147 – החמור של לאה גולדברג

בפרשת השבוע של השבוע שעבר קראתי על חמור אבי שכם, שהיה "נשיא הארץ" ממוצא חיווי. (שכם בנו אנס את דינה בתם של יעקב ולאה, בראשית ל"ג). הרהרתי כיצד הפך ברבות הימים השם חמור משמו של נשיא הארץ לכינוי גנאי ולקללה. ליקטתי כמה ספרים מן האוסף שלי ויצאתי למסע בעקבות החמור בתרבות הישראלית, בעיקר בספרות הילדים. בעוד שכבהמת משא ורכיבה זוכה החמור לרוב ליחס משפיל ומבזה, להתעמרות ולהתעללות, הרי שבתרבות האנושית הוא עובר תהליך של האנשה ומככב כגיבורם של חיבורים פילוסופיים, אגדות, משלים ופתגמים לרוב, ומשמש כמטפורה ואלגוריה לאדם ולאנושיות בתכונותיו המנוגדות: עקשן וצייתן, טיפש וערמומי, עניו וגאוותן, מרדן וסבלן, עצל וחרוץ. ראו למשל את משלי החמורים של איסופוס היווני ומעשיות האחים גרים. בסיפור פינוקיו, הילדים הרעים הופכים לחמורים.

הנה השיר "ידידנו החמור" מתוך "לנו עדר בשדה" (הוצאת איחוד הקבוצות והקבוצים, 1960) של חנן שדמי, ממייסדי קיבוץ כפר בלום וממעצבי החינוך המשותף. איורים אסתר ניני. השיר מבטא את הדואליות של החמור.

והנה שירו של יצחק קצנלסון "החמור ועץ-הדעת" מתוך הספר "יש לי שיר – לילדי ישראל" (הקיבוץ המאוחד, 1954), צייר אריה חצור (הצייר הנפלא מקיבוץ גבעת ברנר).

יצירתו של דוד גרשטיין – חמור ציפורי שיר – 2006. מתוך התערוכה "חמור עכשיו", מוזיאון באר שבע לאמנות, 2015. (כל הזכויות שמורות).

כאשר הייתי ילד, עדיין נראו ברחובותינו חמורים רתומים לעגלות, למשל לעגלתו של החלבן או לעגלתו של מוכר הקרח. אני זוכר את המראה של בעל העגלה האוחז במקל עבה ומכה את החמור בעכוזו לזרזו. יש אפילו שם פועל המתאר את הפעולה הזו – לחַמֵר. בהתיישבות העובדת כבר לא השתמשו אז בחמורים כבהמת עבודה והובלה. החמורים ששפר עליהם מזלם סיימו את חייהם בשלווה ונחת בפינת החי של הקיבוץ, גורלם של אחרים היה גרוע יותר ואפילו טראגי. לפני כעשרים שנה אספו אנשי רשות הטבע והגנים חמורים פצועים וכאלו שעברו סבל והתעללות, בעיקר ביהודה ושומרון, ושיכנו אותם בחלק הסגור של שמורת הטבע הנמוכה ביותר בעולם – "עיינות צוקים" (עין פשח'ה) המכונה "השמורה החבויה". החמורים התרבו ויצרו עדר יציב המונה כמאה פרטים, העוזר בדילול הצמחייה הסבוכה ופריצת שבילי הליכה בשטח השמורה. דרומה משם, במטעי התמרים האורגניים של קיבוצי הערבה, הוכנסו חמורים למטעי התמרים, על מנת שיאכלו את העשבייה כתחליף להדברתה בקוטלי עשבים שהשימוש בהם אסור בחקלאות אורגנית. החמור ממשיך לשמש את הפלח הערבי ובייחוד את הבדואים, עד לימים אלה.

החמור והמקל. תמיד המקל

שיר הלל לחלקו של החמור (הקופץ בראש) במלחמות ישראל ובניית הארץ כתב דן אלמגור, לחן סשה ארגוב. הנה "שיר החמור" בפי התרנגולים בתוכנית טלוויזיה מהולנד, 1963. שימו לב לכוריאוגרפיה הנפלאה של נעמי פולני. שיר החמור – התרנגולים, Youtube – מומלץ

מביאים ספרים אל בית הספרים הלאומי בהר הצופים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים). כאן הביטוי "חמור נושא ספרים" מקבל משמעות נוספת… ; מצער לראות את המקל המונח לרגע לרגלי החמור.

