99 – יש לנו תיש

לכבוד שבוע הספר נברתי בספרי הילדים שעל מדפיי. אני אוהב את ספרי הילדים הישנים, עם התרגומים של ביאליק ושלונסקי והעברית הארכאית והמאתגרת, עם האיורים הפשוטים. אני מתעב את ספרי הפעוטות שהודפסו על דפי פלסטיק בצבעים עזים, או על קרטון מצופה בלמינציה שמרחיקה את הילדים מהמגע ומהריח של ספרי הנייר. איני אוהב את המהדורות החדשות, בהן תורגמו הספרים מחדש בלשון שלכאורה מובנת לילדים של היום. איני אוהב את המהדורות המקוצרות בהן נעלם הטקסט ובמקומו הופיעה גרפיקה צבעונית וראוותנית והטקסט מרוכך מסיבות "חינוכיות" ותקינות פוליטית של המסרים.

הספר "טיל אולנשפיגל" יצא לאור בעברית בשנת 1949 (ספרית פועלים) בתרגומו של אברהם שלונסקי. זהו התרגום הראשון של הספר לעברית, אך שלונסקי אינו מתבסס על הספר המקורי שחובר בגרמניה במאה השש עשרה, אלא על גרסה מאוחרת מאת הסופר הבלגי בן המאה התשע עשרה שרל דה קוסטר.

SY Ulenshpigle-s

די אם נצטט כמה שורות מן העמוד הראשון של הספר על מנת להתבשם בעברית הפיוטית של שלונסקי:

"שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס […] אותה שעה היה הילל-בן-שחר קורע קריעה בענני-הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי-קולות על פני האפרים, ובזיו חכלילי חשפה החמה קלסתר-פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו."

ההקדמה לספר נקראת "נאום הינשוף" (בגרמנית גבוהה פרושו של הביטוי אולנשפיגל הוא: מראת ינשופים ואילו בגרמנית נמוכה פירוש הביטוי הוא: לנגב את הישבן). ושם מצאתי את הפיסקה הזו:

"ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד-הלב על אבר-כיונה ועל קלות כנפיהן של צפרי-דרור, ואהבתן הנעלסה, וחין-יופיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה חושב, אך מניה-וביה הלא תכתבו על מעשה הרוטב, שיפה לטיגונם של אותם בעלי-כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פלוני עריבותם מרובה יותר."

ובעקבות קטע מבריק זה, החלטתי לצאת למסע קצר בין ספרי הילדים, שכותרתו: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ספרות הילדים משופעת בדמויות מעולם החי. מי לא מכיר את פדינגטון, את פו הדב, הזחל הרעב או הברווזון המכוער (ואולי גם הכינה נחמה), שהפכו לידוענים בכל העולם?  השימוש בבעלי חיים עוזר בהעברת מסרים גלויים וסמויים לילד ומסייע לו להבין את המציאות ולכונן את זהותו. האמנם?

בעלי החיים בסיפורי ובשירי הילדים עוברים תהליך של האנשה ומוענקות להם מודעות עצמית, מחשבות ויכולת לנסות לשנות את גורלם ואת עתידם, רק כדי לגלות לבסוף שגורלם בעצם שפר עליהם ומה שהעניקה להם הבריאה הוא הטוב ביותר עבורם. כך למשל בסיפור "האפרוח שהלך לחפש אם אחרת" מאת לוין קיפניס, וגם בסיפור "הביצה שהתחפשה" מאת דן פגיס. אפילו הכלב פלוטו מצליח להתגבר על משבר הזהות שלו ("איה פלוטו" לאה גולדברג, ספרית פועלים), לאחר שנוכח שלא יוכל לשחות במים או לעוף בשמים. כך לומד הילד שיצירתיות, חריגה מן הכללים ורצון לשינוי וגיוון, אינם משתלמים.

