34. המסחר בתורה (1911)

א. המסחר בתורה

קטעים מתוך המדור: לעניני השעה. מאמר מתוך: הפועל הצעיר: כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל "הפועל הצעיר", שנה רביעית, מס' 9-10, יפו, כ"ב שבט התרע"א (20 בפברואר 1911).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"המסחר בתורה                                                                                                                העתון האורתודוכסי "מוריה" שבירושלים מביא בגליון No. 54 ש"ז את שתי הידיעות הבאות:             א) "במושב זקנים". "הקול שיצא בעיר לפני זמן-מה אודות משבר במוסד הגדול ורב התועלת "מושב זקנים", גרם לו לנעילת דלת באמת. והמלווים, גם המפקידים נמנעו מלהלוות ומלהפקיד אצלו עוד את כספם, וזה הביא באמת את המוסד היקר הזה לידי משבר תכופי, ועמד לע"ע [לעת עתה] מלשלם את חובותיו בבת אחת. ולפי הידיעות שקבלנו בנידון זה ממקור רשמי, החליט המוסד לסלק את כל חובותיו במשך חמש שנים, עשרים למאה, עשרים למאה בכל שנה. […]".                                                  ב) בישיבת "תורת חיים". "המצב הכספי הרופף השורר כעת בהנהלת ישיבת "תורת חיים" הכללית, עורר מהומה גדולה בעיר, ושלשום ביום הרביעי נאספה לשם זה אספה רבתי בבית הרב הגאון רבי חיים ברלין שליט"א, ובאו כל גדולי ונכבדי העיר ובתי הדינים, לטכס עצה במה לקדם את פני הרעה הרעה. האספה ארכה עד שעה מאוחרת מאד בלילה, והחלט למנות קומיסיה שתקח לע"ע את ההנהלה בידיה ותעין בדבר היטב לברר את הדבר, ראשית-כל, כמו שהוא, ולהשתדל שהמוסד מצדו הכללי והרוחני יתנהל הלאה, ולהתפשר אחר כך עם הנושים, בנוגע לסדר התשלומין."

את זו הידיעה האחרונה מקדימה המערכת "מוריה" במאמר ראשי, שהמלה הכוללת שלו היא: "הרגעו!" ושכולו אינו אלא תחנונים לקהל לבל יביא לידי "חלול התורה" ע"י התרגשותו היתרה והבעת בטחון גמור "בנוגע למוסד אשר לעולם לא יפול, ותומכיו הרבים לעולם לא יפָסו מן הארץ".    "ואסור הוא הדבור כעת" – אומרת המערכת – "אסור לתלות כעת את הקולר בשום צואר, ואסור לדבר כלל כעת אודות אשמה בזה, יהיה זה אשם צבור או אשם יחיד, או אשם מי שיהיה. הדבור היחידי המותר הוא רק – להרגע עד כמה שאפשר. כבוד ירושלים דורש זאת. כבוד התורה, אבל, לא, עלבון התורה דורש זאת".

אלו הן הידיעות וזהו "המוסר הטוב", שהמערכת מלמדת אותנו בנוגע אליהן.

ולנו נדמה, כי מערכת, ולוא יהיה אפילו של "אורגן אורתודוכסי", צריכה היתה לעמוד על נקודת-השקפה קצת יותר גבוהה מזו שעומדת עליה מערכת "מוריה". כי "עלבון התורה" אינו בזה, שאחדים מאפוטרופסיה יתגלו בתור בוגדים בכסף זרים – מזה אין כבוד התורה סובל כלום. עיקר העלבון הוא בזה, שלמוד התורה בכלל הוא אצלכם ענף-מסחר כמו כל שאר ענפי המסחר: בין אלפי לומדי תורה שבירושלים נמצאים אולי יחידים, שהתורה היא נשמת חייהם ומספקת את צרכיהם הנפשיים, והשאר – הרוב היותר גדול – חוסים בצל התורה רק בשביל שיוכלו ליהנות משכר הבטלה שמשלמים להם. את כל ירושלים הפכתם לחנוּת. סוחרים בתורה, ביראת שמים, במקומות קדושים, בקמעות, בפתקאות אל הקברים והכותל, בברכות של הדיוטים ובכל מיני הבלים, שמקומם בין עובדי אלילים או בין רמאים; ומובן מאליו, שכשם שכל ענפי המסחר נוהגים שמיטות כספים, מעילות ובגידות, ככה נוהג הדבר גם בענף זה, ואולי עוד ביתר שאת, מפני שהוא כולו מיוסד על רמאות ומפני שהוא נמצא בידי פרנסי ירושלים, שאינם נוהגים לתת דו"ח על מעשיהם. העובדה גופה, ש"ישיבה" בירושלים, אשר אלפי תומכיה נותנים כסף לשם שמים, מתגלה פתאום לעינינו בתור "פירמה" עם פקדונות של יתומים ואלמנות, עם הלואות של עניים, עם פשיטת רגל ועם השתוות; העובדה, שמוסד צבורי מתנהל ובא לידי משבר פומבי והצבור, שעל חשבונו ובשבילו מתנהלים העסקים האלה, אינו יודע כלום, – עובדה זו מעידה למדי על השפלת כבוד התורה בידי שומריה, אפוטרופסיה ואך לחנם רוצה "מוריה" להרגיע, לכסות ולהגן על כבוד התורה. כבודה בעצם במקומו מונח וכבודה בפיות מגיניה בירושלים מחוּלל ועומד הנהו בהכרח המעשים וכל הגנה לא תועיל לה.

