10. על יופיה של האשה

על יופיה של האשה

רשומה זו מתפרסמת בסימן יום האשה הבינלאומי, החל בתאריך 8 למארס.

א. קטעים מתוך המאמר "על היופי" במדור "שיחות מדעיות" מאת ד"ר יצחק מירקין.

האדמה, כרך א', 1919 , בעריכת י.ח. ברנר.

מיום החל האדם לחקור ולדרוש אחרי שורש כל דבר וענין, הנהו עמל לדעת גם את דבר מהות היופי בטבע, בחיים ובאמנות; ואולם עוד לא עלה ביד החוקרים והחכמים לבוא לידי מסקנא שאין לחלוק עליה ולהוכיח בעליל את הסבות האחרונות, שהן הגורמות בקרבנו קורת רוח של יופי, או להפך, רגש-צער של כעוּר באיזה דבר, מראה וענין. לא פעם אחת, אמנם, נעשה הנסיון לטבוע מטבע כללית ואידיאל אחד ומיוחד של יופי. בעד זמן מוגבל ובעד חוג אנשים ידוע ומסוים היה אולי דבר כזה אפשר, אבל לא בעד כל האדם. כלנו אמנם רואים את מראות הטבע ויצירי האמנות בעינינו, אבל שונה מאוד הפעולה הפנימית אשר יפעלו המראות האלה אצל כל אחד ואחד מבני האדם. לדבר זה גורמים רבים, אשר הראש והראשון בהם הוא אישיות הרואה והמתבונן, נטיותיו הטבעיות המיוחדות לו, מזגו ומקור מחצבתו. אבל גם לגורמים חיצונים כמו: החנוך, קבלת אבות, יחוסים זמניים ומקומיים יש ערך נכבד להבדל הגדול בין בני האדם ביחס להרגשה האסתטית.

[…] בעד הערכת היופי יש מלבד הגורמים הנזכרים עוד גורם אחד נכבד מאד: יחוסיו הפרטיים והמיניים של המתבונן והמסתכל אל הדבר אשר יסתכל ויתבונן בו. המשפט האסתטי של האיש ביחס לאיזו אשה, למשל, ישתנה תמיד לפי מדרגת נטיתו אליה. האשה, אשר יאהב, ימצא האיש תמיד יפה וברה, גם אם איננה יפה כל עיקר. ואם הגרוי המיני עלה למעלה ראש, אז יחדל המשפט האסתטי לגמרי.

לאשה יקראו בלי דעת ובלי חשבון – המין היפה, אף על פי שכנוי כזה נאה על כל פנים לא פחות גם להאיש. דוקא האידיאל של יפי האשה השתנה והתהפך מן הקצה אל הקצה במשך הדורות כל כך, עד כי אין לראות בזה סימן טוב להיופי המונופולי של האשה. יפי האשה האויריי, האֶתֶריִי והשחפיי של בטיסלי, אשר אין לו עוד כמעט כל יחס אל הגשמיות, היה אידיאל התקופה הראשונה של הרינסנס. רפאל אוהב את האשה שנתבגרה, אשר רגש האושר של האם הטביע בה את חותמו – את המדוננא, ועל ידו נעשה לאידיאל לכל בני זמנו. פלמה פֶכּשִיָה מבכר ביצירותיו את האשה המלאה לשד עלומים, הצודדת את החושים בגוה הרענן, אבל במדה ידועה עוד גם בגאון נפשה ויפיה. כמאת שנים ויותר היה זה לטפוס היופי לצירים הוניציניים ולבני דורם. טפוס יפי האשה של הנידרלנדים מתרחק עוד יותר מהאידיאל הנזכר של בטיסלי. לרוּבנס האשה המלאה לשד וכח ומגרה את החושים המיניים היא אידאל היופי. אצלו בריאות ויופי אחד. אבל כבר בדור שאחרי רובנס ישתנה הדבר. אחרי רובנס בא הצרפתי בטו והעלה את הנוי המלאכותי למעלה ראש, ולא בני אדם רעננים ומלאים לשד, שלמים ובריאים, כי אם יצורים דקדקים וקשטשטים של הרוקוקו הם סמל היופי.

אצל גזעים אחרים שליטים מושגי-יופי אחרים. בני הגזע השחור אוהבים אצל הנשים את השפתיים העבות, את האף הקצר וכן הלאה, ואשה שאלה לה נחשבת אצלם ליפיפיה. בני הגזע האדום, האינדיאנים, משתדלים ל"תקן" את הטבע על ידי התגודדות מבהילה לפי מושגינו. יושבי האיים בים האוקינוס הדרומי ועוד שבטים פראים אחרים "מיפים" את דמות גופם בהעבירם דרך האזנים, השפתים והאף חמרים זרים כמו טבעות ויתדות וכיוצא בהם ומשנים, מנקבים ומותחים בזה חלקי גוף שונים. וישנם גם עמים שמטילים ממש מום בידיהם ורגליהם ופדחתם כדי ליפות את עצמם על פי חוש יופי המיוחד להם. ואפילו עמים עומדים במדרגה קולטורית גבוהה, כמו היפנים והסינאים אחוזים במעשים כאלה. האשה המנוונת, שכמעט אי אפשר לה להתנועע על רגליה, שנעשו קטנות ובעלות מום, נחשבת בעיניהם לסמל יפי האשה.

