Show me the books he loves and I shall know the man far better than through mortal friends
Silas Weir Mitchell
סלפי ספרים
אם יש על המדפים בביתכם צבירי נייר בלויים, השוכנים שם שנים רבות, למרות פגעי הזמן וקילומטרים של נייר דבק שמנסה לאחות בין חלקיהם המתנתקים זה מזה – אלו הם הספרים החשובים של חייכם.
לפני כמה שנים, באחד מן הפורומים לצילום, עלה הרעיון שכל אחד מחברי הפורום יעלה את צילום הדיוקן שלו. אספתי מן המדפים כמה ספרים שהיו משמעותיים מאוד עבורי, ומייצגים אותי נאמנה, ערמתי אותם לערמה וצילמתי את ה”דיוקן” שלי – סלפי-ספרים. כעת, כאשר חיפשתי נושא חגיגי לציון רשומה מספר 100 בבלוג נושנות, עלה בי הרעיון שנית. שוב דליתי מן המדפים את הספרים האהובים עלי ושקעתי בזיכרונות. כל ספר החזיר אותי לתחנה בחיי, פתח צוהר אלי פנימה, העלה את זכרם של אנשים קרובים לי. אלו הם הספרים (והסופרים) שבאמצעותם יצרתי לעצמי עולם מקביל, מקום להימלט אליו ולהסתגר בבטחה. האם הספרים המשמעותיים עבורנו הם כאלה משום שעיצבו אותנו? או שמא הם מצאו הד בלבנו משום שאנחנו מי שאנו? כנראה ששני הדברים נכונים. וישנם ספרים המסמלים ציוני-דרך בחיינו. כך הם למשל ספרי הלימוד מבית הספר ומן האוניברסיטה, וספרים הקשורים למקצוע בו בחרנו, עבודה, קריירה.
למעלה משמאל, חוברת הדרכה מאת ידידי יאיר פנואל ז”ל, שפתח את התלם הראשון של מה שהוא כינה “פלחה חרבה” בנגב. למטה משמאל – מגדיר הצמחים הראשון בארץ ישראל (1931). “הטקסט המקודש” של הבוטנאים וחובבי הטבע. בצד ימין – רשימת השמות העבריים של צמח הבר בישראל, מאת ועד הלשון (1930).
במהלך חיינו זורם דרכנו נהר של ספרים, אשר מותירים בנו עקבות כאלה ואחרים ואז נשכחים על המדף, או מוחזרים לספרייה או פשוט נעלמים. אך כמה ספרים מטביעים בנו חותם עמוק יותר ואנו מסרבים להפרד מהם. ספרים אלה אנו שבים וקוראים מידי כמה שנים, וראה זה פלא – הם משתנים בכל פעם. העלילה שונה מכפי שזכרנו, הדמויות מתגלות בפנינו עם דגשים חדשים. והספרים הללו – לעיתים יוצרים בנו רושם עז יותר מבעבר ולעיתים סר חינם בעינינו, ואנו תוהים: מה מצאנו בהם ובמה ייחודם.
הרשומה כתובה בנימה אישית, אך את הזיכרונות האינטימיים, הכרוכים בחשיפה אישית מידי, אנצור, ואמנע מבוכה ממני ומכם הקוראים. לא אציג את הספרים בסדר כרונולוגי ולא על פי מדרג חשיבותם, ובודאי ישנם עוד ספרים רבים שהיו ראויים להיכלל ברשימה זו.
ההתחלה היתה בגן הילדים, עם הספרים שלוקחים ביום שישי הביתה כדי שאמא תקריא. הייתי מצפה כל השבוע ליום שישי ולספר החדש. הלוואי שהייתי זוכר אלו ספרים היו אלה, אך זכורה לי רק החוויה הכרוכה בהם. היה לנו תיק בד רקום בשביל לקחת ולהחזיר את הספרים. אחר כך טקס קבלת הספר הראשון בכתה א’ בבית הספר היסודי, “חגיגת הספר“, אירוע שהתכוננו אליו בהתרגשות, כולל הכנת כריכת בד רקומה, כאילו היתה זו פרוכת. בצילום שנשמר אצלי, הונצח הרגע המכונן, על רקע “הסולמות” באולם ההתעמלות. איני זוכר מי היא האישיות הפדגוגית המעניקה לי את הספר ולוחצת את ידי תוך שהיא מפנה את ראשה ממני והלאה אל המצלמה, וגם מסתירה מאחוריה את המורה האהובה אורה אילון.
