“תורתנו הקדושה כתבה לנו בספורי היצירה, מיצירת האדם הראשון ואשתו, ומתולדותיו אחריו עד נח, ומן המבול אשר היה בימיו אשר הציף ה’ את מי המבול לשחת כל בשר ומחה את כל היקום אשר עליה ולא נשאר אחר המבול כ”א נח ובניו וממנו נפרדו כל משפחות הגויים בארץ אחר המבול, ומזאת ידענו, אשר כולנו כעת כל מתי חלד בני אב ואם אחת אנחנו, ולולא זאת הנחתם בטבעת המלך מפי היוצר כל, אין להאמין היה אם תעמיד בן אייראפא, עם הנעגער הוא הכושי, עם יליד אמריקא, שלשתם יחד, ולאמר עליהם כי שלושתם בני אב אחד הם?, כי מה רב ההפרש ביניהם בתמונתם ותארם בצבע בשרם, זה לבן יפה תואר, וזה חשך משחור תארו, והשלישי אדום כנחושה.”

קטע זה, מתוך ספר גיאוגרפיה (שפרטיו יתבארו בהמשך), הינו דוגמה לטקסט משכילי – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע מן המקורות. אנו מרחיקים כעת אל המאה התשע-עשרה, אל ספרות ההשכלה היהודית במזרח אירופה. בתקופה זו יצאו לאור ספרים בעברית, אשר חשפו את הקורא היהודי לענייני תרבות ומדעים כלליים. אברכי הישיבה ש”ראו את האור” והפכו למשכילים, התוודעו כך להיסטוריה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, מדעי הטבע  וגם לדקדוק העברי שהיה מוקצה ואסור ללימוד בחוגים חרדיים רבים. מחברי הספרים המשכילים היו חלוצים ומהפכנים לשעתם, ואנו חבים להם רבות על תרומתם לשחרור התרבות העברית מכבלי הדת ולחידוש השפה העברית.

אך כל זה דורש הקדמה קצרה, אשר אני מקווה שלא תהיה לכם לטורח:

 כאשר אנו אוחזים בספר בן למעלה ממאה שנים, הוא מספר לנו דברים רבים, מעבר לתוכן הספר עצמו. הנייר המצהיב מזוקן, האותיות העבריות ששיטת ההדפסה הפכה אותן לתבליט הניתן למישוש בצידו השני של הדף. שמות הבעלים הרשומים על דשי העמוד הראשון, חותמות של ספריות ואספנים, הקדשות מעניינות –  כל אלה שולחים אותנו למסע מרתק בניסיון לפענוח רמזים על הדרך שעשה הספר ועל האנשים שבביתם הוא שכן.

לספרים אשר יצאו לאור בתקופת ההשכלה, וגם מעט מאוחר יותר, יש רובד נוסף – מעטפת של מרכיבים חיוניים המעידים על רוח התקופה ותרבותה, על מאבקי הכוח בין הזרמים השונים בקהילה היהודית ועל האישים הבולטים באותה תקופה.

בראש הספר מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות.

 

המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי “הסכמה” מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את המחבר ואת יצירתו. רחובות רבים בערינו נושאים את שמותיהם של אישים נשכחים אלה. ה”הסכמות” המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן  (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.

דוגמאות להצגת שמות המנויים, מתוך הספר “קורות עם ישרון ותולדות ספרתו” מתורגם ע” דוד ב”ר ירמיהו ראדנער, תרמ”ו לפ”ק (1886) (עוד אשוב לספר זה):

 

– הרה”ג התוכן הגדול ר’ חיים זעליג סלאנימסקי הי”ו מו”ל מ”ע “הצפירה” (הרב הגדול, האסטרונום הגדול חז”ס השם ישמרהו ויחזקהו, מוציא לאור מכתב עתי “הצפירה”).

– הח’ הנודע לתהלה המליץ ה”ר נחום סאקאלאוו מו”ל ספר-השנתי “האסיף”. (החכם הנודע לתהילה המליץ הרב נחום סוקולוב).

– הרב הח’ המליץ המפואר והמהולל הנודע לתהלה ר’ שאול פנחס ראבינאוויץ מווילנא (המכונה בשם שפ”ר) מו”ל ספר-השנתי “כנסת ישראל”. (שפ”ר).

– הרב ר יעקב הורוויץ בעהמ”ח ס’ “אלומת עלומים” בפלפולא דשמעתא. (בעל המחבר ספר “אלומת עלומים”).

– המליץ הח’ הנודע לתהלה והמבקר המהולל ה”ר יוסף ברי’ל ומכונה במ”ע בשם איו”ב. (יוסף בריל).

יש עוד לזכור שהלשון העברית המחודשת היתה אז בחיתוליה. המקור שעמד לרשות המחברים היה התנ”ך, ובו השתמשו לכתיבת השפה בסגנון  השיבוצי. מנדלי מוכר ספרים היה מבין הראשונים שהוסיפו נדבכים נוספים משפת המשנה והתלמוד ומשירת ימי הביניים ליצירת “נוסח” הסגנון העברי בפרוזה. כך עברה העברית מלשון מקראית טהרנית ללשון מעורבת בעלת משלבים רבים. בתקופת ההשכלה מעטים היו קוראי הספרות העברית באירופה והשפה השלטת היתה האידיש.

