רשומות קודמות בבלוג נושנות על ביאליק: ביאליק יום יום, ראשיתו ואחריתו, ביאליק והחתולים, צהלולה או אסתורת, יש לנו תיש.

עם ישראל מציין בימים אלה 147 שנים ליום הולדתו של חיים נחמן ביאליק –  9 לינואר 1873. אין לנו תיעוד על הולדתו וימי ילדותו של ביאליק בכפר ראדי, מלבד עדותו שלו עצמו בסיפור “ספיח“, אך מותו הפתאומי תועד באופן נרחב בכל כתבי העת של אותם ימים – יולי 1934. הנה, למשל, מודעת האבל אשר פורסמה בירחון “השדה” כתב העת החקלאי.

השיר המצוטט במודעת האל הוא הבית הראשון מתוך שירו של ביאליק “אחרי מותי“, שיר שמרבים להקריאו בהספדים וערבי זיכרון. אם תחפשו את השיר בספר שירי ביאליק המצוי בכל בית, תראו שמתחת לכותרת שם השיר כתוב: “לזכר N”. יודעי דבר מספרים שהשיר נדפס לראשונה ב-1904 בעיתון “הצופה”, ואז הכיתוב היה “לזכר פ.”, כנראה לזכר הסופר מרדכי זאב פיירברג. במהדורת 1908 של שירי ביאליק הוא שינה זאת לנוסח “לזכר N“- רמז לשמו של ביאליק עצמו, נחמן. השינוי של אות אחת שינה את משמעות השיר ומקובלת הפרשנות שביאליק רומז לקוראיו שהציפייה למזמור שלא הושמע היא ציפיית שווא, כפי שנרמז גם בשירו “צנח לו זלזל” (וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי, עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –, שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.). ואכן עד למותו כתב ביאליק רק עוד תשעה שירים. בהספד שכתב אשר ברש בספר השנה תרצ”ד בהוצאת “שם”, הוא מתאר את ביאליק במונחים בוטניים, כעץ במלוא חוסנו, כעין תשובה לשיר “צנח לו זלזל”.

כאשר חגג ירחון השדה, אשר נוסד בשנת 1920 עשרים שנה לקיומו, פורסם בכרך כ”א מכתבו של ביאליק אשר נשלח אל העיתון בשנת 1925.

והרי בימים אלה הסתיים סבב של שבע שנים של לימוד הדף היומי של הש”ס הישן.

ביאליק נפטר בווינה, לאחר שעבר ניתוח פשוט לכאורה להוצאת אבנים בכליות. גופתו נשלחה לישראל באוניה (ביאליק פחד מטיסות), ובמקביל יצאה לקראתו משלחת של נכבדי היישוב אשר עלתה לאוניתו בלרנקה בקפריסין. הלוויה נערכה שנים עשר יום לאחר פטירתו של ביאליק (16.7.1934). ארונו של ביאליק הוצב באולם אוהל שם ברחוב בלפור, שם הנהיג וניהל ביאליק ערבי קבלת שבת מידי שבוע. 30,000 איש עברו לפני הארון. על הבמה מאחור מוצגים ספריו של ביאליק. משמר הכבוד במכנסיים קצרים, גרביים ארוכות וכובעים אוסטרליים – מדים משונים, משהו שבין תנועת הצופים וחיילי המנדט הבריטי בארץ טרופית.

במסע הלוויה השתתפו על פי ההערכה כמאה אלף איש. אם הערכה זו נכונה הרי היה זה כשליש מתושבי ישראל באותה עת. אנשים התקבצו על המרפסות והגגות ועל הבניינים נתלו דגלים שחורים.

בכתב העת בוסתנאי, ביטאון התאחדות האיכרים, נסקרה הלוויה.

ובחלוף שבעה ימים הגיעה עת ההספדים:

ואי אפשר ללא שיר של ביאליק, ומה מתאים יותר לבלוג זה מאשר השיר “נושנות“. את השיר סרקתי מתוך ספר שיריו שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1944.

על הספר שברשותי מתנוססת הקדשה, שלשונה (לאחר תיקון שגיאות הכתיב): “ליאיר בצרופך למניין דע שעליך להיות לבן אדם למענך למען הוריך ולמען הארץ והעם”. כנהוג באותם ימים רחוקים, הנער בר המצווה, שמעתה יכול להימנות במניין המתפללים, מחויב לא רק לעצמו ולמען משפחתו אלא גם למען הארץ והעם.

השיר, שהוא בין המוקדמים שכתב ביאליק, נכתב בשנת 1893. כאשר פורסם השיר בשנת 1901 הוסיף ביאליק את הבית האחרון, אשר לא נכתב בגירסה המקורית. ושוב, שינוי זה שינה לחלוטין את אופי השיר, שהוא דיאלוג בין שני בני זוג נאהבים. בית זה הופך את השיר לפרודיה על כתיבת שירי אהבה, לשיר פיתוי המכיל קלישאות ריקות ונושנות.

בשנת 1950 הוציאה לאור הוצאת דביר ארבעה ספרונים קטנים יפהפיים עם כריכת בד כחולה, בהם נאספו יצירות ביאליק מן הסוגות השונות (שירים, סיפורים, דברי ספרות). באותם ימים רווח הנוהג לצרף את תמונת דיוקנו של המשורר בראש הספר. הנה שתייים מן התמונות הפחות מוכרות שסרקתי מתוכם:

בתאריך כ”א תמוז תרצ”ד (1934) – השנה חל תאריך זה ב- 24.7 – נפטר חיים נחמן ביאליק בווינה, לאחר ניתוח להוצאת אבנים מכליותיו, שהסתבך. לציון מועד זה, חיפשתי בספרים הרבים הקשורים לביאליק שבביתי, ומצאתי קטע הקרוב לליבי. אך בטרם אציג את הקטע, שעניינו חתולים, אזכיר את ספרו של אביגדור המאירי, (שאף הוא ראוי וזכאי לרשומה המוקדשת אך ורק לו), “ביאליק על-אתר” (הוצאת ניב, 1962).

אביגדור המאירי השתייך לחבורת הסופרים והמשוררים שהסתופפה בצילו של ביאליק באודסה, ובשנים הספורות בהן חי ביאליק בתל אביב (שש שנים בלבד בין 1924 ל-1934 למקוטעין), ובספר זה הוא מצטט שיחות עם ביאליק בנושאים שונים, מבליט את ההומור של ביאליק, את שנינות לשונו החדה ואת כושר האלתור שלו (מכאן שמו של הספר) ואף את תכונותיו הפחות יפות, אותן הוא מכנה “כתמי שמש” (כגון התפרצויות זעם, רגישות יתר לביקורת על יצירתו, יחסו השלילי לבן-יהודה, שלונסקי, אצ”ג, פוגל, טשרניחובקי ואחרים).  הנה כמה דוגמאות:

התנגדותו של ביאליק לחידושי הלשון של אליעזר בן-יהודה ידועה ומוכרת. הנה מה שהוא אומר עליו:

“עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה אכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית. והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו”

קטע מעניין דן ב”דעת-הקהל” – דעת-ההמון (מה שהיינו מכנים כיום רייטינג) שהחלה עם הופעת הקולנוע, ויחס ההערצה לאמנים ולסופרים (מה שהיינו מכנים היום סלבריטאים):

