לכבוד היום הכי עצוב בשנה, אביא שני שירים:

א. השיר “קינות על המתים במלחמה” מאת יהודה עמיחי.

השיר (פואמה) הופיע במלואו בספרו של עמיחי: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (1974 או 1975). בניגוד לשיר הקינה הקצר  (5 שורות) של עמיחי, על אותו נושא – “גשם בשדה הקרב” שנלמד בבתי הספר, מוקרא בטקסי זכרון ומולחן (גרוניך), שיר זה ידוע פחות ופורסם באנתולוגיות שונות באופן מקוצר. משרד החינוך צינזר קטעים ממנו ואסר ללמדו במלואו. השיר משלב בצורה מצמררת בין התרשמויות מדברים פשוטים ובנאליים בחיינו לבין הזכרון שמתעורר על מתי המלחמות. מצאתי את השיר בגרסה מלאה בספר “גשר בין חופים” שערך המשורר  יבי  ויצא לאור בשנת 1973. בספר שירים בנושא מלחמה ושכול מאת משוררים יהודים וערבים, כולם מתורגמים לעברית וערבית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרופ’ ישעיהו ליבוביץ כתב הקדמה (הטקסט היחיד בספר שאינו כתוב בכתב-יד ואינו מנוקד).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. השיר “החילים הצעירים שמתו” מאת ארצ’יבלד מקליש.

השיר הופיע בספר “חטיבת הנגב במערכה” בהוצאת מערכות (1950). הספר מתאר את קרבות מלחמת העצמאות בחזית הדרום, מן ההכנות והיערכות היישובים המעטים ב-1947 ועד כיבוש אילת ב-1949, וכולל עדויות לוחמים, יומן מלחמה וקטעי ספרות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בסיום הספר – רשימת חללי חטיבת הנגב של הפלמ”ח בקרבות מלחמת השחרור.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ארצ’יבלד מקליש  (באנגלית –  Archibald MacLeish )מגדולי המשוררים של מלחמת העולם הראשונה והספרן הראשי של ספריית הקונגרס האמריקאי (הספרייה הגדולה ביותר בעולם). השיר החילים הצעירים שמתו תורגם לעברית ע”י שלונסקי, אהרן אמיר ואחרים. המתרגם של הגרסה המופיעה לעיל אינו מוזכר בספר.

חיים גורי מקריא את השיר בפסטיבל “שער” של הליקון (2009). הגירסה זהה לזו שלעיל ויתכן שגורי הוא המתרגם.

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י”ט באב תרל”ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט”ו בתשרי תש”ד (14 באוקטובר 1943, א’ סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז’בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש”ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו “חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים” (הוצאת מסדה, תשט”ז) כותב יעקב פיכמן: “בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!” ומיד היה הילד משתתק”. בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר “שחור על גבי לבן” , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז”ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו “שירים” , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: “כליתי לקרוא, ברלין ב’ אלול התרע”ב”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, “שחור על גבי לבן”,  כתב יעקב פיכמן (“אמנות הקריקטורה”). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-“תל-אביב”, שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש”תרגום ז’רגוני” הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא “בית עֵקֶד ספרים”, כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל “חיים למופת” מזכיר את “שירת היאותה”, בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר “נוכח פסל אפולו”).

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא “ספרית קבוץ השומר הצעיר “לשחרור” רחובות”. גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים “הבקר הוצאה לילדים” לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

לקראת חג האהבה – ט”ו באב.

א.

שלושה שירי אהבה מתוך הספר:  שירי אהבה בישראל, מימי קדם עד ימינו, נבחרו ונסדרו בידי חיים תורֶן, הוצאת קרית ספר, ירושלים, תש”ח (1948).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

1. שירו של יצחק ליב (ליבוש) פרץ – “קומי ונצא השדה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירו של מרדכי טמקין – “אל הרעיה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

3. שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא)- “לאשה נאה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב.

ציטוטים מתוך המאמר: על דבר המהלך החדש בספרותנו היפה (השקפה כללית), מאת: ש”ל ציטראן. מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, בעריכת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ”ז, (1896).

