123 – נח נפתולסקי ורחל המשוררת – אנשי נבו

יום הזיכרון ויום העצמאות אותם עברנו סגורים ומסוגרים, העלו בי הרהורים נוגים. האם זו המדינה אליה פיללנו? האם הגענו אל הארץ המובטחת? הדבר הזכיר לי את אותם מאנשי העלייה השנייה אשר כינו את עצמם “אנשי נבו“. מקור הכינוי הוא כמובן ההר אשר ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת אך אליה לא הגיע, מעמד אשר הפך בתרבות היהודית לסמל של אי מימוש החזון.

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.  מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: […] .  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.   (דברים ל”ב).

אנשי העלייה השנייה היו ברובם אנשים צעירים, רווקים, בעלי נטיות סוציאליסטיות. רבים מהם ירדו מן הארץ, רבים התאבדו מתוך בדידות, קושי ואכזבה. הם דגלו בשלילת הגולה והתנערות ממסורת בית-אבא ומהתרבות ממנה הגיעו, אך עדיין לא היתה בארץ ישראל תרבות חדשה להיטמע בה והיה פער גדול אותו היה צורך למלא. רק מיעוטם יצאו לעבוד את האדמה כפועלים שכירי יום ולהלחם עם האיכרים על כל יום עבודה במושבות העלייה הראשונה, ואחר כך הקימו את יישובי ההתיישבות העובדת – הקבוצות, הקיבוצים ומושבי העובדים. אך היו אלה אנשים בעלי מודעות היסטורית, שהעלו על הכתב ותעדו את כל מעשיהם ולבטיהם. כך נוצר מיתוס החלוצים, גואלי האדמות, כובשי השממה ומייבשי הביצות. (כשם שבעלייה הראשונה, שבעה עשר איש בלבד יצרו את מיתוס ‘עליית הביל”ויים’). היו בהם ניגודים רבים. מצד אחד מהפכנים מרדנים, שואפים לתיקון עולם, ומצד שני הם אלו שהקימו גופים ממסדיים וכלכליים כמו המשביר, תנובה, ההסתדרות, קופת חולים, מפלגות הפועלים השונות – התשתית להקמת המדינה שבדרך.

היו מביניהם אשר חוו משבר אישי, כמו רחל המשוררת בעקבות מחלתה, אשר מנעה ממנה להגשים את מאווייה ולחיות חיי עמל ויצירה, והיו שהתאכזבו מן הפער בין החזון לבין המציאות, ביניהם גם אלו שזכו לראות את המדינה קמה. קובץ השירים השני של רחל נקרא “מנגד” (כי מנגד תראה את הארץ). קובץ השירים השלישי יצא רק לאחר מותה, וידידיה העניקו לו את השם “נבו“. כמה חודשים לפני מותה, כתבה רחל את השיר “מנגד”, בהיותה כלואה בבדידות בחדרה ובבית החולים:

הבית האחרון של השיר חקוק על מצבת קברה של רחל, ב”גן רחל” על גדת הכנרת.  ליד גן רחל קבור גם נח נפתולסקי, אף הוא מאנשי עלייה שנייה אשר כינה עצמו “איש נבו“.

כאשר למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, על השלט שנשא את שמו של הרחוב החד-סטרי הקטן שהוביל אל הפקולטה היה כתוב: “נח נפתולסקי – איש הצמחים והפרחים“, כיאה לאחד מחלוצי המחקר הבוטני בארץ ישראל. לקראת כתיבת רשומה זו חזרתי אל אותו רחוב לצלם את השלט, אך בינתיים החליפה עיריית רחובות את השלט בשלט חדש, ובו מתואר נח נפתולסקי כאחד מראשוני המושבה רחובות. תיאור זה חוטא למציאות ועלול להטעות. נח לא היה מן המתיישבים, האיכרים בעלי הקרקע, אלא פועל זמני, ששהה ברחובות תקופה קצרה בשנת 1909 כפועל חקלאי, גידל ירקות וחלק חדר עם א.ד. גורדון. נח הוא זה שטבע את הביטוי והרעיון “דת העבודה” וגורדון אימץ זאת. ברחובות הכיר גם את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, והתאהב בה ממבט ראשון.

