א.  שנת העשור לישראל הצטיינה בגודש של פרסומים רשמיים, מוסדיים ופרטיים עם סיכומים של עשר שנות המדינה הראשונות. היה זה פרק זמן מצוין להעיף מבטים לאחור וקדימה, לסכם את מה שהיה ולקוות לעתיד טוב יותר. חגיגות העשור נפתחו עם המצעד הצבאי בירושלים. בחיפה הוחג "יום הים", באשקלון "יום הצנחנים" ובבאר שבע – "יום חיל האויר" בו כיכבו מטוסי הווטור הסילוניים מתוצרת צרפת. בקיבוץ דליה התקיים פסטיבל הריקודים העממיים. אך, באופן בלתי צפוי,  האירוע המרכזי אשר ריכז סביבו את כל תשומת הלב היה חידון התנך הבינלאומי, בהשתתפות נציגים מ-15 מדינות (19 באוגוסט 1958). עמוס חכם, פקיד בבית חנוך עוורים בירושלים, הפך בין לילה לגיבור הלאומי. תערוכת-העשור שהוצגה בירושלים בהשתתפות חצי מליון מבקרים הוכרזה ככשלון בשל רמת המוצגים הירודה.

וועדת-העשור לתערוכת-העשור הזמינה אצל המאייר אריה נבון ספר קריקטורות על הישגיה של ישראל בעשר שנותיה הראשונות. הספר יצא לאור בהוצאת דבר והוצג גם בתערוכה בינלאומית בבריסל.

מהישגיה של המדינה הצעירה – הושלם ייבוש אגם החולה:

ב. ולכבוד שנת העשור – העתון "ניר – ידיעות למורה" (עיתון אינפורמטיבי וחינוכי למורה) היוצא לאור מטעם המחלקה לחינוך של הק.ק.ל בפברואר 1959, מציע נושאי לימוד לילדי ישראל. כמו כן מודיעה הק.ק.ל על שירות של סירטונים לפנסי-קסם, המיועדים להיות מכשיר-עזר חינוכי בהקניית נושאים לימודיים שונים בדרך ההמחשה על-ידי תמונות מוקרנות. הק.ק.ל היתה בשנים אלה סוכן תרבות מרכזי בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך הציוניים. הפרסום שלהלן אינו שוכח כמובן להעלות גם את קרנה של הק.ק.ל עצמה והסדרים ממשלתיים שנועדו להנציח את מעמדה הנדלנ"י.

ג. את התיאור היפה, הריאלי והממצה ביותר של יומה הראשון של מדינת ישראל ושל שנתה הראשונה, מצאתי ב"אלמנך העשור" בהוצאת ידיעות אחרונות (1958):

ומתוך האלמנך – תעריפי משלוח מברקים לארצות השונות והנחיות להזמנת קו טלפון. במודעה נרמז שהאספקה מוגבלת (גילוי נאות – אני קיבלתי קו טלפון בשנת 1980, לאחר המתנה של 8 שנים, בעיר רחובות).

ועוד פרט אחד מענין שדליתי מתוך ספר זה – בשנת 1958 היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים ובהם למדו 15% מתלמידי ישראל, אשר הצליחו להתקבל ללימודים מתוך 20% מן התלמידים אשר הגישו מועמדותם. מתוכם 5 בתי ספר חקלאיים דתיים.

ד.  נחזור עשר שנים לאחור, אל נושא ממלכתי. ביולי 1948 מפרסם מרדכי נימצביצקי, אשר עברת את שמו ל-נמצא-בי, את הספר (המעט איזוטרי אולי)  "הדגל" ובו הצעות לדרך בה יש לעצב את דגל ישראל. באותו זמן, כפי שגם משתמע מן ההקדמה שכתב לספר דוד בן-גוריון, עדיין לא התקבלה החלטה על צורתו הרשמית החוקית של דגל ישראל (ההחלטה נפלה רק באוקטובר 1948). מרדכי נמצא-בי, שהיה מייסד ומפקד הג"א (הגנה אזרחית) במלחמת השחרור, כתב סקירה היסטורית על הדגל היהודי והציוני והמליץ על צורתו של הדגל הלאומי. בנוסף לכך פירט בדקדקנות את כל התקנות והחוקים הנוגעים למידות הדגל והשימוש בו בקישוט בניינים, בטקסים, ארועים, חגיגות, מסדרים ולוויות.

הבעלים המקורי של הספר הצמיד לעמודו הראשון הודעה על אזכרה לנמצא-בי, אשר נהרג בתאונת דרכים בינואר 1949.

ה. ובענייני ביטחון – נחזור עוד כמה שנים לאחור, לשנת 1943, ונצפה במסמך המתעד את טקס השבועה לארגון ההגנה ואת נוסח השבועה. המסמך פורסם בכתב העת הצבאי "מערכות" בחודש פברואר 1949. פרסום בכריכה צבעונית כגון זו היה נדיר למדי בעת ההיא.

חג עצמאות שמח.

הערות העורך

סקירתו ההיסטורית של נמצא-בי משקפת את ההיסוס שהיה קיים בישראל באשר לאימוצו של הדגל הציוני כדגל של מדינת ישראל. היה חשש שהקהילות היהודיות בגולה, אשר השתמשו בדגל היהודי-ציוני הכחול-לבן, יתקלו בבעיות פוליטיות אם יניפו דגל של מדינה זרה (ישראל). לאחר חצי שנה של דיונים, במהלכם התייעץ משה שרתוק (שרת) עם אישים ומנהיגי קהילות בחו"ל, הוחלט בכל זאת לאמץ את הדגל הציוני כדגל ישראל. הדגלים אשר היו תלויים מעל הבמה בטקס הכרזת המדינה ומגילת העצמאות אינם תואמים את תקן הדגל הרישמי – קודקודי משולשי המגן-דוד אינם פונים לעבר פסי התכלת…