ספרים הנושאים עליהם הקדשות מאת מחבריהם הם משאת נפשם של אוהבי הספרים. ככל שהמחבר – סופר או משורר – ידוע ו"נחשב" יותר, עולה ערכו של הספר בעיני אספנים וכמובן גם בעיני סוחרי הספרים. אולם גם הקדשות מאת ולאל אנשים בלתי מוכרים, עשויות להיות נוגעות אל הלב, ולספק רמזים וסימני-דרך אל דמויות מעניינות ופרשיות חיים מרתקות. כך נוצר נרטיב מקביל, רובד נוסף של הספר – כחפץ, כסוכן-תרבות וכמתווך בין אישי. הקשר האטימולוגי בין "הקדשה" וקדוּשה" אומר דרשני. יתכן ומקור המושג הוא מסירת או הקרבת משהו לאל או לבית-מקדשו, ובכך הפיכתו לקדוש, ומכאן התגלגל כניב שאוּל גם למסירת יצירות אמנות.   הקדשת הספר הופכת אותו ליחיד ומיוחד. אין בנמצא עוד ספר כזה בעולם והוא מתבדל מתוך קהל הספרים האחידים, אחיו למהדורה. מנוסח ההקדשה וסגנונה ומזהוּת הדמויות המעורבות – המקדיש והנמען – אפשר לחלץ כמה תובנות: האם המחבר רוצה לכבד את הנמען, או שמא ברצונו להתבשם בכבודו של מקבל הספר, או לקדם את ספרו באמצעותו? האם חותם הסופר בשמו המלא ומסלסל בחתימתו, או כותב בצניעות "המחבר"? אך כאן אנו צריכים להיות זהירים: במרחב התרבות היהודי התואר "בעל מחבר" הוא תואר מכובד, המקנה ייחוס רם לאדם ולכל צאצאיו אחריו. למראה ספר משומש הנושא הקדשה, המסגירה את זהות בעליו, עולה בי תמיד תהייה על הדרך אותה עשה הספר ממדף הספרים אל חנות הספרים המשומשים, או אל שוק הפשפשים.                                                                                                                        הנה כמה דוגמאות מן האוסף שלי. הכנסו ללינקים וקראו על האנשים שהחזיקו את הספרים בידיהם לפני עשרות שנים.

א. ד"ר יוסף אפשטיין

הספר: אידפוס המלך מאת סופוקלס, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי (1929). טשרניחובסקי גם כתב מבוא מעניין ועל הספר מצויין "זכות ההצגה ל'הבימה'".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הראשון של הספר נמצאת מדבקת EX LIBRIS :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו ד"ר יוסף אפשטיין מבאר שבע, אשר בחר את סמל החוכמה לייצג אותו על גבי ספריו? התייעצות עם הרב גוגל הביאה אותי לאתר שכותרתו: "מדען מהכור האטומי בדימונה ואשתו הירושלמית מאמצים בתחילת שנות השישים את תינוקם של רקדנית אמריקנית צעירה ומרגל מזרח גרמני רב מעללים… " הבן המאומץ הוא רוני אפשטיין, אשר חיפש וגילה את אמו הביולוגית בעזרת האינטרנט ופרסם ברשת את סיפור משפחתו, הוריו המאמצים (ד"ר יוסף אפשטיין ורעייתו) ואמו הביולוגית. את הסיפור המרתק אפשר לקרוא כאן.

ב. יוסף אוּפין

הספר: אהבה במדבר, ספר שירים של המשורר רפאל אליעז (1946). זהו ספר שיריו השני של מי שהתפרסם בשיריו, "הרועה הקטנה", "זמר אהבה לים", אך היה ידוע ומצליח יותר כדרמטורג וכמתרגם של מחזות ושירה משפות שונות, בייחוד שיקספיר ולורקה. (לפרסום נוסף זכה לצערו כאשר המאהבת שלו רצחה את אשתו בשנת 1960).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המשורר הקדיש את ספר השירים ליוסף אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי הכריכה הפנימית מצוייה מדבקת EX LIBRIS של יוסף ושרה אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו יוסף אופין?    ממייסדי השומר הצעיר בליטא, מקבוצת נצ"ח – בוני נהריים, חבר קיבוץ אפיקים, מחניכי קורס הטייס האזרחי הראשון בארץ. כל זאת אפשר למצוא בדף ההנצחה המוקדש לו באתר קיבוץ אפיקים. פרטים מעניינים יותר והקשר בינו לבין לאה גולדברג והצלמת אנה ריבקין-בריק (שיזמה וצילמה את סדרת הספרים "ילדי העולם") מופיעים בכתבה מעיתון הארץ (2010) שהתפרסמה לאחר שנמצאו בקופסת נעליים בעליית גג 42 מכתבים גנוזים שכתבה גולדברג ליוסף אופין. דמויות נוספות המוזכרות בכתבה מככבות בספרו של אסף ענברי "הביתה" על קיבוץ אפיקים. זוהי דוגמה כיצד שם המופיע על ספר מוביל מסיפור לסיפור ומדמות לדמות.                                                         בסינימטק ת"א מוקרן בימים אלה סרטה של דבורית שרגל "איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" המתאר את ניסיונה של לאה גולדברג לשלב את ילדיו של יוסף אופין בסדרת הספרים "ילדי העולם"

ג. רבקה בוגוסלוביץ

הספר: "הקטיף והאריזה בפרי-הדר" מאת האגרונום יעקב ליברמן (1946). ספר מקצועי המסביר את עקרונות הקטיף והאריזה של פירות ההדר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מעמודי הספר לדוגמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הפנימי הראשון כתובה הקדשה: "להחברה רבקה בוגוסלוביץ ממרכז עובדי האריזה יאנואר 1946".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהי רבקה בוגוסלוביץ?   תחילה מצאתי את דף ההנצחה של בעלה, משה בוגוסלביץ, באתר הראשונים של פתח תקוה, ואכן מוזכרת שם רעייתו רבקה. בדף ההנצחה של בתם, דליה לקח מקיבוץ כרמיה, אשר נפטרה ממחלה בטרם עת, מצויים פרטים נוספים על הוריה, משה ורבקה, בין השאר נכתב: "בחצר ביתם הקטן בקצה המושבה גידלו ירקות, עופות ועצי פרי. עבדו לפרנסתם והקדישו מזמנם הפנוי לפעילות ציבורית: משה – בנגרות בנין , ולימים מונה מטעם מפלגתו מפ"ם לפעיל האיגוד המקצועי ולחבר מזכירות מועצת פועלי פ"ת; ורבקה – בקטיף פרי הדר ולימים באגודת 'האורז'." כך נשלם איסוף המידע על החברה רבקה בוגוסלביץ, קוטפת ואורזת פרי הדר.

