גן עצי הפרי של סבא שלי השפיע על מהלך חיי וכנראה גרם לי, עירוני גמור שכמותי, להירשם ללימודי האגרונומיה בפקולטה לחקלאות. טעמם וריחם של הפירות הנפלאים – אפרסקים, גויאבות, חבושים, שזיפים, תפוחים, רימונים, שסק, אפרסמונים – חרותים בזיכרוני ומלווים אותי תמיד. סבא שלי היה אדם דתי, עם כפה שחורה. אפשר לכנות אותו אפילו אדוק (היום כבר לא משתמשים במלה הזו). הדתיים של אז הצביעו מפד”ל ועדיין לא היו “ציונות דתית”, או חרד”לים. סבא היה חרדי במהותו, קפדן ומחמיר בקיום המצוות וביחסיו עם בני משפחתו, אבל איש עבודה ועמל. כילדים בעיר נתניה, את החרדים ראינו רק מרחוק, כי הם היו מסוגרים ומבודדים בשכונתם – קריית צאנז. השכונה הזו היתה עבורנו, כילדים, מחוץ לתחום, עולם זר ומוזר. ראינו אותם בחוף הים הנפרד, נכנסים לטבול בים לבושים בבגדיהם הארוכים, נשים וגברים לחוד, בימי השבוע המוקצים להם. כמה מטרים משם, בחוף הסמוך, היו שרועות על החול החם התיירות מארצות סקנדינביה, עורן שלוק משיזוף-יתר וסביבן מתגודדים גברברי החוף – “זאבי הים”.

כיום, ממרחק השנים, אני חושב כמה חריג היה סבא שלי בין אנשים מסוגו, בכך שנטע וטיפח סביב ביתו הקטן בוסתן עצי פרי בלב העיר. כשבגרתי נודע לי שסבא גדל בכפר קטן באזור גליציה שבאוקראינה, בקצה המזרחי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ליד העיירה ברודי, ועסק בפיקוח על כריתת עצי יער ושילוחם על פני הנהר אל המנסרה. היערות, הכפר, וגם העיירה ברודי עצמה היו רכושו של האציל הפולני הגרף פוטוצקי. הקשר שלו עם עץ ועצים נמשך כאשר עלה לארץ ישראל ועבד כנגר במחנות הצבא הבריטי. ילקוט בית-הספר של אמא שלי היה מזוודת עץ קטנה, אותה בנה בנגריית הקאמפ. חייו בכפר וביער מסבירים מדוע הקים את בוסתן עצי הפרי סביב ביתו, כאשר עלה בידו לרכוש חלקת אדמה בארץ ישראל, בשכונה של אנשי הפועל המזרחי, שהיתה ידועה בשם: “שיכון המזרחי”. החלקה היתה בגודל דונם, והבית הקטן הותיר את מרבית השטח לעצי הפרי הרבים. איני יודע כיצד והיכן השיג סבא את השתילים של עצי הפרי והגפנים למיניהם. חידה היא לי עד היום.

העצים היו מזנים וותיקים, שכבר אין למצוא כיום במטעים המסחריים, כמו המנדרינה, ולעומתם פירות שאז עדיין היו נדירים בארץ ולא היה אפשר למצוא אותם בשווקים, כמו האפרסמון. היה שם עץ אפרסק עם פירות קטנים, מתוקים, בעלי קצה מחודד, ציפה לבנה וקליפה ירוקה- וורדרדה, מכוסה בפלומה עדינה. הפירות היו קטנים כי אז עדיין לא ידעתי את סוד דילול החנטים.

  עץ השזיף הזקן היה כבר מת ברובו, אבל חלקיו החיים הניבו שזיפים ענקיים, שבהבשילם היו עוטים גוון אדום-סגול ואחר-כך כחול עמוק, כמעט שחור, והיו מתפקעים למגע קל וממלאים את הפה בעסיס נפלא. אני חושב שהם היו מן הזן הוותיק סנטה-רוזה – הקדושה רוזה.

המנדרינה, שקיבלה את שמה מן המנדרין הסיני, היתה בעלת קליפה דקה וכתומה, צורתה ככדור פחוס בקטבים, ופלחיה עתירי גרעינים. בצידה התחתון כיסתה הקליפה על גומה קטנה, במקום מפגש הפלחים, ולשם צריך להחדיר את האצבע כדי להתחיל את הקילוף. אין מעשה מענג יותר מאשר לחיצה קלה על הקליפה בנקודת התורפה הזו והפשטת הקליפה היורדת בקלות ומשחררת את הריח האופייני למנדרינה. את הטעם של מנדרינה אי אפשר לתאר במילים.

האפרסמונים, פרי נדיר ובלתי מוכר בעת ההיא, לא הבשילו, אלא אם כן נעטפו בכמה שכבות של עיתונים והונחו בחושך במזווה למשך כמה ימים. כאשר התרכך הפרי לגמרי ותוכו הפך לנוזלי, חצינו אותו באמצעיתו ודלינו את הנקטר המתוק בכפית.

בחלקה הקדמי של החצר, בחזית הבית, שתל סבא צמחי נוי מפיצי ריח טוב. עץ פלומריה ריחנית שפרחיו לבנים וליבם צהוב, ושיחי “שושנים”, וורדים מזנים שונים, בעלי פרחים ענקיים, ריחניים, בצבעים שונים, וקוצים איומים. כאשר סבתא היתה בחיים, היא הכינה ריבת שושנים מן הפרחים.

סבא התאלמן פעמיים, משתי נשים. בריאותו התרופפה ואחר כך התדרדרה, ובהתאם גם מצב הגן, שחזר והתדרדר לזרועותיו של הטבע הפראי. לא זכיתי לראות את הגן בתפארתו הראשונית, כאשר סבא היה במלוא כוחו. כאשר אני התחלתי לטפל בו, גזעי העצים כבר היו מכוסים בחזזיות ובפצעים זבי שרף. כמה מן העצים נרקבו כליל והיו מוטלים על הקרקע או ניצבים כגדמים אילמים, טרף לחיפושיות קליפה ופטריות. צמחי הבר שגשגו והשתלטו על השטח שבין העצים. בקיץ הם הפכו ליער של קוצים, חלקם גבוהים מקומתי. על פני הקרקע גיליתי רשת מסועפת של נימי שבילים דקיקים, בהם נעו שיירות של נמלים זריזות ועמלניות, אוחזות בלסתותיהן זרעים וחלקי חרקים מתים, נעות במהירות כמונעות בכוח מסתורי, המאחד אותן למען מטרה משותפת. חיים שלמים רחשו מתחת לכסות הקוצים, חוליות נסתרות מן העין בשרשרת המזון המורכבת ממוות והתחדשות.  עכבישים פרשו בין הענפים את רשתות הציד שלהם והמתינו בסבלנות. קירות הבית היו מכוסים בקיסוס שגדל באין מפריע ונאחז בטיח עד שלא היה אפשר לנתקו. עבורי זה היה נפלא, במקום מטע ממושטר וסטרילי קיבלתי שמורת טבע עשירה בחרקים, שבלולים, ציפורים ומגוון צמחים. אני זוכר כיצד צפיתי, מרותק ומזועזע כאחד, בחיפושית גדולה שהפכה ערצב על גבו והחלה לאכול את בטנו הרכה. מתחת לברז הגינה המטפטף היתה שלולית מלאה ירוקת, אליה באו לרוות את צימאונן דבורים וצרעות.

בקצה החצר עמד, מיותם, מבנה קטן עשוי מלוחות פח גלי חלוד. זה היה משכנה של הפרה “חוּמָה”, אשר העניקה בכל בוקר כוס חלב טרי לבנותיו של סבא בילדותן, כלומר לאמא שלי ולאחותה הצעירה ממנה. זה היה גם משכנו של אחמד, מן הכפר אום-חאלד, שיצא מידי יום עם חומה למרעה, לאחר חליבת הבוקר. ששת ימים יצאו השניים למרעה, וביום השביעי –שבתו מכל מלאכה.

שיחי הלנטנה גדלו בכל מקום, מעמיקי שורש ומשגשגים, שולחים את ענפיהם הקוצניים לכל עבר, פורחים באלפי תפרחות צבעוניות וחונטים ענבות של פירות קטנים ושחורים ומאיימים לחנוק את שרידי הגן. הצמחים שאינך “זקוק” להם, צמחי הבר שאין בהם “תועלת”, אורחים בלתי קרואים, אינם זקוקים לטיפול ולהשקיה. הם כבר מסתדרים בעצמם ומשתלטים על כל חלקה טובה ללא כל עזרה. ואילו הצמחים שאתה חפץ ביקרם, עצי הפרי וצמחי הנוי, חלשלושים ומפונקים. ללא טיפוח, טיפול והשגחה מתמדת, הם נופלים טרף לכל מחלה ומזיק. לאחר שנים רבות למדתי שכך הם פני הדברים בכל תחומי החיים. הצרות והמחלות ואנשים חורשי רעה באים ומתייצבים מבלי משים וללא כל הזמנה ומחוללים את נזקם בהתנדבות. ואילו בשביל לזכות בדברים טובים וחברים שאתה מחבב ונשים שאתה אוהב, צריך לעבוד קשה ולא להרפות לרגע וגם אז מקומָם בחייך אינו מובטח ואינו תדיר.

אבל העצים המשיכו לתת את פריים בעקשנות, ללא גיזומים ודילולים, ללא דישון וללא ריסוסים. היום היינו מכנים זאת “גן אורגני”, אבל בעצם זה היה גן מוזנח, בו ניסיתי למצוא את האיזון בין הטבע הפראי לבין עצי התרבות. זאת משום שלא היו לי הכוח או הידע להסיג את הטבע לאחור. הפעולה ה”גננית” הראשונה שעשיתי היתה לחדש ולהעמיק את ה”צלחות” – גומות ההשקיה מתחת לעצים. חיברתי את קצהו האחד של צינור גומי ארוך לברז חלוד ומכוסה ירוקת, שמצאתי בסבך העשבייה, פתחתי את הברז והמתנתי בצד השני של הצינור. בתחילה לא קרה מאום. אחר כך בקעו ממעמקי הצינור קולות נשיפה, אחר כך קולות חרחור ושיעול ושני עכבישים שנסו על נפשם, ולבסוף פרץ מן הצינור זרם דקיק של מים חלודים, אשר אט אט התייצב והצטלל. ואז גיליתי את הקסם שבמים הזורמים, את רגעי המפגש בין מים לבין קרקע יבשה והריח הנפלא המתלווה לכך, את חדוות התזת המים לכל עבר ומגע הבוץ הטובעני, את כוחם המחייה וההורס של המים, המשנים סדרי בראשית. היתה זו מלאכה לא קלה לערום עפר עם טורייה כבדה ולמנוע מן המים הגואים בצלחות לפרוץ החוצה, ובו בזמן להציל נמלים וחרקים אחרים מטביעה ולהציב עבורן מקלות וקני-קש ורפסודות של עלים יבשים, עליהם יכלו לחצות בבטחה את השיטפון הפתאומי. עקבתי אחר נביטתם של זרעים שהיו בתרדמה זמן רב והם נענו לבשורת המים ונבטו בהמוניהם. צינור הגומי הישן היה מחורר בכמה מקומות, וסבא לימד אותי לחבוש את פצעיו בעזרת רצועות בד, מה שלא מנע מן המים למצוא את דרכם אל הקרקע הצמאה. הייתי שם לבד, מלבד הרגעים בהם הופיע ראשו של סבא בחלון ושאל למה אני מבזבז כל כך הרבה מים. אחר כך הייתי הולך, בשליחותו של סבא, אל חנות המכולת של פפרמן, וקונה לסבא חצי כיכר לחם חי וחבילה גבינה כחושה.

בעת שעבדתי בגנו של סבא, כנער, לא הכרתי את שמות הזנים של הפירות השונים, לא ידעתי לזהות בשמם את החרקים, השבלולים, הציפורים, צמחי-הבר ושאר היצורים שאכלסו את הגן. ההיכרות שלי עם הטבע ומארג החיים בגן הזה היתה ראשונית וחושנית וחפה מכל ידע. כיום, לאחר שצברתי במשך שנות חיים ידע תיאורטי ומעשי, אני יכול, בדיעבד, להסביר לעצמי ולפרש את כל מה שהתרחש לנגד עיני בגן. הזיכרון הנוסטלגי והסנטימנטלי שלי מן הגן לבש פנים חדשות וכל תופעה קיבלה את שמה המדויק ואת הסברה המדעי. למשל:  כדי למנוע הופעת תולעים בפירות עטפתי אותם בשקיות נייר חומות. היום אני יודע שה”תולעים” בפירות הרימון היו זחלי העש כחליל הרימון, ואילו ה”תולעים” בפירות האפרסק, הגויאבה והמשמש היו רימות של זבוב הפירות הים-תיכוני. לאורך הגדר שהפרידה בין החצר של סבא לבין חצר השכנים גדלו גפנים. מענביהם לא זכיתי ליהנות כלל, כי הם נגזלו ממני על ידי זחלי עש האשכול וזבובי התסיסה דרוזופילה שבאו בעקבותיהם. עבור סבא, השרצים האלה הפכו את הפירות לבלתי כשרים ואסורים לאכילה. אני יכול לנקוב בשמן של הציפורים שמצאו לפניי כל פרי שסק שאך החל להבשיל וניקרו בו. אני מכיר את כל המחלות שתקפו את העצים והגפנים, ויודע פרטים אינטימיים על חייהן הפרטיים.

כנער, שיצא כמעט בכל יום מדירת השיכון הקטנה והגיע אל הבוסתן הפראי הזה, התענגתי מן המפגש עם הצמחים ובעלי החיים ולא הטרידה אותי כלל העובדה שאיני יודע את שמו של כל יצור. אולם הלימודים האקדמיים חינכו ואילפו אותי למיין, לסווג ולהגדיר כל צמח וחרק הנגלים לעיניי. ההצלחה לעשות זאת מוסיפה סוג נוסף של עונג, סיפוק ואפילו גאווה עצמית, אבל גם תחושה של חוסר מנוח, תסכול ומצוקה כאשר תהליך הזיהוי נכשל. מתן השמות לכל היצורים הוא עיסוק עתיק יומין. התנ”ך מספר לנו שאלוהים הטיל על האדם הראשון לקרוא בשם לכל בעלי החיים, ועצם מתן השם העניק להם חיים. ( וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. (בראשית ב’, יט)). גדול הממיינים ונותני השמות היה הרופא, הבוטנאי והזואולוג השוודי קארולוס ליניאוס, אבי תורת הטקסונומיה והנומנקלטורה המדעית. אין זה מפתיע כלל שבערוב ימיו נטרפה עליו דעתו. הלימוד הפך אותי מודע לבורותי כמו אדם וחוה אשר לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, נעשו מודעים לעירומם. גם אצלי גרם הידע לגירוש מגן העדן:  באחד מטיוליי בחו”ל, בעודי מהלך ביום שטוף שמש באחו פורח בשוליו של יער נפלא, מצאתי עצמי מהרהר שהנאתי מן הפרחים, הזוהרים בשלל צבעים וצורות, נפגמת, משום שאיני יודע להגדירם ולנקוב בשמם. זה היה גילוי מכאיב, שהעיד שמשהו בקשר הישיר, הראשוני שלי אל הטבע התקלקל ונפגם. לעולם כבר לא אוכל למחוק ממוחי את הידיעה הנחרצת שהחומר הריחני המשתחרר אל האוויר מקליפת המנדרינה הוא Limonene, ומה שעשיתי להבשלת-הבחלת האפרסמונים קשור להפרשת הגז Ethylene.

חוסר הידע שלי כנער, חסך ממני את הקונפליקט שבין הגנן לאוהב הטבע. כאשר אוהב הטבע נקלע לכרם או מטע שבו פורחים בוורוד צמחי ציפורנית מצרית, או בצהוב בוהק צמחי המצליבים, היוצרים מרבד נהדר בין שורות הגפנים או העצים, הוא מתמלא בהתפעלות ואפילו התרוממות הרוח. החקלאי לעומתו יכנה את צמחי הבר היפים בשמות מעליבים כמו “עשבים שוטים” או “עשבים רעים” וימהר להדבירם ולחסלם בריסוס קוטל עשבים או בקלטור.

תמיד הייתי מוקסם מעולם הנמלים. כבר כילד צעיר מאוד עקבתי אחריהן מקרוב במשך שעות ארוכות כמהופנט. בגן של סבא שמחתי לפגוש אותן בהמוניהן וצפיתי כיצד הן אוספות זרעים, בונות קינים מסועפים ומנהלות מלחמות עם נמלים ממינים אחרים. לא ידעתי אז שהנמלים אוספות בלהיטות טיפות נוזל סוכרי – “טל דבש” שמפרישות כנימות העלה המוצצות את מוהל עלי העצים וגורמות לנזק רב לצימוח הצעיר. בתמורה מגינות הנמלים על כנימות העלה, מרחיקות מהן אויבים טבעיים ומעבירות את הנימפות הצעירות לקודקודי צימוח חדשים. עבור הגנן והחקלאי הנמלים הן אויב. כילד הייתי מהלך בזהירות ומוודא בכל צעד וצעד שלא אדרוך על נמלים. כאגרונום נתתי ייעוץ והדרכה לחקלאים וגננים כיצד להדביר את הנמלים.

עם בוא האביב התעוררו מתרדמתם העצים הנשירים והתכסו בפרחים לבנים או וורדרדים, והגן זימר וזמזם בכנפי הדבורים. אחר כך פרץ הלבלוב הירוק והפירות חנטו. בסתיו נקטפו היבולים והובאו בגאווה לאמא שלי. הרימונים יצאו מתוך שקיות הנייר ונתלו בסוכה. חבושים קשים כאבן הפכו ללפתן מתוק של ראש השנה, והגויאבות נתנו ריחן. בקצה הרחוב של סבא, בקן של בני עקיבא, רקדו יחדיו בנים ובנות בחולצות צחורות, יד ביד במעגל אחד. ובגן של סבא החל מעגל נוסף של עונות השנה כאשר על גבי הקרקע נערמו עלי השלכת והנמלים יצאו עם גשם ראשון למעוף הכלולות.