“[…] אילי-הכסף משקיעים הון-תועפות במשחקים, באמני הבימוי, בציירים, בסופרים ובמוזיקאים, וכמובן ברקלאמה, וההמון הנתפס לכל המטעמים הנהדרים הללו, נוהר אל השוקת הטעים – ומחזיר לאילי-ההון בפרוטוטיו האחרונות את המיחיונים שהשקיעו ושהכניסו להם מיליונים נוספים, וחוזר חלילה. אלא מה? אילי ההון והרקלאמה נזהרים כל הזמן, לא ללכת נגד הזרם חלילה, אלא מתבוננים ואורבים לטעמו הזול והנקלה של “העם הפשוט”, ולא להאכילו חס ושלום שום דבר שאינו לפי יצרו הקלוקל, ולא רק קלוקל, אלא גם יצרו הרע בפירוש, כגון תזנות ומעשי רצח. ולאט-לאט הולך ומתפתח פולחן גוף האשה ההופך לעיקר במקום הכשרון. […] ובכן, האופנה, הסנוביזם המטומטם, שאין לפניו לא ערך, לא תוכן ולא צורה, אלא אך ורק השם, שמו של “הרבי”, שחסידיו רוקדים סביבו, מובן, בלי קדושה, בלי אכסטאזה, בלי לב ובלי נפש – בקיצור: פולחן הקולנוע עם הסטאר שלו ועם “דעת-הקהל” שלו, שלגמרי לא יהיה חשוב, מה הוא כותב ואיך הוא כותב – מין גריטה גארבו ספרותי – אומר סמיאטיצקי, – בהחלט! בהוליבוד יש לי ידיד נעורים, צייר-דיקוראציות וקאריקאטוריסט, האררי מאיור, הוא כותב לי: גריטה גארבו כבר הוציאה יותר מחצי מיליון דולר על רקלאמה, האומרת עליה, כמה שהיא שונאת את הרקלאמה! והיא מצליחה. הרי לכם סך-הכול דעת הקהל במאה העשרים כמות שהיא היום וכפי שהיא הולכת ומתפתחת עד לידי כך, שההמון יהיה לשופט עליון בכל שטחי הספרות והאמנות והרוח בכלל. והאם לא בימינו ולעינינו נוצר המושג “בסט סלר” שהוא הקובע את ערכו האסתיטי של הספר? […] אם תזכה פעם לטעום את טעם הערצת הקהל בעליל, במפורש – אמר אחד המשוחחים – אולי תנעם לך בכל-זאת “דעת הקהל”. ביאליק אמר בערמימות:   אדרבא, כשהקהל יפרוץ במחיאות כפיים לשיריך, תקום-נא ותצעק: אידיאוטים, מטומטמים, עמי-ארצים! אני לא משורר, אלא חרזן קלוקל!   ומיד – אמנם… אליבא דאמת מסתתרת בכל ההלכה שלך איזו אמת… אך איך להפריך את דבריך? הלא אני ברור לי שהצדק אתי, אבל איך להוכיח לך זאת?… אולי תעזור לי להוכיח לך שאינך צודק?”

כך מתאר ביאליק, בסגנונו המיוחד, את עורכו של שבועון אחד, שאין הוא נוקב בשמו:

“ואגב נזכרתי בעורך-שבועון אחד, הממומם בשני מומים: אינו מדפיס שירים, ז”א ערל-אוזן, סריס לשירה; ומטיף בתמידות נגד העישון (*), ז”א תתרן, סריס לקטורת. ויש לו עוד ריעותא אחת: כשהוא מטיף נגד העישון, אינו שוכח גם את מצוות שמירת-שבת, ובכלל מתמוגג ל”רומנטיקה שבדתיות”, כשם שמתיימר להיות מבין גדול בשיר. ואם נוסיף לכך,  שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין ואוכל סרטנים במיץ-נמלים ובולע חלזונות ברוטב-זבובים ומתלקק בכרעי-צפרדעים א-לה-בחילה…   מניין אתה יודע את כל אלה? – שאל דרויאנוב.  – מפי ליכטנשטיין סוכן מכוניות-סיטרויין, שהתרגז על הרומנטיקן הדתי הזה שראה אותו בפאריס במסעדת-נבלות נהנה מעולם-הזה.”

(*) ביאליק חיבב מאוד את העישון, וידועה הגדרתו לסיגריה: “בצד אחד אש, בצד השני טיפש, ובאמצע עשב יבש”

ונקנח במובאה המרמזת על היריבות בין ביאליק וטשרניחובסקי:

“סיפר לי הספר, שאמר לו לביאליק, שהבלורית הכבייכולית שלו הולכת ופוחתת (*), ודרך אגב שאלו, מדוע צ’רניחובסקי יש לו בלורית משוררית כזאת? –  ענה לו ביאליק:  משברא הקב”ה את מין-האדם, הכריז המלאך מטטרון: מי מכם רוצה להיות משורר? היו אחדים טיפשים לא עלינו שטענו: אני!  שוב שאל המלאך: מי רוצה לוותר על הבלורית? כי הברירה בידכם, משורר, או בלורית!”

(*) וראו תמונה מצורפת למטה.

ספר דומה, בו מתואר ביאליק בחיי החולין שלו, מאותה תקופה ממש, מתואר ומצוטט בהרחבה ברשומה מספר 89 בבלוג זה, שהקישור הישיר אליה כאן . הספר הוא “ביאליק יום יום מאת הצייר חיים גליקסברג משנת 1945. לחצו על התגית “ביאליק” ברשימת התגיות בצד השמאלי של המסך, ותמצאו רשומות נוספות על ביאליק ועל האבל וההספדים ביום פטירתו.

וכעת לקטע המקנה לרשומה זו את שמה, אודות ביאליק והחתולים. קטע זה מצוי בכרך החמישי משנת 1940בסדרת הכרכים אשר יצאו לאור אחת לשנה “כנסת – דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק” על ידי מוסד ביאליק.

בכרך זה מופיעים קטעי הזיכרונות האוטוביוגרפיים הראשונים שכתב ביאליק על ילדותו, מעיזבונו של ביאליק, טיוטות לא מושלמות שלא הגיעו לדפוס. הנה מתוך הקטע הנקרא בעליית הגג:

ואגב – לביאליק ולאשתו מאניה, היה בתל אביב כלבלב קטן בשם קאפי.

לכבוד שבוע הספר נברתי בספרי הילדים שעל מדפיי. אני אוהב את ספרי הילדים הישנים, עם התרגומים של ביאליק ושלונסקי והעברית הארכאית והמאתגרת, עם האיורים הפשוטים. אני מתעב את ספרי הפעוטות שהודפסו על דפי פלסטיק בצבעים עזים, או על קרטון מצופה בלמינציה שמרחיקה את הילדים מהמגע ומהריח של ספרי הנייר. איני אוהב את המהדורות החדשות, בהן תורגמו הספרים מחדש בלשון שלכאורה מובנת לילדים של היום. איני אוהב את המהדורות המקוצרות בהן נעלם הטקסט ובמקומו הופיעה גרפיקה צבעונית וראוותנית והטקסט מרוכך מסיבות “חינוכיות” ותקינות פוליטית של המסרים.

הספר “טיל אולנשפיגל” יצא לאור בעברית בשנת 1949 (ספרית פועלים) בתרגומו של אברהם שלונסקי. זהו התרגום הראשון של הספר לעברית, אך שלונסקי אינו מתבסס על הספר המקורי שחובר בגרמניה במאה השש עשרה, אלא על גרסה מאוחרת מאת הסופר הבלגי בן המאה התשע עשרה שרל דה קוסטר.

די אם נצטט כמה שורות מן העמוד הראשון של הספר על מנת להתבשם בעברית הפיוטית של שלונסקי:

“שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס […] אותה שעה היה הילל-בן-שחר קורע קריעה בענני-הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי-קולות על פני האפרים, ובזיו חכלילי חשפה החמה קלסתר-פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו.”