אלו ספרים היו בבית? זכורים לי במיוחד קובץ הסיפורים “זה ספרי” מאת לוין קיפניס, וספר מעשיות אכזריות של האחים גרים.
על מדפי הספרים של ההורים היו ספרים על מלחמת העצמאות, הפלמ”ח וההגנה, ביוגרפיות של אנשים חשובים, וספרים שמעניקים בחגים במקום העבודה ואף אחד לא קורא (בימים ההם היו מעניקים ספר ולא סט של סירים ומחבתות). אבל במדף העליון ביותר, מוסתר מאחורי ספרים אחרים, מצאתי את “סלמנדרה” של ק. צטניק אותו קראתי בחשאי, בשקיקה ובזעזוע. הספרים שקנו לנו הורי היו ספרי התנ”ך של קאסוטו, אנציקלופדיה מכלל והספר עב הכרס “דברי ימי עם עולם” של שמעון דובנוב. את ספרי הקריאה מצאתי בספרייה.
הספרייה שכנה במרתף של בית ההסתדרות שנקרא גם “בית רמז”, ע”ש דוד רמז, איש רב פעלים שהיה גם מאהבה של גולדה מאיר. (הבניין נהרס בשנת 1994 ורמז נדד והעניק את שמו לקופת החולים בכניסה הצפונית לעיר, שוותיקי העיר עדיין מכנים “קופת חולים אום-חאלד”, משום ששוכנת בשולי הכפר הערבי ה”נטוש” בו גרתי בשש שנות חיי הראשונות). המשפט “אני הולך להחליף ספר” שיחרר אותי מן הבית בלי שאלות מיותרות. הליכה מענגת לקצה השני של העיר היתה מביאה אותי לממלכתו של מישה, הספרן הג’ינג’י עם העיניים הירוקות העצובות. בירידה במדרגות אל המרתף היה מכה אותי ריח הספרים מעורב בטחב המרתף. מישה עמד מאחורי דלפק עץ ארוך, עליו נערמו ספרים רבים ומאחוריו ניצבו מדפי הספרים האינסופיים. לא היה אפשר להיכנס אל בין המדפים ולעלעל בספרים. מישה סיווג כל קורא על פי קריטריונים השמורים עמו, והחליט אלו ספרים מתאימים לו. הוא ידע מיד איזה ספר הילד צריך לקרוא, אך הותיר לו מרחב בחירה מצומצם. הוא היה צועד בבטחה בין מדפי הספרים, שולף ספר, מכריז את שמו ומציג אותו מרחוק לילד. אין צורך להתלבט. מישה כבר החליט. ומי שחשב שאת רוע הגזירה אפשר לסכל בצמד המילים “כבר קראתי”, זכה למבט של תוכחה מעיניו העצובות של מישה, שזכר הכל. ההחלטה מתי מסתיימת ילדותו של כל קורא והוא נעשה מבוגר, הזכאי להחליף ספרים של גדולים, היתה נתונה אף היא למישה, אשר עקב אחרי התבגרותו האינטלקטואלית של כל ילד. על פי מישה התבגרותי היתה מואצת מאוד, או שפשוט נוכח שכבר קראתי את כל מלאי הספרים בספריית הילדים, ובגיל מוקדם מאוד אישר את מעברי לספריית המבוגרים. ואף הגדיל לעשות מישה, והרשה לי לחצות את הדלפק ולהיכנס אל קודש הקודשים אל בין מדפי הספרים, ולבחור בעצמי את הספרים. הייתי מציג בפניו את הספרים שמצאו חן בעיני והוא היה מאשר בשתיקה, או פוסק – “זה לא בשבילך”.
