הדיבֵּר האחד-עשר
הערות העורך: (המקדימות הפעם את הטקסט)
מיהו לאודרמילק?
וולטר קליי לאודרמילק (Walter Clay Lowdermilk) נולד בשנת 1888 בקארולינה הצפונית, ארה"ב. הוא היה גדול המומחים בעולם למניעת סחף, עסק בשימור-קרקע, ייעור, גיאולוגיה והידרולוגיה וחקר את בעיות סחף הקרקע בסין, יפן ובמקומות אחרים בעולם. בשנת 1933 נקרא לוושינגטון לכהן כסגן-מנהל המחלקה למלחמה בסחף ומנהל המחקר של אותה מחלקה. בשנת 1939 יצא, מטעם משרד החקלאות האמריקאי, למסע מחקר בדרום-אירופה, צפון אפריקה והמזרח הקרוב, על מנת ללמוד מה נעשה בנושא מניעת סחף הקרקע בארצות עתיקות, וכך גם הגיע לישראל, בעיצומם של מאורעות תרצ"ט, בעת שבאירופה החלה מלחמת העולם השנייה. לאודרמילק שהה בארץ ישראל שלושה חודשים, בהם סייר בחלקיה השונים, ברכב משוריין אותו סיפקו לו הבריטים, ואף טס בשמי הארץ למטרות סקר מקיף וכולל. הוא ביקר ביישובי היהודים והערבים והתרשם עמוקות מן ההתיישבות היהודית המחייה את חקלאות הארץ במסירות ובאופן מתקדם, בניגוד לנחשלות הערבית, אשר דרדרה את מצב אדמת הארץ לשפל עגום. לאודרמילק הגה תוכנית שאפתנית להטיית מימי הירדן והירמוך לתעלות לשם השקיית אדמות עמק הירדן וכן הציע לכרות תעלת מים מן הים התיכון אל ים המלח, מחיפה והכרמל, לשם הפקת אנרגיה – מהדורה ראשונה מבוססת מדעית של מה שכונה אחר-כך "תעלת הימים" ואף העניק השראה ל'מוביל המים הארצי'. תוכניתו, אותה כינה "הרשות לעמק הירדן" (בעקבות המבצע האדיר שניהל בארה"ב "הרשות לעמק טנסי"), שימשה כבסיס לשכנוע וועדות חקירה שונות (כגון וועדת הקונגרס האמריקאי 1944, הוועדה האנגלו-אמריקאית 1946) שארץ ישראל יכולה לייצר מזון ולקלוט מיליוני פליטים יהודים מאירופה, בניגוד למצב שהציגו הערבים ושלטונות המנדט. לאודרמילק הפך לתומך נלהב של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא כתב: "ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל היא בעלת שיעור-מסירות רב ביותר והמפעל המקיף ביותר בהכשרת הקרקע שראיתי בארץ מן הארצות בעולם החדש או הישן".
בעקבות ביקורו כאן, כתב לאודרמילק את הספר Palestine Land of Promise, אשר פורסם בשנת 1944. הספר תורגם לעברית שנה לאחר מכן ופורסם בשם: ארץ ישראל הארץ היעודה (שימו לב להבדל המשמעות בין השמות באנגלית ובעברית). בספרו מתאר לאודרמילק באופן בהיר, סוחף ואובייקטיבי את ההיסטוריה של ארץ ישראל תחת עול הכובשים השונים לדורותיהם ואת הסיבות לכך שארץ התנ"ך הפורייה הפכה מגן עדן למדבר-צייה ולביצות ממאירות, תחת שלטונם של הערבים, ובייחוד בתקופת שלטון האימפריה העותמנית. בספר, המוקדש להצגת תוכנית "רשוּת עמק הירדן" מתאר לאודרמילק גם את סבלם של המעפילים שנמנע מהם לעלות על חופי הארץ, את ההשפעה הטובה של ההתיישבות היהודית על מצבם של ערביי הארץ ואת הדרך להביא לשגשוג ופריחה של ישראל וכל האזור באמצעות המופת שהציגו המתיישבים היהודים. מעניין לקרוא כיצד נראים פני הדברים בארץ ישראל של 1939 מנקודת מבטו של מומחה אמריקאי, שהגיע לכאן למטרות מחקר מדעי אך מנתח את המצב הכללי מתוך ראייה רחבה – היסטורית, הומניסטית ואובייקטיבית.
ציטוטים מתוך: ספרו של ו. ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (1945). מאנגלית ש. גילאי.
הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת
בראש הספר מופיע מה שלאודרמילק כינה "הדיבר האחד-עשר". את הטקסט הזה הקריא לאודרמילק לראשונה בראיון ברדיו בירושלים, עת שהה בארץ בשנת 1939. דיבר, או צו זה, בסגנון מקראי, מדגים את החשיבות שייחס לאודרמילק לשימור הקרקע ומניעת סחף:
הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת
כך מתאר לאודרמילק את הגיעו לארץ ישראל: "יום אחד בחודש פברואר יצאנו ממצרים, בטרם בוקר, כבני ישראל בשעתם, מצוידים היטב לעצמנו ולמכונית. חצינו את דרומה של ארץ גושן, שנתן יוסף לאחיו, הואיל והיתה ארץ-המרעה הטובה שבמצרים. כעת כל החבל שמם, צחיח ועקר. לבסוף נכנסנו לתחום מדבר סיני, שבו התהלכו בני ישראל עם עדריהם ארבעים שנה. כיום מועט מספר הנוודים, המתקיימים על אדמה זו. שבילים לאלפים, שדרכום רגלי הצאן, מתפתלים בירכתי הגבעות הקרחות, כסרטי צבעונין שדהו מיושן. במורדות הגבעות הקרחים ראינו חריצים עמוקים – סימן לניצולה לרעה של הקרקע על ידי רעייה מופרזת במשך זמן רב. בעוברנו בחבל חרב וצחיח זה, מבותר נחלי אכזב, שרק אי שם ואי שם התנשאה בו שיטה רבת קוצים, שמחנו על כך, שמדע ימינו איפשר לנו לחצות ביומיים את התחום שבו נדדו בני ישראל ארבעים שנים רצופות.
הרושם הראשון, שנתרשמנו מארץ ישראל של היום, היה מדכא. בנגב, הוא התחום המדברי למחצה, המיושב יישוב מועט, בדרומה של הארץ, היו ניכרים אותות רבים של המהומות הערביות הממושכות, שאך זה שככו. חוטי טלגראף מנותקים היו תלויים מן העמודים, תחנות גבול היו הרוסות, וגשרים נהפכו לחורבות. ערבים חשודי מראה עמדו סביב אוהליהם, והסתכלו בתמהון וזעף במכוניתנו הבודדת, בהופיעה לפתע בדרך, שאיש לא עבר בה זה חודשים רבים כל כך. דיקדקנו לנסוע במהירות גדולה יותר ממהירותו של גמל מרוץ, כדי שלא תהיה שהות להודיע על בואנו לקבוצות הטרוריסטים בדרך שלפנינו, שיתכוננו להתנפל עלינו.
[…] בצד אותות ההתנוונות בארץ ישראל מצאנו מאמץ נמרץ לחדש כקדם את פריונה של האדמה המוזנחת זה מכבר. אותו מאמץ הוא החשוב ביותר, שראינו במשך החקירות שחקרנו את השימוש בקרקע בעשרים וארבע ארצות. זהו מאמצם של מתיישבים יהודים, שנמלטו לארץ ישראל מפני המשטמה והרדיפות שבאירופה. הופתענו לראות כשלוש מאות נקודות יישוב עומדות בלבטים חמורים, ומגשימות את עקרונות הקואופרציה ושימור הקרקע בארצו העתיקה של עם ישראל. משום התמהון שגרמה לנו תופעה זו, הקדשנו הרבה זמן ושימת לב לחקירות שיטותיהם והישגיהם של היישובים הללו, ועמדנו על טיב הקשיים, שהתגברו עליהם. זוהי פינה אחת של המזרח הקרוב רחב-הידיים, שבה תפסה עבודה יסודית ומעמיקה לחידוש פריונה הראשון של הקרקע, את מקום ההזנחה המוסיפה חורבן ושממון.
המפעל הכביר של השבחת הקרקע, שאנו עדים לו בארץ ישראל כיום, לא זו בלבד שהוא משמש דוגמה לשאר ארצות, הזקוקות להשבחת אדמתן, אלא הוא גם חשוב חשיבות חיונית למאות אלפי אדם, שבלעדיו אין להם כל סיכוי של בטחון וקיום אנושי. רדיפות היהודים, והמטבח שנערך בהם, באירופה הכפופה למרוּת הנאצים, הגבירו בשיעור עצום את כוח-התנופה של מפעל הבניין בארץ ישראל. בגלל השתוללות האנטישמיות של היאלר משנת 1933 ואילך קיפחו מיליוני יהודים את פרנסתם, וגורשו מבתיהם ומארצות מולדתם. רבים מהם לא נרתעו מכל סכנה, כדי להגיע אל "הארץ היעודה", מקום שם יוכלו למצוא מקלט. שם הקדישו את מחשבתם, את תבונתם ואת כוחותיהם להקמת בית לאומי להם ולבניהם. למן שנת 1917 השקיעו היהודים למעלה מחצי ביליון דולאר בגאולת אדמתה של הארץ הקטנה וביישובם של מאות אלפי פליטים – אף הם רק חלק מועט מן המיליונים, הזקוקים למקלט.