 

לחיות הבר יש בספרות העולמית תדמית קבועה מראש, שהושפעה בודאי גם מספרי הדת ומן המשלים השונים שנכתבו על בעלי החיים והפכו אותם לסטריאוטיפים. הנחש זומם המזימות, האריה מלך החיות, השועל ערמומי, הצפרדע מכוערת ומגעילה, הדוב חביב וידידותי, השפן פחדן, הינשוף חכם, הזאב הרע לעומת אוכלי העשב התמימים. למעשה מתנהלות חיות הבר בעולם מקביל, בו מתקיימת בין החיות כעין היררכיה המזכירה את מבנה החברה האנושית. הדת היהודית הוסיפה עוד מימד של היררכיה בהבדילה בין חיות כשרות וטמאות. ואילו חיות המשק, אותם בעלי חיים שנידונו להיאכל לאחר שעברו ייסורים רבים, מקבלים בספרי הילדים מעמד של חיות מחמד, חיות שעשועים הזוכות רק למזון וליטופים. ונשאלת השאלה – מתי מבין הילד הנבון שהתרנגולת הופכת לעוף? שהאפרוח החמוד מסיים כשניצל במחבת, הטלה הצמרירי כצלעות כבש על האש, והעגל כסטייק-עגל ועדיף סטייק עגל-חלב?

בעוד שחיות הבר מתנהלות בסיפורים בעולם פראי מקביל, המנותק מן החברה האנושית, הרי שחיות המשק מוצגות כחלק מן החברה האנושית, מה שודאי מקשה על הילד לחשוב עליהן כעל מזונו. בכל הסיפורים בהם מוזכרות ביצים, הן אינן נאספות ונאכלות אלא נדגרות בחום ואהבה על ידי האם המסורה ומהן בוקעים אפרוחים צהבהבים חמודים, שממשיכים בחייהם השלווים ולא נגרסים ומומתים בהמוניהם, או נשלחים להתפטם בסוללות הלולים. כך קורה למשל לביצה שהתחפשה.

SY egg-2-s

SY Egg-3-s

השיר "יש לנו תיש" אותו חיבר יצחק אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) קיבל גירסה עממית שהתקבעה גם בספרי הילדים. (המילים המקוריות של השיר כאן, באתר זמרשת). הנה השיר המוכר מתוך הספר "שירים ופזמונים לילדים" (הוצאת עופר 1986, ציור ה. הכטקופף).

SY Taish-s

בין שני חלקי השיר קיים ניגוד משווע וגם בין התמונה המלווה את השיר בספרון הנ"ל לבין היחס האמיתי לו זוכה בעל החיים האומלל. כיצד מבין זאת הילד הקורא? יתכן שהחלק העממי בשיר זה (וגם חלקים מן השיר המקורי על התיש וזוגתו הסכלה) הוא הד לאופן בו ניסו בני האדם בעבר להתגבר על הדילמה המוסרית של ההתאכזרות לחיות המשק ואכילת בעלי החיים שגדלו במחיצתם ואליהם נקשרו בקשרי אהבה – באמצעות הצגתן של חיות המשק כנחותות מן האדם ובעלות תכונות שליליות. רמז לכך ניתן למצוא בשמות הניתנים לילדים על ידי הוריהם. אף אחד לא יקרא לילדיו פרה, או חזיר, או חמור, אך כן יעניק להם בשמחה את השמות דב, אריה, אילה, צבי, עופר וכד'.

בנו של יצחק אלתרמן, נתן אלתרמן, משיב את כבודו האבוד של התיש, וגם של החמור והסוס, ונוקם את נקמתם, בשירו "לו הייתי בהמה"

היינו מצפים שסופרי ומשוררי ילדים החיים בכפר ובקיבוץ (נתן יונתן, חנן שדמי, מרים רות, פניה ברגשטיין) יספרו לילדים על הכבשים והפרות והסוסים ואילו הסופרים העירוניים יספרו לילדים על החתול, הכלב, העכבר, הצב והדרור. אך למעשה, בני הצאן – הכבשה, הטלה, השה, הגדי ועיזה פזיזה – מככבים מאז ומעולם ועד עתה בספרות הילדים ולא רק שם. היכן יכול היום הילד הישראלי לראות עדר כבשים באחו ירוק ולצידו הרועה המחלל בחליל? אולי רק בישובי הבדואים הבלתי מוכרים, בחסות הסיירת הירוקה (וללא החליל) ובספרי הילדים. את הטלה הקטן הוא יכול לפגוש גם ב"פינות הליטוף" האכזריות בכמה קיבוצים ומושבים. הנה שירו של חנן שדמי מתוך ספרו "לנו עדר בשדה" (איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1960, איורים אסתר ניני):