בהתחלה בלעתי הכל. בבודדים ובסדרות: טרזן, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חסמב”ה, שרלוק הולמס, ספרי קארל מאי (ווינטו ויד הנפץ) ואפילו קופיקו וצ’יפופו. הייתי תולעת ספרים מן הסוג הנחות ביותר. החלפתי בכל פעם שלושה ספרים בספרייה, ובדרך הביתה, לקצה השני של העיר, כבר סיימתי חלק ניכר מן הספר הראשון. אחר כך עידנתי את טעמי הספרותי, ולמדתי להבדיל בין מזון להרגעת הרעב לבין אוכל איכותי.
שעות רבות של הנאה עברו עלי גם בספריית הפקולטה בה למדתי. ביקרתי שם לאחרונה ונדהמתי למראה השינוי. מדפי הספרים והספרים עצמם נעלמו ואת מקומם תפסו שולחנות סלוניים וכורסאות נוחות שעליהם שרועים הסטודנטים, מי לבד ומי בחבורה, וחלקם מביטים במסכי מחשבים ניידים. הספרייה נראתה כמקום מנוחה ומפגש חברתי יותר מאשר מקום לימוד. הספרנית ראתה את מבוכתי ושאלה האם אני רוצה להשאיל לאפ-טופ. שאלתי אותה היכן כל הספרים? והיא אמרה “אין יותר ספרים. הכל און-ליין עכשיו”. ונזכרתי בשידת המגירות עם הכרטיסיות בהן ניסינו לאתר את הספר או כתב העת ואת הקוד על פיו נמצא את הפריט על אחד המדפים, ובריח הספרים שהיה מכה בי עם הכניסה לחלל הספרייה, שהיתה ואיננה עוד.
ספרי טבע – לא מדריכים ואנציקלופדיות, אלא ספרים שנכתבו על ידי אנשי טבע שיודעים גם את מלאכת הכתיבה, ועולמם רחב יותר מן המרחק בין שני זיפים על שוליו של עלה – הם עבורי השילוב המנצח בין “מדעי הטבע” ו”מדעי הרוח”, ביניהם התחבטתי כל חיי. ספרים אלה ומחבריהם מלווים אותי מילדותי ועד היום. הנה כמה דוגמאות.
“כנף אל כנף” (עם עובד, 1956) מאת ברוך דגון – פישקו (1884 – 1957). קובץ סיפורים למבוגרים, בעיקר על בעלי כנף, אך גם על חרקים, יצורים ימיים ועצים, מאוירים על ידי ד. אלמליח.
הספר כתוב בשפה עשירה ומליצית, השואבת גם מן המקורות, ושזור בתיאורי נוף נהדרים. הנה שני קטעים מן הסיפור הראשון:
“המדריך בשמי ארצנו” – אשר ארליך (יהושע צ’צ’יק, 1959). הספר מיועד לבני הנוער, מסביר את העקרונות הבסיסיים של האסטרונומיה – “ידיעת השמים, תורת התכונה” – תוך התייחסות לספרות המקראית והתלמודית, ומציג את מפות השמיים בחודשי השנה השונים.
אשר ארליך – איש העליה השנייה, מורה, פעיל ציבורי וממייסדי התיאטרון העברי, התעניין באסטרונומיה והמציא ובנה כמה מכשירי צפייה ולימוד, שאף זכו לשבחים מפי אלברט איינשטיין. את המדריך בשמי ארצנו כתב בעת מלחמת העולם השנייה, ואף מצא יתרון בכך שהעלטה שנוצרה בגלל ההאפלה מקלה על הצפייה בכוכבים, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר. המחבר נפטר לפני שהשלים את כתיבת הספר, ומי שסיים את המלאכה, לאחר 16 שנים, הוא דב אבישלום, באותה עת מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, שלימד אותי מתמטיקה בשנה א’ באוניברסיטה העברית על הר הצופים, 16 שנים מאוחר יותר. ספר מיוחד זה מזכיר לי את המורה שלי לטבע בבית הספר היסודי, אליהו בן שלמה, שאסף כמה תלמידים וטלסקופ מראות אחד, והפך אותנו לחוג לאסטרונומיה, המשוטט בין ערפליות וגלקסיות.
