ראו הקדמה לסיפורי ספרים ברשומה הקודמת: 141 – סיפורי ספרים – חלק א’.

ב. “מגדיר לצמחי ארץ-ישראל”

המגדיר לצמחי ארץ ישראל משנת 1931 הוא מגדיר הצמחים הראשון בעברית בארץ ישראל . כתבו אותו חלוצי הבוטניקה בישראל, הידועים בחוגי המקצוע כ-אז”פ – אלכסנדר איג, מכאל זהרי ונעמי פיינברון. אנו מציינים השנה 90 שנה לצאת המגדיר לאור.

ספר זה הוא ציון דרך היסטורי בהתפתחות מדע הבוטניקה והסיסטמטיקה בישראל, וכבר כתבתי עליו בפירוט במאמר “כיצד ניתנו שמות עבריים לצמחי הבר בארץ ישראל“. זהו ספר עב כרס וכבד משקל, 467 עמודים של נייר גס, שבודאי אינו נוח לנשיאה בשדה ולהגדרת צמחים בשטח. אולם ספר זה העלה את מדע הבוטניקה בישראל על פסים מדעיים, המקובלים בקהילייה המדעית בכל העולם, נקודת ציון במאבק שניטש כאן בין תורה ומדע, בין בוטניקה תלמודית לבין בוטניקה על פי חוקי הסיסטמטיקה והנומנקלטורה של לינאוס. עליכם להבין שבין מדעני הבוטניקה וחובבי הצמחים כאחד, המגדיר הוא ה”טקסט המקודש”, הפוסק האחרון שאין לערער עליו, עד לצאתה של מהדורה חדשה מתוקנת ומעודכנת. הספר הפך לנדיר מאוד כבר בשנות השלושים המוקדמות, ומאז אין אפשרות להשיגו. מהדורה שנייה מעודכנת יותר יצאה לאור רק בשנת 1948, עשר שנים לאחר פטירתו של איג, שהיה בן 43 שנים בלבד במותו. כיום כבר אין אפשרות להשיג מגדירי צמחים חדשים, משום שהוצאות הספרים לא מוכנות להשקיע במהדורות מודפסות, וכל המידע מתנהל ומתעדכן באתרי האינטרנט.

על גבי העותק שבידי מתנוססת חתימתו של ח.י. רות. מיהו ח.י. רות?

חיים יהודה רות (או, בשמו האנגלי, Leon Roth ), היה אחד ההוגים המעמיקים שהניחו תשתית לפילוסופיה פוליטית בעברית בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה וראשית ימי המדינה. ראשי התיבות של שמו העברי לצד שם משפחתו, ח.י.רות, יוצרים את המלה “חירות“, רמז לאידיאל החירות שעליו עמל, כתב ולימד כל ימיו.

המדבקה בצד הפנימי של כריכת המגדיר מעידה שהספר, באחד מגלגוליו, היה חלק מעזבון ח.י. רות בספריה הלאומית. שימו לב להבדל בשמה הקודם של הספריה בין העברית והאנגלית.

חיים יהודה רוֹת נולד בלונדון בשנת 1896 ונפטר בניו זילנד, בעת מסע הרצאות שערך שם, בשנת 1963. למד באוכספורד בשני חוגים במקביל, בחוג לפילוסופיה קלאסית וחדשה ובחוג לעברית והיסטוריה יהודית. בתום לימודיו אותם סיים בהצטיינות, נעשה מרצה באוניברסיטת מנצ’סטר. בעקבות הישגיו המחקריים והספרים שפרסם על שפינוזה ודקארט, התמנה לחבר בלגיון הכבוד הצרפתי ובאקדמיה האנגלית.

בשנת 1928 עלה ארצה והתמנה לפרופסור הראשון בקתדרה לפילוסופיה על שם אחד העם באוניברסיטה העברית בירושלים, שפתחה שעריה שלוש שנים קודם לכן. מפעלו החלוצי היה סדרת ספרי פילוסופיה תמציתיים ששימשו חומר לימוד בעברית לסטודנטים ותלמידים (תחת הכותרת “מורה דרך”). מפעל חשוב אחר שלו הוא סדרת “ספרי מופת פילוסופיים, מיסודו של חיים יהודה רות”, בה יצאו לאור כמה מן הטכסטים המרכזיים של הפילוסופיה, מאפלטון עד ברטרנד ראסל, בתרגומים עבריים. רות עצמו תרגם מיוונית לסדרה זאת ששה מספרי האתיקה, הפוליטיקה והמטפיזיקה של אריסטו. מה שמעטים ידעו אז הוא שרות, שהיה איש עשיר ולא היה זקוק למשכורת האוניברסיטאית, היה גובה את משכורתו כסדרה כל חודש, ומקדיש את כולה להוצאת אותם “ספרי מופת פילוסופיים”. רות היה חבר פעיל ב”ברית שלום” ששאף להקמת מדינה דמוקרטית דו-לאומית בארץ ישראל. רות כתב על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית המערבית, והגותו על עקרונות הדמוקרטיה משפיעה עד היום על המחשבה הפוליטית במדינת ישראל (רק בשדה השיח האקדמי, לצערנו). רות היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית הצעירה, ובהמשך כיהן כרקטור האוניברסיטה וכן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח, אך לאחר 23 שנים חש אכזבה מן האוניברסיטה וממדינת ישראל וחזר ללונדון. בהודעת הפרישה שלו ב-1951 כתב לרקטור האוניברסיטה: “[…] בשנים האחרונות אני מרגיש שאני נכנס לתוך מסלול. מסלול פירושו התנוונות. אני עדיין צעיר (בערך!) ועוד כוחי בי. ואף על פי כן צפויות לי עוד ארבע עשרה שנה (כמספר ד”י !) של אותה עבודה. […] אני מרגיש שמה שהיה בי לתת לאוניברסיטה — נתתי. אם לא אצא עכשיו — משוכנע אני שינוס לחי ולא אצלח לכלום. […] מה שיכולתי לתת, נתתי, והריני כלי ריק, מסתובב בין צללי העבר.”

הגותו של רות על הדמוקרטיה רלוונטית מאוד בימינו אלה. על פי רות, בניגוד לדמוקרטיה בעולם העתיק, בה כל אזרח ואזרח השתתף באופן ישיר בשלטון והביע את הסכמתו השלמה והמפורשת לקבל עליו את דין הרוב, הדמוקרטיה המודרנית, הייצוגית, מתבססת על שני עקרונות: א. השלטון מסור לבני אדם שבחרנו בהם מפני שמוכשרים הם מאתנו. ב. זכות המיעוט לנסות להיות הרוב. עוד עקרונות עליהם עמד הם: אין הדמוקרטיה מתקיימת בלי אופוזיציה. ההגנה של המיעוט מפני עריצות הרוב מבוססת לפי רות על שלושה תנאים: חופש ביטוי, זכות המיעוט לנסות להיהפך לרוב, והזכות לבחור ולשנות את פני הממשלה. הדמוקרטיה היא שלטון המתנהל על ידי דיבורים. הסימן המיוחד לדמוקרטיה הוא האופן שבו ענייני הציבור מתנהלים — השימוש של האזרחים “לא בכוח האגרוף, אלא בכוח השכנוע. הדמוקרטיה היא שלטון על ידי דיבורים”.

בשנת 1950 יצר לאור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ספר חגיגי לציון חצי יובל (25 שנים) לאוניברסיטה.

בפרק שכתב ח.י. רות כדיקן הפקולטה למדעי הרוח מצאתי קטע יפה. רות מזהיר מפני פטריוטיות מופרזת, הגדשת-הסאה בהכרת הישגים שהושגו, ובוּרוּת. כל אלו גורמים לצרות האופק ולצרות המוח.

דברים ברוח דומה כתב אלברט איינשטיין, באותו ספר ממש, בברכתו לחצי יובל האוניברסיטה:

שני האנשים החכמים אותם ציטטתי לעיל גילו אומץ, כאשר בברכה חגיגית לאוניברסיטה ביום חגה, לא נמנעו מלכתוב בנימה ביקורתית ולהציב תמרורי אזהרה. איינשטיין אפילו מזהיר מפני “יראת-כבוד רשמית לגבי עקרונות דתיים”.

