129 – ערה"ש תשפ"א בסימן בריאות, וגם – שפת הקורונה

את חגי תשרי נבלה תחילה ב"עוצר לילי" אחר-כך ב"סגר כללי" ומשם נעבור ל"ריסון מהודק" עד מחנק. כל אירוע מייצר שפה משלו ומעשיר את שפתנו במילים חדשות, או טוען מילים קיימות במשמעות חדשה. כך מלחמת ההתשה הביאה לעולמנו את המלה "הסלמה" (אסקלציה) שתפקידה להחליף את המשפט "המצב היום גרוע מאתמול, ומחר יהיה עוד יותר גרוע". "אינתיפאדת הבודדים" הזניקה את הפועל "לנטרל" שמשמעותו העמומה משתרעת בין לעצור ולאזוק את "המפגע" לבין לרוקן מחסנית אל תוך בטנו. הכתבים הצבאיים והפליליים מאמצים ביטויים שהם שומעים ברשתות הקשר והמרואיינים אומרים:  "חתרנו למגע", "פעילות פחעית", "להסליק", "מידעים", "שוחרר בתנאים". המילים המכובסות משמשות ללא הצלחה להסתרת הכוונה האמיתית. במקום "מעקב שב"כ" אומרים: "שימוש באמצעים טכנולוגיים". במקום איבוד האמון ומרי אזרחי אומרים "התרופפות המשמעת". במקום כניעה ללחצים פוליטיים אומרים "החרגות". ומה יהיה השלב הבא אחרי "ערים אדומות בוהקות"? ערים אדומות מסנוורות? מהבהבות?

מגפת הקורונה יצרה שפה חדשה. ממש "פנדמיה" של מלים. מלים זנוחות כמו "מתווה" החלו להישמע עד לזרא. מלים מוזרות כמו "לתכלל" צצו מאי-שם והשתלטו על השיח. ביטויים ציוריים כמו "אסטרטגיית יציאה", "קטיעת שרשרות הדבקה" מרחפים באוויר ומתפשטים כמו "הדבקה טיפתית". מי פילל שמקלון צנום יהפוך לכוכב-על בשם "מטוש" וכולנו ניעשה למכורים ל"ריאגנטים"?

מילון הקורונה השלם (עד כה)

איכון שב"כ; אירוע מתגלגל; אכיפה; אמצעים דיגיטליים; אמצעים טכנולוגיים; אסטרטגית יציאה; אסימפטומטי; אקמו; בדיקות; בידוד; בר-סימנטוב; גמזו; גרוטו; החרגות; היגיינה; הנחיות; הצהרת ראש הממשלה; זום; חולה מאומת; חיטוי; חמש מאות מטר; חנויות רחוב; חקירה אפידמיולוגית; יורם לס; יפעת שאשא ביטון; להיכנס מתחת לאלונקה; לימוד היברידי; לימוד מרחוק; לשטח את העקומה; לתכלל; מאה מטר; מגן 2; מורדם ומונשם;  מחלות רקע; מטוש; מכונות הנשמה; מלוניות; מסכה; מתווה; נגיף; סגר; הסגר; סדצקי; עוצר לילי; עטיית מסכה; ערים אדומות בוהקות; ערים אדומות, ירוקות, כתומות, צהובות; פנדמיה; פרויקטור; פתיחת השמים; צו בריאות העם; קבוצת סיכון; קוביד-19; בצל הקורונה; קטיעת שרשרות הדבקה; קנסות; קפסולות; קריסה; ריאגנטים; ריחוק חברתי; ריסון מהודק; רמזור; שרשרת הדבקה; תו סגול; תקנות לשעת חרום  

שנת תר"ף עמדה בסימן הדאגה לבריאות, מה שמכונה "חיים בצל הקורונה". בפרוס שנת תשפ"א אנחנו עדיין שקועים במעמקי הגל השני, המאיים להציף ולכסות כל חלקה טובה. נתבונן בכמה ציטוטים נושנים בענייני בריאות, ואולי נשאב מהם עידוד (?) התגברנו על קדחת וגרענת, שחפת, פוליו וגזזת, אבל עדיין אנו ניגפים בפני הנגיף:

בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. הנה המלצותיו לתייר כיצד לשמור על בריאותו.

המחלות הנפוצות ביותר בארץ ישראל היו קדחת המלריה ומחלת העיניים גרענת. על פי לונץ יש להגן על העיניים ב"בתי עיניים שחורים" כלומר משקפי שמש. הסיבה לקדחת היא אכילת פירות לא בשלים. עד לשלהי המאה התשע עשרה לא היה ידוע הקשר בין היתושים לבין מחלת המלריה והדיעה הרווחת היתה שמקור המחלה ב"אוויר הרע" העולה מן הביצות. מקור שמה של המלריה הוא באיטלקית mala aria – אוויר רע. בטקסטים העבריים באותה תקופה ריח הביצה מכונה בביטוי התלמודי "קטב מררי" בעקבות שמו של שד מזיק. רופא המלריה ד"ר הלל יפה תיאר ב-1902 את גורם המלריה כ"הבל הרקב, המעלה אדי קדחת כבדים". ראשוני המתיישבים בחדרה ובפתח תקווה האמינו שעצי האקליפטוס יטהרו את האוויר הרע, בנוסף לתרומתם לכאורה לייבוש הביצות. הנה דיווחו של מרדכי בן הלל הכהן בעקבות מסעו בארץ ישראל בשנת 1889 (מתוך ספרו של אברהם יערי "מסעות ארץ ישראל" (מסדה, 1976): על יהוד ופתח תקווה עמ' 676. האשכנזים הם הטמפלרים, שימו לב לסיבת התמותה שלהם:

[…] מיסדי "פתח תקוה" בראותם את אויר אדמתם, כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר "יהוד" אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי קאליפטוס, ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל, וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים "בוני ההיכל" בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כי אם מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והנם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו בני ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חוקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1921 יצא לאור מדריך הנסיעות של ישעיהו פרס – "ארץ-ישראל וסוריה הדרומית, ספר המסעות". כאן כבר מוסבר הקשר בין היתושים והמלריה (מחולל המלריה הוא יצור חד-תאי הנקרא פלסמודיום ולא חידק כמוסבר בספר) והעצות הרפואיות בהתאם, אך עדיין קיים הפחד מפני אכילת פירות לא בשלים וסביאת בשר ואלכוהול. כפי שמומלץ בקטע הבא – המנהג להוסיף למי השתייה יין היה נהוג ורווח בעולם העתיק. האלכוהול שביין עזר לחיטוי מי השתייה המזוהמים. במקורותינו דנים רבות במקרה ההפוך – הוספת מים ליין, שאז הוא נקרא "יין מזוג".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1931, החל לצאת לאור כתב העת שערי בריאות, בעריכת ד"ר דוד אריה פרידמן. ד. אריה פרידמן היה אדם פעיל ופורה מאוד, עוד בהיותו בגולה. עמד בראש ארגונים רפואיים שונים ופרסם כמות מרשימה של ספרים ומאמרים, לא רק בענייני רפואה אלא גם ביקורת ספרותית. הדברים שכתב בההקדמה לגליון הראשון של כתב העת שערך, מתאימים מאוד גם לימים אלה (תודה לספרנית נטשה פישר ממכללת כנרת, לשם הועבר כתב העת מבית גורדון).

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1953 יצא לאור "ספר הנגב", אנתולוגיה של קטעי ספרות ותיעוד בעריכת אפרים ומנשה תלמי (הוצאת עמיחי). תיאור דרכי הריפוי אצל הבדואים (נכון לשנת 1953) מענין מאוד. הכותב הוא עארף אל עארף, לאומן ערבי, עיתונאי וסופר, מושל נפת באר שבע בתקופת המנדאט הבריטי וראש עיריית ירושלים.

בהתבסס על ידע אישי אני יכול להוסיף שעד היום מתקיימת אצל הבדואים רפואה מסורתית (אפשר לכנותה בהשאלה – אלטרנטיבית) על ידי נשים מרפאות. המרפאות מיועדות לכך עוד בעודן ילדות. הילדה המיועדת חיה עם המרפאת הוותיקה החונכת אותה. נשים אלו מתנזרות מחיי משפחה ואורח חייהן טהור. אסור להן להרוג כל יצור חי. סודיות אופפת את דרכי פעולתן, אך ברור שצמחי מרפא ואמונה בכוחן מהווים חלק מרכזי בהצלחת הריפוי. הבדואי טוען שהעז השחורה היא "קופת חולים" שלו. העז ניזונה מצמחי מרפא במדבר והחומרים הפעילים מגיעים לחלבה. יש בכך אמת מדעית.

רופאת שיניים בשנות העשרים – מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ומאחר שאנו לקראת ראש השנה, נסיים בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר "מחזות לכל השנה" (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

128 – בין לונץ ולפיד

לאחרונה התבשרנו ש"השמיים נפתחים" ואפשר לטוס לחו"ל, לכמה יעדים מוגבלים, ארצות ירוקות המוכנות לקבל אותנו, הבאים מארץ אדומה. הטיסה הנכספת לחו"ל נראית מסורבלת ועתירת מכשולים, על פי המיטב מתוך מילון הקורונה: הנחיות, בדיקות, בידוד, ובקיצור – מתווה. הנוסע המותש צריך (גם כן על פי מילון הקורונה) לתכלל כל זאת בטרם יוכל להשתכשך במי הטורקיז ולהתייוון באחד מאיי יוון. והלא גם שם תהא אחריתו מ.ר.ה (מסכה ריחוק היגיינה). אולם, למרות כל זאת, זה לא נורא. הבה ניזכר…

שני הצילומים למעלה: הצלם י. מירלין, אוסף קרן היסוד, הארכיון הציוני המרכזי.

בנסיעותינו הראשונות לחו"ל, בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים (נסיעתי הראשונה לחו"ל היתה כשהייתי בן 26), היתה חובה להצטייד באישורים ובמסמכים רבים. נסיעה לחו"ל היתה אז מבצע בירוקראטי מורכב, שחייב הכנות מדוקדקות. את כרטיסי הטיסה וההזמנות למלונות רכשנו אצל סוכן הנסיעות. לפני הנסיעה היה צורך לקבל "אישור יציאה לחו"ל" מיחידת המילואים, על גבי טופס מיוחד, ולהחתים את הדרכון. מן הבנק היינו מושכים את הקצבת מטבע זר, מחתימים את הדרכון ומצטיידים בטופס בו נקוב הסכום שמשכנו ופירוט שטרי הכסף. (במקומות ידועים בכל עיר יכולת לרכוש דולרים שחורים, אולם רווחו שמועות על זיופים שגרמו לנוסעים ישראלים תמימים לבלות בכלא בארצות אותם יצאו לתוּר). היינו רוכשים מן הבנק "המחאות נוסעים" (טרוולר'ס צ'ק) ומקפידים לרשום את מספרן הסידורי למקרה שייגנבו. במשרדי מ.מ.ס.י (מועדון מכוניות וסיירות בישראל) היינו מנפיקים רישיון נהיגה בינלאומי. בשדה התעופה התייצבנו בפני פקיד המכס שרשם את פרטי הציוד האישי איתו יצאנו, כגון מצלמה, על מנת שלא נשלם עליו מכס בשובנו ארצה. מדינות רבות דרשו להצטייד בוויזה לשם הכניסה אל גבולן, וגם תעודות חיסון כנגד מחלות שונות, ובדרך במטוס היו הדיילות מחלקות טפסים למילוי, אותם נדרשנו להציג בביקורת הדרכונים בשדה התעופה. אולם המסמך החשוב ביותר, שבלעדיו לא העזנו לצאת לחו"ל, היה "מדריך לפיד לאירופה" – מדריך הנסיעות של יוסף טומי לפיד ("האבא של"). במדריך הצטיידו אותם טיילים שיצאו לחו"ל באופן עצמאי,  ולא בטיולים מאורגנים, בהם העיקר היה להספיק לבקר (מבעד לחלון האוטובוס) בחמש ארצות בשלושה ימים.

היינו צועדים בצייתנות ברחובות הכרך הגדול והזר עם הספר של לפיד בידינו, כצליינים האוחזים בכתבי הקודש בדרכם אל המקומות הקדושים, וממלאים באדיקות אחר כל הוראותיו. היכן לגור, מה לראות, היכן לבלות, מה לקנות ומה לאכול.

כך, למשל, הגענו (1981) למסעדה שטומי לפיד המליץ לאכול בה את מרק האפונה הטוב ביותר באמסטרדם. וכך כותב טומי: "אופייני הוא המאכל הלאומי של ההולנדים: מרק-אפונה (Erwtensoep). הם אוכלים אותו בדרך-כלל בחורף, אבל פה ושם ניתן להשיגו גם בקיץ. הוא עשוי עם הרבה מאוד רביכה, והוא כה סמיך, עד כי חתיכות הנקניק אינן שוקעות בתוכו."  לא בכדי הוא מכנה את ההולנדים: "אזרחים חסודים המאמינים באלהים, במלכה יוליאנה ובמרק-אפונה".

יצאנו בעקבות לפיד לחפש את מרק-האפונה שבו הנקניק אינו שוקע. המסעדה המומלצת התגלתה ככוך קטן ועלוב עם שולחנות דביקים, ברחוב צדדי שבעמל רב מצאנו אותו בסבך הסמטאות והתעלות. מלצר אדיש הגיש לנו את מרק האפונה. הם כבר היו רגילים לישראלים המוזרים שבאים רק בשביל מרק אפונה. לא היה כלל נקניק במרק, אך היו כמה קרוטונים שכן שקעו במרק הדליל. מולנו, בעברו השני של השולחן, ישבו שני ביטניקים מלוכלכים שהביטו בעיניים כלות אחר כל כף מרק שהעלינו מן הצלחת. קירבתי אליהם את סלסילת הלחם והם בלעו הכול במהירות. בעקבות חוויה גסטרונומית-קולינרית-אנתרופולוגית מכוננת זו, עברנו למדריכי מישלן, החוברות הצרות בכריכה הרכה, הירוקה.