מקור התמונות

1. א. מיצ’ורין – מתוך ספרו של מיכאיל אילין, איתני הטבע והישגי האדם (הקיבוץ המאוחד, 1953). הציור מאת ה. ארני, מועתק מן המהדורה השוויצרית של הספר. מיצ’ורין (1855 – 1935) בוטנאי רוסי נערץ שטיפח עשרות זנים של עצי פרי וגידולי תרבות אחרים, והרחיב את תחומי גידולם הרחק מבתי-גידולם הטבעי.

2. האיורים “הגן” ו”מים” מאת הצייר שמואל כץ, מתוך הספר מטעים מאת מיכאל שפריר (ספרית פועלים, 1953). גם כמה מצילומי הפירות לקוחים מספר זה.

3. שאר האיורים מתוך ספרים ישנים ללימוד חקלאות וחוברות הטבע והארץ משנות השלושים של המאה הקודמת.

דוד בן-גוריון הקדיש חלק ניכר מחייו לכתיבה. מכתביו הרשמיים, יומניו, נאומיו וכתביו (כ-50 ספרים) מסתכמים בכ- 700,000 מסמכים. לעיתים אני תוהה מתי מצא מעט זמן פנוי על מנת לנהל את מדינת ישראל. לצד אלו נמצאו בעזבונו כ-1200 מכתבים אישיים, אותם כתב בעיקר במשך כעשרים שנה, משנות החמישים המוקדמות ועד מותו בשנת 1973, בעת שהותו בשדה בוקר, משוחרר מתפקידים ממלכתיים. מכתבים רבים נשלחו אל בן-גוריון מכל שדרות העם, והוא הקפיד לענות לכולם בכתב ידו ולשמור העתקים. בספר “הזקן והעם” (כנראה פרפראזה על ספרו של המינגווי “הזקן והים”) רוכז מבחר של 208 ממכתביו אלו.

אחד המכתבים, משנת 1953, השנה בה עבר בן-גוריון לשדה בוקר, המופנה אל בתו הבכורה של בן-גוריון, גאולה, מאפשר לנו להציץ אל תוך הצריף המפורסם בשדה בוקר ולקבל תמונה אינטימית של החיים שם, וכיצד כל אחד מבני הזוג, דוד ופולה, הסתגל לתנאים המחייה המיוחדים. הקורא הנבון ימצא בעצמו, ועל אחריותו בלבד, את ההקשרים האקטואליים והפרסונאליים לימינו אלה. המכתב כתוב בחוש הומור ואפילו בסרקאזם דק מן הדק, וכצפוי – נעדרת ממנו המלה “את”.

כאמור, המכתב לקוח מן הספר “הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון” (כינסה וערכה ד”ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1988).

בן גוריון ליד שולחן העבודה בצריף בשדה בוקר קישור לאתר הספריה הלאומית

בצילום להלן: דוד ופולה בן-גוריון בשנת נישואיהם (1917) בניו יורק:

דוד ופולה נישאו בניו יורק בדצמבר 1917. ארבעה חודשים לאחר טקס החתונה עזב דוד את פולה שהיתה הרה ויצא לאימונים בקנדה ולשירות בגדוד העברי. גאולה נולדה בספטמבר 1918, אך דוד ראה אותה לראשונה רק כאשר הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל בנובמבר 1919.

הנה מכתב שכתבה תלמידת כתה ג’ אל בן-גוריון בשנת 1954

בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 ונטמן בשדה בוקר לצדה של פולה, רעייתו. בצוואתו הורה לשמור על הצריף ותכולתו ללא שינוי. שימו לב למספר תעודת הזהות של בן-גוריון. מעניין מי קיבל את המספרים 1 ו-2.

מקור התמונות:

שבתי טבת, (1976), קנאת דוד – חיי בן-גוריון, הוצאת שוקן

ברכה חבס, (1952), דוד בן-גוריון ודורו, הוצאת מסדה.

התבשרנו היום (17.6.21) שהשרים בני גנץ ואביגדור ליברמן הניחו על שולחן הממשלה הצעה להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקירת אסון מירון בו נהרגו 45 אנשים ונפצעו 102. התקווה היא שהקמת וועדת החקירה תשים קץ להזנחה רבת שנים, לשחיתות ולטיוח.

בשנת 1911 אירע במקום זה אסון דומה במהותו, כאשר הצטופפות של כ-500 חוגגים על מרפסת אחד המבנים גרמה להתמוטטות מעקה המרפסת ונפילת האנשים אל מותם או פציעתם.

ד”ר ארתור רופין, שהתמנה בשנת 1908 למנהל “המשרד הארצישראלי” נכח באירוע באותו יום, ואף עמד על אותו גג, אך ניצל. הדוקטור שהגיע מברלין ללבאנט כותב בסלידה: “אף קודם למקרה-האסון השרתה עלי חגיגה זו במירון מורת-רוח יתירה. היתה כאן התגלמות מירע האמונה הטפלה. עצם המראה הביאני לכלל סילוד, האנדרלמוסיה והזוהמה הטילו בי חלחלה. עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל. אותה שעה נדרתי נדר, ששוב לא אבוא לעולם לחזות בחגיגה זו, גם קיימתי את נדרי.” קטע זה מופיע בספר השני בסדרת הזכרונות מעזבונו של רופין “פרקי חיי – ראשית עבודתי בארץ, 1907-1920 (עם עובד, 1947).

חכמי צפת וקנאיה ישבו על המדוכה ודנו בסיבות לאסון ועל מי יש להטיל את האשם. וכמובן נמצאה מייד הסיבה – חוסר הצניעות של הנשים. על הנשים הוטל איסור להשתתף בהילולה “כדי שחלילה לא תצא תקלה תחת ידיהן, ויבואו במגע עם גברים. .” וזה הקטע אשר הופיע בעיתון הפועל הצעיר:

“וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר”י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל”ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…” (הפועל הצעיר א’ תמוז תרע”א 1911).

הסופר הצעיר ש”י עגנון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1909, היה אף הוא במירון, לשם הגיע ברגל מיפו, מהלך חמשה ימים, ואף הוא ניצל הודות לצירוף מקרים. בל”ג בעומר 1962 הוענק לעגנון תואר אזרח כבוד של ירושלים. בנאום שנשא בטקס, המופיע בספרו “מעצמי אל עצמי” (הוצאת שוקן, 2000), התברר של”ג בעומר הוא תאריך מיוחד עבור עגנון, ובו התרחשו אירועים חשובים במהלך חייו, אותם הוא מפרט בנאומו, כולל העובדה שניצל מן האסון במירון 51 שנים קודם לכן. עגנון מתאר כיצד ניצלו חייו:

חייהם של שני האישים, רופין ועגנון, הצטלבו שנית בשנת 1912, כאשר רופין הזמין את עגנון להיות מזכירו והמורה לעברית שלו בברלין, שם שכן המשרד הראשי של “המחלקה הארצישראלית” בראשות אוטו וארבורג, אליו היה כפוף רופין. רופין חזר לארץ ישראל כעבור זמן קצר, ואילו עגנון נותר בגרמניה 12 שנים, עד 1924, לאחר שבהיותו מאושפז בבית חולים נשרף ביתו ובו עלו באש ארבעת אלפים ספרים, ביניהם נדירים מאוד, וכמה כתבי יד של יצירותיו שטרם פורסמו.

פרט מעניין וחסר חשיבות: רופין קרא לפרק ביומנו בו מתואר האסון במירון: “ביני לבין עצמי“. עגנון קרא לספר בו הוא מזכיר את האסון: “מעצמי אל עצמי“.

בונוס: בפתח ספרו של עגנון ( שלא היה ידוע כלל כצנוע) “מעצמי אל עצמי” מופיע הפתיח הזה:

מקור התמונות: – כל הזכויות שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים.

אהרן ביר, “ארץ ישראל, הלוך ונסוע בארץ האבות“, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה.

“מאה שנה ועוד 20, הסטוריה מצולמת של ארץ ישראל ממחצית המאה ה-19“, ספרית מעריב, 1968.

י. קלינוב, “משוט בישראל” הוצאת לעם, 1950.

ראו הקדמה לסיפורי ספרים ברשומה הקודמת: 141 – סיפורי ספרים – חלק א’.

ב. “מגדיר לצמחי ארץ-ישראל”

המגדיר לצמחי ארץ ישראל משנת 1931 הוא מגדיר הצמחים הראשון בעברית בארץ ישראל . כתבו אותו חלוצי הבוטניקה בישראל, הידועים בחוגי המקצוע כ-אז”פ – אלכסנדר איג, מכאל זהרי ונעמי פיינברון. אנו מציינים השנה 90 שנה לצאת המגדיר לאור.

ספר זה הוא ציון דרך היסטורי בהתפתחות מדע הבוטניקה והסיסטמטיקה בישראל, וכבר כתבתי עליו בפירוט במאמר “כיצד ניתנו שמות עבריים לצמחי הבר בארץ ישראל“. זהו ספר עב כרס וכבד משקל, 467 עמודים של נייר גס, שבודאי אינו נוח לנשיאה בשדה ולהגדרת צמחים בשטח. אולם ספר זה העלה את מדע הבוטניקה בישראל על פסים מדעיים, המקובלים בקהילייה המדעית בכל העולם, נקודת ציון במאבק שניטש כאן בין תורה ומדע, בין בוטניקה תלמודית לבין בוטניקה על פי חוקי הסיסטמטיקה והנומנקלטורה של לינאוס. עליכם להבין שבין מדעני הבוטניקה וחובבי הצמחים כאחד, המגדיר הוא ה”טקסט המקודש”, הפוסק האחרון שאין לערער עליו, עד לצאתה של מהדורה חדשה מתוקנת ומעודכנת. הספר הפך לנדיר מאוד כבר בשנות השלושים המוקדמות, ומאז אין אפשרות להשיגו. מהדורה שנייה מעודכנת יותר יצאה לאור רק בשנת 1948, עשר שנים לאחר פטירתו של איג, שהיה בן 43 שנים בלבד במותו. כיום כבר אין אפשרות להשיג מגדירי צמחים חדשים, משום שהוצאות הספרים לא מוכנות להשקיע במהדורות מודפסות, וכל המידע מתנהל ומתעדכן באתרי האינטרנט.

על גבי העותק שבידי מתנוססת חתימתו של ח.י. רות. מיהו ח.י. רות?

חיים יהודה רות (או, בשמו האנגלי, Leon Roth ), היה אחד ההוגים המעמיקים שהניחו תשתית לפילוסופיה פוליטית בעברית בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה וראשית ימי המדינה. ראשי התיבות של שמו העברי לצד שם משפחתו, ח.י.רות, יוצרים את המלה “חירות“, רמז לאידיאל החירות שעליו עמל, כתב ולימד כל ימיו.

המדבקה בצד הפנימי של כריכת המגדיר מעידה שהספר, באחד מגלגוליו, היה חלק מעזבון ח.י. רות בספריה הלאומית. שימו לב להבדל בשמה הקודם של הספריה בין העברית והאנגלית.

חיים יהודה רוֹת נולד בלונדון בשנת 1896 ונפטר בניו זילנד, בעת מסע הרצאות שערך שם, בשנת 1963. למד באוכספורד בשני חוגים במקביל, בחוג לפילוסופיה קלאסית וחדשה ובחוג לעברית והיסטוריה יהודית. בתום לימודיו אותם סיים בהצטיינות, נעשה מרצה באוניברסיטת מנצ’סטר. בעקבות הישגיו המחקריים והספרים שפרסם על שפינוזה ודקארט, התמנה לחבר בלגיון הכבוד הצרפתי ובאקדמיה האנגלית.

בשנת 1928 עלה ארצה והתמנה לפרופסור הראשון בקתדרה לפילוסופיה על שם אחד העם באוניברסיטה העברית בירושלים, שפתחה שעריה שלוש שנים קודם לכן. מפעלו החלוצי היה סדרת ספרי פילוסופיה תמציתיים ששימשו חומר לימוד בעברית לסטודנטים ותלמידים (תחת הכותרת “מורה דרך”). מפעל חשוב אחר שלו הוא סדרת “ספרי מופת פילוסופיים, מיסודו של חיים יהודה רות”, בה יצאו לאור כמה מן הטכסטים המרכזיים של הפילוסופיה, מאפלטון עד ברטרנד ראסל, בתרגומים עבריים. רות עצמו תרגם מיוונית לסדרה זאת ששה מספרי האתיקה, הפוליטיקה והמטפיזיקה של אריסטו. מה שמעטים ידעו אז הוא שרות, שהיה איש עשיר ולא היה זקוק למשכורת האוניברסיטאית, היה גובה את משכורתו כסדרה כל חודש, ומקדיש את כולה להוצאת אותם “ספרי מופת פילוסופיים”. רות היה חבר פעיל ב”ברית שלום” ששאף להקמת מדינה דמוקרטית דו-לאומית בארץ ישראל. רות כתב על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית המערבית, והגותו על עקרונות הדמוקרטיה משפיעה עד היום על המחשבה הפוליטית במדינת ישראל (רק בשדה השיח האקדמי, לצערנו). רות היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית הצעירה, ובהמשך כיהן כרקטור האוניברסיטה וכן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח, אך לאחר 23 שנים חש אכזבה מן האוניברסיטה וממדינת ישראל וחזר ללונדון. בהודעת הפרישה שלו ב-1951 כתב לרקטור האוניברסיטה: “[…] בשנים האחרונות אני מרגיש שאני נכנס לתוך מסלול. מסלול פירושו התנוונות. אני עדיין צעיר (בערך!) ועוד כוחי בי. ואף על פי כן צפויות לי עוד ארבע עשרה שנה (כמספר ד”י !) של אותה עבודה. […] אני מרגיש שמה שהיה בי לתת לאוניברסיטה — נתתי. אם לא אצא עכשיו — משוכנע אני שינוס לחי ולא אצלח לכלום. […] מה שיכולתי לתת, נתתי, והריני כלי ריק, מסתובב בין צללי העבר.”

הגותו של רות על הדמוקרטיה רלוונטית מאוד בימינו אלה. על פי רות, בניגוד לדמוקרטיה בעולם העתיק, בה כל אזרח ואזרח השתתף באופן ישיר בשלטון והביע את הסכמתו השלמה והמפורשת לקבל עליו את דין הרוב, הדמוקרטיה המודרנית, הייצוגית, מתבססת על שני עקרונות: א. השלטון מסור לבני אדם שבחרנו בהם מפני שמוכשרים הם מאתנו. ב. זכות המיעוט לנסות להיות הרוב. עוד עקרונות עליהם עמד הם: אין הדמוקרטיה מתקיימת בלי אופוזיציה. ההגנה של המיעוט מפני עריצות הרוב מבוססת לפי רות על שלושה תנאים: חופש ביטוי, זכות המיעוט לנסות להיהפך לרוב, והזכות לבחור ולשנות את פני הממשלה. הדמוקרטיה היא שלטון המתנהל על ידי דיבורים. הסימן המיוחד לדמוקרטיה הוא האופן שבו ענייני הציבור מתנהלים — השימוש של האזרחים “לא בכוח האגרוף, אלא בכוח השכנוע. הדמוקרטיה היא שלטון על ידי דיבורים”.

בשנת 1950 יצר לאור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ספר חגיגי לציון חצי יובל (25 שנים) לאוניברסיטה.

בפרק שכתב ח.י. רות כדיקן הפקולטה למדעי הרוח מצאתי קטע יפה. רות מזהיר מפני פטריוטיות מופרזת, הגדשת-הסאה בהכרת הישגים שהושגו, ובוּרוּת. כל אלו גורמים לצרות האופק ולצרות המוח.

דברים ברוח דומה כתב אלברט איינשטיין, באותו ספר ממש, בברכתו לחצי יובל האוניברסיטה:

שני האנשים החכמים אותם ציטטתי לעיל גילו אומץ, כאשר בברכה חגיגית לאוניברסיטה ביום חגה, לא נמנעו מלכתוב בנימה ביקורתית ולהציב תמרורי אזהרה. איינשטיין אפילו מזהיר מפני “יראת-כבוד רשמית לגבי עקרונות דתיים”.

זהו טבעם של ספרים משומשים. התחלנו במגדיר צמחים ודרך הפילוסופיה ומדע המדינה הגענו עד אלברט איינשיין. נותרה רק שאלה אחת. האם יצא יהודה חיים רות אל השדה? האם השתמש במגדיר כדי להגדיר צמחים? לעולם לא נדע. מי שכן הגדיר צמחים בעזרת מגדיר זה, על פי עדותו המהימנה, הוא הסופר ס. יזהר, איש טבע, שהיה בקיא בטבע ופעל רבות על מנת להגן על הטבע והשטחים הפתוחים, בייחוד בהיותו חבר כנסת. לכן אני מוסיף לרשומה עמוסה זו קטע נוסף, פרי עטו של ס. יזהר. וזאת כבונוס.

בונוס – ס. יזהר על המגדיר ועל הגדרת צמחים (מומלץ)

אחרי שלא פרסם ספרים במשך כשלושים שנה, החל ס. יזהר לפרסם בשנות התשעים כמה ספרים אוטוביוגרפיים (גם כל ספריו המוקדמים היו אוטוביוגרפיים) בזה אחר זה: (מקדמות, צלהבים, צדדיים, אצל הים, מלקומיה יפהפיה, גילוי אליהו). הספר מלקומיה יפהפיה (זמורה ביתן, 1998) מתאר בחור גולמני אחד המחזר אחר בחורה בשם שולה, ומזמין אותה לצאת אתו לשדה, כדי לכאורה להגדיר צמחים, אך בעצם תקוותו, כמיהתו וערגתו הן לראות אותה בעירום. זהו ספר חשוב מאוד להבנת נפשו של ס. יזהר ויחסו לנשים ולגברים.

כפי שיודע כל מי שאחז מגדיר צמחים בידיו, שיטת ההגדרה היא דיכוטומית. בכל שלב בודקים האם התיאור במגדיר תואם את הצמח אותו רוצים להגדיר. אם כן – המגדיר מפנה לשלב הבא המוביל להגדרת המשפחה, הסוג והמין. אם לא – המגדיר מפנה להמשך התיאורים, עד שתימצא התאמה. יזהר מכנה דיכוטומיה זו “או או” והופך אותה למטפורה למציאות, לחיים ולעולם כולו. תחילה הנה עמוד מן המגדיר אותו מזכיר וממנו מצטט יזהר. אפשר לראות כאן את עקרון הדיכוטומיה בכל פיסקה או שלב המתאר תכונה של הצמח.

