154 – ארץ ישראל הישנה בתמונות

הקיץ בעיצומו והחום המהביל שולל את קיומם של טקסטים ארוכים וטרחניים. לכן החלטתי ללקט מן הספרים הישנים שברשותי תמונות שצולמו בארצנו לפני קום המדינה וקצת אחרי. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, ולכן התמונות מלוות בהערות והארות קצרות ככל האפשר. אזהרת מסע – כאשר חפצים להתרפק על העבר, מגלים דברים המעוררים געגועים, פליאה וגאווה, אך גם דברים המעוררים בושה. ואם הכל נראה יפה וטוב, אולי זה בגלל שלא הראו לנו את המכוער והרע. ויש גם מה שנראה לנו פגום רק בדיעבד, עם חלוף הזמן ושינוי הערכים.

בסוף הרשומה רשימה מפורטת של הספרים מהם נסרקו התמונות והערה על זכויות יוצרים. הקליקו על התמונות לצפייה בהגדלה.

וכך בעזרת התמונות נתגלגל מענין לענין, אך כמו שאומר רינו צרור בגל"צ – נתחיל בהתחלה. ומה יותר התחלה מאם המיניקה את עוללה? הצילום היפהפה הזה הוא גם רך ואמהי, אך גם חושני. אני רואה גם את הדום העץ הבלתי מהוקצע ואת "מיטת הסוכנות" ממתכת. לקוח מן הספר "פליאות ראשונות" (1966). הצלם הוא פטר מירום, שקנה את תהילתו בספר הצילומים "שירת האגם הגווע" וגם שם משפחתו מזכיר את אחד משמות אגם החולה "מי מרום". הספר מתאר בצילומים ינקות וילדות בקיבוץ. את הטקסט כתבה רנה שני, משוררת ומתרגמת ששינתה את שמה ל- Rain Shine ונעשתה גורו מנהיגת כת. נפטרה בהודו בגיל 46. על הצילום הזה כתבה: "כמו שינה – חמים, וכמו יקיצה – מדגדג ורך, ומה זה תמיד כל-כך, תמיד מאד כל-כך…"

צילום פטר מירום, מתוך הספר פליאות ראשונות

מחלקת התעמולה של קק"ל הוקמה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת (כך גם בסוכנות ובקרן היסוד). ראשיה הבינו את כוחו העצום של הדימוי החזותי לשם עיצוב התדמית של המוסדות הלאומיים ושל המעשה הציוני. לכן יצאו לגייס באירופה את מיטב הצלמים, אפשרו להם לעלות לארץ ישראל, והקימו בעזרתם אוסף של עשרות אלפי צילומים איכותיים (כיום מונה ארכיון הצילומים של קק"ל 180,000 תשלילים) הצילומים האלו שמשו כאמצעי תעמולה מרכזי לשם השפעה על דעת הקהל של היהדות העולמית לשם גיוס כספים. לצלמים לא ניתן חופש יצירתי והם אולצו להתאים עצמם לסגנון שהוכתב להם – צילום מבויים ומגוייס. ארץ ישראל שלפני ההתיישבות הציונית הוצגה כריקה מתושבים, נטושה ושוממה, ואם נראו ערבים הם הוצגו כנחשלים ומפגרים שההתיישבות הציונית רק תשפר את מצבם. הצילומים תיארו שוב ושוב מוטיבים קבועים – היהודי החדש עובד האדמה – רועה, נוטע ויוגב, או פועל תעשייה גאה. בציר, קציר ודייש, מגדלי שמירה, חגיגות וטקסים, תינוקות על הדשא, וכמובן, כולם רוקדים הורה – כל הארץ מעגלים מעגלים.

צעירים מ"עליית הנוער" בגרמניה, רוקדים הורה בקיבוץ עין חרוד. 1936. צילום – זולטן קלוגר, ויקימדיה
ריקוד ההורה בקיבוץ דליה 1945. צילום – זולטן קלוגר, ויקימדיה
עין חרוד, מתוך – התישבותנו החקלאית, א. רופין 1942

הצלמים שעבדו עבור המוסדות הלאומיים לא זכו תמיד ליחס הוגן. למרות שהיו אנשי מקצוע מעולים ומוכרים, לא קיבלו זכויות יוצרים על עבודתם, סגנון הצילום הוכתב להם, המוסדות שלמו להם רק עבור צילומים שנבחרו לפרסום, מתוך כלל עבודתם. אסור היה להם לפרסם צילומים באופן עצמאי ללא אישור. קק"ל הפיקה והוציאה לאור כמות אדירה של ספרים, חוברות, פוסטרים ופרסומים שונים, וכך הפכה ל"סוכן תרבות" והשפיעה רבות על עיצוב התרבות החילונית ומערכת החינוך בארץ ישראל. אחת מסדרות הפרסומים ,בהפקת קק"ל, האהובה עלי ביותר, (ונאספת על ידי בלהיטות רבה) היא סדרת החוברות "לנער – ספרית ארץ-ישראל של קק"ל". החוברת הראשונה יצאה לאור בשנת 1928, ובפתחה מציגה הנהלת קק"ל את הצידוק למעורבותה בחינוך הנוער הארץ-ישראלי.

החוברות-ספרונים יצאו לאור בהוצאת אמנות של שושנה פרסיץ. הן היו מנוקדות, כמו כל ספרי הוצאה זו, נכתבו על ידי טובי הכותבים של אותה תקופה וכללו צילומים מקוריים שצולמו בזמן אמת (ללא מתן קרדיט לצלמים) ומהווים מקור מצוין לתיעוד התקופה, כמובן ברוח המוסדות הלאומיים. החוברת הראשונה הוקדשה למושבה נס ציונה ונכתבה על ידי ש. בן ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן, שתרם לסדרה את הלוגו שלה (מבלי לקבל קרדיט, אך ראו את חתימתו מתחת לציור) – היד האוחזת בענף המלבלב, סמל להתחדשות מתוך האפילה שברקע. החוברת האחרונה יצאה לאור בשנת 1942 ועסקה בבית הספרים הלאומי. היתה זו חוברת מספר 83.