זהו טבעם של ספרים משומשים. התחלנו במגדיר צמחים ודרך הפילוסופיה ומדע המדינה הגענו עד אלברט איינשיין. נותרה רק שאלה אחת. האם יצא יהודה חיים רות אל השדה? האם השתמש במגדיר כדי להגדיר צמחים? לעולם לא נדע. מי שכן הגדיר צמחים בעזרת מגדיר זה, על פי עדותו המהימנה, הוא הסופר ס. יזהר, איש טבע, שהיה בקיא בטבע ופעל רבות על מנת להגן על הטבע והשטחים הפתוחים, בייחוד בהיותו חבר כנסת. לכן אני מוסיף לרשומה עמוסה זו קטע נוסף, פרי עטו של ס. יזהר. וזאת כבונוס.

בונוס – ס. יזהר על המגדיר ועל הגדרת צמחים (מומלץ)

אחרי שלא פרסם ספרים במשך כשלושים שנה, החל ס. יזהר לפרסם בשנות התשעים כמה ספרים אוטוביוגרפיים (גם כל ספריו המוקדמים היו אוטוביוגרפיים) בזה אחר זה: (מקדמות, צלהבים, צדדיים, אצל הים, מלקומיה יפהפיה, גילוי אליהו). הספר מלקומיה יפהפיה (זמורה ביתן, 1998) מתאר בחור גולמני אחד המחזר אחר בחורה בשם שולה, ומזמין אותה לצאת אתו לשדה, כדי לכאורה להגדיר צמחים, אך בעצם תקוותו, כמיהתו וערגתו הן לראות אותה בעירום. זהו ספר חשוב מאוד להבנת נפשו של ס. יזהר ויחסו לנשים ולגברים.

כפי שיודע כל מי שאחז מגדיר צמחים בידיו, שיטת ההגדרה היא דיכוטומית. בכל שלב בודקים האם התיאור במגדיר תואם את הצמח אותו רוצים להגדיר. אם כן – המגדיר מפנה לשלב הבא המוביל להגדרת המשפחה, הסוג והמין. אם לא – המגדיר מפנה להמשך התיאורים, עד שתימצא התאמה. יזהר מכנה דיכוטומיה זו “או או” והופך אותה למטפורה למציאות, לחיים ולעולם כולו. תחילה הנה עמוד מן המגדיר אותו מזכיר וממנו מצטט יזהר. אפשר לראות כאן את עקרון הדיכוטומיה בכל פיסקה או שלב המתאר תכונה של הצמח.

והנה הקטע מן הספר “מלקומיה יפהפיה” קטע נפלא בעיניי :

האם אתם חושבים שסיימתם? שנפטרתם מן המלקומיה המשונה הזו? אל יקל הדבר בעיניכם. ובכן, בהשפעת ספרו של יזהר יצאתי למחקר מעמיק בעקבות המלקומיה, פרח שאינו נמצא כלל במגדיר, והגעתי עד לשורש העניין במאמר מליצי משנת 1922 המגיע אפילו עד שנת 1771. ומי שרוצה לצעוד עוד צעד אחד בעקבות המלקומיה (אך לא בעקבות שולה היפה), מוזמן לקרוא את המאמר “חידת המלקומיה היפהפיה” שפרסמתי במגזין הבוטניקה “כלנית” ולגלות את כל סודותיו של פרח זעיר זה ומדוע יש לו שם כה משונה.

עץ השקד, או בשם החיבה שהעניק לו לוין קיפניס: שקדייה, הפך לסמלו של ט”ו בשבט. עצי השקד מקדימים לפרוח וזוכים לכמה שבועות של תהילה ונראות בנוף, במועד בו נחגג החג. זריזות ושקדנות זו נתנו לשקד את שמו (פירוש הפועל שקוד – למהר). למרות שפירותיו המזינים נשמרים לאורך זמן ולמרות ההתפעלות במקורותינו מיופיו, לא זכה השקד משום מה להיכלל בליגת העל של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אך בכל זאת מצא עצמו בחבורה מכובדת שכונתה “זמרת הארץ“, ככתוב: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ–קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.” (בראשית מג י”א). (המשלוח מיועד ליוסף. השם בטנים מתייחס לפירות אלת הבוטנה כלומר פיסטוקים ולא לאגוזי-אדמה).

לפיכך, לרגל ט”ו בשבט, מן הראוי לספר מעט על השקד מן ההיבט החקלאי. בשנים האחרונות התחזקה תדמיתו של השקד כמזון בריאות והצריכה שלו עלתה בעשור האחרון ב-34%. הצריכה השנתית היא 10,000 טון, חלק מגידול מקומי וחלק יבוא מקליפורניה, שנאמר: “בארץ אהבתי השקד פורח”. הרתיעה מחלב ומגלוטן העלתה את קרנו של השקד, הנמכר כחלב שקדים, חמאת שקדים, מוצרי קוסמטיקה, פיצוחים ונשנושים לגיטימיים. זוהי ממש “מהפכה שקדה“. כיום גדלים בישראל 64,000 דונם שקדים והגידול ממוכן, בקטיף, בפיצוח ובאריזה. אך כיצד הכול התחיל?  תולדות גידולו של השקד במולדת המתחדשת משקפות את ראשיתה של החקלאות בארצנו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך לא רק את החקלאות. אנצל את הנושא והבמה להרחיב מעט בנושא זה, שהשלכותיו הורגשו עוד שנים רבות בחברה הישראלית.

כתב העת “בוסתנאי” ביטאונה של התאחדות האיכרים, הופיע לראשונה באפריל 1929.

במאמר המערכת החגיגי בשם “כור הברזל” מאת העורך משה סמילנסקי הופיע המשפט הבא:

משפט זה מסכם את רצף הכישלונות החקלאיים של אנשי העלייה הראשונה, האיכרים במושבות הברון, הנדיב הידוע. כישלונות שמקורם גם במציאות חברתית-כלכלית מושחתת ומעוותת. הברון, באמצעות שלוחיו, פקידים ואגרונומים, כפו על האיכרים לגדל גידולים שונים ומשונים, בעוד הם תומכים בהם כלכלית ללא קשר למאמצי האיכרים או לרווחיות הגידולים. היה כאן צירוף של חוסר ידע חקלאי וחוסר מוטיבציה והכל “על חשבון הברון”. חלק מן האיכרים החכירו את השטחים לאריסים ערבים בעוד הם עוסקים במסחר ומלאכות שונות במקביל לתמיכת הברון. במימון בזבזני של הברון רוטשילד ובניהול בלתי מקצועי נעשו יוזמות שונות שכשלו: גידול צמחי בושם (כגון גרניום, שיטת המשוכות) ביסוד המעלה, גידול עצי תות והקמת מפעל להפקת משי מגלמי טוואי המשי בראש פינה.  שליחי הברון כפו על האיכרים לגדל גידולים רב-שנתיים – גידולי מטע וכרם, הדורשים השקעה כספית גבוהה, התמודדות עם מחלות ומזיקים והמתנה של כמה שנים עד ליבול הראשון. כך למשל הובאו איכרים מנוסים, שנבחרו בקפידה וגידלו בארץ מוצאם תבואות וירקות, להקים את המושבה עקרון. אולם פקידי הברון הכריחו אותם לגדל מטעים שכשלו והם הגיעו לחרפת רעב. נעשו נטיעות נרחבות של כרמים בכל מושבות העלייה הראשונה לשם ייצור יין. הזנים שהובאו מצרפת לא התאימו לתנאי הארץ ולא הניבו יין איכותי, אך כל היין נרכש לכאורה על ידי הברון במחירים מופרזים. כנימת הפילוקסרה עשתה שמות בכרמים עד שהם נעקרו ובמקומם הובאו כנות אמריקאיות עמידות. בעקבות ירידת קרנם של ענבי היין עודדו פקידי הברון את נטיעתם של מטעי שקדים על פני שטחים נרחבים.  וכך הגענו אל גיבור סיפורנו וסמל חגנו – השקד.

מטעי השקד הלכו והתנוונו אף הם, והפכו לכישלון בשל סיבות שונות שיפורטו בהמשך. האויב העיקרי של עצי השקד הייתה (ועדיין) חיפושית גדולה ממשפחת הברקניתיים בשם קפנודיס. זחלי החיפושית נוברים בשורשי העץ ובצוואר השורש ומביאים למותו. מטעי השקדים נעקרו בהמוניהם ואת מקומם תפסו פרדסי ההדרים הרווחיים. בעוד החקלאים היהודים נכשלים פעם אחר פעם בגידולים חסרי תכלית, גידלו הערבים, בעיקר בסביבות יפו, פרדסים שאת פירותיהם ייצאו באוניות קיטור לאנגליה. רק לאחר שהברון העביר את השליטה על המושבות לחברת פיק”א, החלו החקלאים היהודים לחקות את הערבים (תחילה בפתח תקווה), חפרו בארות ונטעו פרדסי הדר. אך לפני שנשוב לסקירה ההיסטורית ונפרט מדוע היה גורלם של מטעי השקדים כה מר, הנה כמה צימוקים ושקדים.

