מאת: אורי רוזנברג
בסמוך לקניון הענקי ברמת אביב מצוי רחוב צר וצנוע, הנקרא “רחוב צמחי היהודים” (תודתי לד”ר עוזי פז שגילה לי את קיומו של רחוב זה). בעלי בית מס’ 2 בתחילת הרחוב הגדילו לעשות והציבו שלט עץ צבעוני עם שם הרחוב, לצד השלט הרשמי. השלט הרשמי מספר שהרחוב נקרא על שם ספרו של עמנואל לעף. (להגדלת התמונות הקליקו עליהן).
מזה זמן רב שאני מלקט מידע על הרב והחוקר המלומד עמנואל לעף (Immánuel Löw נכתב גם לוו או לב). אט אט, טיפין טיפין, הצטבר אצלי מידע בכתבי עת וספרים ישנים שהגיעו לרשותי, חלקו סותר או שגוי, ורשומה זו הלכה והבשילה. דמותו של הרב החרדי שהיה גם בעל השכלה אקדמית, בלשן השולט בשפות עתיקות וקלאסיות ובעל ידע עצום בבוטניקה ובתחומים אחרים, שפרסם 400 מאמרים ומחקר מונומנטאלי בארבעה כרכים על צמחי ארץ ישראל במקורות העתיקים, עוררה את סקרנותי. למרות שלא ביקר מעולם בארץ ישראל ולא ראה את צמחיה במו עיניו, הוא נחשב כסמכות קנונית המקובלת על כולם בסוגיה הסבוכה של זיהוי צמחי המקרא.
בתקופת ההשכלה החל להיווצר מתח וקונפליקט בין התורה והמדע. דוגמה לקונפליקט זה בתחום הבוטניקה הוא מאבקו של אפרים הראובני, שהוביל את אסכולת “הבוטניקה התלמודית” בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, להקמת מוזיאון צמחי התנ”ך וגן בוטני “גן הנביאים ורז”ל” (רבותינו זכרונם לברכה). האוניברסיטה העדיפה לתמוך בהקמתו של גן בוטני על פי עקרונות מדעיים, אותם קבע אלכסנדר איג. המאבק נמשך בזירה הלשונית בועד הלשון העברית שהחל ב- 1913 במיסוד שמות עבריים גנריים לצמחי הבר של ארץ ישראל, בין מצדדי שמות הצמחים הנזכרים במקורות היהודיים העתיקים (אך זיהויים הבוטני של רבים מהם מוטל בספק) לבין הבוטנאים כמיכאל זהרי שהעדיף את תרגום השמות המדעיים על פי כללי הסיסטמטיקה המודרנית. (להרחבה בנושא זה ראו מאמרי במגזין הבוטני “כלנית” “כיצד ניתנו שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל”). עמנואל לעף מקובל על שני הצדדים מאחר ומחקריו נעשו על פי מתודולוגיה מדעית ולא על פי מדרשי שמות מפולפלים.
הנה ציטוט מתוך רשימה שכתב ש. יהליעם לאחר פטירתו של ע. לעף בירחון “השדה” (השדה 1945, כרך כ”ה, חוברת י’) “אם כי לא ביקר עמנואל לב מעודו בא”י, ואת צמחיה לא ראה בצמיחתם כאן, בבשמם לא התבשם ואת שיחתם לא הרגיש במולדתם-חיותם, – אף-על-פי-כן היטיב מאוד לדעתם ולהכירם, לעוררם מתהום נשייתם ולדובבם דווקא בארץ גלותו הרחוקה, במידה שאין דומה לו. בפליאה זו טמון גם הפלא הגדול, המעלה את ערכו של החוקר הדגול הזה אף מבחינה אחרת. צר מאוד כי מרחוק ראה את הארץ ואליה לא בא, ואת שנותיו האחרונות סיים ברעה הגדולה שמצאה את יהדות אירופה, ובתוכה את קהילתו בעיר סֶגֶד, אשר בה נולד, חי ומת.“