“המהלך החדש” – בשם זה רגילים איזו מסופרינו לכנות את ההשתנות המורגשת בהתפתחות ספרותנו היפה במשך השנים האחרונות. לא נתמה על החפץ מה ראו הסופרים הללו על ככה לקרא שם מלא צלצול ורוחב המובן כ”מהלך חדש” למעבר פשוט ונהוג ממצב שפל ופרוע למצב מסודר במקצת, כי רוח הוא לפעמים בסופרי ישראל להקריב את הרעיון המכוון על מזבח המליצה היפה, ולו גם תהיה שאולה מאחרים, וקהל הקוראים הסכינו לבלתי בא במשפט עמהם בגלל הדבר הזה. אבל המה אינם מסתפקים בחלול השם לבד ותופסים מרובה ומוסיפים לשים את המהלך הזה על נס ולאמר כי ממנו מתחלת תקופה חדשה בתולדות ספרות ישורון, תקופת העוז והמפעל, וכאן יש לבעל-דין לחלוק ולשאול: תקופה זו על מה אדניה הטבעו? במה נודעו עקבותיה ובמה כחה גדול? איה חותמה ופתיליה, צביונה ורוח החיה באופניה? […] ומבטן מי יצא הרוח הזה? מאין הוא נושב ולאן פניו מועדות ומה המשקל אשר ניתן לו? – […] במרוצת מאמרנו זה נברר ונלבן עד היכן כח הריאליזם של מספרינו החדשים מגיע ועד כמה מן האמת הטהורה יש בו. […] מספרינו בעלי המהלך החדש, הכל אתם מוצאים בספוריהם: יעלות חן ועלמות יפהפיות מוכות במחלות האהבה ומתות בה, סוד שיח נאהבים ונעימים בצל אלונים רעננים, צלצול נשיקות קודחות כאש המסים לנוגה הירח בלילה, השתפכות נפשות באתערותא דלעילא ודלתתא, דמעות רותחות כנהרי נחלי זפת בוערה וכל מה שעלול לזעזע את העצבים ולהרתיח את דמי העורקים ולהביא לידי מחשבות זרות והרהורים רעים, אבל אין אתם מוצאים בהם גם כזית של מזון רוחני, גם צל של מושג חי ומלה חדשה, והעיקר חסר מן הספר.

[…] אבל מה יענה ויאמר ההסטוריגרף  העתיד לבא בקחתו בידו ספורי בעלי המהלך החדש, אשר אין בהם כל זכר וכל ציון לחיי הכלל, המניחים צרכי האומה וחפציה והתנועות המפעמות את טובי אישיה ועוסקים בצרכי הפרט, והפרט הזה הוא על פי הרוב יצור קטן וקצר ידים, אשר לכל מה שהוא פועל ועושה אין שום שייכות ישרה ובלתי ישרה לחיי הצבור ואשר כל צרכיו וחפציו סובבים הולכים על ציר האהבה, והאהבה הזאת פשוטה היא מאוד וממין היותר פחוּת וכמו לקוחה בהשאלה על קרבה ועל פרשה, עם כל פרטיה ודקדוקיה והמצוות התלויות בה, מספורי שמר הידוע? האם לא בנקל שפוט ישפוט בטעות על פי הסיפורים הללו כי בחורינו ובתולותינו, תקוות הלאום ומעוזו ביום צרה, נעורים וריקים מכל משאת נפש וחזון לב ואין להם בעולמם אלא ד’ אמות של האהבה וגעגועיה ויסוריה בלבד?

