חיים נחמן ביאליק – י בטבת תרל”ג (9 בינואר 1873) – כ”א בתמוז תרצ”ד (4 ביולי 1934).
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
א. ראשיתו של ביאליק
קטעים מתוך: “חיים נחמן ביאליק”, מתוך: דור וסופריו, רשימות ודברי-זכרונות על סופרי דורי, מאת: י.ח. רבניצקי, הוצאת דביר תרפ”ז (1926).
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
ראשיתו של ביאליק
“הימים ימי ה”פרדס” הראשון. ואני, העורך והמוציא לאור, בבית-הדפוס ש”פרדסי” הולך ונדפס שם, עומד לי על יד המכונה ומתבונן אל עמודי הגליון הנמצא תחת מכבש הדפוס. והנה נגש אלי המדפיס ומודיעני, שאיזה צעיר שואל עלי והוא יושב ומחכה לי בחדר-הכניסה. נכנסתי לאותו החדר ובידי גליון-הגהה של ה”פרדס”, ולפני צעיר כבן שמונה-עשרה שנה, ומראהו כמראה בחור ליטאי בעל פנים בריאים ועגולים. שאלתי לחפצו. הבחור ענה בשאלה: אם יש עוד מקום ב”פרדס” לאיזה דבר? מהו הדבר? – שאלתי. שיר אחד, לא גדול – ענני. לשמע תשובה קצרה זו צחקתי בקרבי. וכי לא יכלתי לדעת מראש, שהבחור הזה רוצה לזַכות את “פרדסי” בפרי בת-שירתו? בעל-נסיון כמוני כבר יודע ומכיר היטב, שאין לך צעיר מן “המשכילים” העברים הבאים מערי-המדינה לאודיסה, שאינו שר בשירים “על לב ריקן”, וחזקה על “בחור כהלכה” כזה שאינו בא אף הוא, חלילה, בידים ריקות, כלומר: בלא צרור כתבים בידו, כדי להראות ל”חכמי אודיסה” את בכורי פרי-עטו, ודוקא בחרוזים. “הנה זה בא משורר חדש, “חכם בחרוזים”, להוסיף על הראשונים!” – הרהרתי בלבי. ואל הבחור אמרתי: – הראני נא את שירך, ואם טוב הוא וראוי לדפוס אשתדל למצוא לו מקום ב”פרדס”. […] איך שהוא, חלק השירים של ה”פרדס” כבר היה “מלא וגדוש”, ובכל אופן לא יכלה אז לעלות על דעתי, שאותו הבחור ה”מגושם” קצת, היושב לפני ונועץ עיניו בי, יצטרף אף הוא למנין המשוררים הנכנסים ל”פרדס”. הבחור הושיט לי את שירו, הכתוב על גליון קטן, מבלי הגד לי כלל, שהשיר הזה היה כבר, לפי שנודע לי אחר-כך, לנגד עיני הסופרים המפורסמים לילנבלום ו”אחד העם” ושניהם מצאו בו טעם לשבח. – שירך יכנס ל”פרדס” – אמרתי לבעל השיר, לאחר שקראתי את שירו אחת ושתים – ופניו נהרו.
אותו השיר הוא “אל הצפור”, שנכתב, לפי המועד הרשום בסופו, בניסן תרנ”א ונדפס ב”פרדס” הראשון בשנת תרנ”ב, ושֵם אותו הבחור בעל השיר הוא – חיים-נחמן ביאליק.
[…] ומדת עַנותו של המשורר לא סרה ממנו גם אחר-כך. וכאשר שלח לי, על פי בקשתי, שלשה שירים בשביל הספר השני של ה”פרדס”, ואני כתבתי לו שהשירים לא מצאו חן בעיני ולפי דעתי שלשתם אינם ראויים להכנס ל”פרדס”, – לא מצא את עצמו נעלב ולא התרעם כלל על “האדון העורך” ומדת-דינו הקשה, אלא קבל עליו את הדין ולא אחר לשלוח שירים אחרים במקום הנפסלים, בצרוף מכתב-בקשה: “השירים האלה אשלח לך על מנת שתענני תיכף אם יקובלו או לא; כי מטבעי אינני מתון ותוחלת ממושכה תציק לי מאד, וקוצר רוחי יניאני תמיד משלח את מוצא עטי אל אחד המו”לים. ענני “הן” או “לאו” וידעתי, ונח לבי. […] ובשעה ששלח ל”פרדס” השני את השיר “אל האריה המת” (קינה על מות יהודה ליב גורדון) כתב (במכתבו מחשוון תרנ”ג) לאמר: “זה כמה אשר קבלתי מכתבך הגלוי אשר בו בקשתני לספד לגרדון ז”ל כנוח עלי הרוח. אנכי לא עניתיך כי חכיתי לראות אולי יקדמני אחר הטוב ממני; הן לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרא היא. את פושקין הספיד לערמאנטאוו – ומי יספד לגרדון? אולם אחרי ראותי את כל הקינות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השירה ואמרתי: לוּ ראה יל”ג ז”ל מי ואיך יספדוהו – ושב למות, ואשלח את קינתי אשר קוננתי אני אליך. ואתה אדוני איעצך בקראך את קינתי וזכרת את יתר הקינות, אשר בלי ספק קראת בהצפירה וגם בהמליץ ומצאה קינתי כרגע חן בעיניך”.
