הצצה אל ספרי הלימוד הישנים מלמדת אותנו לא רק על גוף הידע שהועבר לילדים באותה עת, אלא גם מה היתה רוח התקופה, מה היתה האידיאולוגיה של ההגמוניה השלטת וכיצד נוצלה מערכת החינוך, בכל אחד מזרמיו, על מנת להנחיל  את אותה אידיאולוגיה וערכיה לדור הבא ולעצב אותו באופן הרצוי. הבאתי להלן דוגמאות מלימודי החקלאות, החשבון והטבע, ולאו דווקא ספרות, מולדת או תנ"ך, על מנת להדגים כיצד האידיאולוגיה מצאה את דרכה אל כל פינותיו של שדה החינוך. בארץ-ישראל המתחדשת לא היה אפשר ללמד כך סתם על חילזון או שלשול בגינה, מבלי לרתום זאת לתקומה ותחייה. לא היה אפשר ללמוד חיבור וחיסור מבלי להזכיר עלייה וקליטה ותרומות לקק"ל.

מתוך הספר: מדריך חקלאי למורה, מאת: א. גונדלמן, י. לבנון, הוצאת ספרית השדה (1955).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך המבוא –  העבודה היא חיינו: החינוך לחקלאות:                                                    טובי מחנכינו היו חדורים הכרה, כי השיבה לטבע ולעבודת האדמה היא מקור תחייתנו ויסוד לעצמאותנו: אותנו מטרידה השאלה איך להשיב את אומתנו אל רקמת הטבע, איך להחיותה בעבודה, שרק קומץ מעפילים רואים את מכאוביה בהרי הארץ ובעמקיה. ליצירה חדשה זו נשקפת הסכנה שתידחה לקרן זווית, אם לא נשתף בה את כל הער והרענן בעם. מן ההכרח לאזרח את הילד ביצירה הזאת, כי אם לא נחדיר לתוכו את הרגש החלוצי המוסיף רוח ועוז ועצמה, אזי ישאר סתמי, בינוני. צריך שתיווצר כאן כבגולה תנועה חלוצית. הילד, לאחר עזבו את בית הספר, שואף לתכלית, להשתלמות, שיהיה שופט, עורך דין, רופא. והרי באו מהגולה צעירים שעברו לחיי עבודה מתוך שכחת עצמם, מתוך כיבוי המאורות הקודמים, מתוך שינוי ארחות חיים אלה. "היהדות מושתתת על התבונה המעשית אשר פירושה שעבוד הרצון לפרינציפים נעלים. התבונה המעשית הזאת המניבה את כח היצירה לא מתה עדיין בקרב היהדות. ב"עמק" הולך ונטווה חוט המוּסַר העברי, רעיון הגאולה העצמית, רעיון שכל החובות והזכויות צריכות לנבוע מתוך העבודה. זוהי חוליה נוספת ליהדות הקדומה; זהו תרגום מוּסַר היהדות לשפת המחרשה והמעדר" (שלמה שילר). "המסורת הגלותית אינה מעודדת את העברתם של הכוחות הצעירים בעמנו לחקלאות, אך כל צעד לקראת תחיית העם במולדת קשור בשבירת המסורת הגלותית ובהעברת הכוחות הרעננים, הצעירים, לעבודת האדמה בקנה מידה גדול" (מנאום פ. נפתלי, שר החקלאות, תשי"ג).

מתוך הספר: האדם : יסודות האנטומיה, הפיסיולוגיה וההיגיינה של גוף האדם, ספר-לימוד וספר-עזר ללימודי-הטבע בכיתות העליונות של בית-ספר עממי והמקבילות להן בבית-ספר תיכוני, מאת: ד"ר שלמה-ברוך אולמן. הוצאת הספרים הארץ-ישראלית ירושלים (1947).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מן ההקדמה – בספר זה – "האדם" – הובאו כמה חידושים, אשר אינם בנמצא ברוב ספרי-לימוד הטבע. קודם כל, הודגש בספר ההבדל היסודי שבין האדם לבעלי-חיים. דעתו המוטעית של הדרוויניזם על מוצא האדם – לא נזכרה כלל; אדרבא, נרמזו רמיזות לביטולה מבחינה מדעית. לעומת "תורת ההתפתחות", הודגש רעיון הבריאה: האדם נברא ע"י בורא העולם. הורחק כל ביאור מיכניסטי של הופעות הטבע. להיפך, הוסבר, במידת קליטתו של ילד בן 12 – 13 תיאום כל אברי הגוף לתפקידם ובניינם בכוונה תחילה לשם תכלית מסויימת ולפי תכנית קבועה מראש. במקום שדובר על הבלוטים בעלי הפרשה פנימית, בואר בהבלטה ובהדגמה, שאין לדבר על "איברים מיותרים". הוסבר המבנה המפליא של גופנו והפעולות הפיסיולוגיות המסובכות הנעשות בתוכנו. כל ההסברים ניתנו, בגבול קליטתו של ילד, ברוח וויטאליסטית-טיליאולוגית. הודגש, שיש להבדיל בין גוף ונשמה, בין החומר הכלה ובין החיוּת האלוקית, הנותנת את כוח החיים לגופנו – בחינת "ואתה מחיה את הכל". הספר שווה לכל בית-ספר עברי. ברם, נועד הוא קודם כל לספק את צרכי החינוך הדתי על כל טיפוסיו (בית-ספר מטעם "המזרחי" שברשת החינוך, ת"ת וישיבה שלימודים כלליים נלמדים בהם, בית-ספר לבנות "בית יעקב").

ואחרונה-אחרונה – תעמוד על הברכה "הוצאת הספרים הארץ-ישראלית", שביזמתה התחלתי בפרסום סידרת ספרי-לימוד וספרי-עזר ללימודי הטבע בבית-ספר עממי ברוח ויטאליסטית-טיליאולוגית, בניגוד לרוח דרוויניסטית-אוולוציוניסטית, השולטת עדיין בספרות המדעית ובספרי-הלימוד בעברית.

ב"ה ירושלים, בין כסה לעשור, תש"ו.

מתוך הספר: הצעת תכנית ללמודי הטבע בבית-הספר העממי, מבוארת ומוסברת הסברה מתודית ודידקטית, מאת י. מרגולין, הוצאת המכון הביאולוגי-פדגוגי (1939).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך הפרק: הסברה מתודית והוראות דידקטיות לתכנית למודי הטבע בבית-הספר העממי – אמנם בתקופה זו של חידוש חיינו וחידוש מולדתנו העתיקה נתונים אנו בעיקר לא לקיים ולקבוע בטבע הארץ אלא לנוזל ולשוטף שבו, כלומר לחוקים הפועלים בטבע שבכוחם לשנות את הקיים והקבוע, אבל יחד עם זה אין לנו להסיח את דעתנו גם מסדרי בראשית של טבע הארץ, לא רק משום שהם רובם קבועים ועומדים עדיין, אלא גם משום שהם השפיעו השפעה עצומה על רוח אבותינו הקדמונים שחיו ויצרו בתנאי טבע אלו במשך אלפי דורות והשפעה זו משתקפת בפרי רוחם, ביצירות הספרותיות הנצחיות שיצרו: בתנ"ך, במשנה ובאגדה. כל היצירות האלו רובן ככלן בנות טבע הארץ הן, בכל דף ודף של היצירות האלו מפעמת נשמת הטבע, תמונות ומראות נוף עולים ונצבים חיים לנגד עינינו: מראות נוף אביביים מלבלבים ומבושמים אומרי "שיר השירים", עמקים עוטפי בר, חרבוני קיץ ולהט חמסינים, תפלה וערגה למים (כאיל תערוג על אפיקי מים), גשמי נדבות וטללי תחיה. ואין הדברים האלה מובנים לכל עמקם אלא למי שעינו פקוחה ואזנו קשובה למראות ולצלילי הטבע כפי שהם קיימים מימים קדומים. ומשום כך אין להוציא ישן מפני חדש, אלא עלינו להקנות לילדים את הטבע כמו שהוא ביסודו על הקיים והקבוע שבו יחד עם השנויים החלים בו בכוח שלטונו של האדם על הטבע. אותם התלמידים החיים בסביבה שהיא כולה מכוסה פרדסים המוריקים כל ימות השנה יש להוביל מזמן לזמן לשדות חרוכי השמש ועטופי האבק בשלהי דקיטא או להרים הסמוכים השוממים, ישוו את המקום הזה למקום מטע הפרדסים, יתנו את דעתם על זה שכל השטח הנטוע עתה פרדסים היה בימים קדומים וגם לפני שנים מעטות שומם וחרב כשדות האלו. יראו הילדים ויבינו עד כמה נעשה האדם שותף לימות המשיח והוא "שם מדבר לכרמל… וארץ ציה למוצאי מים".