הסופר ואיש הטבע אליעזר שמאלי כלל את עמנואל לעף בספרו “החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל” (עם עובד, 1972), בשורה אחת עם טריסטראם, אהרנסון, איג, זהרי, בודנהיימר ואחרים, והוא כותב: “אכן, היה לנו חוקר צמחי ארץ-ישראל גדול משלנו לפני חבת-ציון ובתקופתה ממש, אשר תרם תרומה גדולה לחקר טבע הארץ – הרב עמנואל לעף, שהשאיר לנו ירושה רוחנית חשובה מאד: “צמחיית היהודים”, מחקר בארבעה כרכים עבים. ספרים אלה, הכתובים גרמנית, משמשים עד היום מעין ‘אורים ותומים’ ו’שולחן ערוך’ לכל איש, המעוניין להכיר את השמות העבריים והארמיים של כל צמחי ארץ-ישראל, הנזכרים בתנ”ך ובתורה שבעל-פה.“
כאשר החל ועד הלשון העברית לארגן ולמסד את השמות הגנריים-העבריים של צמחי הבר בארץ ישראל, “כראוי לעם היושב על אדמתו”, פרסם ב”זכרונות ועד הלשון” בשנת 1913, רשימה של כשבעים צמחים, תחת הכותרת “הצמחים המצויים בארץ“. בהקדמה לרשימה מציין ועד הלשון שכאשר קיימת מחלוקת לגבי שמות הצמחים “לקח לו לקו את ספרו של המלומד עמנואל לו“. הכוונה לספר Aramäische Pflanzennamen “שמות הצמחים בארמית” שחיבר עמנואל לעף בשנת 1879, אשר העניק לו את תואר הדוקטור מאוניברסיטת לייפציג. לעף הוזמן להיות חבר פעיל בועד הלשון, ממקום מושבו בהונגריה. הנה המכתב מאת ועד הלשון, עליו חתומים אברהם שלום יהודה ודוד ילין. (מקור: הספריה הלאומית).
ולאחר שחלקנו שבחים כדבעי למלומד הדגול, הגיעה העת למסור את הדברים כסדרם. עמנואל לעף נולד בשנת 1854 בעיר סגד (Szeged, סגדין בכמה שפות אירופאיות) אשר בדרום הונגריה. אביו הרב לאופולד (יהודה-אריה לייב) לעף היה רב הקהילה הנאולוגית בסגד, תיאולוג והיסטוריון. יהדות הונגריה נחלקה בין האורתודוקסים האדוקים והשמרנים, לבין הנאולוגים – יהודים מודרניסטים, ליברלים ומשכילים, אשר האמינו באמנציפציה והשתלבות וטמיעה בחברה ההונגרית ואף שינו כמה דברים בסיסיים במנהגי הפולחן, הדינים והתפילה המסורתיים.
מאחר והיה שייך לזרם הנאולוגי המשכיל, שלח הרב לאופולד את בנו עמנואל ללמוד גם בבית הספר הממלכתי ואחר-כך בגימנסיה, וכך רכש השכלה כללית, בנוסף ללימודי היהדות שלמד בביתו עם מלמד אדוק. בבית הספר היה שמו עמנואל ואילו בבית נקרא אברהם-חיים. עמנואל יצא ללמוד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, שם הוסמך לרבנות. בשנת 1878 נפטר האב לאופולד ועמנואל ירש את מקומו כרב הקהילה בסגד, אך חזר כעבור שנה לאוניברסיטת לייפציג שם למד בלשנות של שפות שמיות והגיש את חיבורו המקיף “שמות הצמחים בארמית” Aramäische Pflanzennamen (1881), תרגום שמות הצמחים בתלמוד מארמית לגרמנית ועברית, המקנה לו את תואר הדוקטור. למרות היותו יהודי, ציינו הפרופסורים הפרוסים את עבודתו בציון הגבוה ביותר – “קום לאודה” (ציון לשבח בלטינית). חיבור זה, שלא היה דומה לו לפניו בהיקפו ועושר מקורותיו, מתפרסם בכל האוניברסיטאות בעולם ועמנואל לעף הופך לדמות ידועה.
