וחרצה את גורל מלחמת העולם השניה. אני מניח שהמאמרים הללו נכתבו בטרם הוטלה הפצצה, שהיתה הפתעה למרבית המדענים וכמובן לציבור הרחב. המאמרים מצטיינים באופטימיות רבה בעקבות הגילויים המדעיים ופריצת הדרך בביקוע האטום, ומייעדים להם שימושים רבים. למעשה, השימוש האזרחי העיקרי המוכר לנו הוא רתימת הכח הגרעיני לייצור חשמל, אף זאת בארצות בודדות, וכל שאר השימושים מאז 1945 הם צבאיים, כחלק ממאזן האימה העולמי (כולל צוללות המונעות בדלק גרעיני). שימושים אזרחיים נוספים באיזוטופים רדיואקטיביים הם במחקר המדעי, באיבחון רפואי ובהקרנות גידולים סרטניים, בחיפושי גז ונפט ובהדברת חרקים ע"י עיקור הזכרים (גם בארץ נהוגה שיטה זו להדברת זבוב הים התיכון).

ד"ר עזריאל קרליבך היה עורכו הראשון של העיתון ידיעות אחרונות וממייסדיו של עיתון מעריב.

בידי נמצא רק כרך אחד של "קציר" וכנראה שהמפעל הספרותי הזה לא האריך ימים והוציא לאור סנונית ראשונה בלבד.

על יופיה של האשה

רשומה זו מתפרסמת בסימן יום האשה הבינלאומי, החל בתאריך 8 למארס.

א. קטעים מתוך המאמר "על היופי" במדור "שיחות מדעיות" מאת ד"ר יצחק מירקין.

האדמה, כרך א', 1919 , בעריכת י.ח. ברנר.

מיום החל האדם לחקור ולדרוש אחרי שורש כל דבר וענין, הנהו עמל לדעת גם את דבר מהות היופי בטבע, בחיים ובאמנות; ואולם עוד לא עלה ביד החוקרים והחכמים לבוא לידי מסקנא שאין לחלוק עליה ולהוכיח בעליל את הסבות האחרונות, שהן הגורמות בקרבנו קורת רוח של יופי, או להפך, רגש-צער של כעוּר באיזה דבר, מראה וענין. לא פעם אחת, אמנם, נעשה הנסיון לטבוע מטבע כללית ואידיאל אחד ומיוחד של יופי. בעד זמן מוגבל ובעד חוג אנשים ידוע ומסוים היה אולי דבר כזה אפשר, אבל לא בעד כל האדם. כלנו אמנם רואים את מראות הטבע ויצירי האמנות בעינינו, אבל שונה מאוד הפעולה הפנימית אשר יפעלו המראות האלה אצל כל אחד ואחד מבני האדם. לדבר זה גורמים רבים, אשר הראש והראשון בהם הוא אישיות הרואה והמתבונן, נטיותיו הטבעיות המיוחדות לו, מזגו ומקור מחצבתו. אבל גם לגורמים חיצונים כמו: החנוך, קבלת אבות, יחוסים זמניים ומקומיים יש ערך נכבד להבדל הגדול בין בני האדם ביחס להרגשה האסתטית.

[…] בעד הערכת היופי יש מלבד הגורמים הנזכרים עוד גורם אחד נכבד מאד: יחוסיו הפרטיים והמיניים של המתבונן והמסתכל אל הדבר אשר יסתכל ויתבונן בו. המשפט האסתטי של האיש ביחס לאיזו אשה, למשל, ישתנה תמיד לפי מדרגת נטיתו אליה. האשה, אשר יאהב, ימצא האיש תמיד יפה וברה, גם אם איננה יפה כל עיקר. ואם הגרוי המיני עלה למעלה ראש, אז יחדל המשפט האסתטי לגמרי.