נח נפתולסקי מגלם באישיותו ובקורות חייו את הטיפוס האידיאליסטי-קיצוני של העלייה השנייה. עובד אדמה העובר ממקום למקום ללא רכוש וללא משפחה, חי חיי פרישות, חיים נזיריים מן היד אל הפה, סובל מקדחת ועבודה קשה, ובלילה קורא מאמרים של י.ח. ברנר וכותב שירים לאור העששית.

נפתולסקי ושמואל יבנאלי

נפתולסקי הגיע לארץ ישראל בשנת 1906. הוא עבר ממקום למקום ועבד בחקלאות בפתח תקווה, רחובות, חצר כנרת, סג’רה, מסחה, חולדה ומרחביה. היה אחד מאותה חבורה אליטיסטית אשר הוציאה מתוכה את ההוגים, אנשי המעשה והמנהיגים של המדינה שבדרך: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, בן-ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה צמח ואחרים. בין אנשי החבורה גם שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, הבוטניקאי המוכשר שנפל עם אנשי הל”ה.

שמעון קושניר כתב את קורות חייו של נפתולסקי, ודמויות בולטות אחרות מבני העלייה השנייה, בספרו “אנשי נבו” (עם עובד, 1968).

נח נפתולסקי, כאחרים בני דורו, הפך, ללא השכלה רשמית, למומחה לחקלאות ולאחד מחלוצי הבוטניקה בארץ ישראל.  הוא ערך ניסויי שדה רבים במטרה לפתח שיטות גידול של חקלאות אינטנסיבית, בייחוד גידול חיטה בתנאי שלחין (השקייה) במקום גידול הבעל הדל שהיה נהוג אז. החל משנת 1921 עבד כמדריך חקלאי מטעם תחנת הניסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית בתל אביב וברחובות. הוא ביקר אצל החקלאים בכל היישובים והדריכם בשיטות גידול ובהדברת מחלות ומזיקים. הנה כדוגמה דוח שהכין בשנת 1924 על עבודתו: (חלקות זרוקות – הכוונה חלקות שרוססו. ריסוס כונה אז זריקה).

משנוסד בית הספר החקלאי כדורי בהנהלתו של שלמה צמח, עבד נפתולסקי גם שם כמדריך לגידול ירקות. בשיטוטיו לאורכה ולרוחבה של הארץ רכש נפתולסקי היכרות עמוקה עם צמחי הבר של ארץ ישראל וגילה כשלושים צמחים שלא היו מוכרים לפני כן בצמחיית ישראל, או שהיו חדשים לגמרי למדע. שנה לאחר מותו, פרסם אורי קושניר, בנו של שמעון קושניר, בוטניקאי, גנטיקאי ומטפח צמחים, מאמר לזכרו של נפתולסקי (טבע וארץ כרך י”ז חוברת 6, אוק-ספט 1975). פרופ’ נעמי פיינברון הוסיפה למאמר זה את רשימת הצמחים שהתגלו לראשונה בארץ ישראל ע”י נפתולסקי.

אך גולת הכותרת של גילוייו הבוטניים של נח נפתולסקי היתה גילויו של השושן הצחור, בשנת 1925. עד אז לא הצליח אף אחד למצוא את השושן בישראל והיה ספק האם הוא בכלל גדל כאן. בשל חשיבותו התרבותית-דתית של צמח זה, ביהדות ובנצרות ובתולדות האמנות, עורר גילוי זה עניין בינלאומי. את תיאור הגילוי אביא מתוך מאמרו של אורי קושניר, שהופיע גם כהקדמה לספר שיריו של נח נפתולסקי: (הויכוח על זהותו של השושן המקראי עדיין לא שכך).