ההקדמה לספר נקראת “נאום הינשוף” (בגרמנית גבוהה פרושו של הביטוי אולנשפיגל הוא: מראת ינשופים ואילו בגרמנית נמוכה פירוש הביטוי הוא: לנגב את הישבן). ושם מצאתי את הפיסקה הזו:

“ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד-הלב על אבר-כיונה ועל קלות כנפיהן של צפרי-דרור, ואהבתן הנעלסה, וחין-יופיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה חושב, אך מניה-וביה הלא תכתבו על מעשה הרוטב, שיפה לטיגונם של אותם בעלי-כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פלוני עריבותם מרובה יותר.”

ובעקבות קטע מבריק זה, החלטתי לצאת למסע קצר בין ספרי הילדים, שכותרתו: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ספרות הילדים משופעת בדמויות מעולם החי. מי לא מכיר את פדינגטון, את פו הדב, הזחל הרעב או הברווזון המכוער (ואולי גם הכינה נחמה), שהפכו לידוענים בכל העולם?  השימוש בבעלי חיים עוזר בהעברת מסרים גלויים וסמויים לילד ומסייע לו להבין את המציאות ולכונן את זהותו. האמנם?

בעלי החיים בסיפורי ובשירי הילדים עוברים תהליך של האנשה ומוענקות להם מודעות עצמית, מחשבות ויכולת לנסות לשנות את גורלם ואת עתידם, רק כדי לגלות לבסוף שגורלם בעצם שפר עליהם ומה שהעניקה להם הבריאה הוא הטוב ביותר עבורם. כך למשל בסיפור “האפרוח שהלך לחפש אם אחרת” מאת לוין קיפניס, וגם בסיפור “הביצה שהתחפשה” מאת דן פגיס. אפילו הכלב פלוטו מצליח להתגבר על משבר הזהות שלו (“איה פלוטו” לאה גולדברג, ספרית פועלים), לאחר שנוכח שלא יוכל לשחות במים או לעוף בשמים. כך לומד הילד שיצירתיות, חריגה מן הכללים ורצון לשינוי וגיוון, אינם משתלמים.

 

לחיות הבר יש בספרות העולמית תדמית קבועה מראש, שהושפעה בודאי גם מספרי הדת ומן המשלים השונים שנכתבו על בעלי החיים והפכו אותם לסטריאוטיפים. הנחש זומם המזימות, האריה מלך החיות, השועל ערמומי, הצפרדע מכוערת ומגעילה, הדוב חביב וידידותי, השפן פחדן, הינשוף חכם, הזאב הרע לעומת אוכלי העשב התמימים. למעשה מתנהלות חיות הבר בעולם מקביל, בו מתקיימת בין החיות כעין היררכיה המזכירה את מבנה החברה האנושית. הדת היהודית הוסיפה עוד מימד של היררכיה בהבדילה בין חיות כשרות וטמאות. ואילו חיות המשק, אותם בעלי חיים שנידונו להיאכל לאחר שעברו ייסורים רבים, מקבלים בספרי הילדים מעמד של חיות מחמד, חיות שעשועים הזוכות רק למזון וליטופים. ונשאלת השאלה – מתי מבין הילד הנבון שהתרנגולת הופכת לעוף? שהאפרוח החמוד מסיים כשניצל במחבת, הטלה הצמרירי כצלעות כבש על האש, והעגל כסטייק-עגל ועדיף סטייק עגל-חלב?

בעוד שחיות הבר מתנהלות בסיפורים בעולם פראי מקביל, המנותק מן החברה האנושית, הרי שחיות המשק מוצגות כחלק מן החברה האנושית, מה שודאי מקשה על הילד לחשוב עליהן כעל מזונו. בכל הסיפורים בהם מוזכרות ביצים, הן אינן נאספות ונאכלות אלא נדגרות בחום ואהבה על ידי האם המסורה ומהן בוקעים אפרוחים צהבהבים חמודים, שממשיכים בחייהם השלווים ולא נגרסים ומומתים בהמוניהם, או נשלחים להתפטם בסוללות הלולים. כך קורה למשל לביצה שהתחפשה.

השיר “יש לנו תיש” אותו חיבר יצחק אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) קיבל גירסה עממית שהתקבעה גם בספרי הילדים. (המילים המקוריות של השיר כאן, באתר זמרשת). הנה השיר המוכר מתוך הספר “שירים ופזמונים לילדים” (הוצאת עופר 1986, ציור ה. הכטקופף).

בין שני חלקי השיר קיים ניגוד משווע וגם בין התמונה המלווה את השיר בספרון הנ”ל לבין היחס האמיתי לו זוכה בעל החיים האומלל. כיצד מבין זאת הילד הקורא? יתכן שהחלק העממי בשיר זה (וגם חלקים מן השיר המקורי על התיש וזוגתו הסכלה) הוא הד לאופן בו ניסו בני האדם בעבר להתגבר על הדילמה המוסרית של ההתאכזרות לחיות המשק ואכילת בעלי החיים שגדלו במחיצתם ואליהם נקשרו בקשרי אהבה – באמצעות הצגתן של חיות המשק כנחותות מן האדם ובעלות תכונות שליליות. רמז לכך ניתן למצוא בשמות הניתנים לילדים על ידי הוריהם. אף אחד לא יקרא לילדיו פרה, או חזיר, או חמור, אך כן יעניק להם בשמחה את השמות דב, אריה, אילה, צבי, עופר וכד’.

בנו של יצחק אלתרמן, נתן אלתרמן, משיב את כבודו האבוד של התיש, וגם של החמור והסוס, ונוקם את נקמתם, בשירו “לו הייתי בהמה”

היינו מצפים שסופרי ומשוררי ילדים החיים בכפר ובקיבוץ (נתן יונתן, חנן שדמי, מרים רות, פניה ברגשטיין) יספרו לילדים על הכבשים והפרות והסוסים ואילו הסופרים העירוניים יספרו לילדים על החתול, הכלב, העכבר, הצב והדרור. אך למעשה, בני הצאן – הכבשה, הטלה, השה, הגדי ועיזה פזיזה – מככבים מאז ומעולם ועד עתה בספרות הילדים ולא רק שם. היכן יכול היום הילד הישראלי לראות עדר כבשים באחו ירוק ולצידו הרועה המחלל בחליל? אולי רק בישובי הבדואים הבלתי מוכרים, בחסות הסיירת הירוקה (וללא החליל) ובספרי הילדים. את הטלה הקטן הוא יכול לפגוש גם ב”פינות הליטוף” האכזריות בכמה קיבוצים ומושבים. הנה שירו של חנן שדמי מתוך ספרו “לנו עדר בשדה” (איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1960, איורים אסתר ניני):

הנה כמה דוגמאות לשירי ילדים מולחנים אודות בני הצאן, מן האתר “זמרשת”:

לי גדי  – ניסן כהן מלמד

לי בדיר טלה קטן – פניה ברגשטיין

לכבשה טלה נולד – לאה עמירב

עז וכבש – מתתיהו שלם

וקיימת גם סוגה של שירי רועים למבוגרים, שקיבלו את הכינוי “שירי הו הו”, המשקפים את התקופה בה היינו כולנו (כאילו) יוגבים ונוקדים וחיינו התנהלו בין הגורן וחג הגז. (שיר נוקדים – הדודאים ) ופנינה אמיתית – בוקרי לכיש – שלישיית ערבה

דימוי הרועה ועדרו השתרש בתרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו, כלומר מאז שאלוהים העדיף את הקורבן של הבל רועה הצאן ועד שמאיר שלו כתב את הספר “פנדה יוצאת למרעה” (עם עובד, 2017). מ-“צייר לי כבשה” של הנסיך הקטן ועד “הכבש השישה עשר“. כל אבות האומה התנכיים היו מגדלי צאן. אלוהים עצמו מדומה לרועה, השומר על עמו “כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ “, “ה’ רֹעִי, לֹא אֶחְסָר” וגם ישוע מעיד על עצמו: “אנוכי הרועה הטוב”. מראה עדר הכבשים והרועה (רועה בלטינית: פסטור) הוא המקור למונח “פסטורלי”. בתחילה היה זה באמנות נוף שבו נראים הצאן והרועים – נוף פסטורלי, אשר הורחב בהשאלה למשמעות של אידיליה, שלווה ושקט. אך בכל הספרות והשירה הזו, לדורותיה, בה הרועה לכאורה אוהב את בני הצאן ושומר עליהם מכל רע, יש איזו הכחשה והדחקה לגבי גורלם של בני הצאן התמימים. מעל הפסטורליה מרחף המוות, או הקצב השכונתי. האם אתם זוכרים את דמותו של אריק שרון הנושא את הטלה הרך, חד גדיא המסכן על כתפיו בתשדיר הבחירות?