מלבד הצהרת הנהלת קק"ל שהובאה לעיל, בראש החוברת מציגה קק"ל את מטרות הסדרה ואופייה:

מחוברת זו, הראשונה בסדרה (1928) בחרתי להציג את הצילום "טרזינות". טרזינות הן הקרוניות שנעו בדחיפה על גבי מסילות בפרדסים והובילו את הפרי הקטוף לבית האריזה (כותרת הצילום מזכירה את "חבישת" הפירות, הכוונה לעיטופם בנייר הספוג בחומר הדברה קוטל פטריות למניעת רקבונות בזמן המשלוח לחו"ל. הריח שנדף מניירות אלו עדיין זכור לי היטב). ס. יזהר כתב סיפור בשם "טרזינות" המופיע בספרו "רגליים יחפות" (הוצאת תרשיש, 1959) שאפשר לקרוא גם ברשת בפרויקט בן יהודה. בסיפור זה יוצא יזהר הנער עם בן דודו ואהוב נפשו יחיעם ויץ להרפתקה בפרדס שכוללת גם דהירה פראית על הטרזינה. למעשה סיפור זה הוא כעין נבואה בדיעבד על נפילתו של יחיעם בפיצוץ גשר א-זיב (אכזיב) בליל הגשרים. יזהר כותב ב-1959 שאינו יודע את מקור השם טרזינה, אך אם היה טורח להציץ בויקיפדיה היה מקבל את התשובה.

חוברת ל"ה של ספרית ארץ-ישראל יצאה לאור בשנת 1931 ונושאת את השם "דת ומולדת – החרדים בבנין הארץ", נכתבה בידי א. ו. שחראי. החוברת מתארת את הקמתם של ישובים חקלאיים בארץ ישראל על ידי יהודים חרדים, "מושבות דתיות אשר גללו את חרפת החולשה והבטלנות מעל היהדות הדתית והראו לעין כל, כי יהודים דתיים באים בשנים שעסקו כל ימיהם בערי מושבם במסחר וחנוונות, מסוגלים עדיין למהפכה כלכלית ונפשית, אשר עשתה אותם לחקלאים חרוצים לא פחות מאמוני ההשכלה והתרבות המודרנית." הנה כמה תמונות משני ישובים שהוקמו על ידי יהודים חרדים – כפר חסידים (1925) ובני ברק (1924) שאף היא החלה כישוב חקלאי, על קרקע שנרכשה מן הכפר הערבי הסמוך אל-חירייה.

בני ברק מראה כללי

המתיישבים בבני ברק

המתיישבים בבני ברק בסלילת כבישים

מקור נוסף לצילומים הם ספרי היובל שהפיקו יישובים רבים לציון 25 או 50 שנה להקמתם. צילומי היישובים החדשים בשלבי התפתחותם מעוררים השתאות. יישוב שנראה בתחילה כמו החצר האחורית של איכר בכפר נידח במזרח אירופה, הופך כעבור זמן קצר למשק קיבוצי מפואר. וזאת ע"י אנשים חסרי רקע חקלאי. ניקח לדוגמה את הדגניות. דגניה א', "אם הקבוצות והקיבוצים", הוקמה ב-1910 על אדמות אום-ג'וני מעבר לירדן (ב-1912 עברה לנקודת הקבע). בתמונה: דגניה א' 1912, שרה מלכין ויוסף אלקין.

מקור – הספר "יוסף טרומפלדור פעלו ותקופתו"

הכוונה היתה להקים בעמק יזרעאל שרשרת של "דגניות" – דגניה א', ב', ג' וכו'. ואכן, בשנת 1920, הקצתה דגניה א' 1200 דונם משטחה להקמת דגניה ב'. 19 חלוצים, אנשי "קבוצת עבודה" הגיעו אל העמק. באותה שנה הצטרפו 16 חברים נוספים – "קבוצת בוברויסק". כיצד נראה המקום? (מתוך הספר "דגניה ב' קורות ורשומות"): צריף עץ בן שתי קומות; מחסן, אורוה ורפת בבנינים של לבני-חומר; שני אהלים מרובעים ומספר אהלים קטנים עגולים". מסביב מישור נרחב וריק, ללא סימן של עץ או ירק כלשהו, עד שאפילו הדבורים במכוורת שהוקמה לא מצאו מקורות צוף בסביבה. "ונהתה הנפש אחר פינת-ירק אחת לכל הפחות, והקבוצה קיבלה החלטה נועזת לנטוע על חשבונה חורשת אקליפטוס" (50 דונם, א.ר.). כיצד הביאו מים לשתייה ולחקלאות? "מכון-המים נודע לשם. הוא "מכון-נע". עגלה שאופניה נצטרפו מתוך אוסף שונה, מגוון, ואין שנים בה בני שיעור-גובה אחד. בעגלה שלוש חביות, והזוג המפורסם "תרח" ו"לך-לך" מושכים בה ומביאים מים מן הירדן." בתמונה: דגניה ב' בשנת 1920, תרפ"א (בכיתוב מתחת לתמונה טעות בתאריך):

מקור – "עמק הירדן התיכון – נגב כנרות" ארכיון צילומים קק"ל.

וראו כיצד נראתה דגניה ב' בשנת 1939 (לא מצאתי תמונה מוקדמת יותר). האין זה מדהים? :

מקור – "דגניה ב' קורות ורשומות"