את האישור המדעי לזהות הטקסונומית של הצמח (נח מצא רק את הבצל עם כמה עלי בסיס יבשים, ונדרשו שלוש שנים עד שהופיעו הפרחים) נתן פרופ’ אוטו וארבורג, מן האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שהחלה את פעילותה באותה שנה בה גילה נח את השושן. הבוטניקאי אפרים הראובני פרסם בעיתון דבר (27.12.1929) רשימה שכותרתה: “תגלית מדעית חשובה ע”י פועל בארץ ישראל, בה הוא מסכם את פרשת הגילוי ואת מאמרו המדעי של וארבורג שהתפרסם בברלין באותה שנה.

בשנת 1924 רכש נפתולסקי חלקת אדמה שוממה בת עשרה דונמים, בסמוך לשכונת הפועלים ע”ש בורוכוב, שלימים הפכה לחלק מגבעתיים. על גבעה קרובה בחלקה בת שני דונמים בנה את צריף מגוריו, ובו איכסן את העשבייה, כ-2400 צמחים ששימר וייבש (הועברו אח”כ לעשביית האוניברסיטה העברית). על אדמתו נטע עצי פרי והקים משתלה של צמחי תרבות. נח נפתולסקי תרם רבות לייסוד, איקלום ופיתוח ענף הגיאופיטים – צמחי בצל ופקעת בישראל. הוא ייבא צמחים מחו”ל – ציפור גן עדן, סייפן, קליביה, אמריליס ואחרים, וגידלם במשתלתו, ומשם עברו לחקלאים והפכו לענף משגשג.

נח, שנותר ערירי, נהג לבקר את רחל בימי חוליה, בצפת, בתל אביב ובבתי המרפא. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. רבים אהבו את רחל ואף היא אהבה רבים. כאשר נשאל נח מדוע לא גילה ולא מימש את אהבתו לרחל, ענה שחש שהיא נעלה מידי. במהלך השנים, מאז היכרותם, כתבה רחל לנח מכתבים רבים: הנה שני מכתבים שכתבה רחל לנח מצרפת, שם (טולוז) למדה לתואר אגרונום:

בינתיים התפתחה העיר גבעתיים סביב חלקת אדמתו של נפתולסקי וערכה הנד”לני נסק. אנשי קק”ל הפעילו עליו  לחץ כבד לתרום את חלקתו כ-“עזבון בחיים” ללא תמורה. בשנת 1961 הסכים נח לתרום את אדמתו לקק”ל, בתנאי שעל השטח יוקמו מוסדות ציבור, פינת חי וגן בוטני. להפתעתו ואכזבתו, חודשיים לאחר ביצוע התרומה, מכרה קק”ל את הקרקע בסכום גדול לקבלן שהקים שם אחד עשר מגדלי מגורים. הטרקטורים הגיעו, עקרו את עצי ההדר ורמסו את ערוגות הפרחים, וכל מי שנזדמן לשם בזז את ציוד הדישון וההשקייה. נח, זקן וחולה, הסתגר בצריפו, בחלקת שני הדונם בה גידל את פליטי פרחיו. בעיתון מעריב הופיעה רשימה בשם: “נפתוליו של נח נפתולסקי” בה נחשפו מהלכי קק”ל. הנה קטע:

בצוואתו תרם נח נפתולסקי את שני הדונמים ואת כל רכושו לעיריית גבעתיים. בתרומתו הוקם הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, ושלט צנוע בפתחו של הגן מציין זאת. מייד לאחר מותו (1974), בטרם ייהרס הצריף ויישדד אוסף הספרים הגדול, ליקט שמעון קושניר את השירים שכתב נפתולסקי והם קובצו בספר בהוצאת עקד (1975) תחת השם הספרותי שבו כתב נח על עצמו בשיריו – חנינא – איש נבו.