במשך כחמישים שנה שקד אברהם-חיים עמנואל לעף על מכמני כתבי הקודש היהודיים העתיקים והחדשים, מאמרי חז”ל, מדרשים ודברי הפוסקים, הספרות הרבנית, אגדות ומשלים, הברית החדשה והקוראן, וליקט מידע על צמחי ארץ ישראל. הוא נעזר גם בספרי מדע והתייעץ עם גדולי הבוטנאים בדורו, כאשרסון הגרמני (יהודי מומר) ואחרים. כל זאת על מנת לזהות את הצמחים המוזכרים במקורות, אשר זהותם הבוטנית המדויקת אבדה ונשכחה במהלך הדורות. היה זה מחקר פילולוגי ואטימולוגי, אשר הניב את הפרסום המונומנטאלי בן ארבעת הכרכים (כ- 2500 עמודים) של “צמחיית היהודים” (Die Flora der Juden) בין השנים 1924 – 1934. התרגום הנכון של Flora הוא צמחיה ולכן השם המופיע בכמה מקורות – “צמחי היהודים” אינו מדויק. הספרים נכתבו בגרמנית ולא תורגמו לעברית משום שלא נמצא עדיין מי שיכול להתמודד עם היקף המחקר הזה ומכיר את כל השפות המצוטטות בו.
בשנת 1920 נכלא עמנואל לעף בשל התבטאויות פוליטיות לכאורה נגד האדמירל האנטישמי מיקלוש הורטי, אשר התמנה לעוצר הונגריה לאחר סילוקו של המנהיג היהודי הקומוניסטי בלה קון. עמנואל מנצל את השהות בת 15 החודשים בכלא לעבודת מחקר על “צמחיית היהודים” ומשוחרר בלחץ בינלאומי.
לעף ניצל את שליטתו בשפות שמיות – עברית, ערבית, סורית, ארמית ושפות קלאסיות – יוונית ולטינית, כדי לעקוב אחר השתלשלות שמות הצמחים בתרגומי התנ”ך לשפות השונות (בלשנות משווה). כך ניסה לשחזר את רצף השינויים שחלו בשמות הצמחים עד לימינו ולזהותם, כפי שאנו משחזרים כיום שמות של ישובים קדומים בארץ ישראל על פי שמותיהם כיום בערבית, מתוך הנחה שהם משמרים את השמות המקוריים בעברית.
כמה מילים על תרגומי המקרא (בעזרת ספרו של זהר עמר – צמחי המקרא, ראובן מס 2012) – בשלהי תקופת בית ראשון החל תהליך שנמשך כאלף שנה, בו נדחקה העברית על ידי הארמית כשפה המדוברת. לפיכך נוצר הצורך לתרגם את המקרא לארמית. התרגום העיקרי הוא תרגום אונקלוס (המאה השניה לסה”נ). בתרגום השבעים (ספטואגינטה) תורגם המקרא ליוונית (מאה שלישית ושניה לפנה”ס). מאוחר יותר הופיעו תרגום המקרא ללטינית (הוולגטה) מיסודו של הירונימוס (340 – 420 לסה”נ), הפשיטתא בסורית והתרגום בניב ארמי-שומרוני. במחצית הראשונה של המאה התשיעית, בתקופה העבאסית, תורגמו הטקסטים הארמיים והסורים ללשון הערבית. בכל התרגומים שהוזכרו לעיל חלו לעתים שינויים, שיבושים ופרשנויות חדשות בשמות הצמחים, וכבר בתקופת חז”ל בתרגומים לארמית קיימות כמה גרסאות לשמות ולזיהוי אותם צמחים, כלומר מסורת הזיהוי אבדה. לכן היתה מלאכתו של לעף כה מורכבת, והוא נעזר גם במידע חיצוני, כגון רמזים בוטניים. דוגמה יפה לכך נמצאת בתכתובת בין עמנואל לעף ואהרן אהרנסון.