טפת חלב, אוסף הדסה, הארכיון הציוני

בתנ"ך מוזכרים החמור והאתון כ-130 פעמים. במקורות מאוחרים יותר, משנה, תלמוד וכו' יש עוד מאות אזכורים של החמור, בעיקר בדיונים הלכתיים על מצוות פטר חמור ועל האיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" כחלק מאיסורי הכלאיים. בתנ"ך, בעוד הסוס מוזכר כמעט אך ורק בהקשר צבאי של מלחמות ופלישות וקרבות עם עמים אויבים – מצרים, ארם, אשור, בבל – ולרוב בביטויים הכוללים גם רכב, כלומר מרכבות, הרי שהחמור נוכח כבהמת משא ורכיבה, ה"פועל השחור" במשק החקלאי, אך גם בסיפורים מקראיים רבים: אתונו הדוברת של בלעם, שאול הנשלח לחפש את האתונות האובדות ומוצא את שמואל והמלוכה, לחי-חמור חמורתיים שבו מכה שמשון אלף פלישתים, וכמובן חמורו של המשיח. החמור משמש כאלגוריה בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים, וכך נוצרו ביטויים אלמותיים בשפה העברית המנציחים את החמור, כגון: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, חמור גרם, קבורת חמור. אל אלו הצטרפו ביטויים חדשים יותר כגון: חמור קופץ בראש, חמור נושא ספרים, אוזני חמור, חמורו של משיח, מדברים על החמור…

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. ציור של יוסי אבולעפיה, 2003 (כל הזכויות שמורות)

חמורו של משיח? הרצל באוניברסיטת אל-אזהר במצרים. מקור: הארכיון הציוני

בספרות הילדים מן המאה הקודמת, שנהגה לרכך עבור הקוראים הצעירים את המציאות, מצטיירים בעלי החיים במשק, ביניהן גם החמור, כחיות מחמד מאושרות, המיועדות לשעשועי הילדים ולמשחקיהם. משק החי בקיבוץ שכזה הוא בעצם פינת ליטוף שבה תרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף.

נסע אל השדה, פניה ברגשטיין (מקיבוץ גבת), ציורים: מיכל אפרת. הקיבוץ המאוחד, 1952

מקור: הארכיון הציוני

"חמור חדש" (אולי זו הסיבה לכאבי הגב שלנו?) מקור: הארכיון הציוני

הבדואים מיוצגים כרועים חביבים ומכניסי אורחים, המהווים באורח חייהם המשך ישיר לאבותינו מן התנ"ך. אולם תדמיתו הירודה של החמור מתגנבת גם לכאן. הנה למשל הספר "אנשים במדבר" – יונתן בן ישראל, צלם ארוין פרקש, הוצאת עמיחי, 1962. באותן שנים, כנראה בהשפעת הסדרה "ילדי העולם" עם צילומיה של אנה ריבקין (אליה עוד נחזור בהמשך), נעשו פופולריים מאוד ספרי ילדים מצולמים בשחור לבן.

שימו לב לטקסט: "הוא על גבי גמל, כיאה לגבר בן-חיל, והיא על חמור – כיאות לאשה צנועה". החמור יאה לאשה ולמעמדה הנחות. וזה מזכיר לי את דון קישוט האביר, הרוכב על הסוס האציל רוסיננטה, בעוד נושא כליו הבור, השמנמן, רוכב, באופן סמלי, על חמור עלוב.

דון קישוט ונושא כליו בפלאסה דה אספניה במדריד (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה נוספת לספרי הילדים המצולמים המתארים את הווי הילדים בקיבוץ ואגב כך "משמיצים" את החמור, הוא הספר "הרפתקה בקבוץ" (ספרית פועלים) אשר הופק באנגליה בשנת 1966. הפרוייקט החל בסרט "הרפתקה ביער" אשר צולם ב-1960 בקיבוץ משמר העמק בבימויו של ס. שטרנפלד. צילומי סטילס מן הסרט שולבו בספר ולכתיבת הטקסט גוייס המשורר ע. הלל. הילדים יוצאים בעקבות דרבן הגורם לנזק לעצי קק"ל והחמור (בעצם עייר קטן) נרתם להובלת הכלוב הכבד. את הסרט אפשר לראות כאן ביוטיוב.

לאה גולדברג

אין ספק שידידתו המובהקת ביותר של החמור בספרות הילדים היא המשוררת והסופרת לאה גולדברג. לאה גולדברג (ל"ג), שלא נישאה ולא היתה לאם, הרבתה לכתוב לילדים, בפרוזה ובשירה, סיפורים, מחזות ושירים אשר הפכו לקלאסיקה בתרבות הישראלית, בייחוד לאחר שזכו להלחנה ע"י טובי היוצרים. היא כתבה גם מאמרים תאורטיים על ספרות ילדים. כתיבתה של ל"ג לילדים היא לכאורה פשוטה ונעימה ומובנת לכל, וזהו גם סוד הקסם שבזכותו נותרו יצירותיה כה אהובות על ילדים במשך שנים רבות, אך למעשה הטמינה ל"ג בשיריה מסרים חתרניים, גלויים וסמויים, היוצאים כנגד מוסכמות החברה באותם ימים. כך למשל ידועה הפרשנות על שירה "ערב מול הגלעד" בו השורות התמימות: כבשה פועה בוכה בדיר – זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר וירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם מבטאות את הביקורת של ל"ג על הלינה המשותפת בקיבוץ (בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים).

