116 – "ספרנים" – הסרט

רשומה זו מתפרסמת לרגל הקרנתו של הסרט הדוקומנטרי החדש שיצרתי "ספרנים". הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.

היכן? מוזיאון תל-אביב לאמנות, שדרות שאול המלך, אולם אסיא באגף החדש.

מתי? יום רביעי, 11.3.2020 בשעה 16:00.

אתר הפסטיבל: www.filmart.co.il לחצו על הקטגוריה "המלה הכתובה".

דף הסרט בתוכניית הפסטיבל

לינק לטריילר של הסרט

ראיון איתי בערוץ "כאן תרבות" בתוכנית "מה שכרוך" החל מדקה 36:40

בימים אלו מתחולל מאבק הישרדות של הספר המודפס ובעצם של תרבות הקריאה, אל מול מה שמכונה העידן הדיגיטלי. זירת המאבק היא הספריות, והעומדים בחזית הם הספרנים. הסרט הדוקומנטרי "ספרנים" בוחן ומתעד קהילות וספרנים וכיצד הם מתמודדים עם התמורות התרבותיות והטכנולוגיות שהביא עמו העידן הדיגיטלי.

בעבר היה תפקידם של הספרנים לשמור על אוצר הספרים המופקד בידם, לקטלג, לשמר ולחקור. מספרים עליהם שהיו מצטערים מאוד על כל ספר שהשאילו לקוראים ומקומו נפקד על המדף. בעידן המודרני עבר הדגש מן הספר אל הקורא והספרן נדרש להנגיש את הספרים לקוראים. בימים אלו, של סמארטפון, טאבלט, קינדל ו-Ebook עלולה הספרייה להפוך למחסן-ספרים שאין איש פוקד אותו, והסרט "ספרנים" מראה כיצד מתפקדות הספריות ומתאימות עצמן אל מול איום זה. בתוך כך נחשפת דמותם המיוחדת של ספרנים ואנשי-ספר בעלי סיפור חיים מרתק, הזקוקים עדיין לריחם של הספרים ולמגעם, ובעזרת חומרי ארכיון, מוצגים גם תולדותיהם וסיפורם של היישובים הקטנים והמרוחקים בהם הם חיים ופועלים.

ספריית הפקולטה לחקלאות ברחובות – שנות החמישים של המאה הקודמת. הצלם: פליקס (דן) שלייסנר. כך נראתה הספרייה גם בשנות השבעים, כאשר אני ביליתי שם שעות וימים רבים. בצד ימין בצילום -הספרן המיתולוגי נעים גבעוני. הוא עבד שנים רבות בספרייה, גם כמתנדב לאחר פרישתו לגמלאות. היה מגיע כל בוקר רכוב בגו זקוף על אופניו, לבוש בחליפה (כמו בצילום למטה) ואטב כביסה מהדק את שולי מכנסיו לבל יתפסו בשרשרת האופניים.

אותה ספרייה בשנת 2019 והיום. את מקום הספרים תפסו המחשבים. צילום: אורי רוזנברג כאשר נכנסתי לאחרונה לספרייה וחיפשתי את הספרים, שאלה אותי הספרנית האם ברצוני לשכור לפטופ…

שאלתי את עצמי האם כישלונה של ספרייה או הצלחתה והמשך שגשוגה גם בימים אלו תלוי בספרן או בקהילה אותה הוא משרת? לכן יצאתי לצלם בקהילות קטנות, בקיבוצים בעיקר, בהן אנשי היישוב (ולא פקיד בעירייה או במשרד החינוך) קובעים את גורל הספרייה והספרנ/ית הוא/היא חברים בקהילה. מצאתי אנשים מופלאים העושים בצנעה עבודת קודש.

חדר הקריאה בקיבוץ גבעת ברנר, בבית אנצו סרני, שדיוקנו תלוי על הקיר

כיצד מושכים את הילדים לפקוד את הספרייה ולקרוא ספרים? האם הפכה הספרייה למעין מתנ"ס והספרן למפיק אירועים (שעת סיפור, סדנאות ומופעים) על מנת לשרוד? מה יהיה גורלו של הספר המודפס? כל זאת ועוד בסרט "ספרנים".

צילום משנת 1939 של אליעזר וורטהיים, מרכז ענף הגפן וצלם מוכשר בקיבוץ גבעת ברנר. הנה הספרנית מיכל זקס, המככבת בסרט "ספרנים". כאן היא מצולמת בספריית הילדים של גבעת ברנר עם אחד מאורחי הספרייה הקבועים.

ומשהו משנת 1962 מאת משרד החינוך, על טיפוח הקריאה וההבדל בין בנים ובנות. הדברים מדברים בעד עצמם. שימו לב גם לציור הבן והבת הקוראים בתנוחה אופיינית לבן ולבת, על כריכת החוברת:

ולסיום קטע מאת הסופר ובמאי הקולנוע פיליפ קלודל: אני ממליץ בחום על ספר נפלא זה.

"החיים שלנו הם בשום פנים ואופן לא קו ישר. הם דומים יותר לעותק יחיד במינו של ספר, שאצל אחדים מאיתנו מכיל דפים ספורים בלבד, נקיים וחלקים, מלאים בכתב יד נבון ומוקפד, ואלו אצל אחרים יש כמות גדולה הרבה יותר של דפים, חלקם קרועים, אחרים פחות או יותר מחוקים, גדושים חזרות וחרטות. כל דף תואם לרגע מסוים בקיומנו, ובפרט למי שהיינו באותה תקופה, מישהו שאיננו קיים עוד ושאנו מתבוננים בו, אם בכלל מתעורר בנו הרצון או הצורך לדפדף בו, כאילו מדובר באדם שהוא בד בבד זר ובאופן פרדוקסלי גם קרוב באופן תמוה."

פיליפ קלודל (2016). העץ של בני טורג'ה. תרגום מצרפתית: שי סנדיק, עמ' 184. הוצאת סנדיק ספרים, אבן יהודה. כל הזכויות שמורות.