אמסטרדם היתה מלאה באותם ימים בביטניקים, או היפים, או נערי-פרחים כפי שהם כונו, שנמשכו לחופש ולהכנסת האורחים ההולנדית שכללה רכישת סמים ללא הפרעה. הם היו מתגודדים סביב הפסל הלבן בכיכר דאם ומעשנים סמים, או רובצים בסמטאות השכנות, מעשנים ומזריקים מכל הבא ליד. ברחוב הראשי, ליד בית הכלבו הענק, De Bijenkorf חלפנו על פני נער שהתנודד והעביר את משקל גופו מרגל אל רגל, ונראה כעומד ליפול על המדרכה בכל רגע. בידו האחת אחז בצנצנת ריקה של חמאת-בוטנים, וכל כולו היה מרוכז בה. ניסיתי ללכוד את מבטו, אך כשהרים את עיניו להרף עין מן הצנצנת היה מבטו חלול וריק, כאילו הביט אל תוך עצמו. באמסטרדם באותה עת יכולת למצוא אינספור מסעדות ומזללות ישראליות, שנשאו שמות כמו "מלך הפלאפל", "שווארמה נתניה", "בית לחם". המסעדות הכשרות התהדרו בשמות כגון "נגבה", "ופרצת".

המהדורה הראשונה של מדריך לפיד לאירופה יצאה לאור בשנת 1970 (הוצאת שקמונה). בשנת 1977 יצאה לאור המהדורה השביעית, ממנה ציטטתי את שבחי מרק-האפונה. עיון במדריך ועצותיו המועילות מעיד על השינוי המדהים שהתרחש בעולמנו בשנים שחלפו מאז שיקף המדריך נאמנה את המציאות בה פעלנו. הנה כמה משפטים מן הספר שיכולים להכות בתדהמה את הצעירים שבינינו:

"חברות תעופה רבות שומרות את המושבים הקדמיים במטוס ללא-מעשנים"

"לארצות בנלוקס (הולנד, בלגיה) לא נוסעים במיוחד, אלא מבקרים בהן בדרך לצרפת, בריטניה, או סקנדינביה"

"דניה, נורבגיה, שוודיה – עיצוב אמנותי של מוצרים תעשייתיים ובלונדיניות מעוצבות בלא-פחות אמנות"

"ומה עושים עם הילדים? עצתי היא: השאירו אותם אצל הסבתא, בישראל. אין טעם לגרור ילדים קטנים בדרכי אירופה."

"רק סוכן-נסיעות, או פקיד-מכירות של חברת-תעופה, יכול לעשות עבורך את כל החישובים המבטיחים לך את הטיסה הזולה ביותר".

"הדרך הפשוטה ביותר להזמנת חדר: בחר לך מלון הנראה לך כמתאים ביותר לפי התיאור והכתובת שבספר זה. כתוב – באנגלית, או בצרפתית – והזמן חדר מתאריך עד תאריך, לבודד או לזוג, עם או בלי אמבטיה. הסבר במכתב כי בגלל חוקי המטבע בישראל אינך יכול לשלם מקדמה. צרף שובר בולים בינלאומי ובקש תשובה בהקדם."

"בייחוד אל תשכח להצטייד בסיגריות אם אתה נוסע לצרפת. כי הסיגריות המקובלות על הצרפתים "ז'יטאן" ו"גולואז", כמוהן כשדה-סרפדים שנדלק ביום חמסין"

"הדרך המקובלת להודיע על שובך, כדי שבני המשפחה יחכו לך בשדה התעופה, היא באמצעות מברק בתעריף מוזל אותו כדאי לשגר יומיים לפני ההמראה."

הנה המלצותיו של מדריך לפיד לגרדרובה שיש לקחת לנסיעה לחו"ל. שימו לב ל"עקיצות" שהוא מפנה לנשים:

אך כנראה ישנם עניינים שאינם משתנים גם בחלוף השנים:

הספר משופע בפרסומות, רבות מהן מבטיחות לתייר הישראלי לשמור על ביתו מפריצה בעת היעדרו, בעזרת מנעולים, אזעקות וחברות שמירה:

אבל גם פרסומות אחרות ברוח התקופה והנגטיב שצריך לפתח ולהדפיס, אם לא נמחק בגלאי של בדיקת הביטחון בשדה התעופה (מצחיק הריבוי פילמים למלה פילם):

נסיים את הפרק על מדריך לפיד המיתולוגי בתצוגה מרהיבה של כשרון הכתיבה הסרקסטית של טומי לפיד, המקנה לו מקום של כבוד בחבורה ההונגרית המוכשרת עם אפרים קישון והקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש).

__________________________ * ________________________

וכעת נבצע קפיצה נחשונית במרחב ובזמן. הכיוון הוא מחו"ל לארץ הקודש והזמן – שלהי המאה התשע עשרה. בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. אליעזר מודעי, נכדו של לונץ, הביא את העותק המקורי להוצאת הספרים אריאל (אלי שילר) ובשנת 1979 יצא לאור העתק של המדריך המקורי. על א.מ. לונץ אפשר לשמוע בתוכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" בגל"צ בדצמבר 2011. והוא ראוי גם לרשומה נפרדת…

על גבי כריכת הספר הושמטה המלה "סוריה" משם הספר.

אך בשער הספר מופיע השם המלא.

הנה ההקדמה למדריך, מאת המחבר לונץ. לונץ כתב ספר זה בהיותו עיוור. תקוותו להצלחת הספר שתאפשר לו כלכלית להוציא לאור חלק שני על סוריה ועבר הירדן – נכזבה. הספר (שגם תורגם לאידיש) לא עורר עניין בקהל הקוראים והנוסעים, אך מספק לנו כיום אוצר נדיר של מידע על חיי היומיום בארץ ישראל של שלהי המאה הי"ט.

כידוע לכם, אוניות הנוסעים (אוניות מפרשים ואוניות קיטור) לא יכלו להיכנס לנמל יפו ולכן היו יוצאות לקראתן סירות קטנות אליהן היו מורידים את נוסעי האונייה. וכך מתאר לונץ חוויה זו עבור הנוסע המגיע ליפו באונייה, שבדרכה עגנה קודם לכן באלכסנדריה ובפורט סעיד. טקסט פיוטי ונמלץ ("עפעפי שחר יום השלשי אך יבקעו"), שמצא את מקומו במדריך שאמור היה להיות קצר, תכליתי ומעשי בסגנון מדריכי בדקר:

127 – משולם ויצחק הלוי – אב ובנו. מנהלל אל מחלקת הל"ה

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, פעלו בקיבוץ יגור שני בתי ספר. האחד – בית-ספר טיץ, או בשמו המלא: "בית-הספר להכשרת בעלי מלאכה ביגור ע"ש לודוויג טיץ", אשר הוקם על ידי יהדות גרמניה. השני – בית-הספר המחוזי, או בשמו הרשמי: "בית-ספר תיכון במגמה חקלאית", שהיה בית-ספר עיוני עם לימודים מורחבים בטבע וחקלאות. בית-הספר המחוזי שימש כור היתוך לבני תנועות הנוער החלוציות בדרכם להגשמה, כלומר הקמת גרעיני התיישבות. בית-הספר כלל גם פנימייה, ולכן נשלחו לשם תלמידים מכל רחבי הארץ.

הגורל זימן אל בית-הספר המחוזי ביגור חמישה תלמידים צעירים, בני 14, כולם חובבי טיולים, מדע וטבע, כולם תלמידים מוכשרים שנכון להם עתיד מזהיר בעולם האקדמיה והמחקר. יחדיו יצאו לסיורים בכרמל, בשדות עמק זבולון ונחל קישון, אספו צמחים, חרקים וזוחלים, הקימו חוג חובבי טבע וחדר טבע בו הוצגו האוספים שלהם, ונטעו גן בוטני. הנערים כתבו מאמרים על תגליותיהם בביטאון בית-הספר "יגורים" וניהלו חליפות מכתבים עם מדענים באוניברסיטה העברית.

טוביה קושניר – הידוע והמוכשר מבין ארבעת החברים, מתווה הדרך והמנהיג הנערץ של החבורה. נפל עם מחלקת ההר, מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. (ראו רשומה מס' 91 בנושנות, טוביה קושניר אחד מל"ה)

יצחק זמיר – יליד וורשה שגדל בתל אביב. היה קצין סיירים בחטיבת הנגב. נפל בכ"ו כסליו תש"ט, עת מטוס הסיור בו הוטס הופל באזור עוג'ה אל-חפיר.

אסף כץ – נולד בעין חרוד. נפל בכ"ו תשרי תש"ט במבצע חירם באזור תרשיחא, בעת שלחם כמפקד יחידת הדרוזים.

חיים בן-דור – חברו של טוביה לחדר בפנימייה. חובב ספרות ושירה. נולד בירושלים. נפל בי"ט בטבת תש"ח בעת פעולת נקם בכפר בלד א-שייח', לאחר הרצח בבתי הזיקוק.

יצחק הלוי – נולד בנהלל, נפל עם מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. טוביה קושניר הצטרף למחלקת הל"ה בעקבות יצחק הלוי.

שני תלמידים נוספים מבית-הספר המחוזי ביגור שנפלו אף הם עם מחלקת הל"ה היו יצחק זבולוני ויעקב כספי, ילידי כפר חסידים.

רבות נכתב על טוביה קושניר, שניבאו לו גדולות. ברצוני להרחיב את היריעה על יצחק הלוי, המוכר פחות, שחלק גורל משותף עם טוביה קושניר, בחייו ובמותו. כטוביה, גם יצחק היה בוטניקאי מוכשר וצמחים רבים נתגלו על ידו לראשונה בישראל. ואכתוב גם על אביו של יצחק – משולם הלוי, המורה האגדי, המורה הראשון בנהלל.

אנדה עמיר-פינקרפלד היתה מיקרוביולוגית, סופרת ומשוררת. בתחילת מלחמת העצמאות, התנדבה אנדה לאסוף ולערוך חומר כתוב על הנופלים. עם הקמת משרד הביטחון הצטרפה למחלקה להנצחת החייל, והחומרים שאספה שימשו בסיס לספרי "יזכור" (היום באתר יזכור)  ו"גווילי אש".

אנדה עמיר-פינקרפלד

בשנת 1950 ערכה אנדה עמיר-פינקרפלד את הספר "למד הא" ובו חומרים שליקטה ממשפחותיהם ומעיזבונם של לוחמי מחלקת הל"ה. דניאל רייך, בן אחותה של אנדה, הילנה, היה בין חללי הל"ה, ובסוף הספר היא הקדישה לזכרו את שירה "אשל אברהם". (ראו דבר העורך בתחתית הרשומה).

הנה העמוד הראשון מן הפרק בן 14 העמודים המוקדש ליצחק הלוי בספרה של אנדה עמיר-פינקרפלד.

יצחק נולד בנהלל, בשנת 1925, שם שימש אביו משולם הלוי כמורה. ילד חסר מנוח ומרדן, שנמשך אל הטבע והמרחבים, אוסף צמחים ואבנים ומגדל עכברים לבנים אותם הוא נושא בכיסיו. כבן ל"עובד ציבור" הופלה ע"י ילדי חברי המושב החקלאים, וגם בבית-הספר בו לימד אביו לא מצא את מקומו, ולכן בתום כיתה ד' הוחלט להעבירו לקיבוץ משמר העמק. ושוב "ילד חוץ" ושוב הפלייה. כאשר עזב אביו את נהלל ועבר לירושלים לנהל את בית החינוך לילדי העובדים, עבר גם יצחק לירושלים ולמד בבית החינוך. הפליא לנגן בצ'לו ובמפוחית. רק כאשר החל ללמוד בבית-הספר המחוזי בקיבוץ יגור (כנראה, בזכות הפנימייה שהתאפשרה שם), מצא את מקומו הנכון, בחבורת הנערים חובבי הטיולים והטבע שהוביל טוביה קושניר. הפגישה עם טוביה גורלית לשניהם. בתום הלימודים התגייס לפלמ"ח כרבים מחבריו בבית-הספר ביגור, והפך לסייר, מדריך טופוגרפיה ולוחם. במסגרת הפלמ"ח עבר את כל הארץ לאורכה ולרוחבה – ביומנו תיעד 83 טיולים. בסיוריו אסף, ייבש והגדיר צמחים, חלקם חדשים למדע, ואסף מאובנים ובייחוד כלי צור פרה-היסטוריים. לאחר שירות של שלוש שנים בפלמ"ח הגיש בקשת שחרור לשם לימודים באוניברסיטה במדעי הטבע ובשנת תש"ה הסתגר בביתו לשם הכנה לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. יצחק, שלא למד באופן סדיר מימיו, הקדיש שנה וחצי של לימוד עצמי לקראת הבחינות. הלימוד המאומץ פגע בבריאותו וגרם לו לאשפוז, אך הוא עבר את הבחינות בהצלחה והתקבל ללימודי שנת תש"ז באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.

עם הכרזת המדינה נטש יצחק את לימודיו ושב והתגייס לחטיבת הראל, למרות מצבו הבריאותי הרופף. השתתף בכמה קרבות ונפוצו ידיעות על מעשי גבורתו. טוביה קושניר התגייס וביקש לצרפו לכיתה של יצחק, חברו לספסל הלימודים ולטיולים בטבע. ומבלי לחכות לאישור לקח את צרורו ונסע למעלה החמשה. יצחק, כסייר, התנגד למסלול ההליכה, המסוכן וחסר סיכוי לדעתו, לעבר גוש עציון, שנבחר על ידי מפקד מחלקת הל"ה, אך נכנע לאחר ויכוח סוער. אביבה, רעייתו של טוביה קושניר, נפרדה מן החיילים לפני צאתם. "בשבתו באוטו האחרון הוציא (יצחק) מארנקו לירה שקיבל מהבית דמי-כיס, נתן לאביבה וביקש להחזירה להוריו – 'למה תיפול בידי ערבים'."

אוסף כלי-הצור של יצחק נמסר לאחר מותו למחלקה הפרה-היסטורית שבבית הנכות (המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) ונמצא כבעל ערך מדעי רב. באוסף נכללו כל-צור שנאספו ממקומות, שאותם לא הכירו חוקרי הפרה-היסטוריה בארץ-ישראל כמקומות יישוביו או תחנותיו של האדם הקדמון. אוסף הצמחים של יצחק נמסר לעשביית האוניברסיטה. הבוטניקאית נעמי פינברון פרסמה בירחון "השדה" הספד ליצחק, בוטניקאי מוכשר שעולם המדע איבד, ואת רשימת הצמחים החדשים לישראל או למדע שיצחק מצא בסיוריו.

וכך כותב עליו אביו משולם בספרה של אנדה: "דיקנות ורומנטיות, מעשיות ומעוף, העזה וזהירות, התלהבות ומתינות, אמביציוזיות ופשטות, צבר'יות ועדינות-הנפש, קלות האופי ויציבות ברזל, חרדה לחיים והקרבה עצמית; עין של נשר, חוש מרחב של כלב, רגלים של אילה, – זהו התרכיב היחיד במינו ובסוגו: יצחק הלוי."