הנה שניים משיריו של נח נפתולסקי. שירים נוגים, מחורזים, בשפה מליצית:

ונסיים ונחזור לנרטיב “נבו” בקטע מתוך ספרו של מוקי צוראורות רחוקים” (הקיבוץ המאוחד, 2005). “זהו היפוך של משה העומד בפני הארץ המובטחת ואינו יכול להגיע אליה. כאן אתה בא אל הארץ המובטחת ואינך יכול לחזור אל החזון הרחוק אלא במובן אחד: לחיות אותו או להישאר בחוץ. א”ד גורדון אמר, כי אין להישאר בהר נבו – או שחוצים את הירדן או שמתים. אי אפשר להישאר כצופים על הר נבו – כי הארץ המובטחת לא יכולה לעמוד מנגד.”

זכויות יוצרים

מכתבי רחל לנח מתוך: רחל – שירים, מכתבים, רשימות,קורות חייה . עורך: אורי מילשטיין, זמורה,ביתן -מוציאים לאור, 1985. (נח מסר את המכתבים לד”ר אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל, לפני מותו).

התמונה של נח בישיבה מתוך : כנרת – אלבום לציון יובלה של הקבוצה, הוצאת קבוצת כנרת, תשכ”ד ,1964.

התמונה עם יבנאלי מתוך : על שפת אגם סואן – בנציון וחיה ישראלי,עורכים מוקי צור ואהרן ישראלי,הוצאת ספרים “עם עובד” בע”מ תל אביב. (תשמ”ה

כל הזכויות שמורות.

91 – טוביה קושניר, אחד מל”ה

נפילתו של טוביה קושניר, כאחד מ-ל”ה לוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון, היתה לא רק אסון למשפחתו ולמיודעיו, אלא גם אובדן כבד לעולם המדע. שמו של טוביה, שהונצח גם בשמותיהם של כמה צמחים, ידוע לכל בוטניקאי ואיש מדע גם כיום, שבעים שנה אחר מותו. טוביה היה בן 24 שנים בנפלו, אך כבר הספיק לתרום רבות לחקר הצומח של ארץ ישראל בתצפיותיו ובמחקריו, אותם התחיל עוד בהיותו נער צעיר.

Tuvia picture-s

את עיקר המידע אודות טוביה אנו שואבים מן הספרים שכתב אביו, שמעון קושניר, אשר הנציח את זכרו בשורה של ספרים (שמעון כתב 14 ספרים). בשנת תש”ט (1949) יצא לאור הספר: “טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים” (הוצאת עם עובד). את הספר ערכו רעייתו אביבה, אביו שמעון ודודו מרדכי (מרדכי שניר). הספר הוא אסופה של מכתביו של טוביה, יומני הסיורים שלו, כמה תקצירים של מחקריו ודברי הערכה והספד מאת מוריו. (ראו למטה: ‘גלגולו המופלא של ספר’).

Tuvia Book -s

בשנים הבאות הוסיף האב שמעון קושניר וכתב ספרים נוספים בהם הוא מספר על תולדות חייו הקצרים של טוביה ושל משפחתו: “בכור מכורה” (1955), “הד מגלבוע” (1955), “בדמדומי בוקר” (1959), “האיריסים עודם פורחים” (1971).

טוביה נולד ב-1923 ואת שנות חייו הראשונות עשה במושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. בהיותו בן תשע הקים אוסף של צמחי קקטוס ליד ביתו ועסק בריבויים ע”י הרכבות. כאשר התגרשו הוריו עבר לפנימייה בקיבוץ יגור ובאחד מסיוריו בכרמל פגש את ד”ר מיכאל זהרי מן האוניברסיטה העברית, אשר התרשם מידיעותיו של הנער. טוביה התחיל לכתוב לזהרי על גילוייו וממצאיו ולשלוח לו צמחים להגדרה. בשיטוטיו היה הראשון למצוא  את השושן הצחור בכרמל. הוא הביא בצל לדוגמה לנח נפתולסקי, “איש הצמחים והפרחים”, שגילה לראשונה בישראל צמח זה בפקיעין ב-1925. כותב נפתולסקי: “…כשהוציא מכיסו בצל של לילית-הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר-הכרמל מעל לואדי-שומריה, ליד יגור, אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ”.