עזריה אלון וספריו (כתב למעלה משלושים ספרים על טבע וידיעת הארץ) מסמלים עבורי את אהבת הטבע ואת הקשר עם החי והצומח, שהיה חלק מהווייתם של ילדים בני דורי. אף אחד לא היה צריך לנתק אותנו לרגע מן המחשב והסמארטפון ולהוציא אותנו אל הטבע ולהראות לנו פרח ושבלול. שדות הבר, הצמחים ובעלי החיים, היו זירת המשחקים שלנו, מקור הידע והיופי, ספר הלימוד של החיים. קולו של עזריה אלון בפינה השבועית בשבת בבוקר ב”קול ישראל” “נוף ארצנו” היה פס הקול של אהבת הטבע בשנות ילדותי; וצמד הספרים “77 שיחות על טבע“, (1964), בהם נדפסו חלק מזערי מתוך כ-2500 שידורים אלה, שימש כעין תמרור כתום-ירוק על מדף הספרים שלי. מאותם ספרים שמספיקה נוכחותם על המדף על מנת להרחיב את הלב.
בשנת 1955 יצא לאור ספרו של עזריה אלון “פרחי הר וגיא” עם צילומי הפרחים שצילם עזריה. היה זה הספר הראשון בישראל בו נדפסו צילומי צבע.
מכל ספריו, שרבים מהם מצויים על מדף הספרים שלי, אני אוהב ביותר את הספר “שבילים במדבר – מערבות יריחו עד מפרץ שלמה” (1969), אשר מזכיר לי את הטיולים והשירות הצבאי בסיני. כתיבתו של עזריה רהוטה ושזורה בהומור של אנשי טבע.
ג’ראלד דארל – הספר הראשון מפרי עטו של ג’ראלד דארל בו נפגשתי היה “חברברי הסוונה” (עם עובד, 1966) ומיד החלטתי שאני רוצה להיות ג’ראלד דארל כאשר אהיה גדול.
אחריו קראתי את “היער השיכור“, וספרים רבים נוספים מאת המחבר המחונן הזה, שידע לכתוב על בעלי חיים בהומור, שנינות ורגש רב, ולהאניש אותם בצורה נוגעת ללב. ג’ראלד דארל עסק באיסוף בעלי חיים עבור גני חיות, ואף הקים גן מקלט באי ג’רזי להצלה ושימור של זנים בסכנת הכחדה. את מסעותיו ברחבי העולם הוא הנציח בספרים ובסרטים בהפקת ה- BBC. ספרו המפורסם ביותר – “משפחתי וחיות אחרות” על התקופה בה שהתה משפחתו באי קורפו. באתר של מכון דוידסון (מכון ויצמן) אפשר לקרוא על האיש ופועלו.
ס. יזהר (יזהר סמילנסקי): הוא הסופר האהוב עלי ביותר. אני כותב ‘הסופר’ ולא ‘ספריו’ משום שממילא קיימת זהות מלאה בין יזהר לבין מה שכתב בספריו – הכל אוטוביוגרפי. ומשום שפיצחתי את צופן הכתיבה שלו, את הרמזים על הארוטיקה הסמויה, את נטיות הלב והגוף המסתתרות בין השורות. אני חושב שקראתי את כל מה שכתב יזהר ונדפס ויצא לאור, וגם מכתבים נפלאים ומיוסרים שכתב לכמה מאהובותיו ושמורים עדיין אצלן, והתכתבות בינו לבין אשתו נעמי (שאיירה את ספריו) השמורים במרתפי הספרייה הלאומית. אני נמנה עם עשרת האנשים שהצליחו לצלוח את כל מרחבי “ימי צקלג” עד עמוד 1143 (מהדורת עם עובד 1958).
