118 – מורה דרך בארץ ישראל

בימים אלו, ימי-קורונה, כשארצנו סגורה ומסוגרת ואי אפשר לצאת לטיול בחו"ל, לא נותר אלא לצאת לטיול בארץ ישראל. אך בעוד אנו מתחברים לאפליקציית הניווט המתאימה, לובשים את הבגדים הנושמים ונועלים את נעלי ההליכה המתוחכמות, הבה ניזכר כיצד עשו זאת כאן לפני מאה שנים. סקירה של מדריכי הטיולים, הנדירים, משנות השלושים של המאה הקודמת, מגלה פרטים מרתקים על נופיה של הארץ, אוכלוסייתה ותרבות הטיולים שעשתה אז את צעדיה הראשונים. מאחר ואנו מעלים את זכרם של טיולים מתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כדאי לתאר בקצרה את האפשרויות שעמדו בפני המטיילים.

מצד אחד, כל המרחב מסביב לארץ ישראל היה נגיש ובלתי מוגבל, ללא גבולות מדיניים עדיין. יכולת לעלות על רכבת בקנטרה שעל גדות תעלת סואץ ולסיים את המסע בדמשק. הרכבת עברה דרך עזה ולוד לחיפה (10 שעות נסיעה) בתוואי ויא מאריס – דרך הים. ומחיפה עוד 10 שעות לדמשק, במסילה החיג'אזית. טיולים יצאו לעבר הירדן המזרחי לאתרים כפטרה, מידבא וגרש, וכן למרומי החרמון, לבניאס, ולאתרים בלבנון כמבצר הבופור. לעין גדי ולמצדה היה אפשר להגיע בהפלגה בסירה שיצאה מצפון ים המלח (קליה) דרומה.

מאידך, הנגב היה טרה אינקוגניטה – ארץ לא-נודעת. היישוב היהודי הדרומי ביותר היה באר-טוביה (קסטינה או קוסטינה). המפות מאותה תקופה הסתיימו בקו הרוחב של לשון ים המלח או דרום ים המלח לכל היותר. ואם המפה מכילה את השטח דרומה עד עקבה, הרי שאין בה כל פירוט טופוגרפי מדויק, אלא רק שטח גלי מדומיין. בשנת 1943 הוקמו שלושת ישובי המצפה: בית-אשל, גבולות ורביבים, והנוכחות היהודית ביצעה "קפיצה" דרומה. רק שלוש שנים אחר כך, באוקטובר 1946 הוקמו בנגב ישובי 11 הנקודות. צפונות המדבר ושביליו התגלו רק על ידי סיירי הפלמ"ח לקראת קום המדינה, כאשר יצאו למסעות וסיורים בעוקפם את תחנות המשטרה הבריטיות. בצילום – סיירי הפלמ"ח בדרך למצדה.

יש לזכור שבאותה עת היו בארץ ישראל מאות כפרים ערביים שבימים כתיקונם היו ידידותיים והיה אפשר להתארח אצלם, לנוח ולאכול ולנצל את הכנסת האורחים המסורתית, לעיתים שוכרים שם חמור או פרדה לסחיבת ארגזי המזון הכבדים. דבר זה מתבטא בטקסט המצוטט להלן בהמשך, המדריך את המטיילים כיצד מתנהגים בכפר הערבי או במאהל הבדואי.

מי טייל? בעיקר בתי הספר (הגימנסיות), תנועות הנוער – בייחוד הצטיינה בכך תנועת "המחנות העולים", וחוגי משוטטים. בית ספר למל מירושלים היה הראשון לצאת לטיולים במדבר יהודה, בשלהי המאה התשע עשרה. בתחילת המאה העשרים הצטרפו גם גימנסיה הרצליה, הגימנסיה בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה.

שתי דוגמאות לאופיים של טיולים אלה אפשר למצוא בשני ספריו של רפי טהון, חבר קיבוץ מעוז חיים (בנו של יעקב טהון, סגנו של רופין במשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ומנהלה של חברת הכשרת היישוב). הספר הראשון "הקפנו את ים-המלח ברגל" (הקיבוץ המאוחד 1977) מתאר את מסעם של 14 נערים מתנועת הנוער "המחנות העולים" סביב ים המלח בשנת 1934.

הספר השני "הלכנו לחרמון והגענו לדמשק" (הקיבוץ המאוחד 1979) מתאר מחנה עבודה של תנועת "המחנות העולים" בתל-חי, בשנת 1933, משם יצאו הנערים לטיולים אל הבופור, אל ביצת החולה ולפסגת  החרמון, משם המשיכו לדמשק. בחבורה גם נערה בשם רות שוורץ, שהפכה ברבות הימים לרות דיין.

והיו גם "חוגי המשוטטים" בהדרכת מורי הדרך הידענים כזאב וילנאי, יוסף ברסלבסקי וד"ר נתן שלם.