זהו מכתבו של איכר מן המושבה רחובות, בשם חיים אליעזר מילצ’ן, אשר ליבו נשבר למראה עצי השקד העקורים (1930):

ואגב – שמו של נכדו של האיכר מילצ’ן נקשר לאחרונה בשמפניה וורודה וסיגרים שריחם עלה למרחוק.

שיטת ההדברה הנפוצה ביותר של חיפושית הקפנודיס היתה ליקוט החיפושיות הבוגרות והרחקתן מן המטע. שיטה לא יעילה כמובן. במלאכה זו הועסקו גם ילדים בעונת החופש מן הלימודים. הנה תקציר הרצאה “על אבעית הקפנודיס” שהופיעה בפרסום של משרד החקלאות של ממשלת המנדט. שימו לב לעברית הארכאית ולשמות מיני הקפנודיס. המין קפנודיס השקד נקרא כאן קודח הצואר והמין קפנודיס אפל נקרא כאן קודח החשכה. תודו שזה יצירתי.

המושבה רחובות לא היתה נתונה לשלטונו של הברון ופקידיו, אך עברה את אותם שלבים וכישלונות כשאר מושבות העלייה הראשונה . אחד הילדים שגדלו במושבה בין כרמים ומטעי שקדים היה יזהר סמילנסקי (משה סמילנסקי היה דוד של אביו), שלימים בגר והפך לסופר ס. יזהר, אלוף תיאורי הטבע והנוף. בסיפור “ציידי העזבוק” מיטיב ס. יזהר כדרכו לתאר בסגנונו המיוחד את נזקיה של חיפושית הקפנודיס ואת הווי עבודת קילוף השקדים (עבודה ערבית כמובן). הסיפור נמצא בספרו של יזהר “ברגלים יחפות – ששה סיפורים לבני הנעורים” (הוצאת תרשיש, 1959). האיורים מעשה ידיה של אשתו נעמי.

הסיפור נסב סביב ליקוט החיפושיות ואני מביא בזאת רק כמה עמודים ראשונים של הסיפור. את השם “עזבוק” העניק לחיפושית “הזואולוג העברי הראשון” ישראל אהרוני (לטעמי עבריין ופושע), וההסבר לשם מצוי בסיפור שלפניכם.(מידע מרתק נוסף אחרי הסיפור):

כאמור, הובאו לעיל רק העמודים הראשונים של הסיפור “ציידי העזבוק” המתארים את זירת ההתרחשות ומעניקים לנו אפשרות לחוש את פעמי הכישלון הממשמש ובא למטעי השקדים. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו במשק היהודי 37,000 דונם שקדים ובמשק הערבי 3,000 דונם בלבד. בשנת 1946, לקראת תום תקופת המנדט, התהפכה התמונה. כעת היו במשק היהודי 875 דונם בלבד, ואילו במשק הערבי 39,445 דונם שקדים. עץ השקד הוא עץ סתגלן המסתפק במועט, ויכול לגדול על אדמות גיריות עם כמות מים מעטה ואינו דורש טיפול אינטנסיבי. מדוע אם כן ננטשו ונעלמו מטעי השקד מן המשק היהודי?  כמה סיבות לדבר:

כפי שגם ס. יזהר רומז בסיפור, השקדים גודלו גם בקרקעות שלא התאימו להם, קרקעות דלות מידי או קרקעות כבדות ורטובות מידי. השקדים גודלו בתנאי בעל, אך גם באזורים בהם כמות המשקעים לא היתה מספקת. היתה תערובת של זנים, מתוקים ומרים, ללא טיפוח מתאים. החקלאים לא הצליחו להתמודד עם המחלות והמזיקים (בעיקר קפנודיס) שתקפו את העצים. תנאים אלו הביאו ליבול מועט ולא איכותי שהקשה על יצוא הפירות. השוק בארץ ישראל היה קטן מאוד וללא יצוא אי אפשר היה לקיים את הענף. השוק באירופה דרש שקדים מקולפים (מלבד עונה קצרה בתקופת הכריסטמס). הקילוף הידני של השקדים (כמתואר בסיפור של יזהר) דרש כוח אדם רב והעלה את ההוצאות. יצרנים שונים בארה”ב הציעו לחקלאים מגדלי השקדים מכונות קילוף, אך אלו תלו את יהבם על וועד הצירים ולא קידמו את היוזמה. הנה תכתובת מעניינת בנושא משנת 1919 ותרגום מקסים לעברית:

במקביל החל בולמוס הנטיעות של פרדסי ההדרים, שדחקו את השקדים מן הקרקעות הטובות ביותר. האיכרים בעלי הקרקע הפרטית וההון הם אלו שיכלו לטעת פרדסים, וסירבו בהתמדה להעסיק בהם כפועלים את עולי העלייה השנייה חסרי הכל, בהעדיפם עבודה ערבית זולה. מיתוס כיבוש העבודה העברית נותר כסיסמה ריקה. (ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה על כך את עבודת הדוקטוראט שלה). רק לאחר הקמתם של הקבוצות, הקיבוצים והמושבים, נמצא מוצא לאנשי העלייה השנייה “החלוצים”. אלו התבססו בשנים הראשונות על גידולי שדה ופלחה וגן-ירק. כך נוצרו (בהכללה) שני סוגים של חקלאות וחקלאים – חקלאות המטעים והפרדס עתירי ההון, וחקלאות גידולי השדה והירקות, ובהתאמה גם שני מחנות פוליטיים. והסוף הרי ידוע – הפרדסים באזור השרון ומישור החוף הפכו לנדל”ן מניב והצמיחו ווילות ושיכונים.

המשבר הגדול בענף השקדים חל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. דרכי ההובלה הימית לאירופה נחסמו, מחירי השוק העולמי ירדו ושקי השקדים הצטברו במחסני האיכרים ללא דורש. עוד ועוד מטעים ננטשו.

חברת “כרמל מזרחי” הוקמה בוורשה בשנת 1902 במטרה לשווק יין ושקדים מתוצרת ארץ ישראל. בשנת 1924 הוחלט להעביר את שיווק היין לאגודת הכורמים תחת השם המקורי “כרמל מזרחי” ועבור שיווק השקדים הוקמה חברה נפרדת – “כרמל השקדים“. הדבר התממש בשנת 1929. הנה כמה מסמכים, השמורים בארכיון הציוני, המעידים על התהליך:

שימו לב בצד ימין למעלה לכתובת: שח-רחוק 4 (מספר הטלפון של החברה).

בשנת 1928 נשלחה דוגמת שקדים לא מקולפים אל “מועצת התוצרת הקיסרית” בלונדון. היה זה משלוח לדוגמה שנועד לבחון את סיכויי יצוא השקדים מארץ ישראל. “באי כח המועצה הראו דוגמאות מהשקדים הללו לאימפרטורים ולסרסרי פירות שונים”. השקדים נמצאו קטנים ומכווצים וחסרים את טעם השקד המיוחד. המועצה קבעה שאין אפשרות לשווק שקדים שאינם מקולפים.

בו בזמן, התמידו החקלאים הערבים בגידול השקדים, והבינו שהעץ מתאים לאדמות גיריות ומדרונות באזורי הגבעות ביהודה ושומרון, וכן לאדמות החול-לס הפוריות באזור עזה. לאחר מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה נוצר ביקוש ומחירי השקדים האמירו, אך במשק היהודי כבר לא נמצאו מטעי שקדים. עם קום המדינה נמצאו בשטחה של מדינת ישראל כ-7000 דונם מטעי שקדים “נטושים”, אשר עברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשם חולקו למשקים שונים. מרבית השטח נעקר או הוזנח מחוסר עניין. החל משנות החמישים של המאה הקודמת הוחל שנית בהקמת וטיפוח ענף השקדים, תוך שימוש בזנים ואזורי גידול מתאימים, וכיום הוא משגשג.

כאשר תרכשו בימים אלה “פירות יבשים” לקראת החג, אל נא תשכחו את השקדים.

Show me the books he loves and I shall know the man far better than through mortal friends

Silas Weir Mitchell

סלפי ספרים 

אם יש על המדפים בביתכם צבירי נייר בלויים, השוכנים שם שנים רבות, למרות פגעי הזמן וקילומטרים של נייר דבק שמנסה לאחות בין חלקיהם המתנתקים זה מזה – אלו הם הספרים החשובים של חייכם.