והנה הקטע מן הספר “מלקומיה יפהפיה” קטע נפלא בעיניי :

האם אתם חושבים שסיימתם? שנפטרתם מן המלקומיה המשונה הזו? אל יקל הדבר בעיניכם. ובכן, בהשפעת ספרו של יזהר יצאתי למחקר מעמיק בעקבות המלקומיה, פרח שאינו נמצא כלל במגדיר, והגעתי עד לשורש העניין במאמר מליצי משנת 1922 המגיע אפילו עד שנת 1771. ומי שרוצה לצעוד עוד צעד אחד בעקבות המלקומיה (אך לא בעקבות שולה היפה), מוזמן לקרוא את המאמר “חידת המלקומיה היפהפיה” שפרסמתי במגזין הבוטניקה “כלנית” ולגלות את כל סודותיו של פרח זעיר זה ומדוע יש לו שם כה משונה.

ספרים משומשים נושאים עליהם את עקבותיהם של האנשים שרכשו אותם, או שאלו אותם בספריה ולא החזירו. קראו אותם, הקדישו אותם למישהו. כתבו הערות בשוליהם. שמרו עליהם מכל משמר ולא נפרדו מהם עד יום מותם, או נטשו אותם בחנות ספרים משומשים או במיכל המחזור. קיפלו את פינות הדפים, שכחו מסמכים וסימניות בין דפיהם, הותירו כתמים. כך הופכים ספרים מסוימים לבעלי משמעויות נוספות. הם נעשים ייחודיים, מייצגים את בעליהם, יוצאים מתוך האנונימיות של חבריהם למהדורה. כאשר מגיע ספר כזה לידיי, אני מנסה לפענח את ההקדשות, את החותמות, עוקב אחר המסלול שהספר עשה מיד ליד, מגלה רבדים נוספים. לסיפור שכתב הסופר, מחבר הספר, מצטרפים כעת סיפורים נוספים. עניין מוביל לעניין, דמויות חדשות מצטרפות לתמונה. אביא כאן שתי דוגמאות לספרים שכאלה, בעזרת שני ספרים נדירים. ברשומה זו, אודות הספר הראשון מבין השניים.

א. הספר “עלי”

עלי, בנם הצעיר של יצחק ורחל-ינאית בן-צבי, הילד הראשון שנולד בשכונת רחביה בירושלים עם היווסדה, נולד ב-ה’ אדר תרפ”ד ונפל בתאריך ה’ אדר תש”ח, בשדות קיבוץ בית קשת, ששה ימים לפני שהיה אמור להתחתן עם פנינה, בת נהלל. באותו זמן היה האב, יצחק בן-צבי, יו”ר הוועד הלאומי של היישוב היהודי.

בשנת 1957, תשע שנים לאחר האסון, הוציאו ההורים לאור ספר זיכרון לבנם עלי. באותה עת היה יצחק בן-צבי נשיא מדינת ישראל. הספר לא הוצא למכירה, אלא הודפס במהדורה מצומצמת וחולק לבני משפחה וידידים, ולכן הפך לנדיר. הפרט שבידי נמסר לבבה אידלסון ובעלה השני חיים הלפרין. (קראו על שני אנשי ציבור אלה בויקיפדיה). מקור התמונות להלן, הספר “עלי”.

בעמודו הראשון של הספר הקדשה מרגשת המוסיפה עוד מימד אישי וכואב לספר:

לבבה ולחיים אחינו לגורל

מאמא ואבא של עלי , בית-הנשיא, ירושלים סוכות תשי”ז

בשנה התשיעית כביום אתמול –

היגון – הרי כמונו תרגישו בכך – ילונו עד סוף ימינו.

הסיבה לשותפות הגורל היא השכול. בנו של חיים הלפרין מנישואיו הראשונים, אהרון, נפל בתש”ח בקרב בית-עפה בדרום.

פרשת נפילתו של עלי היא פרשה כואבת ורצופה תקלות, כפי שקרה במקרים רבים, בטרם גובש כוח המגן של מדינת ישראל. את התחקיר על הקרב בו נפלו עלי ועוד ששה מחבריו-פיקודיו, עשה גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד. גיורא עסק שנים רבות בענייני מודיעין בקרב ערביי הגליל. אזכיר רק את הפרטים העיקריים.

בית קשת, שהוקם ב-1944, היה הקיבוץ הראשון של חברי הפלמ”ח. עלי היה מראשוני הפלמ”ח וממייסדי בית קשת ושימש כמוכתר הקיבוץ. צפונית להר תבור שכן השבט הבדואי הגדול ערב א-זבח (הזבייחים בפי היהודים) שנהג לרעות על אדמות היהודים (פיק”א) ואדמות בית קשת. עשרה ימים לפני הקרב הגיע מידע ממשת”פים ערבים שמתוכנן מארב לאנשי בית קשת. הבדואים תכננו לשלוח עדר לרעות בשדות הקיבוץ, ולהציב מארב לחברי המשק שבודאי יחושו לסלקו. מידע זה הגיע גם לעלי אך דבר לא נעשה בעקבות אזהרה זו. ואכן כך היה. ב-16.3.1948 יצא עלי בראש כיתת סיור לסיור שגרתי בשדות הקיבוץ וגילו את העדר הבדואי, וכך נכנסו למלכודת בגיא בו הסתתרו האורבים החמושים. היריות נשמעו בקיבוץ ואחר הצהריים, כאשר עדיין לא חזרו אנשי כיתת הסיור, מלבד אחד שהצליח להימלט, יצא כוח מגדוד ברק של גולני יחד עם אנשי הקיבוץ לנסות ולחלץ את חבריהם. הניסיון לא צלח והם נסוגו עם שלושה הרוגים ושמונה פצועים. נתן פיאט, המנהל המיתולוגי של ביה”ס החקלאי כדורי, השתדל אצל הבריטים לאפשר את החזרת הגופות. עלי היה תלמידו המצטיין והאהוב בכדורי. שלושה ימים אחרי הקרב הוחזרו הגופות והסתבר שהערבים התעללו בהן באופן קשה. בשל כך לא הותר למשפחות להיפרד מיקיריהן, אך עמרם, אחיו הבכור של עלי, שעסק באותו זמן בנהיגת משאיות הספקה בשיירות לירושלים הנצורה, הצליח להגיע ולהיפרד מאחיו הצעיר. עמרם המשיך לברר פרטים על אודות הקרב, משום שרווחה השמועה שאנשי כיתת הסיור שמרו את הכדור האחרון לעצמם, על מנת לא ליפול חיים בידי הערבים. עמרם, ששירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ניצל מאסון האונייה ארינפורה, שהפליגה מאלכסנדריה למלטה ועל סיפונה חיילים רבים, ביניהם 300 מבני היישוב העברי. האונייה טובעה על ידי מטוסי חיל האויר הגרמני במאי 1943, ובין הטבועים 140 חיילים וקצינים ארצישראלים.

ב-6 במאי 1948 יצאה מחלקה מגדוד ברק של גולני לפעולת גומלין בשבט ערב א-זבח. בשלב הראשון הצליחה ההתקפה והכפר נכבש בהפתעה, ואף נמצאו בו בגדי אנשי כיתת הסיור וחפציהם. אנשי הכוח, חלקם לא מאומנים ולא ממושמעים, התפזרו בין בתי הכפר לשם ביזה ולכן נפגעו בהתקפת הנגד של הערבים ושילמו מחיר יקר ומיותר של 18 חללים ופצועים רבים.

פנינה דרומי בת נהלל (כיום פנינה גרי) בת זוגו של עלי, שהייתה אמורה להפוך לרעייתו כעבור כמה ימים, נעשתה לאשת תיאטרון, והקימה את תיאטרון הבימרתף.

לפני כמה שנים כתבה פנינה את סיפור אהבתם ואובדנה בשם “סיפור אהבה ארץ ישראלי” אשר הפך למחזה מצליח ואף לסרט בשם זה (2017), אשר החזיר את הפרשה הכאובה לזיכרון הציבורי. בהגיעה לגיל תשעים התראיינה וסיפרה על נפילתו של עלי. בסרטון הראיון משולבים קטעים מן הסרט.

בספר ההנצחה “עלי” מתארים בני המשפחה וחברים ללימודים, לנשק ולמשק, את חייו הקצרים של עלי, שמצטייר כבחור שנועד לגדולות. בין הכותבים: חיים גורי, יוסף ויץ, עוזי נרקיס, נתן פיאט. נוגעים ללב דברי ההורים שחותמים לא בשמם אלא כ-אבא ואמא. כותבת רחל-ינאית:

השאלה שנותרה בלתי פתורה היא האם אכן התאבדו הלוחמים או נפלו בידי הערבים ועונו בעודם בחיים. יצחק בן-צבי חקר ודרש רבות בעניין זה, וכן בנו הבכור עמרם. כותבת רחל-ינאית “על אדמתכם, ללא כל מחסה, מוקפים, נכנסתם לקרב… עד הכדור האחרון, ואולי אותו הכדור האחרון שמרתם לעצמכם.” ובמקום אחר היא מוסיפה: “… שבעתיים אומללנו, שעד למעמד-מצדה הגעתם, בנים, עד לכדור האחרון התגוננתם – אותו שלחתם בנפשכם.“

בסיום רשימתו כותב חיים גורי: “אנו נושאים עמנו את זכרו ואת זכר חברי בית קשת, שעמם חי ועמם מת, ואת זכר אלפי הלוחמים, שנהרגו בימי הייסורים והאושר של הולדת הבית-השלישי.

היום, כאשר נבחר הנשיא האחד עשר של מדינת ישראל, הזכרנו פרשה כואבת מחייו של הנשיא השני ומשפחתו.

מאת: אורי רוזנברג

בסמוך לקניון הענקי ברמת אביב מצוי רחוב צר וצנוע, הנקרא “רחוב צמחי היהודים” (תודתי לד”ר עוזי פז שגילה לי את קיומו של רחוב זה). בעלי בית מס’ 2 בתחילת הרחוב הגדילו לעשות והציבו שלט עץ צבעוני עם שם הרחוב, לצד השלט הרשמי. השלט הרשמי מספר שהרחוב נקרא על שם ספרו של עמנואל לעף. (להגדלת התמונות הקליקו עליהן).

מזה זמן רב שאני מלקט מידע על הרב והחוקר המלומד עמנואל לעף (Immánuel Löw נכתב גם לוו או לב). אט אט, טיפין טיפין, הצטבר אצלי מידע בכתבי עת וספרים ישנים שהגיעו לרשותי, חלקו סותר או שגוי, ורשומה זו הלכה והבשילה. דמותו של הרב החרדי שהיה גם בעל השכלה אקדמית, בלשן השולט בשפות עתיקות וקלאסיות ובעל ידע עצום בבוטניקה ובתחומים אחרים, שפרסם 400 מאמרים ומחקר מונומנטאלי בארבעה כרכים על צמחי ארץ ישראל במקורות העתיקים, עוררה את סקרנותי. למרות שלא ביקר מעולם בארץ ישראל ולא ראה את צמחיה במו עיניו, הוא נחשב כסמכות קנונית המקובלת על כולם בסוגיה הסבוכה של זיהוי צמחי המקרא.

בתקופת ההשכלה החל להיווצר מתח וקונפליקט בין התורה והמדע. דוגמה לקונפליקט זה בתחום הבוטניקה הוא מאבקו של אפרים הראובני, שהוביל את אסכולת “הבוטניקה התלמודית” בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, להקמת מוזיאון צמחי התנ”ך וגן בוטני “גן הנביאים ורז”ל” (רבותינו זכרונם לברכה). האוניברסיטה העדיפה לתמוך בהקמתו של גן בוטני על פי עקרונות מדעיים, אותם קבע אלכסנדר איג. המאבק נמשך בזירה הלשונית בועד הלשון העברית שהחל ב- 1913 במיסוד שמות עבריים גנריים לצמחי הבר של ארץ ישראל, בין מצדדי שמות הצמחים הנזכרים במקורות היהודיים העתיקים (אך זיהויים הבוטני של רבים מהם מוטל בספק) לבין הבוטנאים כמיכאל זהרי שהעדיף את תרגום השמות המדעיים על פי כללי הסיסטמטיקה המודרנית. (להרחבה בנושא זה ראו מאמרי במגזין הבוטני “כלנית” “כיצד ניתנו שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל”). עמנואל לעף מקובל על שני הצדדים מאחר ומחקריו נעשו על פי מתודולוגיה מדעית ולא על פי מדרשי שמות מפולפלים.

הנה ציטוט מתוך רשימה שכתב ש. יהליעם לאחר פטירתו של ע. לעף בירחון “השדה” (השדה 1945, כרך כ”ה, חוברת י’) “אם כי לא ביקר עמנואל לב מעודו בא”י, ואת צמחיה לא ראה בצמיחתם כאן, בבשמם לא התבשם ואת שיחתם לא הרגיש במולדתם-חיותם, – אף-על-פי-כן היטיב מאוד לדעתם ולהכירם, לעוררם מתהום נשייתם ולדובבם דווקא בארץ גלותו הרחוקה, במידה שאין דומה לו. בפליאה זו טמון גם הפלא הגדול, המעלה את ערכו של החוקר הדגול הזה אף מבחינה אחרת. צר מאוד כי מרחוק ראה את הארץ ואליה לא בא, ואת שנותיו האחרונות סיים ברעה הגדולה שמצאה את יהדות אירופה, ובתוכה את קהילתו בעיר סֶגֶד, אשר בה נולד, חי ומת.“

הסופר ואיש הטבע אליעזר שמאלי כלל את עמנואל לעף בספרו “החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל” (עם עובד, 1972), בשורה אחת עם טריסטראם, אהרנסון, איג, זהרי, בודנהיימר ואחרים, והוא כותב: “אכן, היה לנו חוקר צמחי ארץ-ישראל גדול משלנו לפני חבת-ציון ובתקופתה ממש, אשר תרם תרומה גדולה לחקר טבע הארץ – הרב עמנואל לעף, שהשאיר לנו ירושה רוחנית חשובה מאד: “צמחיית היהודים”, מחקר בארבעה כרכים עבים. ספרים אלה, הכתובים גרמנית, משמשים עד היום מעין ‘אורים ותומים’ ו’שולחן ערוך’ לכל איש, המעוניין להכיר את השמות העבריים והארמיים של כל צמחי ארץ-ישראל, הנזכרים בתנ”ך ובתורה שבעל-פה.“

כאשר החל ועד הלשון העברית לארגן ולמסד את השמות הגנריים-העבריים של צמחי הבר בארץ ישראל, “כראוי לעם היושב על אדמתו”, פרסם ב”זכרונות ועד הלשון” בשנת 1913, רשימה של כשבעים צמחים, תחת הכותרת “הצמחים המצויים בארץ“. בהקדמה לרשימה מציין ועד הלשון שכאשר קיימת מחלוקת לגבי שמות הצמחים “לקח לו לקו את ספרו של המלומד עמנואל לו“. הכוונה לספר Aramäische Pflanzennamen “שמות הצמחים בארמית” שחיבר עמנואל לעף בשנת 1879, אשר העניק לו את תואר הדוקטור מאוניברסיטת לייפציג. לעף הוזמן להיות חבר פעיל בועד הלשון, ממקום מושבו בהונגריה. הנה המכתב מאת ועד הלשון, עליו חתומים אברהם שלום יהודה ודוד ילין. (מקור: הספריה הלאומית).

ולאחר שחלקנו שבחים כדבעי למלומד הדגול, הגיעה העת למסור את הדברים כסדרם. עמנואל לעף נולד בשנת 1854 בעיר סגד (Szeged, סגדין בכמה שפות אירופאיות) אשר בדרום הונגריה. אביו הרב לאופולד (יהודה-אריה לייב) לעף היה רב הקהילה הנאולוגית בסגד, תיאולוג והיסטוריון. יהדות הונגריה נחלקה בין האורתודוקסים האדוקים והשמרנים, לבין הנאולוגים – יהודים מודרניסטים, ליברלים ומשכילים, אשר האמינו באמנציפציה והשתלבות וטמיעה בחברה ההונגרית ואף שינו כמה דברים בסיסיים במנהגי הפולחן, הדינים והתפילה המסורתיים.

מאחר והיה שייך לזרם הנאולוגי המשכיל, שלח הרב לאופולד את בנו עמנואל ללמוד גם בבית הספר הממלכתי ואחר-כך בגימנסיה, וכך רכש השכלה כללית, בנוסף ללימודי היהדות שלמד בביתו עם מלמד אדוק. בבית הספר היה שמו עמנואל ואילו בבית נקרא אברהם-חיים. עמנואל יצא ללמוד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, שם הוסמך לרבנות. בשנת 1878 נפטר האב לאופולד ועמנואל ירש את מקומו כרב הקהילה בסגד, אך חזר כעבור שנה לאוניברסיטת לייפציג שם למד בלשנות של שפות שמיות והגיש את חיבורו המקיף “שמות הצמחים בארמית” Aramäische Pflanzennamen (1881), תרגום שמות הצמחים בתלמוד מארמית לגרמנית ועברית, המקנה לו את תואר הדוקטור. למרות היותו יהודי, ציינו הפרופסורים הפרוסים את עבודתו בציון הגבוה ביותר – “קום לאודה” (ציון לשבח בלטינית). חיבור זה, שלא היה דומה לו לפניו בהיקפו ועושר מקורותיו, מתפרסם בכל האוניברסיטאות בעולם ועמנואל לעף הופך לדמות ידועה.

במשך כחמישים שנה שקד אברהם-חיים עמנואל לעף על מכמני כתבי הקודש היהודיים העתיקים והחדשים, מאמרי חז”ל, מדרשים ודברי הפוסקים, הספרות הרבנית, אגדות ומשלים, הברית החדשה והקוראן, וליקט מידע על צמחי ארץ ישראל. הוא נעזר גם בספרי מדע והתייעץ עם גדולי הבוטנאים בדורו, כאשרסון הגרמני (יהודי מומר) ואחרים. כל זאת על מנת לזהות את הצמחים המוזכרים במקורות, אשר זהותם הבוטנית המדויקת אבדה ונשכחה במהלך הדורות. היה זה מחקר פילולוגי ואטימולוגי, אשר הניב את הפרסום המונומנטאלי בן ארבעת הכרכים (כ- 2500 עמודים) של “צמחיית היהודים” (Die Flora der Juden) בין השנים 1924 – 1934. התרגום הנכון של Flora הוא צמחיה ולכן השם המופיע בכמה מקורות – “צמחי היהודים” אינו מדויק. הספרים נכתבו בגרמנית ולא תורגמו לעברית משום שלא נמצא עדיין מי שיכול להתמודד עם היקף המחקר הזה ומכיר את כל השפות המצוטטות בו.