כאשר התחלתי לחפש בספריי חומרים על יצחק הלוי, גיליתי את אביו, משולם הלוי, המורה הראשון בנהלל, והחלטתי לכתוב גם על אדם מיוחד זה, איש-חינוך מגזע נכחד. נהלל הוא מושב העובדים הראשון שהוקם בישראל (1921). קדם להקמתו מבצע מורכב של ייבוש הביצות באדמות גוש נוריס-מהלול (ועל כך ארחיב בפעם אחרת). זה היה מבצע הנדסי מתוכנן ומדויק, בו נוקזה הביצה בעזרת צינורות חרס ובטון שהוטמנו בקרקע לאורך קילומטרים. לא עוד אקליפטוסים ומיתוסים.

העיגול. מקור – הספר "נהלל התהוותו, דרכו, פעלו" עם עובד 1947.

חברי המושב נבחרו בקפידה, ואחד הנושאים החשובים שעמדו לנגד עיניהם היה חינוך הילדים. באותה תקופה, מוסדות החינוך עדיין לא היו כבולים לתוכניות מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ולצווי זרמי החינוך של תנועות ההתיישבות והמפלגות השונות (זרם המזרחי, זרם העובדים והזרם הכללי), וכל יישוב ובית-ספר פעלו באופן עצמאי. לאישיותו של המורה היתה חשיבות רבה בעיצוב בית-הספר והחינוך בו. מורים כמו יוסף ויתקין, יצחק אלתרמן, יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ, סללו את הדרך החדשה לחינוך עברי חילוני ולהקניית השפה העברית. בבתי הספר הכפריים היה קיים תמיד המתח בין הרצון להקנות לילדים ידע כללי נרחב לבין הרצון לקשור אותם באמצעות החינוך לעבודה, לאדמה ולחקלאות, ולעזרה והמשכיות במשק ההורים. בנהלל, בשנותיה הראשונות, כל חברי המושב היו מתכנסים כוועדת-חינוך ומתווים את אופיו של בית-הספר. לנגד עיניהם, כבני העלייה השנייה, עמד כישלון החינוך במושבות הברון ובמקווה ישראל. לבית-הספר בנהלל הוקצה שטח של עשרה דונמים, שגדל אח"כ לשמונה-עשר דונמים, במרכז ה"עיגול" המפורסם, ובהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר ניטעו 40 זני גפן בשטח בו ילמדו הילדים גם את עבודת האדמה. בעוד כל חברי המושב מתגוררים באהלים וסככות מחצלות, עבור בית-הספר הוקם צריף-עץ אשר שימש גם כמקום מגוריו של המורה, וצריף נוסף עבור גן הילדים, ולצידו אוהל למגורי הגננת. כמורה-תושב (מה שנקרא עד היום במושבים – "עובד ציבור")  נבחר המורה הצעיר משולם הלוי שהגיע מראש פינה, בהמלצת ההנהלה הציונית. בראש פינה היה משולם מורה לזמרה, מאחר שבצבא הרוסי היה חלילן בתזמורת צבאית.

משולם הלוי, שהיה מחסידיו של טולסטוי ושל ראבינדראנת טאגורי, פיתח שיטת לימוד חדשנית לזמנה. היום היינו מכנים את בית-הספר של משולם "פתוח" או "דמוקרטי" או "סדברי", או חינוך אלטרנטיבי אחר. שיטתו של משולם דגלה בחירות ובהיעדר מסגרות מגבילות לתלמיד, בלימוד אינטימי באווירה משפחתית. דבר זה התבטא גם בצורת הישיבה בכתה, בשולחנות אישיים, או במעגל על מחצלת, או סביב שולחן אחד ארוך, הכל על פי הצורך והאווירה בכתה.  בבית-הספר של משולם המורה לימד את כל המקצועות בכל 10 שנות הלימוד. אין צלצול ואין זמן קבוע לכל שיעור. כל תלמיד למד בקצב משלו ועל פי יכולתו. אין שמש או שרת והמורה ותלמידיו מנקים יחדיו בעצמם את הכיתות. משולם דרש שבית-הספר לא ייבנה כמבנה אחד אלא שלכל כיתה יהיה מבנה נפרד. משולם הקים מקהלה, תזמורת כלי נשיפה ותזמורת מפוחיות-פה; ואם סערו הרוחות בכתה הרגיע את התלמידים בנגינת צ'לו. אווירה של נהלל היה רווי בצלילי הדואטים של מנדלסון.

מקור: הספר "נהלל – חזון בהתגשמותו" הוצאת מפעלי תרבות וחינוך 1971

בספר היובל "נהלל – חזון בהגשמתו" מתאר משולם את שיטת החינוך שלו, ופותח במלים האלה: "נהלל לא היתה אז שיגרה, מרחבי הביצות לא היו שגרתיים, העמק עטה ערפילי שחרית של הרפובליקה היהודית החופשית ושל הולדת חברת אדם ועמל חדשה. ובעולם בכלל ובהגות החינוך בפרט, ניסרו רעיונות של התחדשות ושל שאיפה לחופש. האם בתוך כל זאת ולמול כל אלה אושיב כאן תלמידים על ספסלי שכר ועונש לצלילי פעמון ההפסקות?"

כל זאת עשה משולם כאשר התגורר באוהל דל ואחר כך בצריף עם גג פח לוהט בקיץ ודולף בחורף  וללא רצפה, ששימש גם ככיתת הלימוד וגם כמשכנם של עכברים וחרקים. הוא חלה בקדחת כרבים בנהלל ולימד בשתי משמרות. על לימודי המלאכה והאמנות וקישוט הכתה הייתה מופקדת רעייתו יעל. אך עם הגידול במספר התלמידים והצורך להוסיף מורים לצוות ההוראה, החלו להתגלע סכסוכים בין המורים לבין עצמם ובין המורים להורים, אשר החלו לדרוש "בית ספר כמו לכולם". ההורים ביקשו להגביל את החופש של התלמידים ולצמצם את תחומי הלימוד, ודרשו שהילדים יעזרו במשק הביתי ולא יעבדו במשק בית-הספר. המורים החדשים נקטו בעונשים גופניים. המשמעת התרופפה ואת הרוגע והאינטימיות החליפו מעשי אלימות והשחתת מבני בית-הספר על-ידי התלמידים. משולם החליט, לאחר 13 שנים של הוראה, לנטוש את נהלל.

הקטעים הבאים מצוטטים מזיכרונותיהם של מתיישבי נהלל הראשונים. שימו לב לעברית של ה"מושבניקים" הללו, ולכושר הניסוח שלהם.

"המורה המחונן ובעל הנפש, משולם הלוי, שנצטרף אלינו ולמפעלנו, חש בקרבו את המאוויים הללו לחינוך חדש "ברוחנו" – כפי שהיינו מתבטאים אז – והוא השקיע את עצמו בכל חום נפשו במפעל ביה"ס שלנו. היה זה נסיון נועז להקים בית-ספר לא כמכון להלעטת ידיעות, אשר התכליתיות היבשה היא שאיפתו העיקרית, אלא בית-חינוך חי, אשר בו הדגש על הלב ולא על הצורה, על הנפש ולא על הסדר והמשמעת החיצונים, על הפעלת רצונם, הבנתם והרגשתם של התלמידים עצמם ולא על הצו ממעל, על הסרת המחיצות בין המורה השליט ובין חניכיו שאימתו נתונה עליהם, ויצירת חברות וידידות לבבית במקומן." (נתן חפשי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

"לאחר שלוש-עשרה שנות עבודה, מסירות ולבטים החליט הח' משולם לעזוב את המקום. נסיון נועז ושאיפה נעלה נגמרו בכשלון מחוסר אנשי מעשה מגשימים ומחוסר התאמה בין החזון ובין ההגשמה. […] ברגשות כאב עצורים נפרד המושב ממורהו הראשון. גם הבלתי-מאמינים בשיטתו ואף המתנגדים לה, וכאלה היו לא מעטים, צר היה להם על שהאדם המסור והנאמן בכל לבבו לכפרם נאלץ מסיבות בלתי תלויות בו ובהם להיעקר מתוכם. דאבו ביותר לבותיהם של תלמידיו, אשר מאז ועד היום זכורים להם "הימים ההם" של לימודים לפי שיטה ותוכן מיוחדים במינם." (י. אורי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

בצילום: תלמידיו הראשונים של משולם מבקרים בביתו בירושלים לציון 40 שנה להקמת בית הספר. בשורה העליונה חמישי מימין – התלמיד משה דיין.

מקור: הספר "נהלל – חזון בהתגשמותו" מפעלי תרבות וחינוך 1971.

מנהלל עבר משולם לנהל את "בית החינוך לילדי עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב" בירושלים (נוסד ב-1933 בשכונת החבשים). בבית החינוך היו כמובן פינת חי וגן-ירק ומשולם הקים מקהלה ותזמורת מפוחיות-פה וחלילים שהופיעה ברדיו וברחבי הארץ. כותב על משולם אחד התלמידים בזכרונותיו: משולם הלוי המנהל, היה "איש עם רעמת שיער לבנה והדרת כבוד. כולם אהבו את האיש הזה, וכשעבר במסדרון, זזו כולם לפנות לו דרך, והדיבורים הרמים הפכו ללחשושים. הכול מפאת האהבה והכבוד שרחשנו לו." הנה כמה מסמכים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי) מבית החינוך, המעידים על הווי בית-הספר.

1943 – מכתב תלונה על שוטר אנגלי ששלח משולם (הציטוט של דברי השוטר: I don't understand your bloody Hebrew).

1949 – מכתב מאת משולם המבקש אישור למסלול טיול בן 4 ימים של ילדי כתה ו'. גבעות זיד הן שייח' אבריק והחפירות הן בבית שערים.

והנה האישור הזהיר שהתקבל ממחלקת החינוך:

בזיכרונותיו של משולם, כפי שהופיעו מפרי עטו בספר שיצא לאור לכבוד יובל לנהלל, הוא אינו מזכיר את בנו יצחק ואת עובדת נפילתו עם הל"ה. אך המשפט הראשון שכתב מכיל איזה רמז. וכך כותב משולם: "אני יליד כפר רוסי. בדמי הומים פלגי-מים ורשרוש יערות, ורוח אפי – ריח השדה אשר ברכו ה'." המילים האחרונות לקוחות מתוך ברכתו של יצחק ליעקב, שהתחזה לעשיו. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי בְּנִי.  כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  (בראשית כז. כו-כז). כלומר – ריח השדה הוא כריח הבן, וזהו ציטוט של יצחק.

הלוויתם הראשונה של חללי הל"ה נערכה ב-ח' שבט תש"ח (19.1.48), בקבר-אחים זמני בכפר עציון. באוקטובר 1949 לוקטו ע"י הרב גורן, בהתאם להסכם הפסקת האש עם ירדן, עצמות חללים ונעדרים מן השטחים שכבר לא היו בידי ישראל. בנובמבר 1949 הובאו למנוחות בירושלים 323 חללי מלחמת העצמאות מקרבות לטרון, גבעת הרדאר, שיירת העשרה, נווה יעקב ואזרחי הגוש. מסע ההלוויה יצא מרחוב המלך ג'ורג' ובטקס הקבורה נכחו 10,000 איש. היתה זו הקבורה הראשונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בצילומיו של הצלם שלזינגר, המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ניראית שיירת ההלוויה – המשאיות נושאות הארונות והקבורה בהר הרצל. צילום מרגש מראה את נכי המלחמה, ביניהם קטועי גפיים, החולקים כבוד לחללי המלחמה.

נכי המלחמה חולקים כבוד.

דבר העורך

יעקב פינקרפלד, אחיה של אנדה עמיר-פינקרפלד, היה אדריכל, ארכיאולוג וחוקר בתי כנסת. יעקב תכנן את האנדרטה הראשונה לזכר הל"ה בקיבוץ נתיב הל"ה, בשנת 1955. (אנדרטה גדולה יותר הוקמה ע"י הפסל יוסי הראל בשנת 2003). יעקב פינקרפלד מצא את מותו שנה לאחר מכן, כשנהרג בתאריך 23.9.1956 מירי של חיילי הלגיון הירדני, בעת סיור של החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה באתר חפירות ליד קיבוץ רמת רחל (מן הירי נהרגו 5 אנשים).

בשירה "אשל אברהם" מחברת אנדה עמיר-פינקרפלד בין נפילתם של לוחמי הל"ה לבין עקדת יצחק. אשל אברהם הוא העץ שנטע אברהם בבאר שבע, אך מסורות שונות מזהות אותו עם עץ אלון עתיק ליד חברון ואתר אלוני ממרא ובהקשר זה מוזכר גם עץ האלון בן 700 השנים ליד אלון שבות בגוש עציון, שכונה "העץ הבודד" ואליו נשאו מתיישבי הגוש את עיניהם מרחוק עד החזרה לגוש לאחר מלחמת ששת הימים.

126 – מרפא ומרגוע

רשומה זו, הנכתבת בימים לוהטים במיוחד, מוקדשת ליפעת שאשא-ביטון שמרשה לנו ללכת לים ולבריכת השחייה. כולם מדברים על "חיים בצל הקורונה", אבל אנחנו מחפשים צל אחר. הבה ניזכר בלידתה והתפתחותה של תרבות הנופש בארץ ישראל.