ודוגמה נוספת ממה שמכונה "עיירות הפיתוח" – קרית-גת. קרית-גת מקיימת כפשוטו את מילות השיר "היו זמנים" של חיים חפר: "במקום משלט יושבת עיר". היא נבנתה במקום המשלט של "עיראק אל-מנשיה" היכן שהיה קבר אחים של 87 מחיילינו שנפלו שם במלחמת השחרור. יושבת במרחק שווה (כ-50 ק"מ) מתל אביב, ירושלים ובאר שבע. שמה ניתן לה בטעות, בגלל קרבתה לתל שזוהה בטעות כ"תל-גת" העיר הפלישתית (המקום הנכון המזוהה עם גת-פלישתים הוא תל-צפית). בעת הקמת חבל לכיש, בהנהגתו של ליובה אליאב, יועדה העיר להיות עיירה חקלאית למחצה, מרכז מסחרי-תעשייתי של היישובים החקלאיים שסביבה, עם מפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית (סוגת לעיבוד סלק-סוכר, פולגת לעיבוד הכותנה). כאשר הוקמה ב-1956 היא נראתה כמעברה ואף נקראה בפי כל "מעברת קרית גת". ראשוני תושביה, 20 משפחות שהגיעו ממרוקו, התישבו בפחונים. העיר היתה מתוכננת להכיל בשיאה 8,000 תושבים, אך גדלה במהירות בעקבות העלייה ההמונית מצפון אפריקה ופתיחת שערי מסך הברזל וקליטת עולים ממזרח אירופה, בעיקר רומניה. בשנת 1965 היו כבר בקרית-גת 23,000 תושבים. הצילום הבא מראה את קרית-גת בראשיתה וכעבור עשר שנים, ונראה כאילו עיר שלמה נפלה מן השמיים. הצילום התחתון משנת 1965. את הבתים החד-קומתיים החליפו שיכוני עובדים, "בלוקים" ו"רכבות". את הספר לכיש ערכה מרים גובר "אם הבנים", ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור.

מקור – הספר "לכיש – מקראה ספרותית היסטורית" לעשור ההתנחלות בחבל

ואם הזכרנו את גלי העלייה ואת המעברות, נספר בקצרה את סיפורה של קריית-שמונה. סביב אגם החולה ישבו בחושות וסוכות עלובות כ-16,000 בני שבט הע'וארנה (בכ-40 ישובים קטנים), שבמשך שנים רבות פיתחו תרבות אנושית ייחודית לתנאי המקום. מוכי עוני וקדחת התפרנסו מקציר קני הגומא וייצור מחצלות. בצפון עמק החולה שכן הכפר הגדול ביותר – אל-חלצה או חלסה, ובו כ-1500 תושבים. חלסה היתה המרכז המנהלי של האזור, בה היו בית ספר מטעם ממשלת המנדט ובית מלאכה למחצלות. מכפר זה יצאו הפורעים שהרגו את מגיני תל-חי בי"א באדר 1920. עם תחילת הקרבות במלחמת העצמאות, ברחו או גורשו הָעָוַרְנִים מכל אזור עמק החולה. תושבי הכפר חלסה ברחו לדרום לבנון ב-12 למאי 1948, אף כי נהגו להסתנן בלילות ולנסות לקצור את היבול שנותר מאחור עד שהונסו ביריות. ביולי 1949 התיישבו בבתי הכפר הנטוש 14 משפחות מעולי תימן. אחריהם הגיעו עולי תימן נוספים והוחל בהקמתה של "מעברת חלסה".תחילה באוהלים ואח"כ בדונים ופחונים, ללא חשמל ומים ובתנאי מזג אוויר קשים. היישוב נקרא תחילה "קריית-יוסף" ע"ש יוסף טרומפלדור וב-1950 הוחלף שמו ל"קריית-שמונה" ע"ש שמונת חללי תל-חי. מספרם של התימנים במעברה הגיע ל-1500, אך הם עזבו לאחר 5 שנים על מנת להקים מושבים חקלאיים. בשנות ה-50 זרמו למעברת חלסה – קריית שמונה אלפי עולים. הועסקו בעבודות דחק יזומות – ייבוש ביצות, ייעור, סלילת כבישים. הרומנים עזבו לאחר זמן קצר ונותרו בעיקר עולי עיראק ואירן, עד שהגיעו עולי צפון אפריקה, שהטביעו את חותמם על העיר עד היום. אך זכות הראשונים שמורה לתימנים.

מתוך הספר – "החולה, פרקי לימוד וקריאה".
מעברת חלסה, שלב הפחונים. מתוך – עידן 16, אצבע הגליל, 1900 -1967.

ונמשיך בנושא העלייה, וכעת מן הצד הרפואי. הטיפול באלפי העולים שהגיעו תשושים וחולים ממחנות העקורים באירופה, מארצות נחשלות וממחנות מעבר עם תנאים סניטאריים מחרידים, היה אתגר עצום למדינה אשר רק קמה. 700,000 עולים נקלטו תוך שנתיים-שלוש ע"י מדינה שמספר תושביה 700,000. קופת חולים של ההסתדרות נשאה בנטל. חובה לציין שמערכת הבריאות הצעירה של מדינת ישראל הצליחה באופן כמעט הרואי לייצב את מצב בריאותם של העולים, ולמנוע התפשטות מגפות איומות, המאפינות מצב של אחר מלחמה. (עולים רבים היו חולים בשחפת, אחוז אחד מהם לקה במחלות מין, נשקפה סכנה של מגפות כאבעבועות שחורות, טיפוס, דיזנטריה). בטאונה של קופת חולים במשך שנים רבות (1948 – 2005) – "איתנים, דו-ירחון לעניני בריאות ורפואה צבורית" הבליט את הטיפול המסור של הקופה בעולים החדשים, תוך שהוא דוחק בהם למהר ללשכת המס, להרשם להסתדרות וכך לזכות בשירותיה של קופת חולים. (זוכרים את בולי המס החודשיים שהיינו מדביקים בפנקס האדום?). הנה כמה צילומים מחוברות איתנים נובמבר 1948 ופברואר 1949. הצלם זולטן קלוגר.

בחוברת פברואר 1949 נמסרה רשימת המרפאות שנפתחו ב"ערים הנטושות". זהו לדעתי ממש מסמך היסטורי:

לבעלי ענין, הנה כמה פרטים על היישובים הנטושים המוזכרים ברשימת המרפאות בתמונה למעלה:

יעזוּר – כיום היישוב אזוּר. עקיר – כיום קריית-עקרון, דרומית לרחובות. הברון רוטשילד רכש 2600 דונם מהכפר עקיר לשם הקמת המושבה מזכרת בתיה. זרנוגה – כפר סמוך למושבה רחובות, כיום שכונת קריית-משה ברחובות. על חורבות הכפר הוקמה מעברת-זרנוגה בה אוכלסו ניצולי שואה. כיום מאוכלסת בעיקר בעולים מאתיופיה. סרפנד אלחרב – כפר בין נס ציונה וראשון לציון, עד לא מכבר בסיס פיקוד העורף במה שהיה בסיס צבאי ומצודת טיגארט בריטיים סמוך לכפר. ב-1918 ביצעו חיילי אנז"ק טבח בתושבי הכפר. חליסה – שכונה ערבית בחיפה התחתית. יהודיה – (עבאסייה) כיום העיר יהוד. כיבושה הושלם במבצע דני. ואדי ג'מל – כיום שכונת עין-הים בחיפה. לג'ון – (השם הערבי למגידו) כפר ערבי בפתח ואדי ערה דרומית לתל מגידו.