הנה כמה מנושאי הלימוד אותם מציע י. מרגולין: הגשם, מחזור המים בטבע, החטה והלחם, הפרדס, הדבורה והמכוורת, הגפן, הגינה, הנחל והבצה, היער והחורש, הרפת ומשק החלב, הים, שיחות על גוף האדם (בקשר עם כללי ההיגיינה של הגוף), המים והאויר, חיי הצמח. לכתה ז' – הפחם והנפט, יסודות המכניקה, האור והקול. לכתה ח' – תורת ההתפתחות, אויקולוגיה של הצומח והחי, תורת המגנטיות והחשמל (שלשים וחמש שעות לימוד), העבודה.

פרטים נוספים על יהושע מרגולין ראה בסעיף "הערות העורך". להלן כמה דוגמאות מספרי הלימוד. כדאי מאוד להקליק על התמונות ולקרוא את הטקסטים.

מתוך הספרים פרקים בחקלאות, מהדורת תשט"ז לשנת הלימודים השביעית ומהדורת  תשל"א לשנת הלימודים השמינית.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ההקדמה הנפלאה לספר פרקים בחקלאות, (להקליק לשם הגדלה וקריאה)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך פרקי הספר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך הספרים: פרקים בתורת החי, מאת חנה נמליך, מהדורת תש"ו ומהדורת תשט"ו חסרי חוליות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מענינים המשפטים בספר, המעידים על המצאות בעלי חיים אשר כבר נעלמו מנוף ארצנו, או שנצטמצמה מאוד תפוצתם: "הצלופח חי בנחלים אשר מימיהם הולכים לים התיכון". "האמנון שוכן במים מתוקים בכל רחבי ארצנו". קרפדות, צפרדעים, טריטונים, סרטני נהרות, הצבוע וארנבת הבר.

מתוך הספר: חשבון מעשי, מאת י. פלר, לשנת הלימודים החמישית, (1936).

שאלות בחשבון הקשורות לפעילות הקרן הקיימת ואיסוף תרומותיה, (שימו לב לתרומת הקופסאות ולהערות על התרומות מן המדינות השונות בשנים אלו):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב לנושאים מתוך מציאות התקופה של שאלות החשבון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

יהושע מרגולין (מחבר הספר על הוראת הטבע לעיל) חיבר ספר אוטוביוגראפי בשנת 1948. מן העטיפה של הספר אפשר ללמוד על חייו ועל משנתו:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

עוד על י. מרגולין אפשר לקרוא באתר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (ללחוץ על NEXT בראש העמוד לשם מעבר לעמוד הבא על מרגולין), וכן באתר מכללת אורנים, שם גם נמצא קברו עליו חקוקות מלותיו של האיש שחי ערירי ללא משפחה: "את רעבוני וצמאוני לאדמת ארץ ישראל, לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים".

משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת בנקאים עשירה באיטליה, מן העיירה וולטרה Volterra. בשנת 1481 יצא למסע לארץ הקודש, בעקבות נדר שנדר. מסעו החל בחודש מאי בנאפולי והסתיים בחודש אוקטובר בוונציה (ראה במפות להלן את מסלולו המדוייק) לאחר שביקר באלכסנדריה, קהיר, עזה, חברון, ירושלים, רמלה, יפו, בירות, דמשק, קפריסין, רודוס וקורפו  ומקומות רבים נוספים. ארץ ישראל היתה אז תחת שלטון הממלוכים ממצרים. משולם, שהיה בעל כוח-התבוננות וכשרון ביטוי, כתב ספר-מסע הכתוב כיומן, בו הוא מתאר בפירוט רב את מה שראו עיניו בכל מקום, את מראות הנוף והטבע, את מנהגיהם של בני המזרח ואת מצבם של היהודים בכל מקום. הוא מתאר את הסכנות האורבות לנוסע, מפגעי הטבע ומשודדים ולסטים וכיצד יש לנהוג על מנת לשרוד במסע ארוך ומסוכן זה.

קטעים מתוך הספר: מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל בשנת רמ"א (1481). הביא לדפוס על פי כתב היד היחיד: אברהם יערי, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט (1949).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

[בסוגריים מרובעות – ביאורים שהכנסתי אל הטקסט]

עצותיו של משולם מוולטרה בעקבות מסעו במדבר סיני מקהיר לעזה:                                     "כמה מעלות טובות למקום עלינו, למען תדעו, רבותי, הסכנות שיש ממצרים עד עזה ואת אשר הוכרחנו לעשות ואת אשר יצטרך על כל אדם לעשות אשר יעבור בדרך ההוא, ובקוצר אספרם:

בהיות כי מגַן הלוֹט עד עזה וגם כן עד סמוך לירושלים, הוא כולו מדבר, צריך לכל אדם שישא על סוסים שנים שקים, האחד עם בסקוטי [צנימים], והאחד עם התבן והמספא, וג"כ [וגם כן] נודות מים, כי בכל הדרך לא תמצא מים מתוקים אלא מים מלוחים. וגם צריך שתשא עמך לימוני [לימונים] עבור הכנים [פשפשים] אשר הם כתובים לעיל. וצריך שתלך עם שיירא [שיירה] גדולה, עבור הלסטים הנמצאים במדבר ההוא. וצריך שתלך לאט, לשתי סיבות, האחת, עבור העפר והחול, כי הסוסים נכנסים בו עד ברכיהם והולכים בכבדות. השנית, כי עפר עולה ונכנס בפי האדם ומייבש את גרונו וממית האיש בצמא, ואם תשתה המים המלוחים ההם, מביאים על האדם יותר צמא מבראשונה. וגם מי שאינו יודע לשון ערבי צריך שילבש כמו תוֹגָר [תורכי], למען לא יכירו שהוא יהודי או פרנקו [אירופי], כי לא יצא ביובל ויפרע מעות לרוב אל הכאפרי [תחנת מכס], ר"ל [רחמנא ליצלן] את המכָסים. גם בהיות כי תצטרך לישא לבן [מצנפת לבנה] בראשך, כמנהג התוגרמים והישמעאלים [התורכים והערבים], סכנה גדולה היא פן ב"מ ח"ו [בר-מינן חס וחלילה] אי זה מהשיירא יגיד כי אתה יהודי או גוי. ואם תנצל מכל אלו, תמיד תמצא אורבים בדרך שעומדים קבורים תחת העפר עד גרונם ב' או ג' ימים בלתי אכילה ושתיה כלל ועקר, ומשימים אבן אחת לפניהם, והם רואים אחרים, ואחרים אינם רואים אותם, וכשהם רואים שיירא יותר פחותה משלהם, יוצאים חוצה וקוראים לחבריהם ורוכבים על סוסים שהם קלים כנמרים עם רומחים מקנים בידם עם ברזל בראש מצופה כל קנה וקנה והם קשים מאוד, וגם נושאים מאצי פיראטי [אלות מפורזלות] בידם ובוקאליירי [מגנים] עשויים מזפת מנייר ומזפת, ורוכבים ערומים עם חלוק לבד על בשרם ובלתי בתי שוקים ובלתי מנעלים ובלתי ספרוני [דרבנות] בלעז, ובאים על השיירא כרגע, ולוקחים כל אשר להם וכל בגדיהם אשר להם, והסוסים ג"כ [גם כן], ולפעמים הורגים אותם, אבל על הרוב אינם הורגים אבל מלסטמים. על כן הוא טוב חבורת התוגרמים, בעבור כי הם כלם רובי קשת, והאראבי [בדואים] יראים מהם מאד, בהיות כי הם ערומים ואינם יודעים לזרוק החצים, ושנים תוגרמים יניסו י' ישמעאלים.                                                                                                                          גם אם תציל מידם, סכנה גדולה היא מהקורסאלי, והם לועזים [איטלקים] כלם, והם באים עם סקופייטי [רובים] וכלי קרב, והם מלומדי מלחמה. גם אם תציל מכל אלו, אפילו שתלבוש בגדי תוגרמים, כשתגיע על המכסים [תחנות המכס], אם תעשה דבר אפילו אחת שלא כמנהגם, תכף יבינו כי אינך תוגר או ישמעאל, והם אורבים תמיד.                                                                                                 ואם תשאלו: מה מנהגם ומה לעשות, צריך כשתגיע במקומות ההם, תכף תכף תוציא מנעליך, ותשב על הארץ ורגליך כפופים תיתיך, ושלא תוציא כלל רגליך חוצה, ושלא תעמוד על רגליך כלל, ולאכול בארץ, ושלא יפול מהלחם כל שהוא בארץ שלא תלקט אותו, ושלא תאכל עד שתשים הלחם על ראשך, וליתן אל המסובין מכל מה שתאכל, אפילו שאינם אוכלים עמך, ושלא תפשיט מעולם הבגדים מעליך, ובאותם תישן בלילה; וגם כשנותנים אליך אי זה דבר אכילה, תנשק את ידיך עם מעט הכנעה.                        גם כשתלך לצרכיך, השמר שלא תגביה את בגדיך. גם כשתעשה מי רגלים, תכפוף את עצמך אל הארץ עד שתהיה עם האבר סמוך לארץ שלשה אצבעות, ועשה צרכיך, כי אם תפיל טפה אחת על הרגלים או על הבגדים, אומרים כי טמא אתה. וצריך שתקח אבן להתגרד בו, או שתרחץ אותו במים תכף. ולא תלך אצל שום אדם עם המנעלים, ולא תדבר עם שום אדם אם לא תשב ורגליך כפופים תחתיך.                גם מנהגם, כשהם יושבים לאכול, יושבים בעגול, וכולם אוכלים בכלי אחת, והעבד עם אדוניו, ומשימים הידים בתוך הקערה תמורת תרווד, ואינם משימים לפניהם לא מפה ולא סכין ולא מלח, ואינם מקניחין ידן מעולם, אלא לאחר אכילה תיכף רוחצים ידיהם עד חצי הזרוע, ויש מהם שיש לו עפר לבן דק, והוא ריחני מאד, קורין אותו בלשון ישמעאל רחנייא, ומשימים מים עליהם ורוחצין ידיהם עם העפר הנזכר.

גם מנהגם, שלא לתת מספוא לחמורים ולא שום דבר לשתות אם לא יתנו כל בני החבורה, כי הוא עון גדול בדתם, כי כשהסוסים האחרים רואים סוס אוכל, כלם הם מצערים שאינם אוכלים גם הם, וזהו צער בעלי חיים.

לכן צריך לכל אדם שיהא זהיר מאד שלא יעבור על שום אחד מאלו העניינים, פן ב"מ ח"ו יבינו כי אתה יהודי או פרנקו, ואוי למזלו למי שיפול ברשת. […] על כן צריך לאדם להיות מאד זריז במעשיו ולהוסיף חכמה על חכמתו, כדי להציל נפשו מאלו המקרים הרעים, ולהיות תמיד דבק בה' למען הציל אותו מידם, כן יהי רצון, אמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

משולם מוולטרה מבקר בחברון                                                                                           חברון היא כמו עזה, אבל בשפלה היא יושבת, ואין לו חומות, והיא עיר טובה ושמנה. ומקום המערה הוא שדה בחצי חברון, והישמעאלים בנו עליו מוסקיאה [מסגד], כמנהגם, ועשו חומה על פי המערה, ועשו שם חלון קטן, שמשם מתפללין היהודים ולשם זורקים מעות ומיני בשם בתוך המערה הנזכרת. ולשם התפללנו. והישמעאלים מכבדים המקום במאד מאד, ונותנים י"ג אלפים לחָמים בכל יום לפחות, לכבוד אברהם יצחק ויעקב, ובפרט לכבוד אברהם נותנים לחם ולשונות בחרדל ועגל רך וטוב, כאשר נתן למלאכים, ולכבוד יצחק ציד ומטעמים, כאשר היה אהב, ולכבוד יעקב לחם ונזיד עדשים, כאשר נתן לעשיו. וזה תדיר, בכל יום, לא יחסר. ולשם דרים כמו כ' בעלי בתים יהודים, ולא יותר. ומפיהם שמעתי, כי על קבורת אברהם ושרה בתוך המוסקיאה יש א' מנורת זהב עם אבנים טובות, ועל קבורת יצחק ויעקב ורבקה ולאה יש מנורת כסף עם אבנים טובות. ועל קבורתם יש מנורת זהב ומשי ורקמה. וזה ידעו מפי הנשים שלהם, כי הרבה מהם נכנסות בתוך המוסקיאה, כי אינם נכרות, בסיבת המצנפת השחור נושאות על פניהם, ושומרי המערות סבורים כי הם ישמעאליות.