ההתחלה היתה מייד עם עלייתה ארצה (1935), כאשר הוצגה בפני עורך "דבר לילדים" יצחק יציב. ל"ג נכנסה למערכת דבר לילדים והחליפה את ברכה חבס כסגניתו של יציב. בכל גליון כתבה שיר או סיפור. בשנת 1936 החל שיתוף הפעולה הפורה שלה עם אריה נבון, קריקטוריסט, מאייר וצייר תפאורות תיאטרון, חתן פרס ישראל. כך נוצרו סדרות הקומיקסים "אורי מורי", אורי כדורי" "מר גוזמאי הבדאי", רם קיסם ועוד. אריה נבון צייר ול"ג חרזה חרוזים בזריזות. בעיתון דבר לילדים לא קיבלה קרדיט על חרוזיה אלה ומתחתם הופיע רק שם הצייר. בין השנים 1936 – 1942 יצרו השניים 450 ! סטריפים כאלה. הנה דוגמה לאחד הקומיקסים האלה, על החמור החכם כמובן:

תיקון מסויים של העוול נעשה כאשר אריה נבון ריכז כמה מסדרות הקומיקס ארבעה ספרים, אך אלו יצאו לאור רק לאחר מותה של לאה גודברג (ינואר 1970): אורי כדורי (1983), החמור החכם (1986), מספורי מר קשקש (1987), האפרוח בילבולמח (1997).

בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" (עם עובד, 1996) מספר אריה נבון: "לאה גולדברג עבדה אז ב"דבר לילדים". לימים עשינו "שותפות" – אני הייתי מצייר סדרות ציורים בשם "אורי-מורי", "אורי-כדורי" ואחרות, מעין "קומיקס" עבריים, ל"דבר לילדים" והייתי מביא אותן למערכת; לאה היתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורי במהירות גדולה מ"טבעות העשן" (זה היה גם שם ספר שיריה הראשון) שהיתה מפריחה באוויר. החרוזים נתחזרו אצלה כאילו מאליהם. פעם הסבירה לי את מלאכת השיר: "בראשית היה הריתמוס. כך מתחיל השיר."

נחזור בהמשך אל אריה נבון עם הספר "חכמת הבהמות" של אביגדור המאירי, וציור החמור המקסים ביותר בספרות העברית, לטעמי.

ספר הפרוזה הראשון שכתבה ל"ג לילדים היה "ידידי מרחוב ארנון" (1943). ל"ג התמנתה כעורכת של ההוצאה לאור "אנקורים" של ספריית פועלים וזה היה הספר הראשון שיצא לאור באנקורים. ל"ג התגוררה עם אימה ברח' ארנון מס' 15 ובספר היא מספרת באופן אינטימי על חייה ועל ידידיה מן הרחוב. אחד הסיפורים הוא על ידידה אורי אליעז, שהפך לצייר ופסל (ורועה צאן) בקיבוץ חולדה, בנו של המשורר רפאל אליעז. הסיפור מתחיל כמובן עם חמור שמופיע לפתע ברחוב, ועוד פרטים מעניינים אפשר למצוא באתר של ספריית אריאלה.ילדי הרחוב לועגים לאורי שלא הצליח להשתלט על החמור ושרים לו: "חמור על חמור, חמור חמורותיים, לו ולחמור יש שש רגליים".

בספר "מה עושות האיילות" (הוצאת ספרית פועלים, אנקורים, 1949, ציורים אריה נבון) כתבה ל"ג את השיר "החמור" שבו מתוארות שתי נקודות מבט, של הילד המפעיל את דמיונו, ושל ההורים הרואים רק את מה שלפניהם. ל"ג מבטאת בשיר את הסטריאוטיפ המקובל של החמור – עקשן ועצל.

בשנת 1951 כתבה לאה גולדברג את הספר "מור החמור" ורות שלוס הוסיפה את הציורים היפים (הוצאת מקרא-סטודיו וספרית פועלים). העייר הצעיר מורי עוזב את ביתו שבכפר ויוצא למסע אל העיר. בדרך הוא פוגש נופים שונים ובעלי חיים. הספר "איה פלוטו" שכתבה בשנת 1957 נכתב באותה מתכונת – יציאה מן הבית הבטוח לשם גילוי העולם ונפלאותיו.

וכאן נכנסת לתמונה ולחייה של לאה גולדברג אנה (חנה) ריבקין-בריק, צלמת יהודיה בעלת מוניטין בינלאומי, החיה בשבדיה ונשואה לדניאל בריק, פרקליט ומשורר. בשנת 1951 זכה להצלחה רבה הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" עם התצלומים של ריבקין והטקסט של העתונאית אלי ינס. בעקבות ההצלחה יזמה ריבקין את סדרת הספרים "ילדי העולם". לשם כך גייסה את הסופרת השבדית הנודעת אסטריד לינדגרן, מחברת ספרי "בילבי". בסדרה זו יצאו לאור בשבדיה 14 ספרים והם תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור ב-18 ארצות. בשנת 1953 פנתה ריבקין ללאה גולדברג, ששנה קודם לכן החלה להרצות במחלקה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והציעה לה לתרגם לעברית את ספרי הסדרה. בעקבות כך תרגמה ל"ג את הספרים אלה קרי הילדה מלפלנד (1953), נוריקו סאן הילדה מיפן (1957), סיאה הילדה מאפריקה (1959), נואי הילדה מתאילנד (1967), דירק הילד מהולנד (1970).