בשנת 1920 נכלא עמנואל לעף בשל התבטאויות פוליטיות לכאורה נגד האדמירל האנטישמי מיקלוש הורטי, אשר התמנה לעוצר הונגריה לאחר סילוקו של המנהיג היהודי הקומוניסטי בלה קון. עמנואל מנצל את השהות בת 15 החודשים בכלא לעבודת מחקר על “צמחיית היהודים” ומשוחרר בלחץ בינלאומי.

 לעף ניצל את שליטתו בשפות שמיות – עברית, ערבית, סורית, ארמית ושפות קלאסיות – יוונית ולטינית, כדי לעקוב אחר השתלשלות שמות הצמחים בתרגומי התנ”ך לשפות השונות (בלשנות משווה). כך ניסה לשחזר את רצף השינויים שחלו בשמות הצמחים עד לימינו ולזהותם, כפי שאנו משחזרים כיום שמות של ישובים קדומים בארץ ישראל על פי שמותיהם כיום בערבית, מתוך הנחה שהם משמרים את השמות המקוריים בעברית.

כמה מילים על תרגומי המקרא (בעזרת ספרו של זהר עמר – צמחי המקרא, ראובן מס 2012) – בשלהי תקופת בית ראשון החל תהליך שנמשך כאלף שנה, בו נדחקה העברית על ידי הארמית כשפה המדוברת. לפיכך נוצר הצורך לתרגם את המקרא לארמית. התרגום העיקרי הוא תרגום אונקלוס (המאה השניה לסה”נ). בתרגום השבעים (ספטואגינטה) תורגם המקרא ליוונית (מאה שלישית ושניה לפנה”ס). מאוחר יותר הופיעו תרגום המקרא ללטינית (הוולגטה) מיסודו של הירונימוס (340 – 420 לסה”נ), הפשיטתא בסורית והתרגום בניב ארמי-שומרוני. במחצית הראשונה של המאה התשיעית, בתקופה העבאסית, תורגמו הטקסטים הארמיים והסורים ללשון הערבית. בכל התרגומים שהוזכרו לעיל חלו לעתים שינויים, שיבושים ופרשנויות חדשות בשמות הצמחים, וכבר בתקופת חז”ל בתרגומים לארמית קיימות כמה גרסאות לשמות ולזיהוי אותם צמחים, כלומר מסורת הזיהוי אבדה. לכן היתה מלאכתו של לעף כה מורכבת, והוא נעזר גם במידע חיצוני, כגון רמזים בוטניים. דוגמה יפה לכך נמצאת בתכתובת בין עמנואל לעף ואהרן אהרנסון.

עמנואל לעף ואהרן אהרנסון – הקשר בין שני האישים נוצר כאשר עמנואל לעף קרא בעיתונות המקצועית על גילוי “אם החיטה” בארץ ישראל ע”י אהרנסון. אליעזר ליבנה, בספרו “אהרן אהרנסון האיש וזמנו” (מוסד ביאליק, 1969) מספר שבתחילה חשב לעף שאהרנסון הוא חוקר גרמני, כפי שהיו חוקרי הטבע של א”י עד לזמנו – אירופאים ואמריקאים, ושלח לו מכתבים בשפה הגרמנית. כאשר עמד על טעותו מצא באהרנסון אדם כלבבו הבקיא בתלמוד ובגמרא ויכול לספק מידע על צמחי ארץ ישראל מכלי ראשון. ב-22 ביוני 1908 כותב לעף לאהרנסון: “בע”ה, פה, סעגעד, בארץ הגר… זה שלושים שנה אשר נתאויתי למצוא איש מבני עמנו בא”י שהוא בקי בצמחי האדמה, על כן שמחתי שמחה גדולה כאשר קבלתי את שורותיו הנעימות… מפליא אדוני לעשות בענין הזה והשם הצליח דרכו למצוא את החטה בקרב הארץ הקדושה! הנה, לא בחינם מתחלת התורה בשבח הארץ, באמרה ‘ארץ חטה ושעורה’. […] החכם אשרזון… החליט שכליסים המצויים במשנה הם Prosopis כי פריה דומה לחרובים הנזכרים יחד עם כליסים. ליתר עוז, אני רוצה לידע, אם יש בכליסים איזה יתוש מיוחד, כי קדמונינו ז”ל מזכירים יתושים בכליסים.” (הכוונה לצמח ינבוט השדה א.ר.).

בשנת 1908 משתתף אהרנסון במשלחת החקר מטעמו של השולטן עבדול חמיד השני, בראשותו של הגיאולוג הגרמני פרופ’ מקס בלנקנהורן, לים המלח ועבר הירדן. בתום המסע מפליגים חברי המשלחת עם ממצאיהם לקושטא, למסור דין וחשבון לשולטן, ומן הדרך שולח אהרנסון מכתב ללעף בתאריך 21 אפריל 1908 ובו הוא מבשר לו: “אדוני ומורי… בנסיעתי האחרונה עלה בידי למצוא את הכסמת בכל ארץ גלעד… וכמעט ודאי הוא לי, כי לא מארם-נהרים, מהעמק הגדול, מוצאה. במישור לא נמצאה עד עתה הכסמת, כי בכל המקומות שפגשתיה היתה עולה רק בחגוי סלעים, ודוקא רק באדמת טרשים. לא רק במישור תחדל, כי גם בהרים ובין הסלעים יירשו צמחים אחרים מקומה, כאשר אך תגדל שכבת האדמה השמנה והפוריה המכסה את הסלעים. כי אקלימה המיוחד של הערבה לא תפחיד את הכסמת זאת יודעים אנו כעת אל נכון.” אהרנסון שהיה אגרונום ולא בוטנאי מסיים את מכתבו במילים אלו: “אסיר תודה הנני לכ’ עבור המחברות האחדות שהואיל לשלח לי. מאוד שמחתי בקריאתם. אודה ולא אבוש כי החלק הזה של הבוטניק מעט רחוק היה לי, אבל מעתה אשתדל לעבוד גם במקצוע זה. את האזוב קבל כ’ רק בציור. יואיל נא להגיד לי אם יש לו חפץ בצמחים מיובשים של ארצנו החביבה.”

משנת 1927 היה עמנואל חבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי כנציג הקהילה הנאולוגית. הוא עמד בראש ארגון הגג שאיחד את פעילותן של הסוכנות היהודית וקרן היסוד בהונגריה. במלחמת העולם השנייה, כאשר יהודי הונגריה נשלחו למחנות הריכוז, היה אמור לעף לעלות על “רכבת קסטנר“, אך בטרם עלה לרכבת חלה ואושפז בבית חולים יהודי מאולתר שהוקם בבית ספר בבודפסט, שם נפטר ביולי 1944 והוא בן 90.

מחלקת אוצרות הגולה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – בשנת 1945, מייד עם תום מלחמת העולם השנייה הוקמה באוניברסיטה העברית “וועדה לאוצרות הגולה” אשר החלה לפעול לשם הצלת מיליוני ספרים שנבזזו על ידי הגרמנים מן הקהילות היהודיות. הצוות כלל מדינאים, משפטנים ואנשי רוח חשובים. החל מליל הבדולח וגם במהלך כיבוש הבזק של ארצות מזרח אירופה ומערבה, השקיעו הגרמנים מאמצים רבים באיסוף ספרים יהודיים מספריות של בתי כנסת, בתי אולפנה, ארכיונים וספריות פרטיות. הם ריכזו בעזרת יחידות מיוחדות שהוקצו לכך מיליוני ספרים, כתבי קודש וכתבי יד עתיקים בגרמניה. מטרתם היתה להקים ספרייה ענקית של כתבים יהודיים בה יוכחו ויוצדקו הסיבות לאנטישמיות. כאשר הופצצו ערי גרמניה הם העבירו את הספרים למקומות מחבוא בארצות השכנות, אך מאות אלפי ספרים וכתבי יד יקרי ערך הושמדו. בתום המלחמה היו הספרים מצויים בחלקם באיזורי הכיבוש האמריקאי ואנשי הוועדה לאוצרות הגולה פתחו במשא ומתן ודיון משפטי עם שלטונות ארה”ב, עם שרידי הקהילות היהודיות ועם ממשלות ארצות אירופה, על זכותה של האוניברסיטה העברית לקבל לידיה את הספרים. תהליך ההצלה גדוש בפרשיות מרתקות ברמה של סרטי ריגול ומבצעי מוסד על גילוי מקומות המחבוא של הספרים והפעולות שנעשו להבאתם לירושלים. בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שעל הר הצופים (כיום הספריה הלאומית) הוקמה מחלקה מיוחדת “מחלקת אוצרות הגולה” לקליטת ספרים אלה. בראש המחלקה עמד הביבליוגרף שלמה שונמי שבספרו “על ספריות וספרנות” (הוצאת ראובן מס, 1969) מגלה טפח מפרשיות אלה. ב-1949 נשלחו גרשום שלום ואברהם יערי לגרמניה לברר מה עלה בגורל הספרים שנבזזו, ומאז ועד שנות השבעים של המאה הקודמת נשלחו שליחים מטעם הספרייה הלאומית והאוניברסיטה העברית לאירופה, לבצע את השבת הספרים. בתקופה זו הובאו לארץ כחצי מיליון ספרי הֶבְּרָאִיקָה ויודאיקה, רבים מהם עתיקים, יקרים ונדירים. בשנת 1952 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין האוניברסיטה לבין משרד הדתות (סגן השר זרח ורהפטיג), לפיו משרד הדתות ישתתף בפעולות ההצלה ויקבל את העותקים הכפולים של ספרי היודאיקה. חלק מספרים אלו עשו את דרכם מהיכל שלמה ומן הספריות התורניות אל שוק הפשפשים וגרוע מכך, וכך גם הגיעו אליי ספרים מיוחדים, כולל מאוספו של עמנואל לעף.

אוסף הספרים של עמנואל לעף כלל כ-6000 ספרים בשפות שונות וכן אלפי כתבי עת ופרסומים מדעיים. באוסף גם מסמכים חשובים והתכתבות של עמנואל ואביו עם אישים מגדולי הדור בתקופתם. לעף תרם את ספרייתו לקהילת סגד בה שירת כרב כ-60 שנה, ורבני הקהילה החליטו בחגיגיות לתרום את הספרים לבית הספרים הלאומי, ואף הודיעו על כך במכתב לבן-גוריון ביום הקמת מדינת ישראל. אולם שלטונות הונגריה התנגדו להוצאת הספרים וכאן נכנסה לפעולה יחידת העילית של מחלקת אוצרות הגולה עד שהגיעה להסכמה עם שלטונות הונגריה, בשנת 1956, על הוצאת הספרים תמורת תשלום הגון. אולם בשל מהפכת אוקטובר התעכב הדבר עד סוף 1957. ספרי המדע של לעף השלימו מחסור חמור בספריית האוניברסיטה, אשר גלתה מספרייתה בהר הצופים למשך 19 שנים. הערותיו של לעף בשולי הספרים היוו נושא למחקר בפני עצמו.

אסיים בציטוט נוסף מרשימתו של ש. יהליעם בירחון השדה (1945): “מתוך ספריו של ע. לב הופיעו בעברית אך אילו סעיפים מקוטעים, כך שהקוראים העברים, ובני הנוער ביחוד, אינם יכולים לקבל מושג נכון על עוצם החשיבות שישאלה לתרבות העברית בכלל ולחקלאות נו בפרט. ולא יהיה תגמולנו לזכרו של האיש היקר הזה שלם, ומפעליו לא ישמחונו, עד שלא נשיב את השביה למקומה הטבעי ואת שיחת דשאינו ואילנותינו לשפתם הראשונה.“

מאת: אורי רוזנברג

תקציר

העשביה – אוסף הצמחים, היא חלק מאוספי הטבע הלאומיים של האוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי הטבע בגבעת רם. האוסף בעשביה מכיל כ-1.5 מיליון גיליונות צמחים, ספריה בוטנית עשירה ואיורים בוטניים. הפתקיות המקוריות על גבי גליונות הצמחים, וכן מסמכים נוספים הקשורים לאוסף, מהווים כעין ארכיון, באמצעותו אפשר ללמוד רבות על חלוצי הבוטניקה ועל תולדות מדע הבוטניקה בארץ ישראל. ברשימה זו אציג את תפקיד העשביה ושימושיה המדעיים, וכן אסקור היבטים היסטוריים באיסוף ומחקר צמחיית ארץ ישראל ואת תולדות העשביה – כיצד הוקם והתפתח אוסף הצמחים. בייחוד ארחיב על העשביה של  אלכסנדר אייג, אשר היוותה את הבסיס הראשוני לאוסף הצמחים, וכן על העשביה מעזבונו של אהרן אהרנסון.

רשימה זו נכתבת לרגל פרישתה של הגר לשנר מן המשרה אותה מלאה במשך שמונה עשרה שנים – “מנהלת אוסף הצמחים”. עוד על הגר בסוף הרשימה. השנה אנו מציינים 90 שנה לשני אירועים חשובים: חנוכת הגן הבוטני בהר הצופים והופעת מגדיר הצמחים הראשון, שערכו א. איג, מ. זהרי ונ. פיינברון.

Luca Ghini, רופא ובוטנאי איטלקי, הקים בעיר פיזה את העשביה הראשונה בעולם ואת הגן הבוטני הראשון בעולם, בשנת 1544. Ghini היה מרצה לצמחי מרפא באוניברסיטת פיזה, כך שילב את שני תחומי הידע שלו. הגן הבוטני נמצא עדיין באותו מקום, וידוע בשם Orto botanico di Pisa. כדי להסביר את הקמת העשביה אמר גיני כי “עשביה היא גן הפורח גם בחורף”. לשם הקמת העשביה יובשו הצמחים בין גיליונות נייר, תוך כדי כבישתם בלחץ, והצמחים היבשים הודבקו על גבי לוחות קרטון. כיום, כעבור כ- 500 שנים, לא השתנתה כמעט כלל השיטה לשימור והצגת הצמחים בעשביה.

תמונה מס’ 1 – Luca Ghini ייסד את העשביה והגן הבוטני הראשונים בעולם. מקור: ויקיפדיה

תמונה מס’ 2 – מכבש הצמחים בפעולה. צילום: אורי רוזנברג

מהי עשביה (Herbarium)?

העשביה היא אוסף צמחים בעל רציונל מדעי. הרציונל יכול להיות למשל כיסוי גיאוגרפי של אזור מסוים (פלורה – Flora), או אוסף של צמחים בעלי שימוש מסוים – צמחי מרפא, צמחי נוי, צמחי תבלין. בעשביה אוסף של צמחים מתים, יבשים, בעוד שבגנים הבוטניים, שהרציונל המדעי שלהם דומה, הצמחים חיים. העשביה היא כעין ספריה של צמחים, המאורגנים בסדר שמאפשר למצוא אותם בקלות – אלף-בית של שמותיהם המדעיים על פי כללי הטקסונומיה הבוטנית; או סדר סיסטמתי. העשביה בירושלים כוללת, מסיבות היסטוריות, צמחים עילאיים, טחבים, אצות, חזזיות ופטריות וכן ספריה בוטנית ואוסף תמונות גדול.

תמונה מס’ 3 – העשביה כוללת גם ספריה בוטנית עשירה. צילום: אורי רוזנברג

כל גיליון עשביה כולל, מלבד הצמח המיובש, תווית ובה מידע על מקום וזמן איסוף הצמח, שם האדם שאסף את הצמח ופרטים נוספים. מלבד התווית המודפסת, נשמרת גם הפתקית המקורית אשר נכתבה ע”י האדם שאסף את הצמח. פתקיות אלה ומסמכים נוספים הקשורים לאיסוף וזיהוי הצמחים, מהווים מעטפת ארכיונית בעלת חשיבות רבה לחקר ההיסטוריה של מדע הבוטניקה בישראל. הפתקיות המקוריות “מספרות” את סיפורו של האוסף ואת התפתחותו, וכך למשל אפשר למצוא בעשביה פתקיות שנכתבו ע”י אהרן אהרנסון, טוביה קושניר,נוח נפתולסקי, אלכסנדר אייג, מיכאל זהרי, נעמי פיינברון ואחרים. מידע ארכיוני זה עובר לאחרונה סריקה וקטלוג ובקרוב יהיה נגיש לחוקרים.

תמונה מס’ 4 – תווית של צמח שום שאסף נח נפתולסקי בנחל פולג ב-1929 והוגדר ע”י נעמי פיינברון.

עד אחרי מלחמת העולם השניה היתה שפת התקשורת הבוטנית המדעית לטינית, לצד השפה המקומית, ומאז משמשת בעיקר האנגלית למטרה זו, ותוויות הצמחים כתובות בהתאם. העשביה מקבלת בברכה כל צמח, מכל מקום בעולם, אך עיקר התמחותה בצמחי דרום מערב אסיה, המזרח התיכון והארצות הקרובות, עם הרחבה לצפון אפריקה, אגן הים התיכון כולו, הקווקז ועד גבולות אפגניסטן. הרעיון הוא שהאוסף ייצג את קבוצות הצמחים הקרובים לצמחי ארץ ישראל. מבחינה זו, על אף שהאוסף לא נחשב כגדול בקנה מידה עולמי, הוא בעל חשיבות מדעית רבה, שכן הודות למסעות האיסוף הרבים שעשו החוקרים לדורותיהם, זהו האוסף המקיף ביותר בעולם של צמחי המזרח התיכון.