SY Eder shadmi 2-sSY shadmi eder-s

הנה כמה דוגמאות לשירי ילדים מולחנים אודות בני הצאן, מן האתר "זמרשת":

לי גדי  – ניסן כהן מלמד

לי בדיר טלה קטן – פניה ברגשטיין

לכבשה טלה נולד – לאה עמירב

עז וכבש – מתתיהו שלם

רועה

כרזה של הק.ק.ל

וקיימת גם סוגה של שירי רועים למבוגרים, שקיבלו את הכינוי "שירי הו הו", המשקפים את התקופה בה היינו כולנו (כאילו) יוגבים ונוקדים וחיינו התנהלו בין הגורן וחג הגז. (שיר נוקדים – הדודאים ) ופנינה אמיתיתבוקרי לכיש – שלישיית ערבה

דימוי הרועה ועדרו השתרש בתרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו, כלומר מאז שאלוהים העדיף את הקורבן של הבל רועה הצאן ועד שמאיר שלו כתב את הספר "פנדה יוצאת למרעה" (עם עובד, 2017). מ-"צייר לי כבשה" של הנסיך הקטן ועד "הכבש השישה עשר". כל אבות האומה התנכיים היו מגדלי צאן. אלוהים עצמו מדומה לרועה, השומר על עמו "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ ", "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" וגם ישוע מעיד על עצמו: "אנוכי הרועה הטוב". מראה עדר הכבשים והרועה (רועה בלטינית: פסטור) הוא המקור למונח "פסטורלי". בתחילה היה זה באמנות נוף שבו נראים הצאן והרועים – נוף פסטורלי, אשר הורחב בהשאלה למשמעות של אידיליה, שלווה ושקט. אך בכל הספרות והשירה הזו, לדורותיה, בה הרועה לכאורה אוהב את בני הצאן ושומר עליהם מכל רע, יש איזו הכחשה והדחקה לגבי גורלם של בני הצאן התמימים. מעל הפסטורליה מרחף המוות, או הקצב השכונתי. האם אתם זוכרים את דמותו של אריק שרון הנושא את הטלה הרך, חד גדיא המסכן על כתפיו בתשדיר הבחירות?

שרון הרועה

סדקים בתמונה הכוזבת הזו אפשר למצוא למשל בשירו של ח.נ. ביאליק "גד גדיי" (שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר, ציורים נחום גוטמן, 1961). אך גם כאן, משקרים ההורים את הילד שחיית המחמד שלו נעלמה לפתע ומסובבים אותו בכחש מעולם האגדות.

SY Byalik-s

SY Byalik-1-sSY Byalik-2-sSY Byalik-3-s

לאה גולדברג כתבה את השיר הנפלא "ערב מול הגלעד" בעת שלנה בקיבוץ אפיקים. השיר הוא למעשה אלגוריה והבעת ביקורת סמויה על ילדי הקיבוץ המנותקים מהוריהם בלינה המשותפת. "ישוב טלה" בזמן עתיד היא רק הבעת תקווה שהדבר יתרחש. המציאות שונה בתכלית.

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

ישוב טלה…

בספר שיריו הראשון של נתן יונתן "אל הנירים האפורים"  (ספרית פועלים, 1954, ציורים רות שלוס) מתאר המשורר בכנות ואפילו במרירות את עובדות החיים והמוות, בלי להתחמק ומבלי להסתתר מאחורי מראות הקיבוץ הפסטורליים. בשיר "לפרדתנו הזקנה" יש התפכחות מאגדות ההורים ועמידה על האמת המרה.

נתן 1-sSY Natan-1-sSY Natan-2-sSY Natan-4-sSY Natan-3-s

המסע עוד לא תם והשאלה נותרה בעינה: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ובכן, הילדים חייבים לגדול כדי שיוכלו לקרוא את שיריה של אגי משעול:  (כאן שיר / אגי משעול – אפרוח). או את השיר "מחנה עבודה" בגינו זכתה אגי משעול בתביעת לשון הרע בסך 300,000 ₪.

ולסיום:

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

יש בדיר טלה קטן
וכולו לבן, לבן.
רק שחורות הן שתי אוזניו
ושחור הוא הזנב

הנה אמא הדוגרת…

לפרה האדומה
יש עגלה קטנה, חומה.
את ראשה היא ליקקה
ונתנה לה נשיקה

הנה אמא הדוגרת…

 

 

מודעות פרסומת