147 – החמור של לאה גולדברג

בפרשת השבוע של השבוע שעבר קראתי על חמור אבי שכם, שהיה “נשיא הארץ” ממוצא חיווי. (שכם בנו אנס את דינה בתם של יעקב ולאה, בראשית ל”ג). הרהרתי כיצד הפך ברבות הימים השם חמור משמו של נשיא הארץ לכינוי גנאי ולקללה. ליקטתי כמה ספרים מן האוסף שלי ויצאתי למסע בעקבות החמור בתרבות הישראלית, בעיקר בספרות הילדים. בעוד שכבהמת משא ורכיבה זוכה החמור לרוב ליחס משפיל ומבזה, להתעמרות ולהתעללות, הרי שבתרבות האנושית הוא עובר תהליך של האנשה ומככב כגיבורם של חיבורים פילוסופיים, אגדות, משלים ופתגמים לרוב, ומשמש כמטפורה ואלגוריה לאדם ולאנושיות בתכונותיו המנוגדות: עקשן וצייתן, טיפש וערמומי, עניו וגאוותן, מרדן וסבלן, עצל וחרוץ. ראו למשל את משלי החמורים של איסופוס היווני ומעשיות האחים גרים. בסיפור פינוקיו, הילדים הרעים הופכים לחמורים.

“רוכב על חמור” ברונזה, סוריה, 1800-2000 לפנה”ס, מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים

הנה השיר “ידידנו החמור” מתוך “לנו עדר בשדה” (הוצאת איחוד הקבוצות והקבוצים, 1960) של חנן שדמי, ממייסדי קיבוץ כפר בלום וממעצבי החינוך המשותף. איורים אסתר ניני. השיר מבטא את הדואליות של החמור.

והנה שירו של יצחק קצנלסון “החמור ועץ-הדעת” מתוך הספר “יש לי שיר – לילדי ישראל” (הקיבוץ המאוחד, 1954), צייר אריה חצור (הצייר הנפלא מקיבוץ גבעת ברנר).

יצירתו של דוד גרשטיין – חמור ציפורי שיר – 2006. מתוך התערוכה “חמור עכשיו”, מוזיאון באר שבע לאמנות, 2015. (כל הזכויות שמורות).

כאשר הייתי ילד, עדיין נראו ברחובותינו חמורים רתומים לעגלות, למשל לעגלתו של החלבן או לעגלתו של מוכר הקרח. אני זוכר את המראה של בעל העגלה האוחז במקל עבה ומכה את החמור בעכוזו לזרזו. יש אפילו שם פועל המתאר את הפעולה הזו – לחַמֵר. בהתיישבות העובדת כבר לא השתמשו אז בחמורים כבהמת עבודה והובלה. החמורים ששפר עליהם מזלם סיימו את חייהם בשלווה ונחת בפינת החי של הקיבוץ, גורלם של אחרים היה גרוע יותר ואפילו טראגי. לפני כעשרים שנה אספו אנשי רשות הטבע והגנים חמורים פצועים וכאלו שעברו סבל והתעללות, בעיקר ביהודה ושומרון, ושיכנו אותם בחלק הסגור של שמורת הטבע הנמוכה ביותר בעולם – “עיינות צוקים” (עין פשח’ה) המכונה “השמורה החבויה“. החמורים התרבו ויצרו עדר יציב המונה כמאה פרטים, העוזר בדילול הצמחייה הסבוכה ופריצת שבילי הליכה בשטח השמורה. דרומה משם, במטעי התמרים האורגניים של קיבוצי הערבה, הוכנסו חמורים למטעי התמרים, על מנת שיאכלו את העשבייה כתחליף להדברתה בקוטלי עשבים שהשימוש בהם אסור בחקלאות אורגנית. החמור ממשיך לשמש את הפלח הערבי ובייחוד את הבדואים, עד לימים אלה.

החמור והמקל. תמיד המקל

שיר הלל לחלקו של החמור (הקופץ בראש) במלחמות ישראל ובניית הארץ כתב דן אלמגור, לחן סשה ארגוב. הנה “שיר החמור” בפי התרנגולים בתוכנית טלוויזיה מהולנד, 1963. שימו לב לכוריאוגרפיה הנפלאה של נעמי פולני. שיר החמור – התרנגולים, Youtube – מומלץ

מביאים ספרים אל בית הספרים הלאומי בהר הצופים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים). כאן הביטוי “חמור נושא ספרים” מקבל משמעות נוספת… ; מצער לראות את המקל המונח לרגע לרגלי החמור.

טפת חלב, אוסף הדסה, הארכיון הציוני

בתנ”ך מוזכרים החמור והאתון כ-130 פעמים. במקורות מאוחרים יותר, משנה, תלמוד וכו’ יש עוד מאות אזכורים של החמור, בעיקר בדיונים הלכתיים על מצוות פטר חמור ועל האיסור “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו” כחלק מאיסורי הכלאיים. בתנ”ך, בעוד הסוס מוזכר כמעט אך ורק בהקשר צבאי של מלחמות ופלישות וקרבות עם עמים אויבים – מצרים, ארם, אשור, בבל – ולרוב בביטויים הכוללים גם רכב, כלומר מרכבות, הרי שהחמור נוכח כבהמת משא ורכיבה, ה”פועל השחור” במשק החקלאי, אך גם בסיפורים מקראיים רבים: אתונו הדוברת של בלעם, שאול הנשלח לחפש את האתונות האובדות ומוצא את שמואל והמלוכה, לחי-חמור חמורתיים שבו מכה שמשון אלף פלישתים, וכמובן חמורו של המשיח. החמור משמש כאלגוריה בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים, וכך נוצרו ביטויים אלמותיים בשפה העברית המנציחים את החמור, כגון: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, חמור גרם, קבורת חמור. אל אלו הצטרפו ביטויים חדשים יותר כגון: חמור קופץ בראש, חמור נושא ספרים, אוזני חמור, חמורו של משיח, מדברים על החמור…

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. ציור של יוסי אבולעפיה, 2003 (כל הזכויות שמורות)

חמורו של משיח? הרצל באוניברסיטת אל-אזהר במצרים. מקור: הארכיון הציוני

בספרות הילדים מן המאה הקודמת, שנהגה לרכך עבור הקוראים הצעירים את המציאות, מצטיירים בעלי החיים במשק, ביניהן גם החמור, כחיות מחמד מאושרות, המיועדות לשעשועי הילדים ולמשחקיהם. משק החי בקיבוץ שכזה הוא בעצם פינת ליטוף שבה תרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף.

נסע אל השדה, פניה ברגשטיין (מקיבוץ גבת), ציורים: מיכל אפרת. הקיבוץ המאוחד, 1952

מקור: הארכיון הציוני

“חמור חדש” (אולי זו הסיבה לכאבי הגב שלנו?) מקור: הארכיון הציוני

הבדואים מיוצגים כרועים חביבים ומכניסי אורחים, המהווים באורח חייהם המשך ישיר לאבותינו מן התנ”ך. אולם תדמיתו הירודה של החמור מתגנבת גם לכאן. הנה למשל הספר “אנשים במדבר” – יונתן בן ישראל, צלם ארוין פרקש, הוצאת עמיחי, 1962. באותן שנים, כנראה בהשפעת הסדרה “ילדי העולם” עם צילומיה של אנה ריבקין (אליה עוד נחזור בהמשך), נעשו פופולריים מאוד ספרי ילדים מצולמים בשחור לבן.