משולם מוולטרה מבקר בירושלים                                                                                          יום ד', כ"ט לולייו [יולי] רמ"א [1481], הגענו לירושלים ע"ה [עיר הקודש]. וכשראיתי חרבנה במרירות לב, עשיתי קריעה ארוכה טפח ואמרתי התפילה הראויה להתפלל, אשר היא בידי בקונטרס קטן. והנה בירושלים אין לה חומות בעונותינו, אלא מעט מן הצד אשר נכנסתי לשם, ואף כי חרבה כלה בעונותינו, יש בה עשרת אלפים ב"ב [בעלי בתים] ישמעאלים, וכמו ר"נ ב"ב [מאתיים וחמישים בעלי בתים] יהודים. ובית המקדש תובב"א [תבנה ותכונן במהרה בימינו] עדיין הוא מוקף חומה, ולצד מזרח שערי רחמים, והם טבועים בארץ כמו ב' אמות, והמותר למעלה מהקרקע, והם מסוגרים. ובשולי הפתחים הנזכרים יש קברים מהישמעאלים, וניכר מאד בניין שלמה המלך ע"ה [עליו השלום]מבניין הישמעאלים. והאבנים הגדולים אשר בכתלים, דבר גדול להאמין כי כח אדם ישימם במקום כמו שהם. וסביב למקדש יש וולטי [קמרונים] עם עמודים, היינו מבפנים על רצפה גדולה אשר היא תוך בית המקדש. […] ולצד מערב תוך הרצפה יש מקום גבוה כמו שלש אצבעות, ואומרים כי היא אבן שתייה. ולשם כפה גדולה ומוזהבת בתכלית היופי, מרובעת, כמו עשרים או אולי כמו שלשים אמה הריבוע האחד, והיא גבוהה הרבה, וכסו אותה הישמעאלים עופרת, ואומרים כי הוא בית קדש קדשים בלי ספק. ובשולי הבית קדש הקדשים יש מקום גבוה ב' אמות וחצי, ארבע פינותיו כלם של אבנים, לעלות אל המקום ההוא. ושם באר מים חיים, ועליו ואצלו בנויה הכפה. והישמעאלים אינם נכנסים בו אם לא יעשו טבילה ה' פעמים, וכן אינם ניגשים אל אשה משלשה ימים קודם. ולשם שמשים ישמעאלים שעומדים בטהרה לרוב, ובתוכה מדליקין שבעה נירות. ודעו, רבותי, כי זה כמה שאין ספק בו: בכל שנה ושנה כשהיהודים הולכים לבית הכנסת ההוא ליל ט' באב, כל הנרות שבעזרה הם נכבים מאליהם ואינן יכולים להדליקם עד יעבור כל היום ההוא, ונסו הישמעאלים אל פעמים להדליקם ולא יכולו. והישמעאלים יודעים מתי הוא ט' באב, שהם עושים כמעט כיהודים בעבור זה. וזהו ברור ומפורסם לכל, בלי שום ספק.                                                        ולצד דרום תוך הבית המקדש יש בית אחר יפה גדול, שהוא מכוסה ג"כ עופרת, נקרא מדרש שלמה [הכוונה למסגד אל-אקצה]. ובתוך הבית המקדש יש כמו עשרה אילנות זיתים.

[…] והם הישמעאלים, וג"כ [וגם כן] היהודים מהמקום, חזירים באכילתם, כי כלם אוכלים בכלי אחד עם האצבעות בלי מפה, כמו שעושין במצרים, אבל במלבושיהם נקיים. […] ודתיהם שונות מכל עם, כי הם לוקחים עשרים ושלשים נשים ככל אשר יחפוצו, ואינם רואים אותם עד אשר תהיה בביתו. ונותנים האנשים המוהר לנשים. ומן היום ההוא והלאה, האיש אינו חייב ליתן לה אלא לאכול, והמלבושים וכל ענינים אחרים היא מעצמה עושה. וגם כשהיא הרה הישמעאלים אינם נוגעים אותה עד אחר שתלד שני חדשים, בהיות כי עון גדול הוא בדתם לשפוך זרע לבטלה אפילו עם נשיהם. וכל הבנים והבנות הילודים, והאשה היא חייבת במזונותם ובכסותם. על כן הם כלם זונות מפורסמות. וכולם, אנשים ונשים וטף, יהודים כמו הישמעאלים, מתנהגים במדות האלו וישנים לבושים."

להלן העמוד האחרון בכתב היד המקורי, המסתיים במלים:                                                          "סך כל המהלך שעשה ה"ר משולם בכ"מ מנחם מוולטרה בלכתו לירושלים ע"ה, היינו מנאפולי עד וויניציאה, חמשת אלפים ושבע מאות ושלשה מילין.                                                                     ה' ישלח לנו גואל לגאלינו – ויעלינו בירושלים ברינה עם כל ישראל חברים – כן יהי רצון ונאמר אמן ואמן סלה ועד  – בריך רחמנה דסייען"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב-היד בו מתואר מסעו של משולם מוולטרה מצוי בעותק אחד בלבד, שהיה שמור בספריית לורנציאנה בפירנצה (נכון לשנת 1949). זהו העתק מכתב-היד המקורי של משולם, והמעתיק לא תמיד דייק בעבודתו. במקור כלל כתב-היד 54 דפים אך מהם שרדו רק 21 הדפים האחרונים. קטעים מכתב-היד פורסמו לראשונה על-ידי לונץ בספר השנה "ירושלים" שיצא לאור בווינה בשנת 1882, תוך שיבושים רבים. פרסום מדוייק יותר של שני פרקים בלבד נעשה על-ידי פרופ' מ.ד. קאסוטו 36 שנים מאוחר יותר. בשנת 1949 הביא לדפוס אברהם יערי את המהדורה המובאת בזאת, תוך שתיקן ככל האפשר את השיבושים שנפלו במלאכת ההעתקה ובמהדורות הקודמות. את כתב-היד איתר באיטליה עבור אברהם יערי הקצין לויטנאנט אלישע נתניהו מילייקובסקי מפלוגת המודדים הארץ-ישראלית מס' 524 בחיל המהנדסים המלכותיים באיטליה.

המרוץ לנשיאות מתחמם וצובר תאוצה, מספר המועמדים הנושאים את עיניהם אל המשרה הרמה הולך ועולה, כאשר ברקע נשמעים דיבורים על ביטול מוסד הנשיאות, והכול מתוך שיקולים פוליטיים ואישיים. בימים אלה, ומתוך סמיכות זמן ליום העצמאות, כדאי להיזכר בימים בהם נשמעו פעמי ההיסטוריה, עת התכנסה לראשונה הכנסת והחליטה בהצבעתה הראשונה על בחירת הנשיא הראשון לישראל. התיאור להלן מצליח להעביר את הראשוניות, התקווה והחגיגיות לנוכח סממני השלטון והממלכתיות ברגעי היוולדם.

א.

מתוך הספר: ממנדאט למדינה, מאת: יוסף קליר, הוצאת ראובן מס, 1952.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

קטעים וצילומים מתוך עמודים 221 – 230 :

13.2.49                                                                                                                         הוועד הלאומי פורק היום בירושלים. […] הוועד הלאומי שהיה הגוף הנבחר של הישוב בזמן שלטון המנדט, התפרק ומסר את מקומו לממשלת ישראל שמועצתה המכוננת תפתח מחר. […] הפרלמנט הישראלי הראשון ייפתח מחר בירושלים. […] היום, ערב המאורע ההיסטורי, גדל מספר האנשים בירושלים בעשרות פקידים, במבקרים ובאורחים שבאו לעיר לכבוד המאורע, כמעט כל בתי המלון והפנסיונים מלאים עד אפס מקום. העיר עצמה עסוקה בהכנות ליום הגדול. האורות שכבו מאז ההפגזות בחודש מאי, הודלקו ברחובות. החנוונים קישטו את חלונות הראווה שלהם. ההתרגשות גברה וירושלים התעוררה שוב מאז המצור.                                                                                              הרפובליקה סן-מארינו, בת 13,000 תושבים, היושבת בהרי האפנינים ליד רימיני, הכירה במדינת ישראל.