מספרי הסדרה ילדי העולם בהוצאה מחודשת, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.

בשנת 1957 הוצע לל"ג לכתוב ספר על ילד מישראל עבור הסדרה "ילדי העולם". ל"ג חיברה טקסט על ילד בשם גדי בקיבוץ אפיקים, המגלה שהחמור בפינת החי נעלם. הוא יוצא לחפשו והולך לאיבוד בעצמו. למעשה רקמה ל"ג עלילה באותה המתכונת של איה פלוטו ומור החמור. הילד הוא שמואל (מולי) אופין, בנו של יוסף אופין מאפיקים (עוד אחד מן הגברים שלאה שכנעה עצמה שהם מאוהבים בה ונחלה מפח נפש ואכזבה). אנה ריבקין הגיעה לישראל ושהתה שבועיים בקיבוץ אפיקים, שם צילמה את מולי והחמור ונופי העמק.

ההכרזה על צאתו הצפוי של הספר גדי וחמורו הילד מישראל

אולם, למרבה הצער, המו"ל השבדי של הסדרה החליט שעלילת הספר אינה מייצגת באופן מיטבי את ישראל ואת נופיה. אנה ריבקין ניסתה לרכך את הבשורה וסיפרה ללאה שהצילומים שלה הם אלו שלא הצליחו, אך ל"ג הבינה לבסוף והאכזבה היתה גדולה. בשנים 1958 – 1962 ערכה לאה גולדברג את הדו-ירחון "אורות קטנים" בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, שהיה מיועד לילדי הגולה (גם דליה רביקוביץ פרסמה שם משיריה. בחוברת י"ד של כתב העת פרסמה ל"ג את צילומיה של אנה ריבקין שנעשו בקיבוץ אפיקים, ולהם הצמידה טקסט בשם "פינת החי". הנה כמה צילומים והטקסט הנלווה אליהם:

ילדי אפיקים שמואל (מולי) אופין וגינת יצחקי-בסוק.החמור מגזע חמור פרסי, על פי הפס על עורפו.

לאה גולדברג תרגמה את הסיפור לגרמנית והכינה ספרון בן 22 עמודים אותו הציעה למו"ל בגרמניה, אך קיבלה סירוב. הספרון הגנוז בשם "גדי והחמור הקטן – סיפור מישראל" (1959) נמצא ברשותו של האספן ארני דרוק והוצג בשנת 2010 במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה על אספנות.

אך בזאת לא תם הסיפור ולאה גולדברג לא וויתרה על אף חמור. בשנת 1964 צילמה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים אשר בנגב, ול"ג כתבה את הטקסט וכך נולד ספר חדש. את מולי ודינה החליפו ענת, שאול ואיל ואת הערבים החליפו הבדואים. בתחילה יצא לאור בשבדיה בשם: Eli Lives in Israel במתכונת ספרי ילדי העולם" ובשנת 1966 יצאהספר לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שמנהלה היה אלכסנדר סנד מרביבים) בשם "הרפתקה במדבר". אביהם של הילדים בסיפור הוא ארכיאולוג והילדים מצטרפים אליו לעיר הנבטים שבטה. בדרך הם רואים בדואים וחמור לבן וכמובן אבא קונה מייד את החמור (האם הגזבר אישר? האם זה עלה לאסיפת המשק? לא ידוע). גולדברג וריבקין חיברו יחדיו ספר נוסף "מלכת שבא הקטנה" על ילדה, עולה חדשה בחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן (1956).

לא היתה זו הפעם הראשונה בה ביקרה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים.את הביקור שלה שם יחד עם לאה גולדברג בשנת 1956 תיעדה ריבקין, ודניאל סנד, בנם של הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, העלה תמונות אלו מן הביקור לאתר הפייסבוק של ספריית רביבים הנפלאה. אם אתם רוצים לראות ולשמוע עוד מדניאל סנד, על משפחתו המיוחדת ועל ספריית רביבים, אפשר לצפות בו בסרט "ספרנים" (קצת פרסומת לסרט שלי…).

