80 -עדה מימון ועיינות – ליום האשה

12.3.17 – צורף ציטוט חשוב של אליעזר יפה משנת 1919, על מעמדה של האשה, ומתאים גם כתשובה לדברי הרב יגאל לוינשטיין – שלח ד"ר עמי זהבי – ראו בתחתית הרשומה.

לאחר שתקראו רשומה זו, מומלץ לקרוא גם את הרשימה הקודמת בנושנות לכבוד יום האשה 2014 – שני מאמרים על יופייה של האשה (משנת 1912, ו – 1919).

רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער החקלאי "עיינות" המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב וצניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

ada-portrait

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ"ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר "חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954". (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה 'העצמה' לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

ada-book-s

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת "לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות". ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ"ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ"ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

ada-1-s

ada-2-s

ada-4-s

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

poalot-1-s

העבודה במשתלת צמחי נוי

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

ada-mizrach-s

ada-8-s

ada-5-s

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה "לפני" ואחרי". תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

Aliya-5

Aliya-6

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

ada-9-s

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

ada-11-s

time-to-work

מקור שתי התמונות: הארכיון הציוני

store-room

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

ada-3-s ada-6-s

teheran-1943

ילדים מטהרן הנמצאים זמנית בעיינות לומדים עברית על גג בית הספר 1943 (מקור: הארכיון הציוני)

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ"ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

poalot-2

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל"רכוש פרטי"!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד'. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

hazaz-sעם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

golda-s

maabara_s

maabara-babies-s

 

נשלח על ידי ד"ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת "יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על "מלוות" אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על "בוני העם וישובו".

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ"ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה"ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע"ש הברון הירש בדרום ניו ג'רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א"ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה"ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון 'השדה' שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת "ייסוד מושבי עובדים" באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

 

 

מודעות פרסומת

63. תימנים

הספרות והעיתונות הארץ ישראלית מתחילת המאה העשרים גדושות בדיווחים על קהילת התימנים. הן עדויות על אורח חייהם בתימן, והחל מהתגברות עלייתם והשתלבותם כפועלים בשולי מושבות העלייה הראשונה, דיווחים על מצבם ותנאי חייהם הקשים בארץ ישראל. התימנים, בייחודם הרב, יצרו עניין אשר מצא את ביטויו בספרות ובאמנות. כל צלם בראשית המאה הקודמת ראה לנכון לצלם דיוקן של ישיש תימני חרוש קמטים ומסולסל פאות, במיטב הסגנון הקולוניאלי-אוריינטאלי. בכתבי העת של מפלגות הפועלים, כגון קונטרס והפועל הצעיר וגם בדרך מן הקצה השני של הקשת הפוליטית (מהם אצטט להלן) רבו הכתבות על התימנים, אך בניגוד לכתבים רשמיים ופרסומים ממשלתיים, משקפות כתבות אלה את מצבם האמיתי של העולים : תנאי מחייה קשים, התעמרות מצד האיכרים ותמותת תינוקות גבוהה. יהודי תימן היו קהילה מופלאה ועתיקה, מן העתיקות ביותר בתפוצות ישראל בנכר (כנראה עוד לפני חורבן בית שני, כתחנת קשר בדרכי המסחר של שיירות סוחרים יהודים). אגדות רבות נקשרו לקהילה זו וכוחה הרב, אשר גרם להצטרפות גרים מתייהדים רבים לשורותיה, עד שהחלו הרדיפות והגזירות עם עליית האיסלם. מאות שנים לפני שהחלה מה שנהוג לכנות "העלייה הראשונה" (1882) כבר עלו יהודים מתימן לארץ ישראל והתיישבו ביישוב הישן. עליית יהודים מתימן הפכה לאפשרית כאשר תימן הפכה לחלק מן האימפריה העותמנית בשנת 1872. גל עלייה מתימן החל במקביל לעליית הבילויים וגל נוסף גדול יותר בשנת 1907. בשנת 1910 יצא שמואל יבניאלי כשליח מטעם "המשרד הארצישראלי" בניהולו של ד"ר א. רופין אל יהודי תימן במטרה לשכנעם לעלות לארץ ישראל ולשמש כאן כפועלים במושבות החקלאיות. הוא בילה ביניהם כשנתיים, במסווה של שליחות דתית והצליח להניע גל עלייה. באותה עת נאבקו ללא הצלחה עולי עלייה שנייה על "כיבוש העבודה העברית", כלומר להיות מועסקים כפועלים חקלאיים על-ידי האיכרים במושבות הברון ויק"א. איכרי המושבות, אשר העדיפו את הפועלים הערבים על פני היהודים, קיבלו בשמחה את פניהם של התימנים, אשר הסתפקו במועט והצטיינו בעבודתם, אך לא התייחסו אליהם כאל שווי זכויות. התימנים לא הורשו להתגורר בקרבם, אלא בשכונות נפרדות, ואף לא להקבר באותם בתי עלמין. פרשת "תימני כנרת", אשר אולצו לנטוש את קבוצת כנרת ולעבור לכפר מרמורק ברחובות היא דוגמה לכך. גם הפועלים האשכנזים התייחסו לתימנים בריחוק והתנשאות וראו אותם כ"פועלים טבעיים" בעוד את עצמם ראו כ"פועלים אידיאולוגיים" (והמבין יבין). לאחר קום המדינה הועלתה קהילת יהודי תימן כמעט כולה "על כנפי נשרים" ו"מרבד הקסמים". סקירה קצרה וממצה, ברוח ממלכתית, על ההיסטוריה של קהילת יהודי תימן ועלייתה לארץ ישראל נכתבה ע"י דוד בן -גוריון והתפרסמה בחוברת "ראשונים" מטעם משרד ראש הממשלה ומשרד ההסברה בשנת תשכ"ג:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אך קדמו לכך פרסומים מעניינים יותר. בשנת 1931 יצאה לאור במסגרת הסדרה הנהדרת של הק.ק.ל "לנער – ספרית ארץ-ישראל של הקרן הקיימת לישראל", בהוצאת אמנות החוברת "גולת תימן" מאת אברהם טבּיבּ (מנהיג קהילת יוצאי תימן וחבר כנסת). כהקדמה לחוברת ניתנה סקירה היסטורית מאת ב. דינבורג (בן ציון דינור שהיה שר החינוך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