לפני כמה שנים, באחד מן הפורומים לצילום, עלה הרעיון שכל אחד מחברי הפורום יעלה את צילום הדיוקן שלו. אספתי מן המדפים כמה ספרים שהיו משמעותיים מאוד עבורי, ומייצגים אותי נאמנה, ערמתי אותם לערמה וצילמתי את ה”דיוקן” שלי – סלפי-ספרים. כעת, כאשר חיפשתי נושא חגיגי לציון רשומה מספר 100 בבלוג נושנות, עלה בי הרעיון שנית. שוב דליתי מן המדפים את הספרים האהובים עלי ושקעתי בזיכרונות. כל ספר החזיר אותי לתחנה בחיי, פתח צוהר אלי פנימה, העלה את זכרם של אנשים קרובים לי. אלו הם הספרים (והסופרים) שבאמצעותם יצרתי לעצמי עולם מקביל, מקום להימלט אליו ולהסתגר בבטחה. האם הספרים המשמעותיים עבורנו הם כאלה משום שעיצבו אותנו? או שמא הם מצאו הד בלבנו משום שאנחנו מי שאנו? כנראה ששני הדברים נכונים. וישנם ספרים המסמלים ציוני-דרך בחיינו. כך הם למשל ספרי הלימוד מבית הספר ומן האוניברסיטה, וספרים הקשורים למקצוע בו בחרנו, עבודה, קריירה.

למעלה משמאל, חוברת הדרכה מאת ידידי יאיר פנואל ז”ל, שפתח את התלם הראשון של מה שהוא כינה “פלחה חרבה” בנגב. למטה משמאל – מגדיר הצמחים הראשון בארץ ישראל (1931). “הטקסט המקודש” של הבוטנאים וחובבי הטבע. בצד ימין – רשימת השמות העבריים של צמח הבר בישראל, מאת ועד הלשון (1930).

במהלך חיינו זורם דרכנו נהר של ספרים, אשר מותירים בנו עקבות כאלה ואחרים ואז נשכחים על המדף, או מוחזרים לספרייה או פשוט נעלמים. אך כמה ספרים מטביעים בנו חותם עמוק יותר ואנו מסרבים להפרד מהם. ספרים אלה אנו שבים וקוראים מידי כמה שנים, וראה זה פלא – הם משתנים בכל פעם. העלילה שונה מכפי שזכרנו, הדמויות מתגלות בפנינו עם דגשים חדשים. והספרים הללו – לעיתים יוצרים בנו רושם עז יותר מבעבר ולעיתים סר חינם בעינינו, ואנו תוהים: מה מצאנו בהם ובמה ייחודם.

הרשומה כתובה בנימה אישית, אך את הזיכרונות האינטימיים, הכרוכים בחשיפה אישית מידי, אנצור, ואמנע מבוכה ממני ומכם הקוראים. לא אציג את הספרים בסדר כרונולוגי ולא על פי מדרג חשיבותם, ובודאי ישנם עוד ספרים רבים שהיו ראויים להיכלל ברשימה זו.

ההתחלה היתה בגן הילדים, עם הספרים שלוקחים ביום שישי הביתה כדי שאמא תקריא. הייתי מצפה כל השבוע ליום שישי ולספר החדש. הלוואי שהייתי זוכר אלו ספרים היו אלה, אך זכורה לי רק החוויה הכרוכה בהם. היה לנו תיק בד רקום בשביל לקחת ולהחזיר את הספרים. אחר כך טקס קבלת הספר הראשון בכתה א’ בבית הספר היסודי, “חגיגת הספר“, אירוע שהתכוננו אליו בהתרגשות, כולל הכנת כריכת בד רקומה, כאילו היתה זו פרוכת. בצילום שנשמר אצלי, הונצח הרגע המכונן, על רקע “הסולמות” באולם ההתעמלות. איני זוכר מי היא האישיות הפדגוגית המעניקה לי את הספר ולוחצת את ידי תוך שהיא מפנה את ראשה ממני והלאה אל המצלמה, וגם מסתירה מאחוריה את המורה האהובה אורה אילון.

אלו ספרים היו בבית? זכורים לי במיוחד קובץ הסיפורים “זה ספרי” מאת לוין קיפניס, וספר מעשיות אכזריות של האחים גרים.

על מדפי הספרים של ההורים היו ספרים על מלחמת העצמאות, הפלמ”ח וההגנה, ביוגרפיות של אנשים חשובים, וספרים שמעניקים בחגים במקום העבודה ואף אחד לא קורא (בימים ההם היו מעניקים ספר ולא סט של סירים ומחבתות). אבל במדף העליון ביותר, מוסתר מאחורי ספרים אחרים, מצאתי את “סלמנדרה” של ק. צטניק אותו קראתי בחשאי, בשקיקה ובזעזוע. הספרים שקנו לנו הורי היו ספרי התנ”ך של קאסוטו, אנציקלופדיה מכלל והספר עב הכרס “דברי ימי עם עולם” של שמעון דובנוב. את ספרי הקריאה מצאתי בספרייה.

הספרייה שכנה במרתף של בית ההסתדרות שנקרא גם “בית רמז”, ע”ש דוד רמז, איש רב פעלים שהיה גם מאהבה של גולדה מאיר.  (הבניין נהרס בשנת 1994 ורמז נדד והעניק את שמו לקופת החולים בכניסה הצפונית לעיר, שוותיקי העיר עדיין מכנים “קופת חולים אום-חאלד”, משום ששוכנת בשולי הכפר הערבי ה”נטוש” בו גרתי בשש שנות חיי הראשונות). המשפט “אני הולך להחליף ספר” שיחרר אותי מן הבית בלי שאלות מיותרות. הליכה מענגת לקצה השני של העיר היתה מביאה אותי לממלכתו של מישה, הספרן הג’ינג’י עם העיניים הירוקות העצובות. בירידה במדרגות אל המרתף היה מכה אותי ריח הספרים מעורב בטחב המרתף. מישה עמד מאחורי דלפק עץ ארוך, עליו נערמו ספרים רבים ומאחוריו ניצבו מדפי הספרים האינסופיים. לא היה אפשר להיכנס אל בין המדפים ולעלעל בספרים. מישה סיווג כל קורא על פי קריטריונים השמורים עמו, והחליט אלו ספרים מתאימים לו. הוא ידע מיד איזה ספר הילד צריך לקרוא, אך הותיר לו מרחב בחירה מצומצם. הוא היה צועד בבטחה בין מדפי הספרים, שולף ספר, מכריז את שמו ומציג אותו מרחוק לילד. אין צורך להתלבט. מישה כבר החליט. ומי שחשב שאת רוע הגזירה אפשר לסכל בצמד המילים “כבר קראתי”, זכה למבט של תוכחה מעיניו העצובות של מישה, שזכר הכל. ההחלטה מתי מסתיימת ילדותו של כל קורא והוא נעשה מבוגר, הזכאי להחליף ספרים של גדולים, היתה נתונה אף היא למישה, אשר עקב אחרי התבגרותו האינטלקטואלית של כל ילד. על פי מישה התבגרותי היתה מואצת מאוד, או שפשוט נוכח שכבר קראתי את כל מלאי הספרים בספריית הילדים, ובגיל מוקדם מאוד אישר את מעברי לספריית המבוגרים. ואף הגדיל לעשות מישה, והרשה לי לחצות את הדלפק ולהיכנס אל קודש הקודשים אל בין מדפי הספרים, ולבחור בעצמי את הספרים. הייתי מציג בפניו את הספרים שמצאו חן בעיני והוא היה מאשר בשתיקה, או פוסק – “זה לא בשבילך”.

בהתחלה בלעתי הכל. בבודדים ובסדרות: טרזן, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חסמב”ה, שרלוק הולמס, ספרי קארל מאי (ווינטו ויד הנפץ) ואפילו קופיקו וצ’יפופו. הייתי תולעת ספרים מן הסוג הנחות ביותר. החלפתי בכל פעם שלושה ספרים בספרייה, ובדרך הביתה, לקצה השני של העיר, כבר סיימתי חלק ניכר מן הספר הראשון. אחר כך עידנתי את טעמי הספרותי, ולמדתי להבדיל בין מזון להרגעת הרעב לבין אוכל איכותי.