קושניר-נפתולסקי -s

טוביה עבר להתגורר בביתו של זהרי בירושלים והשלים את לימודיו התיכוניים בתיכון בבית-הכרם. בשנת 1943 ערך טוביה מסע לחרמון ולהרי הלבנון, שהיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (בשליטת המנדט הצרפתי) וחזר משם עם 400 צמחים. בדרכו לחרמון פגש נערה בת 14, אביבה גינזבורג מבית-הלל, אשר שלוש שנים אחר-כך הופכת לרעייתו. טוביה קשר קשרים הדוקים עם כל חוקרי הטבע הבכירים בארץ, יצא איתם לסיורים והקים אוספים מקיפים וחשובים של פרפרים, זוחלים, צמחים וטחבים. במכתביו ובציוריו מתגלה כושר ביטוי עשיר ומשיכה ליופי. תיאוריו הפיוטיים של הנוף והטבע אליהם הוא מצרף את הרהוריו, נקראים כיצירת ספרות ולא כדוח של מדען. כדוגמה להלן קטע קצר ממכתבו של טוביה בספטמבר 1946 מחדרו בעיסאוויה אל אהובתו אביבה, בו הוא מתאר את המתרחש בחלקת הניסויים שלו בהר הצופים:

Tuvia letter Aviva-s

טוביה החל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בשנת 1945 והתגורר עם אביבה בחדר קטן בכפר הערבי עיסאוויה הסמוך להר הצופים. ב-1947 התגייס טוביה (בהתנדבות) לגדוד השישי של הפלמ”ח שבסיסו במעלה-החמישה, משם יצאו להגן על השיירות העולות לירושלים הנצורה. בינואר 1948 נפל ליד הכפר צוריף עם חללי ה-ל”ה, אותם כינה חיים גורי “מחלקת ההר”.

תרומתו המדעית של טוביה קושניר.

טוביה סייר בכל חלקי הארץ וגם מחוץ לגבולותיה, בתורו אחר צמחים נדירים וחדשים למדע. ברבות השנים נעשתה הערכה בעשבייה באוניברסיטה העברית ונמצא שמתוך 300 הצמחים הנדירים והמיוחדים ביותר – מחצית נמצאה על ידי טוביה קושניר. טוביה גילה צמחים חדשים למדע ( שניים מהם נקראו על שמו: סתוונית טוביה שגילה בהרודיון ואיריס טוביה שגילה בהר הנגב), או חדשים לארץ ישראל (למשל: ב-1941 נמצא על ידו ספלול הגליל בדפנה ומיאגרון אזני בעין חרוד. בשנת 1944 גילה את הכרכום הצהבהב במנרה, את הכרכום הנאה ליד חלחול ואת הכרכום הארצישראלי על יד רמאללה), וכן צמחים שתוארו בעבר על ידי חוקרים זרים (כפוסט וטריסטרם) ומאז לא התגלו בארץ ישראל במשך עשרות שנים. מיד לאחר מותו של טוביה פרסמה נעמי פינברון מאמר ב”הטבע והארץ” ובו היא מפרטת למעלה מעשרים מיני צמחים “שהיה במציאתם על ידי טוביה קושניר משום חידוש להכרת צמחית הארץ“. כל הצמחים האלה נכללו במהדורה השניה של “המגדיר לצמחי ארץ ישראל” שפינברון היתה בין מחבריו. וכך כותבת פינברון: “טוביה קושניר ז”ל נפל בין השלושים וחמישה בהרי-חברון ועם מותו אבד למדע הביולוגי בארץ כוח צעיר ודינמי, אשר בו היו צפונות אפשרויות נרחבות של יצירה מדעית. בין השאר היה טוביה מחונן בחוש פלוריסטי ובכשרון של מציאת ‘מציאות פלוריסטיות’ – צמחים נדירים, או אף חדשים.”