14.2.49 (ט"ו בשבט תש"ט)                                                                                               […] אחד הימים הגדולים ביותר בדברי ימי ישראל היה יום פתיחת הפרלמנט הראשון במדינת ישראל. הנבחרים התאספו באווירה חגיגית בבירתה הנצחית של האומה. […] תזמורת משטרת ירושלים ניגנה את "התקווה", כשראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, עמד שם ושערו הלבן התנופף ברוח. […] מר מ. רוזטי, מזכיר הכנסת, הכה בפטיש שלוש פעמים על השולחן והנשיא וייצמן החל לקרוא את נאום הפתיחה שלו. שלוש פעמים במשך נאומו הפסיק ד"ר וייצמן לזמן מה את דבריו, הסיר את משקפיו ומחה את הדמעות מעיניו. פעם אחת בהפסקה גדולה יותר התכופף אל שלישו שישב לימינו ולחש לו פעמיים: "איני יכול לדבר, איני יכול לדבר" אולם לאחר רגע הוסיף במאמץ כבד: "הכל בסדר" והמשיך בנאומו. […] היה זה יום כביר ומלא התרגשות.

מתוך נאומו של ויצמן – "… אנחנו העם שנתן פעם לעולם כולו את בשורת הרוח שהיתה ליסוד התרבות האנושית. עינו הרוחנית של העולם צופיה עכשיו אלינו לראות איזו דרך נבחר לנו בסידור חיינו, מה דמות נעצב למדינה שלנו. אזנו קשובה לשמוע אם תצא בשורה חדשה מציון ומה תהיה הבשורה. אכן, לא קלים הם חבלי הלידה של בשורה חדשה. בשורת הרוח היוצר רואה אור רק לאחר הרבה עמל ויגיעה, סבל ותלאה. כוח היצירה של עמנו עומד במבחן חדש וחמור; חוקת יסוד זו שהוטל על הכנסת לקבוע לישראל היא אבן בוחן ראשית…   כל ימי עמלתי וחתרתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי. אבל ידעתי גם ידעתי כי מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה…"

16.2.49                                                                                                                          פרופ' חיים וייצמן נבחר כנשיאה הראשון של ישראל בהצבעה הראשונה שנערכה בכנסת. הוא קבל 83 קולות; 15 קולות קיבל פרופ' יוסף קלוזנר. על התוצאה הודיע יושב ראש הכנסת, מר יוסף שפרינצק, שהכריז: "חיים בן עוזר וייצמן נבחר נשיא ראשון למדינת ישראל". חברי הכנסת קמו על רגליהם ושרו את ההימנון. ד"ר נחום ניר וד"ר יוסף בורג נבחרו כסגנים ליו"ר הכנסת.

17.2.49                                                                                                                             יום בחירת הנשיא וייצמן היה לירושלים אחד הימים הגדולים במאה האחרונה. המאורע הראשון שהסב את תשומת לב הציבור היתה שיירת מכוניות שהסיעו חברי כנסת לרחובות לביתו של הנשיא וייצמן על מנת להזמין את הנשיא החדש לקבל את משרתו. בשעה 10 צעד ברחובות הראשיים משמר הכבוד של הנשיא על מנת לתפוש מקומו ממול בנייני הסוכנות היהודית. הוא נתקבל בתרועות לאורך כל דרכו. המשמר כלל מחלקת חיילים של הצי, פלוגת חיל רגלים, מחלקה של חיל האוויר ויחידה ממשטרת ירושלים. כשהגיעה שיירת הנשיא לשערי ירושלים, ברוממה, נעצרו המכוניות לפני שער שנשא את הסיסמא "עיר עוז לנו" (ישעיהו כ"ו, 1). שער זה הואר בכל לילה במשך שבוע זה. לרוחב הדרך היה מתוח סרט שנותק על ידי הנשיא וייצמן לאחר שראש העיר, מר דניאל אוסטר, קיבל את פניו. המספריים בהם חתך הנשיא את הסרט נעשו במאה ה-17 על ידי אומן יהודי בא"י. הם עשויים ברונזה וברזל מצופים זהב ונושאים את צורת עץ החיים. עליהם היה חרוט: "מעיריית ירושלים לנשיא הראשון של ישראל". אחר כך הגיש ראש העיר לנשיא את מפתח העיר. מפתח הכסף שגדלו 25 ס"מ, אף הוא יצירת המאה ה-17 ונעשה בגרמניה למטרה דומה. למפתח צורפה מגילת קלף מטעם עיריית ירושלים. מרת אוסטר מסרה למרת וייצמן צרור פרחים.  כעבור כמה רגעים המשיך ד"ר וייצמן בדרכו למלון "עדן". לפניו נסעה יחידה של שוטרים צבאיים, חבושי כובעי פלדה ושרווליהם הלבנים מבהיקים. אחריהם באה יחידת משטרה ומכונית משוריינת כשבאשנבה מוצב מקלע. אחריהם נסעו ג'יפים קרביים שבתוכם ישבו חיילים ליד מקלעיהם. הנשיא שהה שם כמה רגעים ונכנס למכוניתו. במרחק מה משם עצרו שלושה תלמידים, ילד וילדה בגיל 7 וילדה בגיל 13 שנה, את מכונית הנשיא בעמדם באמצע הדרך כשבידם צרור פרחים. גב' וייצמן פתחה את דלת המכונית וסייעה בידי הילדים להכנס למושב האחורי, בכדי להגיש את תשורתם לנשיא. מלווה בתשואות סוערות המשיכה מכוניתו של ד"ר וייצמן ונעצרה ליד רחבת בית הסוכנות; יחידת שומרי הכבוד, שפוקדו על ידי סרן זרודינסקי הצדיעו כשנשקם מורם. תזמורת המשטרה ניגנה את "התקוה", ובסיימה, סקר ד"ר וייצמן את מסדר הכבוד כשהוא מלווה על ידי גב' וירה וייצמן, שלישו ומפקדי שלושת החיילות והמשטרה. אף כאן ליווהו מחיאות הכפיים הסוערות של אלפי אנשי ירושלים אשר צבאו ברחובות, בחלונות, בגזוזטראות ומעל לגגות. הנשיא נכנס לאולם בו התקיים הטקס. את כניסת הבאים בישרו שני יהודים חרדים, שמונו על ידי הרבנות הראשית, על ידי תקיעת שופרות. הצלילים נשמעו בהירים ונאמנים. השופר הראשון תקע את התקיעה הרגילה שתוקעים בראש השנה וצליליו נתמזגו בצלילי השופר השני.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

[…] דממת מות נשתררה באולם כשצעדו הנכנסים כלפי הבמה. הכל ליוו בעיניהם בדממה את הנשיא כשניגש למקומו לצד יושב הראש. […] פניו עטורי זקן לבן של רבי אברהם צוובנר, חבר ה"מזרחי" בכנסת, נתבלטו כשקם ממקומו בתוך הסיעה הדתית ונשא את התפילה: "ברוך אבינו שבשמים שחלק מכבודו ליראיו". זוהי הפעם הראשונה מאז 2000 שנה שנאמרה הברכה המסורתית לשליט בישראל, במדינה החופשית של היהודים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

ב.