שעות רבות של הנאה עברו עלי גם בספריית הפקולטה בה למדתי. ביקרתי שם לאחרונה ונדהמתי למראה השינוי. מדפי הספרים והספרים עצמם נעלמו ואת מקומם תפסו שולחנות סלוניים וכורסאות נוחות שעליהם שרועים הסטודנטים, מי לבד ומי בחבורה, וחלקם מביטים במסכי מחשבים ניידים.  הספרייה נראתה כמקום מנוחה ומפגש חברתי יותר מאשר מקום לימוד. הספרנית ראתה את מבוכתי ושאלה האם אני רוצה להשאיל לאפ-טופ. שאלתי אותה היכן כל הספרים? והיא אמרה “אין יותר ספרים. הכל און-ליין עכשיו”. ונזכרתי בשידת המגירות עם הכרטיסיות בהן ניסינו לאתר את הספר או כתב העת ואת הקוד על פיו נמצא את הפריט על אחד המדפים, ובריח הספרים שהיה מכה בי עם הכניסה לחלל הספרייה, שהיתה ואיננה עוד.

ספרי טבע – לא מדריכים ואנציקלופדיות, אלא ספרים שנכתבו על ידי אנשי טבע שיודעים גם את מלאכת הכתיבה, ועולמם רחב יותר מן המרחק בין שני זיפים על שוליו של עלה – הם עבורי השילוב המנצח בין “מדעי הטבע” ו”מדעי הרוח”, ביניהם התחבטתי כל חיי. ספרים אלה ומחבריהם מלווים אותי מילדותי ועד היום. הנה כמה דוגמאות.

“כנף אל כנף” (עם עובד, 1956) מאת  ברוך דגון – פישקו (1884 – 1957). קובץ סיפורים למבוגרים, בעיקר על בעלי כנף, אך גם על חרקים, יצורים ימיים ועצים, מאוירים על ידי ד. אלמליח.

הספר כתוב בשפה עשירה ומליצית, השואבת גם מן המקורות, ושזור בתיאורי נוף נהדרים. הנה שני קטעים מן הסיפור הראשון:

“המדריך בשמי ארצנו” – אשר ארליך (יהושע צ’צ’יק, 1959). הספר מיועד לבני הנוער, מסביר את העקרונות הבסיסיים של האסטרונומיה – “ידיעת השמים, תורת התכונה” – תוך התייחסות לספרות המקראית והתלמודית, ומציג את מפות השמיים בחודשי השנה השונים.

אשר ארליך – איש העליה השנייה, מורה, פעיל ציבורי וממייסדי התיאטרון העברי, התעניין באסטרונומיה והמציא ובנה כמה מכשירי צפייה ולימוד, שאף זכו לשבחים מפי אלברט איינשטיין. את המדריך בשמי ארצנו כתב בעת מלחמת העולם השנייה, ואף מצא יתרון בכך שהעלטה שנוצרה בגלל ההאפלה מקלה על הצפייה בכוכבים, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר. המחבר נפטר לפני שהשלים את כתיבת הספר, ומי שסיים את המלאכה, לאחר 16 שנים, הוא דב אבישלום, באותה עת מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, שלימד אותי מתמטיקה בשנה א’ באוניברסיטה העברית על הר הצופים, 16 שנים מאוחר יותר. ספר מיוחד זה מזכיר לי את המורה שלי לטבע בבית הספר היסודי, אליהו בן שלמה, שאסף כמה תלמידים וטלסקופ מראות אחד, והפך אותנו לחוג לאסטרונומיה, המשוטט בין ערפליות וגלקסיות.

עזריה אלון וספריו (כתב למעלה משלושים ספרים על טבע וידיעת הארץ) מסמלים עבורי את אהבת הטבע ואת הקשר עם החי והצומח, שהיה חלק מהווייתם של ילדים בני דורי. אף אחד לא היה צריך לנתק אותנו לרגע מן המחשב והסמארטפון ולהוציא אותנו אל הטבע ולהראות לנו פרח ושבלול. שדות הבר, הצמחים ובעלי החיים, היו זירת המשחקים שלנו, מקור הידע והיופי, ספר הלימוד של החיים. קולו של עזריה אלון בפינה השבועית בשבת בבוקר ב”קול ישראל”  “נוף ארצנו” היה פס הקול של אהבת הטבע בשנות ילדותי; וצמד הספרים “77 שיחות על טבע“, (1964), בהם נדפסו חלק מזערי מתוך כ-2500 שידורים אלה, שימש כעין תמרור כתום-ירוק על מדף הספרים שלי. מאותם ספרים שמספיקה נוכחותם על המדף על מנת להרחיב את הלב.

בשנת 1955 יצא לאור ספרו של עזריה אלון “פרחי הר וגיא” עם צילומי הפרחים שצילם עזריה. היה זה הספר הראשון בישראל בו נדפסו צילומי צבע.

מכל ספריו, שרבים מהם מצויים על מדף הספרים שלי, אני אוהב ביותר את הספר “שבילים במדבר – מערבות יריחו עד מפרץ שלמה” (1969), אשר מזכיר לי את הטיולים והשירות הצבאי בסיני. כתיבתו של עזריה רהוטה ושזורה בהומור של אנשי טבע.

ג’ראלד דארל – הספר הראשון מפרי עטו של ג’ראלד דארל בו נפגשתי היה “חברברי הסוונה” (עם עובד, 1966) ומיד החלטתי שאני רוצה להיות ג’ראלד דארל כאשר אהיה גדול.

אחריו קראתי את “היער השיכור“, וספרים רבים נוספים מאת המחבר המחונן הזה, שידע לכתוב על בעלי חיים בהומור, שנינות ורגש רב, ולהאניש אותם בצורה נוגעת ללב. ג’ראלד דארל עסק באיסוף בעלי חיים עבור גני חיות, ואף הקים גן מקלט באי ג’רזי להצלה ושימור של זנים בסכנת הכחדה. את מסעותיו ברחבי העולם הוא הנציח בספרים ובסרטים בהפקת ה- BBC. ספרו המפורסם ביותר – “משפחתי וחיות אחרות” על התקופה בה שהתה משפחתו באי קורפו. באתר של מכון דוידסון (מכון ויצמן) אפשר לקרוא על האיש ופועלו.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי): הוא הסופר האהוב עלי ביותר. אני כותב ‘הסופר’ ולא ‘ספריו’ משום שממילא קיימת זהות מלאה בין יזהר לבין מה שכתב בספריו – הכל אוטוביוגרפי. ומשום שפיצחתי את צופן הכתיבה שלו, את הרמזים על הארוטיקה הסמויה, את נטיות הלב והגוף המסתתרות בין השורות. אני חושב שקראתי את כל מה שכתב יזהר ונדפס ויצא לאור, וגם מכתבים נפלאים ומיוסרים שכתב לכמה מאהובותיו ושמורים עדיין אצלן, והתכתבות בינו לבין אשתו נעמי (שאיירה את ספריו) השמורים במרתפי הספרייה הלאומית. אני נמנה עם עשרת האנשים שהצליחו לצלוח את כל מרחבי “ימי צקלג” עד עמוד 1143 (מהדורת עם עובד 1958).

לא נחתי ולא שקטתי עד שהצלחתי להשיג את כל כתביו במהדורות ראשונות, ביניהם סיפורים שיצאו לאור במהדורה אחת בלבד ויזהר אסר על המשך הדפסתם. למשל הסיפור בעל השם הנהדר: “מסע אל גדות הערב” שפורסם בספר “החורשה בגבעה” (ספרית פועלים 1947) שהגיע לידי בדרך מופלאה. מוטב שאעצור כאן, בטרם אתפתה לתאר את דרך כתיבתו של יזהר ואחטא במה שתיעב כל כך אצל חוקרי הספרות. אומר רק, שתיאורי הנוף והטבע הארכניים שלו, בעברית הגבוהה עם תחדישי הלשון, מבטאים בדיוק נמרץ את מה שנקרא בספרות “מראות השתייה” שלי (שתייה מלשון תשתית).