ובאותו ענין – כאשר חגגה ההסתדרות 50 שנה להקמתה יצאו לאור כמה ספרים במתכונת "אלבומי ניצחון" מהודרים, בהם מתגאה ההסתדרות בהישגיה בכל תחומי חיינו (לי יש לפחות שלושה כאלה). באלבום "אדם ועמלו" בפרק על העלייה מצאתי את הדבר הזה. שימו לב לטקסט המקומם: (הקליקו על התמונה להגדלה):

ובעמוד ממול, הדבר הנכון. הסבתא מפולניה מלמדת את העולות החדשות לבשל "כמו שצריך". (שימו לב לפיילה ולפרימוס).

הכנתי עוד הרבה תמונות וסיפורים אבל אני רואה שכבר התארך מידי, אז אוותר. לסיום התרגעות עם נוף פסטורלי. "פסטור" הוא רועה, ובמקור, בתולדות האמנות, נוף פסטורלי הוא נוף עם רועים. המושג הורחב בהשאלה למשהו שליו ורגוע. אז קבלו צילום בעל ניגוד פנימי. במקום חליל אוחז הרועה תת-מקלע עוזי. הניגוד הזה הוא בעצם מטרתו של הצילום. לקוח מתוך הספרון "מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל" מאת א. שומרוני. אליהו שומרוני, חבר אפיקים וראש "אגף הנוער והנח"ל" הראשון במשרד הביטחון, מהוגי רעיון הנח"ל.

הערה על זכויות יוצרים: זכויות היוצרים של הצילומים שלעיל שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים. כאמור, בפרסומים של קק"ל לא ניתן קרדיט לצלמים, ומשם התגלגלו הצילומים לספרים וכתבי-עת אחרים. ישנם ספרים המציינים בראשית הספר במרוכז את רשימת כל הצלמים ולא ניתן לשייך כל צילום לצלם מסויים. אם יש בפרסום זה משום הפרת זכויות יוצרים, נא לפנות אליי ואסיר את הצילום מייד.

רשימת הספרים מהם נסרקו הצילומים ברשומה זו: פליאות ראשונות. צילום פטר מירום, כתיבה רנה שני. הקיבוץ המאוחד 1966. 2. יוסף טרומפלדור פעלו ותקופתו, עורכים נ. בנארי, א. כנעני, תרבות וחינוך 1960. 3. לנער – ספרית ארץ-ישראל של הקרן הקיימת, הוצאת אמנות. 4. מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל, א. שומרוני, מערכות 1953. 5. עמק הירדן התיכון – נגב כנרות, יהושע בן-אריה, הקיבוץ המאוחד 1965. 6. לכיש – מקראה ספרותית הסטורית לעשור ההתנחלות בחבל. עורכת מרים גובר. עם הספר 1965. 7. החולה, פרקי לימוד וקריאה, ספריית אדמה קק"ל, 1952. 8. התישבותנו החקלאית, א. רופין. הוצאת הסתדרות הפועלים החקלאים 1942. 9. איתנים, דו-ירחון לעניני בריאות ורפואה ציבורית, מרכז קופת חולים, נוב 1948, פבר 1949. 10. דגניה ב' קורות ורשומות, הוצאת חבר הקבוצות ודגניה ב' 1946. 11. עידן 16, אצבע הגליל 1900 – 1967, עורך מרדכי נאור, יד בן צבי 1991. 12. אדם ועמלו, סיפורה של ההסתדרות, תרבות וחינוך 1965.

148 – תעלומת יער המגינים, לכבוד ט"ו בשבט תשפ"ב

רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט"ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק"ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט"ו בשבט תש"ט – "יער המגינים". באותו יום, ט"ו בשבט תש"ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק"ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק"ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ"יער הרצל". כך גם נעשה עם "יער בלפור" בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג'ורג' החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט "סאלח שבתי" וכן בסיפור של א.ב. יהושע "מול היערות" – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן "יער הקדושים" לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: "מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי." אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – "יער המגינים". חיפוש באתר קק"ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: "השם "יער המגינים" מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל."

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט "עוזי והפרחים" אודות ד"ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד"ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי "עוזי והפרחים"

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה "נורד" וכן זחל"ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת "משבר לתקווה", שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ') נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת "ניב הקבוצה" (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט"ו בשבט תש"ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה "ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט"ו בשבט תש"ט". מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט"ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל"דרך בורמה" שהפכה ל"כביש הגבורה" הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ "קופסה כחולה".

בכרך ד' בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט"ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה"צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט"ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט"ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין "הסלע" אל מבצר ג'דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: "היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא". כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק"ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו"ר קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר "האם" לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

יציע הקהל והמכובדים

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ"ל "נאום איש שיבה".

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט"ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע"י משמר העם בל"ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת "נטיעות ט"ו בשבט 1949 של יער המגינים". ט"ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש"ט כן, ט"ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

מתוך הסרטון

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק"ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע"י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג"ד בן-עמי פכטר. המשוריין השני בשיירה התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה. האויב התעלל בגופותיהם של החללים. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: "לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה".

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, "למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה." (עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון "מפקד החזית". האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ"ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שארעו באותו חודש – שיירת נבי דניאל לגוש עציון באותו יום ושיירת חולדה ב-31.3.48. באפריל נהרגו אנשי שיירת הדסה להר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

"יערות מגינים" נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד"ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק"ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט' ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק"ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט"ו בשבט, ניטע "יער מגינים" מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר "יער המגינים" באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת "תעלומת יער המגינים".במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק"ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – "מול היערות" (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ "כל הסיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

"כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".