סדקים בתמונה הכוזבת הזו אפשר למצוא למשל בשירו של ח.נ. ביאליק “גד גדיי” (שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר, ציורים נחום גוטמן, 1961). אך גם כאן, משקרים ההורים את הילד שחיית המחמד שלו נעלמה לפתע ומסובבים אותו בכחש מעולם האגדות.

לאה גולדברג כתבה את השיר הנפלא “ערב מול הגלעד” בעת שלנה בקיבוץ אפיקים. השיר הוא למעשה אלגוריה והבעת ביקורת סמויה על ילדי הקיבוץ המנותקים מהוריהם בלינה המשותפת. “ישוב טלה” בזמן עתיד היא רק הבעת תקווה שהדבר יתרחש. המציאות שונה בתכלית.

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

ישוב טלה…

בספר שיריו הראשון של נתן יונתן “אל הנירים האפורים”  (ספרית פועלים, 1954, ציורים רות שלוס) מתאר המשורר בכנות ואפילו במרירות את עובדות החיים והמוות, בלי להתחמק ומבלי להסתתר מאחורי מראות הקיבוץ הפסטורליים. בשיר “לפרדתנו הזקנה” יש התפכחות מאגדות ההורים ועמידה על האמת המרה.

המסע עוד לא תם והשאלה נותרה בעינה: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ובכן, הילדים חייבים לגדול כדי שיוכלו לקרוא את שיריה של אגי משעול:  (כאן שיר / אגי משעול – אפרוח). או את השיר “מחנה עבודה” בגינו זכתה אגי משעול בתביעת לשון הרע בסך 300,000 ₪.

ולסיום:

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

יש בדיר טלה קטן
וכולו לבן, לבן.
רק שחורות הן שתי אוזניו
ושחור הוא הזנב

הנה אמא הדוגרת…

לפרה האדומה
יש עגלה קטנה, חומה.
את ראשה היא ליקקה
ונתנה לה נשיקה

הנה אמא הדוגרת…

 

 

 

הקדמה

בשנת 1945 יצא לאור (הוצאת הקבוץ המאוחד) ספרו של חיים גליקסברג  “ביאליק יום יום“.

חיים גליקסברג (הערך בויקיפדיה) היה צייר, שהתמחה בציור נופים ודיוקנאות. בשנת 1929 פגש בביאליק בתל אביב, הפך לידידו וליווה אותו במשך חמש שנים, עד לפטירתו של ביאליק ב-1934, והוא בן 61 שנים. גליקסברג צייר את מניה, אשתו של ביאליק וגם את ביאליק עצמו, אשר לשם כך ישב מולו במשך כשעתיים מידי בוקר, עד להשלמת הציורים. בספר “ביאליק יום-יום” מתעד גליקסברג את חייו ופעילותו של ביאליק וחבריו בתל אביב, לבושו ושפת הגוף שלו. כצייר הוא מתאר כל קמט בפניו, את צבע העיניים והמבט. הוא מצטט מאמרותיו, “הברקותיו” וזיכרונותיו של ביאליק ומעטר באיוריו וציוריו. בתוך כך מצטיירת דמותו של ביאליק ואנו יכולים גם להתוודע לחיי הרוח בתל אביב של אותן שנים, שנות הרחבה, בנייה ושגשוג בעיר העומדת לקראת חגיגות חצי יובל. ביאליק רוכב על סוס ברחובות העיר לאחר שהרופאים ציוו עליו את הרכיבה. גם העברית של 1945 מבצבצת מבין דפי הספר – הקיוסק ברח’ רוטשילד נקרא בפי המחבר “סוכת גאזוז“, מסעדה היא “בית אוכל“, אך אם אין היא מגישה בשר היא נקראת “צמחוניה“. המסעדה של תנובה נקראת “מחלבה“. ביאליק משוחח באידיש, רוסית ועברית וניכר שנוח לו ביותר באידיש. בספר המרתק והמקסים מתאר ביאליק את תהליך היצירה של האמן והסופר בכלל ושלו עצמו בפרט.

ביאליק עלה לישראל בשנת 1924, לאחר שעבר מאודסה לגרמניה ב-1921. בשנת 1926 עבר לגור בבית שזכה לשם “בית ביאליק” עם רעייתו והוריה. שנים אלו היו חלק מתקופת השתיקה של ביאליק, אשר לאחר כתיבת “צנח לו זלזל” בשנת 1911 כתב עד למותו רק עוד תשעה שירים בלבד. אולם בשנים אלה היה פעיל מאוד בעריכת ספרים ובהוצאת ספרים לאור (יחד עם רבניצקי ופיכמן, בין השאר בהוצאת “דביר”) והיווה גורם מרכזי בחיי הרוח והאמנות בתל אביב, אשר לא מעט בזכותו הפכה למרכז חיי תרבות. ספר זה מהווה עוד ביטוי להערצה לה זכה ביאליק עוד בחייו, על ידי אנשי רוח והציבור הרחב כולו. ביאליק זכה לתואר “המשורר הלאומי” בשל התייחסותו בשיריו למאורעות לאומיים (כמו “על השחיטה” על הפוגרומים ברוסיה) ובגלל שהביוגרפיה האישית שלו תואמת ומייצגת את התהליך שעבר על יהדות רוסיה ומזרח אירופה באותה תקופה – תהליך החילון וההשכלה, תחיית השפה העברית, הכמיהה לארץ ישראל והעלייה אליה. ביאליק שנא תואר זה, ובכלל תיעב כל פעילות של עסקנות ציבורית שחייב מעמדו, והעדיף להיות הרחק מן ההמון הסוער, אולם עזר ותמך בכל פעילות תרבותית בחיי העיר, התרים כספים ותרם מכספו למוסדות תרבות והרבה לנאום בפתיחות של תערוכות ואירועים שונים (ב-1931 נפתח מוזיאון תל אביב לאומנות). לגליקסברג הוא אומר: “לו יכולתי למצוא לי חדר קטן, שאיש לא ידע את מקומי, – הייתי מאושר. הייתי סוגר את עצמי ועובד.”

מן הספר מצטייר ביאליק כאדם של ניגודים, החווה מעברים חריפים במצבי הרוח. הוא אדם עצוב ומלנכולי, פוחד ממחלות וממוות, לעיתים פזור-נפש, אך נוהג גם לעשות מעשי משובה ו”למתוח” את חבריו ובני משפחתו בעזרת תחפושות, מעשי קונדס וכישרונו הדרמטי. ביאליק מלא רחמים וחומל על כל נזקק שעם סבלו הוא מזדהה עד סערת הנפש, אך הוא גם רתחן ומהיר חימה ולא חוסך משבטו ומלשונו החדה ממי שראוי לכך על פי דעתו. יחסיו עם אשתו מניה צוננים והוא חשוך ילדים, אך אוהב ילדים בכל מאודו. חי כחילוני אך קשור למסורת ולמקורות היהודיים בכל נימי נפשו.