עמוס עוז הוא סופר מצוין. ספריו מעניינים, מרתקים, מחכימים. הם נכתבו על ידי בעל-מלאכה מוכשר וחכם. לא תמצא פגם בעלילותיהם הבנויות לתלפיות ובעיצוב גיבוריהם. חווית הקריאה בספריו מענגת, אך אין הם גורמים לי להזדהות, כזו שאני חש  למקרא ספריו של יזהר. הכל נראה מתוכנן ומדוד ומחושב ומהוקצע ומהונדס. וכשם שחלק נכבד מכתיבתו של ס. יזהר הוא רקוויאם לידידו אהוב נפשו יחיעם ויץ (שנפל בליל הגשרים), כך כתיבתו של עמוס עוז היא רקוויאם לאמו שמתה בעודו ילד צעיר. שמעתי, כסטודנט, ארבעה קורסים שלימד עמוס עוז באוניברסיטת באר שבע, וכך גם הכרתי אותו כמורה מחונן. הקורס האחרון חתם 50 שנות הוראה של עוז, ואחריו פרש מן ההוראה, ולכן בחר, לראשונה, ללמד יצירה שהוא עצמו כתב. להפתעתי הוא בחר בספר שלטעמו הוא היצירה הטובה ביותר שיצאה תחת ידיו (כה טובה, עד שהוא עצמו הופתע והגדיר זאת כך: “הפרה הולידה שחף”). הספר הוא “אותו הים” (כתר 1999), הכתוב בשורות קצרות ובחריזה חלקית, משהו בין שירה ופרוזה. בספר זה העלה עוז לראשונה באופן ישיר חלקים מן האוטוביוגרפיה שלו, תהליך שהבשיל במלואו בספר “סיפור על אהבה וחושך”.

הספר של עוז אשר הרשים אותי ביותר בעוצמתו ובירידתו אל מעמקי נפש האדם הוא הספר (הפחות מוכר מבין ספריו) “עד מוות” (ספריית פועלים 1971). הנובלה מתארת את מסעי הצלב בחלקם הראשון, כאשר עוד היו הצלבנים על אדמת אירופה, במסעם לארץ הקודש, ובדרכם זרעו הרס ומוות בקהילות היהודים. תיאור הריגתם של היהודים הוא מן הקשים והבוטים ביותר בהם נתקלתי בספרות העברית, וכתוב בריאליזם אכזרי. לדעתי התזה של עוז היא שהגויים הורגים את היהודים בניסיון להרוג את היהודי שבתוכם.

שלום עליכם (שלום רבינוביץ’) בתרגומו הנפלא של יצחק דב ברקוביץ – 15 כרכים בהם שוכנים טוביה החולב, מוטיל בן פייסי החזן ומנחם מנדל. מה שקסם לי לא היה הווי כתריאליבקה, העיירה היהודית, השטעטל, אלא העברית המתנגנת של י.ד. ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם (נישא לבתו הבכורה של שלום עליכם, ארנסטינה). במעבר מיידיש לעברית, עשה ברקוביץ מעשה סופר ולא רק מתרגם. חוקר הספרות והמבקר דן מרון תרגם כמה מיצירותיו של שלום עליכם בשנים האחרונות. התרגום אולי מדויק יותר ונאמן למקור באופן מחקרי-מדעי, אך לטעמי הוא יבשושי ובעטיו נס לחו של המקור. התרגומים של ברקוביץ העשירו את השפה שלי וגרמו לי להתאהב בעברית שנשמעת היום ארכאית ומיושנת ואולי אפילו מתנשאת. הציונות מצאה לנכון, אולי בצעד בלתי נמנע, להיבנות באמצעות שלילת הגולה והכחדת היידיש. היום יש “חזרה בתשובה” והכאה על חטא בתחום הזה.

על מצבתו ציווה שלום עליכם לכתוב:

איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח, לבב המון העם ונשיו. פה נטמן סופר מבדח.

ועת העולם מילא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפיים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים!

עם עובד – ספריה לעם  –  בעת שבאירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה, קמו בישראל הוצאות הספרים המפלגתיות-אידיאולוגיות של תנועות הפועלים. ספריית פועלים (1939, הקיבוץ הארצי, מפ”ם), הקיבוץ המאוחד (1940, הקיבוץ המאוחד), עם עובד (1941, ההסתדרות, מפא”י). למרות היותן מוסד מפלגתי, לא השפיע הדבר על בחירת הספרים שהוציאו לאור, והן הביאו לפועל העברי את מבחר הספרות המקורית והעולמית המתורגמת (כמו דביר, מאגנס ומוסד ביאליק לפניהן). בזכותן של  ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד (שהתאחדו לגוף אחד) יצאו ויוצאים לאור ספרי שירה רבים בישראל. ספריה לעם היא מפעל ספרותי כביר – עד כה יצאו לאור למעלה מ-700 ספרים. מפעל המנויים התחיל באופן מסודר בשנת 1958. כמה סופרים בנו וייצבו קריירה מזהירה בזכות מפעל זה, למשל: מאיר שלו, עמוס עוז, חיים באר, יהושע קנז ודורית רביניאן. ככל חפץ ממוספר ומתוארך שהופך לסדרה, ספרי הספריה לעם מאתגרים אותי כאספן ספרים, וכמה מאות מהם שוכנים על מדפי הספרים שלי. היום הספרים האלה מקבלים את היחס המחפיר ביותר בחנויות לספרים משומשים. הם מרוכזים בקופסאות וקרטונים ומוצעים במחירים אפסיים כסחורה של מכירת חיסול. אך קשה מאוד היה להשיג את הספרים הראשונים בסדרה. הספר הראשון של מפעל המנויים, משנת 1958 הוא “זורבה היווני” מאת ניקוס קאזאנצאקיס.

אני מוקיר תודה לעם עובד על שהביאו לפתחי את שפע הספרים הזה. מתוך מאות הספרים זוהרים כמה שאני אוהב במיוחד.

הרשימה המצומצמת שלי:

צייד בודד הוא הלב – קארסון מק קאלרס (1961), ברקיע החמישי – רחל איתן (1962)

אל תיגע בזמיר – הרפר לי (1964), העיר והכלבים – מריו ורגאס יוסה (1974)

מארש ראדצקי – יוזף רוט (1980), בחזרה אל קולד מאונטן – צ’ארלס פרייזר (1999)

התיקונים – ג’ונתן פראנזן (2003)

כל הספרים של ג’ומפה להירי ואיאן מקיואן בהוצאת עם עובד ספריה לעם.

הנבחרים:

“מגילת סן מיקלה” – הספר נכתב ע”י הרופא אכסל מונתה ב-1929 ויצא לאור בספריה לעם ב- 1974. מיליוני תיירים כבר ביקרו בביתו המופלא באי קאפרי, עם הספינקס המפורסם. ספר שהוא גם אישי וגם היסטורי, מוות ומחלות איומות לצד יופי וטוב-לב אנושי, בו קשה להאמין שהמציאות אינה אגדה.

“השטן במוסקבה” מאת מיכאיל בולגאקוב יצא לאור בשנת 1969. כשקראתי אותו לראשונה הרשים אותי במיוחד התיאור מלא החיים של משפטו וצליבתו של ישו. המחבר ערך מחקר היסטורי מעמיק במקורות תיאולוגיים והיסטוריים והחייה את דמותו של פונטיוס פילאטוס באופן ריאליסטי מאוד. רק לאחר שנים, התברר שגרסה זו שתורגמה לעברית היא גרסה מצונזרת, ממנה נמחקו 23,000 מילים. בולגאקוב כתב ספר זה בין השנים 1928 – 1940 ועל רקע התנכלות הצנזורה אף שרף את אחת הטיוטות. בשנת 1989 התגלה הנוסח המלא המקורי במרתפי הק.ג.ב והספר בשמו המקורי “האמן ומרגריטה” פרץ לתודעה העולמית, תורגם ללשונות רבות והוכר כאבן-דרך בספרות המאה העשרים. הגרסה המלאה (615 עמודים) תורגמה לעברית מחדש (1999), הוערה ובוארה ע”י פטר קריקסונוב, שפענח עבור הקורא העברי את כל הרבדים של הספר. קיים אתר אינטרנט המוקדש לספר האמן ומרגריטה, אתר מעריצים מעמיק ורחב יריעה המשמש מקור מידע על כל היבטיו של הספר. בין דוברי הרוסית זהו ספר פולחן.

“שר היער” (שוקן, 1982) נכתב ע”י הסופר הצרפתי מישל טורנייה בשנת 1967. שמו לקוח מן הבלדה של גתה.

על מנת להבין את מורכבותו וייחודו של הספר, אציג את ההקדמה המופיעה בראשיתו של הספר.