בשנת 1928 הודפסה בדפוס ש. שרנופולסקי בתל אביב חוברת צנומה – תזכיר התאגדות ותקנות "החברה למקומות מרפא ומרגוע בא"י"

וזהו חזון החברה המופיע על גבי הכריכה הפנימית. (קוראורטים = מחלימים):

לחוברת צורפו טפסים לרכישת מניות החברה. בין רוכשי המניות שמות ידועים כבלקינד, גרנובסקי, גלוסקין, גרזובסקי, מוגרבי, רוקח, רבניצקי, שרתוק, מנהלי בנקים ואנשי ציבור:

להלן העמוד הראשון מתוך תזכיר ההתאגדות המפרט את מטרות החברה, עוד נשוב אליו בהמשך:

שמואל שרנופולסקי, שבבית הדפוס שלו הודפסה החוברת, היה היזם והרוח החיה מאחורי הקמת החברה – יוזמה פרטית ועסקית ("לא חלוקה ונדבות") לקידום הקמת בתי מרפא ומרגוע עבור האוכלוסייה המקומית ומקור משיכה לתיירות מרפא מחוץ לארץ. שרנופולסקי ייסד באודיסה חברה בשם "בריאות" וניהל בהצלחה כמה אתרי הבראה ומרפא שהיו ברמה גבוהה מאוד, ומשכו אליהם לא רק את היהודים מרחבי האימפריה הרוסית ואת מנהיגי היישוב מארץ ישראל, אלא גם את ראשי המפלגה הסובייטית. לאחר כמה עיכובים, ניסיונות כושלים, ואיבוד רכושו הרב, עלה לארץ ישראל בשנת 1927, ומייד החל בפעילות נמרצת לאיתור ופיתוח אתרי מרפא בארץ ישראל. "החברה למקומות מרפא ומרגוע בא"י" הוקמה כאמור ב-1928 בתמיכת ההסתדרות הרפואית העברית (ד"ר י.ל. רוקח, יו"ר הסתדרות הרופאים נמנה עם מייסדי ומנהלי החברה. ניגוד עניינים?). בשנת 1929 יצא שרנופולסקי לקונגרס הציוני בציריך, וקיבל את תמיכתו. בעקבות כך התארגנה קבוצת משקיעים מדרום אפריקה במטרה להקים בית הבראה למופת בתל אביב, אך הרעיון לא יצא אל הפועל בגלל פרעות תרפ"ט והמצב הבטחוני בארץ. לא ידוע לי על פעילות נוספת של החברה, אך שמואל שרנופולסקי הוסיף להיות פעיל בתחום התיירות, הביא לארץ קבוצות רבות של תיירים מחו"ל, הפיק תערוכות על ארץ ישראל ברחבי העולם, הקים את לשכת המסחר ישראל-ארה"ב והיה רב-פעלים. הוא כתב והוציא לאור כמה ספרים בנושא תיירות ומרפא, ביניהם הספר "מורה דרך לארץ ישראל, ארץ ישראל – ארץ מרפא" וגם מילון-שיחון בשש שפות: "ארץ ישראל מחכה לבוא התיר בכליון עינים".

מתזכיר החברה שהקים שרנופולסקי ומחזונה אפשר ללמוד שהתפיסה המוקדמת של נופש בארץ ישראל היתה שמטרתו החלמה של חולים ופצועים, ולא בילוי ושעשועים. מכאן גם המעורבות של קופות החולים בהקמת מוסדות אלה. בתי ההבראה הראשונים בארץ ישראל הוקמו במתכונת הסנטוריום האירופי, אותו פגשנו בספרים ובסרטים הישנים עם חולי השחפת. המוסד הראשון הוקם על-ידי קופת חולים של מפלגת אחדות העבודה ב-1920 בשכונת הבוכרים בירושלים כ"בית הבראה לפועלים חקלאיים". בשנת 1927 פתח את שעריו "ארזה – בית הבראה לחלוצים" ע"ש האחות שרה שמוקלר שמתה ממחלת הקדחת ביסוד המעלה. (ארזה – המתחם במוצא עילית בו נטע הרצל ב-1898 את עץ הארז, שהיה למעשה ברוש). הנה דיווח מבית ההבראה בירושלים בשנתו הראשונה. שימו לב לפצועים מהתנפלות הערבים. מעניין מי היתה הצלמת.

בית ההבראה הראשון בתנועה הקיבוצית היה "בית ישע" בקיבוץ גבעת ברנר שהוקם ב-1936 על ידי אשה מיוחדת ישע סמפטר ויד ימינה לאה ברלין. בשנים הראשונות הוגש בו אוכל צמחוני, דבר שהיה חדשני בזמנו. כדאי לחפש ברשת ולקרוא על ישע סמפטר, לאה ברלין ועל בית ישע, חומר מעניין מאוד. בנתניה ובנהריה הקימו הייקים פנסיונים פרטיים.

נחזור לחברה למקומות מרפא ומרגוע ולתזכיר ההתאגדות בו מופיע המשפט הבא:

"ליסד, לבנות ולנצל בא"י בכל המקומות המתאימים לזה, מקומות מרפא ומרגוע, בתי חולים, בתי הבראה ומרפאות, בתי מרגוע, מכונים לרפוי ממינים שונים וביחוד על ידי מים, אור, שמש, חשמל ורדיום."

מוזר למצוא את החומר הרדיואקטיבי רדיום בין סגולות המרפא הטבעיים של ארץ ישראל. חיפשתי בכתבי העת הישנים את ההסבר לכך. להפתעתי, מצאתי בכמה פרסומות ומאמרי תדמית של חמי טבריה, משנות הארבעים, איזכור על סגולות המרפא של המים במעיינות התרמו-מינרליים שלהם, שאותן מייחס המוסד הוותיק לחומרים רדיואקטיביים. הנה פרסומות ומאמרי-תדמית מן השנים 1945, 1946, 1948 אשר הופיעו בספרי השנה של אגודת העיתונאים בתל אביב.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומשנת 1948 – הכרזה על הקמת מכון לטיפול ברדיו-אקטיביות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הפרסום הראשון הוא כללי מאוד ואילו בשנים הבאות כבר מוזכר הרדיום, כאחראי על התרומה ל"בריאות העם" (מזכיר לכם משהו?). הדבר מוזר מאוד ומעורר תהיות אם נתייחס לעובדה שהרדיום בעל פעילות רדיואקטיבית גדולה פי מיליון מאשר האוראניום. בעבר היה נהוג לצפות מחוגים של שעונים בחומר זה, אשר זהר בחושך באור כחלחל (ומכאן שמו), אך מנהג זה הופסק לאחר שהסתבר שכל העובדים בתהליך זה מתו בזה אחר זה. את הרדיום גילתה מארי קירי (הצליחה לבודד אותו מן הכלוריד), האשה הראשונה  והיחידה עד כה אשר זכתה בשני פרסי נובל (פיזיקה 1903, כימיה על גילוי הרדיום 1911). הרדיום אף הביא למותה של החוקרת הדגולה, אשר לא היתה מודעת להשפעתה ההרסנית של הקרינה.

גם בפרסומת של חמי טבריה ב"לוח הארץ" משנת 1954, עדיין מתגאה החברה על היותם של המים רדיואקטיביים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשנים שקדמו לקום המדינה, החולים והפצועים מבני מעמד הפועלים זכו להתקבל בבתי ההבראה, על פי דברי שיר העמק של אלתרמן (1934) בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל. האמידים נסעו לאירופה, למרחצאות המרפא ולאתרי הסקי, והיעד הפופולרי ביותר לאלו שידם לא השיגה להפליג לחו"ל היה… לבנון. הנה מודעת פרסומת מאותם ימים, "לבנון – מעון הקיץ של ארץ-ישראל":

לאחר קום המדינה, בשנות החמישים, הוקמו ושגשגו בתי הבראה רבים, בזכות "חוק חופשה שנתית" שחייב כל מעביד לממן לעובדיו חופשה. הנופש הפך לממוסד ומאורגן בידי מקומות העבודה וועדי העובדים. ליד ביתי, בנתניה, על רכס הכורכר מעל חוף הים "ארבע העונות", השתרע מה שנקרא "בית הבראה של קופת חולים" על פני עשרות דונמים של מדשאות, עליהן היו שרועים הנופשים על "כסאות-נוח" בין ארוחה לסעודה ל-לחטוף משהו קטן. (הפך בשנות התשעים לגוש צפוף של מגדלי מגורים). סדר היום בבתי ההבראה כלל בעיקר אוכל ומנוחה והתנהל תחת חוקים נוקשים. שימו לב לסדר היום בבית המרגוע בקריית ענבים כאשר ברקע מתנגן שירו של בומבה צור (אוכל. קדימה אוכל) שנכתב על בית ההארחה בקיבוץ איילת השחר – שאול ביבר קיבל השראה משיר ביידיש – עסן. ההקלטה המיתולוגית מתוך תוכנית הטלויזיה "שלכם לשעה קלה"

הצלם אלדן דוד. בבית הארחה איילת השחר – לע"מ – אוסף הצילומים הלאומי.

אך אט אט הפכו בתי ההבראה (בקיבוץ קראו להם בית הארחה – ענף שגרר אחריו בתחילה ביקורת רבה על כך שאינו יצרני) ממקומות החלמה למקומות של בילוי, טיולים וספורט. עלה ערכם של בתי הבראה הממוקמים בטבע ומוקפים ב"נוף". שיא היצירה בבתי ההבראה היה בית הבראה "מבטחים" שהוקם ב-1968 בזכרון יעקב, בתכנונו של האדריכל יעקב רכטר, אשר זכה על כך בפרס ישראל

הצלם מילנר משה, 1970. צילום אוויר של בית הבראה "מבטחים". מקור: לע"מ – אוסף הצילומים הלאומי.

בתכנון הראשוני בשנות החמישים, החל אגף התכנון במשרד ראש הממשלה לחשוב על הקמת פארקים לאומיים, אולם הועידו לאתרים אלו שני תפקידים סותרים – שמירת טבע ומשיכת נופשים מן הארץ ותיירים מחו"ל. שני האתרים הראשונים שנפלו קורבן לתפיסה זו היו גן השלושה (סחנה) וחורשת טל. המגמה של תיירות מרפא השתרשה והעמיקה תוך התמחות של אתרים בעלי תכונות ייחודיות לחוליים ספציפיים – ים המלח לפסוריאזיס, ערד לחולי אסתמה, חמי טבריה וחמת גדר למיחושים שונים, וכד'. היום מתייחס המונח "תיירות מרפא" לאוליגרכים מברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם (אך לא רק הם), הבאים לקבל שירותי רפואה במחירים מפולפלים.

הצלם פריץ כהן. סייטסיאינג – ראה נוף ארצנו, בחזית מלון גת-רימון בתל אביב 1950. לע"מ – אוסף הצילומים הלאומי.

אולם, אתר הנופש הפופולרי והזמין ביותר היה ונשאר כמובן חוף הים. זוכרים את כסאות הנוח האלה? אצלי המראה הזה מלווה בריח הוולווטה. (הנס פין, 1947 לע"מ):

מתרחצים בחוף הים בתל אביב, 1947. הצלם הנס פין, לע"מ אוסף הצילומים הלאומי.

העיתונאי נתן דונביץ, בספרו "תל אביב – חולות שהיו לכרך" (שוקן, 1959) מספר על הים בתל אביב: "והנה צינור הביוב הגדול. ראש הגשר של תל-אביב אל העולם הגדול. כדי למנוע התאבדויות (המתים אינם משלמים מסים) התקינה העיריה שער ברזל קמור, במקום בו מגיח הצינור מן החול. מישהו החליט שהשער עלול להחליד מרוחות הים והעבירו לביתו. […] הים שלנו דוחה מאוד, הכל מלא לכלוך וצואה. אתה שב הביתה ונעליך מרופשות." את זיהום הים זוקפים לחובתו של ראש העיר ישראל רוקח בשנת 1949. התחליף לים המזוהם היה בריכת השחייה העירונית שנפתחה ב-1957 מול הצריפים של שכונת העוני מחלול וקיבלה את השם בריכת גורדון.

הצלם ד. רוזנבלום. מקור – נתן דונביץ, 1959, תל אביב חולות שהיו לכרך הוצאת שוקן.

שלמה שבא מספר בספרו "הו עיר הו אם" (קרן ת"א לספרות ואמנות, 1977):"הים היה גיבור העיר. אוצר הטבע הנפלא שלה. בקיץ רחצו בו גופות ורגליים, נערות צעירות, נערים שריריים, זקנים וזקנות." "אנשי יפו הילכו בחוף בבגדי-ים ארוכים, בני ירושלים, שבאו להבריא, התרחצו בבגדים ארוכים יותר". גם נתן דונביץ כותב על כך: "על שפת הים היו שומרים בשנות העשרים על המוסר במלואו. כלומר, גברים לא הורשו לשוטט במכנסי רחצה בלבד. פוי!. תבעו מן המתרחצים ללבוש בגד רחצה שלם. העיריה אפילו קבעה שלט על שפת הים ובו תבעה לבישת מלבוש שלם." הצייר ראובן רובין הועמד לדין לאחר שנצפה על ידי שוטר ורק מכנסי רחצה קצרים לגופו. השופט זיכה אותו בטענה שהתקנה אינה חוקית, ומאז נעשתה הרחצה בים במכנסיים בלבד חוקית וכשרה.

אנסה להדגים לכם את אופנת בגדי הים השלמים של שנות העשרים בעזרת איוריו של הצייר Heinrich Zille

אך מדוע להרחיק עד גרמניה אם בן-גוריון מדגמן נפלא את בגד הים השלם. בן-גוריון, אליעזר קפלן ורעיותיהם בעין פשחה, 1940: לע"מ, אוסף הצילומים הלאומי, הזכויות שמורות לאמריקן קולוני.

בעיתון דבר מתאריך 31.7.1934 (מעניין, גם היום כשאני כותב זאת התאריך 31.7) במדור "סקיצות תל אביביות", מופיע שירו של נתן אלתרמן "קשה להיות ים" המיטיב לתאר את ההווי על החוף. (כל הזכויות שמורות למחבר ולספרייה הלאומית – עיתונות יהודית היסטורית.) אלתרמן חתם על מדור זה בשם העט אלוף נון, הנושא את ראשי-תיבות שמו האמיתי.

איור של לילין מתוך ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר-המסעות, מאת: ישעיהו פרֶס (1921). הספר נכתב בהזמנת חברת הנסיעות אקספרס ארץ ישראלי בערבון מוגבל, ובמימון בנק אפ"ק (אנגלו פלסטיין קומפני), לשם עידוד "טוריסטיקה יהודית מיוחדה במינה".

125 – פלמוני

השנה לא התקיים שבוע הספר העברי במתכונתו הרגילה, כפי שנעשה החל משנת 1925 – דוכני ספרים בכיכרות הערים, בעיקר בכיכר רבין. אך בחנויות הספרים מציינים בהנחות ומבצעים את חודש הספר העברי, כך לפחות שמעתי ברדיו השכם והערב מפי ג. יפית. לפיכך, ממש בטרם יחלוף חודש זה, אני מביא מעל במה זו את משנתו המחכימה של יעקב פלמוני משנת 1956 (מתוך השדה לנוער) – "בין הספר לקורא".