ד. שלום לוין

הספר: "דור דור וסופריו" הכולל סיפורים מאת מנדלי מוכר ספרים, חלק מסדרת ספרים על יצירתם של סופרים שונים, בעריכת ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי בהוצאת דביר (1938):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר הגיע לידיו של שלום לוין בשנת 1939. על צידה הפנימי של הכריכה הוא כתב בצד ימין את שמו ובצד שמאל ציין בדרך מיוחדת את התאריך: "יום כ"ח אייר תרצ"ט ערב פרסום ספר הבגידה בעם ישראל"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התאריך זכור וידוע – יום פרסומו של הספר הלבן השלישי, אשר כונה בפי בן-גוריון "ספר המעל" כלומר ספר הבגידה, בגידה בישוב היהודי. הספר, אשר מיוחס לשר המושבות מלקולם מקדונלד, כונה גם "הספר השחור" בשל שינוי המדיניות הבריטית וההחלטות אשר פורסמו בו להקמת מדינה דו-לאומית בה ישמר רוב לערבים ובעקבות כך תוגבל עליית היהודים לארץ ישראל. הספר עורר גל של מהומות והפגנות ביישוב היהודי.

מיהו שלום לוין?  שלום לוין היה מזכ"ל ונשיא הסתדרות המורים, מקורב לבן-גוריון וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת 7-8. בתפקידיו השיג הישגים רבים עבור המורים ומערכת החינוך. פרסם ספרים ומאמרים רבים. זהו הדף המוקדש לו באתר הכנסת. בין דפי הספר מצאתי דפי נייר ובהם רשימות ביבליוגרפיות בכתב ידו של לוין, אשר שמשו כנראה להכנת מאמר או הרצאה.

ה. אני יודע שאתם רוצים לקרוא גם על אנשים ידועים יותר. אם כן, הרי לכם שתי דוגמאות:

1. עם תום מבצע קדש ובטרם נסוגו כוחותינו מסיני, יצאו עזריה אלון והצלם מיכה בר-עם לסיני וצילמו בחטף את נופיו ואת עקבות הקרבות. בשנת 1957 יצא לאור הספר "על פני סיני", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"למרחב", עם צילומיהם של השניים וטקסטים שכתב עזריה אלון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הצילום הפותח את הספר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדשה מאת המחברים וההוצאה לאברהם יפה מפקד חטיבה 9, אשר כבשה במבצע קדש את ראס נצראני ואת שארם אל שייך. מעניין תאריך ההקדשה, 21.3.57, בחודש בו נסוגו כוחות ישראל מסיני.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אברהם יפה היה אלוף בצ.ה.ל, ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה, חבר כנסת מטעם הליכוד ומנהל רשות שמורות הטבע.

2. בשנת 1961 יצא לאור ספר שיריו של אלכסנדר קלַוּזנֶר "שירים", מתורגמים מרוסית. אלכסנדר קלוזנר הוא אחיו של פרופ' יוסף קלוזנר וסבו של הסופר עמוס עוז. דמותו של אלכסנדר מונצחת בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" (בעמוד 103 מתייחס עוז אל שיריו של הסבא), אך הגיבור השרמנטי והמטורזן מופיע בתפקידים שונים גם בספרים אחרים של עוז (כגון אביו של פימה בספר "המצב השלישי").

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מן השירים בספר, המסכם את חייו של המשורר באופן פסימי למדי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לסיום, ברצוני לבקש את עזרת הגולשים ולעזור בזיהוי הגברת פנינה מועֵד, לה מקדיש המשורר את ספר שיריו. "לפנינה מועד הקרינת [קריינית?] היקרה מאת המחבר ירושלים ניסן תש"ל" . הראיתי לעמוס עוז את הספר והוא אישר שזהו כתב-ידו של סבא שלו. השיר האחרון בספר מוקדש לנכדיו של המשורר, להם הוא מועיד את תפקידי בר כוכבא ורבי עקיבא…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

עם בואם של העגורים לחרוף באגַמון החולה, מגיעה לשיאה עונת התיירות שם. השבוע מתקיים במקום פסטיבל הצפרות הבינלאומי הרביעי בעמק החולה. כדאי להזכר מה היה בעמק החולה לפני שיובשו האגם והביצות. הייבוש הכחיד לא רק ערכי טבע רבים – מגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, חלקם נדירים וייחודיים לנישה אקולוגית זו – אלא אף תרבות אנושית ייחודית שהתקיימה במקום במשך שנים רבות: שבט הע'וארנה. ברשומה מס' 51 "בחיק הגליל, ארץ ירדן וחרמונים" פגשנו את אריה צחור, אשר הנציח בציוריו את ציפורי אגם החולה בטרם יובש. וגם נרמז, באחת מרשימותיו של נחום זכאי, גורלם של מפוני שני כפרים מאזור החולה.   תיאור מהימן ומדוייק, המנציח את אורח חייהם של אנשים אלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, מצוי בספרו של ד"ר נתן שלם, משנת 1935 "עמק החולה", ספר בסדרת הספרים המצוינים " ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל" בהוצאת אמנות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נתן שלם מתאר מסע של כעין משלחת מחקר בארץ לא נודעת לעמק החולה, אותה הוא מכנה בהקדמה לספרו "נפת פלאים רבת-גונים". את עמיתיו למשלחת הוא מכנה: הטבעוני, הרופא, ההיסטוריון, הארכיאולוג והמהנדס. הטבעוני הוא הביולוג, איש הטבע, והרופא הוא ד"ר מֵר, חוקר ומרפא המלריה מראש פינה. בחרתי להביא מן הספר חלק מן הכתוב על אנשי הע'וארנה – הָעָוַרְנִים. מספרם של אלה הגיע בשנות השלושים של המאה הקודמת לכ-16,000 איש, אשר חיו ב-24 כפרים (ראה פרטים בהמשך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ים סמכו הוא שמו התלמודי של אגם החולה. מצפון לאגם הרדוד משתרעת הביצה, שטח מוצף אשר שטחו השתנה בהתאם לכמות הגשמים מידי שנה. שימו לב למיעוט הישובים היהודיים  (אילת השחר, משמר הירדן, יסוּד המעלה, תל חי, כפר גלעדי. ומצפון להם מטולה). המפה והטקסט קודמים כנראה להקמת חולתה ב-1934.

הכפר העוארני הראשון בו מבקרת המשלחת הוא אל חלצה (או חלסה) שעל אדמותיו קמה בשנת 1949 המעברה שהפכה לעיר קריית שמונה. (שימו לב לריבוי הפעלים ושמות העצם הנגזרים מן השרש ח.צ.ל וקשורים לתעשיית המחצלות מצמחי הגמא).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחבר הספר מוסר פרטים על גודלה של אוכלוסיית עמק החולה מפי אנשי המקום, ומאמת זאת עם נתוני מפקד ממשלתי שנעשה בשנת 1931:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מספרם של היהודים 370 נפש מתוך 13515 תושבי העמק.