טביב מתאר את מנהגי העדה בתימן, את קיום החגים והמצוות ואת סבלם הרב של הילדים הרכים בבתי הספר, בהם המכשיר הפדגוגי העיקרי של הרב המלמד היה השוט המצליף ללא הרף. סבלם של הילדים מן האלימות הזו היה כה רב עד שהשפיע על בריאותם ועיכב את התפתחותם הגופנית. כותב טביב: "אחרי כל השעבוד הגדול הזה שמשעבדים את הילד, תמצא כל ילד כחוש וצנום וחור, כאלו עברה עליו מחלה אנושה. וגדול ההבדל בין הילדה והילד. משל יהודי בתימן אומר: הילד גדל בכל יום כגרעין חטה והילדה כחצי ביצה." על תמותת תינוקות כותב טביב: "בזמנים האחרונים עלה מספר התמותה בילודים במדה מבהילה. ובלי ספק אם תשאל את האמהות התימניות, רק מעט מהן כי אינן שכולות, כי רובן המוחלט יש להן חלק לעולם הבא מילדיהן, טמון בארץ חבלן, ואפשר לשער כי לא יותר מארבעים למאה מתקיימים, והשאר מתים ברעב ובמצוקה. וגם הנשארים כחושים וצנומים וחיורים." חוברת נוספת באותה סדרה נכתבה על-ידי יצחק בן-צבי, הנשיא השני, אשר חקר את עדות ישראל. החוברת יצאה לאור בשנת תרצ"ו (1936) בשם "שבטי ישראל בירושלים".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כותב בן-צבי: "הקבוץ המרובה ביותר, ושהוא גם המענין ביותר והמקורי ביותר בקרב הקבוצה היהודית של מדברי ערבית, הוא הקבוץ התימני. […] לפי מראיהם החיצוני אין התימנים עושים רושם אימפוזנטי. קומתם היא, על הרוב, נמוכה מבינונית, פניהם צנומים ודלים, חזיהם צרים, גון עורם שחרחור, פאותיהם מסולסלות ויורדות להם על כתפיהם. עול של אלפיים שנות גלות איומה, גלות תימן, רובץ עליהם. לעומת זאת מצטיינים התימנים בכשרונותיהם הרוחניים. גם מראה פניהם הוא יהודי טפוסי. אדם חדש עלול לפעמים לטעות ולחשוב יהודי חלבי או כורדי כערבי. אולם אי אפשר לטעות בחזות פניו של התימני: עיניו הנוצצות וכל קוי פניו הבולטים דומים יותר ליהודי טפוסי מוילנא, מאשר ליהודי ערבי מסוריה או ממצרים." בספר נוסף שכתב יצחק בן-צבי, "נדחי ישראל" (הוצאת נ. טברסקי, תשי"ג – 1953) הוא מרחיב על ההיסטוריה של עדה זו.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה לקט קצר מכתבות אשר הופיעו בכתב העת "הפועל הצעיר" על אודות התימנים. כדוגמה אצטט דיווחים מן המושבה רחובות: א. חשון, תר"ע (1910) – "מענין הוא המצב של התימנים. להם יש תמיד עבודה, ולא עוד אלא שגם בזמן אשר הפועלים האשכנזים הלכו בטל, באו למושבה 12 משפחות תימניות והשיגו עבודה. המחיר הנמוך שהם מקבלים מספיק להם לא רק למחיתם אלא גם לחסוך כסף, בייחוד מרויחים היטב בעלי המשפחות הגדולות, כי הם כולם עובדים: אנשים, נשים וטף. ההוצאה שלהם קטנה מאד, אוכלים הם "פתות", אורז, קפה בלי סוכר, ולעתים רחוקות גם חתיכת בשר. ההלבשה ג"כ עניה מאד."