לאשה יקראו בלי דעת ובלי חשבון – המין היפה, אף על פי שכנוי כזה נאה על כל פנים לא פחות גם להאיש. דוקא האידיאל של יפי האשה השתנה והתהפך מן הקצה אל הקצה במשך הדורות כל כך, עד כי אין לראות בזה סימן טוב להיופי המונופולי של האשה. יפי האשה האויריי, האֶתֶריִי והשחפיי של בטיסלי, אשר אין לו עוד כמעט כל יחס אל הגשמיות, היה אידיאל התקופה הראשונה של הרינסנס. רפאל אוהב את האשה שנתבגרה, אשר רגש האושר של האם הטביע בה את חותמו – את המדוננא, ועל ידו נעשה לאידיאל לכל בני זמנו. פלמה פֶכּשִיָה מבכר ביצירותיו את האשה המלאה לשד עלומים, הצודדת את החושים בגוה הרענן, אבל במדה ידועה עוד גם בגאון נפשה ויפיה. כמאת שנים ויותר היה זה לטפוס היופי לצירים הוניציניים ולבני דורם. טפוס יפי האשה של הנידרלנדים מתרחק עוד יותר מהאידיאל הנזכר של בטיסלי. לרוּבנס האשה המלאה לשד וכח ומגרה את החושים המיניים היא אידאל היופי. אצלו בריאות ויופי אחד. אבל כבר בדור שאחרי רובנס ישתנה הדבר. אחרי רובנס בא הצרפתי בטו והעלה את הנוי המלאכותי למעלה ראש, ולא בני אדם רעננים ומלאים לשד, שלמים ובריאים, כי אם יצורים דקדקים וקשטשטים של הרוקוקו הם סמל היופי.

אצל גזעים אחרים שליטים מושגי-יופי אחרים. בני הגזע השחור אוהבים אצל הנשים את השפתיים העבות, את האף הקצר וכן הלאה, ואשה שאלה לה נחשבת אצלם ליפיפיה. בני הגזע האדום, האינדיאנים, משתדלים ל"תקן" את הטבע על ידי התגודדות מבהילה לפי מושגינו. יושבי האיים בים האוקינוס הדרומי ועוד שבטים פראים אחרים "מיפים" את דמות גופם בהעבירם דרך האזנים, השפתים והאף חמרים זרים כמו טבעות ויתדות וכיוצא בהם ומשנים, מנקבים ומותחים בזה חלקי גוף שונים. וישנם גם עמים שמטילים ממש מום בידיהם ורגליהם ופדחתם כדי ליפות את עצמם על פי חוש יופי המיוחד להם. ואפילו עמים עומדים במדרגה קולטורית גבוהה, כמו היפנים והסינאים אחוזים במעשים כאלה. האשה המנוונת, שכמעט אי אפשר לה להתנועע על רגליה, שנעשו קטנות ובעלות מום, נחשבת בעיניהם לסמל יפי האשה.

כל נסיון לטבוע מטבע קבועה ולקבוע מסמרות ביופי הוא בהכרח התאמצות חנם, לפי שאי אפשר להביא בחשבון של שטה את הגורמים היותר נכבדים בדבר, את הגורמים הנפשיים. כי יותר שחיי הרגש של בן אדם מפותחים ומפורדים, יותר דק גם חוש היופי שלו. היופי החצוני איננו מספיק לו עוד. וכדי למצוא קורת-רוח אסתטית, הוא מבקש גם את האדם הפנימי, שהוא משתקף בצורה החיצונה. המבטא הנפשי אשר בצורה שופך לפעמים חן ואצילות על האדם ויש שהוא מיפה אפילו אי-יופי וגם כעור חיצוני. יש רגעים בחיי כל בן אנוש אשר כמו זיו שמימי שפוך עליו. הנערה האוהבת, האשה ברגעי אושר האם נראות יפות, גם כשהן כעורות.

מרחשון תר"פ, פתח-תקוה.                                    ד"ר יצחק מירקין

ב. קטעים מן המאמר "יפיה והתיפותה של האשה בזמן התלמוד" מאת א. ש. הרשברג

מתוך: העתיד, מאסף ספרותי-מדעי, לברור עניני היהדות והיהודים, ברלין תרע"ב (1912), בעריכת איש הורוויץ.

הקליקו על התמונה להגדלה

  היופי ואמצעי התיפותן של הנשים על ידי מיני רחיצה, סיכה, הלבשה וקשוטים שונים נתנו ענין גדול לבעלי המשנה והתלמוד לעסוק בו, כי לבבם היה פתוח פתח רחב לקראת רגשי היופי שבבריאה בכלל ושבבני אדם בפרט וביחוד של האשה, בהיותו אחד האמצעים להנאות את האדם מעולמו של הקב"ה ולשפר את חיי המשפחה על טהרת הקודש.