מדוע הקדישה לאה גולדברג מקום כה נרחב ביצירתה לחמורים? זאת לא אדע, ואשאיר את הפרשנות התיאורטית-פסיכולוגית-ביוגרפית לחוקרי הספרות הנכבדים. אומר רק, שסיפוריה של ל"ג על הקיבוץ אינם מייצגים את המוסכמות שייצגו את הקיבוץ בשנות החמישים. כפי שכתבתי בראשית הרשומה, ל"ג טומנת בספריה גם מסרים חתרניים. היא מתעלמת מהקולקטיב הקיבוצי, מהיות הילד חלק מחברת ילדים איתם בילה את כל זמנו מלבד כשעתיים ביום במחיצת הוריו, ומתייחסת בסיפורים שהזכרנו לעיל לתא המשפחתי הפועל באופן עצמאי, מקבל החלטות ואף רוכש חמורים כלאחר יד. הילדים בסיפורי הקיבוץ של ל"ג הולכים לאיבוד ואפילו בוכים, בניגוד לצפוי מילד עברי אמיץ וגאה.

כמובטח, נחזור אל הספר "חכמת הבהמות" מאת אביגדור המאירי. אביגדור המאירי, סופר ומשורר (חיבר את מילות השיר "מעל פסגת הר הצופים") ייסד את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" ובהמשך את תיאטרון "המטאטא". בשנת 1933 יצא לאור ספרו "חכמת הבהמות" שהיה ספר האיגיון הראשון שנכתב לילדים בישראל.

המאירי הזמין את אריה נבון לאייר את הספר. אריה נבון סיים אז את לימודיו בתיכון והחל לעבוד כצייר קריקטורות, תחילה בעיתון "דאר היום" בעריכת איתמר בן אב"י ואחר כך בעיתון "דבר". זה היה הספר הראשון אותו אייר אריה נבון. וכך כותב המאירי בפרק המוקדש לחמור: "אשתו של החמור, מתוך בושה להקרא על שם בעלה – קוראת לעצמה בשם אתון. קרובו של החמור – הוא "החמור נושא ספרים". זהו על-פי רוב בן-אדם, המצטיין כתלמיד מתמיד בבית הספר, לומד את כל התורה כלה על-פה ולבסוף נשאר חמור."

אריה נבון צייר חמור זה בעקבות המשפט בטקסט של המאירי "באזניו הארוכות מאד קולט הוא כל מיני חמוריוּת שבעולם, בולע אותם ואינו מגלם לשום בריה בעולם.". לטעמי זהו החמור המקסים ביותר מבין כל החמורים החיים בין דפי ספרי הילדים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, הצייר והמספר המחונן, שילב חמורים כמעט בכל ספריו ואף צייר אותם באהבה רבה. הנה ד"ר חיים חיסין על החמור, מפנים ומאחור, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" שכתב לכבוד יובל ה-50 של העיר תל אביב (עם עובד ודביר, 1959).

עוד בספר זה, תיאור מלבב של המחמר הערבי הצעיר שחמוריו משטים בו ובורחים לאחר שמשתכרים מריח פריחת ההדרים. גם בספר "החופש הגדול, שביל קליפות התפוזים" מצוי חמור הבורח מבעליו ומשתלב בעלילה. נחום גוטמן הקדיש ספר שלם לחמור – "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" (פרפראזה על "טלית שכולה תכלת" (ספרית פועלים, 1951), אודות חמור עלוב ועצוב עיניים שעלה לגדולה לאחר שהנציב העליון נגע בו במו ידיו, אך חיש מהר חזר לעליבותו החמורית. הספר שהוא גם ריאליסטי וגם אגדה ודמיון, מלא הקשרים ורמזים שלא נעמוד עליהם במסגרת מצומצמת זו. זוהי כריכת הספר שברשותי, מהדורה שניה משנת 1960. בשנת 2001 יצאה לאור מהדורה מחודשת (דביר) הכוללת סוף דבר מאת בנו של נחום גוטמן, פרופ' מנחם גוטמן, המתאר את תהליך יצירת הספר.

רחל

את הספר "בבית ובחוץ" חיברה רחל בשנת חייה האחרונה. הוא ראה אור בסוף הקיץ של 1930, וכעבור ששה חודשים, באביב 1931 נפטרה רחל. זהו ספר הילדים היחיד שכתבה רחל, אשר לא זכתה לילד משלה, והוא חורג מסגנון כתיבתה הרגיל. מקובל לציין שזהו ספר שירי הילדים הראשון שכתבה אשה בארץ ישראל. את החרוזים כתבה לציוריו של צייר הנופים והליטוגרף הגרמני ויליאם שכט. את הציורים ייבא מלייפציג ראובן גולדברג, בעליה של חנות צעצועים בתל אביב, והוא ביקש מרחל, שכבר היתה מרותקת למיטת חוליה, להתאים להם חרוזים. הספר נמכר בחנות הצעצועים שלו באופן בלעדי ונעלם מן השוק למשך שנים רבות.