ב. "מכתב מרחובות", כסלו תרע"א (1911) – "לרגלי התרבות משפחות התימנים ברחובות נתקבלו התימניות למשרתות בבתי האכרים, ולאלה שאין ידם משגת לשכור משרתת תמידית, באות התימניות לעבוד שעה קלה בשכר איזו מטליקים, ואפילו בהבתים שישנן בנות בוגרות, באות התימניות כפעם בפעם לרחוץ את הרצפות, לנקות את כלי הבשול, להסק את התנור וכו' וכו'."

ג. תמוז, תרע"ב (1912) – בזמן האחרון באו לרחובות קבוצות אחדות של תימנים חדשים. […] על החדשים להתגולל במרתפים אפלים ובאורוות לא נקיות, המלאות זבובים ורמשים שונים ולבקש בתחנונים עבודה. ביחוד מרבים להתאונן התימנים שהולכים לעבוד בנכסי הפקידות "מנוחה ונחלה", ששם מוסרים את ההשגחה עליהם לאחד המשגיחים הידוע לקפדן ורתחן. משגיח זה הנהו נוח להתרגז ולירוק בפני הפועל בעד כל טעות קלה ומכשול קל הערך, ולפרקים אינו נמנע מללמד פרק בהלכות העבודה בעזרת המקל, פשוטו כמשמעו…"

ד. שבט, תרע"ג (1913) – "בשבוע שעבר נעשה פה ע"י האכר יונתן מקוב מעשה גס, המטיל צל על החברה והמקום שבהם נעשים מעשים כאלו. כידוע רגילים התימנים ללקט בשדות ובכרמים ולאסוף שם ענפים וזמורות שבהם משתמשים הם להסקה. […] ומעשה שהיה כך היה. האכר הנזכר למעלה מצא בכרמו שלוש תימניות, המלקטות ענפים. ולא הסתפק הלז בזה שהכה את המלקטות, אלא שמצא לנחוץ גם לאסור אותן ולהובילן שבויות למושבה. כמובן שהנשים התנגדו, ברחו והתפזרו בכרם, אולם הפועלים הערבים רצו אחריהן ותפשו אותן. והתפוסות – אסרו את ידיהן בחבלים, קשרו אותן לזנבו של חמור, וככה הובילון אל המושבה: הנשים קשורות, מקוב מנצח על החמור, וערבי אחד שומר על הנשים מאחריהן ומאיץ בהן. על יד המושבה ירד המנצח מעל החמור, לקח בידו את קצות החבלים שבהם היו אסורות התימניות והכניסן לתוך המושבה. והנשים תושבות קבועות של המושבה…" (על המשכה של הפרשה בשנת 2006 ראה להלן ב"הערות העורך".