שימו לב לטקסט: “הוא על גבי גמל, כיאה לגבר בן-חיל, והיא על חמור – כיאות לאשה צנועה”. החמור יאה לאשה ולמעמדה הנחות. וזה מזכיר לי את דון קישוט האביר, הרוכב על הסוס האציל רוסיננטה, בעוד נושא כליו הבור, השמנמן, רוכב, באופן סמלי, על חמור עלוב.

דון קישוט ונושא כליו בפלאסה דה אספניה במדריד (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה נוספת לספרי הילדים המצולמים המתארים את הווי הילדים בקיבוץ ואגב כך “משמיצים” את החמור, הוא הספר “הרפתקה בקבוץ” (ספרית פועלים) אשר הופק באנגליה בשנת 1966. הפרוייקט החל בסרט “הרפתקה ביער” אשר צולם ב-1960 בקיבוץ משמר העמק בבימויו של ס. שטרנפלד. צילומי סטילס מן הסרט שולבו בספר ולכתיבת הטקסט גוייס המשורר ע. הלל. הילדים יוצאים בעקבות דרבן הגורם לנזק לעצי קק”ל והחמור (בעצם עייר קטן) נרתם להובלת הכלוב הכבד. את הסרט אפשר לראות כאן ביוטיוב.

לאה גולדברג

אין ספק שידידתו המובהקת ביותר של החמור בספרות הילדים היא המשוררת והסופרת לאה גולדברג. לאה גולדברג (ל”ג), שלא נישאה ולא היתה לאם, הרבתה לכתוב לילדים, בפרוזה ובשירה, סיפורים, מחזות ושירים אשר הפכו לקלאסיקה בתרבות הישראלית, בייחוד לאחר שזכו להלחנה ע”י טובי היוצרים. היא כתבה גם מאמרים תאורטיים על ספרות ילדים. כתיבתה של ל”ג לילדים היא לכאורה פשוטה ונעימה ומובנת לכל, וזהו גם סוד הקסם שבזכותו נותרו יצירותיה כה אהובות על ילדים במשך שנים רבות, אך למעשה הטמינה ל”ג בשיריה מסרים חתרניים, גלויים וסמויים, היוצאים כנגד מוסכמות החברה באותם ימים. כך למשל ידועה הפרשנות על שירה “ערב מול הגלעד” בו השורות התמימות: כבשה פועה בוכה בדיר – זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר וירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם מבטאות את הביקורת של ל”ג על הלינה המשותפת בקיבוץ (בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים).

ההתחלה היתה מייד עם עלייתה ארצה (1935), כאשר הוצגה בפני עורך “דבר לילדים” יצחק יציב. ל”ג נכנסה למערכת דבר לילדים והחליפה את ברכה חבס כסגניתו של יציב. בכל גליון כתבה שיר או סיפור. בשנת 1936 החל שיתוף הפעולה הפורה שלה עם אריה נבון, קריקטוריסט, מאייר וצייר תפאורות תיאטרון, חתן פרס ישראל. כך נוצרו סדרות הקומיקסים “אורי מורי”, אורי כדורי” “מר גוזמאי הבדאי”, רם קיסם ועוד. אריה נבון צייר ול”ג חרזה חרוזים בזריזות. בעיתון דבר לילדים לא קיבלה קרדיט על חרוזיה אלה ומתחתם הופיע רק שם הצייר. בין השנים 1936 – 1942 יצרו השניים 450 ! סטריפים כאלה. הנה דוגמה לאחד הקומיקסים האלה, על החמור החכם כמובן:

תיקון מסויים של העוול נעשה כאשר אריה נבון ריכז כמה מסדרות הקומיקס ארבעה ספרים, אך אלו יצאו לאור רק לאחר מותה של לאה גודברג (ינואר 1970): אורי כדורי (1983), החמור החכם (1986), מספורי מר קשקש (1987), האפרוח בילבולמח (1997).

בספרו האוטוביוגרפי “בקו ובכתב” (עם עובד, 1996) מספר אריה נבון: “לאה גולדברג עבדה אז ב”דבר לילדים”. לימים עשינו “שותפות” – אני הייתי מצייר סדרות ציורים בשם “אורי-מורי”, “אורי-כדורי” ואחרות, מעין “קומיקס” עבריים, ל”דבר לילדים” והייתי מביא אותן למערכת; לאה היתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורי במהירות גדולה מ”טבעות העשן” (זה היה גם שם ספר שיריה הראשון) שהיתה מפריחה באוויר. החרוזים נתחזרו אצלה כאילו מאליהם. פעם הסבירה לי את מלאכת השיר: “בראשית היה הריתמוס. כך מתחיל השיר.”

נחזור בהמשך אל אריה נבון עם הספר “חכמת הבהמות” של אביגדור המאירי, וציור החמור המקסים ביותר בספרות העברית, לטעמי.

ספר הפרוזה הראשון שכתבה ל”ג לילדים היה “ידידי מרחוב ארנון” (1943). ל”ג התמנתה כעורכת של ההוצאה לאור “אנקורים” של ספריית פועלים וזה היה הספר הראשון שיצא לאור באנקורים. ל”ג התגוררה עם אימה ברח’ ארנון מס’ 15 ובספר היא מספרת באופן אינטימי על חייה ועל ידידיה מן הרחוב. אחד הסיפורים הוא על ידידה אורי אליעז, שהפך לצייר ופסל (ורועה צאן) בקיבוץ חולדה, בנו של המשורר רפאל אליעז. הסיפור מתחיל כמובן עם חמור שמופיע לפתע ברחוב, ועוד פרטים מעניינים אפשר למצוא באתר של ספריית אריאלה.ילדי הרחוב לועגים לאורי שלא הצליח להשתלט על החמור ושרים לו: “חמור על חמור, חמור חמורותיים, לו ולחמור יש שש רגליים”.

בספר “מה עושות האיילות” (הוצאת ספרית פועלים, אנקורים, 1949, ציורים אריה נבון) כתבה ל”ג את השיר “החמור” שבו מתוארות שתי נקודות מבט, של הילד המפעיל את דמיונו, ושל ההורים הרואים רק את מה שלפניהם. ל”ג מבטאת בשיר את הסטריאוטיפ המקובל של החמור – עקשן ועצל.

בשנת 1951 כתבה לאה גולדברג את הספר “מור החמור” ורות שלוס הוסיפה את הציורים היפים (הוצאת מקרא-סטודיו וספרית פועלים). העייר הצעיר מורי עוזב את ביתו שבכפר ויוצא למסע אל העיר. בדרך הוא פוגש נופים שונים ובעלי חיים. הספר “איה פלוטו” שכתבה בשנת 1957 נכתב באותה מתכונת – יציאה מן הבית הבטוח לשם גילוי העולם ונפלאותיו.

