העילה לרשומה זו היא רצוני להציג בפניכם את הסרט הדוקומנטרי האחרון שיצרתי: "ספרנים". אולם אגיע אל הסרט בדרכים עקלקלות. דרכים עקלקלות הן מן הסתם מעניינות יותר, וגם עשויות להיות מפתיעות. הסרט עוסק במאבק ההישרדות של הספר המודפס והספריות בעידן הדיגיטלי, אך אגיע אליו לבסוף דרך המצפות בנגב, בייחוד מצפה רביבים, צעיר מוכשר ומוכתר בשם אריה יחיאלי, זוג הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, ובנם, ממשיך דרכם, דניאל, דמות מופלאה בה תתאהבו מייד. כל הרוצה לצפות בסרט מייד ולא להגיע אליו בדרך עקלקלה – מוזמן לעשות זאת.
בספר "ספר הנגב" בעריכת מנחם ואפרים תלמי (הוצאת עמיחי, 1954) מצאתי את הטקסט היפה הזה, המלא התפעמות ואהבה לנגב. הקטע המיוחד עורר את סקרנותי:
הכותב – אריה יחיאלי. מיהו אריה יחיאלי? הטקסט נותן לנו כמה רמזים: רכיבה על סוסה, בית מוקף אהלים, כפיה, בריכת אגירה.
מצפה רביבים
בשנת 1943 הגה יוסף ויץ מקק"ל את הרעיון להקים בנגב שלוש "מצפות". כך הם כינו זאת, בלשון נקבה. אין הכוונה למקום רם ונישא ממנו אפשר לצפות על הסביבה, אלא מלשון תצפיות וניסויים – נקודות יישוב קטנות בהן ילמדו תנאי הקרקע, האקלים ואיכות המים של הנגב הריק כמעט מישוב יהודי, לקראת התיישבות עתידית. אך גם מעין מסווה על רקע הספר הלבן שפורסם ב-1939 ובעקבותיו חוק הקרקעות המנדטורי, שאסר רכישת קרקעות ומנע הקמת ישובים חדשים גם בנגב. נבחרו שלוש נקודות בהן הקרקע כבר נרכשה ע"י החברה להכשרת היישוב (יהושע חנקין) וקק"ל והן מייצגות תנאי קרקע ואקלים שונים: בקרבת ואדי-שנק הוקם מצפה גבולות, שהיישובים הקרובים ביותר אליו היו אז חנות-יונה (חאן-יונס) ורפיח; מזרחה מבאר שבע הוקם מצפה בית אשל, וכארבעים ק"מ דרומית לבאר שבע, באזור ביר-עסלוג' הוקם מצפה רביבים, שהיתה אז הנקודה המיושבת הדרומית ביותר בארץ ישראל. בהקמת המצפים ובלימוד תנאי הנגב הושקעו מאה אלף לא"י, סכום עתק. מצפה גבולות הפך לקיבוץ גבולות, בית אשל הותקפה במלחמת השחרור ותושביה עמדו בגבורה בהפצצות כבדות. לאחר המלחמה ננטשה ובניה הקימו את מושב היוגב. סיפורנו מתמקד במצפה רביבים. הנה נוסח המגילה אשר נטמנה עם אבן הפינה לאחד המצפים (הכותב אלמוני):
גרעין המתיישבים ששנים-עשר מאנשיו ירדו להקים ולאייש את מצפה רביבים ישב במושבה ראשון לציון כבר מ-1938. בנקודה הנבחרת הוקם במהלך 1944 מבנה אבן בן שתי קומות, אשר כונה "הטירה". עד להשלמת הטירה התגוררו המתיישבים במערה שהתגלתה בסמוך. הנה בצילום הראשון הטירה בבנייתה, ובצילום השני המערה, ומעליה ברקע הטירה. (מקור התמונות: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים).
הנשים והילדים נותרו בראשון לציון והצטרפו לגברים במצפה רק לאחר כשנה. הבעייה החמורה ביותר היתה אספקת מים. הבאר היחידה במקום סיפקה מים מלוחים באיכות נמוכה ומי שתייה הובאו בעזרת הפרדות "נגבה" ו"חלוצה" מביר-עסלוג'. לכן הוחל ב-1944 בהקמת מפעל מים שלכד באמצעות תעלות וסכרים את מי השטפונות בחורף ואלו נאספו בבריכת אגירה. מערכת זו סבלה מחוסר יציבות באספקת המים, בשל השונות ברמת המשקעים בין חורף לחורף באזור שחון זה.