ממראות יער המגינים העכשווי

בבלוג נושנות מצויות כמה רשומות מעניינות על ט"ו בשבט משנים קודמות. בצעו חיפוש בכפתור החיפוש בראש העמוד או שלחצו על התגית הכחולה בטור התגיות בצד שמאל של המסך. אל תדלגו על הרשומה על השקד.

115 – "לפתח חוש לעצים" מיזם שמירת הטבע הראשון בא"י (1929)

בכרך יא' (1931) של  "השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב", בין כתבות על המלחמה בארבה ובמלריה לבין המלצות מקצועיות לגידול טבק ובננים (בננות), מצאתי את הפנייה המעניינת הזו אל הציבור:

מיהם "אנשי העצים"?   מאחר ונראה כי זוהי היוזמה הציבורית הבלתי ממסדית הראשונה בישראל לשמירת טבע, חיפשתי בכתבי-עת מאותה תקופה, במסמכי הארכיון הציוני, באוספי הספריה הלאומית ובמקורות נוספים בניסיון להתחקות אחר עקבותיהם של "אנשי העצים". להפתעתי גיליתי שפעילות אידיאולוגית של שמירת טבע וייעור הפכה חיש מהר לפרשיה פוליטית- כלכלית, בה היו מעורבים ראשי היישוב, המוסדות הלאומיים בארץ ישראל וההנהלה הציונית בלונדון.

פרטים נוספים שנמצאו בכרך הקודם של "השדה" משנת 1930, וכן בכתב העת "בוסתנאי" ביטאון התאחדות האיכרים מאותה שנה, החלו לשפוך אור על האגודה והעומדים מאחוריה. מסמכי האגודה תורגמו מאנגלית באופן מעט משובש ושגוי אך מעורר אהדה. הנה חזון האגודה:

 "מטרת אנשי העצים היא לפתח חוש אילנות בכל אזרח, ולאמץ את כלם לנטוע, לשמור ולאהב את עצי הארץ; כי היער הוא בין אומניות השלום הכי ישנות והכי מכובדות של בני-אדם, וההתעסקות בה היא בלתי אנוכית, ועבודה של בנין".

 הנה כמה קטעים המעידים על מטרות האגודה ורוחה:

האגודה קראה לכל אזרחי פלשתינה (א"י) לטעת עצים בנחלותיהם הפרטיות, בגנים וברחובות הערים. מאחר והזרעים אשר שימשו לריבוי עצי היער ע"י מחלקת החקלאות והייעור המנדטורית ניקנו בחו"ל (הודו, אוסטרליה, דרום אפריקה), ביקשה האגודה מבעלי עצים וחורשות פרטיות לתרום לה זרעים. מעניינת רשימת העצים בשמם נקבו, עצים שהיו מיועדים לנטיעה ביער וגם לסביבה עירונית:

"המינים הנחוצים ביותר הם: אורן ירושלים, אורן הסלע, זית, חרוב, ברוש, אילנטוס, אקליפטוס, אקציה, קזוארינה, גרבילאה, ושינגטוניה, ארוקריה, ברכיטון, אזדרכת, צפצפה, אקציה לבנה, זקורנדה, פינסינה, פלפל, בטנה, פלטאנוס (דולב)"

לוגו אגודת אנשי העצים

כאמור, אגודת אנשי העצים הייתה גוף התנדבותי, שפעל מטעמים אידיאולוגיים. סיסמתם היתה "פתחו את החוש לעצים" (tree sense). עיקר התרומות הגיעו מחו"ל, מתורמים שאינם יהודים. אנשי העצים הוסיפו בפעולות ההסברה והחינוך שלהם מימד נוסף בחשיבותו של היער: לא רק תועלת כלכלית לצד שימור קרקע ומניעת נדידת חולות, או הבטחת ההתיישבות והריבונות על קרקע הלאום (ובמלותיו של יוסף ויץ: "'יעור הארץ' מילא תפקיד של חלוץ בכיבוש אדמה גאולה, בהפרחת שממה ובהתנחלות ציונית רחבת מידות"), אלא מימד של שמירת טבע ותרומה לנפש האדם. וכפי שניסחו בעלון שפרסמו: "יערות נותנים יופי וצל. חשיבות מרובה נודעת מהם להחלמתנו, בריאותנו והצלחתנו החברותית."

שני גופים ממסדיים פעלו באותן שנים בנושא הייעור בארץ ישראל: הקרן הקיימת לישראל והמחלקה לחקלאות וייעור של הממשלה המנדטורית. (ראה במדור "דבר העורך" בסוף הרשומה למטה סקירה קצרה על ראשית הייעור בא"י עד לתקופה הנדונה) מה היה יחסם של שני גופים אלו לפעילותם של אנשי העצים?

מסמכים ומכתבים המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובעתונות של אותה תקופה, מפרטים מיהם אנשי הציבור שעמדו בראש אגודת אנשי העצים.

הנציב העליון הוגדר כפטרון האגודה. לועד האגודה גויסו ראשי הזרמים הדתיים, מוסלמים ונוצרים, ראשי עיריות ומחוזות, מנהלי בתי ספר ובעלי תפקידים רמים בממשל המנדטורי. האנגלים מופיעים עם שלל תארי הכבוד והעיטורים הצבאיים. עם חברי הועד והנשיאות היהודים נמנים א. קראוזה מנהל בי"ס מקווה ישראל, י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית ורחל ינאית בן-צבי שהקימה שתי משתלות עצים בירושלים ב-1920. לחברי הועד היהודים עוד נחזור בהמשך. בתחתית העמוד מצוין שמו של המייסד, וכך אפשר להמשיך ולהתחקות אחר ייסוד האגודה וקורותיה.