[…] הריאליזם אשר בעלי המהלך החדש ירומו בשמו כל היום, חסר דעה הוא ואינו אומר כלום, ולפיכך תועלתו לבריות ורשומו על הספרות מוטלים בספק גדול מאוד. כיצד בן האשה הישראלית ובת האשה הישראלית אוהבים זה את זה או “מצחקים יחד באהבה” – ידיעת דבר זה אינה לא מעלה ולא מורידה, ולוּ גם תהיה לנו כתורה סתומה, אין אנו מפסידים בזה מאומה, וזהו, לא מאשר מחזיקים אנחנו בדעה המוטעת כי בחורינו ובתולותינו לא ידעו את האהבה בתענוגיה ובמרירותה, אלא מפני שלפי דעתנו לא האהבה היא העלולה לתת גוון מיוחד לעולמם הפנימי והחיצוני, לא בכחה להסב ולחולל פעולה נמרצה במהלך חייהם, ואף כי להיות הגלגל המניע את סכום כחות נפשם לצאת לפעלם ולעבודתם. בת ישראל, כטפוס ולא כיוצאת מן הכלל, נשאת לאיש תחלה עפ”י חפץ הוריה, ואח”כ, הנה אם לא אהבה אותו מקודם, היא משתדלת לאהוב אותו עתה. […] רבי שפרה שאינה אוהבת את בעלה ומענה את נפשו בכל מיני יסורים קשים, לא לנו היא, לא לנו, כי אם מצוירה על פי תכנית לקוחה מספרי הגויים, ואולי תעלה על דעת האחד להציגה למופת לבנותינו ולנשינו, נאמר לו: שקלא טיבתך ושדיה אחיזרי. בנות ישראל מתות במחלת השחפת מחמת אהבה נמצאות לע”ע [לעת עתה] רק בספורי בן-אביגדור ולא בחיים. בספורי סופרי אומות העולם הוקבע מקום גדול ונכבד להאהבה ותוצאותיה, מפני שאצל הגויים רבת-עליליה היא ורשומה ניכר ברוב תקף ועז בכל פנה ומקצוע וכשהיא לעצמה היא חתיכה גדולה וראויה להתכבד מחייהם, ואצלנו אינו כן. גם סופרי ישראל הזקנים בעברית ולועזית השתמשו בספוריהם בהאהבה, אפס כי רק בתור תבלין לתבל בו את הדעות שהיו מטיפים להן, אבל מעולם לא עסקו באהבה לשם אהבה ולא טפלו בנתוחה ובפסכלגיותה עד כדי גרוי העצבים והזדעזעות העורקים ורתיחת הדם, כמו שהמספרים החדשים עושים משום תאות החקוי, כלומר רק משום שכן קראו ושנו בספרי העמים. […] מה המספרים החדשים עושים? הם לוקחים ספורי זאלה [אמיל זולה] ומוהפַסַן וסיעתם ומתרגמים אותם עברית (ועל הרוב לא “בשפה ברורה”) ולהם המה קוראים “ספורים מחיי העברים”. בעמנו המצוין מני אז בתורת מוסרו הנעלה, בטהרת משפחתו ובצניעות נשיו ובנותיו, המה מוצאים יצורים משחתי המדות מתמכרים כל ימיהם להוללות ופריצות ולתאוות בשרים עוברת כל גבול, עלמות בלות סרות טעם ונשים שָטות תחת בעליהן ואותם הנם מציגים לפנינו לראוה בהם ואומרים: אלה גבוריך, ישראל! –

[…] רוח ריאקציון נושב בספרותנו, לקנוסה היא מוליכה אותנו! אם סופר פלוני מזכיר בספורו אגב אורחא את השמש והירח והכוכבים וכל צבא השמים, ומהרו והפיחו עיר ומתים  לאמר: רומנטיזם שולט בספרותנו! ואם מספר אלמוני מתאר בספורו האחד איזו ריבה יושבת בחדרה והוגה באהבה בחום גדול ומרוב חמימות מתגלגלת כתנתה מעליה ונופלת עד חצי גווה ולבנת חזהָ המגולה נשקף החוצה, ובספורו השני מכריח הוא אחת מבנות ציון היקרות לטייל עם עלמה תמימה תמימה ארוכות וקצרות על דבר חיי האישות שבצנעא ולדבר באזניה דברי נבלה, ובספורו השלישי כופה הר כגיגית על אשה עבריה, והיא בעולת בעל, להפר ברית ולשטות תחת אישה, – שמע מינה תקופה חדשה מתחלת בספרותנו, תקופת הריאליזם! – ”

הערות העורך

מבקר הספרות ש”ל ציטראן הוא שמואל לייב ציטרון (מידע נוסף מצוי כאן)