מתוך החוברת נשיא ראשון בישראל, מאת: מ. סמילנסקי, שי לילדי ישראל (ללא תאריך, כנראה 1949).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

מתוך נאומו של דוד בן גוריון בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע בשני לנובמבר 1949, יום ההולדת של הכרזת בלפור: "נתכנסנו היום – נציגי העם היהודי בישראל ובחו"ל ושליחי המדע בארץ ובעולם, להביע הוקרתנו למפעל-החיים וליצירת-הרוח של איש סגולה, אשר זכה לדבר יקר-המציאות ביותר, בלתי שכיח אפילו בהיסטוריה הארוכה והמופלאה של עמנו עתיק-היומין: לשאת על ראשו שני כתרים – כתר מלכות וכתר תורה. – הנשיא הראשון של מדינת-ישראל הוא ראש-המדינה היחיד בדורנו – ונדמה לי בהרבה דורות – שלא המדינה עשתה אותו, אלא הוא עשה את המדינה…"

ואלו עמודי הסיום של החוברת, פרי עטו של משה סמילנסקי, בן המושבה רחובות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

ד"ר חיים וייצמן מונה לנשיא מועצת-המדינה הזמנית יום אחד לאחר הקמת המדינה, בתאריך 16.4.1948. ישיבתו הראשונה של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, היתה בתאריך 14.2.1949 (ט"ו בשבט תש"ט), ד"ר חיים וייצמן נשא את נאום הפתיחה. בתאריך 16.2.1949 נערכה ההצבעה הראשונה בכנסת, ובה נבחר וייצמן כנשיאה הראשון של ישראל. יום לאחר מכן, ב-17.2.1949 התקיים טקס השבעת הנשיא בבנייני הסוכנות היהודית בירושלים.

ד"ר חיים וייצמן – מדען דגול, מדינאי, מנהיג התנועה הציונית – היה חולה והחל לאבד את מאור עיניו בעת שנבחר לכהונת הנשיא. וייצמן סרב לקבל משכורת מן המדינה. לאחר שנים רבות של פעילות עניפה, הוא לא השלים עם כך שתפקידו ייצוגי בלבד, וידועה אמרתו: "המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי". וייצמן נבחר שנית בנובמבר 1951 ונפטר לאחר שנה בנובמבר 1952.

משה סמילנסקי, מחבר החוברת "נשיא ראשון בישראל" היה איש רב-פעלים שהותיר אחריו יצירות ספרות רבות וכתיבה תיעודית והיסטורית רחבת-היקף. משה סמילנסקי הוא דוד אביו של הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר). החוברת הקטנטנה (12 ס"מ על 8 ס"מ) כוללת את נאומו של דוד בן גוריון בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע ואת תולדות חייו של ד"ר חיים וייצמן, בלשון מליצית ואוהבת.

בשוק הפשפשים התגלה החודש במקרה אלבום תמונות של צלם אלמוני שתעד את ארוע ההשבעה של הנשיא הראשון. בסרטון הזה רואים גם קטעי ארכיון מוסרטים מן הארוע.

https://www.youtube.com/watch?v=DnAUG5Jl8Gw

ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר-המסעות, מאת: ישעיהו פרֶס (1921).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

קטעים מתוך ההקדמה:                                                                                                     "מעת שהתחילו אחינו בכל תפוצות הגולה להתענין בישוב ארצנו ולעלות אליה לתור אותה הרגישו בחוסר ספר עברי, שיהיה להם לעינים להורות להם את הדרך ילכו בה בסיוריהם בארץ העברים. הספרים ממין זה אשר ישנם בשפות זרות הנם כתובים ברוח שכולו נוצרי בעד נוסעים נוצרים, שבשבילם פלשתינה היא מולדת משיחם וערש דתם. הנוסע היהודי לא ימצא בספרים האלה מה שהוא מבקש בארצנו. בתקופה החדשה, שקמה עתה לארצנו, תגדל ותתרבה ההתענינות בה ובהתפתחותה הכלכלית והמדינית מצד בני עמנו, ובה במדה תגדל גם העליה וירבו התיירים העברים, שיבאו לתור את הארץ הישנה-החדשה.                                                                                                                  […] הספר הזה יכיל מלבד הידיעות הכלליות, שהנוסע בארצנו זקוק להן, גם השקפה כללית על תכונותיה הטבעיות של הארץ, על יושביה ומנהגיהם ואופן חייהם, על תנאי הכלכלה של הארץ ועל תולדות ישובה ותרבותה בכלל והישוב היהודי בעבר ובהוה בפרט. המסעים המתוארים בספר משתרעים בעקר על פני עבר הירדן מערבה, אבל גם המסעים העקריים בעבר הירדן מזרחה וכן גם בסוריה הדרומית הקרובה לארצנו (דמשק – בעלבך – לבנון – בירות – צידון) מתוארים בו באופן מפורט.       […] מוציאי הספר הזה לא חשכו כל עמל והוצאות ברצותם לתת לו צורה יפה ומשופרת, בכדי שלא יושפל ערכו הן בפנימיותו והן בחיצוניותו כלפי הספרים המובחרים ממין זה אשר לאומות העולם.     ירושלם, בחדש זיו תר"פ.

כדאי להקליק על התמונה להלן ולקרוא את עמוד המבוא הראשון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

קטעים מתוך המבוא:                                                                                                           […] ארץ-ישראל תענין את כל אותם מאחינו, הרוצים לראות בעיניהם את ארץ התנ"ך והנביאים, את הארץ, שבה ימצאו על כל צעד ושעל זכרונות מעברו הגדול של עמנו; אבל יחד עם זה יתבוננו בעצמם ביצירות הישוב החדש וילמדו להכיר את הארץ העתידה להיות לבית לאומי לעם ישראל. גם אותם הנוסעים, שעקר מטרת מסעיהם הוא להנות מיופי הטבע, יבואו בלי"ס על שכרם בארצנו, שבה תחזינה עיניהם חזיונות הטבע הנפלאים. יותר מאשר למסע בארץ אחרת דרושה למסע בארצנו הכנה פחות או יותר רחבה בידיעת הארץ, תולדותיה בעבר ובהוה, תכונותיה הטבעיות ותנאיה הישוביים. כי אז, רק אז יהנה התייר הנאה גמורה מכל התופעות שתופיענה לעיניו בארץ- פלאים זו.

הכנות לנסיעה.                                                                                                                    אל ירבה הנוסע לקחת אתו בגדים מכפי הצורך ויסתפק רק בחליפה פשוטה וחזקה אחת לדרך ובעוד חליפה אחת טובה יותר להחליפה בהיותו בעיר. אין צורך בלבנים עליונים קשים, כי אם צריך לקחת רק לבנים רכים. נחוץ לקחת חגורה של צמר לבטן, בכדי להשמר מפני מחלות הקבה והמעים. ביחוד צריך לשים לב אל הנעלים שתהיינה טובות, וטוב לקחת גם בתי-שוקים של עור השומרים בעד הרטיבות והמועילים ביחוד לרכיבה. לכסוי-ראש יספיק כובע פשוט, אולם טוב יותר לקנות כובע כזה, שילבשו בארצות החמות, השומר על העורף מפני מכת השרב. אם אין כובע כזה, משתמשים לשמירה כנגד החום במטפחת לבנה דקה ורחבה, שמהדקים אותה לכובע עד כדי לכסות בה את העורף ואת הצואר. מטפחות כאלה (בערבית כַּפִיָה) נמצאות לקניה בבתי המסחר בארץ-ישראל. אל ישכח הנוסע לקחת אתו גם מעיל ומכסה צמר, כי בהרי א"י האויר קר גם בלילות האביב. למסע בחורף נחוץ מטרון לשמירה מפני הגשמים העזים היורדים אז בארצנו.