היבטים היסטוריים ותולדות העשביה

העניין בצמחי התנ”ך התעורר כבר בזמנים קדומים מאוד. תרומות בלתי משמעותיות לנושא נעשו כבר על ידי חכמי יוון ורומא, כגון: אריסטו, אפלטון, דיוסקורידס, הרודוטוס, תיאופראסטוס ופלוטרכוס. צמחים ומוצרי צמחים מוזכרים בגרסאות הרבות של הברית הישנה, הברית החדשה ובספרים החיצוניים אשר לא נכללו בין כתבי הקודש הקנוניים (Books of the Apocrypha), ולכן לא ייפלא שתיאולוגים, מלומדים ואנשי כמורה בעולם הנוצרי כתבו מאמרים וספרים רבים בנושא זה. כותבים אלה לא היו בעלי השכלה או רקע בבוטניקה וניסיונותיהם לזהות את הצמחים, המוזכרים בכתבי הקודש בשמותיהם בעברית או ביוונית, התבססו על טיעונים מיסטיים, פילוסופיים, מוסריים, פילולוגיים, ועל דעותיהם של “אבות הכנסייה”. חלקם ניסו למצוא מקבילות לצמחי התנ”ך בצמחים הגדלים בארצותיהם – גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה או סקנדינביה. כאמור, כל המלומדים ואנשי הדת הללו שעסקו בניסיון לזהות את הצמחים בכתבי הקודש, עשו זאת ללא  מתודולוגיה מדעית וללא תצפיות ומחקר ישיר, כלומר מבלי לראות בעיניהם את נופי התנ”ך בארץ הקודש (The Holy Land) ואת הצמחים עצמם, מה שהביא לרוב לתוצאות שגויות. בעיני רוחם הצטיירה ארץ ישראל כמקום אבסטראקטי ואלוהי, מקום שופע צמחייה כמתואר בכתבי הקודש.

חוקרי טבע ובוטנאים מאירופה החלו להגיע לארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-16. זרם החוקרים גבר במאות ה-18 וה-19 בהן הגיעו לארץ ישראל חוקרי טבע רבים מאירופה וארה”ב כדי לסקור את החי והצומח בארץ ישראל וסביבותיה, ארצות התנ”ך – רבים מהם מתוך מניעים דתיים. הצמחים אותם אספו והגדירו נשלחו לעשביות בארצות מהן הגיעו. בשנת 1749 יצא Fredrik Hasselquist תלמידו של קרולוס לינאוס, אבי מדע הטקסונומיה המודרנית, למסע אל ארצות המזרח – מצרים, ארץ ישראל, סוריה, קפריסין רודוס ואיזמיר, כדי לחקור ולתעד את הצמחים ובעלי החיים במקומות אלו. בארץ ישראל שהה הסלקוויסט חמשה שבועות בהם הספיק לאסוף ולתעד כ-600 צמחים. בפעם הראשונה נעשה ניסיון מדעי לזהות את צמחי התנ”ך במקום גידולם, על פי מאפייני מורפולוגיה ובית גידול כמתואר בכתבי הקודש. כך החל עידן חדש בחקר צמחי התנ”ך. למרבה המזל שלח הסלקוויסט את רשמיו, וכן את כ-600 הצמחים שאסף וייבש, לשוודיה. בדרכו הביתה בתום מסעו נפטר הסלקוויסט באיזמיר ממחלת השחפת, והוא בן 31 בלבד. חמש שנים לאחר מותו הוציא לינאוס לאור את יומן המסע של הסלקוויסט בשם “מסע לפלסטינה” (Iter Palaestinum). הספר בן 619 העמודים תורגם מייד לגרמנית, אנגלית וצרפתית, בפקודתה של מלכת שוודיה. מאוחר יותר הגדיר וקטלג לינאוס את הצמחים שאסף הסלקוויסט בארץ ישראל ופרסם את רשימת שמותיהם בכותרת “Flora Palaestina”.

תמונה מס’ 5 – דיוקנו של פרדריק הסלקוויסט (1752-1722) מקור: ויקיפדיה.

הכומר וחוקר הטבע הנרי בייקר טריסטראם ביקר בארץ כמה פעמים במחצית השנייה של המאה ה-19. הצמחים המיובשים שליקט כאן הועברו למוזיאון הבוטני בקיימברידג’. ג’ורג’ אדוארד פוסט היה אמריקאי שחי בבירות שבלבנון בסוף המאה ה-19. בצד עבודתו ככומר, כמנתח, כרופא-שיניים וכדיקן הפקולטה לרפואה בקולג’ הפרוטסטנטי-סורי, ערך פוסט כבוטנאי חובב סיורי מחקר רבים באזור וחיבר את הספר “Flora of Syria, Palestine and Sinai” , אשר שימש “כתנ”ך” של חלוצי הבוטניקה בארץ עד להופעת המגדיר העברי הראשון ב-1931. הצמחים שאסף בארץ ישראל נשמרו בעשביית האוניברסיטה האמריקאית בבירות. פייר אדמונד בואסייה, חוקר טבע ומתמטיקאי שוויצרי, היה כאן ב- 1846 ושלח את הצמחים שאסף לעשביה שהקים בז’נבה. הוא חיבר את הספר החשוב “Flora Orientalis” בן חמשת הכרכים, ובו מידע על שנים עשר אלף צמחים, כמחציתם חדשים למדע. נזכיר גם את הרופא הצרפתי שרל גאיארדו,  רופאו האישי של סולימאן פאשא המצרי, שאסף כאן צמחים רבים, השמורים באוניברסיטת יינה שבגרמניה.

שתי עשביות חשובות שהוקמו כאן בראשית המאה ה-20 אינן קיימות עוד. האחת של הבוטנאי ג’ון אדוארד דינסמור, שחי במושבה האמריקאית בירושלים וערך מחדש את ספרו של פוסט. העשביה שלו הועברה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים אך נלקחה על ידי הירדנים (על פי גרסתו של הלל אופנהיימר הועברה העשביה לאבו עובידה ושם נזנחה). חלקים מעשביה זו נמצאים באוסף האוניברסיטה העברית וכן בעשביות של אדhנבורו וקיו וחלקים בעמאן באוסף הלאומי של ירדן. השנייה של הוגו בויקו שהיה האקולוג הראשון בארץ ישראל וחלוץ גידול צמחים במים מליחים. בשנת 1936 עלו בני הזוג הוגו ואליזבט בויקו ושלושת ילדיהם לישראל מווינה ובנו את ביתם בדרום ירושלים, בשטח מבודד, שומם וטרשי, בין שכונת ארנונה לרמת רחל, באזור הידוע כגבעת אליהו. הבית הגדול (“בית בויקו” – מצוי היום בתחומו של קיבוץ רמת רחל) היה מוקף מטע עצי פרי וגן בוטני גדול, ששימש כתחנת ניסויים והדגמה לגידול ירקות ועצי פרי בתנאים הרריים, ללא תמיכה ממסדית. בויקו הקים בביתו עשביה שהכילה 60,000 פרטים מיובשים מישראל ומה שליקט במסעותיו ברחבי העולם. כאשר כבשו הכוחות המצריים את אזור רמת רחל ב-1948, נאלצה משפחת בויקו לנטוש, תחת מטר יריות, את הבית על כל תכולתו. מטע עצי הפרי והגן המטופח עלו באש וכך גם הספריה הענקית והעשביה.

אוסף אלכסנדר איג

הבסיס הראשוני לעשביה של האוניברסיטה העברית היה אוספו האישי של אלכסנדר איג. איג היה הבוטנאי הארץ-ישראלי הראשון וממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל, חלוץ בשני תחומים חדשניים בזמנו – פיטוגיאוגרפיה – תפוצתם הגיאוגרפית העולמית של הצמחים ומהיכן הגיעו לבתי הגידול שלהם בישראל; ופיטוסוציולוגיה – חברות הצמחים. איג שהיה אוטודידאקט וללא השכלה אקדמית, סייר בכל פינות הארץ ובארצות השכנות, אסף והגדיר צמחים והקים, החל משנת 1920, ללא עזרה או מימון ממסדי, עשביה גדולה. עזר לו בכך חברו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי (נפטר ב-1926). לאחר השירות בגדודים העבריים, בתום מלחמת העולם הראשונה, נעשה איג ספרן נודד מטעם הסתדרות העובדים, וכך נדד מיישוב ליישוב עם הספרים ועם מכבש צמחים גדול עמוס על גבו. בתפקידו זה הוא גם הכשיר את המורות והגננות העבריות ללמד את הילדים על צמחים. בשנת 1925 מפרסמים איג ופקטורובסקי את “לוחות להגדרת המשפחות של צמחי א”י” שהיה מגדיר הצמחים העברי הראשון. תחילה שכנה העשביה שלהם במחסן שכור בשכונת נורדיה בתל אביב, עד שנשכר איג על ידי ההסתדרות הציונית לעבוד ב”מכון לחקלאות ומדעי הטבע” בתל אביב, בתור עוזר למחלקת הבוטניקה השימושית. איג מעביר את העשביה למכון, ששכן ליד גימנסיה הרצליה. כאשר הוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הזמין אותו מנהל “המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל” פרופ’ אוטו ורבורג להצטרף לסגל האוניברסיטה. בשנת 1928 רכשה האוניברסיטה מאיג את העשביה שלו ובעזרת הכסף שקיבל מימן את נסיעתו לאוניברסיטת מונפלייה בצרפת, שם קיבל את תואר הדוקטור, על עבודתו על האלמנטים הפיטוגיאוגרפיים של הפלורה הארץ-ישראלית. בשנת 1930 חזר איג לאוניברסיטה העברית כמרצה ובהמשך כראש המחלקה לבוטניקה; והמשיך בסיוריו ברחבי המזרח התיכון (תורכיה, סוריה, עירק) ובהרחבת אוסף הצמחים בעשביה. אלכסנדר איג נפטר ממחלה קשה ביולי 1938 בהיותו בן 43 שנים.

תמונה מס’ 6– אלכסנדר איג אוסף צמחי ריבס בעבר הירדן המזרחי, 1936.

האוסף של איג אינו היחיד בעשביה. במהלך השנים צורפו לעשביה אוספים שונים, פרטיים ומוסדיים. חלקם נותרו כאוספים סגורים, כלומר, האוסף מאוכסן בנפרד ולא נוספים לו צמחים חדשים, כמו למשל אוסף צמחי סקנדינביה שתרם לעשביה הכומר השבדי Nils Johansson. אוספים אחרים נטמעו והשתלבו באוסף הכללי. אוספים כאלה הם אלו שהתקבלו ממוזיאון בית אוסישקין, אוניברסיטת בן-גוריון, המכון הביולוגי בחיפה, קיבוץ עין דור, קיבוץ מעברות. מבין האוספים המיוחדים בעשביה ניתן לציין את:

אוסף הטחבים של פליקס בילבסקי, אשר הורחב ע”י קלרה חן ואילנה הרנשטאדט.

אוסף הפטריות (בעיקר פיטופתוגניות) של טשרנה רייס, האשה הראשונה אשר זכתה לתואר פרופסור באוניברסיטה העברית.

אוסף קטעי גזעים של צמחים מעוצים מהארץ והעולם של אברהם פאהן. באוסף זה מצוי הפריט העתיק ביותר בעשביה – קטע ממחצלת מן האלף הרביעי לפנה”ס (כלומר לפני 6000 שנה) שנמצאה במדבר יהודה.

אוסף צמחי מרפא של דוד זייצ’ק, מייסד המחקר האתנו-בוטני בישראל. זייצ’ק עסק גם בארכיאובוטניקה – זיהוי צמחים בחפירות ארכיאולוגיות, והיה אסטרונום חובב.

תמונה מס’ 7 – אוסף גזרי העץ של אברהם פאהן. צילום: אורי רוזנברג

תמונה מס’ 8 – אוסף הטחבים. אוסף זה מקוטלג בשלמותו. צילום אורי רוזנברג

אחד האוספים המעניינים ביותר בעשביה ובעל חשיבות מדעית והיסטורית, הוא אוסף אהרן אהרנסון, שצורף לעשביה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת.

אוסף אהרן אהרנסון

בין השנים 1900 – 1916 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג’יר, תוניס, ערב הסעודית) ואף לתורכיה, גרמניה ורומניה הגיע. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה “פרחה”, ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג’אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העות’מאנית, בראשותו של  מקס לודוויג פאול בלנקנהורן הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך המסעות של המשלחת המדעית העותומאנית,  כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים. מקום נרחב בעשבייתו של אהרנסון תופסים צמחי החרמון. בביקוריו בבירות קיבל אהרנסון גיליונות צמחים מפוסט, וכן קיבל צמחים מבוטנאים שונים ברחבי אירופה ומגיאורג שוינפורט הגרמני, שהיה זה שעודד אותו לחפש את “אם החיטה”.

תמונה מס’ 9 – ארון אוסף אהרן אהרנסון. צילום: אורי רוזנברג

בשנת 1919 מצא אהרנסון את מותו כאשר מטוסו נעלם באופן מסתורי מעל תעלת למאנש, והותיר בעשבייתו כ-10,000 גיליונות של צמחי ארץ ישראל ומספר דומהה של גיליונות צמחים מאירופה ומארה”ב. האוסף כלל גם מדור של אקליפטוסים שחלקם הובאו ע” אבשלום פיינברג מה”וילה אקליפטה” שבבירות.

אהרנסון לא היה בוטנאי וטקסונום ולא הגדיר בעצמו את הצמחים שאסף. עזרו לו בכך אחותו רבקה אהרנסון, רחל רוגוב, אחותו של ד”ר הלל יפה, שסיימה תואר מוסמך בבוטניקה במונפלייה והקימה עשביה ביבניאל, ורחל ינאית בן-צבי שעבדה בתחנת הניסיונות בעתלית. כאשר חשפו התורכים את מחתרת ניל”י הם פיזרו את ספרייתו הענקית ואת כתביו של אהרן. העשביה ניצלה בזכות רבקה אהרנסון, אשר טמנה אותה במקום מסתור מתחת לפני האדמה.

משפחת אהרנסון שכרה בשנת 1926, שנה לאחר שעלה לישראל, את הלל אופנהיימר, (בהמלצתו של הבוטנאי הרוסי הידוע ניקולאי ואווילוב, שביקר אז בארץ ישראל) לנהל את אוסף אהרנסון ולטפל בו. אופנהיימר, לימים מרצה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל, קיבל תואר דוקטור בגרמניה. במחקרו גילה את החומרים מעכבי הנביטה, המונעים את נביטת הזרעים בפירות עסיסיים כמו עגבנייה ומלפפון. הוא הופקד על סידור, מיון וארגון העשביה המוזנחת והגדרת כל המינים שלא הוגדרו. המלאכה ארכה ארבע שנים, בהן נסע אופנהיימר כמה פעמים לעשביה של בואסייה בז’נווה. לשם השלמת ההגדרה של הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשביה של פוסט בבירות, בעשביה של דינסמור בירושלים, בעשביה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. אופנהיימר כינה את אוסף הצמחים בשם “מעשב” ולא בשם עשביה. שם זה יפה וראוי בעיניי. כאשר הושלמה רשימת הצמחים יצא לאור בז’נווה בשנת 1930 הספר “צמח עבר הירדן”, ולאחר שהצטרף לפרויקט גם מיכאל אבן ארי, יצא לאור הכרך השני של הספר “צמח מערב הירדן“. מאוחר יותר תורגמו הספרים לעברית. האוסף של אהרן אהרנסון בעשביה נותר כאוסף נפרד, כאשר גולת הכותרת בו הם כמובן צמחי חיטת הבר אותם גילה בראש פינה ב-1906.

תמונה מס’ 10 – כריכת הספר “צמח עבר הירדן” במהדורה הצרפתית ובתרגום לעברית

תמונה מס’ 11 – קטע מגיליון המכיל שיבוליות מצמח של צמח “אם החיטה” שגילה אהרנסון בראש פינה ב-1906.

תמונה מס’ 12 – פתקיות מקוריות על גיליון שיבוליות “אם החיטה”. מימין פתקית שנכתבה ע”י רבקה אהרנסון. משמאל פתקית בצרפתית בכתב ידו של אהרן.

===

העשביה אינה ארכיון, אלא חומר למחקר מדעי, תיעוד ולימוד. הגר מגדירה זאת כך: “העשביה איננה מוזיאון לאמנות”. כבישת הצמחים וייבושם בצורה נכונה ומבוקרת מותירים ומשמרים את מרבית תכונות הצמח (מלבד חלק מצבעיו). בתחילת המחקר הבוטני התבסס המחקר הטקסונומי רק על מורפולוגיה. באמצע המאה הקודמת נוספו שיטות גנטיות, ובשיטות המחקר המודרניות יש חשיבות רבה גם למטען הגנטי של הצמח. החומר הגנטי נשמר בצמחים היבשים למשך שנים רבות, ואפשר להשוות בין ה-DNA של מיני צמחים השמורים בעשביה במשך מאות שנים לבין זה של אותם מיני צמחים בני ימינו. הצמחים זמינים לבחינתם של טקסונומים ובוטנאים, על אף שעקב כך עלול להיגרם להם נזק. לפיכך נאספים ונשמרים במעטפה קטנה בגיליון העשביה של הצמח גם חלקים ואברים שנשרו ממנו בעת הבדיקה. יוצאים מכלל זה הצמחים המשמשים כאבטיפוס למין. גיליונות אבטיפוס הם הצמחים ששימשו את החוקרים בבואם לתאר את המין (או הטקסון). יש רמות שונות של גיליונות אבטיפוס, והחשובים ביותר הם גיליונות הולוטיפוס (Holotypus) שבהם צמח יחיד המייצג את המין או הטקסון ונבחר לשם כך על ידי מי שהגדיר את המין ונתן לו את שמו. בפרטים אלו המכונים בז’רגון העשביה Types, נמנעים מבדיקות הרסניות. בעשביה בירושלים כ-3500 גיליונות אבטיפוס מרמות שונות.

תמונה מס’ 13 – גיליון אבטיפוס של סתוונית ירושלים. התווית מלמדת שהצמח נאסף ע”י זהרי ופיינברון בירושלים באזור של שדות מעובדים ומטעי זיתים, בשנת 1927 והוגדר כמין אחר. נעמי פיינברון תיארה את סתוונית ירושלים ב-1955 על פי צמח זה וצמחים נוספים של המין, אך היא לא בחרה פרט אחד שישמש כ- Holotypus. מאוחר יותר בחר Persson בצמח הזה כפרט המייצג את המין. פרט כזה קרוי Lectotypus (כלומר פרט נבחר) שכן הוא נבחר מתוך כל הצמחים ששמשו לתיאור המין לאחר שהמין כבר פורסם. בחירה של לקטוטיפוס נעשית  בד”כ על ידי חוקר שאינו החוקר המקורי שתיאר את המין (ראו בתווית האדומה).