עמנואל לעף ואהרן אהרנסון – הקשר בין שני האישים נוצר כאשר עמנואל לעף קרא בעיתונות המקצועית על גילוי “אם החיטה” בארץ ישראל ע”י אהרנסון. אליעזר ליבנה, בספרו “אהרן אהרנסון האיש וזמנו” (מוסד ביאליק, 1969) מספר שבתחילה חשב לעף שאהרנסון הוא חוקר גרמני, כפי שהיו חוקרי הטבע של א”י עד לזמנו – אירופאים ואמריקאים, ושלח לו מכתבים בשפה הגרמנית. כאשר עמד על טעותו מצא באהרנסון אדם כלבבו הבקיא בתלמוד ובגמרא ויכול לספק מידע על צמחי ארץ ישראל מכלי ראשון. ב-22 ביוני 1908 כותב לעף לאהרנסון: “בע”ה, פה, סעגעד, בארץ הגר… זה שלושים שנה אשר נתאויתי למצוא איש מבני עמנו בא”י שהוא בקי בצמחי האדמה, על כן שמחתי שמחה גדולה כאשר קבלתי את שורותיו הנעימות… מפליא אדוני לעשות בענין הזה והשם הצליח דרכו למצוא את החטה בקרב הארץ הקדושה! הנה, לא בחינם מתחלת התורה בשבח הארץ, באמרה ‘ארץ חטה ושעורה’. […] החכם אשרזון… החליט שכליסים המצויים במשנה הם Prosopis כי פריה דומה לחרובים הנזכרים יחד עם כליסים. ליתר עוז, אני רוצה לידע, אם יש בכליסים איזה יתוש מיוחד, כי קדמונינו ז”ל מזכירים יתושים בכליסים.” (הכוונה לצמח ינבוט השדה א.ר.).
בשנת 1908 משתתף אהרנסון במשלחת החקר מטעמו של השולטן עבדול חמיד השני, בראשותו של הגיאולוג הגרמני פרופ’ מקס בלנקנהורן, לים המלח ועבר הירדן. בתום המסע מפליגים חברי המשלחת עם ממצאיהם לקושטא, למסור דין וחשבון לשולטן, ומן הדרך שולח אהרנסון מכתב ללעף בתאריך 21 אפריל 1908 ובו הוא מבשר לו: “אדוני ומורי… בנסיעתי האחרונה עלה בידי למצוא את הכסמת בכל ארץ גלעד… וכמעט ודאי הוא לי, כי לא מארם-נהרים, מהעמק הגדול, מוצאה. במישור לא נמצאה עד עתה הכסמת, כי בכל המקומות שפגשתיה היתה עולה רק בחגוי סלעים, ודוקא רק באדמת טרשים. לא רק במישור תחדל, כי גם בהרים ובין הסלעים יירשו צמחים אחרים מקומה, כאשר אך תגדל שכבת האדמה השמנה והפוריה המכסה את הסלעים. כי אקלימה המיוחד של הערבה לא תפחיד את הכסמת זאת יודעים אנו כעת אל נכון.” אהרנסון שהיה אגרונום ולא בוטנאי מסיים את מכתבו במילים אלו: “אסיר תודה הנני לכ’ עבור המחברות האחדות שהואיל לשלח לי. מאוד שמחתי בקריאתם. אודה ולא אבוש כי החלק הזה של הבוטניק מעט רחוק היה לי, אבל מעתה אשתדל לעבוד גם במקצוע זה. את האזוב קבל כ’ רק בציור. יואיל נא להגיד לי אם יש לו חפץ בצמחים מיובשים של ארצנו החביבה.”
משנת 1927 היה עמנואל חבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי כנציג הקהילה הנאולוגית. הוא עמד בראש ארגון הגג שאיחד את פעילותן של הסוכנות היהודית וקרן היסוד בהונגריה. במלחמת העולם השנייה, כאשר יהודי הונגריה נשלחו למחנות הריכוז, היה אמור לעף לעלות על “רכבת קסטנר“, אך בטרם עלה לרכבת חלה ואושפז בבית חולים יהודי מאולתר שהוקם בבית ספר בבודפסט, שם נפטר ביולי 1944 והוא בן 90.