“המהלך החדש” הוא זרם בספרות העברית בשלהי המאה התשע-עשרה, בעת שהספרות העברית עברה מ’ספרות ההשכלה’ אל ‘ספרות התחייה’ (התחייה הלאומית). ספרות זו פנתה אל הריאליזם והנטוראליזם ושאפה לכתוב על חומרי המציאות. היא תיארה את הווי החיים החילוניים ברחוב היהודי תוך הבלטת עולמו של הפרט, האינדיבידואל, הפסיכולוגיה וחיי האהבה שלו. זאת בניגוד לסופרי ההשכלה אשר ראו עצמם כ”צופה לבית ישראל” ועסקו בעיקר בעניני הכלל. היה זה ריאליזם פשטני, אליו חילחלה השפעת הדקאדנס מן הספרות האירופית. היצריות המינית הנשית קיבלה לגיטימציה והצד הגופני של האהבה זכה להדגשה. נציגיו הבולטים של זרם זה הם הסופרים בן-אביגדור ובריינין. עוד על בן-אביגדור והוצאות הספרים שלו אפשר לקרוא ברשומה מספר 20 בהערות העורך.

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברצוני להציג שלוש יצירות. יצירות לא מוכרות של יוצרים מוכרים, שניים מהם כבר לא עמנו, אשר נכתבו בצעירותם בהשפעת חוויותיהם במלחמת תש”ח ואובדן חבריהם במערכה. הרשומה מוקדשת לאחיי גיבורי התהילה מגדוד 77 של חטיבה 7, אשר שמותיהם חקוקים על לוח המתכת בעמק הבכא, רמת הגולן.

א.

השיר “מסע אל החולות” מאת חיים פיינר (חפר).

מתוך: קשת סופרים: ילקוט לדברי-ספרות של סופרים-חיילים. בהוצאת שרות תרבות של צבא הגנה לישראל, (1949).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

ב.

בדרך לקברו,   מאת חיים גורי

מתוך: פלמ”ח, ניסן, תש”י (אפריל, 1950).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה בגודל המאפשר קריאת הטקסט. לאחר הפתיחה הקליקו שנית להגדלה נוספת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה בגודל המאפשר קריאת הטקסט. לאחר הפתיחה הקליקו שנית להגדלה נוספת.

ג.

שיר מאת דידי (ידידיה) מנוסי

מתוך: חפשה ללא תשלום – פרקי הוי לגבי דידי, מאת דידי מנוסי, ציורים ניני אנאלי, בהוצאת הספריה הקטנה של חבר הקבוצות, (1951).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

הקינה/הספד על נמרוד, מאת חיים גורי, כתובה בסגנון תנ”כי (שימו לב לפעלים) וכמיתוס מכונן. היא מופיעה בחוברת בשם “פלמ”ח” – חוברת קטנטנה וצנומה – (16.5 על 11.5 ס”מ, 38 עמודים) משנת 1950, אשר יצאה לאור לאחר כינוס ארצי של יוצאי הפלמ”ח. החוברת מביאה את דבריהם של משתתפי הכנס, ביניהם יצחק שדה, בני מרשק ואחרים, וכן תיאור מבצע עובדה לכיבוש אילת לצד יצירות ספרות שונות. הרשימה השנייה על נמרוד נכתבה על-ידי חיים ברלב (כידוני). בשני הטקסטים לא מופיע שם משפחתו של נמרוד. כולם ידעו מיהו נמרוד.

נמרוד הוא נמרוד לויטֶה, בנה הבכור של משפחת לויטה מקיבוץ עין חרוד מאוחד. היה מ”פ וסמג”ד בחטיבת הנגב ואחר כך קצין המודיעין של החטיבה. השתתף בקבוצת הסיור שהכינה את מבצע “עובדה” לכיבוש אילת. נפל ב-14.12.1949 בעלות רכבו על מוקש באזור כפר עג’ור בדרך לבית גוברין. מצבה וחורשה לזכרו על הר הגלבוע, במקום המשקיף על מקום הולדתו. בן 24.5 בנפלו.  קורות חייו של נמרוד באתר יזכור להנצחת חללי מערכות ישראל. זרובבל גלעד כתב אודותיו ספר: “בעלות ימיו” אגרות ורשומות, (זרובבל גלעד, 1959 הקבוץ המאוחד.)