סיווג נוסף הוא גיליונות של צמחי עדות (Voucher). אלו הם צמחים המוזכרים בפרסום מדעי או אחר, בקטלוג או בכל אופן אחר. כך לדוגמה – צמחים ששימשו לחוקר לשם כתיבת מונוגרפיה, או מאמר מדעי אחר, נשמרים כרפרנס בעשביה כדי שחוקרים אחרים יוכלו לבחון את ממצאיו. דוגמה נוספת הם גיליונות עדות לזרעים הנאספים ע”י בנק הגנים של מנהל המחקר החקלאי בבית-דגן שנשמרים יבשים בעשביה, ומשמשים להבטחת הזיהוי הנכון של הצמחים שזרעיהם נשמרים בבנק הגנים. בבנק הגנים שמור חומר חי, במצב גדילה או זרעים בקירור.

העשביה של האוניברסיטה העברית ממוחשבת באופן חלקי ביותר (כ- 10%) ורוב גיליונות הצמחים לא עברו עדיין תהליך של סריקה ודיגיטציה. תהליך קטלוג הפריטים נמצא בתחילתו ורק מיעוטם של הצמחים עברו קטלוג. לכן הדרך לאיתור הצמחים בעשביה היא באמצעות העובדה שהם מסודרים בארונות האכסון בסדר אלף-ביתי.

הגר לשנר, כמנהלת אוסף הצמחים, אחראית על הצד הטכני של קליטת הצמחים המובאים לעשביה, זיהויים, ייבושם והכנתם לגיליון העשביה. כמו כן היא משמשת כתומכת-מחקר, כלומר פועלת להנגשת הצמחים ושאר הפריטים בעשביה לשימושם של חוקרים, תלמידים וחובבים. צוות העשביה כולל גם את המנהלת המדעית – ד”ר נטע מנלה. ד”ר נעמי יובל-נאה מהחוג להיסטוריה אחראית על החקר הארכיוני-היסטורי בעשביה. ד”ר אילנה הרנשטט-האס היא האוצרת של אוסף הטחבים.

על הגר לשנר

כאמור, בימים אלה מסיימת הגר את תפקידה כמנהלת האוסף בעשביה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תפקיד אותו היא ממלאה כ-שמונה-עשרה שנים. הגר נמשכה לצמחים ולבעלי חיים כבר בילדותה בקיבוץ משמר העמק, שם חינכו את הילדים לאהבת הטבע. בהיותה בת תשע הגדירה הגר ללא עזרה את הצמח הראשון בחייה (פרע צמיר) בעזרת מגדיר הצמחים, ומאז היה המגדיר ידידה הטוב. בבגרותה עברה לקיבוץ גבולות שבנגב, ומשם יצאה ללימודי התואר הראשון בביולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. הגר עבדה כמדריכה וכבוטנאית בחברה להגנת הטבע, ונמנתה עם צוות ההקמה של בית-ספר שדה אלון תבור. את דרכה באוניברסיטה החלה כעוזרת-מחקר של פרופ’ אבי שמידע בחוות עבדת, שם גם עשתה את עבודת השדה של המחקר לתואר המוסמך שלה, בנושא אקולוגיה של צמחים חד-שנתיים בתנאי מדבר (מיקרו בתי גידול). חוות עבדת הוקמה בשנת 1959 ע”י מיכאל אבן-ארי, נפתלי תדמור ולסלי שנן  כמרכז ניסויים בחקלאות מדברית. המחקרים בחווה היו חלק מן הפעילות של המרכז לחקר אקוסיסטמות מדבריות. הגר שימשה כבוטנאית של המרכז במשך כ-15 שנה. באוגוסט 2003, שנתיים וחצי לאחר פרישתו של קודמה דוד הלר, זכתה במכרז וקיבלה את תפקיד מנהלת אוסף הצמחים.

אני מודה להגר על הסיור בעשביה, בו חשפה לפניי עולם מרתק, ועל הסבריה מאירי העיניים, אשר עזרו לי בכתיבת רשימה זו.

תמונה מס’ 14 – הגר לשנר בעבודתה בעשביה. צילום: אורי רוזנברג

רשימת ספרות

אוסף הצמחים – אתר אוספי הטבע הלאומיים

אופנהיימר, ה. (1959). מעשב אהרן אהרנסון. טבע וארץ, כרך א’, חוברת ד’ עמ’ 110-114.

אופנהיימר, ה. (2004). מבט אחורה: זיכרונות. הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ’ 130-133.

רוזנברג, א. (2016). איג ופקטורובסקי – בלוג נושנות

רוזנברג, א. (2017). “צמח עבר הירדן ועזבון אהרן אהרנסון” – בלוג נושנות

רוזנברג, א. (2019). הוגו בויקו – אין נביא בעירו – בלוג נושנות

שמאלי א. (1972). החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל. הוצאת עם עובד, עמ’ 89-96.

H.N. Moldenke, A.L Moldenke (1952). Plants of the Bible. The Ronald Press Company P 1-11

רשומה זו מקדימה את יום הזיכרון ויום העצמאות, לרגל פתיחת חאן שער הגיא כמרכז מורשת לפורצי הדרך לירושלים הנצורה, ולרגל ציון  80 שנה להקמתו של הפלמ”ח (פלוגות המחץ) באביב 1941. נספר על הדסה אביגדורי–אבדב מפלוגה ג’ חטיבת הראל הגדוד השישי, אחת מן האנשים הצנועים להם אנו חבים את חיינו וקיומנו כאן.

מייד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ בכ”ט בנובמבר, החלה “המלחמה בדרכים” שהתמקדה בניסיונות הערבים לנתק את ירושלים, הנגב והגליל מן המרכז. לליווי ואבטחת השיירות העולות בכביש היחיד מתל אביב לירושלים הוקצו 220 איש, מהם 170 חברי פלמ”ח. בארבעת החודשים – בין דצמבר 1947 למארס 1948 – עלו לירושלים 250 שיירות שנשאו 10,800 טון אספקה. 80 ממלווי השיירות נפלו חלל.

כמו כולנו, גם אני גדלתי על מיתוס גבורתם של אנשי השיירות, הנהגים האמיצים והמלווים המאבטחים אותם תחת אש. בטקסי הזיכרון בבית הספר שרתי עם כולם את “באב אל וואד” של חיים גורי ומאז חלפתי מאות פעמים על פני שרידי המשוריינים החלודים לצד הדרך העולה לירושלים. כאשר ראיינתי את נחום בוגנר בספרייה הגוססת של קיבוץ נתיב הל”ה לסרט “ספרנים”, הוא אחז את ספרה של הדסה אביגדורי “בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות” (משרד הביטחון, 1988) ואמר: “כל מי שרוצה לדעת באמת מה היה בימים ההם…” והשתתק. ואכן – ספרה של הדסה אביגדורי השפיע עלי עמוקות וגרם לי לעצב רב.

יומנה של הדסה, אשר נכתב יום, יום, בזמן אמת ובהשפעת האירועים הקשים אותם חוותה, “על פיסות נייר ובדלי קרטון וקופסאות סיגריות ישנות” מהווה מסמך היסטורי ומקור ראשוני להבנת מה שעברו אותם קומץ צעירים, מלווי השיירות, ה”פוּרמנים” (עגלונים, נהגים – ביידיש), שנלקחו מספסל הלימודים באוניברסיטה העברית, ונשלחו להגן על שיירות הנוסעים והאספקה שעלו לירושלים הנצורה בכביש צר ומתפתל העובר בין כפרים עוינים. כותבת הדסה ביומנה: “עלי להכריח את עצמי לכתוב, על מנת להשאיר זיכרון מימים עגומים אלה, שהם תחילת שחרורנו, או חלילה, תחילת אבדננו”. חבריה הסטודנטים, חלקם לאחר שירות של תקופה מסוימת בפלמ”ח וחלקם ללא כל הכשרה צבאית, הוטלו בבת אחת אל המשימה, מבלי שהוכנו מראש דרכי התמודדות והתארגנות עם הקשיים שהלכו והתעצמו מיום ליום. למרות שהיומן הפך לספר רק ארבעים שנה לאחר כתיבתו, לא שינתה הדסה את רוח הדברים, לא ניסתה בדיעבד להצדיק מחדלים וכישלונות, וחשפה בפני הקורא את תחושותיה בעת ההתרחשויות. אישוש ואישור לאמינות הספר ולחשיבותו, הוא פרס יצחק שדה לספרות צבאית בו זכתה הדסה שנה לאחר צאת הספר לאור. בעשרות ספרים שיצאו לאור לאחר המלחמה, התיאורים הם יבשים וטכניים, או מלאי פאתוס. רק למקרא יומנה של הדסה אפשר להבין מה באמת התרחש שם, בדרך לירושלים, או לגוש עציון. (בסוף הרשומה מובאת ההקדמה שכתבה הדסה לספרה ובה היא מסבירה מדוע החליטה לפרסם את יומנה 40 שנה לאחר כתיבתו).

בתחילת דצמבר 1947, נקראו בנות הפלמ”ח לבנין המוסדות הלאומיים והוטל עליהן “לקנות בד חזק וממנו לתפור שקיקים קטנים, שאותם תלבשנה הבנות מתחת לבגדיהן, לשם “סליק” (הסתרת נשק)“. את הנשק היה צורך להסתיר מפני החיילים האנגלים.  שני בחורים ושתי בחורות יצאו בטכסי לפטרל על הכביש העולה מן השפלה לירושלים, בין קריית ענבים ללטרון, כאשר מתחת לחצאיות של הפלמ”חניקיות מוצנעים שני אקדחי פרבלום ושני רימונים. אך בעוד הם נוסעים הלוך וחזור נורו יריות על אוטובוסים שנסעו בכביש ונוסעים נהרגו. למחרת הם יצאו שנית למשימת “הבטחת הדרך” באותו אופן, אך זה לא מנע יריות על מכונית ליד לטרון והריגתו של יהושוע גלוברזון, מפקד חשוב ב”הגנה”. היה ברור שיש לשנות את השיטה, ואכן, כמה ימים אחר כך החלו כלי הרכב להתנהל בשיירות, והדסה וחבריה, שתפקידם להגן על השיירה, ישבו בתוך האוטובוס, כאשר כלי הנשק שלהם מפורקים ומוסתרים מאחורי לוח דיקט. בשעת התקפה יש לפתוח את המסתור, להרכיב את כלי הנשק, תת-מקלע סטן, ולהשיב אש. כמובן, שכאשר הותקפה השיירה הראשונה בה נסעה הדסה, עד שפתחו המאבטחים, תחת אש, את ברגיי לוח הדיקט ועד שהצליחו להרכיב את הסטן, הם חלפו כבר על פני המתקיפים. נוסעים נפצעו ונהרגו והיתה פניקה בין הנוסעים שבכו והתפללו. כותבת הדסה בנימה ביקורתית: “אחר כך התברר, שזמן קצר לפני שעברה השיירה ביאזור [היום אזור, א.ר.], השליך האצ”ל פצצה לתוך בית-קפה שם, והתשובה שניתנה מיד לאחר-כך הייתה – רצח יוסף גנני [נסע לפני השיירה ברכב פרטי. א.ר.] וההתקפה על השיירה שלנו, שבדיוק חצתה את יאזור. אין זו הפעם הראשונה, שה”גבורה” של האצ”ל עולה לנו ביוקר.” מוטיב הביקורת על מעשי אצ”ל ולח”י חוזר כמה פעמים בספר, ושיאו באירועי דיר-יאסין. הנה קטע מיומנה של הדסה, המדגים את תחושת האובדן והכאב אל מול המוות, הרגשת הבדידות וחוסר העזרה והתייחסות ליריבות עם האצ”ל:

בתאריך 26 לדצמבר, 1947 יוצאת הדסה עם חבריה “בטכסי מפואר – הודסון ירוק” ללוות שיירה של אוטובוסים מת”א לירושלים. בשיירה גם כמה מחברי הועד הלאומי.  “מספקים לי בזמן האחרון תרמיל עזרה ראשונה ואני נחשבת משום מה, אולי מפני שאבי רופא, לחובשת…” כותבת הדסה. ליד הכפר דיר-איוב החל ירי כבד על השיירה. היה זה מפגש ראשון של הדסה עם מוות של חבריה ועם פצועים רבים בהם היתה צריכה לטפל כ”חובשת” ללא הכשרה מקצועית וניסיון. על הטכסי בו נסעה הושלך רימון בקסטל וכל גלגליו נוקבו. בדרך נס המשיכו “על הג’אנטים” במורד המסוכן של הקסטל ועצרו במוצא. “רק לאחר זמן ממושך התחילו האוטובוסים להגיע אחד אחד, מוכים וחבוטים, נקובי כדורים ומלאים פצועים והרוגים“. הקטע הבא חשוב מאוד ומומלץ לקראו לשם הבנת הקשיים  איתם היו צריכים מלווי השיירות להתמודד, והדברים רק הלכו ונעשו גרועים ואיומים יותר.  

הדסה כואבת מתוך ידיעה שפצועים בהם טיפלה בשטח מתו אחר כך מפצעיהם. “הטילו עלינו לטפל בפצועים ובעזרה ראשונה, בלי שום ידע מקצועי ובלי גישה לענין. פשוט הלבישו עלינו תרמילי עזרה ראשונה, ונגמר.” הדסה, שאביה היה מראשי הסתדרות הרפואית מחליטה לפנות לועדת-הבריאות של הועד הלאומי בבקשה לגייס רופאים לליווי השיירות, אך כדבריה: “נתקלנו בקיר אטום של קשיים והסברים בלתי מובנים ובלתי נתפשים, שאין משאלתנו ניתנת לבצוע. הוסבר לנו בהרחבה ובלשון שמדברים בה אל ילדים, אולי אפילו אל ילדים מפגרים, שהצעתנו רחוקה מן המציאות. ממש יאוש.” גם במגן-דוד-אדום הסבירו לה ולחברתה “שאין אפשרות לבצע מה שאנו מבקשות ובכלל, מי שמנו לארגן ולהציע כל מיני הצעות?” במגן-דוד-אדום מוכנים לארגן עבור הפלמ”חניקים קורס מזורז בעזרה ראשונה. הדסה וכמה מחבריה עוברים קורס עזרה ראשונה בבית הבריאות שטראוס, בהדרכת דוד צוובנר, בנו של הרב אברהם חיים שאג-צוובנר הידוע. כעבור כמה ימים נקראת הדסה למפגש בו מתארגנת יציאתם של הבחורים לעזרת גוש-עציון. הדסה היתה מיועדת לצאת עם השלושים וחמישה כחובשת, אך ברגע האחרון החליף אותה דוד צוובנר. כעבור כמה ימים בהם לא הגיעו הבחורים ליעדם, מתחילות להגיע שמועות שנמצאו שלושים וחמש גוויות של יהודים בין הכפרים ג’בע ובית-צוריף. מלבד דוד צוובנר צורף להולכים חובש שני מן הקורס בו השתתפה הדסה, אך הוא נקע את רגלו וחזר מן הדרך וניצל. וכך כותבת הדסה על חבריה, אנשי הל”ה הנופלים, איתם למדה באוניברסיטה או בבית הספר, שכנים ומכרים: “אלה היו באמת פאר הנוער שלנו. יפים, נחמדים אחד אחד. רובם סטודנטים, שהגיעו ללמודים, סוף-סוף, לאחר שנים של שרות בפלמ”ח. הראשונים לעזוב הכל ולהתנדב למלחמה. ביניהם היו המוכשרים והמבריקים שבסטודנטים. באוניברסיטה קראנו להם ה”גאונים”. בחלקם הגיעו כבר לשנה שלישית ורביעית ונאלצו להפסיק באמצע. טוביה קושניר, יונה לוין, הרשקו, איציק הלוי, צ’יצ’ו, והאחרים, דני מס וג’ורדן… האפשר להאמין שלא נראם יותר…? והבוקר עלינו שוב לנסוע בשיירה…” בעמודים הבאים מקדישה הדסה פרק לכל אחד מן הנופלים אותם הכירה באופן אישי בלימודי מדעי הטבע באוניברסיטה או בהכשרה בקיבוצים, מתארת בכאב רב את אופיים והישגיהם ואת ההווי הסטודנטיאלי המיוחד של חבורת אוהבי הטבע הידענים האלו. “עתה נעקרה כל החבורה הזו מארץ החיים. כאילו במתכוון פגעה יד הגורל האכזר בהם דווקא, ונשאר חלל גדול.” למעשה נמחק מחזור שלם של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטה, בחורים שיכלו לשנות את פני המדע והחברה בישראל לו נותרו בחיים.

בפברואר 1948 החלו הערבים להציב מחסומים על הכביש ולטמון מוקשים בשוליו. בכל עיכוב במחסום נורו יריות על השיירות. בתגובה, החלו אנשינו לשריין את הקבינות של המשאיות ונבנו גם “משוריינים” בהם נסעו חלק ממלווי השיירות במקום בטכסים הפגיעים (חלקם עדיין נסעו בתוך האוטובוסים). המשוריינים היו ללא גג משוריין, רק רשת או ברזנט, וכדורים היו חודרים מלמעלה ופוגעים בנוסעי המשוריין. היו גם מלווים שישבו במרומי המשאיות, על גבי המטען, חשופים לקור ולגשם ולכדורי הערבים. במקרים רבים האנגלים הצטרפו בגלוי לערבים המתקיפים. ב-22 לפברואר 1948 אירע פיצוץ ברחוב בן-יהודה באמצעות משאיות-תופת. הפיצוץ גרם למותם של עשרות ופציעתם של מאות אזרחים. בין ההרוגים והפצועים גם קרובי משפחתה של הדסה. כשלושה שבועות אחר כך פיצוץ באותה שיטה בבניין הסוכנות, ושוב הרוגים ופצועים רבים, ביניהם גם מלווי שיירות שבבניין זה היה המטה הסודי שלהם. גם בשיירות הולכים ומתרבים הנופלים מקרב המלווים, והדבר משפיע קשות על המורל של הדסה וחבריה. בחודש מרץ הם מכריזים על “שביתה” עד שיותקנו גגות משוריינים במכוניות הליווי. “עד כמה שמנסים להתגבר, לפעמים משתלטת ההרגשה שלאט-לאט נלך כולנו, איש מאתנו לא ישאר. […] אני מנסה לכתוב צוואה. למעשה יש לי רק משאלה אחת, והיא, שלא יניחו לשום בחור ובחורה בגיל הגיוס – לא למלא את חובתם. כולל סטודנטים שעדיין לומדים ועוד רבים שנסעו ללמוד בחוץ-לארץ. חייבים להכריז על גיוס מלא. על כל הנוער להירתם למלחמה וגם על המבוגרים לתמוך יותר מאשר הם תומכים כיום“.