היוזם של אגודת אנשי העצים היה ד"ר ריצ'ארד סט. בארב בייקר (Dr Richard ‘St. Barbe’ Baker ), יערן אנגלי ששירת במחלקת הייעור הבריטית בקניה ובניגריה, ושם הקים ב-1922  אגודת אנשי עצים ופעל לשימור היערות (בייחוד יערות עצי המהגוני) ונטיעת עצים חדשים בקרב האוכלוסייה המקומית. המקום השני בו הוקמה על ידו אגודת אנשי עצים הוא בארץ ישראל, בשנת 1929. עד 1959 כבר היו אגודות כאלה ב-53 מדינות. בייקר הקדים את זמנו בכל מה שקשור בשמירת טבע, מלחמה במדבור וקידום נשים לתפקידי מפתח בפעילות זו, ונודע בכינוי "איש העצים". בייקר אימץ את הדת הבהאית והוא נהג "להטעין את הסוללות שלו" ע"י הצמדת ידיו לעץ ארז הלבנון במשך שתי דקות. בשנת 1992 הפך ארגון אנשי העצים  לארגון International Tree Foundation (ITF.

בייקר, ראשון אנשי השימור בעולם. מקור: אתר ITF

בשלהי שנת 1928, ממקום מושבו בלונדון, החל בייקר להכין את הקמת אגודת אנשי העצים בישראל ולעשות נפשות לעניין. לאחר שקיבל את תמיכת הנציב העליון בפלשתינה, סיר ג'ון רוברט צ'אנסלור, הוא נפגש עם אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון על מנת להכין את הרקע לביקורו בארץ ישראל. הקשר העיקרי שלו היה עם פול זינגר (Paul Singer), מנהל הועד לענייני כספים וכלכלה של ההסתדרות הציונית, אשר התרשם באופן חיובי מאוד מבייקר ומכוונותיו והחל לשלוח הנחיות למוסדות הציוניים והגופים המיישבים בארץ ישראל על היוזמה המתרקמת. פול זינגר הגדיר את בייקר כאריסטוקרט אידיאליסט ולכן הנחה את האנשים בארץ ישראל כיצד לקבל את פניו, כיצד להציג את הציונות כתנועה אידיאליסטית, להראות לו את טקסי ט"ו בשבט וללוות אותו בסיוריו. בייקר גייס בלונדון את תמיכתם של גנרל אלנבי, הלורד מלצ'ט (הלורד מונד) והאיש המיוחד Francis Younghusband, (חפשו בגוגל) אשר ארגנו כנסים למען אגודת אנשי העצים, ופרסמו בעיתונות מאמרים אוהדים ופיוטיים, ובהם קריאה לתרום למען המטרה הנעלה – ייעור הארץ אשר למען שחרורה מסרו חיילים בריטים את נפשם". הכל היה מוכן להגעתו של בייקר לארץ ישראל. ראשי הציבור והמנהיגים מכל הזרמים והדתות, כולל המופתי הגדול של ירושלים, הוזמנו להיות חברים בועד האגודה. פ.י. טיר (F.J. Tear סגן מנהל המחלקה לחקלאות וייעור בממשלה המנדטורית), התמנה למזכיר הכבוד של האגודה וביצע את כל הפעילות הארגונית, באמצעות מחלקת הייעור.

כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים מלונדון אל אנשי הקרן הקיימת בישראל על יוזמתו של בייקר, החלה חליפת מכתבים בהולה. מכתבים פנימיים בין ראשי קק"ל בארץ ובינם לבין המשרד הראשי בלונדון ומשרדי ההסתדרות הציונית. אנשי קק"ל, ובראשם יוסף ויץ, חששו שהתרומות שתגענה לאגודת אנשי העצים מיהודים ומלא יהודים, בעקבות התעמולה והתמיכה הרחבה בעניין, תהיינה על חשבון התרומות לקק"ל. אנשי קק"ל פנו למחלקה לחקלאות וייעור ולבייקר ודרשו באופן אולטימטיבי לקבל מחצית מכל התרומות שתגייס אגודת אנשי העצים. בכספים אלה הציעה קק"ל לבצע ייעור על שטחי קרקע השייכים ליהודים. קק"ל מודיעה שאם לא תכובד דרישה זו, לא יהיה שיתוף פעולה בין המוסדות היהודיים לבין האגודה וכל האישים היהודים שהוזמנו להיות חברים בועד האגודה יתפטרו. אנשי האגודה מתכננים לנטוע יער במגדל על גדות הכנרת ובאתר השומרוני הטוב בין ירושלים ויריחו ואילו ויץ מציע להם לטעת על חשבונם 2500 דונם בקריית ענבים – קרקע השייכת לקק"ל. מחלקת החקלאות והייעור מסרבת להצעת הקרן הקיימת. חילוקי דעות מתגלעים בין משרד ההנהלה הציונית בלונדון, התומך בשיתוף פעולה עם אגודת אנשי העצים, לבין המשרד בארץ ישראל, בהובלת עקיבא אטינגר, יוסף ויץ והיו"ר מנחם אוסישקין. לקראת בואו של בייקר לארץ ישראל יוצאת הודעה לעיתונות והעיתונים מתבקשים לפרסם את הפעילות הצפוייה של האגודה ואת רשימת התורמים והסכומים שגויסו. בתגובה שולח יוסף ויץ מכתב אל מערכות העיתונים (24 ינואר 1930, נמצא בארכיון הציוני) אותו כדאי להביא ככתבו וכלשונו. (בסוגריים מרובעים – הערה שלי א.ר.):

"לתשומת-לב העורך וחברי המערכת, ולא לפירסום:

בקשר עם כרוז אגודת "אנשי האילנות", שנתפרסם בגליון "דבר" מכ"ד לח"ז, הריני מתכבד להסב את תשומת-לבכם לעובדה, שבאי-כח המוסדות הציוניים והישוב היהודי החקלאי בארץ, שהיו נמנים כחברים בועד האגודה האמורה, התפטרו כולם, בהתאם להחלטת ההנה"צ [ההנהלה הציונית] והקהק"ל, ובועד האגודה לא משתתף כיום אף יהודי אחד. ההתפטרות הזאת באה כתוצאה מאי-מילוא דרישת המוסדות מאת מיסדי האגודה, – דרישה שאמרה להבטיח מלכתחילה את חלקו של הישוב העברי במכסת התרומות שתתקבלנה לאגודה, באופן שמחצית התרומות תוקדש לעבודת-היעור על אדמה עברית וע"י עבודה עברית. הדרישה נומקה בזה, שהודות להשתתפות הישוב העברי באגודה תתרבינה אצלה תרומותיהם של היהודים – בארץ ובגולה, שאילמלא היתה (האגודה) קיימת היו (התרומות) באות לקהק"ל; נמצא, שהאגודה עשויה להתחרות בקרן תרומות-העצים של הקהק"ל ולהמעיט את הכנסותיה, ואם לעומת זאת לא תובטח עבודת היעור על אדמתנו בעבודה עברית – צפוי הפסד ניכר לעבודת היעור הלאומי הנעשית ע"י הקהק"ל.