יעקב פלמוני, חוקר, הוגה ומחנך, עלה לארץ בשנת 1923, שנה לאחר פטירתו של מורו הרוחני א.ד. גורדון. יעקב היה אוטודידאקט בתחומים רבים. הוא שלט בשמונה שפות. ערך מחקרים ותצפיות רבות בעולם הצומח והחי של ארץ ישראל, והתמקד בעיקר באנטומולוגיה, חקר החרקים (הוא התעקש לקרוא להם חרוּקים – מלשון חרוצים, בשל היות גופם חרוץ ומחולק לשלושה חלקים), בו קנה לו שם עולמי. (ברשומה מספר 110 בנושנות מובאת רשימתו של דן בן אמוץ על אנשים וחרוקים בעקבות פגישתו עם פלמוני ושיחתם על החרוקים).

יעקב פלמוני – מקור: הסטוריה בתכלת-אדום: ארועים בתולדות תנועת העבודה העברית

פלמוני היה מורה בנהלל עד שבשנת 1932 פנו אליו מקיבוץ דגניה א' וביקשוהו להיות מורה בבית החינוך המשותף ולהשתתף בתכנון והקמת "בית גורדון" לזכרו של א.ד. גורדון. בית גורדון פתח את שעריו בשנת 1941 ובזכותו של פלמוני, מה שהיה אמור להיות חדר טבע צנוע, מקום משכנם של כמה פוחלצים ומאובנים, הפך למוסד כעין אקדמי, היכל ידע אדיר, הכולל ספרייה בת עשרות אלפי ספרים ומאות אלפי מוצגים. כך מתאר פלמוני את בית גורדון בשנת 1952:

בשנת 1954 כבר היו בספריית בית גורדון 24,000 ספרים, מלבד הספרים הכפולים להשאלה לקוראים. לאחרונה הועבר חלק הארי של הספרייה למכללת כנרת.

ונחזור לחודש הספר העברי. בשנת 1956 פורסמה בירחון "השדה לנוער – ירחון לחקלאות ולטבע" מסתו של פלמוני אודות משמעותם של הספרים בחיינו והמלצותיו כיצד יש לקרוא ספרים. הנה שלושת העמודים הראשונים של רשימה מחכימה זו:

דבר העורך

בונוס קטן. בשיטוטיי בירחון "השדה לנוער" נתקלתי בברכה לרגל יובל החמישים להסתדרות המורים. הסתדרות המורים הוקמה ביזמת אוסישקין בביקורו בארץ ישראל בשנת 1903, בשם איחוד המורים. בשנת 1928 שונה השם להסתדרות המורים. מאחר ובימים אלו לאירגוני המורים יש קצת "עניינים" בתקשורת ובדעת הקהל, החלטתי להביא ברכה זו, משנת 1953.

124 – כדורי

שוב הגיע וחלף חג שבועות. ושוב מלאו אסמינו בר ומסכינו חבילות קש, וברקע התנגן "ים השיבולים". עלמות חן עטורות זר על המצח ומסכה על הסנטר הביאו מלוא הטנא. בלטו בהעדרם: פועלים תאילנדים וגנבי ציוד חקלאי.

לכל אומה יש בית ספר מיתולוגי, יוקרתי, שמכשיר את הנערים הלומדים בו להיות דור המנהיגים הבא, ראשי הממשלות, הנשיאים או מצביאי הצבא. בבריטניה זוהי פניימת איטון (Eton College), בארצות הברית אפשר להזכיר את בית הספר גרוטון (Groton School), את האקדמיה הצבאית בווסט-פוינט ואת האוניברסיטאות היוקרתיות המשתייכות לליגת הקיסוס. ובישראל?

היום צריכים מנהיגינו לקבל את הכשרתם בשדה המערכה של העסקנות הפוליטית, או בשדה הקוצים שורץ הנחשים בבסיס הקריה בתל אביב. על ספסלי הישיבה החרדית, או בפקולטה למשפטים של אחת המכללות. פעם, לפני עשרות שנים, מסלול הכשרתם עבר בגן הירק, בלול וברפת של בית הספר החקלאי.

בשנת 1933 הופיעה בעיתונות העברית ההודעה הבאה מטעם ממשלת המנדט כדאי לקרוא את תנאי הקבלה:

הודעה זו, על פתיחתו של בית הספר החקלאי כדורי, למרגלות הר תבור, שמה קץ למאבק ציבורי ממושך, שניטש בין ההנהלה הציונית וראשי הישוב לבין ממשלת המנדט בראשותו של הרברט סמואל "הנציב הראשון ליהודה". המאבק תם, אך רגשות הקיפוח וההתמרמרות נותרו בעינם עוד שנים ארוכות.

בשנת 1922 הלך לעולמו בהונג-קונג הנדבן סיר אליס (אליהו) כדורי (כצ'ורי), יהודי עשיר יליד בגדד, שעשה את הונו בהודו ובסין ואף זכה לתואר אבירות בריטי ולאות כבוד צרפתי על פעולותיו הפילנתרופיות. בצוואתו הוריש כדורי מאה אלף ליש"ט להקמת מוסדות חינוך, אך פרסום מוטעה של נוסח הצוואה בעיתונות היהודית ומאוויי הלב של ראשי היישוב גרמו להם לחשוב שהכסף מיועד רק ליהודים בארץ ישראל. על פי הנוסח המקורי של הצוואה, הכסף היה מיועד לממשלת הוד מלכותה (לא לממשלת א"י, שאף היא הממשלה המנדטורית ולא ההנהגה היהודית), לחלוקה בין מוסדות חינוך בארץ ישראל ובעיראק (ארם נהריים כלשון הצוואה). לאחר מאבק ממושך ושתדלנות של אישים שונים, החליטה הממשלה המנדטורית להקים בארץ ישראל שני בתי ספר חקלאיים נפרדים ע"ש כדורי. לערבים – בטולכרם וליהודים ליד הר תבור. המוסד בטולכרם הושלם והחל לפעול ב-1930 ואילו המוסד המיועד ליהודים פתח את שעריו רק ב-1934.

שלט ההנצחה לכדורי (מקור: וויקישיתוף). אחיו של כדורי התעקש על הכתיב הנכון – כצ'ורי.

הד לדברים אפשר למצוא בירחון השדה בה פורסמה ההודעה על פתיחת בית הספר, ברשימה מאת עורך השדה, א.ד. יפה.

בית הספר בכדורי הוקם, כאמור, על ידי ממשלת המנדט (נפתח רשמית ב-20 יוני 1934), ובניגוד למוסדות חינוך דומים, אשר הוקמו לפניו או אחריו והיו נתונים להשפעה תנועתית-מפלגתית או דתית (ראה סקירה ב"דבר העורך" בתחתית הרשומה) קיבל לשורותיו תלמידים מכל גווני החברה, אך כמובן בנים לאלו שידם משגת. שכר הלימוד הגבוה, שנועד לממן את השהות בפנימייה ואת אחזקת המשק החקלאי, היווה מחסום משמעותי. ואכן – טובי בנינו נשלחו ללמוד במוסד היוקרתי. בנינו – משום שלבנות לא ניתנה דריסת רגל במקום, עד שאושרה קבלתם ללימודים של בנות וערבים בשנת 1952. מסלול הלימודים היה של שנתיים. לאחר שנים נוספה שנה שלישית, ורק בשנת 1959 נוספה שנה רביעית למעוניינים לעמוד במבחני בגרות. המנהל הראשון של בית הספר היה שלמה צמח – סופר ואגרונום, מאנשי העלייה השנייה, שעלה לארץ מפלונסק, לפני שבן גוריון עלה מאותה עיירה. צמח למד אגרונומיה בצרפת, והוא לא היחיד מבין סופרינו ומשוררינו שנסע לצרפת ללמוד מקצוע זה. כך עשו גם נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. צמח הנהיג בכדורי את מבחני הכבוד – המורה מחלק את גיליונות המבחן ויוצא מן הכתה, בנותנו אמון בתלמידיו שלא יעתיקו זה מזה. לימודיהם של המחזורים הראשונים הופסקו בגלל מאורעות המרד הערבי הגדול (1936 – 1939) והשתלטות הצבא האנגלי על בית הספר. צמח פרש מניהול בית הספר ב-1937 בגלל מצב בריאותו והחליף אותו נתן פיאט, המנהל המיתולוגי שהגיע ממקווה ישראל. הנה כתבה שפורסמה בירחון "השדה" לכבוד סיום לימודיו של המחזור הראשון, באיחור של שנה אחת – 1937. גם כאן מופיעות טרוניות על קיפוח לעומת בית הספר המקביל בטולכרם.

כפי שניתן לקרוא לעיל, שניים מתלמידי המחזור הראשון זכו לפרסי הצטיינות. ניסיתי להתחקות אחריהם. יואל פרוז'ינין (1916 – 1995) הפך למומחה לגידול דגים. עמוס ברנדשטטר הוא בן יבנאל. חזר למשק הוריו ואף שלושת ילדיו למדו בכדורי. עמוס ברנדשטטר הפך לעמוס מוקדי (גם בן דודו נושא את אותו שם והוא מתחום התיאטרון, הספרות והאמנות). עסק בענייני ביטחון כבר מנעוריו, היה מפקד בהגנה. שימש כאחראי על נושא מיעוטים במנהל מקרקעי ישראל (נכסי נפקדים וכו'). הנה תעודת הגמר שלו מטעם ממשלת המנדט:

גם עזריהו ארנן היה דמות ציבורית ידועה, בפלמ"ח ובצמרת מפלגת העבודה. אך התלמיד המפורסם ביותר מבין 21 בוגרי מחזור א' הוא יגאל פייקוביץ', לימים יגאל אלון. בספר "יגאל אלון – בית אבי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974) הוא מספר באריכות על ימיו בכדורי ועל השפעת לימודיו בבית הספר על כל מהלך חייו.

כותב יגאל: "אין ספק, כי שהותי ב"כדורי" היתה נקודת-מפנה בחיי, הן לגבי השכלתי והן לגבי השקפת-עולמי. אבא היה מודע לכך היטב. הוא הבין כי לא רק השכלה ארכוש שם, אלא גם אתקל שם בצעירים, חברי תנועות-נוער חלוציות, שנתחנכו על ברכי השקפת-העולם הסוציאליסטית. בכל מאודו קיווה שלא אהיה גם אני בין הפורחים מקנו, אבל על-ידי עצם נכונותו לשלוח אותי ל"כדורי" נטל על עצמו גם את הסיכון הזה, ובלבד שאלמד, כי גם בכך רצה בכל מאודו.". ואכן, בן האיכר בעל האחוזה המנהל את משקו באופן חצי פיאודלי (תוך ניצול האריסים הערבים ה"חראתים") במסחה – כפר תבור, חבר בתנועת הנוער "מכבי הצעיר", נשבה בקסם ערכי תנועת העבודה ויצא להגשמה בקיבוץ גינוסר, וההמשך ידוע. בכדורי החל יגאל להתבלט כמנהיג וכאיש ביטחון, בהבחרו לוועד התלמידים ובצאתו להדוף את הבדואים הפולשים לשדות הפלחה של משק בית הספר.

יגאל אלון בכדורי

ועוד כותב יגאל: "כל אוצר מלות-השבח שבפי דל מלבטא את שהיה לי "כדורי" ולא רק לי, לכולנו. המורים, שיטות הלימוד והחיים במוסד, על פנימיתו, העבודה המעשית בענפי החקלאות המודרנית, הנשיאה באחריות לקיומו של משק חי ומתפתח, חיי החברה המלוכדים עשירי חוויות-הנעורים וכבדי הראש בעת-ובעונה-אחת, הגישה האוהדת לייחודו של התלמיד כאדם – כל אלה היו מסגרת חיים מחנכת ומחשלת. "כדורי" היה יותר מאשר מוסד לימודי-חינוכי גרידא, למעשה היה ישוב לכל דבר, ישוב מבודד כלשהו, שעל אף תמיכת ממשלת המנדט, חייב היה לקיים את עצמו ולהגן על עצמו ועל שדותיו."

גם מחזור ד' של כדורי זכה לתלמיד מפורסם – יצחק רבין.

גם יצחק רבין כתב ספר בסדרת "בית אבי" של גדולי האומה – "יצחק רבין בית אבי" (הקיבוץ המאוחד, 1974).

הוא כותב: "באותן שנים, שנות השלושים המוקדמות והיותר מאוחרות, כל מי שרצה לעשות "משהו" לעמו ולארצו, ראה חובה לעצמו לכוון את דרכו לחקלאות ולחיי קיבוץ. לכך הכנתי את עצמי, כמו רבים מחברי. תחילה למדתי בבית-הספר "בית חינוך לילדי עובדים" בתל אביב, אחר-כך עברתי לבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה, ואחר-כך לבית-ספר "כדורי". ובעצם הגעתי לשנות הארבעים כשאני מתקדם בקו ברור של חקלאות וקיבוץ." האמת כנראה מורכבת יותר, משום שהוריו, שעסקו בפעילות ציבורית, כמעט ולא היו בבית. יצחק ואחותו אכלו אצל השכנים ושהו בבית לבד, בעוד ההורים נעדרים למשך שבועות ארוכים. בית-ספר עם פנימייה נראה כסידור מצוין.

מקור: יצחק רבין – בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1974.

כותב יצחק: "גמרתי את כדורי כתלמיד מצטיין ואפילו זכיתי בפרס ובלחיצת-יד של הנציב העליון דאז, מק-מייכל. ואם אינני טועה, עד היום עוד לא הושגו ציונים יותר טובים מאלה שאני השגתי בבית-ספר כדורי. אגב, עד היום חייבת לי ממשלת המנדט 10 לירות ארצישראליות – סכום הפרס שלא גביתי אותו, פשוט מפני ששכחתי – אף פעם לא העסיקו אותי דברים כאלה1 הייתי צריך לגבות את הסכום בשוה-כסף וזה פרח מזכרוני."

כדורי 1948. מקור: וויקישיתוף

מהווי בית הספר: בתקשורת רווחו סיפורים על היחס המשפיל לו זכו תלמידי שנה א' (אליפים) מתלמידי שנה ב', התעמרות שהגיעה לעיתים עד כדי התעללות. כאן נולד כנראה מוסד ה"זובור" המפואר.

מתוך: הירחון חקלאות בישראל, 1958.

ובינתיים, מה קורה במוסד התאום בטולכרם?