ה. ומה קורה בינתיים במושבה פתח תקווה? מתוך הפועל הצעיר אייר, תרע"ג (1913) – "התימנים בא"י חולים ומתים במספר מבהיל. בפ"ת מתו בקיץ העבר 30 – 40 נפש. ועכשיו מתחילת האביב מתו ג"כ רבים. מספר הילדים המתים עולה הרבה על מספר הנולדים. כל זמן שהתימני יושב במושבה בין אשכנזים, או כשהתימניה משרתת בבית אשכנזי הרי הם נמצאים בסביבה קולטורית פחות או יותר. יש שהוא נחלה במחלה חזקה, והאשכנזי שכנו, גם זה שאינו מתענין בתימנים, מתחיל לפחוד פן טיפוּס היא המחלה או מחלה מתדבקת אחרת – והרי זה לבד מניעו לידי כך שיעורר את התימני ושגם יכריחהו לשאול ברופא. יותר רע המצב אצל אלה התימנים הגרים קבוצות קבוצות במגרשים מיוחדים, ביקבים, באורוות וכדומה. […] ההשפעה הקולטורית של המושבה נחלשת ע"י התבדלות זו. התימנים הולכים וכלים ע"י המחלות והתמותה, וכוחם של אלה שנשארים בחיים גם כן נחלש. […] ואילו היו בני המושבות מבינים את חובתם לאחיהם אלה, אילו היה התימני בשבילם קודם כל אדם ויהודי – אפשר שהיה ניטל אז מהשאלה הזאת מקצת מעוקצה, אעפ"י שלא היתה נפתרת לגמרי."

וכיצד מצטיירת התמונה בפרסום רשמי של המחלקה לעלית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית – מתוך פרסום באנגלית, אוקטובר 1949:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כמה מקרי הצלחה עם צילומי "לפני ואחרי"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ונסיים בציטוט מתוך מאמרו של משה ציוני, מתוך "בדרך" בטאון מחלקת ההסברה והתעמולה של הסתדרות הציונים הכלליים בישראל – מפלגת המרכז, תמוז, תש"י (1950): "האם מקרה הוא ש-85.3% מבין אלפי התימנים חברי ההסתדרות מתפרנסים משרותי הנקיון? מעטים הם העובדים בחומרי בנין, חפיפה, סיתות, ריצוף וכד., ואילו השאר פנו מחוסר ברירה לסבלות, שמירה, צחצוח נעלים, שמשוּת ועוד. מדוע ישנם 15 פקידים יוצאי תימן מתוך 18 אלף עובדי הממשלה? מדוע ישנם תימנים יחידים בין 7000 פקידי ההסתדרות ומוסדותיה? ולמה זעום חלקנו במנגנון הסוכנות? ומדוע "אגד", "דרום יהודה", "דן", "השחר", "שלב", "תחבורה" ועוד נקיים מתימנים? ומדוע נפקד מקומנו בכל ענפי הקואופרציה היצרנית והצרכנית? האם מקרה הוא? האם אין לנו אנשים מוכשרים לכל התפקידים האלה? ומדוע מוסדות התרבות והמדע כמעט נקיים מתימנים? ועוד דוגמאות כהנה וכהנה בכל מערכת חיי הארץ הכלכליים, אשר כף רגלם של יוצאי תימן לא תדרוך בהם."

הערות העורך דן אלמגור, יליד המושבה רחובות, אשר שמע את סיפור מה שכונה "מקרה מקוב" כתב על כך שיר בשם "הזמורות היבשות" בשנות השמונים, עבור הצגה על התימנים.  את השיר הלחין וביצע  הזמר בן העדה התימנית יזהר כהן, אך לאחר השמעת השיר ברדיו נגנז השיר, צונזר ונאסר לשידור והתוכנית בה הושמע הורדה מארכיון השידורים. ביזהר כהן שר את השיר בתוכנית לכבוד יום העצמאות אפשר לצפות כאן. (שידור התוכנית נדחה לשעה 1 בלילה בגלל השיר הכלול בה). את הסיפור במלואו אפשר לקרוא כאן, בכתבה של ערוץ 7. וכאן מצויות מילות השיר.