הדרישה הזאת לא נמלאה, כאמור, והאינטרסים של הישוב העברי בענף ע"י האגודה הנ"ל לא הובטחו בכלום. אי-לזאת הוחלט ע"י ההנה"צ והקהק"ל לא להשתתף בועד האגודה, כדי לא להניח גושפנקא עברית על מוסד מתחרה בעבודת הקהק"ל. כל החברים היהודים נשמעו להחלטה והתפטרו.

בדעתכם עתה את מצב-הדברים – תודו – , בין אם מטעמים ידועים לא כדאי לצאת בדברי התנגדות לאגודה בפומבי, הנה ודאי, שאין זאת מחובתה של העתונות העברית בארץ לסייע בפרסום האגודה; בכגון דא שתיקה מוחלטת יפה לה. אני מציע לכם, איפוא, לא לפרסם להבא כל ידיעה, כרוז ובדומה בנוגע לאגודה הזאת.   בכבוד רב, י. ויץ"

בהתכתבויות פנימיות היה ויץ נחרץ יותר. למשל בתשובה לפול זינגר, אשר דיווח על צערו ואכזבתו של בייקר מתגובת קק"ל וניסה לשכנעו להפריד בין פוליטיקה וייעור ולנצל את נושא הייעור כבסיס אידיאולוגי לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, הוא כותב: (16.10.1929) – "דעתו של מר זינגר על העבודה המשותפת עם הממשלה והערבים ב"שדה הייעור", אם גם איננה נובעת ממקור "ברית שלום", אבל גם היא מיוסדת על חוסר ידיעת אנשי הארץ וקולונל סויאר [Sawer – מנהל מח' חקלאות וייעור] בראשם. אם יש אנטיסימיזם רוחני, הרי האחרון הוא בא כוחו בארץ-ישראל, ולא הוא שיתן אפשרות כי חותם עברי יונח על העבודות שתיעשינה תחת הנהלתו. ומה שנוגע לערבים, – עוד רחוק היום, שיעריכו את העץ עד כדי כך שאין לשלוח בו אש; ואף אם גם הם יעבדו בזה – כסף משלהם לא ישקיעו. בכל אופן,- הרי ראינו שהם משחיתים זיתים ושאר עצים, השייכים לחבריהם ולשכניהם בכל מקרה של תגרה ביניהם."

רצה הגורל, ועשרה ימים לאחר כתיבת דברים אלה שרפו פורעים ערבים את יער חולדה ואת יער תלפיות בירושלים, במה שמכונה "מאורעות תרפ"ט".

האספה הראשונה של אגודת אנשי העצים בפלשתינה התקיימה באווירה חגיגית בתאריך 11 פברואר 1929, במשרדי המחלקה לחקלאות וייעור בירושלים. מנהל המחלקה, הקולונל E.R. Sawer הקריא עלון שכתב בשם: "תחיית ארץ הגבעות של פלשתינה". הוקרא מכתב תמיכה מאת מלך אנגליה. נישאו נאומים נלהבים בהם נשמעו הביטויים "מדיניות ירוקה" ו-"שטחים פתוחים".  בייקר הקריא שיר של הנרי ואן-דייק. לאחר האספה, שולח יוסף ויץ מכתבים אל כל חברי הועד היהודים ודוחק בם לשלוח מכתבי התפטרות רשמיים אל מזכיר הכבוד של האגודה, טיר. רחל ינאית בן-צבי הביעה היסוס ונקראה לפגישה בהולה במשרדו של מנחם אוסישקין. י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית התמהמה אף הוא והודיע על התפטרותו רק לאחר כמה וכמה מכתבים תקיפים מראשי קק"ל. בשלב זה נוצר נתק מוחלט בין הצדדים וכל אחד המשיך בדרכו, מה שמקשה לאסוף מידע על פעילות האגודה באמצעות מקורות מקומיים. באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית מצויה מודעה משנת 1931 המכריזה על הרצאתו של בייקר בתל אביב. וזהו נוסח המודעה:

מקור: הספריה הלאומית, אוסף האפמרה

רמז נוסף לפעילות ההסברתית-חינוכית של אגודת אנשי העצים מתגלה בשנת 1935 במסמכי מחלקת החינוך המנדטורית. האגודה מכריזה על תחרות נטיעת עצים בין בתי הספר וחלוקת גביע ע"ש הרברט בנטואיץ', היועץ המשפטי של התנועה הציונית.

אזכור נוסף, והפעם מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר עצמו, מצאתי בעלון "ליערן" (בטאון אגודת היער בישראל שהוקמה ב-1944) משנת 1954.

בייקר נענה להזמנה לבקר בתערוכת כיבוש השממה (חפשו בגוגל את מאמרו של גדעון עפרת) שנפתחה בספטמבר 1953 בבנייני האומה בירושלים (בטרם הושלמה בניית  הבניין), מעלה זיכרונות מביקורו הראשון בארץ ישראל ומזכיר את המשלחת המדעית לסהרה בראשה עמד:

ולסיום –  עצה טובה מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר:

דבר העורך

סקירה קצרה על פעולות הייעור ומצב הייעור עד להקמת "אגודת אנשי העצים" 1929:

בשנת 1904, אישר הוועד הפועל הציוני הגדול של ההסתדרות הציונית (הכינוס האחרון בו השתתף הרצל) את הקמת אגודת "תרומות עצי זית"  ששמה למטרה להכריז על אדמות הקרן הקיימת כעל "אחוזות העם" ולנטוע אותן עצי-זית.  עצי הזית נבחרו על פי המלצת האגרונומים זליג סוסקין ואהרן אהרונסון שפתחו ב-1900 משרד לייעוץ חקלאי.  ביערות המיועדים ראו מקור ליצירת הכנסה כספית שתנוצל להקמת בתי ספר גבוהים. בשלב הראשון לא הצליחה הקרן לגייס תרומות, עד שפרופ' ורבורג הציע בקונגרס השביעי לכנות את הייעור "יער הרצל" , לזכרו של חוזה המדינה, ומבצע תעמולה רחב הצליח לגייס כסף רב. לאחר גלגולים ותלאות רבות ניטעו שני יערות של עצי זית בבן-שמן (בית-עריף) ובחולדה. בין השנים 1908 – 1912 ניטעו כבר כ-25,000 עצי זית, אך הסתבר שהחישובים הכלכליים היו מוטעים, אפילו לאחר נטיעת עצי שקד בין שורות הזיתים, הטיפול היה כושל, ויערות הרצל נחלו כשלון חרוץ. לכן החליטה קק"ל לשנות את שם האגודה ל"תרומת עצים" ולהתחיל לטעת עצי יער שעלותם נמוכה יותר.       