[…] משום שכל אותה השטה של לומדי תורה בעד כסף היא כעוּר בעיקרה, ומובן, שמסביב לכעור מתרכזים כל הרמשים שבעולם. כאן יש מקום לכל הגבאים, הממונים ושאר המשרתים בקדש העושים עם כסף הצבור כאדם העושה בתוך שלו;

[…] רוצים אתם להגן על כבוד התורה – הכריזו איפא מלחמה על הבטלה המנוולת, השתדלו לברוא בכספים המתקבלים ענפי עבודה, שאנשים יוכלו לחיות בה, שננו לאנשי ירושלים, כי "תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה", חנכו אותם שלא ימכרו את נשמתם בבצע כסף, ורק כשידעו להגן על כבוד נשמתם, אז ידעו להגן גם על כבוד התורה."

ב. יונתי תמתי

על מנת להותיר טעם טוב ולהשרות מעט אופטימיות (לאחר הקדרות של הקטע הקודם), אסיים בשירו של ד"ר יצחק קאמינער – "יונתי תמתי", אשר בו משליך המחבר את יהבו ואת חוסן אומתו על התורה ועל האמונה.

מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, הוצאת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ"ז (1895), עמ' 203.

הערת העורך: הקוראים מוזמנים לאתר את כל ההקשרים האינטרטקסטואליים שבשיר זה, בייחוד הארמזים מן המקורות ("אַלוּזיות מקראיות" בשפת חוקרי הספרות). בייחוד אפנה את תשומת לבכם אל הביטוי "חרב היונה" (ירמיהו מו, טז), ביטוי הכולל סתירה פנימית. חפשו את המשמעויות אשר ייוחסו לביטוי זה ע"י פרשני המקורות, ואף מחבר שיר זה, לעומת הוגי הדעות בימינו, למשל פרופ' אניטה שפירא אשר קראה לספרה משנת 1992 – חרב היונה : הציונות והכוח 1881-1948 (עם עובד 1992). ביטוי אקטואלי מאין כמוהו.

Yonati

הערות העורך

את מאמר המערכת מן הפועל הצעיר, כתב קרב לודאי עורך העתון באותה עת – יוסף אהרונוביץ. יוסף היה בעלה של הסופרת דבורה בארון, אשר שימשה כעורכת הספרותית של העתון. על הפועל הצעיר אפשר לקרוא באתר הספרייה הלאומית, מדור עתונות יהודית היסטורית.

המאסף הספרותי פרדס, בעריכת י.ח. רבניצקי, מככב ברשומתנו הקודמת אודות ביאליק.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

מודעות פרסומת

17. מ"עדן הילדים" עד מִיקִי-מַהוּ (1896 – 1946)

שלוש תחנות בהתהוותה של ספרות ילדים עברית.

א.