על שהתרחש באותן שנים ראשונות בבית-הספר החקלאי כדורי שבטול כרם למדתי מפרסומים רשמיים של ממשלת המנדט. מידי חודש יצא לאור דוח בענייני חקלאות (באנגלית, עברית וערבית), ושם הופיעו מידי פעם דיווחים על כדורי שבטול כרם. למשל בשנת 1938:

ודיווח נוסף משנת 1938:

ודיווח משנת 1939:

אם למקרא הטקסטים הנ"ל קיבלתם את ההרגשה שזהו קטע מעלון בית-ספר יסודי כלשהו, לא טעיתם. מסתבר שזהו הסגנון בו פונה שלטון קולוניאלי אל הילידים המקומיים.

בשנת 1946 שהתה בארץ ישראל "הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל" הוועדה סיירה בשני בתי ספר חקלאיים – בכדורי הערבי בטולכרם ובבית הספר החקלאי על שם הברון רוטשילד בפרדס חנה. בית הספר בפרדס חנה נפתח ע"י התאחדות האיכרים בשנת 1934, שנת פטירתו של הנדיב הידוע, על קרקעות שרכש הברון, ונועד לחינוכם של בני האיכרים מן המושבות. הנה התרשמותו של ריצ'ארד קרוסמן, אחד מן הנציגים האנגלים, כפי שמופיעה בספרו שתורגם לעברית בשם "שליחות ארצישראלית".

ביקור הוועדה האנגלו-אמריקאית בכדורי טולכרם – 1946. מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים.

דבר העורך

בשנת 1948 היו בארץ ישראל 36 מוסדות חינוך-חקלאי: בתי-ספר חקלאיים, חוות לימוד ובתי-ספר יסודיים בעלי כיתות המשך בחקלאות. למדו במוסדות אלו 3000 תלמידים בני 14 – 18 שנים, אך ללא תוכנית לימודים אחידה ומחייבת, וברמות לימוד שונות בהתאם לכל מוסד. עשר שנים אחר כך, בשנת 1958, למדו במוסדות החינוך החקלאי 7400 תלמידים, אשר היוו 15% מתלמידי ישראל. למעשה הגישו מועמדותם תלמידים רבים יותר, אך תפוסת בתי הספר החקלאיים היתה מוגבלת, בעיקר בגלל שמוסדות אלו כללו פנימיות. כמו כן למדו בשנה זו כ-5000 תלמידים נוספים במסגרות חינוך-חקלאי חלקיות שונות, שיועדו לעולים חדשים ובני יישובים חדשים. בשנת 1958 גובשה תוכנית לימודים אחידה ונקבע שמסלול הלימודים הוא בן שלוש שנים, ולמעוניינים שנת השלמה נוספת לשם קבלת תעודת בגרות חקלאית. בין בתי-הספר החקלאיים מוסדות וותיקים, אשר חוו שנות זוהר וביקוש רב, והוציאו מקרבם תלמידים מפורסמים וידועים, עד שירדה קרנה של החקלאות. רשימה חלקית: מקווה ישראל – נוסד ב-1870 ע"י קרל נטר ואגודת "כל ישראל חברים". בית הספר החקלאי בנהלל – נוסד ב-1923 ע"י חנה מייזל שוחט עבור בנות. בית הספר החקלאי בעיינות הוקם אף הוא כמשק פועלות, בשנת 1930, ע"י עדה מיימון. וכך גם משק הפועלות בנחלת יהודה בשנת 1922. בית הספר החקלאי ע"ש הברון רוטשילד בפרדס חנה הוקם ב-1934 ע"י התאחדות האכרים. הכפר הירוק (1950) וכמובן כדורי. כמו כן חמשה בתי ספר חקלאיים דתיים. על פי כתבה בירחון "חקלאות בישראל" משנת 1959, מטרתם היא "חינוך של תלמידי-חכמים לחקלאות ואכרות, כשהם מושרשים בתורת ישראל. המטרה המרכזית בפני המחנכים והמורים – קירוב לבות הנערים והנערות לאביהם שבשמיים ולאמא-אדמה.". מלבד המסלול הדתי במקווה ישראל, בתי הספר החקלאיים-דתיים הם בראשונה כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים (1937), הישיבה החקלאית כפר הראה, בי"ס חקלאי דתי "עליה" בפתח תקווה וכפר בתיה ברעננה.

בתי הספר החקלאיים איבדו מזהרם בעקבות ירידת קרנה של החקלאות, רמת הלימודים הנמוכה בחלקם, הצורך לחיות בפנימייה ולעבוד במשק החקלאי ושינוי סדר העדיפויות בחברה הישראלית מלימודים מקצועיים ללימודים עיוניים. המוסדות הפכו בחלקם לבתי-ספר רגילים, חלקם עברו לניהול ע"י וויצ"ו ועליית הנוער וניצלו את תנאי הפנימיות לקליטת נערים ונערות עולים חדשים או ממשפחות מוחלשות. דוגמה למהלך זה ולכשל המובנה של חלק ממוסדות אלו אפשר להראות בעזרת בית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בנגב. בית-הספר הוקם בשנת 1952 עבור בני המושבים הצעירים באזור מרחבים, רובם ככולם עולים חדשים מעדות המזרח. במגמה המקצועית התגוררו הילדים בפנימייה ועבדו ששה ימים בשבוע במשק החקלאי, החל מחליבת הפרות השכם בבוקר עם אור ראשון, ועד שעות אחר הצהריים, ואז החלו הלימודים עצמם, כאשר התלמידים כבר מותשים. במקביל, היתה גם מגמה עיונית, בה למדו רק בני הקיבוצים מן הסביבה, אשר לא נאלצו לעבוד במשק החקלאי וחזרו לביתם בתום כל יום לימודים. בשנות השבעים הגיע המוסד לשפל וחוסר ביקוש מוחלט ונאלץ לשנות את פניו. בוטלה המגמה המקצועית, הובאו תלמידים מיישובים חזקים כמו עומר ולהבים ושודרגה תוכנית הלימודים. בניגוד לבתי-ספר חקלאיים אחרים לא בוטל החינוך החקלאי, אך הוא קיבל אופי מחקרי-מדעי מתקדם.

תהילתם החולפת של בתי-הספר החקלאיים מעידה על שינוי פני החברה בישראל. ממרביתם נותרה רק הנוסטלגיה, מן העידן בו מן ההתיישבות העובדת יצאו חברי כנסת וקציני צבא. ונותרו השירים.

123 – נח נפתולסקי ורחל המשוררת – אנשי נבו

יום הזיכרון ויום העצמאות אותם עברנו סגורים ומסוגרים, העלו בי הרהורים נוגים. האם זו המדינה אליה פיללנו? האם הגענו אל הארץ המובטחת? הדבר הזכיר לי את אותם מאנשי העלייה השנייה אשר כינו את עצמם "אנשי נבו". מקור הכינוי הוא כמובן ההר אשר ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת אך אליה לא הגיע, מעמד אשר הפך בתרבות היהודית לסמל של אי מימוש החזון.

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.  מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: […] .  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.   (דברים ל"ב).

אנשי העלייה השנייה היו ברובם אנשים צעירים, רווקים, בעלי נטיות סוציאליסטיות. רבים מהם ירדו מן הארץ, רבים התאבדו מתוך בדידות, קושי ואכזבה. הם דגלו בשלילת הגולה והתנערות ממסורת בית-אבא ומהתרבות ממנה הגיעו, אך עדיין לא היתה בארץ ישראל תרבות חדשה להיטמע בה והיה פער גדול אותו היה צורך למלא. רק מיעוטם יצאו לעבוד את האדמה כפועלים שכירי יום ולהלחם עם האיכרים על כל יום עבודה במושבות העלייה הראשונה, ואחר כך הקימו את יישובי ההתיישבות העובדת – הקבוצות, הקיבוצים ומושבי העובדים. אך היו אלה אנשים בעלי מודעות היסטורית, שהעלו על הכתב ותעדו את כל מעשיהם ולבטיהם. כך נוצר מיתוס החלוצים, גואלי האדמות, כובשי השממה ומייבשי הביצות. (כשם שבעלייה הראשונה, שבעה עשר איש בלבד יצרו את מיתוס 'עליית הביל"ויים'). היו בהם ניגודים רבים. מצד אחד מהפכנים מרדנים, שואפים לתיקון עולם, ומצד שני הם אלו שהקימו גופים ממסדיים וכלכליים כמו המשביר, תנובה, ההסתדרות, קופת חולים, מפלגות הפועלים השונות – התשתית להקמת המדינה שבדרך.

היו מביניהם אשר חוו משבר אישי, כמו רחל המשוררת בעקבות מחלתה, אשר מנעה ממנה להגשים את מאווייה ולחיות חיי עמל ויצירה, והיו שהתאכזבו מן הפער בין החזון לבין המציאות, ביניהם גם אלו שזכו לראות את המדינה קמה. קובץ השירים השני של רחל נקרא "מנגד" (כי מנגד תראה את הארץ). קובץ השירים השלישי יצא רק לאחר מותה, וידידיה העניקו לו את השם "נבו". כמה חודשים לפני מותה, כתבה רחל את השיר "מנגד", בהיותה כלואה בבדידות בחדרה ובבית החולים:

הבית האחרון של השיר חקוק על מצבת קברה של רחל, ב"גן רחל" על גדת הכנרת.  ליד גן רחל קבור גם נח נפתולסקי, אף הוא מאנשי עלייה שנייה אשר כינה עצמו "איש נבו".

כאשר למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, על השלט שנשא את שמו של הרחוב החד-סטרי הקטן שהוביל אל הפקולטה היה כתוב: "נח נפתולסקי – איש הצמחים והפרחים", כיאה לאחד מחלוצי המחקר הבוטני בארץ ישראל. לקראת כתיבת רשומה זו חזרתי אל אותו רחוב לצלם את השלט, אך בינתיים החליפה עיריית רחובות את השלט בשלט חדש, ובו מתואר נח נפתולסקי כאחד מראשוני המושבה רחובות. תיאור זה חוטא למציאות ועלול להטעות. נח לא היה מן המתיישבים, האיכרים בעלי הקרקע, אלא פועל זמני, ששהה ברחובות תקופה קצרה בשנת 1909 כפועל חקלאי, גידל ירקות וחלק חדר עם א.ד. גורדון. נח הוא זה שטבע את הביטוי והרעיון "דת העבודה" וגורדון אימץ זאת. ברחובות הכיר גם את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, והתאהב בה ממבט ראשון.

נח נפתולסקי מגלם באישיותו ובקורות חייו את הטיפוס האידיאליסטי-קיצוני של העלייה השנייה. עובד אדמה העובר ממקום למקום ללא רכוש וללא משפחה, חי חיי פרישות, חיים נזיריים מן היד אל הפה, סובל מקדחת ועבודה קשה, ובלילה קורא מאמרים של י.ח. ברנר וכותב שירים לאור העששית.

נפתולסקי ושמואל יבנאלי

נפתולסקי הגיע לארץ ישראל בשנת 1906. הוא עבר ממקום למקום ועבד בחקלאות בפתח תקווה, רחובות, חצר כנרת, סג'רה, מסחה, חולדה ומרחביה. היה אחד מאותה חבורה אליטיסטית אשר הוציאה מתוכה את ההוגים, אנשי המעשה והמנהיגים של המדינה שבדרך: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, בן-ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה צמח ואחרים. בין אנשי החבורה גם שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, הבוטניקאי המוכשר שנפל עם אנשי הל"ה.

שמעון קושניר כתב את קורות חייו של נפתולסקי, ודמויות בולטות אחרות מבני העלייה השנייה, בספרו "אנשי נבו" (עם עובד, 1968).

נח נפתולסקי, כאחרים בני דורו, הפך, ללא השכלה רשמית, למומחה לחקלאות ולאחד מחלוצי הבוטניקה בארץ ישראל.  הוא ערך ניסויי שדה רבים במטרה לפתח שיטות גידול של חקלאות אינטנסיבית, בייחוד גידול חיטה בתנאי שלחין (השקייה) במקום גידול הבעל הדל שהיה נהוג אז. החל משנת 1921 עבד כמדריך חקלאי מטעם תחנת הניסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית בתל אביב וברחובות. הוא ביקר אצל החקלאים בכל היישובים והדריכם בשיטות גידול ובהדברת מחלות ומזיקים. הנה כדוגמה דוח שהכין בשנת 1924 על עבודתו: (חלקות זרוקות – הכוונה חלקות שרוססו. ריסוס כונה אז זריקה).

משנוסד בית הספר החקלאי כדורי בהנהלתו של שלמה צמח, עבד נפתולסקי גם שם כמדריך לגידול ירקות. בשיטוטיו לאורכה ולרוחבה של הארץ רכש נפתולסקי היכרות עמוקה עם צמחי הבר של ארץ ישראל וגילה כשלושים צמחים שלא היו מוכרים לפני כן בצמחיית ישראל, או שהיו חדשים לגמרי למדע. שנה לאחר מותו, פרסם אורי קושניר, בנו של שמעון קושניר, בוטניקאי, גנטיקאי ומטפח צמחים, מאמר לזכרו של נפתולסקי (טבע וארץ כרך י"ז חוברת 6, אוק-ספט 1975). פרופ' נעמי פיינברון הוסיפה למאמר זה את רשימת הצמחים שהתגלו לראשונה בארץ ישראל ע"י נפתולסקי.

אך גולת הכותרת של גילוייו הבוטניים של נח נפתולסקי היתה גילויו של השושן הצחור, בשנת 1925. עד אז לא הצליח אף אחד למצוא את השושן בישראל והיה ספק האם הוא בכלל גדל כאן. בשל חשיבותו התרבותית-דתית של צמח זה, ביהדות ובנצרות ובתולדות האמנות, עורר גילוי זה עניין בינלאומי. את תיאור הגילוי אביא מתוך מאמרו של אורי קושניר, שהופיע גם כהקדמה לספר שיריו של נח נפתולסקי: (הויכוח על זהותו של השושן המקראי עדיין לא שכך).

את האישור המדעי לזהות הטקסונומית של הצמח (נח מצא רק את הבצל עם כמה עלי בסיס יבשים, ונדרשו שלוש שנים עד שהופיעו הפרחים) נתן פרופ' אוטו וארבורג, מן האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שהחלה את פעילותה באותה שנה בה גילה נח את השושן. הבוטניקאי אפרים הראובני פרסם בעיתון דבר (27.12.1929) רשימה שכותרתה: "תגלית מדעית חשובה ע"י פועל בארץ ישראל", בה הוא מסכם את פרשת הגילוי ואת מאמרו המדעי של וארבורג שהתפרסם בברלין באותה שנה.