בראשית שנות השבעים התגלה עותק של הספר הנשכח, אך לא היתה וודאות שהוא אכן נכתב על-ידי רחל ואיש לא ידע על קיומו. כשפנו לנשיא זלמן שז"ר ידידה של רחל, הוא אישר שרחל כתבה שירי ילדים ואז נמצא עותק עם כתב היד המקורי אצל אחותה של רחל שושנה בלובשטיין. בשנת 1974 יצא הספר לאור אך עם ציוריו של שמואל כץ, מאחר והציורים בעותק המקורי היו כבר מרופטים ובלתי ניתנים לשחזור. למרבה המזל נמצא לאחר כמה שנים עותק מקורי נוסף אצל משה ארד שרחל הקדישה לו את הספר. אמו של משה היא ציפורה סבוראי, אחות במקצועה שטיפלה ברחל בשעותיה הקשות. בשנת 1988 יצא לאור הספר במתכונתו המקורית בהוצאת תמוז. וזהו השיר על החמור:

בנימין טנא, העורך של "משמר לילדים" כתב ספר בשם "אלה תולדות מור" על חמור השואף לעולם טוב יותר וידידותו עם הילד היתום עוזי (ספרית פועלים 1977).

עד כאן סקירה קצרה על החמור בספרות הילדים, אך האם גם המבוגרים זכו לחמור ספרותי משלהם? בשנת 2019 יצא לאור ספרו הנועז של סמי ברדוגו "חמור" (הקיבוץ המאוחד) אשר זכה בשנת 2020 בפרס ברנר ובפרס ספיר

ואסיים בשירו של אלתרמן (לחן משה וילנסקי) "מרים בת ניסים" המתאר משפחה תימנית בת 15 נפשות. כאשר צועדת המשפחה ממקום למקום הם מסתדרים על פי ההיררכיה. הבת מרים היא האחרונה כמובן, וחותם את השיירה החמור הקטן בילעם. החמור הקטן בילעם חותם גם רשומה זו.

יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם, תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בילעם, והחמור הקטן בילעם

מקור: הארכיון הציוני

אימוץ והצלת חמורים – מושב גן יאשיה

99 – יש לנו תיש

לכבוד שבוע הספר נברתי בספרי הילדים שעל מדפיי. אני אוהב את ספרי הילדים הישנים, עם התרגומים של ביאליק ושלונסקי והעברית הארכאית והמאתגרת, עם האיורים הפשוטים. אני מתעב את ספרי הפעוטות שהודפסו על דפי פלסטיק בצבעים עזים, או על קרטון מצופה בלמינציה שמרחיקה את הילדים מהמגע ומהריח של ספרי הנייר. איני אוהב את המהדורות החדשות, בהן תורגמו הספרים מחדש בלשון שלכאורה מובנת לילדים של היום. איני אוהב את המהדורות המקוצרות בהן נעלם הטקסט ובמקומו הופיעה גרפיקה צבעונית וראוותנית והטקסט מרוכך מסיבות "חינוכיות" ותקינות פוליטית של המסרים.

הספר "טיל אולנשפיגל" יצא לאור בעברית בשנת 1949 (ספרית פועלים) בתרגומו של אברהם שלונסקי. זהו התרגום הראשון של הספר לעברית, אך שלונסקי אינו מתבסס על הספר המקורי שחובר בגרמניה במאה השש עשרה, אלא על גרסה מאוחרת מאת הסופר הבלגי בן המאה התשע עשרה שרל דה קוסטר.

SY Ulenshpigle-s

די אם נצטט כמה שורות מן העמוד הראשון של הספר על מנת להתבשם בעברית הפיוטית של שלונסקי:

"שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס […] אותה שעה היה הילל-בן-שחר קורע קריעה בענני-הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי-קולות על פני האפרים, ובזיו חכלילי חשפה החמה קלסתר-פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו."

ההקדמה לספר נקראת "נאום הינשוף" (בגרמנית גבוהה פרושו של הביטוי אולנשפיגל הוא: מראת ינשופים ואילו בגרמנית נמוכה פירוש הביטוי הוא: לנגב את הישבן). ושם מצאתי את הפיסקה הזו:

"ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד-הלב על אבר-כיונה ועל קלות כנפיהן של צפרי-דרור, ואהבתן הנעלסה, וחין-יופיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה חושב, אך מניה-וביה הלא תכתבו על מעשה הרוטב, שיפה לטיגונם של אותם בעלי-כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פלוני עריבותם מרובה יותר."

ובעקבות קטע מבריק זה, החלטתי לצאת למסע קצר בין ספרי הילדים, שכותרתו: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ספרות הילדים משופעת בדמויות מעולם החי. מי לא מכיר את פדינגטון, את פו הדב, הזחל הרעב או הברווזון המכוער (ואולי גם הכינה נחמה), שהפכו לידוענים בכל העולם?  השימוש בבעלי חיים עוזר בהעברת מסרים גלויים וסמויים לילד ומסייע לו להבין את המציאות ולכונן את זהותו. האמנם?