ישנם ספרים שנראים לנו אהובים מבעד לדוק של נוסטלגיה. הם מזכירים לנו תקופה יפה בחיינו, מייצגים מקום אליו מתגעגעים ממרחק השנים, רק משום שאז ושם קראנו אותם. לעתים, ברבות השנים, כבר שכחנו את תוכן הספרים, והם הופכים לכעין חפץ בעל סמליות. כאלו הם עבורי ספרי הפרוזה של המשורר יהודה עמיחי, אותם קראתי בעת שהתגוררתי במעונות הסטודנטים שעל הר הצופים. תחילה קראתי את הספר “ברוח הנוראה הזו” (1961) ואחר כך את “לא מעכשיו לא מכאן” (1963). בשניהם הווי ירושלמי, אך זו היא ירושלים חילונית, ארוטית, פיוטית כמו שמשורר יודע לכתוב. כאשר אני מתבונן על הספרים האלה, אני חוזר אל החדר הקטן במעונות הסטודנטים על הר הצופים. ברדיו משמיעים את התקליט החדש של הפינק פלויד –  Wish You Were Here. בקמפוס הר הצופים עדיין לא החלה הבנייה המאסיבית והמבט מגיע עד ים המלח ללא הפרעה. מצד אחד ניבט הר הבית והכיפה המוזהבת ובצידו השני של ההר: כפר קטן – עיסאוויה. את השקט של יום שישי אחר-הצהריים הפרו רק דנדוני הפעמונים של העדר היורד לוואדי ג’וז. גם אנחנו היינו יורדים לשם, בדרכנו באישון לילה לקנות בייגל’ה חם בעיר העתיקה.

ולבסוף, לא נותר לנו אלא לחגוג את הופעת רשומה מס’ 100 בהרמת כוסית. ולשם כך ניעזר בספר פרי עטי: (הוצאת רות סירקיס, 1985):

ואצרף בצניעות גם את הפרולוג של הספר, למען הרבות שמחה:

ועדיין לא דיברנו על עגנון, ברנר, בנימין תמוז, ג’ון אירווינג, ג’ון אפדייק, א.ל. דוקטורוב,  ז’ורז’ סימנון, פיליפ רות, דוד פוגל

הגעתם עד הנה? אני מעריך זאת מאוד.

נסו גם אתם ליצור דיוקן עצמי שיהיה מורכב מרשימת הספרים החשובים לכם / אהובים עליכם.

במסענו בהיכל-התהילה של מייסדי המדע המתהווה בארץ ישראל, אנו עוצרים בתחנה נוספת.

ברשומה הקודמת סופר על הבוטנאי (נהוג היום לכתוב גם בוטניקאי) אלכסנדר איג, שעל אף העדר השכלה אקדמית רשמית היה ממניחי היסוד לבוטניקה המודרנית בישראל ופיתח אסכולה המוכרת בכל העולם המדעי כ”אסכולת ירושלים”. גיבורה של רשומה זו הוא אגרונום ובוטנאי נוסף, (ללא תואר רשמי), אשר פעל במקביל באותן שנים, אך לא היה חלק מן הממסד, האקדמי או אחר, ופעל כיזם פרטי, כאיש אשכולות רחב יריעה, ללא מימון וללא עזרה, ואולי כבר נשתכח מן התודעה הקולקטיבית – ברוך צ’יז’יק.

ברוך נולד באוקראינה, כבכור מבין עשרה אחים ואחיות, בשנת 1884. בשנת 1905 עלה לארץ והיה פועל חקלאי בפרדסיו של משה סמילנסקי ברחובות. בשנת 1907 עלה לגליל והפך לאיכר, אחד מבין שמונה איכרים/אריסים שייסדו את המושבה כנרת. משם עבר למושבה מלחמיה (כיום מנחמיה) מן המושבות שהוקמו על האדמות שרכש חיים קלווריסקי- מרגליות, לשם הצטרפה כל המשפחה שעלתה מאוקראינה. עם התגייסו לצבא התורכי בעת מלחמת העולם הראשונה, מונה על ידי ג’מאל פאשה (בהמלצת נחום וילבושביץ, מייסד מפעל “שמן”) לגנן הראשי של דמשק ונטע עצים וגנים ברחובותיה. איכרים אחרים מן המושבה גויסו ל”עבודת הסוחרה” – בעזרת עגלותיהם עזרו בהובלת אספקה לצבא התורכי, בדיוק כמו “רכב מגוייס” כיום. בתום המלחמה, כאשר חזר ארצה, נטש את המושבה והצטרף בהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר למחלקת החקלאות וההתיישבות של ועד הצירים לארץ ישראל ועזר לאטינגר בהקמת מוזיאון הטבע והחקלאות הראשון בישראל. על אטינגר והמוזיאון אפשר לקרוא ברשומה קודמת בנושנות, כאן.

ברוך צ’יז’יק היה מומחה לשתלנות ועסק כל ימיו באינטרודוקציה של גידולים שונים לשם שילובם בחקלאות הישראלית, למשל הבאת עצי אלת הבטנה (פיסטוק) מסוריה, עירק ואירן והקמת מטע בהרי גוש עציון. במקביל החל בכתיבה מקצועית-מדעית. הוא היה מעורכיו של כתב העת החקלאי “השדה” (נוסד בשנת 1920, גם לי היה הכבוד לפרסם בו מאמרים חקלאיים).

פרסומו העצמאי הראשון היה הספר “אגדות צמחיאל” (1930), אוסף אגדות מקוריות שחיבר על צמחי ארץ ישראל.  בשנת 1937 פרסם את המונוגרפיה “צמחי הדלועיים” ושנה לאחר מכן, בשנת 1938 החל במפעל חייו האדיר – “אוצר הצמחים“. בשנים הראשונות יצאו לאור חוברות, כל חוברת בת 16 עמודים, בהן נמסר מידע מקיף על הצמחים, שהופיעו על פי סדר הא-ב של שמותיהם.

כריכת חוברת ה’ ועליה ההערה על פרס ביאליק:

בשנים 1938 – 1948 יצאו לאור 34 חוברות, ולאחר מכן החל צ’יז’יק לרכז את החומר לקראת הופעת הכרך הגדול, אשר יצא לאור רק בשנת 1956. ברוך לא זכה לראות את האנציקלופדיה, הוא נפטר בשנת 1955 ורעייתו, שרה לבית אטקס, היא זו שהשלימה את הדפסת הספר עב הכרס – 932 עמודים, 1114 ציורים.

עמוד השער של האנציקלופדיה “אוצר הצמחים”. ניתן לראות את חותמת ספריית מפעל “שמן”:

בספר שברשותי מצאתי דף פרסומת משנת הוצאתו של הספר, עם הפנייה מאת אשתו שרה, אשר השלימה את הפקת והדפסת האנציקלופדיה. בציטוט מתוך הקדמת הספר אפשר להתרשם מהיקף החומרים אשר שמשו את צ’יז’יק כמקורות מידע לכתיבת הספר ועל סיוריו בארצות השכנות לשם מחקר השוואתי:

כתיבתו של ברוך צ’יז’יק היתה שילוב בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח. במידע שמסר בכתביו על הצמחים הוא הקדיש משקל שווה לתיאורים אנטומיים, נוסחאות ותהליכים ביוכימיים ופיסיולוגיים, אזכורים מן המקורות היהודיים ומתוך ממצאים ארכיאולוגיים, אגדות שהוא חיבר ותיאור שימושים חקלאיים ותעשייתיים קדומים ומודרניים של הצמחים ברחבי העולם. הכל היה מלווה בציורים, איורים וצילומים. הכתיבה האנציקלופדית התרחבה והתפרשה לתחומים רבים. למשל – אם תיאר צמחי מים, כתב באריכות גם על כל שאר היצורים החיים בסביבה המימית – רכיכות, דגים, דו-חיים ויונקים. לפרק על צמח גפן היין צירף כמאה עמודים בהם סקר את ייצור היין לכל פרטיו, היסטוריה, מיקרוביולוגיה וביוכימיה. אופן כתיבה זה, הנפרש על יריעה רחבה, גרם לכך שלאחר כמעט 20 שנות עבודה על “אוצר הצמחים” הגיע המחבר לאות… א’ (הערך האחרון בספר עב הכרס הוא “אגס”). צ’יז’יק חידש מונחים עבריים רבים בתחום הבוטניקה ותחומי מדע אחרים, והעניק שמות עבריים לצמחים רבים שעדיין חסרו שמות בעברית, תוך הסתמכות על המקורות העבריים ותרגום מילולי של השמות המדעיים הלטיניים. על אף שחידושיו ותחדישי הלשון שלו התקבלו בהתלהבות על ידי הקוראים, הם לא אומצו על ידי הקהילייה המדעית. צ’יז’יק הציע זיהויים לצמחים המוזכרים בתנך, במשנה ובתלמוד שזהותם נתונה לוויכוח בין החוקרים עד ימינו. כדוגמה לכך יכול לשמש הסעיף המוקדש לשושן הצחור, ובעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של עוזי פז במגזין כלנית (לינק למעלה). כבר בעמוד השער של האנציקלופדיה, מלווה את הציטוט משיר השירים “כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים” בציור של צמחי איריס ושושן צחור. את השושן הוא מכנה “שושנת המלך”, מתאר פרט שמצא בפקיעין (מקום בו לראשונה נמצא שושן צחור על ידי נח נפתולסקי וזוהה והוגדר כשושן צחור על ידי אוטו וארבורג) ומצרף אגדה על ימי החשמונאים ומטבעות מתקופתם. (מקובל לראות בציור ע”ג המטבע רימונים ולא כדעתו של ברוך פרחי שושן).