בתאריך 29.3.48 מצטרפת הדסה כחובשת לשיירה היוצאת לעזרת גוש עציון, שיירה שנודעה אח”כ בשם “שיירת נבי-דניאל“. בדרך בחזרה, במרחק ארבעה ק”מ מרמת רחל, הם לא מצליחים לפרוץ מחסום שהציבו הערבים והשיירה תחת התקפה כבדה. אנשים נהרגים ונפצעים, משוריינים מתהפכים בניסיון לתמרן. מפקד השיירה, שלא היה מן הפורמנים, שהיה משום מה בסוף השיירה, ועמו כמה מכוניות, מצליחים לסוב לאחור ולחזור לגוש עציון. “בשיירה אנדרלמוסיה, אין מנהיג ואין אחראי“. אנשי השיירה ובהם פצועים רבים תפסו מחסה בחורבה קטנה לצד הדרך (ששמה נבי-דניאל), תחת צליפות הכדורים, בעוד הערבים מעלים באש את המכוניות. לאחר יממה איומה הגיעו החיילים האנגלים והגיעו להסכמה עם הערבים הצרים על הבית שהאש תופסק והערבים יקבלו את כל הנשק שבידי היהודים. הדסה גוררת-נושאת לבדה את הפצועים הקשים אל האמבולנסים ונאלצת באופן משפיל, לעיני הערבים, להוציא ולמסור את הנשק שהיה מוסתר מתחת לבגדיה. אחר כך נודע שהמשוריין הראשון היה מנותק מן השיירה ואנשיו חשבו שכל השיירה אבדה. מפקד המשוריין, זרובבל הורוביץ, בן תל-יוסף, מפוצץ את עצמו ואת המשוריין והפצועים האנושים שבתוכו. 12 בחורים מאנשי השיירה נהרגו באירוע זה. המשוריינים שנלקחו ע”י הערבים משיירת נבי-דניאל שימשו אותם למחרת היום להתחזות ככוחותינו ולתקוף את שיירת חולדה, שהסתיימה אף היא באסון. היתה זו שיירה גדולה מידי, שמנתה כ-350 מכוניות וסבלה מחוסר ארגון והחלטות פזיזות. כותבת הדסה: “למחנה חולדה הגיע גם מספר ניכר של מפקדי-פלמ”ח בכירים ונכבדים. כנראה שהפקוד על השיירה הגדולה והמסורבלת הזו היה די אימפרוביזציוני. מסתבר שכל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפקוד על השיירה, והיה פצול סמכויות ורבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה, מי שם לב אל השועלים הקטנים – ה”פורמנים” שלנו, ואל נסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החדשים האחרונים. […] כל המפקדים התרוצצו, הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי-הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות.” מכוניות השיירה הכבדות שקעו בדרך הבוצית שבין חולדה לכביש מסמיה-לטרון והפכו למטרה נוחה לאש תופת שנורתה עליהם. מכשירי הקשר לא פעלו והלוחמים היו אובדי עצות. לשיירה זו היו 17 הרוגים ו-16 פצועים. קל מאוד לפגוע בשיירה גדולה ומסורבלת.

ותוך כדי כך, דאגת ההורים בבית, ההפגזות בתותחים ומרגמות של הצבא הירדני על תושבי ירושלים והמחסור במזון ובמים. אנשי העיר עומדים בתורים ארוכים לאוכל, מים ונפט. “השוואת החיים היום לחיים הקודמים נראית לי כעין בבואה עקומה בראי שבור. האם באמת נסענו פעם, בכל בוקר, להר הצופים? לאוניברסיטה? למודים עד הערב, מעבדות בסנרים לבנים, בחינות, ציונים, איזה ערך רב היה לכל חצי ציון… זה נראה עכשיו כל כך מגוחך, אך נראה גם מעין פלא, משהו מעל לגבול ההשגה.” הדכדוך והמורל הנמוך של הדסה וחבריה, לנוכח “אי הסדר האיום השורר בכל השטחים” מביאים אותה לכתיבת הדברים הקשים האלה: “הנוער הולך כזבובים, וכמו תמיד, דוקא הטובים הולכים. הולכים בלי סוף, וחדלנו אפילו לערוך הזכרות ואבל המוני והלוויות. אף חדלו להודיע את השמות. לפעמים אפילו אין מודיעים לאנשים הקרובים ביותר. הנורא ביותר הוא שאנשים התרגלו כבר לספורי זוועה שהופכים מציאות, וכבר אינם מזדעזעים אפילו ממות חבר קרוב.” כאשר הדסה כותבת “נוער” זו לא מליצה. לדוגמה חיים פוזננסקי (פוזה), מפקד פלוגה בן 17 שנפל בגבעת הרדאר. בתל אביב רואה הדסה אנשים יושבים בבתי קפה והולכים לבתי הקולנוע. מתגברת ההרגשה שרק מתי מעט נושאים בנטל הנורא.הדסה מתארת פגישה מאכזבת ומכאיבה של מלווי השיירות עם משה דיין, כיצד לא היה קשוב כלל לבעיותיהם וצרכיהם והתעניין רק במרק העוף שהוגש לו.

באפריל 1948 החל מבצע נחשון, כיבוש הקסטל (שנכשל בניסיון הראשון) והכפרים שלצידי הדרך לירושלים. אנשי אצ”ל ולח”י , אותם מכנה הדסה “הארגונים הפורשים – כוחות השחור של הישוב“, מבצעים את הטבח בדיר יאסין, וכך כותבת על כך הדסה, לאחר שאביה הרופא נחשף לזוועות שנעשו שם:

הקטע הקשה והמזעזע ביותר ביומנה של הדסה נוגע ל”שיירת הר הצופים” ב-13.4.1948. בהתקפה על השיירה נהרגו או נשרפו חיים 77 רופאים ואחיות מהדסה, חוקרים ומורים מן האוניברסיטה.(מחקרים מן העת האחרונה מורים על מספר גבוה יותר של הרוגים, 80 חללים).

בצילום הבא: אמבולנס משיירת הר הצופים. על הקרקע ד”ר יסקי, מנהל הדסה, מעליו נהג האמבולנס, אף הוא נהרג.

אחרי מבצע נחשון הגיע מבצע יבוסי ואחריו מבצע מכבי, מבצע ההר ומבצע חורב. בבית הספר בהינו בספרי הלימוד שבהם כל מבצע היה מיוצג במפה ועליה חיצים גדולים וקטנים. זה לא “אמר” לנו כלום. גוש עציון נופל ובתל אביב מכריזים על מדינת ישראל. כישלונות ואבידות בנבי סמואל, גבעת הרדאר ולטרון. הדסה וחבריה תופסים משלטים באזור שער הגיא, בית מחסיר והמסרק. בחורים ממשיכים להיהרג מכדורי צלפים ופגזי האוייב. הדסה מוצאת פינה מבודדת, יושבת וכותבת ודמעות זולגות מעיניה ומכתימות את הכתוב. דמעות זולגות מעיניה גם למראה אנשי גח”ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה, חלושים, רזים ומלאי פצעים, האוגרים לחם בתוך חולצותיהם.

בצילום הבא: לאחר כיבוש הקסטל, מצליחות לעלות לירושלים שתי שיירות אספקה גדולות, לאחר תקופה ממושכת בה לא הגיעו שיירות לעיר הנצורה. שימו לב למלווי השיירה הנמצאים חשופים על המשאיות.

אט אט הופכים כוחותינו לצבא של ממש בו הולך ונטמע הפלמ”ח ומאבד את ייחודו, בייחוד הבנות. הצבא מתלבט האם לאפשר לבנות הפלמ”ח להמשיך ולפעול כלוחמות לצד הגברים ומקים את חיל הנשים (ח”ן). בהפוגה הראשונה נשלחת הדסה לקורס חובשים פלוגתיים בתל-ליטוינסקי (תל השומר). הנסיעה לירושלים נעשית כעת ב”דרך בורמה“. בהמתינה לטרמפ במבואות תל אביב, תוקפת אותה באלימות חבורה של נערים ומנסה להפשיל את חצאיתה. הדסה נזכרת, לאחר הלם ראשוני, שהיא לוחמת בפלמ”ח ומניסה אותם עם קרש גדול. הדסה חוזרת לגדוד שלה, הגדוד השישי בחטיבת הראל, בפיקודו של צבי זמיר. בדצמבר נחנך “כביש הגבורה” שנסלל על תוואי דרך בורמה, ובפקודת היום לכבוד המאורע מצוינים שמותיהם של למעלה מ-350 חללים מחטיבת הראל. לאחר תקופת משלטים נוספת באזור ירושלים, יורד הגדוד לנגב, אותו מכנה הדסה “ארץ חידה” כי זו לה הפעם הראשונה לבקר בו (הדסה עדיין אינה יודעת שאת כל חייה האישיים והמקצועיים היא תבלה בנגב). הדסה מתמנית לקצינת ח”ן (ללא קורס קצינים). את חלקו האחרון של היומן והספר מקדישה הדסה לפירוק הפלמ”ח והפרידה מן החברים לנשק. “חטיבת הראל מתפרקת… הכל מתפורר ונמס. מתפרק משהו יפה, שהיה גאה על עצמו ובכח זה בצע נפלאות. […] בזאת בא הקץ על הפלמ”ח. כל חטיבות הפלמ”ח מתפרקות. היו נאומים, הזכרת העבר, ביקורת, צ’יזבטרון, ונשאר רק מין כאב צובט בלב.”

במאי 1949, לאחר ארבע שנות שירות, חוזרת הדסה ללימודים שנקטעו. הפעם לא בהר הצופים שהפך למובלעת, אלא במנזר טרה סנטה. הדסה המשיכה ברחובות בפקולטה לחקלאות, השלימה את התואר השני ובשנים הבאות את תואר הדוקטור. במבצע סיני השתתפה כחיילת מילואים והשתתפה בכיבוש אבו-עגילה ואל-עריש. עבדה במנהל המחקר החקלאי כחוקרת ומדריכה בנגב ובערבה, התמחתה בגידול תות-שדה, ניהלה את תחנת הניסיונות “גילת” והתגוררה בעומר. נפטרה ב-2014 ויהודה זיו, איש הפורמנים ואח”כ איש ידיעת הארץ ספד לה.  (כדאי מאוד להכנס ללינק ולקרוא). הספר מסתיים בהלוויה ההמונית של חללי הל”ה, לטרון והרדאר, שגופותיהם נותרו בשטח שלא היה כבר בשליטת מדינת ישראל. הלוויה נערכה בנובמבר 1949 בהר הרצל, שנעשה לפנתיאון הלאומי.

לסיום, הנה קטע מתוך ספרם של חיים גורי וחיים חפר “משפחת הפלמ”ח – ילקוט עלילות וזמר” (הוצאת ידיעות אחרונות 1977):

זהו אותו בני מרשק אשר אמר: “בכל ההיסטוריה הצבאית לא נוצרה עוד יחידה, שרוחב הלחימה שלה לא היה אלא רוחבו של כביש, ומידת הרוחב היא זו שקבעה את גודלה של המדינה“

השיר באב אל-ואד, מילים חיים גורי

---

לכל מי שהצליח להגיע עד הלום – מומלץ מאוד לקרוא את ההקדמה שכתבה הדסה לספרה, בו היא מסבירה את הסיבה לפרסום יומנה, 40 שנה לאחר שכתבה אותו:

מקור התמונות ברשומה זו:

אתר מוזיאון הפלמ”ח

הספר “קריה נאמנה” מאת דב יוסף הוצאת שוקן 1960.

הספר “המאבק על ירושלים” מאת בנו רוטנברג (צילומים), הוצאת לעם.

כל הזכויות שמורות למו”ל ולצלמים.

הפעם אנו מתבשמים מן הריחות והטעמים של ירושלים בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. בין עוגת הלייקח האשכנזית למאפה פוסטליקס הספרדי.

חוברת קטנה וצנומה משנת תרמ”ט (1888 או 1889) “ספר המנהגים לאגודת בני ברית” מאת דוד ילין, פתחה בפני פתח לחקירה, מפגש והיכרות עם מנהגים ואנשים מרתקים אשר חיו ופעלו בירושלים משלהי המאה התשע עשרה ואילך. (החוברת נדפסה בדפוס הרב חיים הירשענזאהן, מו”ל “המסדרונה” – אדם ופרשייה מעניינים בפני עצמם, שלא כאן המקום להרחיב אודותיהם).

ארגון “בני ברית” הוקם ב-13 אוקטובר 1843 בעיר ניו יורק על ידי מהגרים יהודים מגרמניה, והינו הגוף היהודי העולמי הוותיק ביותר הקיים עד היום. מודל ההקמה של ארגון “בני ברית” הוא חיקוי למבנה הארגוני והאידיאולוגי של “הבונים החופשיים” – ארגון סתרים בינלאומי, שפעל אז בארה”ב וסירב לקבל יהודים לשורותיו. הארגון היהודי אימץ את גינוני החשאיות והטקסים המוזרים, שלי נראים ילדותיים. בפתח החוברת מצוין “משא ומתן הלשכה יהיו בישיבות חשאות, ודלתים יסגרו“. עד מלחמת העולם הראשונה נהג הארגון כאנטי ציוני.

מייסד הלשכה הראשונה בארץ ישראל, “לשכת ירושלים” והנשיא הראשון היה ד”ר וילהלם (זאב) הרצברג , סופר ומחנך יליד פרוסיה שנתמנה בשנת 1877 על ידי קרל נטר לנהל את בית הספר החקלאי “מקווה ישראל”. שנתיים מאוחר יותר עם הקמתו של “בית היתומים לבני ישראל”, עבר לירושלים לנהל את המוסד. מאחר והיה אח בארגון בגרמניה החליט להקים את לשכת “ירושלים”. ב-ט”ז בסיוון תרמ”ח (ב-26 בחודש מאי 1888) כינס בביתו תשע מהדמויות המובילות את רעיון התחייה הלאומית בירושלים ביניהם נמנו אליעזר בן-יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ , יוסף מיוחס,  ישראל דב פרומקין, חיים הרשזון, אפרים כהן, עוזר דב ליפשיץ ושמעון שטרן. חבורת המייסדים נמנו על אנשי “היישוב החדש“, ששאפו לחלץ את היישוב היהודי מחיי הבטלה והבערות ולהפיץ את ההשכלה, המלאכה ועבודת האדמה. זאת בניגוד לאנשי “היישוב הישן“, שעלו לארץ ישראל לחונן את עפרה ולטמון את עצמותיהם באדמת הקודש עד לבוא המשיח. לשכת בני ברית שכנה בתחילה בבית עמיאל, בקרבת חצר סרגיי והייתה הארגון הראשון בארץ שניהל את ישיבותיו בעברית. הספרייה של לשכת בני ברית בירושלים “מדרש אברבנאל” היוותה את היסוד לבית הספרים הלאומי שנקרא כיום הספרייה הלאומית, על כך בפעם אחרת.

 הנה כמה ציטוטים מן החוברת, רק על מנת להתרשם מן הסגנון המליצי, בעברית מקראית, המשובץ במובאות מן המקורות. שימו לב לנושא “דבר האמרה” כלומר הסיסמה הסודית שכל חבר (אח) חייב להזדהות באמצעותה (ראו משפט אחרון בעמוד האחרון המצוטט). ראשי התיבות א.ח.ב.ב. הם: אגודת חורין בני ברית.

וכעת לטקס קבלתם של אחים חדשים (חבר בלשכה נקרא אח) טקס הנקרא “סדר קידושים”:

את החוברת כתב דוד ילין, שהיה נשיא הלשכה הגדולה של הגליל הארץ ישראלי של בני ברית, ואני מנצל עובדה זו להציג אדם חשוב זה. סבו של דוד ילין עלה לארץ מפולין בשנת 1834. אביו יהושע ילין (יעלין – שמשמעו בפולנית צבי) נולד בארץ ישראל בשנת 1843. בשנת 1860 רכש הסב חלקת אדמה במוצא (אז הכפר קולוניה), מעשה חדשני ומהפכני באותה עת עבור יהודים . דוד נולד בירושלים בשנת 1864 לאביו יהושע ולאמו שרה שהיתה ממוצא עירקי. הנה תמונותיהם של הוריו.

דוד ילין היה ממחדשי השפה העברית והקים יחד עם בן-יהודה את “ועד הלשון העברית” (1890) שהפך לאקדמיה ללשון עברית. הוא היה איש חינוך שלימד בבית הספר של כל ישראל חברים, בבית הספר למל ובסמינר למורים עזרה. במקביל היה איש ציבור, נשא בתפקידים ומשרות רבים ועמד בראש ארגונים שונים (בני ברית, הוועד הלאומי, הסתדרות המורים, עיריית ירושלים ועוד ועוד. פרטים אפשר למצוא בויקיפדיה). בשנת 1913 בעיצומה של מלחמת השפות, פרש מארגון עזרה שבמוסדותיו היתה שפת הלימוד גרמנית, והקים את “בית המדרש למורים העברי” (כיום המכללה האקדמית לחינוך ע”ש דוד ילין). אחד מן התלמידים המוכשרים בבית המדרש של ילין היה הסופר וחוקר הטבע אליעזר שמאלי, שלמד שם החל משנת 1920 ואת חוויותיו הפך לסיפורים מלבבים בספר “זהב בירושלים” (זמורה ביתן מודן, 1980), אותו כבר הכרנו ברשומה על אורן רוקפלר בבלוג זה. נשתמש באחד מן הסיפורים האלה כדי לעמוד על טיבו של דוד ילין מפי תלמידו המעריץ.

חדי העין מבין קוראינו ודאי שמו לב לקו האדום בעמוד הראשון של הסיפור שלעיל, המדגיש את המשפט אודות המידע אשר נמסר בלחש מפה לאוזן על כך שדוד ילין היה חובש על ראשו תרבוש אדום בימי שלוט התורכים. אכן יש אמת בשמועות אלו, ולמען הסר ספק, הנה תמונה משפחתית, בה מופיע גם דוד במלוא תפארתו, ותרבוש על קודקודו. לגבי צבעו האדום של התרבוש אין צילום שחור-לבן זה מספק ראייה ניצחת, ולכן עוד נשוב לסוגייה זו.