ציטוטים מן הספר “ביאליק יום יום”

(*) – “לפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה בא להסתפר. במספרה ישבו ילדי הספר. אומר אלישע לעוזי: זהו ביאליק. – אל תקשקש, – אומר הקטן לבכור – ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק, בשעת נגיבת פניו ואומר: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו, כי ביאליק זה יסורים קשים מיסרים אותו עכשיו – ויצא.”

(*) – “יצאנו מן הבית. הזמין אותי לבית-קפה, ביקש בירה. הוא גמע ונתן בי את עיניו מעל לכוס. – שמע-נא, למה הכל מציירים אותי, כשפני זועפות. זה לא נכון, בהחלט. הלא בעצם אין סלחן כמוני, ואני שוכח את הרעה שעושים לי. […] ו_ _ צייר אותי בקלות, מפני שהוא בעצמו, כנראה, קל. – צייר וצילם אותי כמה פעמים מכל הצדדים. בתמונה זו כאילו גהץ אותי בעשרה מגהצים. ואני מטבעי שונא את המסורק והמגוהץ. מקס באנד צייר אותי ומכר את התמונה באמריקה בכסף רב. גם חנה אורלוב כיירה אותי. נדמה לי, לא רע, אולם יודע אתה מה שאגיד לך? סקולפטורה אינה מדברת על לבי. לציור ולצבעים היתה לי תמיד משיכה משונה עוד מילדותי. נדמה לי, כי אילו הייתי צייר, הייתי הופך עולמות. שאלתיו, אם ניסה פעם לצייר ואמר, שניסה, אבל בעיקר חיות ועופות, כלבים, ציפרים וכו’.”

(*) – “פרופ’ ד. שור סיפר לי: ביום אביב אחד יפה פגש את ביאליק, שאמר לו: אלוהים ברא את האביב. אך בשביל מי ברא?… בשביל נערים ונערות פתאים.”

(*) – בטקס פרידה מדיזנגוף של אגודת ידידי המוזיאון, לקראת צאתו לחו”ל לאיסוף תרומות עבור מוזיאון ת”א, ולאחר שדיזנגוף התלונן על כך שלא הצליח לאסוף תרומות בארץ, אומר ביאליק: “פני מתעוותים מבושה ולבי כואב למראה היחס הזר וההתנכרות של ציבורנו אל צרכי התרבות ונכסיה. בין-רגע שונו פניו. בין גבותיו נתעמקו חריצים, עיניו נפקחו לרווחה ואישוני עיניו התרוממו ונעשו אפורים-עכורים. על ראשו נתבלבלו שערותיו הבודדות ונדבקו אל מצחו הרחב. פעם בפעם הזיז את כוס המים, שנשפכו על המפה. צלו פרכס ונע על העמוד הלבן ועל הברוש שמאחוריו. –  …יש בתוכנו בעלי-יכולת, עשירים מופלגים, שאינם נוקפים אצבע קטנה למען ספרותנו ותרבותנו, ולמען המוזיאון בפרט, ערלי-לב אלה אוכלים מזבחי-מתים, רק כדי לקיים את הגוף וליהנות משאר הגשמיות, ולא תמצאו אותם בשום ענין ציבורי, מפחד, שמא יעלה להם הדבר בכמה לירות. הוא המה ורתח. קולוהרעים ושסע את האויר הדחוס. הוא הכה בחזקה על גבי השולחן ושכני, יהודי ספרדי מגושם, שנמנם כל הזמן, נזדקף בבהלה. – …מנהגי החזירות האלה הכו, לחרפתנו, שרשים עמוקים ביחוד בין בעלי היכולת.” (הרעיון להקים מוזיאון לאמנות בת”א היה של ביאליק). ומיד אחר כך ממשיך גליקסברג לספר כיצד הלך ביאליק לבקש תרומה לטובת תיאטרון “הבימה” מאת אליעזר הופיין, מנהל בנק אנגלו-פלסטיין, וכשזה השיב את פניו ריקם “ביאליק יצא בחימה מן החדר וצעק בקול באולם הגדול ועל המדרגות: אסור לגדל חזיר בארץ ישראל.”

(*) – בעת ציירו את ביאליק, שם גליקסברג לב שפניו של ביאליק משתנות כל העת בהשפעת מצב רוחו, אפילו צבע העיניים. כאשר הוא מעיר לביאליק על כך, אומר ביאליק: “– ככה! – חייך ואמר – כן, פני מתחלפים, כי גם אני מתחלף בכל רגע. אולי חוץ מבשעה שאני מדבר על עניין אחד. כבר אמרו לי ציירים דבר זה. אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. ואחד העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך…”

(*) – ביאליק שופך את ליבו בעת שהוא יושב מול גליקסברג המציירו, כאשר בתל אביב נעשות הכנות לחגיגות ברוב עם במלאת 60 לביאליק: “– אתה יודע, אני שונא את הרעש ואת הטאראראם. את הכבוד לא אהבתי מימי. אוהב אני להיות חפשי ורוצה גם יחס פשוט אלי, שהרי גם אני, מטבעי, יהודי פשוט, כאחד מן הרחוב. אינני סובל תשומת-לב מרובה: לא נוח לי בכך, כמו בכובע חדש, או בנעליים מצוחצחות. […] פעמים הייתי רוצה, שלא יכירוני – שאהיה יהודי סתם. גם כשאני עומד ומתחיל לנאום, יש לי הרגשה בלתי נעימה. מרגיש אני את עצמי בודד, ואלפי עיניים הנעוצות בי, מגדילות בלבי מעין אימתא דצבורא.” וזכורות שורותיו של ביאליק כתגובה לנאום מליצי ונבוב שנשא לכבוד יובל החמישים שלו יצחק אלתרמן (אביו של נתן): שחה נפשי לעפר / תחת משא אהבתכם; / אללי, כי הייתי / איסתרא בלגינתכם.

על אמנות ועל תהליך היצירה

(*) עוד על תהליך היצירה – ביאליק היה ידוע בכך שכתב טיוטות רבות, כתב ומחק שוב ושוב עד שנחה דעתו מן היצירה שיצאה תחת ידו. הוא קם להביט על ציור הדיוקן שלו, אותו מצייר גליקסברג, ואז אומר: “מוצא חן בעיני שאתה מוחק ומתקן. סימן, שאתה מבקש את עצמך. כל יצירה, שיש בה ממש, נקנית ביסורים. אל תקרא אמנות, אלא נאמנות!. מסתובב במהירות אלי: – הלא אמת ואמן משורש אחד. אני מחקתי יותר משכתבתי, […] אבל אל תחשוב שכל אחד רשאי למחוק ולתקן; דווקא על ידי כך נעלמים לעתים קרובות הרעננות, הרעיון, הברק הראשון, והיצירה הולכת לאיבוד. רק כשרון גדול יכול לגמור את העבודה עד הסוף בלי שירגישו את הזיעה. […] צריך להתרומם ולהשתחרר מן החומר. האוכל להגיד איך “יצא” השיר? זה יוצא מאליו, מתחת לסף ההכרה, בלא יודעים. תקרא לזה איך שתחפוץ: אינסטינקט, אינטואיציה, אמוציה, רוח הקודש – זה הכל ביצירה. והוסיף: – כלומר, מבין אתה, יכול אני להסביר איך כתבתי, אך עד גבול ידוע; אפשר לתאר את המלאכה, את המטבח, את הטכניקה של השיר, ואחרי זה לא אוכל להגיד מאומה, כשם שלא אוכל להסביר איך נברא העולם. הלא יצירה אמיתית נבראת במצב של טירוף-הדעת.”