כל נסיון לטבוע מטבע קבועה ולקבוע מסמרות ביופי הוא בהכרח התאמצות חנם, לפי שאי אפשר להביא בחשבון של שטה את הגורמים היותר נכבדים בדבר, את הגורמים הנפשיים. כי יותר שחיי הרגש של בן אדם מפותחים ומפורדים, יותר דק גם חוש היופי שלו. היופי החצוני איננו מספיק לו עוד. וכדי למצוא קורת-רוח אסתטית, הוא מבקש גם את האדם הפנימי, שהוא משתקף בצורה החיצונה. המבטא הנפשי אשר בצורה שופך לפעמים חן ואצילות על האדם ויש שהוא מיפה אפילו אי-יופי וגם כעור חיצוני. יש רגעים בחיי כל בן אנוש אשר כמו זיו שמימי שפוך עליו. הנערה האוהבת, האשה ברגעי אושר האם נראות יפות, גם כשהן כעורות.

מרחשון תר"פ, פתח-תקוה.                                    ד"ר יצחק מירקין

  

ב. קטעים מן המאמר "יפיה והתיפותה של האשה בזמן התלמוד" מאת א. ש. הרשברג

מתוך: העתיד, מאסף ספרותי-מדעי, לברור עניני היהדות והיהודים, ברלין תרע"ב (1912), בעריכת איש הורוויץ.

הקליקו על התמונה להגדלה

הקליקו על התמונה להגדלה

  היופי ואמצעי התיפותן של הנשים על ידי מיני רחיצה, סיכה, הלבשה וקשוטים שונים נתנו ענין גדול לבעלי המשנה והתלמוד לעסוק בו, כי לבבם היה פתוח פתח רחב לקראת רגשי היופי שבבריאה בכלל ושבבני אדם בפרט וביחוד של האשה, בהיותו אחד האמצעים להנאות את האדם מעולמו של הקב"ה ולשפר את חיי המשפחה על טהרת הקודש.

בתנאי היופי שבאשה מונה רבי ישמעאל ב"ר יוסי: ראש נאה, שער נאה, עינים נאות, אזנים נאות, חוטם נאה, שפתים נאות, צואר נאה, כרס נאה, רגלים נאות גם שם נאה (נדרים ס"ו ע"ב) וכן היו מתנאי יפיה: צבע עור לבן וקומה גבוהה (נדרים ט' י'), על העינים אמרו: כל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. ועל השדים כי הם הודה והדרה, נויה וכבודה ושבחה של אשה (שהש"ר ד' י"ב), הדדים נוי באשה. את גידול השדים משלו החכמים לגידול הפרי (התאנה): פגה (פרי סמדר); בוחל (בקיעת הגבעול בתאנה); צמל (פרי קשה, תאנה מבושלה, מערבית) (נדה, ה' ז' תוס' שם פ"ו), ונחשבו השדים למקום נויה וכבודה של האשה. בית חליצה נאה נחשב לאחד מחלקי היופי שבגופה. – מלבד אלה היה אחד מראשי תנאי יפיה: בשר גוף חלק ועדין בלי כל שער, ועל כן התאמצו בתחבולות שונות להעדין את בשרן ולהסיר את שערותיו. גם נשתבחה בקולה הערב (נדה ל"א ע"ב).

בתוך חיי המשפחה פנימה העריכו חכמי התלמוד הראשונים גם האחרונים ערך גדול את יפי האשה והיו מחבבים את מאמר בן סירא: אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים (יבמות ס"ג ע"ב, סנהד' ק' ע"ב). בין שבע מעלות שבין צדיק לצדיק נמנתה: אשתו נאה משל חברו (אדר"ג ל"ז). אשה נאה נמנתה אצלם בין שלשת הדברים המרחיבים דעתו של אדם (ברכות נ"ז ע"ב). וכן אמרו: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים… אין אשה אלא לתכשיט אישה (כתובות נ"ט ע"ב) לאמר, האשה התיחדה ללידת בנים, אשר היא המטרה היותר נכבדה והיותר נעלה לכל משפחה בישראל במסורת לאומית עוד מימי כתבי הקודש, ועל כן עליה לעסוק בכל האמצעים המקרבים אותה למטרתה זאת בחיים, וביחוד להתחבב על בעלה. לפיכך השתדלו האבות ליפות את בנותיהם כדי שיקבלו בעדן מחיר גדול מבעליהן, כי כמנהגי אנשי המזרח היום כן היה אז: שפעמים שאדם משיא את בתו ונותן עליה מעות ופעמים שאדם משיא את בתו ונוטל עליה מעות (ירוש' כתובות פ"ו ה"ו).

__________________________________________________________________

 ונסיים גליון זה בפרסומת העוסקת ביופיה של האשה, מתוך תוכנייה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לאופרה "דון פסקואלה" מ- 1973.

 

הקליקו על התמונה להגדלה

הקליקו על התמונה להגדלה

 

הערות העורך

את האדמה בעריכתו של י.ח. ברנר כבר הכרנו ברשומה מס' 7, על נשות הדסה.

על ד"ר יצחק מירקין קרא כ א ן

על אברהם שמואל הירשברג קרא כ א ן

המאמר המצוטט לעיל של הירשברג הוא מאמר מענין מאוד, בן עשרות עמודים, והבאתי רק על קצה המזלג ממטעמיו.   א.ש. הירשברג היה עוזרו של הרב מוהליבר שבעקבות השתדלותו אצל הברון רוטשילד הוקמה המושבה מזכרת בתיה. משלהי 1899 עד ראשית 1901 שהה הרשברג בארץ ישראל ופרסם בעקבות כך שני ספרים חשובים מאוד, שעוד נשוב אליהם: "משפט הישוב החדש בארץ-ישראל" (1901) ועשר שנים אח"כ את "בארץ המזרח". הירשברג נרצח בשואה בגטו ביאליסטוק.

המאסף הספרותי-מדעי "העתיד" יצא לאור בברלין בין השנים תרס"ח – תרע"ג – (1908 – 1913) בעריכתו של שאול ישראל איש הורוויץ – דמות מעניינת וסוערת.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s