בשנת 1924 רכש נפתולסקי חלקת אדמה שוממה בת עשרה דונמים, בסמוך לשכונת הפועלים ע"ש בורוכוב, שלימים הפכה לחלק מגבעתיים. על גבעה קרובה בחלקה בת שני דונמים בנה את צריף מגוריו, ובו איכסן את העשבייה, כ-2400 צמחים ששימר וייבש (הועברו אח"כ לעשביית האוניברסיטה העברית). על אדמתו נטע עצי פרי והקים משתלה של צמחי תרבות. נח נפתולסקי תרם רבות לייסוד, איקלום ופיתוח ענף הגיאופיטים – צמחי בצל ופקעת בישראל. הוא ייבא צמחים מחו"ל – ציפור גן עדן, סייפן, קליביה, אמריליס ואחרים, וגידלם במשתלתו, ומשם עברו לחקלאים והפכו לענף משגשג.

נח, שנותר ערירי, נהג לבקר את רחל בימי חוליה, בצפת, בתל אביב ובבתי המרפא. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. רבים אהבו את רחל ואף היא אהבה רבים. כאשר נשאל נח מדוע לא גילה ולא מימש את אהבתו לרחל, ענה שחש שהיא נעלה מידי. במהלך השנים, מאז היכרותם, כתבה רחל לנח מכתבים רבים: הנה שני מכתבים שכתבה רחל לנח מצרפת, שם (טולוז) למדה לתואר אגרונום:

בינתיים התפתחה העיר גבעתיים סביב חלקת אדמתו של נפתולסקי וערכה הנד"לני נסק. אנשי קק"ל הפעילו עליו  לחץ כבד לתרום את חלקתו כ-"עזבון בחיים" ללא תמורה. בשנת 1961 הסכים נח לתרום את אדמתו לקק"ל, בתנאי שעל השטח יוקמו מוסדות ציבור, פינת חי וגן בוטני. להפתעתו ואכזבתו, חודשיים לאחר ביצוע התרומה, מכרה קק"ל את הקרקע בסכום גדול לקבלן שהקים שם אחד עשר מגדלי מגורים. הטרקטורים הגיעו, עקרו את עצי ההדר ורמסו את ערוגות הפרחים, וכל מי שנזדמן לשם בזז את ציוד הדישון וההשקייה. נח, זקן וחולה, הסתגר בצריפו, בחלקת שני הדונם בה גידל את פליטי פרחיו. בעיתון מעריב הופיעה רשימה בשם: "נפתוליו של נח נפתולסקי" בה נחשפו מהלכי קק"ל. הנה קטע:

בצוואתו תרם נח נפתולסקי את שני הדונמים ואת כל רכושו לעיריית גבעתיים. בתרומתו הוקם הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, ושלט צנוע בפתחו של הגן מציין זאת. מייד לאחר מותו (1974), בטרם ייהרס הצריף ויישדד אוסף הספרים הגדול, ליקט שמעון קושניר את השירים שכתב נפתולסקי והם קובצו בספר בהוצאת עקד (1975) תחת השם הספרותי שבו כתב נח על עצמו בשיריו – חנינא – איש נבו.

הנה שניים משיריו של נח נפתולסקי. שירים נוגים, מחורזים, בשפה מליצית:

ונסיים ונחזור לנרטיב "נבו" בקטע מתוך ספרו של מוקי צור "אורות רחוקים" (הקיבוץ המאוחד, 2005). "זהו היפוך של משה העומד בפני הארץ המובטחת ואינו יכול להגיע אליה. כאן אתה בא אל הארץ המובטחת ואינך יכול לחזור אל החזון הרחוק אלא במובן אחד: לחיות אותו או להישאר בחוץ. א"ד גורדון אמר, כי אין להישאר בהר נבו – או שחוצים את הירדן או שמתים. אי אפשר להישאר כצופים על הר נבו – כי הארץ המובטחת לא יכולה לעמוד מנגד."

זכויות יוצרים

מכתבי רחל לנח מתוך: רחל – שירים, מכתבים, רשימות,קורות חייה . עורך: אורי מילשטיין, זמורה,ביתן -מוציאים לאור, 1985. (נח מסר את המכתבים לד"ר אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל, לפני מותו).

התמונה של נח בישיבה מתוך : כנרת – אלבום לציון יובלה של הקבוצה, הוצאת קבוצת כנרת, תשכ"ד ,1964.

התמונה עם יבנאלי מתוך : על שפת אגם סואן – בנציון וחיה ישראלי,עורכים מוקי צור ואהרן ישראלי,הוצאת ספרים "עם עובד" בע"מ תל אביב. (תשמ"ה

כל הזכויות שמורות.

122 – יום הזיכרון תש"פ

א. השיר "צעירים טייסים ימותו" מאת יצחק שלו (אביו של מאיר שלו). יצחק שלו (1918 – 1992) פרסם את השיר לראשונה בספרו "נער שב מן הצבא" (הוצאת לוין אפשטיין, 1970). השיר פורסם גם באסופה המחודשת של שיריו "השיר אל הזמן העובר" (עם עובד, 2009) ובספר "אדם במלחמה – מבחר פרקי ספרות" (מערכות, משרד הביטחון, אגף השקום, 1975). בן אחיה של אשתו של יצחק שלו (בן דודו של מאיר שלו), סרן צור בן ברק, נהרג בתאונת מטוס מיראז' בינואר 1967 והיה ההשראה לכתיבת השיר. תאונה דומה התרחשה גם בשנת 1951, כאשר הטייס סגן שלום רקיר נפל והתרסק עם מטוס המוסטנג שהטיס, בשדות עמק יזרעאל, בין משמר העמק וכפר יהושע. מאיר שלו הנציח ארוע זה בספרו פונטנלה. הצייר אלי שמיר, בן כפר יהושע, הנציח בציור ריאליסטי את אבן הזיכרון וקבוצת הברושים שהוריו של שלום רקיר נטעו במקום נפילתו. כתבה בערוץ 1 מתארת את הארוע ואת אתר ההנצחה. שני טייסים נוספים שנהרגו בתאונה אווירית בעת ביצוע תרגיל אירובטי מעל שדות כפר יהושע במטוסי מוסטאנג הם עמרי אריאב ושלזינגר. עמרי, בן קיבוץ עין חרוד, נהרג בעת שבנו ירום היה בן 10 שבועות, בשנת 1954. ירום אריאב, בנם של עמרי וציונה (כיום ציונה קיפניס) היה מנכ"ל משרד האוצר. אבן עם כתובת ליד חוות הסוסים מציינת את נפילתם של ארירב ושלזינגר.

ב. השיר "ואחי שותק" מאת אמיר גלבע (1914 – 1984), מתוך ספרו באותו שם (הקיבוץ המאוחד 2001). אמיר עבד כעורך בהוצאת מסדה והיה אחראי על הוצאת ספרי שירה איכותיים במסגרת "ספריה קטנה לשירה" אותה ייסד.

ג. השיר "בדרך לירושלים" מאת יחיאל מר (יחיאל מוהר, 1921 – 1969), אביו של עלי מוהר. מתוך הספר על ארץ רבה.

ד. שני שירים מאת יהונתן גפן. 1. "דקה דומיה" מתוך הספר בעיקר שירי אהבה (הוצאת א.ל. הוצאה מיוחדת, 1983). 2. "היונה הלבנה כבר זקנה" מתוך הספר פחות אבל כואב (שוקן, 1980).

ושני שירים אשר נראו לי מתאימים לרוח הימים האלה:

ה. השיר "זקנה נטושה" מאת שלמה טנאי (1919 – 2000), מתוך הספר רגלי המבשר (מסדה, 1976). טנאי הגה ויזם את שבוע הספר העברי החל משנת 1959.

ו. השיר "ואיש לא קם" מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976).

כל הזכויות שמורות למשוררים ולהוצאות הספרים, כמפורט לעיל.

121 – קטני עולם

לאור המצב (כך מתחילים כעת כל המסרונים המתחמקים המגיעים מהבנקים ומקופת חולים), מכל השמות של חג הפסח (חג המצות, חג האביב, חג הפסח, חג החירות, חג הגאולה) בחרתי להתייחס לחג זה רק כאל חג האביב. פסח? מי יודע על מי יפסח הדבר הזה… חירות? – נו באמת…

הפעילות בטבע בשיאה כעת. לבלוב ופריחה, האבקה והפריה, חנטה והבשלה. הריחות המשגעים חודרים  אפילו מבעד למסכה תלת-שכבתית מתוצרת סין. לפרחים ולחרקים אין מחסור בריאגנטים, והם עושים אהבה כאילו אין הנחיות ריחוק חברתי.

הנהלת האתר התכנסה בזום בתוך הטלפון שלי והחליטה פה אחד להציג את נפלאות האביב בצילומים שייעשו ברדיוס מאה מטר מהבית, כמנהג המקום בימים אלה. אחד מנערי הקריאייטיב שכח ללחוץ על mute ומלמל שהנושא הזה מאולץ ומנצל את המצב. האיש הורחק מיד מן המסך, ותוך ניצול מחפיר של תקנות לשעת חירום נשלח לחל"ת (ראשי תיבות: חיים ללא תקווה). ואז שמעתי מישהו צועק בקול ניחר שכל ההגבלות מונעות משיקולים פוליטיים והבנתי שנקלעתי בטעות לזום של וועדת הכנסת למאבק בקורונה. לפיכך  יצאתי לקיבוץ גבעת ברנר, הסמוך למקום מגוריי, כדי לרכוש מזון כמובן. שם מדדתי מאה מטר מבתי החברים, אל השדות המוריקים וגבעות הכורכר הפורחות, ומצאתי את קטני העולם, שבזכותם העולם קיים. ויש אפילו גושפנקה לכך: הנה שירו של שאול טשרניחובסקי, "העולם בזכותו של מי קים?", המוקיר כבוד ליצורים הקטנטנים בעולמנו – קטני העולם שבזכותם העולם קיים. כוונתו של טשרניחובסקי לא רק לגודלם הפיזי של היצורים, אלא לחשיבותם בעינינו, ברוח הקטע ממשלי פרק ל' המובא בסוף הרשומה. הסופר ס. יזהר כינה אותם "זוטי ארץ". השיר לקוח מספר שיריו האחרון של טשרניחובסקי, "כוכבי-שמים רחוקים" אשר יצא לאור בשנת 1944, שנה לאחר מותו.

אפשר להאזין לצוות הווי פיקוד מרכז והזמרת רוחמה רז מבצעים את השיר על פי לחן של נעמי שמר.

הנה מבחר קטן של קטני עולם, מבחר אביבי ועכשווי:

השבלולים מתחילים "להוריד הילוך" לקראת הקיץ היבש והחם, העלול להפוך אותם לקבוצת סיכון. הנה שבלולון מצוי על שיבולת של שעורת התבור.

כדי לשמור על עצמם בימי היובש, הם נצמדים לגבעול או למשטח כלשהו, מפרישים קרום סידני האוטם את פתח הקונכית ונקרא חֶתֶם, וגוזרים על עצמם בידוד למשך כל ימי הקיץ. מנגנון נוסף בו נוקטים השבלולים הוא קיוט – הורדת רמת הפעילות והמטבוליזם. בהשאלה, אפשר לומר שבמצב זה השבלול מונשם ומורדם. פתיל דקיק מוביל מנקב בחתם אל ריאתו של השבלול המצטנף בעומק הקונכית. פתיל זה משמש גם כהיגרומטר – מד לחות, בעזרתו יודע השבלול מתי העת לצאת מתרדמה, כלומר לתכנן את איסטרטגיית היציאה. זאת בהנחה שאינו סובל ממחלות רקע.

בצילום זה הצטרף לחבורה גם דרחול השיח הלבן.

הנה לקט של שבלולי יבשה בצילום קבוצתי מבויים: אפשר לפגוש כאן גם את שבלול השדה, את קדמום יהודה ואת שבלול הגנה.

ולעומתם, חילזון ימי, מן הים התיכון – טבורית סתומה. נאסף בימים טובים יותר בחוף פלמחים.

בניגוד לתדמיתם כרכיכות "פשוטות", השבלולים והחלזונות הם יצורים מענינים בעלי מנגנונים ואברי-גוף מתוחכמים. אולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת.

הצמח כלך מצוי ממשפחת הסוככיים הוא מן האחרונים לפרוח בסוף האביב. הוא מצמיח עמוד פריחה גבוה, עד למעלה משני מטרים, ועליו התפרחות בצהוב לימוני בוהק.

הצמח רעיל מאוד (אכילת כמות קטנה עלולה לגרום למוות) לאדם ולבעלי חיים, אך חרקים רבים פוקדים את פרחיו בשקיקה. הנה כמה מהם, כפי שצולמו אתמול:

החיפושית נחושתנית הקוצים, משתייכת לזבליות הפרחים. מודל 2020 בצבע מטאלי:

הנה הפשפש תריסית מנוקדת. השם תריסית הוענק להם על שם צורת גוום כתריס=מגן של לוחם מימי הביניים. הפשפשים הם בעלי גלגול חסר, כלומר, אין להם שלב של גולם, והדרגות הצעירות (נימפות) נבדלות מהבוגרים בכך שכנפיהן בשלבי גדילה שונים.

גם דבורת הדבש באה לבקר ולאסוף אבקה וצוף. שימו לב לאבקה הנאספת על רגליה.

ולמה לקפח את הזבובים?

עוד חבר במשפחת הסוככיים הוא גזר קיפח (קיפח = גבוה) שעכשיו משלים את התפתחות הסוכך הענק שלו. הנה שלושה שלבים בהתפתחות התפרחת: צעיר-ירוק, שלב ביניים-וורדרד, השלב הסופי – לבן. במרכז הסוכך כמה פרחים כהים היוצרים כתם בולט. הבוטניקאים משערים שכתם זה מדמה זבוב או חיפושית ונועד למשוך את בני מינו להצטרף לחגיגה.

בפרחיו של מרור הגינות בגינתי (אפרופו פסח מצה ומרור), מצאתי את העכביש יפרוחית. סוג זה של עכבישים נקרא סרטביש, מילה המורכבת מן המילים סרטן ועכביש, זאת בשל צורתו. הסרטביש לא טווה רשת קורים אלא אורב לטרפו בתוך הפרח ומזנק עליו. לשם כך הוא יודע להחליף את צבעיו בהתאם לפרח בו הוא נמצא.

אנו נמצאים כבר בשלהי האביב והצמחים מזדרזים לחנוט וליצור פירות וזרעים. הנה תרמילי הפירות של הצמח ממשפחת המצליבים איסטיס – אני קורא לצילום זה "ירוק על ירוק".