(*) – על המיצג “חלום יעקב” שהוכן לתהלוכת פורים בשנת 1933 כתב ביאליק: “מדת השמים על ראש כל עם כמדת הארץ אשר תחת רגליו” (בתחילה כתב ‘אדמה’ אחר כך שינה ל-‘קרקע’ ולבסוף כתב ‘ארץ’.

(*) – רשרוש – ביאליק וגליקסברג עומדים ברחוב. “אותה שעה חלפה צעירה בשמלה ירוקה, הפכה פניה לאחוריה. – (אומר ביאליק): כדרך לטאה. הראית פעם לטאה המחזירה ראשה בגנדרנות, ממצמצת בעינים חדות, מרשרשת ונעלמת.” המעניין במשפט זה, מלבד כושר ההבחנה של ביאליק, היא העובדה שאת המלה “רשרוש” המציא ביאליק, והיא התקבלה מיד ופשטה בספרות העברית.

(*) – גליקסברג מתאר כיצד לא מצליח ביאליק להיגמל מעישון, למרות רצונו. קשה היה לו להתגבר על יצרו. “ביאליק הפסיק לעשן לאחר שישב פעם במחלבה “בריאות” בשדר’ רוטשילד בחברת אחד-העם ורבניצקי. את אחה”ע אחזה פתאום התקפה קשה של מחלתו, שבאה לו, לפי דברי אחה”ע עצמו, מרוב עישון. ביאליק נידכדך מאוד, וכשיצא משם אמר לרבניצקי: – נו, מעכשיו איני מעשן עוד! ולמכר הראשון שיזדמן בדרכי אמסור את קופסת-הכסף לסיגריות.” ביאליק לא עישן כמה חודשים, אך כאשר הציע לו מישהו סיגריה חזר לעשן עד אחרית ימיו. וידועה הגדרתו של ביאליק לסיגריה: בקצה אחד אש, בקצה השני טיפש, ובאמצע עשב יבש.

(*) – כאשר ראה לראשונה את הציור של אשתו, אותו צייר גליקסברג בעת שביאליק היה בחו”ל, אמר: “כן זאת היא. הרבה מצאת בה. היא נאמנה מאוד, ודבר זה הצלחת למסור. הלא אני מכיר אותה יפה. היא שקטה ונאמנה. […] אקח את התמונה ואתלנה בקאבינט שלי. צר לי שלא ציירו אותה לפני שלושים שנה. היתה אז בעלת גוף עדין מאוד ושערות יפות להפליא. תאמין לי, שאין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות, המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם. […] ועוד אגיד לך: איני סובל אהבה בקול רם, כשם שנוהג _ _ _ עם אשתו.”

חיים נחמן ביאליק – י בטבת תרל”ג (9 בינואר 1873) – כ”א בתמוז תרצ”ד (4 ביולי 1934).

א. ראשיתו של ביאליק

קטעים מתוך: “חיים נחמן ביאליק”, מתוך: דור וסופריו, רשימות ודברי-זכרונות על סופרי דורי, מאת: י.ח. רבניצקי, הוצאת דביר תרפ”ז (1926).

ראשיתו של ביאליק

“הימים ימי ה”פרדס” הראשון. ואני, העורך והמוציא לאור, בבית-הדפוס ש”פרדסי” הולך ונדפס שם, עומד לי על יד המכונה ומתבונן אל עמודי הגליון הנמצא תחת מכבש הדפוס. והנה נגש אלי המדפיס ומודיעני, שאיזה צעיר שואל עלי והוא יושב ומחכה לי בחדר-הכניסה. נכנסתי לאותו החדר ובידי גליון-הגהה של ה”פרדס”, ולפני צעיר כבן שמונה-עשרה שנה, ומראהו כמראה בחור ליטאי בעל פנים בריאים ועגולים. שאלתי לחפצו.                                                                                  הבחור ענה בשאלה: אם יש עוד מקום ב”פרדס” לאיזה דבר?                                                     מהו הדבר? – שאלתי.                                                                                                          שיר אחד, לא גדול – ענני.                                                                                                 לשמע תשובה קצרה זו צחקתי בקרבי. וכי לא יכלתי לדעת מראש, שהבחור הזה רוצה לזַכות את “פרדסי” בפרי בת-שירתו? בעל-נסיון כמוני כבר יודע ומכיר היטב, שאין לך צעיר מן “המשכילים” העברים הבאים מערי-המדינה לאודיסה, שאינו שר בשירים “על לב ריקן”, וחזקה על “בחור כהלכה” כזה שאינו בא אף הוא, חלילה, בידים ריקות, כלומר: בלא צרור כתבים בידו, כדי להראות ל”חכמי אודיסה” את בכורי פרי-עטו, ודוקא בחרוזים.                                                                    “הנה זה בא משורר חדש, “חכם בחרוזים”, להוסיף על הראשונים!” – הרהרתי בלבי. ואל הבחור אמרתי:                                                                                                                                 – הראני נא את שירך, ואם טוב הוא וראוי לדפוס אשתדל למצוא לו מקום ב”פרדס”. […] איך שהוא, חלק השירים של ה”פרדס” כבר היה “מלא וגדוש”, ובכל אופן לא יכלה אז לעלות על דעתי, שאותו הבחור ה”מגושם” קצת, היושב לפני ונועץ עיניו בי, יצטרף אף הוא למנין המשוררים הנכנסים ל”פרדס”.  הבחור הושיט לי את שירו, הכתוב על גליון קטן, מבלי הגד לי כלל, שהשיר הזה היה כבר, לפי שנודע לי אחר-כך, לנגד עיני הסופרים המפורסמים לילנבלום ו”אחד העם” ושניהם מצאו בו טעם לשבח.   – שירך יכנס ל”פרדס” – אמרתי לבעל השיר, לאחר שקראתי את שירו אחת ושתים – ופניו נהרו.

אותו השיר הוא “אל הצפור”, שנכתב, לפי המועד הרשום בסופו, בניסן תרנ”א ונדפס ב”פרדס” הראשון בשנת תרנ”ב, ושֵם אותו הבחור בעל השיר הוא – חיים-נחמן ביאליק.

[…] ומדת עַנותו של המשורר לא סרה ממנו גם אחר-כך. וכאשר שלח לי, על פי בקשתי, שלשה שירים בשביל הספר השני של ה”פרדס”, ואני כתבתי לו שהשירים לא מצאו חן בעיני ולפי דעתי שלשתם אינם ראויים להכנס ל”פרדס”, – לא מצא את עצמו נעלב ולא התרעם כלל על “האדון העורך” ומדת-דינו הקשה, אלא קבל עליו את הדין ולא אחר לשלוח שירים אחרים במקום הנפסלים, בצרוף מכתב-בקשה: “השירים האלה אשלח לך על מנת שתענני תיכף אם יקובלו או לא; כי מטבעי אינני מתון ותוחלת ממושכה תציק לי מאד, וקוצר רוחי יניאני תמיד משלח את מוצא עטי אל אחד המו”לים. ענני “הן” או “לאו” וידעתי, ונח לבי.                                                            […] ובשעה ששלח ל”פרדס” השני את השיר “אל האריה המת” (קינה על מות יהודה ליב גורדון) כתב (במכתבו מחשוון תרנ”ג) לאמר: “זה כמה אשר קבלתי מכתבך הגלוי אשר בו בקשתני לספד לגרדון ז”ל כנוח עלי הרוח. אנכי לא עניתיך כי חכיתי לראות אולי יקדמני אחר הטוב ממני; הן לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרא היא. את פושקין הספיד לערמאנטאוו – ומי יספד לגרדון? אולם אחרי ראותי את כל הקינות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השירה ואמרתי: לוּ ראה יל”ג ז”ל מי ואיך יספדוהו – ושב למות, ואשלח את קינתי אשר קוננתי אני אליך. ואתה אדוני איעצך בקראך את קינתי וזכרת את יתר הקינות, אשר בלי ספק קראת בהצפירה וגם בהמליץ ומצאה קינתי כרגע חן בעיניך”.