בעודם שטים על גבי אלומות של קנים, כלי התחבורה המקובל באגם, ומתרשמים מיפעתו של הטבע ושפע המים, הצמחים ובעלי החיים, עולה בשיחה נושא ייבוש האגם. הרופא, ד"ר מֵר מביע דעה שאינה מקובלת באותו זמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נבואתו של ד"ר מר התקיימה במלואה, ואכן הוקם במקום "פרק נציונלי" – גן לאומי, האמור לייצג את אגם החולה האבוד. היה זה ד"ר מר עצמו אשר הביא לאזור את ה-DDT, אשר פותח בשנות מלחמת העולם השנייה, הדביר לחלוטין את היתושים ומיגר את המלריה, לפני שייובש האגם. מי שתולה במלריה את אחת הסיבות שהצדיקו את ייבוש החולה – טועה ומטעה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת (נקראה גם "לנֹער – ספרית ארץ ישראל) כללה ספרים משובחים שנכתבו על-ידי טובי הכותבים, אנשי ספרות ומדענים. החוברת הראשונה יצאה בשנת 1928 ונושאה היה נס ציונה. כתב אותה ש. בן-ציון ואייר בנו – נחום גוטמן. החוברות שנכרכו לספרים יצאו לאור בהוצאת אמנות האיכותית (של שושנה פרסיץ) אשר הקפידה לנקד את כל הספרים, לילדים ולמבוגרים.

ד"ר נתן שלם, יליד סלוניקי, היה דמות מיוחדת בקהילת המדענים שהיו פה לפני קום המדינה. על תחומי הענין והמחקר שלו, על אגודת המשוטטים שהקים ועל מאבקיו להתקבל לאוניברסיטה העברית (ללא הצלחה) אפשר לקרוא כאן.

ביאור מלים המופיעות בטקסט המצוטט:                                                                              קטיל – מלאכת גדיעת קני הגמא, חומר הגלם לתעשיית המחצלות. מקורה של מלה זו בתלמוד והיא אף השתמרה בערבית, כמוזכר בציטוט לעיל. מלאכת קטילת הקנים נחשבה למלאכה הבזוייה והנחותה ביותר ומכן הביטוי "קוטל קנים" – שם נרדף לבור ועם הארץ.

בַּבִּיר – שיבוש וקיצור בערבית לשם פפירוס (גמא הפפירוס) שאגם החולה היה מקום תפוצתו הצפוני ביותר.

דוּרָה – גידול דגני (סורגוּם) שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל לפני שהוחלף כליל ע"י החיטה.

מריאים – מחבר הספר משתמש בטעות בשם המקראי לפרה (מריא) עבור התאו שמחייתו בחולה (ג'מוס בערבית, באפלו באנגלית).

שטח הזכיון – (ראה במפה לעיל). שטח בן 57,000 דונמים שכלל את אגם החולה, הביצה בצפונו ושטח נוסף מסביבם. השתלשלות רכישת אדמות "הזכיון" היא דוגמה מאלפת לרכישת קרקעות הארץ על ידי המוסדות הלאומיים בזמנו, המחירים המופרזים והמשמעויות הנגזרות מן הרכישה על תושבי המקום. לפיכך כדאי להביא כאן את תקציר הארועים. שטח זה היה ג'יפטליק, כלומר אדמה ממשלתית בתקופה העותומנית ונמסר בזכיון לידי שתי משפחות סוריות (סוּרסוּק ועומר ביהום) תמורת 5000 לא"י ובתנאי שייבשו את הבצה ויפרישו 10,000 דונם לבני המקום. האפנדים המכובדים החלו לגבות מיסים מן הדיג, קטיל הקנים ויבול האדמה הנעבדת, אך לא עשו דבר לייבוש הבצה. בשנת 1914 עבר הזכיון לידי "החברה החקלאית הסורית-העותומנית"תמורת 15,000 לא"י. הזכיון הוצע שוב ושוב ליק"א, אך הברון התנגד וההנהלה הציונית קיוותה שיזכו באדמה בחינם. לבסוף קנה ד"ר חיים ויצמן את הזכיון מידי הבעלים (בעיקר סלים בק סלאם) בשנת 1925 במחיר 96,000 לא"י. מקדמה בסך 5000 לא"י שולמה למוכרים, אך מנהיגי הישוב החליטו שהקניה יקרה מידי ודרשו לבטלה. דמי הקדימה וכן 1000 לא"י דמי ביטול החוזה ירדו לטמיון. באביב 1933 עלה בידי יהושע חנקין, בא-כחה של חברת הכשרת הישוב לחתום על הסכם רכישה והחולה קמה לנחלה לעם ישראל במחיר 184,000 לא"י (מחיר כפול מזה שהוכרז כיקר מדי בשנת 1925). האדון סלים בק עשה רווח נאה של 169,000 לא"י (כמליון דולר בערכי אותם ימים). על אדמה זו ישבו אלפי כפריים אשר היו אריסיהם של האפנדים מדמשק. על פי תנאי הזכיון היה על הרוכשים להקצות להם 15,000 דונם מאדמות העמק ללא תמורה. מה עלה בגורלם ובגורל בני הע'וארנה אנו יודעים. ׁׁ(ארועי מלחמת העצמאות, ואתם גירוש והמלטות בני הע'וארנה, קדמו לייבוש הסופי של החולה). פלג נוסף של הע'וארנה ישב בביצות כבארה בחוף הכרמל ולאחר ייבוש הביצה יושבו בכפר ג'יסר א-זארקה. אגדות שונות הרווחות על מוצאם של בני הע'וארנה כצאצאי עבדים ועריקים חסרות בסיס היסטורי וכנראה נועדו לבסס את מעמדם הנחות.

ברשומה זו אנו ממשיכים להכיר אנשים מיוחדים על פי ספרים שכתבו, ספרים המשקפים גם את התקופה בה חיו ופעלו.

א.