החוברת קשת סופרים – ילקוט לדברי-ספרות של סופרים-חיילים – יצאה לאור בשנת 1949 על-ידי שרות תרבות של צ.ה.ל, וכוללת יצירות של סופרים ומשוררים אשר שרתו כחיילים במלחמת השחרור. בין היוצרים: ע. הלל (ושירו “דבר החיילים האפורים”), נתן שחם, חיים גורי, משה שמיר, אהרן אמיר, יהודית הנדל, אמיר גלבע, מתי מגד, מנחם תלמי, דן בן אמוץ.                            כך כתב משה שמיר, עורך הקובץ, על חיים חפר (אז פיינר) בהקדמה לחוברת: “נוצרו שירים. ויפים מכלם – אלה שנתיחדה להם מנגינה והפכו זמר בפינו! ראש לכל היה אותו עלם שהציפנו בחרוזיו הנמוחים בפה כפרי שהבשיל. אני חושב ברגע זה על “הן אפשר”. “מסע אל החולות” – שירו של חיים חפר, המכיל דימויים קשים של שכול ומוות, אינו אופייני לשאר יצירתו. כמדומני שלא כונס ולא פורסם שנית במקום אחר, מלבד מאשר בחוברת זו “קשת סופרים”. הבתים בני 6 שורות והחריזה היא של שורות א-ד, ב-ה, ג-ו.

הספר “חופשה ללא תשלום” הוא ספרו השני של דידי (ידידיה) מנוסי (מנוסוביץ), אשר יצא לאור בשנת 1951. השיר המובא לעיל חסר שם ומהווה הקדמה לספר עצמו והקדשה לחבריו של דידי. הספר מתאר בחרוזים שנונים ומחוייכים, כדרכו של דידי מנוסי, את הוי הפלמ”ח ודמויותיו המיוחדות, בחורים ובחורות, לוחמים ואוהבים. שיר ההקדמה המובא לעיל שונה מהם ובכלל משיריו של דידי, והייתי מסתכן ואומר ששורה עליו השפעת סגנונו של אלתרמן (להבדיל) בספרו “כוכבים בחוץ”.

כל הזכויות שמורות ליוצרים ולהוצאות הספרים!

פנחס גרייבסקי היה דמות מיוחדת בישוב הישן בירושלים. נולד בירושלים בשנת 1873 ומת בחוסר כל בשנת 1941. הוא עבד במשך 43 שנים במשרדו של בית-החולים “ביקור חולים הוספיטאל”, אך עיקר עיסוקו היה איסוף בלתי נלאה של תעודות, מסמכים, זיכרונות, קורותיהם של רבנים ואישים וסיפורים מחיי ירושלים ותושביה. החל משנת 1893 פרסם מאות מאמרים בעיתוני התקופה, ומשנת 1923 פרסם כ-200 חוברות המכילות את החומר התיעודי שליקט והציל מכלייה.                                          באחת מן החוברות בסדרה “זכרון לחובבים הראשונים” (חוברת י”ג, כנראה 1927), אשר נתגלגלה לידיי, שעסקה בבוני היישוב הישן, מצאתי את השיר שחיבר ר’ יואל משה סלומון. רבים מכירים את יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, ההוא מ-“בוקר לח בשנת תרל”ח“, אך מעטים מכירים את ניסיון רכישת הקרקע וההתיישבות אשר קדם לכך, במקום אשר לו יועד במקור השם “פתח תקווה”. את המידע המרתק על הפרשה הזו התחלתי לחפש בעקבות ההערה אשר הוסיף גרייבסקי בשולי השיר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

“שיר אדמת הקודש”                                                                                                          חובר מאת הרב ר’ יואל משה סלומון *)