[…] עד כמה מעטים היו אצל המשורר הצעיר אותם הרגעים הטובים שבהם הכיר וידע את “מדת כשרונו ושעור קומתו” – נאמנה מאד עדותן של כמה אגרות שכתב אלי בימים ההם. דעתו לא היתה נוחה אז בכלל מהשירה העברית של אותו הזמן, ובמכתבו מראשית שנת תרנ”ה הוא מוציא עליה משפט קשה: “מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, ואין ידיעת הלשון. אין ניצוץ אלוה, אבל יש כאן אחיזת-עינים ושארלטיניזם אשר קמו לצחק לפנינו בדמות המשקל הקלוקל וחרוזי-השוא אשר בדו להם מלבם בעת הזאת. רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנית והבלי-שוא הפורחים באוירו של לב נעור וריק שורה על כל פרי עטם וכו'”. ומדת-הדין הזאת הוא מותח בלי חמלה במכתב אחר גם על מעשי ידי עצמו: “והנני מגלה לך כי קצה נפשי בכל שירַי אשר כתבתי עד הנה, – כי כל אלה הם “קטנות” ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי וההתאוננות היו למחלה עוברת ומהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות ומזוגות במים הרבה. “הבכינות” – הסימן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו”.

[…] “כותב אני – הוא מודיעני בקיץ שנת תרנ”ז – שיר גדול מעין פועמא. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאושר, אך מסופקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חוסר השכלתי וידיעתי ולמלאותן איני מספיק, וגם רפה רצון אנכי, כידוע לך”. […] את שמע “המתמיד” כבר שמעתי מפי עורך “השִלֹח”. “אחד-העם”, שלא היה נוח להתפעל ואין זה דרכו להיות מן הפזרנים בנוגע לתהלות ותשבחות, הגיד לא אחת בפני את שבחו של “המתמיד” עוד קודם שנדפס. ולאחר שקראתי את ראשית השיר בחוברת “השלח”, מהרתי וברכתי את המשורר על ההנאה שהנאני בטורים היפים של שירו. על זה השיבני: “קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה בתתך את לבך עלי לפשפש במעשי ולמצוא ידי בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אומר לך כי מפיך קיוויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד” כי אם דעה מוחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בא סופו. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע; העיקר, אם יש ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – יחפאו עליו גם יפי טוריו”.

ב. אחריתו

הספד אשר כתב אשר ברש, בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ”ה, שהוא היה עורכו, הוצאת שם.

הערות העורך

מוטי ברכאן מקריא את “אל הצפור” בהברה אשכנזית מילעילית בגרסתו המלאה (16 בתים).

נחמה הנדל שרה את השיר וגם מבצעים נוספים.

כאשר נפגשו לראשונה באודסה, בשנת 1891, היה חיים נחמן ביאליק בחור עלום שם בן 18 ואילו יהושע חנא רבניצקי (1859 – 1944) היה עיתונאי, מבקר, עורך ומו”ל בעל מוניטין, בן 32. שירו הראשון של ביאליק, אל הציפור, אשר התפרסם בכתב העת פרדס, אותו ערך רבניצקי בשנים 1892 – 1897, עשה רושם רב וסימן את תחילת דרכו הספרותית של מי שהפך למשורר הלאומי. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1900 חזר ביאליק לאודסה, שהיתה אז אחד ממרכזי התרבות העברית החשובים ביותר, ובמשך 21 שנים פעלו הוא ורבניצקי יחדיו. גולת הכותרת של עבודתם הספרותית-תרבותית המשותפת היה המפעל האדיר של עריכת ספר האגדה. הם ייסדו את הוצאת מוריה שהפכה להוצאת דביר, את רשומות, שעסקה באתנוגרפיה ופולקלור והוציאו לאור תרגומים של יצירות מופת. ביאליק הכיר טובה כל חייו לסנדק של שירו הראשון ובהקדשה לקובץ שיריו משנת תרס”ח כתב: “ליקר לי מאח י”ח רבניצקי / בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי…”

עדותו של ביאליק על עצמו, במכתב לרבניצקי לעיל, בנושא הבכינות, מעניינת מאוד. מוטיב הבכי והדמעות הוא מן המרכזיים בשיריו של ביאליק. מחקרים ופרשנויות רבים נכתבו על-ידי חוקרי הספרות על הדמעות הזולגות בשיריו של ביאליק ועל משמעותן האישית, הלאומית ואף הארוטית. (למעוניינים: מאמרה של חמוטל צמיר:   צמיר, חמוטל, (2009), “לילית, חוה והגבר המתאפק: הכלכלה הליבידינאלית של ביאליק ובני דורו”, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כ”ג, 133 – 82).

הנה כמה דוגמאות מני רבות:

לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,

שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,

וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה,

וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה.                 (מתוך: “דמעה נאמנה”).

 

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה    (מתוך: “שירתי”)

 

נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִּפֹּל קַו-אוֹר

וַיַּכֶּנָּה,

צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –

וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה.                            (מתוך: “נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה”)

 

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –              (מתוך: “לבדי”)

לכבוד פורים

 א.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת עַדְלֹיָדַע

קטעים מתוך הספר “זמנים טובים”, מאת דניאל פרסקי, הוצאת פרדס, ניו-יורק, תש”ד (1944).

בפרוס פורים תרצ”ב עלתה על הפרק בוועדה למפעלי פורים (שנתמנתה מטעם עירית תל-אביב) השאלה בדבר שם עברי למושג “קארניוואל”, יען וביען נמצאו הרבה מערערים על המלה הזרה והקתולית הזאת, שאינה הולמת בשום אופן את החג העממי ארץ-הישראלי. ובכן הוכרז על התחרות פומבית עם פרסי-כסף הגונים. נקבע לשם כך חבר שופטים הלא הם: י. ד. ברקוביץ, יהודה גראזובסקי (בעל המלון העברי), א. סמיאטיצקי (עורך ספרי הוצאת “אמנות”), יעקב פיכמאן, יהודה קרני.

הקהל בתל-אביב הזדעזע. זה היה הנסיון הראשון בתולדות שפתנו, אשר שאלת מלה עברית נחוצה לא הוחלטה ביד סופר או חוקר יחידי; אלא נמסרה לרשותו של העם בעצמו ובכבודו. הכל נתנו את דעתם לענין החשוב הזה, שהשכיח באותה שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקולנוע, בבית-הכנסת – בכל מקום ובכל מועדה על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קארניוואל. רבים צמאו לכבוד, לפרסום ולסיפוק-נפש, כי דווקא שמם המוצע יתקבל ויעמוד לדורי-דורות… אז ראיתי בעליל כיצד יושב לו עם על אבניים ומתאמץ ליצור בכוונה וביודעים את החסר עדיין בלשונו האהובה. ממש פסיכוסה בלשנית אחזה את רוח תושבי תל-אביב. לפתע-פתאום התחילו חוקרים ודורשים בספריות השונות על כל מיני כינויים ודבורים עתיקים המתייחסים לפורים – שמא יעלו משם משהו ראוי. וגם את הלמדנים והמדקדקים (שבטבעם הם רגזנים ורתחנים) הטרידו עד מות בשאלות ובספקות שונים. וכדרך כל התחרות, שמתן-שכרה בצדה, נעשו המשתתפים דיפלומאטים ודברו בלשון ערומים. בכל מיני כרכורים ונפתולים השתדלו להציל איש מפי אחיו את המצאתו.