לשם הדגמה, בחרתי ספר אחד מאוספי הדל –

“מחקרי ארץ השלם: והיא חכמת הגעאגראפהיע וידיעתה”.

הספר שבידי הוא המהדורה השלישית, משנת 1889 (קדמו לה מהדורות מן השנים 1875, 1876). שימו לב לאופן כתיבת התאריך העברי: “שנת תרמ”ט לפ”ק”. משמעות ראשי התיבות לפ”ק – לפרט קטן, כלומר מניין השנים ללא ציון אלפי השנים (התרמ”ט).       המחבר הוא ישכר בער, בנו של מיכל גארדאן. אם היה עושה עלייה היה נכתב שמו – יששכר דב גורדון. אביו, מיכל גארדאן היה משורר אידי  (1832 – 1890).

 

מתוך הספר – מכתב הסכמה לדוגמה:

מכתב הרב הישיש הנכבד המשורר הגדול המפורסם בקצוי ארץ אד”ם הכהן לעבענזאהן

ישמח כל איש ישראל בראותו כי סופרי בני עמנו מובילים יום יום את החכמות והידיעות אחת אחת מכל הלשונות, מחוץ אל היכל הקדש פנימה, היא לשוננו הקדושה, אשר רחבה ונסבה בימים האלה להכיל כל למוד וכל מדע במליצותיה הפורשות כנפיהן על פני כל הבריאה כלה, והנה גם המחבר הנכבד הזה הוא כאחד מן הסופרים האלה בהובילו עתה גם הוא חכמה גדולה ויקרה עד מאד אל תחת כנפי היונה – ואשר גם בה יתן כבוד לה’ ולעמו ולשפת קדשם, ומה טוב וישר אשר כל איש מבני עמנו יתן ידו עמו לתמכו בכל לב ובתשומת יד למען יוכל עד מהרה להוציא ספרו לאור הדפוס ולמלאות לבב כל קוראי ספרי לשון עבר גם בחכמה זו, והנני לקבל מאת המחבר ספרו זה בצאתו בחפץ רב.

י”ב טבת תרכ”ה                                                  אד”ם הכהן לעבענזאהן

קטעים מהקדמת המחבר הצנוע ישכר בער:

לכן הרימותי מכס מעתותי, והקדשתי לי עת לעשות לבני עמי להביא לפניהם נדבת מנחתי, היא “המחברת הזאת” אשר העתקתי ממבחר ספרי החכמה ההיא, להביאם תחת לשוננו ללמד לבני יהודה ידיעת מחקרי ארץ – אם אמנם כי מנחת עני היא, מנחה חרבה, כי שמן המליצה לא יצקתי בה, אכן מנחת מרחשת היא, כי רחש לבי דבר טוב ומועיל לבני עמי, כי ימצאו בו חפץ בספרי זה קטן הכמות, אך איכותו רבה, בו ימצא הקורא חכמת הגעאגראפיע כפי כל שלושת מערכותיה: כפי התכונה (מאטעמאטיש), וכפי הטבע (פהיזיש) וגם לפי הממשלה (פאליטיש יעאגר’), ידיעה כללית מכל חלקי העולם, ובלשון נקיה וקלה – ולא לגאוה יחשב לי אם אומר כי הגדלתי מעשי בזה, כי עוד לא הובא בלשון עֶבֶר מחכמה ההיא […] ועתה הודות לאל אשר נדרשתי מרבים וכן שלימים להעלות את ספרי על מכבש הדפוס שנית – ששתי כעל כל הון, לא למען בצע כסף להרויח, ולא למען הכבוד, כי מחברי ישראל רחוקים גם משניהם יחד […] ועתה יהיו נא אמרי לרצון לפני בני עמי, ויקחו את מנחתי מידי כי מנחה טהורה היא אשר הקרבתי על מזבח אהבת עמי אשר יהיה להם לריח ניחוח – כי לא לחכמים ולא לגדולי חקרי לב משכילי בני עמנו עבדתי העבודה הזאת, הן ידעתי אשר אך למותר הוא לפניהם כי לא אבוא בכלי חרש במעט מים לפני אנשים אשר כבר שתו מיין החכמה לרויה, אך אקוה כי גם המה יאשרוני ויהללו את מעשי ויאמרו אשר אך טוב עשיתי לפני בני עמי קטני הערך אשר יצאתי להשכילם בינה […] והיה כל מבקש החכמה וכל דורשיה ימצאנה תחת כנפי לשוננו הקדושה ובאהלה של תורה, ותפרח פרי החכמה גם בכרם ישראל – ונמצא חן בעיני אלהים ואדם !

דברי הכותב באהבה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל אחיו היום יום ג’ ב’ אלול תרל”ו.

                                                                                    פה ווילנא   המחבר.

הערות העורך

העברית הארכאית והמליצית הזו, היא כדבש ללשוני וכנופת צופים לחיכי, אך יודע אני כי קשה היא לעיכול לקורא העברי בימינו אלה ומקווה שלא הברחתי את קומץ קוראיי לקצווי ארץ.