היום – י"א באדר – חל יום האזכרה הרשמי ליוסף (אוסיה) טרומפלדור ולשאר מגיני תל-חי אשר נפלו על משמרתם. ל"ארוע תל-חי" (כפי שכונה אז בכתבים) קדמו וויכוחים על הצורך בשמירה ובהמשך ההאחזות בארבע נקודות היישוב המבודדות בגליל העליון – תל-חי, כפר גלעדי, מטולה, חמארה – באזור אשר על פי הסכם סייקס-פיקו היה מיועד למנדט הצרפתי (הגבול בין שטחי שליטת צרפת ובריטניה היה אמור לעבור דרומית לצפת).  מעקב אחר העיתונות העברית בשנים 1919 – 1920 מגלה מכתבים רבים ונואשים בהם מתחנן יוסף טרומפלדור שוב ושוב בפני ועד הצירים בראשותו של חיים וויצמן לקבלת עזרה בכח-אדם, בסוסים ובכסף לרכישת מזון ואספקה. קטעים מיומנו האישי של טרומפלדור נשלחו דרומה על ידי שליחים לשם תיאור המצב הקשה: התנכלויות הערבים והבדווים וחוסר הגנה מצד כוחות הצבא הצרפתי שעל כוחותיו נמנו באזור זה חיילים ממוצא אלג'יראי שנטו לטובת הערבים. למרות הבקשות והתחנונים עזרה לא נשלחה (זאב ז'בוטינסקי היה מן המצדדים בפינוי הנקודות), גם לאחר רצח אהרן שֶר ושניאור שפושניק. לדוגמה מכתבו האחרון של טרומפלדור, כפי שהתפרסם 11 ימים לאחר מותו בכתב העת קונטרס (בטאון מפלגת אחדות העבודה):

לאחר ההלם הראשוני ונטישת ארבע נקודות הישוב, לא המשיך הארוע הטרגי להכות גלים ביישוב העברי. גם הרשימות בהן הובעה הכאה על חטא על הפקרת מגיני נקודות היישוב הבודדות בגליל לגורלם נכתבו בשפה רפה. אולם מעת שהחלו האזכרות, שנה לאחר מכן, ומשנה לשנה, התעצם המיתוס והפך לדעתי לאחת מאבני היסוד של תרבות ההקרבה, השכול וההנצחה בישראל. לפיכך מצאתי לנכון לתת עליו את הדעת, בטרם יתגברו על הכל צהלולי פורים. בלוח השנה הישראלי דרים בסמיכות רבה העצב והשמחה.

באותה חוברת של קונטרס, מתאריך כ"ב אדר, התפרסמה מודעת האבל על חללי תל-חי. ברל כצנלסון חיבר תפילת יזכור, המוקראת עד היום בשינויים קלים בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (וזכתה למתקפה מן החוגים הדתיים זה לא מכבר):

 

כחודש לאחר מאורע תל-חי, באפריל 1920, התרחשו בירושלים פרעות, על-ידי המון ערבי אשר חזר מחגיגות נבי מוסה. רכוש נשדד ונבזז, יהודים רבים נפצעו, כולל נשים וילדים ושמונה יהודים נהרגו, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים, אשר עמדו מנגד. ז'בוטינסקי ועוד 19 צעירים אשר ארגנו כוח הגנה נאסרו על ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש הצבא הבריטי (כמשוחררי הגדוד העברי) ללא רשות ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות (בסופו של דבר שוחררו ע"י הנציב הראשון הרברט סמואל, מייד עם בואו ארצה, שלושה חודשים לאחר מאסרם). בעודם שוהים בכלא עכו, חיברו ז'בוטינסקי וחבריו שיר, אשר התפרסם מיד וקיבל את השם "שיר אסירי עכו" (או בשמו האחר "מני דן ועד באר שבע") על מגיני תל-חי. הפרסום בכתב העת קונטרס כלל את הנוסח הזה בלבד:

מאז נפוצו גרסאות רבות של השיר עם שיבושים רבים, עד שנתקבע הנוסח הזה (שימו להבדלים לעומת הנוסח הראשוני ולמוטיבים של דם ואדמה):

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

 

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

שירים נוספים על תל-חי, אשר הפכו לחלק מן הזיכרון והאבל הקולקטיבי הם "בגליל בתל-חי" שרק בשנת 1965 נחשף מחברו – אבא (שנלר) חושי, לאחר שיוחס אף הוא לז'בוטינסקי וכמובן השיר "עלי גבעה" (מלים אברהם ברוידס). השיר הזכור מן הטקסים בבית הספר, על הגיבור שהילך עליי אימה בזרועו היחידה:

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.
הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.
לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.
הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.
בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.
בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.
'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

לאחר שקיבל הצעה מן הלורד מלצ'ט, בחר הפסל אברהם מלניקוב, בעזרתו של יצחק שדה (מומחה לחציבה וסיתות) וחוצבי גדוד העבודה שבהנהגתו, אבן אפורה במשקל שני טון במחצבת כפר גלעדי. שמונה שנים ארכה העבודה על פסל הארי השואג, בהן עבר מלניקוב להתגורר בגליל, ואף נסע לעקוב מקרוב אחר אריות בגן החיות בקהיר, שם נפצע בחזהו פצע עמוק מצפורניו של אריה. הפסל נחנך בשנת 1934, 14 שנים לאחר הארוע, והפך לאייקון מוכר ומכונן באמנות הישראלית ולסמל לאומי.

בשנת תרפ"ב (1922) יצא לאור אוסף מכתביו של יוסף טרומפלדור, בעריכת מנחם פוזננסקי. בין מתרגמי המכתבים מרוסית גם י.ח. ברנר, אשר יש המייחסים לו את הצמדת האימרה המפורסמת "טוב למות בעד ארצנו" לטרומפלדור, בעת נאומו באזכרה לכבודו. הספר כולל מכתבים מכל תקופות חייו של טרומפלדור והוא נחתם במכתבו האחרון של טרומפלדור, מתוך קונטרס, בצירוף מכתב שקדם לו, וגם בו בקשה לתגבור הכוח המגן.

לאחר קום המדינה הוקמה על חורבות הכפר הערבי חלסה מעברת קריית יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור) שהפכה לקריית שמונה, ע"ש שמונת חללי תל-חי.