עדן הילדים ספר מקרא לילדים ולילדות עם תרגום המלים בארבע לשונות: רוסית, אשכנזית, צרפתית ואנגלית. מאת ישראל חיים טַבְיוֹב. הוצאת "תושיה". ווארשא תרנ"ו. (1896).                              קטעים ממאמר ביקורת מאת: ב"ק, מתוך "פרדס": אוסף ספרותי, הוצאת י. ח. ראבניצקי. אדעסא,         (1896).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"חברת ההוצאה החדשה "תושיה" החלה לדאוג לא רק לטובת הקוראים הגדולים, לתת בידם ספרים טובים ומועילים למקרא, כי אם גם בשביל תינוקות של בית רבן, להוציא למען הקטנים ספרי קריאה ולמוד. על הדבר הזה יחזיקו ל"תושיה" טובה גדולה ההורים והמורים בישראל, כי ברכה מרובה בו ונחיצותו מרגשת מאוד בעולם החנוך בזמן הזה. בימים הטובים הראשונים לא ראו מלמדי ישראל כל צורך בשיטות ישרות וקלות בדרכי תלמוד-תורה, הם ידעו שעליהם ללמד תורה ולא לשון,ובדרכי התורה בחרו דרך ארוכה הקצרה לדעתם, ויאחזו בידם את הכללים הגדולים העתיקים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין סדר למשנה", ובלי כל סדר והדרכה נכונה, בלי כל כללי הפדגגיה החדשה עלתה בידם והצליחו להביא את תלמידיהם הקטנים למחוז חפצם של אבותיהם ולהורותם לפרוש ידיהם הרכות ולשחות כשוחה זקן ורגיל במלוא רחבי ים התלמוד, יען לא היה להם לחשוב חשבון השעות, כי עשו את תורתם קבע לכל ימיהם לרבות הלילות ומעולם לא פנו אל לבם לדברים אחרים אף לשעה קלה. אולם הזמן ההוא חלף הלך לו. ובזמננו לא רק ההורים הנאורים, "האבות המתוקנים" (אשר בשבילם, לפי דברי המחבר בהקדמתו, חרד את כל החרדה הזאת לברוא את "העדן") כי אם גם הרבה מהאבות היראים והחרדים רואים נחיצות לעשות פשרה עם רוח הזמן החדש, וברצונם או שלא ברצונם מלמדים הם את בניהם בימי ילדותם מלבד למודי קדש גם הרבה למודי חול הדרושים לאדם באשר הוא אדם. עתה לא יוכלו עוד הבנים הקטנים להקדיש כל שעות היום רק לתורה בלבד, ומה שעשה הזמן בימים ההם צריך שיעשה השכל, הסדר והדרך הישרה, בזמן הזה.

[…] ובכן אין להשתמש, לפי דעתנו, ב"עדן הילדים" במוקדם לתורה, אך אם תתנהו ענין למאוחר יוכל באמת לעַדן את נפש הקוראים הקטנים ולהביא ברכה ותועלת. כי הספורים הבאים בספר המקרא אשר לפנינו רובם ספורי שעשועים המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו. וספורים כאלה מתאימים אל המטרה הדרושה להרגיל את הקטנים לקריאה בספרים עברים מתחלה בעזרת מוריהם, ואח"כ לאט לאט ירכשו להם דעת השפה באופן שיוכלו לקרוא דברים קלים בעצמם בלי עזרת מורה וספר-מלים, והדבר הזה הוא נכבד ביותר ואליו נושא את נפשו כל פדגוג אמן. הקורא הקטן יתענג על רובי ספורי "העדן" המלבבים, המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו או אל עולם חדש נחמד ונעים, אשר שם כל בעלי-החיים למיניהם מבעלי-כנף עד רמש האדמה ישתעשעו כילדים גם יפצחו פיהם לדבר כילדים בני גילם, ואף הבריאה המתה למראה עינים, ציצים ופרחים למיניהם, על כלם ירד טל ילדות, טל של תחיה, ויקומו וישחקו לפנינו כילדי חן.

[…] מלבד זאת רצה המח', כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאה-נכרית, אמבטי, מלחך-פנכי, ותר, כשכש, כעכע וכדומה, אבל הח' עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את "המלה האחרונה" של "חכמת הלשון", כל המלים המחודשות בביהמ"ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע, מפשעה, חשבון, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר – היה לחמור, ואף המלה הנודעת רצינות לא נעדרה, גם סימן ההקטנה לפי דעת "האחרונים" לא יחסר: סלסל – סל קטן, כחלחול – כחול מעט. מחבר ספר-למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו חדושים כאלה, כי אם גם אינו רשאי. הגע בעצמך, פלוני ערך ספר-למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוחו, ובא רעהו ומוציא ספר-למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכו' וכו'. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראָטואַר, מחבר הספר אשר לפנינו יתרגם מפשעה, ומח' אחר, כמדומני ה' יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי – מצעדה וכו', ואם כן אין לדבר סוף ותחת "שפה ברורה" אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל."

ב.

שדה הפקר (מעין הערה)                                                                                                    מאת: "איקס"                                                                                                                  קטעים מן המאמר, מתוך: "דפים", בעריכת דב קמחי (1922).