לא נחתי ולא שקטתי עד שהצלחתי להשיג את כל כתביו במהדורות ראשונות, ביניהם סיפורים שיצאו לאור במהדורה אחת בלבד ויזהר אסר על המשך הדפסתם. למשל הסיפור בעל השם הנהדר: “מסע אל גדות הערב” שפורסם בספר “החורשה בגבעה” (ספרית פועלים 1947) שהגיע לידי בדרך מופלאה. מוטב שאעצור כאן, בטרם אתפתה לתאר את דרך כתיבתו של יזהר ואחטא במה שתיעב כל כך אצל חוקרי הספרות. אומר רק, שתיאורי הנוף והטבע הארכניים שלו, בעברית הגבוהה עם תחדישי הלשון, מבטאים בדיוק נמרץ את מה שנקרא בספרות “מראות השתייה” שלי (שתייה מלשון תשתית).
עמוס עוז הוא סופר מצוין. ספריו מעניינים, מרתקים, מחכימים. הם נכתבו על ידי בעל-מלאכה מוכשר וחכם. לא תמצא פגם בעלילותיהם הבנויות לתלפיות ובעיצוב גיבוריהם. חווית הקריאה בספריו מענגת, אך אין הם גורמים לי להזדהות, כזו שאני חש למקרא ספריו של יזהר. הכל נראה מתוכנן ומדוד ומחושב ומהוקצע ומהונדס. וכשם שחלק נכבד מכתיבתו של ס. יזהר הוא רקוויאם לידידו אהוב נפשו יחיעם ויץ (שנפל בליל הגשרים), כך כתיבתו של עמוס עוז היא רקוויאם לאמו שמתה בעודו ילד צעיר. שמעתי, כסטודנט, ארבעה קורסים שלימד עמוס עוז באוניברסיטת באר שבע, וכך גם הכרתי אותו כמורה מחונן. הקורס האחרון חתם 50 שנות הוראה של עוז, ואחריו פרש מן ההוראה, ולכן בחר, לראשונה, ללמד יצירה שהוא עצמו כתב. להפתעתי הוא בחר בספר שלטעמו הוא היצירה הטובה ביותר שיצאה תחת ידיו (כה טובה, עד שהוא עצמו הופתע והגדיר זאת כך: “הפרה הולידה שחף”). הספר הוא “אותו הים” (כתר 1999), הכתוב בשורות קצרות ובחריזה חלקית, משהו בין שירה ופרוזה. בספר זה העלה עוז לראשונה באופן ישיר חלקים מן האוטוביוגרפיה שלו, תהליך שהבשיל במלואו בספר “סיפור על אהבה וחושך”.
הספר של עוז אשר הרשים אותי ביותר בעוצמתו ובירידתו אל מעמקי נפש האדם הוא הספר (הפחות מוכר מבין ספריו) “עד מוות” (ספריית פועלים 1971). הנובלה מתארת את מסעי הצלב בחלקם הראשון, כאשר עוד היו הצלבנים על אדמת אירופה, במסעם לארץ הקודש, ובדרכם זרעו הרס ומוות בקהילות היהודים. תיאור הריגתם של היהודים הוא מן הקשים והבוטים ביותר בהם נתקלתי בספרות העברית, וכתוב בריאליזם אכזרי. לדעתי התזה של עוז היא שהגויים הורגים את היהודים בניסיון להרוג את היהודי שבתוכם.
שלום עליכם (שלום רבינוביץ’) בתרגומו הנפלא של יצחק דב ברקוביץ – 15 כרכים בהם שוכנים טוביה החולב, מוטיל בן פייסי החזן ומנחם מנדל. מה שקסם לי לא היה הווי כתריאליבקה, העיירה היהודית, השטעטל, אלא העברית המתנגנת של י.ד. ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם (נישא לבתו הבכורה של שלום עליכם, ארנסטינה). במעבר מיידיש לעברית, עשה ברקוביץ מעשה סופר ולא רק מתרגם. חוקר הספרות והמבקר דן מרון תרגם כמה מיצירותיו של שלום עליכם בשנים האחרונות. התרגום אולי מדויק יותר ונאמן למקור באופן מחקרי-מדעי, אך לטעמי הוא יבשושי ובעטיו נס לחו של המקור. התרגומים של ברקוביץ העשירו את השפה שלי וגרמו לי להתאהב בעברית שנשמעת היום ארכאית ומיושנת ואולי אפילו מתנשאת. הציונות מצאה לנכון, אולי בצעד בלתי נמנע, להיבנות באמצעות שלילת הגולה והכחדת היידיש. היום יש “חזרה בתשובה” והכאה על חטא בתחום הזה.