וכאן נכנסת לתמונה ולחייה של לאה גולדברג אנה (חנה) ריבקין-בריק, צלמת יהודיה בעלת מוניטין בינלאומי, החיה בשבדיה ונשואה לדניאל בריק, פרקליט ומשורר. בשנת 1951 זכה להצלחה רבה הספר “אלה קרי הילדה מלפלנד” עם התצלומים של ריבקין והטקסט של העתונאית אלי ינס. בעקבות ההצלחה יזמה ריבקין את סדרת הספרים “ילדי העולם“. לשם כך גייסה את הסופרת השבדית הנודעת אסטריד לינדגרן, מחברת ספרי “בילבי“. בסדרה זו יצאו לאור בשבדיה 14 ספרים והם תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור ב-18 ארצות. בשנת 1953 פנתה ריבקין ללאה גולדברג, ששנה קודם לכן החלה להרצות במחלקה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והציעה לה לתרגם לעברית את ספרי הסדרה. בעקבות כך תרגמה ל”ג את הספרים אלה קרי הילדה מלפלנד (1953), נוריקו סאן הילדה מיפן (1957), סיאה הילדה מאפריקה (1959), נואי הילדה מתאילנד (1967), דירק הילד מהולנד (1970).

מספרי הסדרה ילדי העולם בהוצאה מחודשת, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.

בשנת 1957 הוצע לל”ג לכתוב ספר על ילד מישראל עבור הסדרה “ילדי העולם”. ל”ג חיברה טקסט על ילד בשם גדי בקיבוץ אפיקים, המגלה שהחמור בפינת החי נעלם. הוא יוצא לחפשו והולך לאיבוד בעצמו. למעשה רקמה ל”ג עלילה באותה המתכונת של איה פלוטו ומור החמור. הילד הוא שמואל (מולי) אופין, בנו של יוסף אופין מאפיקים (עוד אחד מן הגברים שלאה שכנעה עצמה שהם מאוהבים בה ונחלה מפח נפש ואכזבה). אנה ריבקין הגיעה לישראל ושהתה שבועיים בקיבוץ אפיקים, שם צילמה את מולי והחמור ונופי העמק.

ההכרזה על צאתו הצפוי של הספר גדי וחמורו הילד מישראל

אולם, למרבה הצער, המו”ל השבדי של הסדרה החליט שעלילת הספר אינה מייצגת באופן מיטבי את ישראל ואת נופיה. אנה ריבקין ניסתה לרכך את הבשורה וסיפרה ללאה שהצילומים שלה הם אלו שלא הצליחו, אך ל”ג הבינה לבסוף והאכזבה היתה גדולה. בשנים 1958 – 1962 ערכה לאה גולדברג את הדו-ירחון “אורות קטנים” בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, שהיה מיועד לילדי הגולה (גם דליה רביקוביץ פרסמה שם משיריה. בחוברת י”ד של כתב העת פרסמה ל”ג את צילומיה של אנה ריבקין שנעשו בקיבוץ אפיקים, ולהם הצמידה טקסט בשם “פינת החי”. הנה כמה צילומים והטקסט הנלווה אליהם:

ילדי אפיקים שמואל (מולי) אופין וגינת יצחקי-בסוק.החמור מגזע חמור פרסי, על פי הפס על עורפו.

לאה גולדברג תרגמה את הסיפור לגרמנית והכינה ספרון בן 22 עמודים אותו הציעה למו”ל בגרמניה, אך קיבלה סירוב. הספרון הגנוז בשם “גדי והחמור הקטן – סיפור מישראל” (1959) נמצא ברשותו של האספן ארני דרוק והוצג בשנת 2010 במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה על אספנות.

אך בזאת לא תם הסיפור ולאה גולדברג לא וויתרה על אף חמור. בשנת 1964 צילמה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים אשר בנגב, ול”ג כתבה את הטקסט וכך נולד ספר חדש. את מולי ודינה החליפו ענת, שאול ואיל ואת הערבים החליפו הבדואים. בתחילה יצא לאור בשבדיה בשם: Eli Lives in Israel במתכונת ספרי ילדי העולם” ובשנת 1966 יצאהספר לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שמנהלה היה אלכסנדר סנד מרביבים) בשם “הרפתקה במדבר“. אביהם של הילדים בסיפור הוא ארכיאולוג והילדים מצטרפים אליו לעיר הנבטים שבטה. בדרך הם רואים בדואים וחמור לבן וכמובן אבא קונה מייד את החמור (האם הגזבר אישר? האם זה עלה לאסיפת המשק? לא ידוע). גולדברג וריבקין חיברו יחדיו ספר נוסף “מלכת שבא הקטנה” על ילדה, עולה חדשה בחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן (1956).

לא היתה זו הפעם הראשונה בה ביקרה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים.את הביקור שלה שם יחד עם לאה גולדברג בשנת 1956 תיעדה ריבקין, ודניאל סנד, בנם של הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, העלה תמונות אלו מן הביקור לאתר הפייסבוק של ספריית רביבים הנפלאה. אם אתם רוצים לראות ולשמוע עוד מדניאל סנד, על משפחתו המיוחדת ועל ספריית רביבים, אפשר לצפות בו בסרט “ספרנים” (קצת פרסומת לסרט שלי…).

מדוע הקדישה לאה גולדברג מקום כה נרחב ביצירתה לחמורים? זאת לא אדע, ואשאיר את הפרשנות התיאורטית-פסיכולוגית-ביוגרפית לחוקרי הספרות הנכבדים. אומר רק, שסיפוריה של ל”ג על הקיבוץ אינם מייצגים את המוסכמות שייצגו את הקיבוץ בשנות החמישים. כפי שכתבתי בראשית הרשומה, ל”ג טומנת בספריה גם מסרים חתרניים. היא מתעלמת מהקולקטיב הקיבוצי, מהיות הילד חלק מחברת ילדים איתם בילה את כל זמנו מלבד כשעתיים ביום במחיצת הוריו, ומתייחסת בסיפורים שהזכרנו לעיל לתא המשפחתי הפועל באופן עצמאי, מקבל החלטות ואף רוכש חמורים כלאחר יד. הילדים בסיפורי הקיבוץ של ל”ג הולכים לאיבוד ואפילו בוכים, בניגוד לצפוי מילד עברי אמיץ וגאה.

כמובטח, נחזור אל הספר “חכמת הבהמות” מאת אביגדור המאירי. אביגדור המאירי, סופר ומשורר (חיבר את מילות השיר “מעל פסגת הר הצופים”) ייסד את התיאטרון הסאטירי “הקומקום” ובהמשך את תיאטרון “המטאטא”. בשנת 1933 יצא לאור ספרו “חכמת הבהמות” שהיה ספר האיגיון הראשון שנכתב לילדים בישראל.