Tuvia Sitvanit-s

טוביה גידל גיאופיטים רבים בחלקת הניסויים של הגן הבוטני, מול בית הקברות הצבאי על הר הצופים, 45 ערוגות על פני שלושה דונמים. בייחוד התמקד בקבוצת האיריסים, הצמחים האהובים עליו ביותר. טוביה עשה הכלאות בין מיני האיריסים וחקר את התאמת המינים לתנאים אקולוגיים ופיטוגיאוגרפיים ואת עמידותם למחלות עלים שונות. חלק מצמחים אלה שרדו ונמצאו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי מיכאל אבישי והועברו לגן הבוטני בגבעת רם (זהו מקור שמו של הספר “האיריסים עודם פורחים”). טוביה הכין הצעה מפורטת ובה רשימה של 50 צמחי בר אותם המליץ לתרבת ולהפוך לצמחי נוי לגינון. הוא אף הוסיף מידע על דרך ריבויים וגידולם. הוא חקר את מנגנון ההאבקה של התאנה התרבותית לעומת תאנת הבר (תאנת קאפריפגה) ואפיין את הצרעות האחראיות לכך, תוך שהוא משתמש בממצאיו להרחבת הבנת מנגנון הדו-ביתיות בצמחים.

אך טוביה לא הסתפק רק באיסוף ובהגדרת צמחים ואורגניזמים אחרים והחליט ללמוד, במקביל ללימודיו הסדירים, גם גנטיקה וביוכימיה, אשר יאפשרו לו להבין את תופעות החיים. וכך מתאר זאת אחד ממוריו, אהרן קצ’לסקי (קציר): “טוביה, שעבר בהדרגה את הדרך מהביולוגיה המתארת לביולוגיה הכמותית והסיבתית, נמשך בחוטים סמויים לאותו תחום נפלא המגשר בין הביולוגיה והמדעים המדויקים, לתורת התורשה הביוחימית.” וכך במלותיו של טוביה, מתוך מכתבים לאביו (1946) ולצליק, אחיה של אביבה (1947): “הסיסטמטיקה, למשל, מטבע הגדרתה מביאה לידי צמצום אפקים – להתעסקות בפרטים. הגנטיקה מטבע בריאתה היא אולי הרחבה והעמוקה ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיים. […] לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, ובזה היה כל עולמי. אחר כך מצאתי כי יש דברים המענינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד, או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על ידי הצלבת שני מינים זה בזה אפשר ללמוד וללמוד על קירבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם, בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך ‘לשחק משחקו של הטבע’ בכוחות-בראשית עצמם. כך מרגיש אתה את עצמך לא כמסתכל מהצד, אלא כשולט על כוחות הבריאה.”

ואכן טוביה החל ללמוד בכוחות עצמו גנטיקה, ציטולוגיה וביוכימיה. הכלים המחקריים שעמדו לרשות הגנטיקאים היו דלים עדיין באותן שנים. בנוסף להכלאות – ציטוגנטיקה, שהתבטאה בצביעת הכרומוזומים, ספירתם והשוואת אזורי ההטרוכרומטין והאאוכרומטין בעזרת מיקרוסקופ אור, וניסיון למצוא את פעילותם הישירה של הגנים באמצעות ביטויים הביוכימי, בייחוד ביצורים נחותים. טוביה יישם את הכלים והרעיונות החדשים שנגלו לפניו בסדרת מחקרים עצמאיים ופורצי דרך שהקדימו את זמנם. בעזרת הציטוגנטיקה הוא הצליח לסווג את האיריס השחום לסקציית איריסי ההיכל Oncocyclus (בניגוד לדעת חוקרים בעלי שם בעולם ששייכו אותו לסקציית Regelia).

Tuvia chromozomes-s

במחקריו על האיריסים גילה מנגנון אי התאם עצמי באיריס הגלבוע. הוא חקר את המנגנון הגנטי הקובע את צבעי פרחי האיריסים וגילה את התהליכים הביוכימיים-אנזימטיים לשינוי צבע פרוותו של עכבר השדה. מחקרו המקיף ביותר היה על הגנטיקה של הערצב המצוי. במחקר זה, הראשון מסוגו בישראל, הראה כיצד אבולוציית יצור זה עדיין נמשכת בימינו, לשם התאמת המין לתנאי סביבה שונים בהתאם למיקומו הגיאוגרפי. חלקו הראשון של המחקר, אותו לא זכה להשלים, התפרסם בכתב-העת Nature. רעיונותיו החדשניים של טוביה, כמו הצעתו על גנים לטנטיים בהטרוכרומטין ורעיונות אבולוציוניים שונים, קיבלו אישור רק שנים רבות לאחר מותו, כאשר פוצח הצופן הגנטי והתפתח מדע הביולוגיה המולקולארית.