מחלקת אוצרות הגולה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – בשנת 1945, מייד עם תום מלחמת העולם השנייה הוקמה באוניברסיטה העברית “וועדה לאוצרות הגולה” אשר החלה לפעול לשם הצלת מיליוני ספרים שנבזזו על ידי הגרמנים מן הקהילות היהודיות. הצוות כלל מדינאים, משפטנים ואנשי רוח חשובים. החל מליל הבדולח וגם במהלך כיבוש הבזק של ארצות מזרח אירופה ומערבה, השקיעו הגרמנים מאמצים רבים באיסוף ספרים יהודיים מספריות של בתי כנסת, בתי אולפנה, ארכיונים וספריות פרטיות. הם ריכזו בעזרת יחידות מיוחדות שהוקצו לכך מיליוני ספרים, כתבי קודש וכתבי יד עתיקים בגרמניה. מטרתם היתה להקים ספרייה ענקית של כתבים יהודיים בה יוכחו ויוצדקו הסיבות לאנטישמיות. כאשר הופצצו ערי גרמניה הם העבירו את הספרים למקומות מחבוא בארצות השכנות, אך מאות אלפי ספרים וכתבי יד יקרי ערך הושמדו. בתום המלחמה היו הספרים מצויים בחלקם באיזורי הכיבוש האמריקאי ואנשי הוועדה לאוצרות הגולה פתחו במשא ומתן ודיון משפטי עם שלטונות ארה”ב, עם שרידי הקהילות היהודיות ועם ממשלות ארצות אירופה, על זכותה של האוניברסיטה העברית לקבל לידיה את הספרים. תהליך ההצלה גדוש בפרשיות מרתקות ברמה של סרטי ריגול ומבצעי מוסד על גילוי מקומות המחבוא של הספרים והפעולות שנעשו להבאתם לירושלים. בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שעל הר הצופים (כיום הספריה הלאומית) הוקמה מחלקה מיוחדת “מחלקת אוצרות הגולה” לקליטת ספרים אלה. בראש המחלקה עמד הביבליוגרף שלמה שונמי שבספרו “על ספריות וספרנות” (הוצאת ראובן מס, 1969) מגלה טפח מפרשיות אלה. ב-1949 נשלחו גרשום שלום ואברהם יערי לגרמניה לברר מה עלה בגורל הספרים שנבזזו, ומאז ועד שנות השבעים של המאה הקודמת נשלחו שליחים מטעם הספרייה הלאומית והאוניברסיטה העברית לאירופה, לבצע את השבת הספרים. בתקופה זו הובאו לארץ כחצי מיליון ספרי הֶבְּרָאִיקָה ויודאיקה, רבים מהם עתיקים, יקרים ונדירים. בשנת 1952 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין האוניברסיטה לבין משרד הדתות (סגן השר זרח ורהפטיג), לפיו משרד הדתות ישתתף בפעולות ההצלה ויקבל את העותקים הכפולים של ספרי היודאיקה. חלק מספרים אלו עשו את דרכם מהיכל שלמה ומן הספריות התורניות אל שוק הפשפשים וגרוע מכך, וכך גם הגיעו אליי ספרים מיוחדים, כולל מאוספו של עמנואל לעף.
אוסף הספרים של עמנואל לעף כלל כ-6000 ספרים בשפות שונות וכן אלפי כתבי עת ופרסומים מדעיים. באוסף גם מסמכים חשובים והתכתבות של עמנואל ואביו עם אישים מגדולי הדור בתקופתם. לעף תרם את ספרייתו לקהילת סגד בה שירת כרב כ-60 שנה, ורבני הקהילה החליטו בחגיגיות לתרום את הספרים לבית הספרים הלאומי, ואף הודיעו על כך במכתב לבן-גוריון ביום הקמת מדינת ישראל. אולם שלטונות הונגריה התנגדו להוצאת הספרים וכאן נכנסה לפעולה יחידת העילית של מחלקת אוצרות הגולה עד שהגיעה להסכמה עם שלטונות הונגריה, בשנת 1956, על הוצאת הספרים תמורת תשלום הגון. אולם בשל מהפכת אוקטובר התעכב הדבר עד סוף 1957. ספרי המדע של לעף השלימו מחסור חמור בספריית האוניברסיטה, אשר גלתה מספרייתה בהר הצופים למשך 19 שנים. הערותיו של לעף בשולי הספרים היוו נושא למחקר בפני עצמו.
אסיים בציטוט נוסף מרשימתו של ש. יהליעם בירחון השדה (1945): “מתוך ספריו של ע. לב הופיעו בעברית אך אילו סעיפים מקוטעים, כך שהקוראים העברים, ובני הנוער ביחוד, אינם יכולים לקבל מושג נכון על עוצם החשיבות שישאלה לתרבות העברית בכלל ולחקלאות נו בפרט. ולא יהיה תגמולנו לזכרו של האיש היקר הזה שלם, ומפעליו לא ישמחונו, עד שלא נשיב את השביה למקומה הטבעי ואת שיחת דשאינו ואילנותינו לשפתם הראשונה.“