על מצבתו ציווה שלום עליכם לכתוב:
איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח, לבב המון העם ונשיו. פה נטמן סופר מבדח.
ועת העולם מילא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפיים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים!
עם עובד – ספריה לעם – בעת שבאירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה, קמו בישראל הוצאות הספרים המפלגתיות-אידיאולוגיות של תנועות הפועלים. ספריית פועלים (1939, הקיבוץ הארצי, מפ”ם), הקיבוץ המאוחד (1940, הקיבוץ המאוחד), עם עובד (1941, ההסתדרות, מפא”י). למרות היותן מוסד מפלגתי, לא השפיע הדבר על בחירת הספרים שהוציאו לאור, והן הביאו לפועל העברי את מבחר הספרות המקורית והעולמית המתורגמת (כמו דביר, מאגנס ומוסד ביאליק לפניהן). בזכותן של ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד (שהתאחדו לגוף אחד) יצאו ויוצאים לאור ספרי שירה רבים בישראל. ספריה לעם היא מפעל ספרותי כביר – עד כה יצאו לאור למעלה מ-700 ספרים. מפעל המנויים התחיל באופן מסודר בשנת 1958. כמה סופרים בנו וייצבו קריירה מזהירה בזכות מפעל זה, למשל: מאיר שלו, עמוס עוז, חיים באר, יהושע קנז ודורית רביניאן. ככל חפץ ממוספר ומתוארך שהופך לסדרה, ספרי הספריה לעם מאתגרים אותי כאספן ספרים, וכמה מאות מהם שוכנים על מדפי הספרים שלי. היום הספרים האלה מקבלים את היחס המחפיר ביותר בחנויות לספרים משומשים. הם מרוכזים בקופסאות וקרטונים ומוצעים במחירים אפסיים כסחורה של מכירת חיסול. אך קשה מאוד היה להשיג את הספרים הראשונים בסדרה. הספר הראשון של מפעל המנויים, משנת 1958 הוא “זורבה היווני” מאת ניקוס קאזאנצאקיס.
אני מוקיר תודה לעם עובד על שהביאו לפתחי את שפע הספרים הזה. מתוך מאות הספרים זוהרים כמה שאני אוהב במיוחד.
הרשימה המצומצמת שלי:
צייד בודד הוא הלב – קארסון מק קאלרס (1961), ברקיע החמישי – רחל איתן (1962)
אל תיגע בזמיר – הרפר לי (1964), העיר והכלבים – מריו ורגאס יוסה (1974)
מארש ראדצקי – יוזף רוט (1980), בחזרה אל קולד מאונטן – צ’ארלס פרייזר (1999)
התיקונים – ג’ונתן פראנזן (2003)
כל הספרים של ג’ומפה להירי ואיאן מקיואן בהוצאת עם עובד ספריה לעם.
הנבחרים:
“מגילת סן מיקלה” – הספר נכתב ע”י הרופא אכסל מונתה ב-1929 ויצא לאור בספריה לעם ב- 1974. מיליוני תיירים כבר ביקרו בביתו המופלא באי קאפרי, עם הספינקס המפורסם. ספר שהוא גם אישי וגם היסטורי, מוות ומחלות איומות לצד יופי וטוב-לב אנושי, בו קשה להאמין שהמציאות אינה אגדה.