הצילום, משנת 1887 או 1888 לקוח מתוך ספרה של אטה (איטה) ילין, רעייתו של דוד ילין. אטה נישאה לו בשנת 1885 כאשר היתה בת 17 והוא היה בן 21 שנים. אטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, לא היתה רק אשתו של… אלא אשה רבת פעלים ורבת זכויות, אשר מלבד גידול חמשה בנים ושתי בנות בתנאי מחייה קשים, הקימה ארגוני צדקה ומוסדות כמו “עזרת נשים”, בית חולים לחולי נפש, בית ספר ובית מלאכה לבנות חרדיות שהוריהן סירבו להעניק להן חינוך, “המעון לבנות ישראל” ליתומות פרעות קישינב, ועוד. על כל זאת הוענק לה עיטור כבוד מאת האימפריה הבריטית, אך היא החזירה אותו במחאה לאחר פרסום הספר הלבן.

אטה ילין כתבה ספר בשם “לצאצאי – זכרונותי” בהם תיארה באופן אינטימי ומפורט את תולדות חייה וחיי משפחתה. החלק הראשון נכתב ב-1938 והחלק השני בשנת 1941 (הוצאת ראובן מס). ספרים אלה משמשים מקור נפלא ונדיר להכרת חיי היומיום בירושלים בשלהי המאה התשע עשרה – כלי הבית, המאכלים והמלבושים, מנהגים ואמונות, ריפוי מחלות וגידול ילדים. ועל כל אחד מנושאים אלה מתארת אטה את ההבדלים בין הספרדים והאשכנזים. תקצר היריעה מלצטט את מנהגי האירושין, החתונה, המרחץ התורכי, הכנת הקוסקוס, המצאת הגפרורים. מן הספר עולים גם היחסים בין קהילות היהודים השונות, הפילוגים, החרמות והנידויים, הקנאות הדתית שהגיעה לאלימות, אל מול הנאורות וההשכלה.

אביה של אטה, יחיאל מיכל פינס, עלה מרוסיה לירושלים בשנת תרל”ח – 1878 לאחר שהתמנה כמנהל קרן “מזכרת משה” מטעם משה מונטיפיורי. כל המשפחה ואטה ביניהם עלו אף הם כשנתיים וחצי אחר כך. לפני צאתם לדרך נתפרו והוכנו כל הבגדים שידרשו לבני המשםחה בירושלים. כותבת אטה בזכרונותיה: “כל הבגדים שעשו למעננו היה מצמר טהור. לפי מה שכתב אבי שלטה אז המלריה בארץ-ישראל, והתרופה היחידה היתה ללבוש בגדי צמר” לקרובי המשפחה והשכנים שנותרו מאחור בגרודנה היו בקשות רבות. וכך כותבת אטה: “כשבוע ימים לא נסגרה הדלת על מסגר. מהבוקר עד הערב באו אנשים, נשים וטף. אלה בקשו שנתפלל בעדם במקומות הקדושים, ואלה שנשלח להם חוטים אדומים שהקיפו בם את קבר רחל אמנו, סגולה למחלת אדמת ושנית, וכאשר כורכים אותם על צואר החולים או על ידם אז הרפואה קרובה.”.

בהסבר לתמונה המשפחתית שלעיל מציגה אטה בפני המתבונן את כל אחד מן המצולמים בשמו, אך את דוד היא מציגה רק כ-אישי, בלי לנקוב בשמו. מעניין הדר שבכל הספר היא אינה מכנה אותו בשמו, אלא רק ארושי ואחרי החתונה אישי. דבר נוסף החוזר על עצמו בכל הספר בעקביות הוא השימוש בביטוי ז”ל (זכרונו לברכה) עבור הגברים הנפטרים ובביטוי נ”ע (נוחה עדן) לנשים הנפטרות. (ראו בהסבר לצילום למשל). הנה כמה ציטוטים מן החלק השני של הספר, המקיף 20 שנה מחייהם המשותפים של דוד ואטה ילין. בחרתי להציג חלק ממה שכתבה על הריונה ושתי לידותיה הראשונות:

לידת הבת הבכורה בהיותה בת 18.

האם שמתם לב כיצד משתתף גם האב דוד ברחיצת התינוקת בהביטו במאורע הזה?

הולדת הבן השני.

וכך מסיימת אטה חלק זה של זכרונותיה, אשר נכתב כחמישים שנה לאחר התרחשות המאורעות עצמם:

אטה לא הצליחה להשלים את החלק השלישי של זכרונותיה. היא רומזת במשפט הסיום שהמשכה של דרך חייה לא היתה סוגה בשושנים. בשנת 1917 בעת מלחמת העולם הראשונה, הוגלתה המשפחה לדמשק ושם נפטר בני שמריהו מטיפוס הבהרות. במאורעות המרד הערבי בשנת 1938 נרצח הבן אבינעם. דוד ילין נפטר שלוש שנים אחר כך. הצילום המשפחתי הזה הוא משנת 1902, ובו נראים כל שבעת ילדיה של משפחת ילין.

לא נסיים לפני שנסיר את הספק באשר לצבע תרבושו של דוד ילין הצעיר. את הקטע הבא מצאתי בספרו של אברהם יערי, ספרן בבית הספרים הלאומי שליקט מאה ועשרים קטעי זכרונות מספרים שונים וקיבצם בספר בן שני הכרכים “זכרונות ארץ ישראל” (1947).

ומכאן אנו למדים – לא רק שהתרבוש היה אדום, אלא שהיה בעל חשיבות מכרעת למהלך חייו של דוד ילין הצעיר.

זהו סיפורה של פתחת רפיח, אשר בהשראת שתי חוברות אכתוב עליו בנימה אישית.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו בפינה הצפון מזרחית של חצי האי סיני, כחיץ ישראלי בין רצועת עזה וסיני, עיירה קטנה בשם ימית וכמה ישובים חקלאיים. בתחילה הוקמו היאחזויות נח”ל דקלה (1968) ונח”ל סיני (1969), ובשנת 1971, לפני חמישים שנה, הוקם המושב הראשון, מושב שדות. האזור נקרא באופן רשמי “חבל ימית” אבל כולם קראו לו פתחת רפיח (העיר ימית הוקמה רק בשנת 1975 ונתנה לחבל את שמו). היישובים הוקמו על פי תוכניתו של רענן ויץ, ובהם גדלו ירקות, פרחים ומטעים, על חול הדיונות שנישא ברוח ואיים לשוב ולכסות הכול. ואכן המלחמה להסגת המדבר באה לידי ביטוי יפה בהמנון המתיישבים:

פה היו החולות הלבנים,
נודדים ועוברים בשריקה,
עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר,
ובנינו חומה ירוקה.

הגידול העיקרי היו הירקות, בעיקר עגבניות ליצוא בבתי צמיחה. תחילה יובאו לשם כך חממות זכוכית מהולנד, אך הסתבר במפתיע שהאקלים בסיני אינו דומה כלל לאקלים בהולנד וחממות הזכוכית אינן מתאימות. את קירות הזכוכית החליפו יריעות פוליאתילן (בשלב מאוחר יותר, הפכו החממות לבתי רשת, כאשר התגלה שלרשת פוליאתילן אותן תכונות תרמיות כשל היריעה, אך היא מאפשרת אוורור המונע התפתחות מחלות, ובולמת כניסת מזיקים). גידול המטע העיקרי היה מנגו. לאזור הגיע קו מים מן המוביל הארצי. כוח עבודה זול וזמין הגיע מן הערבים והבדואים באזור. (עוד בנושא הבדואים ראו בסוף הרשומה בסעיף “דבר העורך“).

פתחת רפיח פונתה ונמסרה למצרים ב-25 לאפריל, 1982. היישובים הראשונים שעברו והוקמו מחדש, זה מול זה, בחבל שלום, הם הקיבוצים סופה וחולית. בעת הפינוי עקרו חקלאי הקיבוצים את עצי המנגו הצעירים במטעיהם ונטעו אותם במיקומם החדש. מפוני פתחת רפיח התיישבו במושבים שהוכנו עבורם מבעוד מועד עם חתימת הסכם קמפ דיוויד, בחבל שלום (ששה מושבים ושני קיבוצים), בעין הבשור ובנתיב העשרה.

החוברת הראשונה

בפתחת רפיח התפתחה חקלאות אינטנסיבית וחדשנית, בזכות רמתם הגבוהה של המתיישבים, ובזכות המחקר, הפיתוח וההדרכה של מדריכי ש.ה.ם (שירות ההדרכה והמקצוע) של משרד החקלאות. מדריכי ירקות, פרחים, מטעים, השקיה ודישון, הגנת הצומח. בשנת 1983 יצאה לאור חוברת צנועה בה סיכמו המדריכים החקלאיים מלשכת ההדרכה באר שבע (בניין ישן בעיר העתיקה), שהיו ממונים על ההדרכה בפתחת רפיח, את הידע שהצטבר ב-14 שנות עבודתם שם.

החוברת הזו שמורה אצלי כמסמך המעורר בי זיכרונות נוסטלגיים, ובהשפעתה אני כותב רשומה זו בנימה אישית. זכיתי לעבוד כאגרונום עם מדריכים אלו בפתחת רפיח. חלקם למדו איתי באוניברסיטה ואת חלקם אני עדיין פוגש לעתים. אך המפגש שלי עם פתחת רפיח החל לפני כן ונמשך לאחר מכן.

את היכרותי הראשונה עם חולות רפיח עשיתי במחנה ענק מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה שנקרא: “בט”ר גיי”ש רפיח”, כלומר – בסיס טירונים גייסות שריון רפיח, יחד עם עוד תשע מאות טירונים. היכרות מעמיקה יותר עשינו כאשר צעדנו בעקבות קצינת התרבות לאתר “דקל אבשלום” דרומית לרפיח, באזור שייח’ זוויד.  

כזכור, יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג, אנשי מחתרת ניל”י, ניסו לחבור לבריטים, לאחר שאלו כבשו את רפיח בינואר 1917. באותו זמן, ללא ידיעתם, שהה אהרן אהרנסון במצרים, עם אנשי המודיעין הבריטי. בהיתקלות עם הבדואים, נהרג אבשלום ונקבר במקום ואילו יוסף לישנסקי נפצע בכתפו והצליח לברוח לפורט סעיד. בתאריך 25 לינואר 1917 כתב אהרנסון ביומנו (בצרפתית): “אני מגיע לפורט-סעיד לפני חצות. בתחנת הרכבת – אין איש. בקרבת ‘הוטל דה לה פוסט’ קורא לי שארל בוטאג’י. הוא קופץ לתוך מרכבתי ומספר, כי יוסף נמצא בפנים המלון, פצוע, הבדואים ירו עליו. אני עולה לראות את יוסף. הוא מבקשני לשלח מעלינו את בוטאג’י ומספר לי: הוא יצא לדרך עם אבשלום. הוא הגיע לבדו. אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בידואים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בבזיון בשבת 20 לחודש! שוד ושבר”. למחרת, ב-26 לינואר 1917 כתב אהרנסון: “ובכן, אבשה אמיץ הלב, אבשה נפל בכדורו של בדואי שפל, שואף לשוד. נפל, כשהוא גוסס בין ידיהם של אלה אשר בז להם מעל לכל! ויש לאמר כי כל אשר אנו יכולים לאחל לו ולכל הוא כי השחיתו מראהו וכי נקבר בלא שישארו כל עקבות. כי מה רב יהיה מספר מאות התמימים והחפים שישלמו במקרה שגופו יזוהה. רעיון זה עלול להוציא מהדעת.”.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר חזר השטח לידינו, חודשו החיפושים אחר מקום קבורתו של אבשלום. הוא נמצא בזכות הדקל אשר נבט מאחד התמרים שהיו בצידתו. בתאריך 29.10.1967 הוצא השלד מן הקרקע שמתחת לדקל וזוהה בוודאות כשייך לאבשלום פיינברג. היאחזות הנח”ל שהוקמה בסמוך כעבור שנה נקראה דקלה על שם הדקל, ומושב דקל בחבל שלום הוא ממשיכה. המרכז הקהילתי בפתחת רפיח נקרא מרכז אבשלום, וכך גם ממשיכו בחבל שלום.

ונחזור לטירונות ברפיח. כעבור כמה שבועות יצאנו לסדרה ב”שטח”. נטינו את אוהלינו הקטנים “אוהלי סיירים” בין דיונות החול הרכות, לא רחוק מאוהלי הבדואים. ב”מסעות להכרת החגור” ובריצות אימוני הכושר היינו עוברים תחילה ליד אוהלי הבדואים השחורים, הדלים, ומכלאות הצאן שלהם, ואז מגיעים למושב שדות ההולך ומוקם וחולפים בין בתי הזכוכית הנוצצים, שזה אך הגיעו מהולנד. בצילומים הבאים – אלו המראות שנגלו לעינינו במושב שדות (הצילומים הם מתוך החוברת):

לקראת סיום הטירונות, הגיע אלינו המנצח האגדי יצחק (זיקו) גרציאני, אשר ניסה להפוך אותנו ל”מקהלת גברי השריון” וללמדנו שירי שריון שונים, לקראת המופע שערכנו בתל אביב לכבוד יום השריון (שכלל גם תערוכת טנקים וכלי משחית אחרים בכיכר מלכי ישראל). החזרות נערכו בלילה, לאחר יום של אימונים וטרטורים ורחיצת סירים ענקיים במטבח. תשע מאות טירונים “ניקרו” ונמנמו מול גרציאני. בקיצור – מקהלת צדיקוב לא היינו. וגם לא הצלחנו אף פעם, בכל שנות השירות הצבאי אחר כך, למצוא פרחים בקנה ובנות בצריח. אצלנו בצריח ישב אביגדור קהלני…

אפשר להתרשם כיצד נראה המקום בסרטון שצילם יונה חצור כאשר הגיע לבט”ר רפיח לבקר שם את בנו איתמר בשנת 1969. הסרטון מצוי בארכיון יונה ואיתמר חצור.

בשנים בהן שירתי בסיני, באזור רפידים, היינו חוזרים לבסיס בימי ראשון ב”הסעות”. לאחר שחלף האוטובוס בכביש המקביל לחוף על פני ישובי פתחת רפיח, היינו עוצרים באל-עריש, ושם, בשק”ם, משיבים נפשנו לקראת המשך הנסיעה הארוכה והמאובקת (עדיין לא היו מזגנים באוטובוסים ובכלי הרכב בכלל) בעזרת וופל מצופה ובקבוק טמפו בעל חמוקיים מעוגלים. העצירה הקודמת היתה בגלידה מונטנה, ביציאה הדרומית מבאר שבע.

לאחר הלימודים באוניברסיטה עבדתי בפתחת רפיח, כבשאר אזורי הארץ, כאגרונום. על מנת להגיע בדרך הקצרה ביותר לפתחה הייתי נכנס לרצועת עזה בקצה הצפוני, נוסע לאורכה של כל הרצועה ויוצא בקצה הדרומי. בכביש שהיה אז דו-סטרי בין אשדוד ויד מרדכי, דהרו מולי מידי יום כ-40,000 פועלים עזתים, דחוסים במכוניות פיג’ו-404 חבוטות. שדות אגוזי האדמה, הצנוניות, התירס הגמדי ותפוחי האדמה של הקיבוצים נשקו לגדר המערכת של רצועת עזה ותושבי הקיבוצים עדיין לא ידעו שהם מתגוררים ב”עוטף עזה“.

המפגש האחרון שלי עם אזור רפיח היה כחייל מילואים בעת האינתיפאדה. את המפגש הזה אני משתדל מאז להדחיק ולשכוח, אך אודה – לא בהצלחה.

ואחתום בסיפור מוזר, שקשור אף הוא לפתחת רפיח. החוברת השניה

לפני כמה שנים טיילתי להנאתי בשוק הפשפשים ביפו. מאחר והיה זה בשבת, היו כל החנויות והדוכנים סגורים, והמקום היה שומם למדי. לפתע הבחנתי מרחוק בנייר מודפס, המונח על הכביש באמצע הצומת. וכפי שאתם יודעים, איני יכול לתת לאף נייר מודפס לחמוק ממני. ניגשתי והרמתי את הנייר שהתגלה כחוברת צנומה בשם “עלי ימית” (איני בטוח בשם המדויק), כעין ביטאון פנימי של יישובי פתחת רפיח. כאשר דפדפתי בחוברת גיליתי בה ראיון עם ידידי יוסי מלאכי (לאחר שבתו איה נהרגה בפיגוע ירי בבאר שבע בהיותה חיילת, הוסיף יוסי לשמו גם את השם אביאיה), ממפוני פתחת רפיח ותושב מושב עין הבשור, שם הקים משתלה משגשגת, משתלת שורשים. למחרת הכנסתי את החוברת למעטפה ושלחתי ליוסי מלאכי במושב עין הבשור.

כעבור כמה ימים צלצול בטלפון ועל הקו, נרגש מאוד, יוסי מלאכי. והוא סיפר בערך כך – בדיוק בימים אלה אנחנו עובדים על מוזיאון ומרכז מבקרים בנושא ישובי פתחת רפיח ואחד המוצגים שאני מעביר לשם הוא העלון שלנו “עלי ימית”. ודווקא החוברת שבה אני מתראיין נעלמה. הפכתי את כל הבית ואני לא מוצא. ופתאום אתמול אני מוציא מהדואר מעטפה ופותח, ובפנים החוברת החסרה.

קישור לאתר מוזיאון חבל ימית וסיני במושב דקל

דבר העורך

אני רואה חובה לעצמי להזכיר את העובדה שלשם הקמת חבל ימית פונו בשנת 1972 מן השטח כ-6,000 בדואים תושבי המקום (מספר לא רשמי 20,000). בתיהם נהרסו, שדותיהם נרמסו ומטעי השקדים והתמרים שלהם נעקרו. בארות המים מולאו בחול. השטח הוקף בגדר שמנעה את חזרתם לשדותיהם, אך הם הורשו לעבוד במשקי המתיישבים במושבי הפתחה, על אדמה שהיתה קודם שלהם. הפינוי נעשה באופן לא תקין ותחת מעטה סודיות על ידי אריאל שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, ומשה דיין, שר הביטחון, ונחקר אחר כך בוועדת חקירה בראשות האלוף אהרון יריב. מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה שנה לאחר אירועים אלה, הסיטה מהם את תשומת הלב הציבורית. אעזר באתר הבלוג של עידן לנדו “לא למות טיפש” שפרסם תחקיר מעמיק בנושא בשם: הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית (הכוונה לגירוש הבדואים). מי שמעוניין לקרוא, הרי זה לפניו.