הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם "גן הלוחם", בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

רבקה שמי היא אמו של אהרון (ג'ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג'ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ"ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג'ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג'ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג'ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג'ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה.

רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל"קרן המגן" של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח"כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה "לא קראתי, חייתי את הספר". בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם "אם הבנים". כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון "שבת בנהורה" על רבקה ומרדכי גובר

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט "מלב אל לב". כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון "לב הכרמל" בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי "דאר היום" (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב"י (זאב ז'בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע"ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע"ש עיתון עברי נוסף "החבצלת" (1863 – 1911) של דב פרומקין.