לשמירת הבריאות.                                                                                                             המחלות, אשר הנוסע הזר, שלא הורגל לאקלים הארץ, עלול להנגע בהן, הן הקדחת והשלשול. המחלה האחרונה יכולה, אם לא יזהר החולה, לההפך למחלת השיחתה (דיסנטריה). מפני המחלות הללו צריך ואפשר מאד להזהר. על התייר לבלוע בכל בוקר ובוקר שליש-חצי גרם כינין, ע"י זה ישמר מפני הקדחת. מעורר קדחת המלריה הוא החידק, שנושאיו הם היתושים, החיים במספר רב מאד בבצות ובבורות, ששם ידגרו את ביציהם ויפרו וירבו באין מספר. היתושים מעבירים בנשיכותיהם את מעוררי המחלה מגוף החולה לגוף הבריא, לכן צריך להזהר מאד מפני נשיכותיהם, והתייר יזהר מלישון במטה שאינה עטופה כִלָּה, השומרת את הישן מפני היתושים. צריך להזהר גם באכילה, לא לאכל מאכלים בלתי טריים או פרות בלתי מבושלים ולא לאכול יותר מדי בשר בימים חמים או להרבות בשתית משקאות אלכוהליים. לעומת זה טוב לשתות בסעודת הצהרים כוס יין אדום ארץ-ישראלי. אסור לשתות מי-בורות בלתי רתוחים, וטוב למהול את המים במעט יין אדום. צריך לשמור את כל המאכלים מפני נגיעת הזבובים ולהשגיח ביותר על נקיון העינים ועל בריאותן.

אופני הנסיעה בפנים-הארץ ואמצעי התנועה.                                                                      בנסיעות בפנים-הארץ משתמשים בעקר במסלות הברזל. מסה"ב קנטרה (על תעלת סואץ) – חיפא, ירושלים – יפו, חיפא – אדרעי, חיפא – עכו ורפיח – באר-שבע, וכן גם המסלה טול כַֹּרם – שכם – ג'נין – עפולה, המחברת את מסה"ב לוד – חיפא עם מסה"ב חיפא – אדרעי העומדת ברשות הממשלה הבריטית. […] ברכבות החדשות והמרווחות הללו נמצאות מרכבת-אוכל ומרכבת-מטות, ארבע ארבע מטות בכל תא. […] ליתר הנסיעות בארץ משמשים הכבישים הנמצאים במצב טוב פחות או יותר ושעליהם נוסעים בעגלות או באותומובילים. בידי בעלי העגלות היהודים תמצאנה עפ"י רוב המרכבות הכי טובות, ולכן ישתמשו הנוסעים בכל האפשרות רק בעגלות של יהודים, המתנהלות עפ"י רוב גם ע"י עגלונים יהודים, המכירים היטב את הארץ ויכולים לשמש גם מורי-דרך. העגלונים היהודים הם הכי זריזים והכי נאמנים במלאכתם, ולכן אל יקמץ הנוסע, גם אם יש הבדל קטן במחיר לעומת מחיר העגלה של לא-יהודי וישכור אך ורק עגלה של יהודים. […] לטיולים בגלילות כאלה, ביחוד בעבר הירדן מזרחה, ששם אין עדין כבישים, אפשר להשתמש רק בבהמות לרכיבה. הסוסים המקומיים הם עפ"י רוב נוחים ומתונים וגם בלתי המנוסים יכולים לרכוב עליהם, כי מהלכם בטוח גם בשבילים הצרים שבהרים התלולים. לטיולים קרובים אפשר להשתמש גם בחמורים. בכל עיר ועיר בארץ-ישראל  ובסוריה ישנם חָנים (אורוות) ששם אפשר לשכור חמורים. בעל החמורים שולח את בהמותיו איש חַמָּר להשגיח עליהם בדרך, והוא יכול לשמש גם מורה-דרך למטילים. בגליל ישנם גם חמרים יהודים.

איור של ליליין מתוך הספר. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

מתוך הפרק: השקפה גיאוגרפית                                                                                            […] יפה-נוף הוא הגליל ודומה הוא לנוף הרי האַלפּים. הריו מכוסים יערות עצים רבים ובבקעותיו זורמים פלגי מים בכל ימות השנה; רמותיו נושאות שדות בר ועמקיו עטופים נאות דשא ועשב למרעה ופרחים מרובי הצבעים והגונים. שם ישגשג הזית ותנוב הגפן וינץ הרמון ותחנט התאנה, בעוד אשר על פסגות הרי הלבנון והחרמון, הנשקפות מכל מקום, מתנוססת לבנת השלג.

מתוך הפרק: תושבי הארץ. גזעם, טיבם ותכונותיהם, דתם, תרבותם והשכלתם ודרכי חייהם.      ערבים – הערבים, שמוצאם חצי-האי ערב, כוללים שלשה רבעים ממספר תושבי הארץ ונחלקים לעירונים, פלחים (עובדי אדמה) ובדוים (בני המדבר). הבדוים, שלא התערבו לעולם ביתר תושבי הארץ, נשארו ערבים טהורים, והם יכולים להחשב לנושאי הטפוס הטהור היחידים של הגזע השמי. הם נקראים אל-עַרַבּ ("הערבים"), ז"א הערבים האמתיים. הבדוים יושבים לשבטיהם ורועים את עדריהם בעמק הירדן, בעמקי הגליל, במישור החוף, בארץ הנגב וביחוד בעבר הירדן מזרחה.                              אופיו של הערבי הטהור מראה את המדות הטובות של הבדוים הקדומים: גאות, התאפקות, רצינות ורגש-כבוד חזק. הוא חושב את עצמו לבן הגזע הכי מובחר. צרכי חייו הם פעוטים מאד. הוא מסתפק במועט מן המועט, אבל הוא אוהב חופש בלי מצרים. אמיץ-לב הוא במלחמתו כנגד האויב, נאמן למשפחתו ולשבטו ומכניס אורחים. השקפת העולם שלו היא מוגבלה מאד ופּטליסטית. מדותיו הרעות של הבדוי הן אהבת בצע ונקמה ואכזריותו כנגד אויבו. מדת גאולת הדם עודנה נפוצה ביניהם, והיא גורמת לפעמים להשמדת משפחות שלמות.                                                                          הפלח ובן העיר הלכו והתרחקו במשך מאות שנות הלחץ וההעקה והירידה המוסרית מהמקור בו חוצבו. רובם מתיחסים ביחס של חשד ושנאה נסתרת לאלה, שאינם מבני עמם ודתם. האמונה במזל (פטליסמוס) מביאה אותם לידי עצלות, והם אינם יודעים להעריך את ערך הזמן. שעות שלמות יכולים הם לשבת בטל ולספר או לשמוע אגדות ומעשיות. הפלח הוא בכלל בעל מזג טוב וילדותי, ואם מכירים את טיבו היטב ויודעים להתנהג אתו, אז אפשר לנהל אותו ולחיות אתו בשלום ובשלוה. העירונים, שבאו במגע ומשא שטחי עם הקולטורה האירופית, קבלו ממנה עפ"י רוב רק את ברקה החיצוני המטשטש את האורות שבתכונת האומה הערבית."