מקור: https://pbs.twimg.com/media/D6xl1xFWkAECpIT?format=jpg&name=900×900

בשנת 1924 הקים דוד בנבנישתי אגודת משוטטים בירושלים, בשנת 1927 הפכה לאגודה כלל-ארצית, ועשר שנים לאחר מכן, בהיותו מורה לידיעת הארץ בגימנסיה בירושלים, כתב עם פנחס כהן, מורה למדעי הטבע בבית הספר הריאלי בחיפה, שהנהיג חוג משוטטים בצפון, ספר הדרכה לטיולים של בני נוער. זהו כנראה מדריך הטיולים לבתי ספר ותנועות נוער הראשון מסוגו. קדמו לו ספרם של ח.ל. זוטא ול. סוקיניק "ארצנו", משנת 1920, בו כונסו סיורים בירושלים וסביבותיה, וספרו של זאב וילנאי "מדריך ארץ ישראל" משנת 1935 (הוצאת סטימצקי), הכולל מידע מקיף על ארץ ישראל באותה תקופה, אמצעי התחבורה ומסלולי טיול.

להלן ההקדמה לספר "מורה דרך בארץ ישראל – למשוטט, למורה ולתיר" מאת פנחס כהן ודוד בנבנישתי. המדריך עב הכרס יצא לאור בשנת 1937. מדהים לקרוא את ההוראות המפורטות והמוקפדות ואת כללי ההתנהגות הנוקשים בהם נדרשו לעמוד בני הנוער היוצאים לטיול. יש לזכור את הציוד הדל שעמד לרשות המטיילים (חנויות ריקושט ולמטייל עדיין לא פתחו שעריהן). תרמיל הבד ("שבכיסו נותנים תנ"ך קטן") שעליו קשורה השמיכה (שקי שינה עדיין לא היו בנמצא), צפחת המים, המזון הבסיסי ("שתי פומפיות לפרום בהן גבינה קשה").  הציוד ארוז בכלי פח, ארגזי עץ ושקיות בד (הפלסטיק עדיין לא עמד לרשותם). זכרו שהטיול רגלי ובכל יום גומאים קילומטרים בהר ובמדבר. את הלבנים מחליפים כל ג' ימים ואת גרבי הצמר אחת ליומיים. וכמובן – הטיול ככלי חינוכי, לא רק להכרת נופי הארץ, הטבע ואתרי הארכיאולוגיה, אלא לחיזוק הרגש הלאומי והקניית ערכים, כפי שמשתמע מן ההקדמה לספר. כמובן שלא כל הטיולים התנהלו "על פי הספר" והיו גם הרפתקנות ומשובת נעורים, וגם אסונות.

המידע העולה מן הספר כל כך מרתק בעיני, שהחלטתי להביאו כמעט בשלמות (החסרתי את פרק העזרה הראשונה) ומומלץ לקרוא ולמצוא את הפנינים המשובצות בו לרוב. הרי זמן לא חסר לנו כעת, בהיותנו ספונים בבתים מפחד הקורונה.

מסקרן מאוד האיור על שער הספר. הצבי המזנק על רקע מפת ארץ ישראל והאותיות א.מ.א.י. מסביב הוא סמלה של אגודת משוטטים ארץ ישראלית, שההפכה לאגודה כלל ישראלית ב-1927.

בראש הספר הקדשה למטיילים שקיפחו את חייהם בטיולים. מיהם מטיילים אלו ומה היו נסיבות מותם? ראו בתחתית הרשומה בסעיף "דבר העורך"

דבר העורך

הספר מוקדש לזכרם של שלושה מטיילים:

בטיול פסח של גימנסיה הרצליה בשנת 1934, בעת הטיפוס בעזרת חבלים למצדה, התדרדרה אבן ופגעה בראשה של התלמידה חיה ורטה. היא נפטרה במהלך החילוץ. כמה ימים לאחר מכן, בטיול של מחנות העולים הגיעה קבוצת המטיילים לראש מצוק פשחה וישבה שם לנוח. תרמילו של אחד הנערים התגלגל על הקרקע המשופעת, פגע בגבה של התלמידה שרה רבינוביץ בת ה-14 והיא נפלה אל מעבר לשפת המצוק ונהרגה במקום. ועדת החקירה בראשותו של שמריה גוטמן הגיעה למסקנה שאיש לא אשם באסון. עובדי מפעל האשלג בסדום יצאו בחופשת ראש השנה של שנת 1937 לטיול במצדה.איש הוועד אהרון אגסי הדריך את הקבוצה ולפתע מעד ונפל מהמצוק לתהום.