“השטן במוסקבה” מאת מיכאיל בולגאקוב יצא לאור בשנת 1969. כשקראתי אותו לראשונה הרשים אותי במיוחד התיאור מלא החיים של משפטו וצליבתו של ישו. המחבר ערך מחקר היסטורי מעמיק במקורות תיאולוגיים והיסטוריים והחייה את דמותו של פונטיוס פילאטוס באופן ריאליסטי מאוד. רק לאחר שנים, התברר שגרסה זו שתורגמה לעברית היא גרסה מצונזרת, ממנה נמחקו 23,000 מילים. בולגאקוב כתב ספר זה בין השנים 1928 – 1940 ועל רקע התנכלות הצנזורה אף שרף את אחת הטיוטות. בשנת 1989 התגלה הנוסח המלא המקורי במרתפי הק.ג.ב והספר בשמו המקורי “האמן ומרגריטה” פרץ לתודעה העולמית, תורגם ללשונות רבות והוכר כאבן-דרך בספרות המאה העשרים. הגרסה המלאה (615 עמודים) תורגמה לעברית מחדש (1999), הוערה ובוארה ע”י פטר קריקסונוב, שפענח עבור הקורא העברי את כל הרבדים של הספר. קיים אתר אינטרנט המוקדש לספר האמן ומרגריטה, אתר מעריצים מעמיק ורחב יריעה המשמש מקור מידע על כל היבטיו של הספר. בין דוברי הרוסית זהו ספר פולחן.
“שר היער” (שוקן, 1982) נכתב ע”י הסופר הצרפתי מישל טורנייה בשנת 1967. שמו לקוח מן הבלדה של גתה.
על מנת להבין את מורכבותו וייחודו של הספר, אציג את ההקדמה המופיעה בראשיתו של הספר.
ישנם ספרים שנראים לנו אהובים מבעד לדוק של נוסטלגיה. הם מזכירים לנו תקופה יפה בחיינו, מייצגים מקום אליו מתגעגעים ממרחק השנים, רק משום שאז ושם קראנו אותם. לעתים, ברבות השנים, כבר שכחנו את תוכן הספרים, והם הופכים לכעין חפץ בעל סמליות. כאלו הם עבורי ספרי הפרוזה של המשורר יהודה עמיחי, אותם קראתי בעת שהתגוררתי במעונות הסטודנטים שעל הר הצופים. תחילה קראתי את הספר “ברוח הנוראה הזו” (1961) ואחר כך את “לא מעכשיו לא מכאן” (1963). בשניהם הווי ירושלמי, אך זו היא ירושלים חילונית, ארוטית, פיוטית כמו שמשורר יודע לכתוב. כאשר אני מתבונן על הספרים האלה, אני חוזר אל החדר הקטן במעונות הסטודנטים על הר הצופים. ברדיו משמיעים את התקליט החדש של הפינק פלויד – Wish You Were Here. בקמפוס הר הצופים עדיין לא החלה הבנייה המאסיבית והמבט מגיע עד ים המלח ללא הפרעה. מצד אחד ניבט הר הבית והכיפה המוזהבת ובצידו השני של ההר: כפר קטן – עיסאוויה. את השקט של יום שישי אחר-הצהריים הפרו רק דנדוני הפעמונים של העדר היורד לוואדי ג’וז. גם אנחנו היינו יורדים לשם, בדרכנו באישון לילה לקנות בייגל’ה חם בעיר העתיקה.
ולבסוף, לא נותר לנו אלא לחגוג את הופעת רשומה מס’ 100 בהרמת כוסית. ולשם כך ניעזר בספר פרי עטי: (הוצאת רות סירקיס, 1985):
ואצרף בצניעות גם את הפרולוג של הספר, למען הרבות שמחה:
ועדיין לא דיברנו על עגנון, ברנר, בנימין תמוז, ג’ון אירווינג, ג’ון אפדייק, א.ל. דוקטורוב, ז’ורז’ סימנון, פיליפ רות, דוד פוגל
הגעתם עד הנה? אני מעריך זאת מאוד.
נסו גם אתם ליצור דיוקן עצמי שיהיה מורכב מרשימת הספרים החשובים לכם / אהובים עליכם.