שלומית פרידה פלאוּם – "התרמילאית" הארצישראלית הראשונה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשנת 1935 כתבה שלומית פרידה פלַאוּם את הספר "בת-ישראל נודדת" בו היא מתארת את פרשיות חייה המיוחדים, את מסעותיה בעולם ואת האישים עמם נפגשה. הספר מלווה בצילומים והקדשות של האישים אותם פגשה ובאיורים מעשה ידיה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלומית פלאום נולדה בליטא בשנת 1893. היא נשלחה ללמוד בסמינר יוקרתי לגננות בפרנקפורט, גרמניה, בשיטת פיסטלוצי-פריבל. בהיותה בת 18 עלתה לישראל (1911) והחלה לעבוד כגננת בעיר העתיקה בירושלים, מטעם חברת "עזרא". כך מתארת שלומית את יומה הראשון במקום עבודתה בירושלים, בארץ בה יש לדבריה "רק שני מעמדות – המרמים והמרומים":

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלומית יצאה למסעות רבים בארץ ישראל ובארצות השכנות ואף עבדה כגננת בדמשק. היא נסעה לבירות אירופה ופגשה באנשי רוח ואנשי חינוך, ביניהם הרופאה מריה מונטסורי, שפיתחה שיטת חינוך חדשנית. בארצות הברית  פגשה שלומית לראשונה את המשורר ההודי רבינדרַא-נַת טַאגור. בשנת 1922 יצאה להודו, לאשראם של המשורר טאגור – שַנטיניקֵטַן (נווה השלום) שם שהתה לצידו של המשורר שהעריצה, למדה את שפת הסנסקריט וטיילה בכל רחבי הודו והרי ההימליה. שלומית אף נפגשה עם מאהטמה גנדי ("אליו נמשכה כבחבלי קסמים") ויצאה להתחקות אחר אורחות חייהן של הקהילות היהודיות בבומביי (בני ישראל) וקוצ'ין, אליהן הביאה את "בשורת ארץ ישראל" מטעם ההסתדרות הציונית וקרן היסוד. השיר אותו כתבה שלומית על רגשותיה כלפי הודו, לצד דיוקנו של טאגור המוקדש לה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קהילת היהודים בבומביי (היום מומבאי):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשנת 1924 חזרה שלומית לארץ ישראל, פתחה גן פרטי בתל אביב והרצתה ברחבי הארץ על הודו, אך יצר הנדודים גבר עליה והיא שוב יצאה למסעות אינטלקטואליים באירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה. היא נפגשה עם אנשי-שם רבים, ביניהם: רודולף שטיינר, ג'ון דיואי, שלמה שילר, קרישנמורטי, הלן קלר, דוד ששון, פרל בק ואפילו עם שירלי טמפל. רשמיה מן הארצות בהן ביקרה ומן האישים עמם נפגשה מתוארים בספרה, כאשר התיאורים המפורטים והנלהבים ביותר מוקדשים להודו ("הודו ארץ-הפלאים").

כאשר נפטר המשורר טאגור, כתבה שלומית ספר נוסף (1946) ובו תרגומים של שירי המשורר, הגותו וחליפת המכתבים בינו לבין שלומית, אשר נמשכה עד לפטירתו.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלומית פרידה פלאום סיימה את חייה בעוני ובחולי ומתה, ערירית, שכוחה ובלתי מוכרת, בשנת 1963. בעוד שבאירופה ובארצות הברית נחשבה לדמות רצויה ומכובדת והוזמנה להרצות ולייצג את ארץ ישראל והציונות, בארץ התייחסו אליה בחשדנות ובזלזול כאל תמהונית, בשל דיעותיה המתקדמות (בשדה הפמיניזם והפדגוגיה) ואולי אף בשל לבושה הבלתי מקובל, בגדים אותם הביאה מהודו. שמה ופעלה נשכחו לחלוטין. בזמנה היה זה נדיר ובלתי מקובל שאשה יוצאת בגפה למסעות לקצווי עולם, מדמשק וקהיר ועד האוורסט.

ב.

אייבי נתן

יש מי שבוחר לספר את סיפור חייו כסיפור דמיוני, בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. כזה היה אייבי נתן, הטייס, פעיל השלום והבוהמיין. בשנת 1961, שלוש שנים לאחר שפרש מתפקידו כטייס וקברניט באל-על, יצא לאור ספרו "שכר התאווה". זהו ספרון קטן וצנום, "ספר כיס" בכריכה רכה, אשר שיני הזמן לא היטיבו עמה. הספר כתוב בסגנון ה"רומן הרומנטי" ומתאר את קורותיו של משולש אהבים בלונדון – הקברניט אלן ג', אהובתו נאדין ובעלה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על אף שעל כריכת הספר הפנימית נכתב שכל הדמויות בספר הן פרי דמיונו של המחבר, הרי שגיבור הספר, אלן הוא בעל ביוגרפיה דומה להפליא לזו של מחבר הספר אייבי נתן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר מייצג את התקופה בחייו של אייבי אשר קדמה לפעילותו הציבורית, כלוחם שלום וכמארגן ותורם לפעילות הומאניטרית בישראל ובמוקדי אסון רבים בעולם.

הערות העורך

חוקרת הספרות נורית גוברין ערכה מחקר על שלומית פלאום ואיששה את הפרטים הכתובים בספרה של שלומית "בת-ישראל נודדת" כאמיתיים, כלומר שאינם פרי התפארות סתמית של הכותבת. את ממצאיה פרסמה נורית גוברין בספרה – נוסעת אלמונית : שלומית פלאום : חיים ויצירה, ירושלים : כרמל, תשס"ה 2005.

שלומית מתארת בספרה בפירוט רב, על ההיסטוריה והמנהגים של קהילות היהודים בהודו (בומביי וקוצ'ין) ועל הדרך בה הם משמרים את המסורת היהודית, על פי מראה עיניה ומה ששמעה מן האנשים עצמם ורבני הקהילות, אך גם ניכר ששלומית בקיאה במקורות היסטוריים מהימנים, אותם היא מזכירה בסקירתה. חלק מן המידע אינו עומד בקנה אחד עם המידע המצוי כיום באתרי האינטרנט (כגון ויקיפדיה) אודות הקהילות האלה, למשל – מהו ההבדל בין היהודים "הלבנים" ו"השחורים" בקהילת קוצ'ין.

כותבת שלומית על הודו: "נפל בגורלי לחדור לתוך לבה הפצוע של הודו ולתוך סבלותיה, להיות ידידה של הודו, ולהיות כמעט בתה, כאילו היתה הודו מולדתי השניה. תקותה היחידה של הודו מן ההמונים תבוא לה. המעמדות העליונים שמה ירודים בנפש וברוח. […] המערב חי על כתפי אסיה אלא שאין הוא יודע את טיבה".

בהיותה על סיפון האניה בדרכה חזרה לארץ ישראל, מהרהרת שלומית: "לבי נתעצב. הן עזבתי אחרי דבר-מה אשר אהבתי. דמעות רתחו בעיני. לא יכלתי לשבת שוב לבדי. עליתי על משכבי וכל הלילה עבר עלי בין הזיה וחלום. אחרי ימים מספר הגענו לסודאן. ירדתי אל החוף לראות את העיר. ירד גשם טורד בשעה שעברנו את הים האדום, והכל נראה אפור ומשעמם."

עוד על אייבי נתן

לעתים מתגלגל לידיך ספר ישן ובלתי מוכר, אשר נכתב על-ידי, או על אודות, אדם בלתי ידוע לרבים, או שכבר נשכח. קריאת הספר עשויה לגלות אדם מיוחד במינו ולהאיר, מבעד לסיפור חייו, את התקופה בה חי והמאורעות בהם נטל חלק או להם היה עד. אם סקרן אתה ותרצה להעמיק ולחקור, למשל: מי צייר את האיורים ומי צילם את הצילומים המעטרים את הספר, יתגלו לפניך עוד סיפורי חיים מופלאים.