מפה לאוזן התהלכו שמועות שונות על המתרחש מאחורי הפרגוד של חבר השופטים. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חמשת משיבי-הטעם הנבחרים, הזיעו וקימטו את מצחם – והכל בסודי-סודות. אף-על-פי-כן העידו אחדים ממכרי, שיש להם ידיד פקיד בעיריה, כי השם החזק ביותר הוא “חינגא-פּור” או: “חינגפּור” (הצלצול מזכיר את המדינה: סינגפור). ויש מניחים: ברי להם, כי כבר הוחלטה “פורימיאדה” (על משקל אולימפיאדה, מכביאדה)…

הסקרנות הולכת וגוברת – אך אין ברירה. השופטים הם ידידי. אני מתחכם לדובבם שילחשו רק על אזני האחת – אך שפתיהם חתומות בגושפנקה. תשובתם הקצרה: “תקרא בעתונים”.

קצרה נפשי מצפות – עד שבוע עובר לפורים. השכמתי יום אחד והנה הודעה רשמית: השופטים, אחר ישוב-דעת ארוך וקשה, בחרו בשם “עדלידע” על סמך המאמר התלמודי: “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז). השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול: אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר’ אברהם אברונין הופקד לנקד את השם. ובעל ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ.

קצת תרעומות נתעוררו בלבנו: בנוהג שבעולם אין השופטים בעצמם מציעים משלהם, אלא מחליטים על הצעותיהם של אחרים… אך הודינו: יש חריפות עברית וחן מקורי במלה החדשה הזאת, שבלעה בקרבה שלש מלות שלמות – ויצאה בשלום.

תיכף לפרסום “עדלידע”, פרץ פולמוס בעתונים ובצבור. החידוש הזה, ככל חידוש, גרר מחייבים ושוללים, מסכימים ועוררים. היו שטענו, כי כבר בתלמוד אנו מוצאים שם מיוחד “משוורתא דפוריא” או “שוורפוריא”. ויש שדרשו לקבוע “פוריא”. פשפשו ומצאו פגימות וסירכות במעשה זה או אחר מסביב לכל הענין הזה.

“וילונו העם” (כלומר: המתחרים), כנהוג. כנראה, טעתה העיריה שהכריזה ברבים על השם “עדלידע”, שנקבע רשמית. אילו היו שומרים בסוד גמור את השם הזה עד היום הזה, כי-אז לא היה שום מתנגד לו אפילו ברמז…

כאשר באו להתאונן רע באזני ראש העיר ר’ מאיר דיזנגוף, ענה בפה מלא: “חכו-נא, רבותי – ישוב במהרה ביאליק  מווינה ונבטל את המלה עדלידע. אילו היה ביאליק כאן בעיר, לא היינו מכריזים על התחרות, אלא מקבלים מפיו שם נפלא – וחסל”.

המשורר החריף והסוער אברהם שלונסקי מוחה במחי-יד אחד את כל ההצעות למיניהן. הוא מוכיח בהמון ראיות, כי כולן לא יצליחו אלא לצור על פי צלוחית. האמת, כלומר: האמת לאמתה, היא רק בפיו. “צהלולה” היא האמת. פה יש צירוף של שתי מלים: צהלה-הילולה. והמוסיקה – מי אוזן לו ולא יתפעם מנועם הריתמוס והצלצול?…

 ב.

מאחר ובפורים עסקינן, ולמען נוכל להרבות בשמחה ולמלא בשחוק פינו, הרי להלן מכתבם של רבניצקי ודרויאנוב:

מתוך המדור מכתבים למערכת של: הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל “הפועל הצעיר”. 30.1.1911

 אנחנו מכינים לדפוס שני קובצים (עברי וזרגוני) של מבחר ההלצות והבדיחות המתהלכות בעמנו. הדפסת הקובצים תתחיל בקרוב, כי כבר הספקנו לאסוף חומר רב. ואולם ודאי נעלמו מאתנו קצת הלצות ובדיחות הגונות, שראוי היה להכניסן אל קובצינו. לפיכך מרשים אנחנו לעצמנו לפנות אל כל המצויים אצל ענינים אלו בבקשה כי יואילו נא לרשום את ההלצות והבדיחות הידועות להם ולשלוח אותן לנו עפ”י אחת האדריסאות האמורות למטה. ביחוד ערוכה בקשתנו לאחינו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, כי יואילו נא גם הם להמציא לנו את ההלצות והבדיחות השגורות בפיהם. על האמור צריכים אנו להוסיף א) אין לנו צורך בהלצות ובדיחות שאדם ממציא מדעתו. אנו אוספים רק את ההלצות והבדיחות המתהלכות בעם ושחותם עברי טבוע עליהן; ב) אנו אוספים הלצות ובדיחות בנוגע לכל עניני החיים והויות העולם, גם במילי דאורייתא וחדודים של תלמידי-חכמים ויהודים מפורסמים; ג) לרשום צריך בקצור נמרץ ולהמנע מכל אריכות שלא לצורך; ד) לרשום אפשר עברית, יהודית, רוסית או גרמנית; ה) את הרשימות נבקש להמציא לנו עד סוף חודש שבט דהאי שתא.

ולמפרע אנו מביעים תודה רבה לכל אשר יבוא לעזרתנו וימציא לנו את ההלצות והבדיחות השמורות בזכרונו. את שמות כל אנשים האלה נפרסם במבוא לקובצינו.

בכבוד ויקר י. ח. רבניצקי אודסה, רוסלאנד; א. דרויאנוב וילנה, רוסלאנד.

ג.

ומן הגיליון הבא של הפועל הצעיר, 20.2.1911, אנו מביאים את ההזמנה לנשף המסכות של פורים:

 הערות העורך

א. בנושא העדלאידע

י. ד. ברקוביץ, השופט והזוכה כאחד, במקרה זה, הוא חתנו של הסופר שלום עליכם, ומי שתרגם את כתביו מאידיש לעברית, והיה גם סופר נפלא בזכות עצמו.

ביאליק הציע את השם “שמחת אסתר” ואילו המשורר שאול טשרניחובסקי גרס שראוי לקרוא בעברית לקארניוואל של פורים בשם “אסתורת” במשקל “עשתורת”.

ובאשר להצעתו של שלונסקי – צהלולה – בשנת 2000 התקבלה באקדמיה ללשון העברית הצעתו של הזמר חיים אוליאל משדרות לכנות בעברית את השמעת קולות השמחה של הנשים (קוּלוּלוּ) בשם צהלולים. מעניינת הקרבה בין המלים צהלולה של שלונסקי וצהלולים של אוליאל.

על דניאל פרסקי ומפעלותיו קראו כאן

בשנת 1935 התקיימה העדלאידע בתל-אביב בפעם האחרונה, בהשתתפות כ-250,000 איש.

על כתב העת החשוב “הפועל הצעיר” נרחיב בפעם אחרת.

ב. אלתר דרויאנוב הוציא לאור את “ספר הבדיחה והחידוד” בשנת 1922, 11 שנים לאחר שהחל במלאכת האיסוף. בשנת 1935 יצאה מהדורה מלאה בת 3 כרכים, אשר החזיקו  3170 בדיחות, הלצות וחידודים.

ג. נשף המסכות בשנת 1911 היה כישלון מהדהד. בכתבה אשר הופיעה בגיליון הבא של הפועל הצעיר מוטלת האשמה על ה-אפר (האחראי על האיפור), אשר התייצב למלאכת האיפור באיחור של 4 שעות. הנשף הסתיים במהומה רבה.