בתנאי היופי שבאשה מונה רבי ישמעאל ב"ר יוסי: ראש נאה, שער נאה, עינים נאות, אזנים נאות, חוטם נאה, שפתים נאות, צואר נאה, כרס נאה, רגלים נאות גם שם נאה (נדרים ס"ו ע"ב) וכן היו מתנאי יפיה: צבע עור לבן וקומה גבוהה (נדרים ט' י'), על העינים אמרו: כל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. ועל השדים כי הם הודה והדרה, נויה וכבודה ושבחה של אשה (שהש"ר ד' י"ב), הדדים נוי באשה. את גידול השדים משלו החכמים לגידול הפרי (התאנה): פגה (פרי סמדר); בוחל (בקיעת הגבעול בתאנה); צמל (פרי קשה, תאנה מבושלה, מערבית) (נדה, ה' ז' תוס' שם פ"ו), ונחשבו השדים למקום נויה וכבודה של האשה. בית חליצה נאה נחשב לאחד מחלקי היופי שבגופה. – מלבד אלה היה אחד מראשי תנאי יפיה: בשר גוף חלק ועדין בלי כל שער, ועל כן התאמצו בתחבולות שונות להעדין את בשרן ולהסיר את שערותיו. גם נשתבחה בקולה הערב (נדה ל"א ע"ב).

בתוך חיי המשפחה פנימה העריכו חכמי התלמוד הראשונים גם האחרונים ערך גדול את יפי האשה והיו מחבבים את מאמר בן סירא: אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים (יבמות ס"ג ע"ב, סנהד' ק' ע"ב). בין שבע מעלות שבין צדיק לצדיק נמנתה: אשתו נאה משל חברו (אדר"ג ל"ז). אשה נאה נמנתה אצלם בין שלשת הדברים המרחיבים דעתו של אדם (ברכות נ"ז ע"ב). וכן אמרו: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים… אין אשה אלא לתכשיט אישה (כתובות נ"ט ע"ב) לאמר, האשה התיחדה ללידת בנים, אשר היא המטרה היותר נכבדה והיותר נעלה לכל משפחה בישראל במסורת לאומית עוד מימי כתבי הקודש, ועל כן עליה לעסוק בכל האמצעים המקרבים אותה למטרתה זאת בחיים, וביחוד להתחבב על בעלה. לפיכך השתדלו האבות ליפות את בנותיהם כדי שיקבלו בעדן מחיר גדול מבעליהן, כי כמנהגי אנשי המזרח היום כן היה אז: שפעמים שאדם משיא את בתו ונותן עליה מעות ופעמים שאדם משיא את בתו ונוטל עליה מעות (ירוש' כתובות פ"ו ה"ו).

__________________________________________________________________

 ונסיים גליון זה בפרסומת העוסקת ביופיה של האשה, מתוך תוכנייה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לאופרה "דון פסקואלה" מ- 1973.

הקליקו על התמונה להגדלה

הערות העורך

את האדמה בעריכתו של י.ח. ברנר כבר הכרנו ברשומה מס' 7, על נשות הדסה.

על ד"ר יצחק מירקין קרא כ א ן

על אברהם שמואל הירשברג קרא כ א ן

המאמר המצוטט לעיל של הירשברג הוא מאמר מענין מאוד, בן עשרות עמודים, והבאתי רק על קצה המזלג ממטעמיו.   א.ש. הירשברג היה עוזרו של הרב מוהליבר שבעקבות השתדלותו אצל הברון רוטשילד הוקמה המושבה מזכרת בתיה. משלהי 1899 עד ראשית 1901 שהה הרשברג בארץ ישראל ופרסם בעקבות כך שני ספרים חשובים מאוד, שעוד נשוב אליהם: "משפט הישוב החדש בארץ-ישראל" (1901) ועשר שנים אח"כ את "בארץ המזרח". הירשברג נרצח בשואה בגטו ביאליסטוק.

המאסף הספרותי-מדעי "העתיד" יצא לאור בברלין בין השנים תרס"ח – תרע"ג – (1908 – 1913) בעריכתו של שאול ישראל איש הורוויץ – דמות מעניינת וסוערת.