בשנת 1947 ביקרו במצפה רביבים חברי וועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, אשר גיבשה לבסוף את תוכנית החלוקה. אותו חורף היה ברוך בגשמים, החיטה לבלבה בשדות רביבים והסייפנים פרחו. ההנחה המקובלת היא שבעקבות התרשמותם מן המקום, כללה הוועדה את הנגב בשטח הישראלי בתוכנית החלוקה. בצילום: חברי הוועדה בשדה הסייפנים.
במלחמת השחרור הופצץ המקום מן האוויר והטירה ניזוקה. המערה הפכה לבונקר בו מצאו החברים מחסה, וגם הפרדות. במלחמת השחרור נהרגו 11 מחברי קיבוץ רביבים. בשנת 1988 שוקם האתר והפך למוזיאון ולמרכז מבקרים המדגימים את ראשית ההתיישבות בנגב. מוצג גם דגם יפה של מפעל המים, התעלות ובריכות האגירה. בסרט "ספרנים" תוכלו לצפות בחנהל'ה אוירא המספרת על החיים במצפה בשנים הראשונות. בצילום להלן – כך נראה מצפה רביבים כיום, ולידו עדיין פורחים הסייפנים בערוגה סמלית:
אריה יחיאלי
אריה יחיאלי (קופלניצקי) נולד בעיר הקטנה שלסוויג בצפון גרמניה, בשנת 1922 ונרצח בידי בדווים משבט עזאזמה ב-1947 בביר-עסלוג', בהיותו בן 25 שנים. כאשר היה בן שנה וחצי מת אביו, והוא עבר עם אמו לעיר קיל. הילד אריה התבלט בכשרונו לשירה וציור. אריה עלה לארץ בשנת 1936 עם עליית הנוער והיה חניך בכפר הילדים והנוער "אהבה" בקרית ביאליק. אריה נעשה מדריך נוער בתנועת "הנוער העובד" והדריך נוער שוליים וילדי רחוב בהצלחה רבה. בשנת 1942 כאשר עבד בסדום למד את השפה הערבית על בורייה מן הפועלים במקום. בשנת 1943 , לאחר הכשרה בקיבוץ תל יוסף, הצטרף לגרעין שירד ליישב את מצפה רביבים, ומייד קשר קשר עם הבדווים באזור, למד את שפתם על כל ניביה ואת שיריהם ומנהגיהם. בשל קשריו הטובים עם הבדווים התמנה למוכתר רביבים בשנת 1946. תפקיד המוכתר היה תפקיד רשמי וממוסד בתקופת השלטון העותמני, ובהמשך גם בעת שלטון המנדט. אריה יחיאלי כחול העיניים התלבש כבדווי, רכב על סוסתו האצילה "סופה" ואימץ לעצמו את מנהגי הבדווים. בביקוריו אצלם רשם לעצמו את מילות שיריהם, וחיבר שירים בעברית ללחנים ששמע במאהלים ובין הרועים. שניים משיריו התפרסמו מאוד וידועים עד היום.
בסוף 1946 נכחו אריה וששון בר-צבי, שומר השדות של רביבים, בטקס סולחה בדווי. היו שני מעגלי ריקוד, של גברים ושל נשים בנפרד, כאשר כל מעגל רקד על פי מנגינה שונה. כשחזר למשק חיבר אריה את שתי המנגינות למנגינה אחת וחיבר לה את המילים הבאות, שהפכו לשיר "את אדמה בלב מדבר". באתר זמרשת אפשר לראות את מילות השיר ולהאזין לביצועים שונים שלו. ביצוע נוסף, בסגנון אשר לטעמי מזכיר את המקור הבדואי, ע"י להקת דבקה פנטסיה, נמצא כאן. שיר מפורסם נוסף של אריה יחיאלי הוא השיר "עלי באר" ששמע מפי רועה בדווי בן עשר. כאן באתר זמרשת.