12 מחשבות על “118 – מורה דרך בארץ ישראל

  1. א.מ.א – אגןדת משוטטים ארץ ישראלית שהוקמה ע"י פנחס כהן ב1916 בחיפה. הסניף נירושלמי הוקם ע"י דוד בנבנישתי ב-1924.
    קישור לויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%95%D7%93%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%98%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA
    קישור למודעת של האגודה הנושאת את הסמל: https://pbs.twimg.com/media/D6xl1xFWkAECpIT?format=jpg&name=900×900

    • תודה רבה חגי. אני מעדכן את הרשומה בהתאם.
      אגב – האדם המעניין ביותר בין חבורת מייסדי ומדריכי המשוטטים היה נתן שלם. גיאולוג וסייר מוכשר, גילה את מעלה האיסיים במדבר יהודה. לא התקבל כחוקר לאוניברסיטה העברית בשל מוצאו העדתי וחש תסכול ואכזבה כל ימיו. חיבר ספר חשוב על ביצות החולה ושבטי הע'וארנה, עליו כתבתי ברשומה אחרת בנושנות: הע'וארנים: רשומה 53:
      https://prrozza.com/tag/%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%94/
      אורי

  2. צביקה צודק, חומר מרתק ומענייו ועברתי בינתיים רק אל חלק ממנו,אל טיול מסביב ים המלך וטיול לדמשק דרך הרמון
    ן,מנס

  3. שלום אורי

    בהמשך לכתבה המעניינת, סיפור מעניין על מסע לדמשק.

    יהושע ברוכי (טרטנר), עלה לארץ בשנת 1932 בהתחזותו לספורטאי שבא למכביה. כשהגיע ב 1.4.32, בדיוק הסתיימה המכביה…

    ב30.6.37 עולה קבוץ טירת צבי על הקרקע דרומית לבית שאן. כמפקד המקום וכמוכתר, ממנה ה"הגנה" את גרשון ריטוב. דובר עברית ערבית ואנגלית, רווק עליז, חובב שתיה ובנות.

    חלוצי טירת צבי, למרות הערכתם לגרשון, בקשו להחליפו במישהו משלהם אלא שלא נמצאו בעלי כישורים הולמים. אי לכך, יצא אבי, מאיר אורליאן לקורס מפקדים של ההגנה (ספטמבר 1937) ובשובו כעבור כמה חדשים, התמנה לסגנו של גרשון. מכיוון שלא דיבר ערבית, חפשו מישהו "משלהם" ומצאו את יהושע ברוכי, שבאותה העת התגורר בגדרה וניהל את חוות פטר הסמוכה

    שם רכש שליטה בערבית. יהושע הגיע ב 1939 לטירת צבי. בתחילה עבד בפרדס והתלווה לגרשון בפגישותיו עם הערבים. בהמשך, קודם גרשון לתפקיד מוכתר המוכתרים של ישובי עמק בית שאן. במקומו התמנה מאיר למפקד ויהושע למוכתר.

    בהיותו של יהושע "מהגר בלתי חוקי", שכן הגיע כתייר למכביה, ולא היו לו מסמכים רשמיים. בשנת 1942 החליט יהושע להסדיר את מעמדו החוקי בארץ. תכניתו היתה להסתנן לסוריה ולהסדיר עם הסוכנות היהודית שיקבל בבירות אישור כניסה חוקי לארץ. המסע הסתבך. יהושע נעצר ליד אל על ברמת הגולן, הגלגל בין תחנות משטרה ולאחר תלאות מרובות הועלה בדרעא על הרכבת וגורש בחזרה לבית שאן ללא המסמכים שעבורם יצא למסע. כעבור כמה שנים (כנראה ב1946, ניסה שנית את מזלו ונסע שנית לדמשק, אך שוב, לא הצליח וחזר בלי המסמכים.

    ב 1947, לאחר שהועד הערבי העליון הוציא נגדו גזר דין מוות, עקב פעילותו ברכישת אדמות ערביות לקק"ל. הוא הוברח מהארץ במסמכים מזויפים לאירופה, שם עסק בהעלאת "שארית הפליטה" ושב לארץ רק אחרי הקמת המדינה.

    פרטים מלאים תוכל לקבל מבנו, נחום ברוכי, חבר קבוץ בארות יצחק, טל': 0507537616 דוא"ל:

    nachumb@beerot.org.il

    נחום כתב ספר בשם "חיים של שליחות" על משפחתו. שווה לקרוא.

    בהצלחה

    ראובן אור 0507469158

    ארכיון טירת צבי 046078105

    • תודה רבה ראובן. אכן מידע מרתק. הבעייה – היכן מוצאים את כל הספרים האלה, שאנשים כתבו על חייהם, ומהם אפשר ללמוד כל כך הרבה.

  4. הי אורי
    בזמנו הייתה רינה הברון חברת קיבוץ בארי בתו של מורה ההתעמלות הראשון צבי נשרי היא כתבה שני ספרים על הנגב ועל ירושלים כספרי מסע לנוער….והייתה פלמחניקית..שווה ללמוד עליה

  5. התוודעתילבלוג שלך בעקבות המלצה של דודו אמיתי. נהדר, תודה לך על הרשימה המרתקת.
    אגב, ברשותי "מדריך ארץ ישראל – תל אביב השרון השפלה הנגב" של זאב וילנאי, אני מניח שזה מדריך שונה מהנזכר בפוסט שלך. כל טוב ורק בריאות.

    • תודה לך.
      כן, ודאי שזה שונה. המדריך משנת 35 מכיל מידע על כל תחומי החיים בישראל המנדטורית וגם מסלולי טיול הכוללים את הארצות השכנות.
      אורי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s