זמן רב לא כתבתי רשומה חדשה בנושנות. בתחילה חשבתי שכל מה שאכתוב יראה תפל לעומת המציאות הנוראה. אחר כך נמנעתי מלכתוב כיצד רצועת עזה שזורה בהיסטוריה האישית שלי, החל מטירונות ברפיח, דרך שנים רבות של עבודה כאגרונום ביישובי הנגב המערבי (כיום יישובי העוטף) ופתחת רפיח (המכונה גם חבל ימית), ועד שירות מילואים מזעזע במתקן חקירות של השב"כ בחאן יונס בימי האינתיפאדה. אבל חששתי שהדברים ייצרו מחלוקת ולא רציתי שהבלוג הזה יהפוך לזירת התגוששות של תגובות בוטות. ומעל לכל – רשומות נושנות מבוססות על הספרים הישנים שברשותי, וכאשר אני קורא בהם כיצד ולשם מה אנשים, חלקם שרידי אדם שניצלו מן התופת ובאו לכאן לבנות משהו חדש ומעורר תקווה, הקריבו ופעלו בתחילת הדרך; וחושב למה הגענו אחרי כל זה וכיצד אנו נראים כיום כחברה וכמדינה, וידיי על המקלדת רפות, ומשהו חונק בגרון. האם לזאת פיללנו? אך בכל זאת צריך להביע עמדה כי זה נמשך ונמשך לבלי סוף.
קחו את הגליל למשל – מאז עלה, בתקופת השופטים, שבט דן אל ירכתי צפון לכבוש לו נחלה, אף פעם לא פסקה לגמרי רגל יהודי מתחומי הגליל (ויהודי אחד אפילו הלך על המים). קרבות גדולים ומכריעים התנהלו על אדמת ארץ-הגליל משחר ימי ההיסטוריה. כנענים, ארמים, צידונים, יוונים, רומאים, פרסים, מוסלמים, צלבנים, תורכים, צרפתים ובריטים, ופולשים מסוריה ומלבנון וצבא ההצלה של קאוקג'י במלחמת הקוממיות. הגבול הבינלאומי נקבע בזכות היאחזותם העיקשת של תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. ולא רק בצבאות פולשים נלחמו אנשי הגליל. מלחמה עזה שהפילה חללים רבים ניטשה גם עם המחלות מלריה, קדחת צהובה וקדחת שחור השתן. כנימת הפילוקסרה הרגה את הגפנים וחיפושית הקפנודיס חיסלה את עצי המטעים. המעברה חאלסה הפכה לקריית שמונה לזכר שמונה שנפלו בתל-חי, קלטה עולים מתימן, עיראק ומרוקו וספגה אלפי קטיושות. רשימה ארוכה של פרעות, מאורעות, פיגועים ואסונות: אסון מעלות, אסון ילדי אביבים. הרעש בצפת, שרב, בצורת וקרה. אך הגליליים נאחזו שם בעקשנות, הפכו ביצות למים חיים, נטעו מטעי תפוח, אגס, קיווי ונקטרינה מפוארים ומצאו פרנסה בלולים ובתיירות פנים. חלוצים, השומר, חומה ומגדל, טוב למות בעד… , ייהוד הגליל – אבני יסוד במיתוס ובאתוס הציוני. ועכשיו? השרוף, המפונה, הנטוש…
ראו מה כתב יוספוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו) על הגליל (מלחמות היהודים ספר ג).
וכאשר נגמרות לי המילים, או שאיני רוצה להביע דברים במילותיי שלי, אני בורח אל השירים הישנים. שירים שנכתבו כאן לפני חמישים או שמונים שנה, אך מבטאים בדיוק רב את רוח הזמן הזה. ואני שב ומעלעל בספרי השירה הקטנים שדפיהם מצהיבים. הכותבים כבר עברו לעולמם אך השירים עדיין לא נס ליחם. חפשו ברשת מידע על כותבי השירים, וגלו אנשים מעניינים ומיוחדים מאוד.
דניאל קימלמן, יליד פולין, עלה לארץ בשנת 1935. בשנת 1942, בהיותו בן 22, התגייס לצבא הבריטי ונשלח לשרת במצרים. שלושה חודשים לאחר התגייסותו נהרג ונקבר בבית הקברות בהליופוליס, מצרים. בשנת 1943 הוציאו הוריו לאור ספרון קטן עם שירים מעזבונו.
את המשורר אברהם ברוידס אני אוהב מאוד. הנה שניים משיריו מתוך הספר "בקום ישראל" (הוצאת עמיחי 1957). האם לא נדמה שנכתבו ממש בימים אלה? שימו לב לכל מילה! יש כאן משפטים שאפשר לאמץ בחום.
מיכאל דשא היה חקלאי ומשורר נפלא, שהקדיש שירים רבים לפרחי הארץ. את השיר "הן כפשע" בחרתי בעקבות האמירה "אנחנו כפסע". שימו לב שהנקודה מעל הש' היא שמאלית, כלומר הכוונה לפסע בכתיב שונה. מתוך הספר "כמו אור ואויר" ((הוצאת עקד 1973).
שני שירים מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976). השיר "ואיש לא קם" מבטא את הרגשתי והרגשתם של רבים אחרים בימים אלה.
שירו השני של בנימין הלוי "בבית קברות צבאי ארעי"
והנה שיר אופטימי מאת אריה חורשי. חורשי היה איש מוכשר ורב פעלים בשדה התרבות – היסטוריה, ידיעת הארץ, ספרות, שירה, תרגום; ובשדה החינוך. היה ממייסדי קיבוץ כפר החורש, שסבל מהתנכלויות ורציחות מן הכפרים העוינים שסביבו, אך ב-1948 נאלץ כל דור הוותיקים לעזוב את המשק לטובת גרעין צעיר. הנה מתוך הספר "צלילים מן העבר" (הוצאת ב. ליכטנפלד 1986) "אנחנו נתגבר". האמנם?
ולסיום – בונוס. אקטואליה מן הטבע כמתבקש בעונה זו, אם רק יניח לנו הקיץ ויפנה את מקומו לסתיו. שירה של חיה ורד "סוף קיץ" שאף הולחן ומושר בפי עפרה חזה, מתוך הספר "שירים על חרב ומיתר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1954).