כאמור, שהו הגברים במצפה ללא הנשים והילדים אשר נותרו בראשון לציון. כדי להכין את הילדים לצפוי להם במקום, צייר וכתב אריה יחיאלי, בשנת 1947, ספר מצוייר בו הוא מתאר את המדבר ושוכניו ואת המצפה ושכניו. הציורים בצבעי מים והחרוזים, תמימים ומלאי כישרון. הספר לא יצא לאור מחוסר תקציב, ורק בשנת 1998, במלאת 50 למדינת ישראל, קיבוץ רביבים הוציא לאור את הספר. בשל יופיו וייחודו, אני מעלה כאן את כל ציורי הספר והחרוזים הנלווים אליהם. (כל הזכויות שמורות לקיבוץ רביבים).
כריכת הספר של אריה יחיאלי. ראו את ה"טירה" ולידה האוהלים במצפה רביבים.
שלום, שלום לילדים, אל עסלוג' אנו נוסעים! שם נגיע וניגש אל ביתנו החדש
בבאר-שבע נעבור, ערבי על החמור, שם רוכב על יד מסגד עם המטריה ביד
ועכשיו הגענו כבר אל ביתנו במדבר. כל חבר רץ וצוהל את פנינו לקבל
הביטו נא אל החבר שעל הסוסה דוהר! "סופה" שמה, היא סוסתנו, השומרת את שדותינו.
הטרקטור שלנו אדום וגדול, לחרוש לשדד ולקצור הוא יכול. הוא משדד אדמת הנגב ומפורר כל גוש ורגב.
ילד בדואי רועה שני גדיים, כבשה ושה. הם רוקדים, הוא מנגן והכלב מתבונן.
גם אצלנו יש רועה, הוא עם הפרה יוצא. היא אוכלת ירק רב ונותנת רוב חלב.
פה גמל עם גמלון החיים בישימון, הם שותים רק כל יומיים ורק אוכלים בצהריים.
זה הוא בדואי שכן, מקטרתו הוא מעשן. הוא גר באוהל-בד שחור, יש לו גמל, עז וחמור.
ראו רובה יש לשומר! כי בלילה הוא נוטר. מי עוזר לו בשמירה? זוהי "עזה" הכלבה.
ולסיום, שירו של אריה יחיאלי "את אדמה" על רקע מצפה רביבים בצילום ובציור.
בשנת 1947 הורעו היחסים בין הבדווים לבין חברי רביבים. הבדווים שהתמקמו עד אז בסמוך לגדר היישוב התרחקו. החלו תקריות של מארבים ויריות. ב-16.12.1947 הותקף רכב שנסע מחלוצה (מקומו הראשון של קיבוץ משאבי שדה) ליד הכפר הבדווי חלסה. אחד הנוסעים, אהרון שטולץ, נהרג במקום, מא"ז (מפקד אזור) מצפה רביבים, יוסף הפנר ("קובה"), נפצע קשה, וכן נפצעו מספר לוחמים נוספים. (המשורר זרבבל גלעד כתב לזכרם את הרשימה "פגישה בערבה". כדאי למצוא ולקרוא). כאשר הגיעו למצפה רביבים, התברר שיש לפנות את הפצוע באמבולנס למצפה בית אשל, ממזרח לבאר-שבע, שהיה המקום הקרוב ביותר עם רופא יהודי. רכב ובו ששה חברי מצפה רביבים, ובכללם ה"מוכתר" אריה יחיאלי, ויואל דה מלאך, אז קורפורל הנוטרים ולימים חוקר החקלאות המדברית וחתן פרס ישראל, נסע למחנה הבריטי בביר עסלוג' לבקש אמבולנס לפינוי הפצוע. בצומת בביר-עסלוג' שכן הבסיס של רוכבי הגמלים הבדואים – משטרת המדבר שהקימו האנגלים. מעבר לצומת היה הכפר הבדואי ביר עסלוג', לצד הדרך החשובה שהובילה, לאורכה של מסילת הברזל התורכית, לעוג'ה אל חפיר (ניצנה) ולעזוז של ימינו. מפקד הבסיס האנגלי סירב להגיש עזרה באומרו שקיבל הנחייה מגבוה לא לסכן את חייו