כזה הוא הספרון הקטן "בחיק הגליל", מאת נחום זכאי,  בן קיבוץ איילת השחר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953). קורות חייו של נחום דומים לאלו של רבים אחרים, אשר עלו ארצה, הצטרפו לקיבוץ והפכו ל"אנשי עבודה והגנה" וחייהם נגדעו באחת מ"מערכות ישראל". אך רגישותו וכשרון הכתיבה שלו והדפים אשר הותיר אחריו, עוזרים להנציח אותו ואת סביבתו הקרובה ולגאול את זכרם מחשכת השיכחה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קורות חייו של נחום זכאי בהקדמת הספרון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום היטיב לתאר את נופי הגליל ובייחוד את אגם החולה, לפני שהחלו עבודות ייבושו, ברשימות ובסיפורי ילדים שכתב ("ארץ ירדן וחרמונים"). בייבוש החולה תלה תקוות רבות לניצול אוצרות הטבע ופיתוח החקלאות ולא זכה לחזות בהיכזב תקוות אלה. ברשימותיו משנות השלושים ועד 1952, השנה בה נפל, בנסיבות עלומות, כתב נחום על יישוב הגליל, על היחסים עם ערביי הסביבה ועם אנשי המנדט, שאת נחת זרועם למד להכיר על בשרו. הוא כתב על קרבות מלחמת השחרור ונפילת משמר הירדן, על לילות של שמירה ועל חדוות הקציר בקומביין ("מפנקסו של איש גלילי"). בחרתי כמה קטעים בהם ניכרת רגישותו של נחום לבני אדם, בייחוד החלש והשונה – עולים חדשים, ערבים מפוני הכפרים בחולה.

דייגים מחולתה באגם החולה. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מי צייר איור זה? ראו בהמשך…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

את הספר מלווים איורים נפלאים של נופי החולה, שאינם חתומים בשם הצייר. רק בתוכן העניינים, מופיע תחת הכותרת "רישומים" השם אריה חצור.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אריה חצור נולד בשנת 1907 במצרים למשפחה בעלת נתינות גרמנית, אשר גורשה בחזרה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. החל ללמוד ציור בגרמניה אך נאלץ להפסיק את לימודיו עקב עליית הנאצים. עלה לארץ בשנת 1930 והיה ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר. גוייס לפלמ"ח ונכלא ב"שבת השחורה". בקיבוץ היה מורה לציור וצייר תפאורות להצגות, הגדות לפסח ואת תוויות מוצרי בית החרושת "רימון" לריבות ומיצים. כאשר החלו לייבש את אגם החולה הוזמן אריה להנציח בציוריו את נופי האגם וציפוריו. הוא רבץ בבוץ בין הקנים, במשך שלושה ימים והוציא תחת ידיו ציורים נפלאים ומדוייקים מדעית. אריה ציווה במותו לא לפרסם את ציוריו והם נמצאו לאחר למעלה מעשרים שנה בארכיון הקיבוץ. את סיפור חייו של אריה חצור אפשר למצוא באתר של קיבוץ גבעת ברנר (כדאי לעבור בין הלינקים ולראות את הרישומים של אריה ששירבט בעזרת 3 עטים צבעוניים בישיבות המזכירות, את תוויות מפעל רימון וציורים נוספים). כמה מציורי הציפורים מן החולה אפשר לראות כאן בכתבה על גילויים המקרי בארכיון הקיבוץ.

הערות העורך

נסיבות נפילתו של נחום זכאי אינן מוזכרות, גם לא בדף הזיכרון באתר קיבוץ איילת השחר. מצויין רק שהוא נפל ביום העצמאות תשי"ב בעת תמרון (כנראה תאונת אימונים (?)) כל היודע פרטים נוספים מוזמן להאיר את עינינו. אין בספר "בחיק הגליל" פרטים על הצלמים שצילומיהם מופיעים בו. יתכן שהצילומים הם של הצלם הידוע מקיבוץ חולתה פטר מירום. ואגב – שמו העברי של אגם החולה, כפי שמופיע בספרים ישנים הוא מֵי מָרוֹם.

ציורים נוספים של אריה חצור מופיעים כאן. קווים לדמותו כאמן באתר גבעת ברנר

מאמר מאת מרדכי (כנראה מרדכי קושניר), מתוך: קונטרס –  בטאון מפלגת "אחדות העבודה", חשון תרפ"א (1920).

בשל איכות הסריקה, הטקסט מופיע להלן, מוקלד.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מכורה

 יֵצֶר הנדודים בנו. עם חלב אמנו ינקנו אי מנוחה והתרוצצות תמידית. מקלנו ותרמילינו תמיד גרורים עמנו לנוע ממקום למקום. ארצות-העמים פולטים אותנו וחוזרים ובולעים אך אין אנו נבלעים. בשבע דרכים מראים לנו את פתח-היציאה ולחוץ, ודרך הפשפש אנו חודרים לחזור שוב אל אויר הארץ אשר בה אפנו נשם את נשימותיו הראשונות. ברית כרותה היא למקום אשר בו נחתך השרר ובו נצרר.

עצמותינו פזורות בכל ארבע כנפות הארץ ואל ארץ-ישראל נפשנו כלה, מדור דור. השארית הנשארה, השבים לציון, שבים שנית אל מעגל התועים: נקלעים בכף הקלע, בין מולדת למולדת. בין אויר ארץ אבות-אבות לאויר-רוחם הם. קטנה הארץ, בשממונה. ואנו צרכינו מרובים, הן בגשמיות והן ברוחניות. עוד טרם הוכחנו, אם יש בנו "הכשרון לארץ-ישראל" אבל אבותינו הנחילונו "מיחוש לארץ-ישראל", המחלחל בעצמות ואינו נותן מרגוע באשר הננו שם. שטר חוב בידינו על כברת אדמה זו, אשר הנחילה לנו יסורים עקרים במשך דורות ולא נתנה לנו להאחז אחיזה גמורה בשום ארץ מן הארצות אשר נקלענו אל תוכם. ולא אנו, ולא דורנו – הראשון לגורל הזה. אנו מתוחחים אבק תחוח זה כמה. דבר לא זז. ואפילו הנהיה למדינת הים ובולמוס היציאה לחוץ-לארץ מונה כבר דורות בקרבנו, מני טעום העם ארץ-נכריה. נקודות מושכות היו בכל דור ודור. ארץ-ישראל לחוף ימים תשכון. הים קורא! ארץ תרשיש וחוילה – מקום הזהב! אלכסנדריה של מצרים! אשור! בבל! יון! בירת רומא! המטרות היו שונות: לראות אור העולם, לצאת מן הקלפה, לסחור ארצות, ולצאת "על מנת לחזור" ולהשכין חכמת יפת באהלי שֵם. לא לשוא צוחו חכמים ככרוכיא. – "עוזבים חיק אמם ומחבקים חיק נכריה"!