בעלי החיים בסיפורי ובשירי הילדים עוברים תהליך של האנשה ומוענקות להם מודעות עצמית, מחשבות ויכולת לנסות לשנות את גורלם ואת עתידם, רק כדי לגלות לבסוף שגורלם בעצם שפר עליהם ומה שהעניקה להם הבריאה הוא הטוב ביותר עבורם. כך למשל בסיפור "האפרוח שהלך לחפש אם אחרת" מאת לוין קיפניס, וגם בסיפור "הביצה שהתחפשה" מאת דן פגיס. אפילו הכלב פלוטו מצליח להתגבר על משבר הזהות שלו ("איה פלוטו" לאה גולדברג, ספרית פועלים), לאחר שנוכח שלא יוכל לשחות במים או לעוף בשמים. כך לומד הילד שיצירתיות, חריגה מן הכללים ורצון לשינוי וגיוון, אינם משתלמים.

 

לחיות הבר יש בספרות העולמית תדמית קבועה מראש, שהושפעה בודאי גם מספרי הדת ומן המשלים השונים שנכתבו על בעלי החיים והפכו אותם לסטריאוטיפים. הנחש זומם המזימות, האריה מלך החיות, השועל ערמומי, הצפרדע מכוערת ומגעילה, הדוב חביב וידידותי, השפן פחדן, הינשוף חכם, הזאב הרע לעומת אוכלי העשב התמימים. למעשה מתנהלות חיות הבר בעולם מקביל, בו מתקיימת בין החיות כעין היררכיה המזכירה את מבנה החברה האנושית. הדת היהודית הוסיפה עוד מימד של היררכיה בהבדילה בין חיות כשרות וטמאות. ואילו חיות המשק, אותם בעלי חיים שנידונו להיאכל לאחר שעברו ייסורים רבים, מקבלים בספרי הילדים מעמד של חיות מחמד, חיות שעשועים הזוכות רק למזון וליטופים. ונשאלת השאלה – מתי מבין הילד הנבון שהתרנגולת הופכת לעוף? שהאפרוח החמוד מסיים כשניצל במחבת, הטלה הצמרירי כצלעות כבש על האש, והעגל כסטייק-עגל ועדיף סטייק עגל-חלב?

בעוד שחיות הבר מתנהלות בסיפורים בעולם פראי מקביל, המנותק מן החברה האנושית, הרי שחיות המשק מוצגות כחלק מן החברה האנושית, מה שודאי מקשה על הילד לחשוב עליהן כעל מזונו. בכל הסיפורים בהם מוזכרות ביצים, הן אינן נאספות ונאכלות אלא נדגרות בחום ואהבה על ידי האם המסורה ומהן בוקעים אפרוחים צהבהבים חמודים, שממשיכים בחייהם השלווים ולא נגרסים ומומתים בהמוניהם, או נשלחים להתפטם בסוללות הלולים. כך קורה למשל לביצה שהתחפשה.

SY egg-2-s

SY Egg-3-s

השיר "יש לנו תיש" אותו חיבר יצחק אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) קיבל גירסה עממית שהתקבעה גם בספרי הילדים. (המילים המקוריות של השיר כאן, באתר זמרשת). הנה השיר המוכר מתוך הספר "שירים ופזמונים לילדים" (הוצאת עופר 1986, ציור ה. הכטקופף).

SY Taish-s

בין שני חלקי השיר קיים ניגוד משווע וגם בין התמונה המלווה את השיר בספרון הנ"ל לבין היחס האמיתי לו זוכה בעל החיים האומלל. כיצד מבין זאת הילד הקורא? יתכן שהחלק העממי בשיר זה (וגם חלקים מן השיר המקורי על התיש וזוגתו הסכלה) הוא הד לאופן בו ניסו בני האדם בעבר להתגבר על הדילמה המוסרית של ההתאכזרות לחיות המשק ואכילת בעלי החיים שגדלו במחיצתם ואליהם נקשרו בקשרי אהבה – באמצעות הצגתן של חיות המשק כנחותות מן האדם ובעלות תכונות שליליות. רמז לכך ניתן למצוא בשמות הניתנים לילדים על ידי הוריהם. אף אחד לא יקרא לילדיו פרה, או חזיר, או חמור, אך כן יעניק להם בשמחה את השמות דב, אריה, אילה, צבי, עופר וכד'.