[…] עד כמה מעטים היו אצל המשורר הצעיר אותם הרגעים הטובים שבהם הכיר וידע את “מדת כשרונו ושעור קומתו” – נאמנה מאד עדותן של כמה אגרות שכתב אלי בימים ההם. דעתו לא היתה נוחה אז בכלל מהשירה העברית של אותו הזמן, ובמכתבו מראשית שנת תרנ”ה הוא מוציא עליה משפט קשה: “מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, ואין ידיעת הלשון. אין ניצוץ אלוה, אבל יש כאן אחיזת-עינים ושארלטיניזם אשר קמו לצחק לפנינו בדמות המשקל הקלוקל וחרוזי-השוא אשר בדו להם מלבם בעת הזאת. רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנית והבלי-שוא הפורחים באוירו של לב נעור וריק שורה על כל פרי עטם וכו'”. ומדת-הדין הזאת הוא מותח בלי חמלה במכתב אחר גם על מעשי ידי עצמו: “והנני מגלה לך כי קצה נפשי בכל שירַי אשר כתבתי עד הנה, – כי כל אלה הם “קטנות” ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי וההתאוננות היו למחלה עוברת ומהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות ומזוגות במים הרבה. “הבכינות” – הסימן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו”.
[…] “כותב אני – הוא מודיעני בקיץ שנת תרנ”ז – שיר גדול מעין פועמא. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאושר, אך מסופקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חוסר השכלתי וידיעתי ולמלאותן איני מספיק, וגם רפה רצון אנכי, כידוע לך”. […] את שמע “המתמיד” כבר שמעתי מפי עורך “השִלֹח”. “אחד-העם”, שלא היה נוח להתפעל ואין זה דרכו להיות מן הפזרנים בנוגע לתהלות ותשבחות, הגיד לא אחת בפני את שבחו של “המתמיד” עוד קודם שנדפס. ולאחר שקראתי את ראשית השיר בחוברת “השלח”, מהרתי וברכתי את המשורר על ההנאה שהנאני בטורים היפים של שירו. על זה השיבני: “קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה בתתך את לבך עלי לפשפש במעשי ולמצוא ידי בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אומר לך כי מפיך קיוויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד” כי אם דעה מוחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בא סופו. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע; העיקר, אם יש ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – יחפאו עליו גם יפי טוריו”.
ב. אחריתו
הספד אשר כתב אשר ברש, בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ”ה, שהוא היה עורכו, הוצאת שם.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הערות העורך
מוטי ברכאן מקריא את “אל הצפור” בהברה אשכנזית מילעילית בגרסתו המלאה (16 בתים).
נחמה הנדל שרה את השיר וגם מבצעים נוספים.
כאשר נפגשו לראשונה באודסה, בשנת 1891, היה חיים נחמן ביאליק בחור עלום שם בן 18 ואילו יהושע חנא רבניצקי (1859 – 1944) היה עיתונאי, מבקר, עורך ומו”ל בעל מוניטין, בן 32. שירו הראשון של ביאליק, אל הציפור, אשר התפרסם בכתב העת פרדס, אותו ערך רבניצקי בשנים 1892 – 1897, עשה רושם רב וסימן את תחילת דרכו הספרותית של מי שהפך למשורר הלאומי. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1900 חזר ביאליק לאודסה, שהיתה אז אחד ממרכזי התרבות העברית החשובים ביותר, ובמשך 21 שנים פעלו הוא ורבניצקי יחדיו. גולת הכותרת של עבודתם הספרותית-תרבותית המשותפת היה המפעל האדיר של עריכת ספר האגדה. הם ייסדו את הוצאת מוריה שהפכה להוצאת דביר, את רשומות, שעסקה באתנוגרפיה ופולקלור והוציאו לאור תרגומים של יצירות מופת. ביאליק הכיר טובה כל חייו לסנדק של שירו הראשון ובהקדשה לקובץ שיריו משנת תרס”ח כתב: “ליקר לי מאח י”ח רבניצקי / בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי…”
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
עדותו של ביאליק על עצמו, במכתב לרבניצקי לעיל, בנושא הבכינות, מעניינת מאוד. מוטיב הבכי והדמעות הוא מן המרכזיים בשיריו של ביאליק. מחקרים ופרשנויות רבים נכתבו על-ידי חוקרי הספרות על הדמעות הזולגות בשיריו של ביאליק ועל משמעותן האישית, הלאומית ואף הארוטית. (למעוניינים: מאמרה של חמוטל צמיר: צמיר, חמוטל, (2009), “לילית, חוה והגבר המתאפק: הכלכלה הליבידינאלית של ביאליק ובני דורו”, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כ”ג, 133 – 82).
הנה כמה דוגמאות מני רבות:
לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,
שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,
וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה,
וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה. (מתוך: “דמעה נאמנה”).
וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי
מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,
וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי
וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה (מתוך: “שירתי”)
נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִּפֹּל קַו-אוֹר
וַיַּכֶּנָּה,
צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –
וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה. (מתוך: “נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה”)
וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת – (מתוך: “לבדי”)