המאירי הזמין את אריה נבון לאייר את הספר. אריה נבון סיים אז את לימודיו בתיכון והחל לעבוד כצייר קריקטורות, תחילה בעיתון “דאר היום” בעריכת איתמר בן אב”י ואחר כך בעיתון “דבר”. זה היה הספר הראשון אותו אייר אריה נבון. וכך כותב המאירי בפרק המוקדש לחמור: “אשתו של החמור, מתוך בושה להקרא על שם בעלה – קוראת לעצמה בשם אתון. קרובו של החמור – הוא “החמור נושא ספרים”. זהו על-פי רוב בן-אדם, המצטיין כתלמיד מתמיד בבית הספר, לומד את כל התורה כלה על-פה ולבסוף נשאר חמור.”

אריה נבון צייר חמור זה בעקבות המשפט בטקסט של המאירי “באזניו הארוכות מאד קולט הוא כל מיני חמוריוּת שבעולם, בולע אותם ואינו מגלם לשום בריה בעולם.”. לטעמי זהו החמור המקסים ביותר מבין כל החמורים החיים בין דפי ספרי הילדים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, הצייר והמספר המחונן, שילב חמורים כמעט בכל ספריו ואף צייר אותם באהבה רבה. הנה ד”ר חיים חיסין על החמור, מפנים ומאחור, מתוך הספר “עיר קטנה ואנשים בה מעט” שכתב לכבוד יובל ה-50 של העיר תל אביב (עם עובד ודביר, 1959).

עוד בספר זה, תיאור מלבב של המחמר הערבי הצעיר שחמוריו משטים בו ובורחים לאחר שמשתכרים מריח פריחת ההדרים. גם בספר “החופש הגדול, שביל קליפות התפוזים” מצוי חמור הבורח מבעליו ומשתלב בעלילה. נחום גוטמן הקדיש ספר שלם לחמור – “הרפתקאות חמור שכולו תכלת” (פרפראזה על “טלית שכולה תכלת” (ספרית פועלים, 1951), אודות חמור עלוב ועצוב עיניים שעלה לגדולה לאחר שהנציב העליון נגע בו במו ידיו, אך חיש מהר חזר לעליבותו החמורית. הספר שהוא גם ריאליסטי וגם אגדה ודמיון, מלא הקשרים ורמזים שלא נעמוד עליהם במסגרת מצומצמת זו. זוהי כריכת הספר שברשותי, מהדורה שניה משנת 1960. בשנת 2001 יצאה לאור מהדורה מחודשת (דביר) הכוללת סוף דבר מאת בנו של נחום גוטמן, פרופ’ מנחם גוטמן, המתאר את תהליך יצירת הספר.

רחל

את הספר “בבית ובחוץ” חיברה רחל בשנת חייה האחרונה. הוא ראה אור בסוף הקיץ של 1930, וכעבור ששה חודשים, באביב 1931 נפטרה רחל. זהו ספר הילדים היחיד שכתבה רחל, אשר לא זכתה לילד משלה, והוא חורג מסגנון כתיבתה הרגיל. מקובל לציין שזהו ספר שירי הילדים הראשון שכתבה אשה בארץ ישראל. את החרוזים כתבה לציוריו של צייר הנופים והליטוגרף הגרמני ויליאם שכט. את הציורים ייבא מלייפציג ראובן גולדברג, בעליה של חנות צעצועים בתל אביב, והוא ביקש מרחל, שכבר היתה מרותקת למיטת חוליה, להתאים להם חרוזים. הספר נמכר בחנות הצעצועים שלו באופן בלעדי ונעלם מן השוק למשך שנים רבות.

בראשית שנות השבעים התגלה עותק של הספר הנשכח, אך לא היתה וודאות שהוא אכן נכתב על-ידי רחל ואיש לא ידע על קיומו. כשפנו לנשיא זלמן שז”ר ידידה של רחל, הוא אישר שרחל כתבה שירי ילדים ואז נמצא עותק עם כתב היד המקורי אצל אחותה של רחל שושנה בלובשטיין. בשנת 1974 יצא הספר לאור אך עם ציוריו של שמואל כץ, מאחר והציורים בעותק המקורי היו כבר מרופטים ובלתי ניתנים לשחזור. למרבה המזל נמצא לאחר כמה שנים עותק מקורי נוסף אצל משה ארד שרחל הקדישה לו את הספר. אמו של משה היא ציפורה סבוראי, אחות במקצועה שטיפלה ברחל בשעותיה הקשות. בשנת 1988 יצא לאור הספר במתכונתו המקורית בהוצאת תמוז. וזהו השיר על החמור:

בנימין טנא, העורך של “משמר לילדים” כתב ספר בשם “אלה תולדות מור” על חמור השואף לעולם טוב יותר וידידותו עם הילד היתום עוזי (ספרית פועלים 1977).

עד כאן סקירה קצרה על החמור בספרות הילדים, אך האם גם המבוגרים זכו לחמור ספרותי משלהם? בשנת 2019 יצא לאור ספרו הנועז של סמי ברדוגו “חמור” (הקיבוץ המאוחד) אשר זכה בשנת 2020 בפרס ברנר ובפרס ספיר

ואסיים בשירו של אלתרמן (לחן משה וילנסקי) “מרים בת ניסים” המתאר משפחה תימנית בת 15 נפשות. כאשר צועדת המשפחה ממקום למקום הם מסתדרים על פי ההיררכיה. הבת מרים היא האחרונה כמובן, וחותם את השיירה החמור הקטן בילעם. החמור הקטן בילעם חותם גם רשומה זו.

יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם, תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בילעם, והחמור הקטן בילעם

מקור: הארכיון הציוני

תפילה – מאת פרנסיס ז’ם, תרגום מצרפתית רחל בלובשטיין (רחל המשוררת)

כְשֶיָבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,

תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג

אָבָק מִתַּמֵר.

כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי

נָתִיב יָשָר בְּעֵינַי אֶל גַּן הָעֵדֶן,

שָׁם כּוֹכָבִים זוֹרְחִים לְאוֹר הַחַמָה.

וְאֶקַח אֶת מַקְלִי בְּיָדִי, וּבְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵלֵךְ,

וְכֹה אַגִיד לַחֲמוֹרִים יְדִידַי:

“הֲרֵינִי, פְרַנְסִיס זַ’ם וּפָנַי לְגַן–עֵדֶן,

כִּי אֵין גֵּיהִנֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב”.

וְעוֹד אֹמַר לָהֶם: “בּוֹאוּ, רֵעֵי הַשָּׁמַיִם,

בְּהֵמוֹת חֲבִיבוֹת, שֶׁבְּנִיד אָזְנֵיכֶם הַמָּהִיר

תְּגָרְשוּ זְבוּבִים וּדְבוֹרִים וּמַכּוֹת”.

רְצוֹנִי לְהֵרָאוֹת לְפָנֶיךָ, אֵלִי, בְּחֶבְרַת חֲמוֹרִים.

אַהֲבַת נֶפֶשׁ אֲהַבְתִּים, עַל כִּי בְּנַחַת יַרְכִּינוּ רֹאשׁ.

כִּי יַעַמְדוּ תַּחְתָּם וְרַגְלֵיהֶם הַקְּטַנוֹת

צְמוּדוֹת בְּרוֹךְ, עַד כְדֵי לְעוֹרֵר רַחֲמִים.