בנו של יצחק אלתרמן, נתן אלתרמן, משיב את כבודו האבוד של התיש, וגם של החמור והסוס, ונוקם את נקמתם, בשירו "לו הייתי בהמה"

היינו מצפים שסופרי ומשוררי ילדים החיים בכפר ובקיבוץ (נתן יונתן, חנן שדמי, מרים רות, פניה ברגשטיין) יספרו לילדים על הכבשים והפרות והסוסים ואילו הסופרים העירוניים יספרו לילדים על החתול, הכלב, העכבר, הצב והדרור. אך למעשה, בני הצאן – הכבשה, הטלה, השה, הגדי ועיזה פזיזה – מככבים מאז ומעולם ועד עתה בספרות הילדים ולא רק שם. היכן יכול היום הילד הישראלי לראות עדר כבשים באחו ירוק ולצידו הרועה המחלל בחליל? אולי רק בישובי הבדואים הבלתי מוכרים, בחסות הסיירת הירוקה (וללא החליל) ובספרי הילדים. את הטלה הקטן הוא יכול לפגוש גם ב"פינות הליטוף" האכזריות בכמה קיבוצים ומושבים. הנה שירו של חנן שדמי מתוך ספרו "לנו עדר בשדה" (איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1960, איורים אסתר ניני):

SY Eder shadmi 2-sSY shadmi eder-s

הנה כמה דוגמאות לשירי ילדים מולחנים אודות בני הצאן, מן האתר "זמרשת":

לי גדי  – ניסן כהן מלמד

לי בדיר טלה קטן – פניה ברגשטיין

לכבשה טלה נולד – לאה עמירב

עז וכבש – מתתיהו שלם

רועה

כרזה של הק.ק.ל

וקיימת גם סוגה של שירי רועים למבוגרים, שקיבלו את הכינוי "שירי הו הו", המשקפים את התקופה בה היינו כולנו (כאילו) יוגבים ונוקדים וחיינו התנהלו בין הגורן וחג הגז. (שיר נוקדים – הדודאים ) ופנינה אמיתיתבוקרי לכיש – שלישיית ערבה

דימוי הרועה ועדרו השתרש בתרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו, כלומר מאז שאלוהים העדיף את הקורבן של הבל רועה הצאן ועד שמאיר שלו כתב את הספר "פנדה יוצאת למרעה" (עם עובד, 2017). מ-"צייר לי כבשה" של הנסיך הקטן ועד "הכבש השישה עשר". כל אבות האומה התנכיים היו מגדלי צאן. אלוהים עצמו מדומה לרועה, השומר על עמו "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ ", "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" וגם ישוע מעיד על עצמו: "אנוכי הרועה הטוב". מראה עדר הכבשים והרועה (רועה בלטינית: פסטור) הוא המקור למונח "פסטורלי". בתחילה היה זה באמנות נוף שבו נראים הצאן והרועים – נוף פסטורלי, אשר הורחב בהשאלה למשמעות של אידיליה, שלווה ושקט. אך בכל הספרות והשירה הזו, לדורותיה, בה הרועה לכאורה אוהב את בני הצאן ושומר עליהם מכל רע, יש איזו הכחשה והדחקה לגבי גורלם של בני הצאן התמימים. מעל הפסטורליה מרחף המוות, או הקצב השכונתי. האם אתם זוכרים את דמותו של אריק שרון הנושא את הטלה הרך, חד גדיא המסכן על כתפיו בתשדיר הבחירות?

שרון הרועה

סדקים בתמונה הכוזבת הזו אפשר למצוא למשל בשירו של ח.נ. ביאליק "גד גדיי" (שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר, ציורים נחום גוטמן, 1961). אך גם כאן, משקרים ההורים את הילד שחיית המחמד שלו נעלמה לפתע ומסובבים אותו בכחש מעולם האגדות.

SY Byalik-s

SY Byalik-1-sSY Byalik-2-sSY Byalik-3-s

לאה גולדברג כתבה את השיר הנפלא "ערב מול הגלעד" בעת שלנה בקיבוץ אפיקים. השיר הוא למעשה אלגוריה והבעת ביקורת סמויה על ילדי הקיבוץ המנותקים מהוריהם בלינה המשותפת. "ישוב טלה" בזמן עתיד היא רק הבעת תקווה שהדבר יתרחש. המציאות שונה בתכלית.

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

ישוב טלה…

בספר שיריו הראשון של נתן יונתן "אל הנירים האפורים"  (ספרית פועלים, 1954, ציורים רות שלוס) מתאר המשורר בכנות ואפילו במרירות את עובדות החיים והמוות, בלי להתחמק ומבלי להסתתר מאחורי מראות הקיבוץ הפסטורליים. בשיר "לפרדתנו הזקנה" יש התפכחות מאגדות ההורים ועמידה על האמת המרה.

נתן 1-sSY Natan-1-sSY Natan-2-sSY Natan-4-sSY Natan-3-s

המסע עוד לא תם והשאלה נותרה בעינה: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ובכן, הילדים חייבים לגדול כדי שיוכלו לקרוא את שיריה של אגי משעול:  (כאן שיר / אגי משעול – אפרוח). או את השיר "מחנה עבודה" בגינו זכתה אגי משעול בתביעת לשון הרע בסך 300,000 ₪.

ולסיום:

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

יש בדיר טלה קטן
וכולו לבן, לבן.
רק שחורות הן שתי אוזניו
ושחור הוא הזנב

הנה אמא הדוגרת…

לפרה האדומה
יש עגלה קטנה, חומה.
את ראשה היא ליקקה
ונתנה לה נשיקה

הנה אמא הדוגרת…