של חייל אנגלי עבור היהודים. בינתיים התארגנו ערביי העזאזמה שבכפר, וכאשר החל הרכב לחזור למצפה רביבים – פתחו עליו באש, הן אנשי הכפר והן השוטרים מן הבסיס האנגלי. נער בדואי קפץ וחסם את דרכו של הרכב עם קונצרטינת תייל והרכב נעצר. נהג הרכב אורי ויינהובר נהרג ראשון, ואחריו ראובן וולטרה. אריה יחיאלי נפגע מכדור שניפץ את גולגלתו. שלמה לינדנר ("בולבול"), יואל דה-מלאך וחנן לנדנבאום הצליחו לברוח אל הואדי. דווקא אריה יחיאלי, שעזר לבדווים, ולמד ואימץ את כל מנהגיהם ותרבותם, נרצח על ידם. נגדעו חייו של אדם כה מוכשר, והוא בן 25 שנים בלבד. שמותיהם של שלושת החללים הונצחו על שלט הקבוע על גשר הקרוי גשר אריה יחיאלי מעל נחל רביבים (1.5 ק"מ מצומת משאבים, באזור פארק גולדה). לאריה הוקדש המשפט הבא: "מאלה שנטעו את העצים הראשונים במדבר ונפלו בטרם פרשו את צילם".
בסרטון קצר זה מתארים שלושת הניצולים את האירוע. בסרט נראה גם שמוליק ריפמן ז"ל, ראש מועצת רמת נגב לשעבר, בפגישה עם הורים שכולים למרגלות גשר אריה יחיאלי ושלט ההנצחה, אוחז בידו את הספר המצוייר שהוצג לעיל. בסופו של הסרטון אלכסנדר סנד מספר על אריה בשנת 2001.
יונת ואלכסנדר סנד
אלכסנדר סנד היה בין המתיישבים הראשונים במצפה רביבים ב-1943. לאחר תום מלחמת העולם השנייה יצא לאירופה לעזור בהצלת שארית הפליטה וחזר ב-1948 עם יונת (יאנקה) זק, ניצולת גיטו וורשה. הם הגיעו רגלית לקיבוץ רביבים הנצור בנגב. הם התבקשו לכתוב חוברת הנצחה על חללי הקיבוץ במלחמת השחרור, והחוברת הפכה לבסוף לספר "אדמה ללא צל" (הקיבוץ נמאוחד, 1950) שזכה לפרסים ולתהודה רבה.
בספר מתוארות קורותיהם של המתיישבים הראשונים במצפה רביבים, הקשיים, המאבק במדבר והיחסים עם השכנים הבדואים. בספר תיאור מפורט של נפילת אריה, אורי וראובן בביר עסלוג'. לאחר ספר זה כתבו השניים יחדיו תשעה ספרים נוספים וכן תרגם כל אחד מהם ספרים רבים. אלכסנדר עמד בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד במשך עשרים שנה. אלכסנדר נפטר בשנת 2004 ויונת נפטרה עשר שנים אחריו. אפשר לקרוא בויקיפדיה על הזוג סנד והספרים שכתבו יחדיו ותרגמו.
קיבוץ רביבים הוא היום מעצמה תרבותית, שבו חמש ספריות (ילדים, מבוגרים, עיון, אנגלית, רוסית). על כל זה חולשת ביד רמה הספרנית עליזה ימין ועוזר על ידה דניאל סנד, בנם של אלכסנדר ויונת. דניאל הוא משורר וכבר יצאו לאור ארבעה ספרי שירה פרי עטו. בסרט "ספרנים" מספר דניאל ברגש רב על הוריו, על אחיו יואב שנפל בהיותו בסיירת צנחנים, ומקריא את שירו "קדיש". בצילום להלן – דניאל ורעייתו אוסנת.
הבאתי כאן את סיפורו של קיבוץ רביבים. הסרט "ספרנים" מצולם גם בקיבוץ גבעת ברנר, קיבוץ נתיב הל"ה, קיבוץ משאבי שדה, קיבוץ טללים, מדרשת שדה בוקר, שיזף. ובכולם תפגשו אנשים מיוחדים.