בֵּין רִבְבוֹת אָזְנֵיהֶם אַגִיעַ עָדֶיךָ,

בְּלִוְיַת אֵלֶּה שֶׁהָיוּ טְעוּנִים סַלִים,

אֵלֶּה שֶׁמָּשְכוּ עֶגְלוֹת–פַּח קְטַנוֹת;

בֵּין אֲתוֹנוֹת הָרוֹת פְּצוּעוֹת-רַגְלַיִם,

וּבֵין אֵלֶּה, אֲשֶׁר הִלְבִּישוּם מִכְנָסַיִם קְצָרִים,

בְּשֶל חַבּוּרוֹת–תְּכֵלֶת זָבוֹת דָּם,

שֶׁעַקְשָׁנֵי זְבוּבִים עֲלֵיהֶן יוֹשְבִים בְּעִגוּל.

תְּנֵנִי, אֵלִי, לָבוֹא אֵלֶיךָ בֵּינֵיהֶם.

שְׁלַח כְּרוּבֶיךָ לְהוֹבִילֵנִי עַד הַיְאוֹרוֹת

שֶׁעַל גְּדוֹתֵיהֶם יִרְעֲדוּ דּּבְדְבָנִים

חֲלָקִים כְּעוֹרָהּ שֶׁל נְעֲרָה בְּתוּלָה.

תֵּן, אֵלִי, וּבִנְוֵה–נְשָׁמוֹת זֶה,

בְּכָרְעִי עַל מֵימֵי הָעֵדֶן, אֶדְמֶה לְחֲמוֹר,

שְׁעָנְיוֹ הַשַּׁח וְהֶעָנָו יִשְתַּקֵּף

בְּטָהֳרַת חַסְדְךָ הַנִּצְחִי.

אימוץ והצלת חמורים – מושב גן יאשיה

123 – נח נפתולסקי ורחל המשוררת – אנשי נבו

יום הזיכרון ויום העצמאות אותם עברנו סגורים ומסוגרים, העלו בי הרהורים נוגים. האם זו המדינה אליה פיללנו? האם הגענו אל הארץ המובטחת? הדבר הזכיר לי את אותם מאנשי העלייה השנייה אשר כינו את עצמם “אנשי נבו“. מקור הכינוי הוא כמובן ההר אשר ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת אך אליה לא הגיע, מעמד אשר הפך בתרבות היהודית לסמל של אי מימוש החזון.

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.  מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: […] .  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.   (דברים ל”ב).

אנשי העלייה השנייה היו ברובם אנשים צעירים, רווקים, בעלי נטיות סוציאליסטיות. רבים מהם ירדו מן הארץ, רבים התאבדו מתוך בדידות, קושי ואכזבה. הם דגלו בשלילת הגולה והתנערות ממסורת בית-אבא ומהתרבות ממנה הגיעו, אך עדיין לא היתה בארץ ישראל תרבות חדשה להיטמע בה והיה פער גדול אותו היה צורך למלא. רק מיעוטם יצאו לעבוד את האדמה כפועלים שכירי יום ולהלחם עם האיכרים על כל יום עבודה במושבות העלייה הראשונה, ואחר כך הקימו את יישובי ההתיישבות העובדת – הקבוצות, הקיבוצים ומושבי העובדים. אך היו אלה אנשים בעלי מודעות היסטורית, שהעלו על הכתב ותעדו את כל מעשיהם ולבטיהם. כך נוצר מיתוס החלוצים, גואלי האדמות, כובשי השממה ומייבשי הביצות. (כשם שבעלייה הראשונה, שבעה עשר איש בלבד יצרו את מיתוס ‘עליית הביל”ויים’). היו בהם ניגודים רבים. מצד אחד מהפכנים מרדנים, שואפים לתיקון עולם, ומצד שני הם אלו שהקימו גופים ממסדיים וכלכליים כמו המשביר, תנובה, ההסתדרות, קופת חולים, מפלגות הפועלים השונות – התשתית להקמת המדינה שבדרך.

היו מביניהם אשר חוו משבר אישי, כמו רחל המשוררת בעקבות מחלתה, אשר מנעה ממנה להגשים את מאווייה ולחיות חיי עמל ויצירה, והיו שהתאכזבו מן הפער בין החזון לבין המציאות, ביניהם גם אלו שזכו לראות את המדינה קמה. קובץ השירים השני של רחל נקרא “מנגד” (כי מנגד תראה את הארץ). קובץ השירים השלישי יצא רק לאחר מותה, וידידיה העניקו לו את השם “נבו“. כמה חודשים לפני מותה, כתבה רחל את השיר “מנגד”, בהיותה כלואה בבדידות בחדרה ובבית החולים:

הבית האחרון של השיר חקוק על מצבת קברה של רחל, ב”גן רחל” על גדת הכנרת.  ליד גן רחל קבור גם נח נפתולסקי, אף הוא מאנשי עלייה שנייה אשר כינה עצמו “איש נבו“.

כאשר למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, על השלט שנשא את שמו של הרחוב החד-סטרי הקטן שהוביל אל הפקולטה היה כתוב: “נח נפתולסקי – איש הצמחים והפרחים“, כיאה לאחד מחלוצי המחקר הבוטני בארץ ישראל. לקראת כתיבת רשומה זו חזרתי אל אותו רחוב לצלם את השלט, אך בינתיים החליפה עיריית רחובות את השלט בשלט חדש, ובו מתואר נח נפתולסקי כאחד מראשוני המושבה רחובות. תיאור זה חוטא למציאות ועלול להטעות. נח לא היה מן המתיישבים, האיכרים בעלי הקרקע, אלא פועל זמני, ששהה ברחובות תקופה קצרה בשנת 1909 כפועל חקלאי, גידל ירקות וחלק חדר עם א.ד. גורדון. נח הוא זה שטבע את הביטוי והרעיון “דת העבודה” וגורדון אימץ זאת. ברחובות הכיר גם את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, והתאהב בה ממבט ראשון.

נח נפתולסקי מגלם באישיותו ובקורות חייו את הטיפוס האידיאליסטי-קיצוני של העלייה השנייה. עובד אדמה העובר ממקום למקום ללא רכוש וללא משפחה, חי חיי פרישות, חיים נזיריים מן היד אל הפה, סובל מקדחת ועבודה קשה, ובלילה קורא מאמרים של י.ח. ברנר וכותב שירים לאור העששית.

נפתולסקי ושמואל יבנאלי

נפתולסקי הגיע לארץ ישראל בשנת 1906. הוא עבר ממקום למקום ועבד בחקלאות בפתח תקווה, רחובות, חצר כנרת, סג’רה, מסחה, חולדה ומרחביה. היה אחד מאותה חבורה אליטיסטית אשר הוציאה מתוכה את ההוגים, אנשי המעשה והמנהיגים של המדינה שבדרך: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, בן-ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה צמח ואחרים. בין אנשי החבורה גם שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, הבוטניקאי המוכשר שנפל עם אנשי הל”ה.