[…] בולמוס היציאה מן הארץ ההולך ומתגבר מקורו במפח הנפש שלאחר הכזב התקוות הגדולות, ובשאיפה להלך בגדולות וחסר הכשרון לפעול קטנות. ואם אתה אף אתה נושא בלבך איזה הרהורים על דבר מדינת-הים (ואיזה בחור עברי אינו בכלל זה?) – תהא מטרתך איזו שתהיה – צא והטה אזנך אל שיחת הצובאים לפתח מחלקת הפספורטים – והרהוריך יגָמֵלו. שונים הנוסעים, מכל הסוגים, ורבים התירוצים. יש יוצאים בקולי קולות, ברגון על הארץ והיושבים בה, ובלב מרעל. ויש מתחמקים ויוצאים בהעלם גמור. רבות האמתלאות ועוד רבות מזה ההשָֹאות. כל יוצא משיא את עצמו, וביחוד בני הנוער והבחורות היוצאות. הללו – מסוגי הבוגרים – מתימרים ליצור בגולה סביבה עברית, עבודה לשם ארץ ישראל, הפצת השפה העברית וכו' בקיצור, לשמש מאורות לגולה. אך לב הכל מהסס בקרב פנימה, מהסס על היציאה וגוסס וגוסס… ובעמדך רגע מן הצד, מסתכל על השורה הנצבת מדי בקר בבקר בתור, כדי להתקבל בפני הוד הכַּתָּב של המחלקה (וזה לא עולה על נקלה, חבלי-היציאה אינם קלים כלל!), תראה לפניך שורה של 30 – 40 מבחורי ישראל שחזות פניהם כנאשמים, כאלו נתפסו אך זה עתה במשיכת חפץ זר, שלא משלהם… ואף אתה עומד בשורה עמם ומחשב הלהשאר או לצאת, ובפניך אזיל סומקא ואתי חיורה חליפות. והנה עולה במדרגות עוד בחור אחד ממכיריך, חבר-קבוצה. אף הוא בא לבקש רשיון. והוא מוריד את עיניו בפניך. – – ודאי להתראות עם הוריו הוא הולך..

נצבים בשורות בוגרים ובוגרות. סימינריסטים וגימנזיסטים. פקידים ובני סוחרים. בעלי-מלאכה יהודים בשנות העמידה. חיילים משוחררים. פועלים חברי קבוצה. חלוצים חדשים, שזה להם רק חדשים וגם שבועות בארץ ובני נוער שחלב אמם עדיין לא נסתפג מעל שפתותיהם. כל בחור יוצא הן הוא אוצר בלום של ידיעת הארץ וסגול של שנות חיים בה. עצם היציאה בשעה זו מדובבת: אזל כח היניקה מן הארץ והולכים לבקש יניקה מארצות העמים. ובמשקל ההכרעה לצאת או להשאר בא גם החשבון הכספי – וצריך לבוא! המצב הכספי של הארץ הן כה קשה עתה. כל יוצא מוציא עמו ובהתאמצות רבה של בני משפחתו או קרובו – כשלושים ארבעים ל"מ [לירות מצריות] מן הארץ. ויוצאים עשרות עשרות בחורים. נוסעים לכל ארבע קצוות עולם. נוסעים ללמוד: לגרמניה, לצרפת, לאנגליה, לאמריקה ואל אשר תוליך האניה. פועלים אומרים לנסוע לקליפורניה דרך ניו-יורק להשתלם בעבודה. (קליפורניה היא היא עתה מין היתר-עיסקא ליציאה מן הארץ.)  יוצאים בסך.

היעזוב איש את אשתו בבואה עד משבר וכח אין ללדת – באשר קשה לו לשמוע גניחותיה ואנקותיה? ואיך ימלאנו לבו – בעבור המשבר – לבוא אל המוכן? אנה תלך לבקש תורה, ומפי מי? – מפי צוררים צרורים ובסביבה שופעת שנאה אל בני גזעך?!

ואם לשם יצירת סביבה עברית וכו' וכו' – ודאי שברוכים יהיו כל העוסקים בטפוח השפה והספרות העברית באשר הם שם, אבל אתה שהנך פה, כלום הנך חסר כח לעבודה ולטפוח השפה והתרבות הלאומית?? הן, מי יעמיד לנו את עזרא ואת כנסת המקריאים והתורגמנים אשר ישמיעו לאזני העולים את דברות סופרי בני דורנו ויפרשו את יצירותיהם. הן הדבור העברי עודנו בעצם חבלי קליטתו ואומני הלשון ונושאי ילקוטה דרושים, דרושים. הן באטמוספרה החיה, בהבל-פה החם, בנשמת החיים אשר תברא את ההד הזמרי לכל ניב וניב עברי, תלויה מדת החשת תחית הלשון העברית.

קשה לשאת את השכול והכשלון שבאויר הארץ; נחוץ מעט אויר אחר לנשימה. אכן. אבל באיזו זכות תאכל שם לחם המוצא מן הארץ בעצב כזה? או שמא חשקה נפשך להיות בין המסובים על חתונה זרה כמעט-קט, לשמש שמן-משחה לגלגלי תנועה זרה?  או לשבת במנוחה אתה מבקש?   כל העולם כולו – תפתה ערוך על עברי פי פחת ובאשר תלך. מפלט תבקש? אל תבקש.   האסף אל עמך.    פה צוה הגורל לתת את הנפש. יאחז "מיחושך לארץ" בקוזזת אדמה כל שהיא, בחרון עצור ובעקשנות של הרגשת-נדוי – כרֵה כרֵה תחתך!  – – – המכורה היא הכל.

מרדכי

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב העת קונטרס  היה בטאונה של מפלגת "אחדות העבודה", החל משנת 1919. עורכה הראשון היה ברל כצנלסון (עד שהקים את עתון "דבר"). לכתב העת התווסף מוסף ספרותי בשם "האדמה", בעריכת י. ח. ברנר, עד הרצחו בשנת 1921. (ראו רשומות מספר 7, 10, או דרך הלינק בענן התגיות בצד שמאל של המסך). בחוברת זו, נ"ו, מופיע גם פרוטוקול הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים, אשר מינתה את הוועד הלאומי.