מתוך פרק הסיום של הספר – כוח הקליטה של ארץ ישראל: […] גאון היהודים, חזונם ומסירותם בייבוש ביצות, בהפיכת גבעות חול לפרדסים ומשקי עופות, בנטיעת מיליוני עצים בהרים הסלעיים, בבניין מדרגות, בקידוח בארות, בפיתוח ההשקאה, ביסוד תעשיות רבות ושונות, בהקמת בתי חולים ומרפאות, – הם הביאו לארץ ישראל מידה עצומה של פריחה ושיגשוג, ועם זה איפשרו לא רק את התיישבותם של חצי מיליון יהודים, בקירוב, ב-25 השנים האחרונות, אלא גם את הכפלת מספרה של האוכלוסייה הערבית באותה תקופה.
[…] ירידתו של המזרח התיכון, ושל ארץ ישראל בייחוד, באה, מחמת העובדה, שזה מאות בשנים לא הגנה הממשלה על האוכלוסים מפני התנפלויות שודדים ומפני העושק מידי מלווים בריבית ופקידים חמסנים. כל אימת שנהנתה הארץ – ויהא לתקופה קצרה בלבד – מצדק ובטחון במידה מתקבלת על הדעת, הוטב שלום התושבים במהירות רבה. למשל בתקופת היוונים, הרומיים והביזאנטיים התפתחה החקלאות בשיעור מפליא.
[…] על 14% מן השטח המעובד בארץ ישראל של המאנדאט, שהם 6% מכלל שטחה, בא עם בעל אמונה ומסירות, תולדות מסורת דורות, והפך שממה לשדות פורים, מדבריות לגני פרי, מדרונות קרחים ליערות. לערים עתיקות היתה תקומה, לסחר שווקיהן באה תחייה, אוצרות נעלמים משכבר הימים הוצאו לאור היום ונשלחו לקצווי תבל. לאחר שנות מאות של אפלה, שדיכאה את כל תקוותם של תושבי ארץ ישראל העלובים, בא כוח חדש לארץ, ונפח בה רוח חיים. סיכויי שחר חדש לכל המזרח הקרוב כולו צפונים בקרקעות הפוריות, בכפרים ובערים הפורחים, בקואופרטיבים ובבתי החרושת של ארץ ישראל העברית.
אם יניחו לכוחות ההשבחה וההתקדמות, שעוררו המתיישבים היהודים, להמשיך בפעולותיהם, תוכל ארץ ישראל להיות לשאוֹר, שיתקן את כל שאר ארצות המזרח הקרוב. לכשינוצלו כראוי האוצרות הבלתי מפותחים בארצות אלו, יוכלו 20 – 30 מיליון נפש לחיות חיי שלווה ושיגשוג, במקום שמתלבטים עכשיו מיליונים ספורים למצוא לחם צר. ארץ ישראל עשויה להיות דוגמה ומופת, מנוף שיעלה את כל המזרח הקרוב מתהום שממונו הנוכחי, עד שיתפוס מקום כבוד בעולם של חירות."
הערות העורך
הפיסקה החותמת את ספרו של לאודרמילק, המצוטטת לעיל, היא הסיבה שבחרתי להציג אותו ואת ספרו דווקא בימים אלה. עוד על לאודרמילק אפשר לקרוא כ א ן . בארכיון הציוני המרכזי בירושלים שמורים מכתביו המקוריים של לאודרמילק עם אישים שונים, אנשי מדע ומנהיגי הציונות בארה"ב, בנושאים הידרולוגיים ותוכניות לשיפור משק המים והחקלאות בישראל. במכתביו מתייחס לאודרמילק גם לנושאים פוליטיים ויחסי יהודים וערבים. מן המכתבים עולה יחסו האוהד למפעל ההתיישבות הציוני.
קריאת רשוּת – תיאורו של לאודרמילק את בעיית המעפילים – הפליטים היהודים המנסים להגיע לארץ ישראל: (עמ' 23 – 25 בספר ארץ ישראל הארץ היעודה).