-1-                                                                                                                                 מזעף ה’ הה יגון מלאתי / על בני כי נדדו קודר שחותי / אלף ושמונה מאות שנה ישבתי בדד /        בכרמי לא ירונן, לא נשמע הידד / על נאות הרי עלה שמיר ושית, / חולל גאון ישראל, נותץ הבית                                                                                                                                 -2-                                                                                                                                מארץ מרחקים, קול נהי יצעקו / תחת אם נכריה, עוללי ינאקו / גזו חלפו, שנות דורות /                    ארך הלילה, לא ראו מאורות / נולדים בחושך, צֹפים לקריאת הגבר / ובטרם עלה השחר, שכבו קבר                                                                                                                                  -3-                                                                                                                                     דור לדור, אהבת ארצם הודיעו / נועם תנחומות אל, לבניהם השמיעו / אמץ תקות שדי, בלבם    השרישו / כי בחיק אמם, עוד ישעשעו / ויום יבא, ונפוצות יהודה יקבצו / על הרי ישראל, לבטח ירבצו                                                                                                                                 -4-                                                                                                                                חשכת לילה, עתה חמקה עברה / כבר שחר עלה, ויפץ אורה / עורו ישנים עורו, הקיצו משנתכם /    בטרם שמש תצא, להאיר אפילתכם / גשו נא בני אלי, אמכם אני! / ובארץ אחרת למה תסבלו עוני?                                                                                                                                 -5-                                                                                                                                    שד אחליץ לכם, מטובי תנקו / יבולי הטוב, פריי כי מתקו / עבדו עבדו אדמתכם, חרשו וזרעוה./      ברינה בקול שיר, תשאו אלומותיה. / עורו ישנים עורו, הקיצו משנתכם / כבר עלה השחר, להעיר אפילתכם.                                                                                                                          -6-                                                                                                                                  קומו לעבודה! בנים הקיצו משנתכם / אחזו המחרשה, צאו פלחו אדמתכם. /                                  אזני שמעה שיר אדמת ישראל / מבין אלוני הבכות, נטועים על אריאל /                                      ממשק גלי ירדן מבשרים רזים / מסוד הלבנון, המית שיח הארזים.

*) בשנת תרל”ב אמרו החובבים והבונים הראשונים ר’ יואל משה סלומון וחבריו לקנות את אדמת יריחו שעמדה אז לממכר פומבי מאת הממשלה, ליסוד המושבה הראשונה בא”י, ויאמרו לכנותה בשם “פתח תקוה” ויהי בהיות ר’ יואל משה סלומון ביריחו ועל יד הירדן, נחה עליו רוח השיר ויחבר את “השיר הזה” שהיה ספון וטמון עד היום הזה.”

עד כאן, השיר והערת השוליים מתוך החוברת של גרייבסקי.

הספור במלואו מופיע בזיכרונותיו של יהושע ילין, משנת תרל”ב (1872), בפרק י”ח בספרו של אברהם יערי “זכרונות ארץ-ישראל”, כרך א’,(1947), עמ’ 198 – 207. להלן קטעים מזיכרונותיו של יהושע ילין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

“משא-ומתן על קנית אדמת יריחו : התעוררות להתישבות חקלאית

“בשנה ההיא היא שנת תרל”ב, העמידה הממשלה לממכר פומבי (לכל אשר יוסיף על המחיר, וזה נקרא בערבית “מזאד”) את שני שלישי אדמת יריחו בככר הירדן, המכילים בערך ארבעת אלפים דונם. וטרם שאבאר את הסבה ולמה הגיע הדבר על ככה, עלי לתאר את גבולות האדמה הזאת, טיבה ואופני עבודתה – –

כל אדמת ככר-הירדן היא דשנה ופוריה במאד מאד, וכלה משקה כגן ה’ כארץ מצרים; כי ישקוה מי המעינות הרבים והגדולים הנובעים בשפולי ההרים אשר בקצותיה המזרחי (הרי מואב “אשדות הפסגה”) והמערבי (הרי יהודה וירושלים). […] ומותר האדמה המכילה רבבות אלפי דונמים, ישאר שממה ובור וכל עשב לא יעלה בו; כי כן טבע האדמה ההיא שלא תצמיח כל ירק ועשב בלי מים, לסבת אוירה החם מאד המיבש את אדמתה. ולעומת זה כאשר ישקוה, תצמיח ותפרה את נטיעותיה ותבואותיה בכמות מרובה וגדולה מאד, יתר על כל האדמות שבארצנו.