שמעון קושניר כתב את קורות חייו של נפתולסקי, ודמויות בולטות אחרות מבני העלייה השנייה, בספרו “אנשי נבו” (עם עובד, 1968).

נח נפתולסקי, כאחרים בני דורו, הפך, ללא השכלה רשמית, למומחה לחקלאות ולאחד מחלוצי הבוטניקה בארץ ישראל.  הוא ערך ניסויי שדה רבים במטרה לפתח שיטות גידול של חקלאות אינטנסיבית, בייחוד גידול חיטה בתנאי שלחין (השקייה) במקום גידול הבעל הדל שהיה נהוג אז. החל משנת 1921 עבד כמדריך חקלאי מטעם תחנת הניסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית בתל אביב וברחובות. הוא ביקר אצל החקלאים בכל היישובים והדריכם בשיטות גידול ובהדברת מחלות ומזיקים. הנה כדוגמה דוח שהכין בשנת 1924 על עבודתו: (חלקות זרוקות – הכוונה חלקות שרוססו. ריסוס כונה אז זריקה).

משנוסד בית הספר החקלאי כדורי בהנהלתו של שלמה צמח, עבד נפתולסקי גם שם כמדריך לגידול ירקות. בשיטוטיו לאורכה ולרוחבה של הארץ רכש נפתולסקי היכרות עמוקה עם צמחי הבר של ארץ ישראל וגילה כשלושים צמחים שלא היו מוכרים לפני כן בצמחיית ישראל, או שהיו חדשים לגמרי למדע. שנה לאחר מותו, פרסם אורי קושניר, בנו של שמעון קושניר, בוטניקאי, גנטיקאי ומטפח צמחים, מאמר לזכרו של נפתולסקי (טבע וארץ כרך י”ז חוברת 6, אוק-ספט 1975). פרופ’ נעמי פיינברון הוסיפה למאמר זה את רשימת הצמחים שהתגלו לראשונה בארץ ישראל ע”י נפתולסקי.

אך גולת הכותרת של גילוייו הבוטניים של נח נפתולסקי היתה גילויו של השושן הצחור, בשנת 1925. עד אז לא הצליח אף אחד למצוא את השושן בישראל והיה ספק האם הוא בכלל גדל כאן. בשל חשיבותו התרבותית-דתית של צמח זה, ביהדות ובנצרות ובתולדות האמנות, עורר גילוי זה עניין בינלאומי. את תיאור הגילוי אביא מתוך מאמרו של אורי קושניר, שהופיע גם כהקדמה לספר שיריו של נח נפתולסקי: (הויכוח על זהותו של השושן המקראי עדיין לא שכך).

את האישור המדעי לזהות הטקסונומית של הצמח (נח מצא רק את הבצל עם כמה עלי בסיס יבשים, ונדרשו שלוש שנים עד שהופיעו הפרחים) נתן פרופ’ אוטו וארבורג, מן האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שהחלה את פעילותה באותה שנה בה גילה נח את השושן. הבוטניקאי אפרים הראובני פרסם בעיתון דבר (27.12.1929) רשימה שכותרתה: “תגלית מדעית חשובה ע”י פועל בארץ ישראל, בה הוא מסכם את פרשת הגילוי ואת מאמרו המדעי של וארבורג שהתפרסם בברלין באותה שנה.

בשנת 1924 רכש נפתולסקי חלקת אדמה שוממה בת עשרה דונמים, בסמוך לשכונת הפועלים ע”ש בורוכוב, שלימים הפכה לחלק מגבעתיים. על גבעה קרובה בחלקה בת שני דונמים בנה את צריף מגוריו, ובו איכסן את העשבייה, כ-2400 צמחים ששימר וייבש (הועברו אח”כ לעשביית האוניברסיטה העברית). על אדמתו נטע עצי פרי והקים משתלה של צמחי תרבות. נח נפתולסקי תרם רבות לייסוד, איקלום ופיתוח ענף הגיאופיטים – צמחי בצל ופקעת בישראל. הוא ייבא צמחים מחו”ל – ציפור גן עדן, סייפן, קליביה, אמריליס ואחרים, וגידלם במשתלתו, ומשם עברו לחקלאים והפכו לענף משגשג.

נח, שנותר ערירי, נהג לבקר את רחל בימי חוליה, בצפת, בתל אביב ובבתי המרפא. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. רבים אהבו את רחל ואף היא אהבה רבים. כאשר נשאל נח מדוע לא גילה ולא מימש את אהבתו לרחל, ענה שחש שהיא נעלה מידי. במהלך השנים, מאז היכרותם, כתבה רחל לנח מכתבים רבים: הנה שני מכתבים שכתבה רחל לנח מצרפת, שם (טולוז) למדה לתואר אגרונום:

בינתיים התפתחה העיר גבעתיים סביב חלקת אדמתו של נפתולסקי וערכה הנד”לני נסק. אנשי קק”ל הפעילו עליו  לחץ כבד לתרום את חלקתו כ-“עזבון בחיים” ללא תמורה. בשנת 1961 הסכים נח לתרום את אדמתו לקק”ל, בתנאי שעל השטח יוקמו מוסדות ציבור, פינת חי וגן בוטני. להפתעתו ואכזבתו, חודשיים לאחר ביצוע התרומה, מכרה קק”ל את הקרקע בסכום גדול לקבלן שהקים שם אחד עשר מגדלי מגורים. הטרקטורים הגיעו, עקרו את עצי ההדר ורמסו את ערוגות הפרחים, וכל מי שנזדמן לשם בזז את ציוד הדישון וההשקייה. נח, זקן וחולה, הסתגר בצריפו, בחלקת שני הדונם בה גידל את פליטי פרחיו. בעיתון מעריב הופיעה רשימה בשם: “נפתוליו של נח נפתולסקי” בה נחשפו מהלכי קק”ל. הנה קטע:

בצוואתו תרם נח נפתולסקי את שני הדונמים ואת כל רכושו לעיריית גבעתיים. בתרומתו הוקם הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, ושלט צנוע בפתחו של הגן מציין זאת. מייד לאחר מותו (1974), בטרם ייהרס הצריף ויישדד אוסף הספרים הגדול, ליקט שמעון קושניר את השירים שכתב נפתולסקי והם קובצו בספר בהוצאת עקד (1975) תחת השם הספרותי שבו כתב נח על עצמו בשיריו – חנינא – איש נבו.

הנה שניים משיריו של נח נפתולסקי. שירים נוגים, מחורזים, בשפה מליצית:

ונסיים ונחזור לנרטיב “נבו” בקטע מתוך ספרו של מוקי צוראורות רחוקים” (הקיבוץ המאוחד, 2005). “זהו היפוך של משה העומד בפני הארץ המובטחת ואינו יכול להגיע אליה. כאן אתה בא אל הארץ המובטחת ואינך יכול לחזור אל החזון הרחוק אלא במובן אחד: לחיות אותו או להישאר בחוץ. א”ד גורדון אמר, כי אין להישאר בהר נבו – או שחוצים את הירדן או שמתים. אי אפשר להישאר כצופים על הר נבו – כי הארץ המובטחת לא יכולה לעמוד מנגד.”