איור של ליליין מתוך הספר. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

הספר "ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר המסעות" הוא מדריך הנסיעות העברי הראשון מסוגו. (הקדים אותו המדריך של אברהם משה לונץ משנת 1891 "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה"). הספר נכתב בהזמנת חברת הנסיעות אקספרס ארץ ישראלי בערבון מוגבל, ובמימון בנק אפ"ק (אנגלו פלסטיין קומפני), לשם עידוד "טוריסטיקה יהודית מיוחדה במינה". הספר, הכולל מידע מעשי לתייר היהודי, כגון שערי החליפין של המטבעות, המלצות על מלונות ואמצעי תחבורה ומסלולי טיול, מכיל גם מידע גיאולוגי, בוטני וכלכלי, והוא בעל ערך היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי רב עבור חוקרי א"י. הספר פורש לפנינו תמונה מהימנה של ארץ ישראל וסביבותיה בשנת 1921 , אוצר גדול של תיאורי מקומות ואתרים, שרבים מהם כבר אינם עוד. מספר היהודים בא"י היה 90,000. את הרי הגליל כיסו יערות עבותים ובין עכו וצידון חי הדוב הסורי. למרבית ההרים והנחלים היו עדיין רק שמות בערבית. מחלות המלריה והבילהרציה שלטו ברמה, יחדיו עם הדיזנטריה. מעניין לדעת שרוחבה של רחבת הכותל המערבי היה 3.6 מטר, לויה-דולורוזה קראו בעברית "רחוב העצב" ולכנסייה האתיופית "מנזר הכושים". "מגדל דוד" שהפך אחר-כך לאייקון המזהה של ירושלים, לא מוזכר בטקסט ובמפות העיר. לארץ-ישראל לא היו גבולות מדיניים מוכרזים ומדינת ירדן עדיין לא היתה קיימת. מסילות הברזל שבנו התורכים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה האנגלים, אפשרו לתייר לנוע בחופשיות מקהיר, או קנטרה שעל הסואץ ועד בירוּת ודמשק. ואכן מסלולי הטיולים שמציע הספר כוללים את מצרים, רבת-עמון, בירות, דמשק ואתרים נוספים בעבר הירדן המזרחי, לבנון (סוריה הדרומית) וסוריה. הספר כולל מפות מפורטות שהודפסו במכון הצבאי הקרטוגראפי בווינה וכן איורים של נופי הארץ מאת הצייר אפרים משה ליליֶין. ליליין, אשר קנה את תהילתו בתמונת הרצל המשקיף מן המרפסת בבזל, היה ממייסדי בצלאל ונחשב לצייר הציוני הראשון.

מחבר הספר, חוקר ארץ-ישראל ישעיהו פרֶס, ניהל במשך 40 שנה את בית-הספר למל בירושלים. הוא חיבר כמה ספרי מסע וגיאוגרפיה, אך גולת הכותרת של מפעלו המחקרי-ספרותי היתה אנציקלופדיה גיאוגרפית-היסטורית של ארץ-ישראל בארבעה כרכים.

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברצוני להציג שלוש יצירות. יצירות לא מוכרות של יוצרים מוכרים, שניים מהם כבר לא עמנו, אשר נכתבו בצעירותם בהשפעת חוויותיהם במלחמת תש"ח ואובדן חבריהם במערכה. הרשומה מוקדשת לאחיי גיבורי התהילה מגדוד 77 של חטיבה 7, אשר שמותיהם חקוקים על לוח המתכת בעמק הבכא, רמת הגולן.

א.

השיר "מסע אל החולות" מאת חיים פיינר (חפר).

מתוך: קשת סופרים: ילקוט לדברי-ספרות של סופרים-חיילים. בהוצאת שרות תרבות של צבא הגנה לישראל, (1949).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

ב.

בדרך לקברו,   מאת חיים גורי

מתוך: פלמ"ח, ניסן, תש"י (אפריל, 1950).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה בגודל המאפשר קריאת הטקסט. לאחר הפתיחה הקליקו שנית להגדלה נוספת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה בגודל המאפשר קריאת הטקסט. לאחר הפתיחה הקליקו שנית להגדלה נוספת.

ג.

שיר מאת דידי (ידידיה) מנוסי

מתוך: חפשה ללא תשלום – פרקי הוי לגבי דידי, מאת דידי מנוסי, ציורים ניני אנאלי, בהוצאת הספריה הקטנה של חבר הקבוצות, (1951).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

הקינה/הספד על נמרוד, מאת חיים גורי, כתובה בסגנון תנ"כי (שימו לב לפעלים) וכמיתוס מכונן. היא מופיעה בחוברת בשם "פלמ"ח" – חוברת קטנטנה וצנומה – (16.5 על 11.5 ס"מ, 38 עמודים) משנת 1950, אשר יצאה לאור לאחר כינוס ארצי של יוצאי הפלמ"ח. החוברת מביאה את דבריהם של משתתפי הכנס, ביניהם יצחק שדה, בני מרשק ואחרים, וכן תיאור מבצע עובדה לכיבוש אילת לצד יצירות ספרות שונות. הרשימה השנייה על נמרוד נכתבה על-ידי חיים ברלב (כידוני). בשני הטקסטים לא מופיע שם משפחתו של נמרוד. כולם ידעו מיהו נמרוד.

נמרוד הוא נמרוד לויטֶה, בנה הבכור של משפחת לויטה מקיבוץ עין חרוד מאוחד. היה מ"פ וסמג"ד בחטיבת הנגב ואחר כך קצין המודיעין של החטיבה. השתתף בקבוצת הסיור שהכינה את מבצע "עובדה" לכיבוש אילת. נפל ב-14.12.1949 בעלות רכבו על מוקש באזור כפר עג'ור בדרך לבית גוברין. מצבה וחורשה לזכרו על הר הגלבוע, במקום המשקיף על מקום הולדתו. בן 24.5 בנפלו.  קורות חייו של נמרוד באתר יזכור להנצחת חללי מערכות ישראל. זרובבל גלעד כתב אודותיו ספר: "בעלות ימיו" אגרות ורשומות, (זרובבל גלעד, 1959 הקבוץ המאוחד.)

החוברת קשת סופרים – ילקוט לדברי-ספרות של סופרים-חיילים – יצאה לאור בשנת 1949 על-ידי שרות תרבות של צ.ה.ל, וכוללת יצירות של סופרים ומשוררים אשר שרתו כחיילים במלחמת השחרור. בין היוצרים: ע. הלל (ושירו "דבר החיילים האפורים"), נתן שחם, חיים גורי, משה שמיר, אהרן אמיר, יהודית הנדל, אמיר גלבע, מתי מגד, מנחם תלמי, דן בן אמוץ.                            כך כתב משה שמיר, עורך הקובץ, על חיים חפר (אז פיינר) בהקדמה לחוברת: "נוצרו שירים. ויפים מכלם – אלה שנתיחדה להם מנגינה והפכו זמר בפינו! ראש לכל היה אותו עלם שהציפנו בחרוזיו הנמוחים בפה כפרי שהבשיל. אני חושב ברגע זה על "הן אפשר". "מסע אל החולות" – שירו של חיים חפר, המכיל דימויים קשים של שכול ומוות, אינו אופייני לשאר יצירתו. כמדומני שלא כונס ולא פורסם שנית במקום אחר, מלבד מאשר בחוברת זו "קשת סופרים". הבתים בני 6 שורות והחריזה היא של שורות א-ד, ב-ה, ג-ו.

הספר "חופשה ללא תשלום" הוא ספרו השני של דידי (ידידיה) מנוסי (מנוסוביץ), אשר יצא לאור בשנת 1951. השיר המובא לעיל חסר שם ומהווה הקדמה לספר עצמו והקדשה לחבריו של דידי. הספר מתאר בחרוזים שנונים ומחוייכים, כדרכו של דידי מנוסי, את הוי הפלמ"ח ודמויותיו המיוחדות, בחורים ובחורות, לוחמים ואוהבים. שיר ההקדמה המובא לעיל שונה מהם ובכלל משיריו של דידי, והייתי מסתכן ואומר ששורה עליו השפעת סגנונו של אלתרמן (להבדיל) בספרו "כוכבים בחוץ".

כל הזכויות שמורות ליוצרים ולהוצאות הספרים!