על הציור חתומה נעמי צ’יז’יק איילון, בתו, אשר החלה לצייר את הצמחים בכישרון רב בשלבי העבודה המאוחרים. (נעמי הפיקה מחדש את הספר אגדות צמחיאל לאחר שיצרה עבודות ריקמה על פי האגדות, כפי שניתן לראות כאן). ציירים אחרים שתרמו מכישרונם למפעל האנציקלופדי היו אהרון הלוי, ששירת עם ברוך בדמשק וכבר אז רקמו יחדיו את חלום אוצר הצמחים (מידע נוסף על אהרון הלוי באתר מכון וולקני), עליזה ברגמן-רובינגר וכמה בוגרי בצלאל נוספים.

צ’יז’יק הוציא לאור בעצמו את ספריו ואת כל חוברות “אוצר הצמחים” וכך גם שרה אשתו שהשלימה את הוצאת האנציקלופדיה הגדולה שנה לאחר מותו, ללא כל תמיכה כספית מגורם ממסדי. זאת על אף שקיבל את פרס ביאליק ופרס ההסתדרות על שם יוסף אהרונוביץ כהכרה במפעלו התרבותי-חינוכי; ועל אך שבחים רבים שחלקו לו אנשי המקצוע המובילים. אני מניח שתקופת איכרותו הרחיקה אותו מן הממסד הסוציאליסטי ומן ההגמוניה השולטת וגם העובדה שלא היה שייך לחוגי האקדמיה. הוא פנה במכתבים רבים לגופים ואישים שונים בבקשות תמיכה, אך פניו הושבו ריקם. לדוגמה: מכתבו לדוד בן גוריון לאחר צאת החוברות ראשונות בשנת 1938 (למכתב צורפה אחת החוברות):

“לכבוד החבר בן-גוריון

ידוע לך בטח מספר השנים שחי אני בארץ. מן השנה הראשנה לבואי ארצה עד עתה עוסק אני בחקירת הצומח. לפרסם את ידיעותי החילותי עם הופעת “השדה”, שהייתי גם בין עורכיו בשנים הראשונות להופעתו.

במשך שנים רצופות הדפסתי את המונוגרפיות שלי, בצירוף כל מיני צילומים וציורים אוריגינלים. גם הציורים, הצלומים והקלישאות כלם נעשו על חשבוני הפרטי. רק בזמן האחרון משלם “השדה” עבור הקלישאות, הצילומים  והציורים נעשים גם כיום על חשבוני.

רב הוא החומר הספרותי המצפה והמפוזר פה ושם והנה יש לי הרצון הכביר לכנס את כל אותו החומר המודפס ולהוסיף עליו כל מה שלא נדפס עדין, בצורת אנציקלופדיה לצמחים. זהו מפעל עז מצדי, אולם מרגיש אני שיש בכחי לעשות את הדבר הזה.

צרה אחת בצד – האפשרויות הכספיות. החלטתי א”כ להוציא לאור את אוצר הצמחים שלי חוברות, חוברות, מה שיקל על ההוצאה וגם על בני הישוב לרכוש להם את הספר בפרוטות, פרוטות.

רציתי להתראות אתך עוד לפני הופעת החוברת ולא עלה בידי והנה עתה, לאחר שיכול אני להראות דוגמה חיה וקימת, הנני פונה אליך כאל אדם המבין את ערכו של מפעל זה ואשר יש בידו גם לעזור. הנני מבקש שתשתדל לסדר תמיכה כספית מאיזה מוסד שהוא, יהיה זה מוסד ביאליק או מוסד אחר אשר ירצה לתת את הסיוע לאדם העמל ועובד זה למעלה משלושים שנה בחקירת הצומח בארץ.

רוצה אני לקוות שתעמוד לי איזו שהיא זכות, שתקרא את במכתב בעיון ותמלא את בקשתי.

בברכת חברים

ברוך צ’יז’יק”

ברוך ורעייתו שרה התגוררו בהרצליה וביתם עם הגן הבוטני המקיף אותו משמש כיום כמוזיאון “בית ראשונים”.

אחותו של ברוך, שרה צ’יז’יק, נהרגה בתל-חי בשנת 1920, לצדו של יוסף טרומפלדור והונצחה באנדרטת “האריה השואג” ובשמה של העיר “קריית שמונה”.

אחיו של ברוך, אפרים צ’יז’יק, היה חבר בארגון ההגנה ונשלח לעזור בהגנה על חוות חולדה, אשר הותקפה על ידי מאות ערבים בשנת 1929 (מאורעות תרפ”ט) ושם מצא את מותו.

הערות העורך

הסופר ס. יזהר  כתב בשנת 1946 את הסיפור “החורשה בגבעה” המנציח את מאורעות אותו לילה בחולדה, בו הותקפו קומץ בני המשק על ידי המון רב, שלווה בנשים שבאו לאסוף את השלל. החורשה – על שום מה שנקרא היום “יער חולדה” והיה היער הראשון שנטע בארץ ישראל ע”י הקק”ל בשם “יער הרצל” בשנת 1907, שלוש שנים לאחר מותו של הרצל (היער השני נטע בבן-שמן). הנטיעה, שהיתה של 95,000 עצי זית, נכשלה כליל, ומאוחר יותר הוחלפו הזיתים בעצי סרק כגון אקליפטוס ואורן. בתוך החורשה הוקם “בית הרצל” בית אבן יפהפה בתכנונו של יוסף ברסקי (שוחזר ושופץ במלאת 50 למדינת ישראל). בתמונה – בית הרצל כיום:

לאחר שהגורן, הרפת והלול נשרפו בידי הפורעים, מצאו בני המשק מקלט בבית הרצל, אך אפרים צ’יז’יק נורה ונהרג בהיותו בחוץ, חשוף לכדורי התוקפים. הבריטים פזרו את התוקפים אך לא נתנו רשות לפנות את גופתו של אפרים, אשר נקבר במקום על ידי אחותו רק לאחר שבוע. הפסלת בתיה לישנסקי הקימה במקום את “אנדרטת העבודה וההגנה” בה נראות דמויותיהם של אפרים ושרה צ’יז’יק (שנהרגה בתל-חי) ובנימין מונטר איש חולדה, שנהרג אף הוא בתל-חי. האנדרטה נחנכה בשנת 1937.

סיפורו של יזהר “החורשה בגבעה” יצא לאור לראשונה בשנת 1947 (ספרית פועלים) כקובץ בו נכללו גם סיפורו הראשון משנת 1938: “אפרים חוזר לאספסת” ושני סיפורים נפלאים: “מסע אל גדות הערב”, “לילה בלי יריות”.

העמוד בספר בו מתואר מותו של אפרים, המכונה “אברשקה” בספר:

מהדורה נוספת של הסיפור יצאה לאור בשנת 1979 (הקיבוץ המאוחד).

בספר המוקדם חתומה על הציורים נעמי וולמן, שם נעוריה בטרם הפכה לנעמי סמילנסקי, רעייתו של יזהר. הנה אחד מציוריה בו מתוארים הרגעים לאחר מותו של אפרים:

יזהר הוסיף הקדמה קצרה לספר, בה, באופן נפתל, אפשר לחוש את הקונפליקט שחש, בין הכתיבה הריאליסטית והביוגרפית שאפיינה אותו בכל יצירתו, יצירה הצמודה לזמן ומקום ומבוססת על דברים שראה וחווה, לבין התיאוריה בה דגל, ולפיה לסיפור יש חיים עצמאיים, ומרגע שנכתב כבר אינו מייצג את המציאות, אפילו אם נכתב אודותיה.

מכתבו של ברוך צ’יז’יק לבן-גוריון מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודה לענת). העותק של האנציקלופדיה “אוצר הצמחים” הושאל לי לצורך הכנת הרשומה על ידי עתי יפה מקיבוץ נתיב הל”ה. עתי מספר שהספר ניתן לו על ידי אראלה הורביץ, המאיירת המיתולוגית, אשת הפלמ”ח, ממייסדי נתיב הל”ה.

ובאו על התודה והברכה.