רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.

נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם "גמוּל" ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז'אי א' המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז' שבפולין)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ"ך – שמואל א' פרק ו', אך מנקודת מבטן של הפרות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת:                                                                                יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.

באותו ספר-שנה, במדור "חזון השנה" מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו "פרה אדומה"? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ'בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.

אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי) – ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדמת המחבר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי – חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין "בעלי החיים" להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ"ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את "לאחותי באר טוביה". סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר "הכפר הערבי" בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב "בדרך לארץ האושר".

אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו "תוכי יוסי" ו"מעל פסגת הר הצופים"). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

"ספר השנה" בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון "האסיף" עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י"ט באב תרל"ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט"ו בתשרי תש"ד (14 באוקטובר 1943, א' סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז'בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש"ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים" (הוצאת מסדה, תשט"ז) כותב יעקב פיכמן: "בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!" ומיד היה הילד משתתק". בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר "שחור על גבי לבן" , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז"ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו "שירים" , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: "כליתי לקרוא, ברלין ב' אלול התרע"ב".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, "שחור על גבי לבן",  כתב יעקב פיכמן ("אמנות הקריקטורה"). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-"תל-אביב", שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש"תרגום ז'רגוני" הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא "בית עֵקֶד ספרים", כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל "חיים למופת" מזכיר את "שירת היאותה", בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר "נוכח פסל אפולו").

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא "ספרית קבוץ השומר הצעיר "לשחרור" רחובות". גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים "הבקר הוצאה לילדים" לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

כל מי שמתעניין בספרים משומשים שם לב בוודאי שחלק ניכר מן הספרים בחנויות בהן הם נמכרים הגיעו (על פי החותמות שעליהם) מספריות של קיבוצים. בייחוד הספרים האיכותיים – ספרי שירה וספרי עיון. נראה כאילו ספריות שלמות חוסלו והתרוקנו מספריהן וקוראיהן, או לפחות התדלדלו וירדו מנכסיהן. יצאתי לבדוק הכצעקתה והתחלתי בספרייה של קיבוץ נתיב הל"ה. פגשתי שם את הספרן, ד"ר נחום בּוֹגְנֶר, איש מקסים, מלא חכמת-ספרים וחכמת-חיים. צילמתי וערכתי את אשר ראיתי ושמעתי, והנצחתי בסרטון וידאו עולם הולך ונעלם זה, בו הפכו נחום וספריו לזנים נדירים, הנאבקים על קיומם במציאות משתנה. עוד על נחום בהערות העורך בתחתית הרשומה.

צפו בנחום מספר על ספרים ועל קוראים, על מצבן של הספריות, כיצד גורמים לקוראים לקרוא שירה, אלו סוגי ספרים נגנבים מן הספרייה ומדוע הספרייה היא מרפאה לבריאות הנפש, בסרטון "איש ספר" (לינק ישיר לאתר VIMEO). עדיף לצפות על מסך מלא.

ובאותו נושא – פרסומת ל"בית-ספרים" ו"בית-מקרא", ספרייה לבני הנוער בירושלים, מתוך לוח מולדתי, (ראו רשומה מס' 38)  (1937). אני מציע לאמץ ולהחיות את הביטוי בית-מקרא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ד"ר נחום בוגנר נולד בפולין בשנת 1933. הוא ניצול שואה – את עדותו משנת 1946 השמורה בבית לוחמי הגיטאות אפשר לקרוא כאן. נחום הוא אוטודידקט ותוך כדי עבודה בחקלאות, בענף הפלחה, למד בכוחות עצמו ואחר כך באוניברסיטה, עד שהשיג תואר דוקטור והפך לחוקר מוערך בתחומי השואה, העפלה, עלייה ב', מחשבה צבאית. בסיום סרטון הוידאו מוצגים ארבעה ספרים אותם כתב בנושאים אלו. כאן אפשר למצוא חלק מן הפרסומים הנוספים של נחום. הוא נטל חלק מרכזי בהקמת ובניהול ספריית הקיבוץ, במשך למעלה מחמישים שנה.