אודות הירידה מארץ ישראל –  דוד בן גוריון אמר על העלייה השנייה: "לא יותר מעשרה אחוזים שבאו לארץ במשך עשר שנים מתרס"ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ. כתשעים אחוז שבאו עזבו כלעומת שבאו". ברל כצנלסון קבע: "מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה זה היה רק תמצית שבתמצית". מחקרים היסטוריים מעריכים ששיעור הירידה מבין בני העלייה השנייה היה בין ארבעים לשישים אחוז. היו גם רבים שהתאבדו.                                                                                                      בעלייה הראשונה (1882 – 1904) עלו לארץ ישראל עשרים וחמישה אלף עולים, מרוסיה, רומניה ותימן (2500 עולים). מתוכם נותרו בארץ רק 5000 איש (מתוכם 2500 עולי תימן). בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ שלושים אלף איש. כאמור, יותר ממחציתם ירדו מן הארץ, אך יש עדיין הערכות הקובעות שהיורדים היוו 90% מן העולים. גל ירידה גדול, בייחוד ממושבות העלייה הראשונה, התרחש בשנת 1900, כאשר הועברה החסות על המושבות מן הבארון רוטשילד לחברת יק"א. בשנות העשרים של המאה הקודמת (עלייה רביעית), בעת שנכתב המאמר המצוטט לעיל, ירדו מן הארץ כעשרת אלפים איש.                                                                                                                                  בין השנים 1882 – 1914 עלו לארץ ישראל חמישים וחמישה אלף איש (עלייה ראשונה ושנייה), באותן שנים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה שני מיליון יהודים.

במאמר מופיע הביטוי "הכשרון לארץ ישראל". עזריה אלון קרא כך לאחד מספריו (1979). יעל קיפר ורונן זרצקי קראו כך לסרטם על עזריה אלון (2014). במאמר יפה המופיע בספר, (נכתב 1970) מזכיר עזריה אלון את מקור הביטוי וכותב על הירידה מארץ ישראל החל מתקופת התנך ועד ימינו.

רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.

נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם "גמוּל" ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז'אי א' המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז' שבפולין)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ"ך – שמואל א' פרק ו', אך מנקודת מבטן של הפרות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת:                                                                                יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.

באותו ספר-שנה, במדור "חזון השנה" מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו "פרה אדומה"? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ'בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.

אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי) – ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדמת המחבר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי – חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין "בעלי החיים" להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ"ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את "לאחותי באר טוביה". סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר "הכפר הערבי" בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב "בדרך לארץ האושר".

אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו "תוכי יוסי" ו"מעל פסגת הר הצופים"). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

"ספר השנה" בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון "האסיף" עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י"ט באב תרל"ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט"ו בתשרי תש"ד (14 באוקטובר 1943, א' סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז'בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש"ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים" (הוצאת מסדה, תשט"ז) כותב יעקב פיכמן: "בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!" ומיד היה הילד משתתק". בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר "שחור על גבי לבן" , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז"ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו "שירים" , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: "כליתי לקרוא, ברלין ב' אלול התרע"ב".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, "שחור על גבי לבן",  כתב יעקב פיכמן ("אמנות הקריקטורה"). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-"תל-אביב", שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש"תרגום ז'רגוני" הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא "בית עֵקֶד ספרים", כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל "חיים למופת" מזכיר את "שירת היאותה", בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר "נוכח פסל אפולו").

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא "ספרית קבוץ השומר הצעיר "לשחרור" רחובות". גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים "הבקר הוצאה לילדים" לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

כל מי שמתעניין בספרים משומשים שם לב בוודאי שחלק ניכר מן הספרים בחנויות בהן הם נמכרים הגיעו (על פי החותמות שעליהם) מספריות של קיבוצים. בייחוד הספרים האיכותיים – ספרי שירה וספרי עיון. נראה כאילו ספריות שלמות חוסלו והתרוקנו מספריהן וקוראיהן, או לפחות התדלדלו וירדו מנכסיהן. יצאתי לבדוק הכצעקתה והתחלתי בספרייה של קיבוץ נתיב הל"ה. פגשתי שם את הספרן, ד"ר נחום בּוֹגְנֶר, איש מקסים, מלא חכמת-ספרים וחכמת-חיים. צילמתי וערכתי את אשר ראיתי ושמעתי, והנצחתי בסרטון וידאו עולם הולך ונעלם זה, בו הפכו נחום וספריו לזנים נדירים, הנאבקים על קיומם במציאות משתנה. עוד על נחום בהערות העורך בתחתית הרשומה.

צפו בנחום מספר על ספרים ועל קוראים, על מצבן של הספריות, כיצד גורמים לקוראים לקרוא שירה, אלו סוגי ספרים נגנבים מן הספרייה ומדוע הספרייה היא מרפאה לבריאות הנפש, בסרטון "איש ספר" (לינק ישיר לאתר VIMEO). עדיף לצפות על מסך מלא.

ובאותו נושא – פרסומת ל"בית-ספרים" ו"בית-מקרא", ספרייה לבני הנוער בירושלים, מתוך לוח מולדתי, (ראו רשומה מס' 38)  (1937). אני מציע לאמץ ולהחיות את הביטוי בית-מקרא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ד"ר נחום בוגנר נולד בפולין בשנת 1933. הוא ניצול שואה – את עדותו משנת 1946 השמורה בבית לוחמי הגיטאות אפשר לקרוא כאן. נחום הוא אוטודידקט ותוך כדי עבודה בחקלאות, בענף הפלחה, למד בכוחות עצמו ואחר כך באוניברסיטה, עד שהשיג תואר דוקטור והפך לחוקר מוערך בתחומי השואה, העפלה, עלייה ב', מחשבה צבאית. בסיום סרטון הוידאו מוצגים ארבעה ספרים אותם כתב בנושאים אלו. כאן אפשר למצוא חלק מן הפרסומים הנוספים של נחום. הוא נטל חלק מרכזי בהקמת ובניהול ספריית הקיבוץ, במשך למעלה מחמישים שנה.

בשיטוטיי המענגים בין דפיהם המצהיבים של כתבי עת ישנים, תכניות תיאטרון וכד' נתקלתי להפתעתי בשפע של פרסומות לסיגריות במגוון רחב של מותגים. בדיקה קצרה העלתה שהחל משנות העשרים המוקדמות פרחה כאן תעשיית הסיגריות וגם גידול הטבק. היו כאן סיגריות שטוחות וסיגריות עגולות, עם פילטר ובלעדיו. ריכזתי מדגם שאינו מייצג של פרסומות משנות הארבעים והחמישים, וכן מבחר כרזות בנושא סיגריות וגידול טבק, אשר הוענקו לבלוג נושנות באדיבות הארכיון הציוני המרכזי. וגם כמה עדויות על גידול הטבק, גידול חקלאי שעלה כמטאור אך עלה בעשן לאחר כמה שנים (ראה הערות העורך להלן). ריבוי הפרסומות מעיד על תחרות עזה, בין היצרנים המקומיים לבין עצמם ובין היצרנים הערבים והיהודים. היו אלה שנים בהן עדיין לא נודעה השפעתן המזיקה של הסיגריות, ומפליא שגם כיום, כאשר הידע הוא נחלת הכלל, לא פס מן העולם מנהג משונה זה, שהוא עדיין בעל כוח כלכלי אדיר. מבט אל תעשיית הטבק פותח צוהר נוסף לראשיתה של התעשייה העברית והחקלאות העברית בארץ ישראל.