כותב שמעון, אביב של טוביה: “בבדידותו מת בני, ואת הסוד המלא של יחודו לא אדע לעולם.

הנה מכתבו האחרון של טוביה לאביו, אותו כתב כמה ימים לפני צאתו לפעולה ממנה לא שב:

Tuvia last letter-1-s

Tuvia last letter-2-s

דבר העורך:

גילגולו המופלא של ספר : בשנת 2010 הגיע בדואר אל ספריית קיבוץ נתיב הל”ה הספר “טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים” ואליו צמוד פתק: “אל ספריית נתיב הל”ה. ספר זה נמצא בבוידם בעזבונו של בעלי ז”ל שנפטר לפני כ-30 שנה. הספר נראה חשוב מכדי שלא לשולחו אליכם“.

Tuvia Petek-2-s

בעמוד הראשון של הספר הופיעה הקדשה, שנכתבה בשנת 1951, בכתב ידו של שמעון קושניר, אביו של טוביה: “לחברי נתיב למד הא היקרים. מנתיב חייו של טוביה אל נתיב הל”ה, ממשפחתנו. ה’ שבט תשי”א.”    (ה’ שבט הוא תאריך נפילתם של ה-ל”ה).

Tuvia Hakdasha-s

ובאותו עמוד החותמת הכחולה: “פלד” – קבוצת חיילים להתיישבות שתופית בע”מ. כאשר הוקם הקיבוץ בשנת 1949, על ידי יוצאי פלוגה ד’ מחטיבת יפתח של הפלמ”ח, נקרא שמו קיבוץ פלד. פלד הם ראשי התיבות של פלוגה ד. ביום השנה השני לנפילת מחלקת הל”ה שונה שמו של הקיבוץ לנתיב הל”ה. כלומר – הספר נתרם לקיבוץ בשנת 1951 ע”י שמעון קושניר, הושאל על ידי אחד החברים וחזר למקומו לאחר 60 שנה. (על ספריית נתיב הל”ה והאיש היקר המקיים אותה אפשר לצפות בסרטון שעשיתי: איש ספר).

אביבה, אלמנתו הצעירה של טוביה, ערכה את הספר. במשרדי הוצאת עם עובד פגשה את הסופר חיים הזז. שנתיים אחר כך, בשנת 1951, נישאה אביבה לחיים הזז, המבוגר ממנה ב-29 שנים. להזז ולמשוררת יוכבד בת-מרים היה בן יחיד – נחום הזז (זוזיק) שאף הוא נפל במלחמת העצמאות.

הספר הפך כמקור השראה והערצה לדמותו של טוביה. רבים מן הקוראים פקדו את בית אביו ואת קברו.

לאחר מלחמת ששת הימים התאפשרה מחדש הגישה לשדה המערכה בה נפלו ה-ל”ה ונעשו תחקירים לביסוס המידע המקוטע על האירוע הקשה. בשנת 1969 הוזמן על ידי הורי החללים מי שהיה המפקד הבריטי של משטרת חברון – ג’ון דוגאן, אשר אסף את גופות הלוחמים. דוגאן הגיע לארץ, יצא עם ההורים לגבעה 573 ליד הכפר צוריף ושחזר לפרטיו המזוויעים את אשר התרחש שם בה’ שבט, תש”ח.

זוהי הידיעה שראה שמעון בעיתון הבוקר ובה התבשר על מות בנו:

Tuvia List_002-s

תודתי לד”ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, ולעתי יפה, מקיבוץ נתיב הל”ה, על השאלת ספריו של שמעון קושניר.