"בעת שהייתי בארץ ישראל בשנת 1939 ראיתי תופעת-לווי עגומה של כניסת הגרמנים לצ'כוסלובקיה. בארץ ישראל ובסוריה שמענו על ספינות משא ישנות, מלאות פליטים ממרכז-אירופה המנואץ – וקברניטי הספינות הללו היו מנסים נסיונות יאוש להעלות את מטענם החי על חופי ארץ ישראל. ראינו אחדות מאותן ספינות ישנות – רבות מהן לא היו ראויות כלל להפליג בים – שנוסעיהן העלובים לא הורשו לעלות על שום חוף, מחוסר ויזות פורמאליות. ראינו את הספינות העלובות הללו משוטטות על פני הים, הרותח כמעט בחום הקיץ הלוהט, והפליטים מצטופפים בתאי המטען בתנאים בלתי אנושיים, שדעת אדם אינה סובלתם. התקנות בדבר הובלת בהמות לשחיטה, הנוהגות בארצות הברית, אינן מרשות תנאים דומים לאלו, שבהם היה נתון חלק ממשכיליה של אירופה המרכזית בספינות הישנות הללו על ים התיכון. אוניות העבדים האיומות של המאה הקודמת היו טובות מהן; שכן העבדים היו שווים כסף, והאוניות חשו לתעודתן ללא עיכוב. אבל פליטי ישראל הוכרחו לשוט על פני הים הלוהט, מרוחקים מן היבשה כמלוא-העין, נאחזים בניצוץ של תקווה, שרב-החובל – אף על פי שהיה מסתכן בהחרמת אונייתו – יסכים להעלותם על חופי ארץ ישראל שלא כחוק. טראגדיות שלא ייאמנו אירעו בדרך לארץ. סיפרו על ספינות שהפליגו כשהן מלאות פליטים; לאחר חודשים הופיעו שוב ריקות, ולא נשארו עקבות ממטענן האנושי, וקרוביהם שוב לא קיבלו מהם שום סימן-חיים. בעת שהותנו בבירוּת באה לשם אוניית משא ישנה, ובה 655 פליטים מצ'כוסלובקיה. בתחנת ההסגר נפרק ממנה מטען-האנשים לימים מספר; כי העכברושים נתרבו באונייה במידה מבהילה, והיה הכרח להעלות ממנה את הנוסעים, כדי להשמיד את השרצים. קיבלנו רשיון לשוחח עם הפליטים, ושמענו מהם, שזה אחד-עשר שבועות הם שטים על פני הים, צפופים באצטבאות עץ צרות, שהותקנו בארבעת תאי המטען. הצפיפות, התנאים הסאניטאריים האיומים, והתלאות הנוראות שעברו על אנשים אלו, עוררו בלבנו התפעלות והערצה לאומץ לבם ולגבורתם. מזונם אזל, וכולם חלו בצפדינה, מחוסר תזונה מספקת. לתמהוננו נודע לנו, כי אותם אזרחי צ'כוסלובאקיה לשעבר היו בני רמת תרבות אירופית גבוהה ביותר. רובם שמעו לשונות אחדות, ורבים יכלו לספר את הקורות אותם באנגלית. בין 655 הפליטים היו 42 עורכי דין, 40 מהנדסים, 26 רופאים ומנתחים, מלבד רופאות, סופרים, מוסיקאים בעלי- כשרון, רוקחים ואחיות. […] פליטים אלו, אנשי תרבות, שהיו יכולים להביא תועלת רבה לאנושות, אילמלא היו מחוסרי דרכיות ובני בלי-ארץ, הם אחת התופעות הטראגיות ביותר של ימינו. שום ציר, שום קונסול לא הרים את קולו למענם, לתבוע בשבילם את הזכויות, הניתנות לנחותי האזרחים של הארץ הקטנה שבעולם. משוּלחים היו על פני הים, ללא תעודה, וללא נציג שיגן עליהם. מה איום כתם זה על הציוויליזאציה המודרנית שלנו! מה היה על השגתנו את ערכו האינסופי של הפרט?"
הערות העורך 5.8.14
קיבלתי מכתב מד"ר משה בר יוסף, גימלאי של מכון וולקני (מנהל המחקר החקלאי בבית-דגן) ובו הוא מציין שבחזית הספרייה של מכון וולקני ניטעו 3 עצים (מהם שני ברושים עדיין שורדים) על-ידי ידידיו ובני משפחתו של לאודרמילק לאחר פטירתו.