זכויות יוצרים

מכתבי רחל לנח מתוך: רחל – שירים, מכתבים, רשימות,קורות חייה . עורך: אורי מילשטיין, זמורה,ביתן -מוציאים לאור, 1985. (נח מסר את המכתבים לד”ר אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל, לפני מותו).

התמונה של נח בישיבה מתוך : כנרת – אלבום לציון יובלה של הקבוצה, הוצאת קבוצת כנרת, תשכ”ד ,1964.

התמונה עם יבנאלי מתוך : על שפת אגם סואן – בנציון וחיה ישראלי,עורכים מוקי צור ואהרן ישראלי,הוצאת ספרים “עם עובד” בע”מ תל אביב. (תשמ”ה

כל הזכויות שמורות.

120 – צר עולמי כעולם נמלה

כאשר אני רואה בימים אלה, ימי קורונה, את הרחובות השוממים, את גני המשחקים הריקים; כאשר אנו מתרחקים זה מזה בפחד, אפילו מילדינו ונכדינו האהובים – עולים בי כמה הרהורים על האדם כיצור חברתי. ומכאן אני מפליג גם למחשבות על יצורים חברתיים מובהקים אחרים – למשל דבורים ונמלים. הבה נבדוק מה חשבו על כך משוררינו טשרניחובסקי ורחל.

בכל שלבי החינוך שלנו ובכל שלבי חיינו עברנו תהליך של חיברוּת (סוציאליזציה) שעיצב אותנו כחלק מקולקטיב. למדנו להאמין שעלינו להיות יצורים חברתיים כי בזה סוד כוחנו, כי כך כבשנו את העולם והפכנו לנזר הבריאה. אבל כעת צו השעה הביולוגי הוא להתרחק ולהתנתק מבני מיננו על מנת לשרוד. יצרנו עמים ולאומים וביחד פיתחנו טנקים ומטוסים ופצצות אטום, אבל כל אלו נועדו להרוג ולהשמיד בני אדם אחרים ואינם יכולים להגן עלינו מפני וירוס זעיר.

אנחנו רוצים להיות חלק מ- להשתייך ל-  למניין, לקהילה, למועדון חברים, למפלגה, לקבוצת ווטסאפ. רוצים חברים רבים בפייסבוק, עוקבים רבים בבלוג. אנחנו לא לבד. כנראה שאימת הבדידות היא כוח מניע חזק ברצוננו להיות חלק מחברה ואפילו במחיר הכניעה לעריצות החברה. החברה יכולה לשלול את חירותנו אם נפר את חוקיה. החברה יכולה לגייס אותנו לצבא ולשלוח אותנו למות במלחמה שאנו לא מזדהים עם מטרותיה.

אך אי אפשר להתעלם מן המתח התמידי בין רגש ההזדהות, הסולידריות והשיתוף עם המסגרת החברתית במעגליה השונים, לבין המחנק של ה”ביחד”, של ההשתייכות לעדר, של ה”לחץ החברתי”. בין הציות לקולקטיב, חוקיו, מנהגיו ומנהיגיו, לבין האינדיבידואלי, הרוצה לפרוץ מסגרות.

החרקים החברתיים – דבורים, נמלים וטרמיטים, הביאו את חיי השיתוף לקיצוניות. האבולוציה יצרה אצלם (עם הבדלים בין מינים שונים בתוך כל סוג חרקים) חברה בה הגנטיקה ופקודות כימיות של פרומונים, הורמונים וסוג המזון, יוצרות חברה הירארכית השולטת באופן מוחלט בכל פרט. הפרטים אפילו נושאים מטען גנטי זהה בהיות כולם צאצאים של אותה מלכה (בנמלים, בניגוד לדבורים, כמה מלכות בקן). לכל פרט אין כושר החלטה או התלבטות, אבל הקן כולו הוא בעל אינטליגנציה קיבוצית.

ציור שהוגש לאפיפיור אורבן ה-8 במאה ה-17 ע”י אנשי “האקדמיה לעדשה”, שהתמחו בליטוש עדשות וחשיפת מחזות הטבע בעזרתן. ביניהם גליליאו ששיכלל את הטלסקופ והמיקרוסקופ ונרדף ע”י אורבן ה-8. בתחתית הציור – ראשה וגפי הפה של הדבורה.

החרקים החברתיים הציתו את דמיונם של אנשי הגות ורוח רבים, אמנים, סופרים ומשוררים, אשר ניסו למצוא דמיון ושוני בין חברות החרקים וחברת האדם, ניסו להפוך את החרקים החברתיים למטאפורה לחברה האנושית. ככל שהמדע גילה עוד ועוד תגליות מופלאות על אורחות החיים שלהם, כך גבר העניין. ויש גם אנשי רוח שעסקו בעצמם בתצפיות מדעיות על דבורים ונמלים. אחד מהם היה מוריס מטרלינק, חתן פרס נובל לספרות (1911) שבנוסף לשירים, סיפורים ומחזות רבים, כתב גם ספרי טבע: “אינטליגנציה של הפרחים”, “חיי הדבורים” (1901), “חיי הנמלים” (1920) ו”חיי הטרמיטים”. הספרים היו מבוססים על עובדות מדעיות ותצפיות אישיות, אך כללו גם רעיונות פילוסופיים של המחבר, האנשה והתייחסות רומנטית מוסרנית ופיוטית. לחברת הנמלים קרא בצדק: “רפובליקה של אמהות”. (ראו התייחסותו של אברהם רגלסון על הספר חיי הדבורים). המשוררת רחל כתבה בעיתון דבר בחודש אב 1930 רשימה על ספרו של מטרלינק “חיי הנמלים“. הנה שלושה קטעים קצרים מתוך רשימתה. (מתוך הרשימה המלאה בספר “שירת רחל” בהוצאת דבר):

באותה שנה, 1930, כתבה רחל את שירה “רק על עצמי לספר ידעתי“, אך בשיר זה מתייחסת רחל אל הנמלה כאל אינדיבידואל, אישיות נפרדת, אשר דווקא אינה זוכה לתמיכת החברה ויד ענקים חוסמת את דרכה אל הצמרת. תיאור זה עומד בניגוד לתיאוריו של מטרלינק, על האחווה והעזרה ההדדית בין הנמלים, כפי שמזכירה רחל ברשימתה.