גם הדגן שבולת שועל מבשיל ומתייבש וזרעיו נופלים אל הקרקע. מן הזנים התרבותיים מכינים גרנולה ושבבים המיוצרים בשיטות שונות לשם הכנת דייסה (למשל המותג קוואקר). שבולת שועל אינה מכילה גלוטן. בצילום הראשון הצמח עדיין ירוק ומארח את ידידנו השבלולון, בצילום השני בו הצמח יבש, אפשר לראות את חלקי השיבולית, הגלומות, המלענים והמוצים.

לא נותר לי אלא לאחל לכולם חג שמח ובריאות שלמה.

לסיום בחרתי בתמונת החיפושית התלויה על בלימה על פרח השום. סמל למצב שאינו ברור ואינו בטוח, אך אפשר גם להעלות חיוך ולקוות לטוב.

אז איפה אתם בליל הסגר?

תוספתא,

אם בקטני עולם עסקינן, משלי כבר אמר (פרק ל)

כד  אַרְבָּעָה הֵם, קְטַנֵּי-אָרֶץ;    וְהֵמָּה, חֲכָמִים מְחֻכָּמִים.
כה  הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז;    וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם.
כו  שְׁפַנִּים, עַם לֹא-עָצוּם;    וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם.
כז  מֶלֶךְ, אֵין לָאַרְבֶּה;    וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ.
כח  שְׂמָמִית, בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ;    וְהִיא, בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.

(תודה לאשר יובל).

120 – צר עולמי כעולם נמלה

כאשר אני רואה בימים אלה, ימי קורונה, את הרחובות השוממים, את גני המשחקים הריקים; כאשר אנו מתרחקים זה מזה בפחד, אפילו מילדינו ונכדינו האהובים – עולים בי כמה הרהורים על האדם כיצור חברתי. ומכאן אני מפליג גם למחשבות על יצורים חברתיים מובהקים אחרים – למשל דבורים ונמלים. הבה נבדוק מה חשבו על כך משוררינו טשרניחובסקי ורחל.

בכל שלבי החינוך שלנו ובכל שלבי חיינו עברנו תהליך של חיברוּת (סוציאליזציה) שעיצב אותנו כחלק מקולקטיב. למדנו להאמין שעלינו להיות יצורים חברתיים כי בזה סוד כוחנו, כי כך כבשנו את העולם והפכנו לנזר הבריאה. אבל כעת צו השעה הביולוגי הוא להתרחק ולהתנתק מבני מיננו על מנת לשרוד. יצרנו עמים ולאומים וביחד פיתחנו טנקים ומטוסים ופצצות אטום, אבל כל אלו נועדו להרוג ולהשמיד בני אדם אחרים ואינם יכולים להגן עלינו מפני וירוס זעיר.

אנחנו רוצים להיות חלק מ- להשתייך ל-  למניין, לקהילה, למועדון חברים, למפלגה, לקבוצת ווטסאפ. רוצים חברים רבים בפייסבוק, עוקבים רבים בבלוג. אנחנו לא לבד. כנראה שאימת הבדידות היא כוח מניע חזק ברצוננו להיות חלק מחברה ואפילו במחיר הכניעה לעריצות החברה. החברה יכולה לשלול את חירותנו אם נפר את חוקיה. החברה יכולה לגייס אותנו לצבא ולשלוח אותנו למות במלחמה שאנו לא מזדהים עם מטרותיה.

אך אי אפשר להתעלם מן המתח התמידי בין רגש ההזדהות, הסולידריות והשיתוף עם המסגרת החברתית במעגליה השונים, לבין המחנק של ה"ביחד", של ההשתייכות לעדר, של ה"לחץ החברתי". בין הציות לקולקטיב, חוקיו, מנהגיו ומנהיגיו, לבין האינדיבידואלי, הרוצה לפרוץ מסגרות.

החרקים החברתיים – דבורים, נמלים וטרמיטים, הביאו את חיי השיתוף לקיצוניות. האבולוציה יצרה אצלם (עם הבדלים בין מינים שונים בתוך כל סוג חרקים) חברה בה הגנטיקה ופקודות כימיות של פרומונים, הורמונים וסוג המזון, יוצרות חברה הירארכית השולטת באופן מוחלט בכל פרט. הפרטים אפילו נושאים מטען גנטי זהה בהיות כולם צאצאים של אותה מלכה (בנמלים, בניגוד לדבורים, כמה מלכות בקן). לכל פרט אין כושר החלטה או התלבטות, אבל הקן כולו הוא בעל אינטליגנציה קיבוצית.

ציור שהוגש לאפיפיור אורבן ה-8 במאה ה-17 ע"י אנשי "האקדמיה לעדשה", שהתמחו בליטוש עדשות וחשיפת מחזות הטבע בעזרתן. ביניהם גליליאו ששיכלל את הטלסקופ והמיקרוסקופ ונרדף ע"י אורבן ה-8. בתחתית הציור – ראשה וגפי הפה של הדבורה.

החרקים החברתיים הציתו את דמיונם של אנשי הגות ורוח רבים, אמנים, סופרים ומשוררים, אשר ניסו למצוא דמיון ושוני בין חברות החרקים וחברת האדם, ניסו להפוך את החרקים החברתיים למטאפורה לחברה האנושית. ככל שהמדע גילה עוד ועוד תגליות מופלאות על אורחות החיים שלהם, כך גבר העניין. ויש גם אנשי רוח שעסקו בעצמם בתצפיות מדעיות על דבורים ונמלים. אחד מהם היה מוריס מטרלינק, חתן פרס נובל לספרות (1911) שבנוסף לשירים, סיפורים ומחזות רבים, כתב גם ספרי טבע: "אינטליגנציה של הפרחים", "חיי הדבורים" (1901), "חיי הנמלים" (1920) ו"חיי הטרמיטים". הספרים היו מבוססים על עובדות מדעיות ותצפיות אישיות, אך כללו גם רעיונות פילוסופיים של המחבר, האנשה והתייחסות רומנטית מוסרנית ופיוטית. לחברת הנמלים קרא בצדק: "רפובליקה של אמהות". (ראו התייחסותו של אברהם רגלסון על הספר חיי הדבורים). המשוררת רחל כתבה בעיתון דבר בחודש אב 1930 רשימה על ספרו של מטרלינק "חיי הנמלים". הנה שלושה קטעים קצרים מתוך רשימתה. (מתוך הרשימה המלאה בספר "שירת רחל" בהוצאת דבר):

באותה שנה, 1930, כתבה רחל את שירה "רק על עצמי לספר ידעתי", אך בשיר זה מתייחסת רחל אל הנמלה כאל אינדיבידואל, אישיות נפרדת, אשר דווקא אינה זוכה לתמיכת החברה ויד ענקים חוסמת את דרכה אל הצמרת. תיאור זה עומד בניגוד לתיאוריו של מטרלינק, על האחווה והעזרה ההדדית בין הנמלים, כפי שמזכירה רחל ברשימתה.

וכעת אנו מגיעים אל גולת הכותרת של רשומה זו –  האידיליה עַמָּא דְדַהֲבָא (בארמית -עם הזהב) מאת שאול טשרניחובסקי. זוהי אידיליה ארוכה מאוד, אך נקראת בנשימה אחת. כולה סובבת סביב חיי דבורת הדבש, שירה המושתת על יסודות מדעיים, על תורת האבולוציה של דרווין ועל מסרים אותם מנחיל טשרניחובסקי לעם ישראל באמצעות דימוי הדבורים. היצירה במלואה פורסמה רק שנה לאחר מותו של המשורר, בשנת 1944, בקובץ שיריו "כוכבי שמים רחוקים", אך נכתבה במשך כמה שנים בשנות השלושים, כקטעים נפרדים אשר פורסמו בכתבי עת שונים. את היצירה המלאה אפשר לקרוא בהנאה באתר פרוייקט בן יהודה. למחפפים וקצרי הרוח – לפחות קראו את הפרק "חתונת החתונות". אני מציג כאן רק קטע אחד, שהוא גם הקטע המחורז היחיד בכל היצירה, זוגות זוגות של שורות מחורזות, המתאר את מעוף הכלולות:

בַּלָּדַת הַכַּוֶּרֶת (בהברה ספרדית)

בְּחֻמָּהּ שֶׁל חַמַּת-צָהֳרָיִם רָחִים

מִתְנַדְנֵד כָּל זְכוּר-הַדְּבוֹרִים עַל פְּרָחִים.

הֵם הוֹזִים, הֵם נָמִים: לֵב אַדִּיר, לֵב רָחָב,

מִסָּבִיב מַנְגִּינָה, הֵד שִׁירַת הַזָּהָב:

"בְּמַמְלֶכֶת-דּוֹנַג, בְּקִרְיַת-שַׁעֲוָה

שָׁם נִרְדֶּמֶת מַלְכָּה בַּחֲלוֹם-תַּאֲוָה.

"הַמַּלְכָּה צְעִירָה, בְּכָל הוֹד יִפְעָתָהּ;

הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לַחֲתַן-חֻפָּתָהּ;

"לַיָּחִיד מֵרְבָבָה הַמַּלְכָּה מְחַכָּה;

קְטִיפָה שֶׁל זָהָב פַּרְוָתָהּ הָרַכָּה.

"לָהּ עֵינַיִם – אוֹרוֹת, וְדַקָּה לָהּ גִּזְרָה,

לָהּ נוֹצוֹת הֲדוּרוֹת, הֵן עוֹטְרוֹת לְנִזְרָהּ.

"בַּכַּוֶּרֶת כֻּלָּהּ אֵין כָּמוֹהָ יָפָה,

הַכַּוֶּרֶת כְּחֻלָּה, רֵיחָנִית וּכְשׁוּפָה.

"רְפוּדָה בִצְּלָלִים כְּעֵין-עַנְבָּר, אִם יֵשׁ-בָּהּ

אוֹר-חַמָּה שֶׁתָּעָה, אוֹר-חַמָּה שֶׁנִּשְׁבָּה.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֵּצֵא מֵחֶבְיוֹן אַרְמוֹנָהּ,

"הִיא אַךְ פַּעַם תָּעוּף בַּהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֶּאֱהַב בְּנַפְשָׁהּ וּמְאֹדָהּ,

הִיא אַךְ פַּעַם דּוֹדֶיהָ תִּתֵּן לְדוֹדָהּ,

"אַהֲבָה צְעִירָה, אַהֲבָה נַעֲלָה;

אַךְ רַק פַּעַם יַחְבֹּק לָהּ חָבֹק בַּעֲלָה.

"כֵּן, רַק פַּעַם אֶחָת! אַךְ גַּם הִיא בִּשְׁעָתָהּ

תַּגְמִיאֶנּוּ אֶת-כָּל אַהֲבַת חַיָּתָהּ,

"אֶת-כֻּלָּהּ… אֶת-כֻּלָּהּ… עַל אִשָּׁהּ וּתְהוֹמָהּ,

וְאַךְ לוֹ תֵעָגֵן עַד אַחֲרוֹן אוֹר יוֹמָהּ.

אֵין שֵׁנִי כְּמִתְקָהּ, אֵין שֵׁנִית כְּאִשָּׁהּ!

בְּחַיָּיו יִמְהָרֶנָּה וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה.

"יְחַבְּקֶנָּה אַךְ פַּעַם בְּשִׂיחָה מְתִיקָה:

“אֲהַבְתִּיךְ” וְיִגְוַע בְּמִיתַת נְשִׁיקָה.

"אֵין בַּיְקוּם, אֵין דּוֹמֶה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה!

אֵין יָפֶה, אֵין שֵׁנִי כַּדָּגוּל מֵרְבָבָה!

"הַלְּלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב,

כְּבוֹדוֹ גַּם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב".

זו לא דבורה. זה זבוב רחפן מתחזה לדבורה. פשוט בודק האם החומר מהרשומה הקודמת נלמד והופנם…

טשרניחובסקי מגיע ביצירה זו לאחד השיאים של תיאורי טבע בשירתו, ומסכם, בערוב ימיו, את הרעיונות וההשפעות המצויים בשיריו. האידיליה כוללת עובדות רבות על חיי הדבורים, המתקשרות לחייו שלו, החל מן הכומר של כפר ילדותו באוקראינה, שממנו למד את סודות גידול הדבורים ורדיית הדבש, וכלה בחוויותיו בקיבוץ בישראל; ומסמלות גם את עם ישראל בגולה ובארץ ישראל (למשל הנחיל הנוטש את הכוורת המבוססת ומקים כוורת חדשה, כסמל לעם ישראל הנוטש את הגולה ומתיישב בא"י). טשרניחובסקי היה רופא ובקיא במדעי הטבע,  אך הושפע גם מן התרבות ההלניסטית, ותרבויות רבות אחרות (תרגם יצירות מתשע שפות בהן שלט). בשיריו מוטיבים פאגאניים אליליים (ראו שירו לנוכח פסל אפולו), אהבה וארוטיקה, שלילת הגלות ותיאורי טבע ריאליסטיים. כל אלה באים לידי ביטוי באידיליה זו. כדי לכתוב על הדבורים הלך למכוורת מקווה-ישראל לעדכן את ידיעותיו ויצא לסיורים בוטניים. לשם ביטוי הרעיון המרכזי שלו ביצירה זו, משתמש טשרניחובסקי, באמצעות מעוף הכלולות המבוצע במרומים עם זכרים מכוורות זרות ולא בתוך הכוורת,  בתורת דרווין, על פיה יש צורך ברבייה מינית אך לא במסגרת אותה משפחה, על מנת לשמור על המשך קיומן הבריא של הדבורים בדורות הבאים. כך בדיוק כמתואר בפתיחת השיר, כאשר הדבורים מאביקות את הפרחים בהאבקה זרה, ומונעות האבקה עצמית. על פי אותו עיקרון קורא טשרניחובסקי לעם ישראל לצאת מסגירותו והתבדלותו התרבותית ולחבור לתרבויות אחרות על מנת להבטיח את קיומו. בשנים בהן נכתבה האידיליה שררה מלחמה בעולם, וטשרניחובסקי מציע ללמוד מן הטבע כי מפגש בין תרבויות חיוני לקיום העם המתהווה. המלחמות הן לא שלנו, אלא של המנהיגים בלבד, ועלינו לחיות בהרמוניה, בשלום ובאחווה.

ובימים אלו – שוב כל אומה לנפשה, כל אדם בבידודו וסגירותו. עד יעבור זעם!