"הכוונה: לספרות-הילדים שלנו בארץ ולספרות בית-הספר. זה שדה הפקר הוא לגמרי. וכי גם בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? אותה פרוסת-הלחם, שיש להגישה לפי הגדולים, נוטל המחבר בפיו ולועסה פעם ופעמיים ותוחבה לפי הקטנים. והמהדרין מוסיפין מעט נופת – והמהדרין מן המהדרין אפילו סכרין…                                                                                                                              הנה, למשל: למען "הגדולים" כותבים: החתול קפץ – ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול "קפץ-קפץ"; למען הגדולים אפשר לשיר "הבוקר בא" – ולקטנים מוסיפים: – טרא-ל-ל-ל—. למען הגדולים יש ספר ישן-נושן, הפותח ב'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (אגב: טולסטוי ז"ל היה נוהג ללמד את "הספר הישן" הזה ככתבו וכלשונו לקטנים מבלי לעיסה עממית-תינוקית-ילדותית…), ולמען הקטנים מחברים ספורי תורה ממותקים בנופת: נח הצדיק נסע דוקא באניה – וקין ז"ל היה שר, כשהאלוהים גרשוהו מן הגן-עדן, את השיר "נודד אני"…   ואין להאריך.                                                        ואולם זו ספרות לתינוקות היא. שדה הפקר לגמרי. שכל החפץ פורץ לתוכה. אבל יש עוד ספרות אחרת – והיא: ספרי הקריאה העברים לבתי-הספר. ועל ספרות זו ניתנה בשנים האחרונות הגושפנקא של "ועד החנוך", וגושפנקא זו גרשה מבית-הספר את כל ספרי הקריאה האחרים. כוונתי לספרי הקריאה העברים "ספרנוּ".                                                                                                                              כי בעצם גם בחבור ספרים אלה, "ספרנו", נהגו המחברים – כבודם בתור מורים-מחנכים במקומו מונח – באותה שיטה פשוטה ובדוקה: חלקו העבודה ביניהם ואספו חומר מספרי למוד ומחבורי מחברים שונים וצרפו אותם יחד. ואולם דומני, שזהו היחס הקלוקל ביותר לחבור שביצירה. כי אמנם חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר-המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן-ציון וליעקב פיכמן ולח. נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור. רוח השירה אינה שורה עליהם, כלומר: רוח הקודש אינה שורה עליהם; ובלא אלה אפשר רק להטליא טלאים בלבד – ואין רוח ואין הרמוניה, ואין כלום. וכאן הסבה העמוקה לשעמום הרב שבספרים האלה. יש כאן אמנם, לכאורה, הכל, אבל העיקר חסר מן הספרים: היוצר חסר. […] אני מאמין באמונה שלמה, שאפילו ב"פסיק" וב"נקודה" נכר האדם. והמשורר על-אחת-כמה-וכמה. כשנטל ביאליק בידיו את האגדה, ויעשה את ספריו ליצירה. כשבא "רב צעיר" וחבר קצור התלמוד, נתן ספר נכבד ובעל-ערך רב וחשוב, אבל יצירה לא נתן. זהו ההבדל. ולילדינו אסור לנו להגיש חבורי לקט, ואם גם של פדגוגים כי אם ספרי-יצירה של יוצרים, של משוררים."

ג.

ולבסוף, מתוך ספר-הילדים הקלאסי של שלונסקי – עלילות מיקי מהו – טעימה קטנטנה בלבד: (1946)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

 

 

 

 

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

חיריק / חיריק / וו פתוחַ / מרכאות / וסיר נפוּח / סָמֵך סָמֵך / קו כפוּף / והרי לכם פרצוּף

ולסיום הספר:

MikiMahu-end-s

הערות העורך

יהושע חנא רבניצקי ערך את כתב-העת "פרדס" בין השנים 1897 – 1892.

על ישראל חיים טַבְיוֹב אפשר לקרוא כ א ן. מומלץ מאוד להכיר את "אוצר המשלים והפתגמים" שלו, המופיע בפרוייקט בן-יהודה, כ א ן.

על הוצאת הספרים "תושיה" ומייסדה בן-אביגדור, חלוץ המו"לות העברית, ארחיב באחת הרשומות הבאות.

את הקונטרס "דפים" הכרנו כבר ברשומה מס' 3 "על מצב הספרות בארץ"

בספר-הילדים "עלילות מיקי-מהו" הפליא המשורר אברהם שלונסקי בחרוזי איגיון (נונסנס) וירטואוזיים. עלילות מיקי-מהו פורסמו תחילה במוסף הילדים של עיתון דבר, החל משנת 1933, ואז לבש הגיבור דמות של עכבר, בהשפעת מיקי-מאוז של דיסני. בשנת 1946 כונסו כמה עלילות לספר, בו היתה למיקי-מהו, או קונציון, דמות אנושית. מי שרוצה להעמיק ולהתעמק ברבדים נוספים של יצירה זו, יכול למצוא זאת כ א ן  וגם  כ א ן.    בל נשכח גם את הצייר אריה נבון, צייר ותפאורן רב-פעלים וזכויות, שהציב את היסודות לציורי הקומיקס ולסרטי ההנפשה בארצנו, המאייר של ספרי לאה גולדברג.