כאשר הגיעו נכדיי האהובים לגיל המתאים והחלו לפקוד את גן הילדים (הנכד הגדול כבר בן חמש), התוודעתי למנהג שהשתרש בגני הילדים החילוניים בטקס קבלת השבת בימי שישי והוא "אבא של שבת" – "אמא של שבת". כל בן ובת בתורו/ה משמש כאבא/אמא של שבת, שחקנים ראשיים בטקס שמתקיים ביום שישי בגן הילדים, ועיקרו הקידוש לשבת. הסממנים הדתיים מופיעים בכל הגרסאות, גם בגנים הפרטיים וגם בגני העירייה: נרות, חלות, יין, ברכות, זמירות ומלאכים. הילד שכיפה על ראשו והילדה שראשה עטוף במטפחת, מבצעים מה שאבא ואמא אמורים לעשות על פי ההלכה האורתודוקסית. הבת מכסה את עיניה ומדליקה נרות, אחת מארבע מצוות "עשה" יחידות שההלכה האורתודוקסית מתירה לאשה לעשות (המצוות הן: א. אכילת מצה בליל פסח, ב. שמחת החג, ג. קידוש של שבת, ד. תוספת עינוי ביום הכיפורים).
בגנים רבים נהוג שאבא/אמא של שבת מביאים את הכיבוד – עוגה, ממתקים, אבל כצפוי, סביב האירוע התפתחה כבר תעשייה שלמה של מוצרים: כיפות עם שם הילד, מדבקות-דש, עוגות מפוארות, כלים חד-פעמיים ממותגים, ערכות "אבא של שבת" מעוצבות, וההורים מתחרים ביניהם בעושר ומגוון הכיבוד והמתנות שמעניק אבא של שבת לחבריו בגן. אתרי אינטרנט מסחריים רבים מוקדשים לרעיונות והמלצות כיצד להעשיר את האירוע, ומציעים את המוצרים לרכישה. הילדים מחכים בקוצר רוח לתורם להיות גיבורי היום וההורים הגאים מנציחים במצלמת הטלפון.
אני שב ומדגיש: מדובר בגנים חילוניים. אם נעקוף לרגע את מוקש ה"הדתה" (הנכדה שלי שואלת את אמה למה היא לא מדליקה נרות בבית), מפריע לי הקיבוע של תפקידי אמא ואבא על פי ההלכה האורתודוקסית. בפורומים באינטרנט נתקלתי בתלונות רבות של הורים שילדיהם חשו אכזבה ובושה אל מול מתנות וכיבוד עשיר שהביאו הורי ילדים אחרים לטקס.
כאשר אני הייתי בגן ובבית הספר היסודי, היו נרות על השולחן ולפעמים אפינו חלות קטנות, אך לא היה שום דבר נוסף בעל צביון דתי. הטקס החל תמיד בשיר בעל הטקסט המורכב ביותר בשירה העברית: היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה. אבל האביזר הפולחני המרכזי היה הקופסה הכחולה של ק.ק.ל. ביום שישי הצטווינו להביא כמה מטבעות ולשלשל אותן לקופסה הקדושה, תוך כדי שירה של השיר "דונם פה ודונם שם" מאת י. פרידמן.
עבורי, השלב החשוב ביותר בטקס קבלת השבת היה חלוקת ספר הקריאה, אותו לקחנו הביתה בתיק הבד הרקום, המיועד לכך. אך לא לפני שהגננת הקריאה את הסיפור הנצחי "שמלת השבת של חנה'לה" מאת י. שוויגר.
כדי להיזכר ב"איך עשו את זה פעם", פניתי לספר "מה אספר לילד" – ספר-עזר לגננת, למורה בכתות א', ב' ולהורים. הספר, בעריכת יהודית גורביץ ושמואל נבון, יצא בחמישה כרכים.
הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1953 ומתוכו הנה הפרק "מסבת קבלת שבת". שימו לב לפנת הקה"ק, למשמעות החילונית של סמלי הנר, התנ"ך והחלה ולהבדל בין גן רגיל לבית ילדים בקיבוץ (נזכרתי בסינור הבד הכחול אותו לבשנו יום יום בגן, אליו היתה מוצמדת ממחטה בסיכת בטחון. וגם בפנס הקסם נזכרתי).
כבכל ספרי הילדים מאותה תקופה, חלק גדול מן השירים והסיפורים לקוחים מחיי הכפר וההתיישבות העובדת. הדגש בשירים המצורפים הוא על השבת כיום מנוחה, יום בו הפועל והאכר נחים מעמלם וגם חיות המשק.
והנה שיר נוסף אותו הרבינו לשיר, אני בטוח שרבים מקוראי הבלוג הוותיקים זוכרים את המנגינה. בגן של הנכד שלי הילדים אינם שרים. הם מאזינים בפאסיביות לשירים הבוקעים מנגן דיסקים או נגן MP3 בקולי קולות. גם המורה לריתמיקה עם האקורדיון נעלמה.
ולסיום: הנה שיר קבלת השבת היפה ביותר בתולדות הזמר העברי. תחילה הביצוע של דפנה ארמוני מתוך אתר יוטיוב ואחר-כך עמוד השיר באתר "זמרשת", בו אפשר ללמוד על תולדות השיר ולבחור ביצועים יפים נוספים.
אורי החזרת אותנו לימי הילדות. חשבתי שרק בגן שלי ברחוב הנביאים בתל אביב, אצל הגננת גוטה, נהגו כך. מרגש…
תודה רבה נילי.
הוספתי עוד שיר אחד שהרבינו לזמר בקבלת שבת. מעניין האם גם היום הוא ברפרטואר. למעשה, נוכחתי שבגן של הנכד שלי הילדים כבר לא שרים אלא רק מאזינים באופן פאסיבי לשירים הבוקעים מדיסקים ונגני MP3 בקולי קולות. גם המורה לריתמיקה עם האקורדיון נעלמה.