האגרונום עקיבא אטינגר מונה עם תום מלחמת העולם הראשונה לעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. אטינגר היה זה שהוביל מהפך יסודי במדיניות הייעור בארץ ישראל. ראשית – הוא המליץ להפסיק את הניסיונות הכושלים לטעת יערות של עצי זית או עצי פרי אחרים, כפי שנעשה על ידי קק"ל ב"יערות הרצל" בבן-שמן ובחולדה, ובמקום זאת לטעת עצי סרק, בעיקר אקליפטוס, אורן וברוש. אטינגר קבע שהדרך הנכונה לייבש את הביצות היא באמצעות ניקוז ותיעול ולא על ידי נטיעת עצי אקליפטוס שתועלתם בעניין זה אפסית, ולפיכך אין לטעת עצים בביצות. את היערות יש לטעת על מדרונות ההרים ובחולות, במקומות אשר לא יצלחו לחקלאות.  אטינגר הקים משתלות לייצור עצי יער ובשנת 1920 הוכנו במשתלות אלה יותר ממיליון שתילים. בשנת 1919 הזמין אטינגר את יוסף ויץ לעבוד לצדו בנטיעת יערות, ומאז ועד 1966 היה ויץ הדמות הדומיננטית במפעלות הייעור בישראל וכונה "אבי היער".

יוסף ויץ

בעת שהפציעה ביערות פלשתינה עמותת אנשי העצים, בשנת 1929, היתה הקרן הקיימת עסוקה בגיוס כספים לנטיעת יער בלפור ליד גניגר, היער הראשון בישראל על שם אישיות לא יהודית, ובנטיעת יער ליד משמר העמק, שנוסדה על אדמות הכפר אבו שושה. עד 1929, השנה בה אנו עוסקים, נטעה קק"ל בסה"כ 3400 דונם, מרביתם באורן ירושלים, ואילו חברת פיק"א (הממשיכה את פעילות הברון רוטשילד) נטעה אלף דונם (אקליפטוס) בחולות קיסריה לשם מניעת כיסוי מסילת הרכבת לחיפה בחול הדיונות.

פעולות הייעור של ממשלת המנדט

הבריטים, הגיעו לכאן עם מסורת אירופית של שמירת קרקע, שמירת טבע וייעור. לכך הצטרף רצונם הדתי-רומנטי לחדש כמקדם את מה שהצטייר בעיני רוחם כנוף הקדום, התנכי, של ארץ הקודש. לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים, עוד בתקופת הממשל הצבאי, הם הקימו מחלקה לחקלאות ייעור ודיג בשם "מחלקת חקלאות וייעור" ופרסמו תקנות האוסרות כריתת מיני עצים עליהם הכריזו כמוגנים – חרוב, אלה, זית, ובהמשך מינים נוספים. הבריטים נטעו כשני מליון עצים כאמצעי לעצירת סחף קרקע בחבלי ההר, וייצוב חולות נודדים (בייחוד בחבל עזה). לצורך זה ייבאו זרעים מאוסטרליה, מצרים והודו. כך הגיעו לארץ מינים אשר נחשבים כיום מינים פולשים אגרסיביים מאוד, כשיטה כחלחלה ושיטה עגולת-זרעים וכנראה גם פרקינסוניה שיכנית (יוסף ויץ מדווח ב-1940 על 35,000 עצי פרקינסוניה שניטעו כמשוכות בגבולות היערות, 1% ממספר העצים ביערות אז). עם הקמת הממשל האזרחי פרסמו הבריטים את "פקודת היערות והחורשות 1920", אשר הורחבה בשנת 1926 לפקודת היערות הקיימת עד היום, והיא אפשרה הכרזת שמורות יער, הכרזת רשימת העצים המוגנים ופיקוח על כריתת עצים ורעייה. בשנת 1936 הופרדה מחלקת הייעור ממשרד החקלאות והדייג והפכה ל- "מחלקת הייעור", בעלת מעמד של משרד ממשלתי עצמאי. מחלקת הייעור עסקה גם בשימור וחידוש החורש הטבעי. בשלושים שנות המנדט נטעה מחלקת הייעור כ-42 אלף דונם, בעוד קק"ל נטעו עד קום המדינה כ-13 אלף דונם. 

 רשימת ספרות                                         

1. בוסתנאי – עתון התאחדות האכרים ביהודה ושומרון (1930), גליון מ"ז מרס 1930. 

2. ביין, א., (1954). תולדות ההתישבות הציונית. מסדה, תל-אביב.  

3. השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב (1931), כרך י"א.

4. ויץ, י., (1940). אילו עובדות ומסקנות לעבודת היעור של הקרן הקימת לישראל. השדה כ',   חוברת ג', עמ' 108 – 120.

5. ויץ, י., (1970). היער והיעור בישראל. הוצאת מסדה, רמת-גן.

6. ליערן – עלון ידיעות מקצועיות, אגודת היער בישראל (1954). שנה רביעית גליון 1-2.

7. ליפשיץ, נ., ביגר, ג. (2000). נלבישך שלמת ירק. קרן קימת לישראל, הוצאת אריאל ירושלים.

8. פז, ע. (2008). לעבדה ולשמרה, שמירת טבע בישראל. הוצאת ספרים אריאל ירושלים.

8. מסמכים ומכתבים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובספריה הלאומית.