א.  פרסומת משנת 1941, של חברת מַספֵרוֹ (ראו בהערות העורך), המיועדת לחיילים העברים בצבא אנגליה, המצויים על אדמת אירופה בעת מלחמת העולם השניה, רחוק מן הבית. קופירייטינג במיטבו, הפורט על הנימים הנכונות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. מדגם של פרסומות נוספות למותגי סיגריות משנות הארבעים והחמישים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרסומת (1949) ששלח אלי ידידי מקוראי הבלוג מרמת הגולן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. כרזות פרסומת לסיגריות המצויות בארכיון הציוני המרכזי בירושלים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ד. עדות על גידול טבק מתוך: ירחון השדה, 1923 (ראה על ניסיונות נוספים שכשלו בהערות העורך). בירחון השדה פורסמו מידי חודש הנחיות לגידול טבק. (שימו לב לשימוש בקולטיבטור-סוס).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. כרזות הקשורות לגידול הטבק ולהתארגנות יצרני הסיגריות לשם עמידה בתחרות מול הסיגריות המיובאות. הכרזות באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יצרני הסגריות היהודים התארגנו לשם התחרות בסיגריות המיובאות, והקימו גוף בשם "ברית נאמני התוצרת". הם פרסמו כרזות כגון זה המופיע לעיל על לוחות המודעות. כרזה נוספת פורסמה בזו הלשון: "ברית נאמני התוצרת" ואף פרסמו פשקווילים על לוחות המודעות, כמו זה ששלחת וגם בנוסח הזה: "לקהל המעשנים, הייתכן שעוד היום תמשיך לעשן סיגריות מתוצרת לא עברית??? התגרום עוול לאחיך? התפגע בריעך ובנפשך אתה? אף אם אתה בעצמך מעשן סיגריות מתוצרת עברית – עדיין לא יצאת ידי חובתך. חובה קדושה מוטלת עליך להסביר לחברייך ולכל קרוב אליך כי אלפי פועלים עברים מתפרנסים מתעשיית הסיגריות העברית. מאות משפחות עבריות סובלות מחרפת רעב בגלל ההרגל הנפסד של חלק מהקהל  להמשיך עוד כיום לעשן סיגריה מתוצרת זרה. אזרח עברי – זכור ושמור לעמוד בפרץ בשעת חירום זאת."

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ייצור הסיגריות בארץ ישראל קשור בתקופת היישוב ובתקופת המדינה לחברת מספֵרוֹ שהיתה חברת-בת של ענקית הטבק British American Tobacco. היא החלה את פעילותה בארץ ישראל בשנת 1921 ולפני כן פעלה במצרים. מי שהיה אחראי על הבאתה לישראל ואף על הדרכת החקלאים בגידול טבק הוא יוסף ויקטור לופ. בשנת 1956 הפסיקה החברה את פעילותה בישראל כמו חברות בינלאומיות אחרות בשל החרם הערבי ומכרה את מותגיה לחברת דובק, שהפכה ליצרן הסיגריות היחיד בישראל. עם נעקוב אחר שמות הסיגריות, אשר הופיעו בעשרותיהם, ניווכח שהם נעים בין שמות האמורים לעורר גאווה לאומית ציונית (עדן, נשיא, אל על, כנסת, דגל, כרמל, דפנה, גלבוע) לבין שמות בעלי ניחוח של "חוצלארץ" ותדמית בינלאומית (אסקוט, ראודור, נובלס, רויאל, נלסון, מונטבלאן, אימפריאל, פולריס, לידו, ברודווי, מונטנה, מוסטאנג). סקירה קצרה על תחילתה של תעשיית הטבק בישראל נמצאת כאן. כאמור, גידול הטבק על ידי חקלאים יהודים (הייצור נשלט על ידי הערבים והדרוזים) החל בשנת 1921, עם החלת חוקי המנדט הבריטי וביטול המונופול והמיסוי הכבד של השלטון העותמני. הגידול ידע פריחה קצרה, אך דעך במהרה בשל עודף ייצור ומס כבד שהטילו האנגלים על תעשיית הטבק. ניסיון לגדל טבק בקיבוץ הראל מתואר כאן, ותיאור נוסף של פריחת הענף הקצרה ונפילתו מצוי כאן על גידול הטבק ברעננה. למעוניינים – עבודה מקיפה על גידול הטבק במושבות הגליל בשנות העשרים.

אם סבא שלי היה שולח לי היום, כמנהגו שנים רבות, איגרת ברכת שנה טובה, הוא היה כותב בראשה: בעה"ש ערה"ש ה'תשע"ה. (למתקשים: בעזרת השם, ערב ראש השנה, השנה בתוספת ה' אלפים לבריאת העולם). גם הורי עשו כך. גם כאשר גרנו באותה עיר, הקפידו לשלוח לנו "שנות טובות" בדאר, ובראשן – ערה"ש ואותיות השנה הנכנסת. אך 'בעה"ש' כבר נעלמה. וגם ה-ה' אלפים נשמטה ואיננה. היום שולחים ברכות שנה טובה במייל ובמסרון ובווטסאפ והדאר בשביתה. אבל פה ושם עדיין צצים דוכנים לממכר שנות טובות, ואנשים קונים בשביל הנוסטלגיה. הכותל, חייל עברי, מנורה ושופר, מגדל דוד, ציפורים ופרחים, ועל הכל זרוייה אבקת כסף מנצנצת.

ראש השנה הוא א' תשרי. על תשרי מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

את מסכת ברכות נתחיל בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר "מחזות לכל השנה" (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ונמשיך בכמה שנות טובות מן האוסף. ותחילה, כמצוות ימים אלה – שנת בטחון ושלום, או שלום ובטחון.  שימו לב לזחל"ם ולמכונת הירייה, ובמהדורה מאוחרת יותר, גם מקומו של התומ"ת לא נפקד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ואין מתאים יותר מלהמשיך עם ברכתו של הרב הראשי אלוף שלמה גורן לחיילי צה"ל בפרוס שנת תשכ"ד – מתוך: מחניים פ"ד, הוצאת צבא הגנה לישראל, הרבנות הצבאית הראשית, ערה"ש ה'תשכ"ד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וקולאז' של איקונים מוכרים ואהובים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומקבץ נוסף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשבוע שעבר צילמתי דוכן שנוטובות ברחוב אלנבי ת"א.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולכל מי שחפץ להכין כרטיס ברכה במו ידיו – להלן ההוראות, מתוך ספר לימוד השפה העברית שיצא בניו-יורק בשנת 1951 (תודה לתמי).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

שנה טובה !!!