וכעת אנו מגיעים אל גולת הכותרת של רשומה זו –  האידיליה עַמָּא דְדַהֲבָא (בארמית -עם הזהב) מאת שאול טשרניחובסקי. זוהי אידיליה ארוכה מאוד, אך נקראת בנשימה אחת. כולה סובבת סביב חיי דבורת הדבש, שירה המושתת על יסודות מדעיים, על תורת האבולוציה של דרווין ועל מסרים אותם מנחיל טשרניחובסקי לעם ישראל באמצעות דימוי הדבורים. היצירה במלואה פורסמה רק שנה לאחר מותו של המשורר, בשנת 1944, בקובץ שיריו “כוכבי שמים רחוקים“, אך נכתבה במשך כמה שנים בשנות השלושים, כקטעים נפרדים אשר פורסמו בכתבי עת שונים. את היצירה המלאה אפשר לקרוא בהנאה באתר פרוייקט בן יהודה. למחפפים וקצרי הרוח – לפחות קראו את הפרק “חתונת החתונות”. אני מציג כאן רק קטע אחד, שהוא גם הקטע המחורז היחיד בכל היצירה, זוגות זוגות של שורות מחורזות, המתאר את מעוף הכלולות:

בַּלָּדַת הַכַּוֶּרֶת (בהברה ספרדית)

בְּחֻמָּהּ שֶׁל חַמַּת-צָהֳרָיִם רָחִים

מִתְנַדְנֵד כָּל זְכוּר-הַדְּבוֹרִים עַל פְּרָחִים.

הֵם הוֹזִים, הֵם נָמִים: לֵב אַדִּיר, לֵב רָחָב,

מִסָּבִיב מַנְגִּינָה, הֵד שִׁירַת הַזָּהָב:

“בְּמַמְלֶכֶת-דּוֹנַג, בְּקִרְיַת-שַׁעֲוָה

שָׁם נִרְדֶּמֶת מַלְכָּה בַּחֲלוֹם-תַּאֲוָה.

“הַמַּלְכָּה צְעִירָה, בְּכָל הוֹד יִפְעָתָהּ;

הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לַחֲתַן-חֻפָּתָהּ;

“לַיָּחִיד מֵרְבָבָה הַמַּלְכָּה מְחַכָּה;

קְטִיפָה שֶׁל זָהָב פַּרְוָתָהּ הָרַכָּה.

“לָהּ עֵינַיִם – אוֹרוֹת, וְדַקָּה לָהּ גִּזְרָה,

לָהּ נוֹצוֹת הֲדוּרוֹת, הֵן עוֹטְרוֹת לְנִזְרָהּ.

“בַּכַּוֶּרֶת כֻּלָּהּ אֵין כָּמוֹהָ יָפָה,

הַכַּוֶּרֶת כְּחֻלָּה, רֵיחָנִית וּכְשׁוּפָה.

“רְפוּדָה בִצְּלָלִים כְּעֵין-עַנְבָּר, אִם יֵשׁ-בָּהּ

אוֹר-חַמָּה שֶׁתָּעָה, אוֹר-חַמָּה שֶׁנִּשְׁבָּה.

“הִיא אַךְ פַּעַם תֵּצֵא מֵחֶבְיוֹן אַרְמוֹנָהּ,

“הִיא אַךְ פַּעַם תָּעוּף בַּהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

“הִיא אַךְ פַּעַם תֶּאֱהַב בְּנַפְשָׁהּ וּמְאֹדָהּ,

הִיא אַךְ פַּעַם דּוֹדֶיהָ תִּתֵּן לְדוֹדָהּ,

“אַהֲבָה צְעִירָה, אַהֲבָה נַעֲלָה;

אַךְ רַק פַּעַם יַחְבֹּק לָהּ חָבֹק בַּעֲלָה.

“כֵּן, רַק פַּעַם אֶחָת! אַךְ גַּם הִיא בִּשְׁעָתָהּ

תַּגְמִיאֶנּוּ אֶת-כָּל אַהֲבַת חַיָּתָהּ,

“אֶת-כֻּלָּהּ… אֶת-כֻּלָּהּ… עַל אִשָּׁהּ וּתְהוֹמָהּ,

וְאַךְ לוֹ תֵעָגֵן עַד אַחֲרוֹן אוֹר יוֹמָהּ.

אֵין שֵׁנִי כְּמִתְקָהּ, אֵין שֵׁנִית כְּאִשָּׁהּ!

בְּחַיָּיו יִמְהָרֶנָּה וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה.

“יְחַבְּקֶנָּה אַךְ פַּעַם בְּשִׂיחָה מְתִיקָה:

“אֲהַבְתִּיךְ” וְיִגְוַע בְּמִיתַת נְשִׁיקָה.

“אֵין בַּיְקוּם, אֵין דּוֹמֶה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה!

אֵין יָפֶה, אֵין שֵׁנִי כַּדָּגוּל מֵרְבָבָה!

“הַלְּלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב,

כְּבוֹדוֹ גַּם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב”.

זו לא דבורה. זה זבוב רחפן מתחזה לדבורה. פשוט בודק האם החומר מהרשומה הקודמת נלמד והופנם…

טשרניחובסקי מגיע ביצירה זו לאחד השיאים של תיאורי טבע בשירתו, ומסכם, בערוב ימיו, את הרעיונות וההשפעות המצויים בשיריו. האידיליה כוללת עובדות רבות על חיי הדבורים, המתקשרות לחייו שלו, החל מן הכומר של כפר ילדותו באוקראינה, שממנו למד את סודות גידול הדבורים ורדיית הדבש, וכלה בחוויותיו בקיבוץ בישראל; ומסמלות גם את עם ישראל בגולה ובארץ ישראל (למשל הנחיל הנוטש את הכוורת המבוססת ומקים כוורת חדשה, כסמל לעם ישראל הנוטש את הגולה ומתיישב בא”י). טשרניחובסקי היה רופא ובקיא במדעי הטבע,  אך הושפע גם מן התרבות ההלניסטית, ותרבויות רבות אחרות (תרגם יצירות מתשע שפות בהן שלט). בשיריו מוטיבים פאגאניים אליליים (ראו שירו לנוכח פסל אפולו), אהבה וארוטיקה, שלילת הגלות ותיאורי טבע ריאליסטיים. כל אלה באים לידי ביטוי באידיליה זו. כדי לכתוב על הדבורים הלך למכוורת מקווה-ישראל לעדכן את ידיעותיו ויצא לסיורים בוטניים. לשם ביטוי הרעיון המרכזי שלו ביצירה זו, משתמש טשרניחובסקי, באמצעות מעוף הכלולות המבוצע במרומים עם זכרים מכוורות זרות ולא בתוך הכוורת,  בתורת דרווין, על פיה יש צורך ברבייה מינית אך לא במסגרת אותה משפחה, על מנת לשמור על המשך קיומן הבריא של הדבורים בדורות הבאים. כך בדיוק כמתואר בפתיחת השיר, כאשר הדבורים מאביקות את הפרחים בהאבקה זרה, ומונעות האבקה עצמית. על פי אותו עיקרון קורא טשרניחובסקי לעם ישראל לצאת מסגירותו והתבדלותו התרבותית ולחבור לתרבויות אחרות על מנת להבטיח את קיומו. בשנים בהן נכתבה האידיליה שררה מלחמה בעולם, וטשרניחובסקי מציע ללמוד מן הטבע כי מפגש בין תרבויות חיוני לקיום העם המתהווה. המלחמות הן לא שלנו, אלא של המנהיגים בלבד, ועלינו לחיות בהרמוניה, בשלום ובאחווה.

ובימים אלו – שוב כל אומה לנפשה, כל אדם בבידודו וסגירותו. עד יעבור זעם!