[…] ויהי בהודע דבר המכר בעיר, עמדו על המקח שני אנשים: האחד מהם הוא האפנדי מוסה פאשה אל חוסיני, עשיר גדול וראש נכבדי העיר המושלמים, והשפעתו רבה וגדולה גם בין שרי הממשלה הגבוהים שבקושטא; ולעומתו עמד להוסיף על המקח עשיר גדול ארמני, תושב מצרים, איש זקן מאד וערירי אשר בהודע לו מהעתונים דבר המכר, הודיע לראש עדת הארמנים בירושלים, הבטריק (אפטריארך) שרצונו לקנות את המקום ההוא ולהקדישו לטובת עדתו הארמנית שבירושלים. אז נתעוררו אחדים מבני ציון אשר אש אהבתם וחבתם לאדמת ארץ אבותינו בערה בקרבם […] ונתאגד ונכונן חברת מניות בנות מאה נאפוליון כל אחת לקנות מהממשלה את האדמה הנזכרת להתאחז בה.”

בעזרת תחבולות ושלמונים הצליחו הנכבדים הירושלמים להרחיק את שני המתחרים הנ”ל ונותרו לבד במכרז. אולם אז הגיעה שאלה מקושטא “להודיעם מי ומי המה הקונים, ואיזה נתינים הם, אם נתיני עותמניה או נתינים זרים“. החברים נחלקו בדעתם, האם לשלוח רק את שמות הנתינים העותמאנים או גם את שמות הנתינים הזרים (ליואל משה סלומון היתה נתינות גרמנית, ילין היה נתין אנגליה). לאחר שבעלי הדעה השניה הכריעו את הכף ושמות כל חברי האגודה נשלחו לקושטא, סרבו התורכים למכור את האדמות לנתינים זרים:

“ואחרי חודש ימים הודיעו מקושטא להפחה, כי הסולטן עבד אל חמיד בחוסו על אדמת ארצו שלא למסרה לידי נתינים זרים, הואיל בטובו להוסיף על המחיר עוד חמש מאות לירה ולקנותה קנין פרטי לעצמו.

[…] החבילה התפרדה, לב רבים מהחברים כאב מאד על חבלם כל מעשה ידיהם בשגגה אחת קטנה שיצאה מלפניהם. אך שאיפותיהם לא סרו מלבם, ואחרי שוטם בעולם הדמיונות כ”נשמות ערטילאיות” משך שנים אחדות שבו אחדים מהם וייסדו את המושבה הראשונה באדמת השפלה, ויקראו לה בשם אשר אמרו לתת למושבתם ביריחו, היא מושבת “פתח תקוה” עד היום הזה.”

הערות העורך

מידע מקיף על גרייבסקי ומפעל חייו אפשר לקרוא כ א ן. הורידו את הקובץ “דיוקנאה דירושלם” במלואו. 

ר’ יואל משה סלומון פעל רבות לרכישת אדמות ולהקמת שכונות (כגון נחלת שבעה) ומושבות (פתח תקוה, יהוד) וגם הקים בירושלים בית דפוס.

יהושע ילין, שהוביל יוזמות לרכישת אדמות והתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, הוא אביו של דוד ילין. מזכרונותיו ציטטנו לעיל על פרשת פתח תקוה המקורית שלא יצאה אל הפועל.

היום ה- 21 במרץ, אורך היום והלילה שווים והאביב מתחיל באופן רשמי.

בתאריך זה, המכונה “יום השוויון האביבי“, קרני השמש פוגעות בקו המשווה בזווית ישרה. בחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ובחצי הכדור הדרומי מתחיל הסתיו. החל מ-22 במרץ, בחצי הכדור הצפוני הימים מתארכים והלילות מתקצרים.

לכבוד תחילתו הרשמית של האביב, בלא להכביר מלים – אני מצרף שלושה שירים. שירי אביב כמובן. שירים שכוחים מאת משוררים נשכחים,  כמובן…

  הערות העורך

קראו כ א ן מידע עדכני לגבי יום השוויון

השירים פורסמו בשנות הארבעים בירחון לנוער “עתידות”

קראו בלינקים הבאים על המשוררים שאת שיריהם הבאתי לעיל:

יצחק עֹגן       אברהם ברוידס

את יעקב פיכמן כבר פגשנו ברשומה מס’ 3 בבלוג זה.