98 – יום הזיכרון ויום העצמאות 70

רשומות קודמות בנושנות בנושא יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:

יום הזיכרון 2014  ,  יום הזיכרון 2015 ,  יום העצמאות 2015יום הזיכרון 2017


אתחיל עם כמה שורות מתוך הפרק המסיים את הספר "המחדל" שיצא לאור מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, (הוצאת: הוצאה מיוחדת). בעת שירד הספר לדפוס נודע על פטירתו של דוד בן-גוריון (1 דצמבר, 1973). שמות המחברים מופיעים על כריכת הספר:

מחדל-s

והנה מתוך הספר, מה שמבטא גם כיום את הלך הרוח של כמה אנשים במדינה:

"לכולנו יש סיבות רבות להיות גאים על השתייכותנו לאומה זאת, דווקא בדור זה. אולם לא די בגאווה בלבד. איש – וגם לא ההנהגה שטיפסה על כתפינו – לא יעשה עבורנו את מה שלא נחולל בעצמנו.[…] זכותו של העם הזה, ותנאי יסודי להמשך קיומו, היא שתהיה לו הנהגה אשר תהיה מסוגלת להנהיגו אל השלום והביטחון. לשם כך דרושה הנהגה שתאמין עצמה בשלום, ושתוכל לפעול למענו בתקיפות, במרץ, בדימיון, בהעזה ובתבונה. […] השעה כעת היא חצות – הזמן הקרוב ביותר לתחילת החושך ולתחילת האור. מדינת-ישראל שרויה כעת באפלה זרועת כוכבים והחושך מכסה על כאבנו העמוק ועל תיקוותינו הכמוסות. אך בעוד שעות ספורות הן יפציע השחר. מעולם לא ציפתה מדינה שלימה, אומה שלימה, לבוקר אחד מואר, למחר שטוף שמש, אשר ממנו, אם נדע לפעול בתבונה – נוכל לצאת לדרך חדשה, לעתיד חדש."

כך התחיל הכל:

כך הוכרז ה' באייר כיום חג בישראל.

מנשר-s

מקור: הספר "שנה ראשונה לעצמאות" הוצאת יצחק בן-צבי

המלה מנשר מלה יפה. פירושה המילוני – הצהרת עקרונות פומבית, לרוב בעלת אופי פוליטי, מניפסט. אך לי היא מזכירה משהו שנושר מלמעלה. אולי בגלל התמונה החרוטה בזכרוני מימי ילדותי: אוירון פייפר, או פרימוס, חג בעצלתיים מעל היישוב שלנו (כפר ערבי שתושביו גורשו לטייבה ולקלקיליה), פעם ועוד פעם, ולפתע נשרו מן השמים המון פיסות נייר מרובעות ועליהן האותיות של המפלגה השולטת.

הוראות ההפעלה במנשר, המורות כיצד יש לחגוג את החג, כוללות, מלבד השבתת העבודה, גם "ששון ושמחה, אזכרה והודיה, אחוד והתעלות". אין הוראה לגבי מי נואם ומי משיא משואה. עוד הנחייה אחת מסתתרת במשפט: "ויטיל על עצמו עול משטר חיים היאה לעם המקבץ את גלויותיו לתוכו בברכה" – קריאה לשאת בעול ולאמץ משטר חיים יאה. מהו משטר חיים יאה?

אך הוראת ההפעלה שבלטה לעיניי ביותר, מצוייה בפסקה המעלה את זיכרם של חללי המלחמה: עם ישראל "...ינחם נאמנה את אבליהם השכולים שזכו לראות כי נרצה קרבנם…" זכו לראות כי נרצה קרבנם. ועוד נחזור לכך בהמשך.

וזה כמובן מעביר אותנו אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

רבות מן המשפחות השכולות של חללי המלחמות נוהגות להפיק ספר הנצחה לזכר יקיריהם. הנוהג הזה החל עוד בימי מלחמת העצמאות, בטרם הסתיימו הקרבות. וכבר כתבתי על כך ברשומה קודמת המוקדשת לתכתובת בין דוד בן-גוריון לבין משפחות הנופלים – מלב אל לב. מיעוטם של ספרים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בייחוד בשני העשורים הראשונים של המדינה, כמו למשל "חברים מספרים על ג'ימי" או "ספר האחים" (ראו ברשומה המוזכרת לעיל).

הם הוקראו בשיעורי חינוך בבתי הספר ובפעולות בתנועות הנוער, בכינוסים וסביב המדורה. אך מרביתם של ספרים אלה נותרו רק בקרב בני המשפחה הקרובה, ועם השנים מצאו עצמם במדף נידח בחנות ספרים משומשים, לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, או אף גרוע מכך. חלקם הופקו כספרים מהודרים, בכריכה קשה, וחלקם צנועים ופשוטים, אך בכולם התוכן והצילומים כה דומים – סיפורי חיים שנגדעו, והכאב גדול מנשוא. את ליבי שבתה חוברת קטנה וצנומה, כמה חצאי-עמוד סטנסיל מוצמדים זה לזה בשתי סיכות מחלידות, שהוכנה ב-1949 ליום השלושים לנפילתו של פטָל זייצ'יק מדגניה ב'.

פטל-sפטליק נפל בינואר 1949, בקרבות בנגב, לאחר שנלחם גם בגליל ובעמק. בן 22 היה במותו. את החוברת פותחים דברים שנאמרו באזכרה על ידי קדיש. קדיש הוא קדיש לוז, שהצטרף לדגניה ב' ב-1921, שנה לאחר הקמתה, והיה יושב ראש הכנסת, החל משנת 1959, במשך 10 שנים. דבריו יוצקים תוכן במשפט שכתב ביאליק בשירו "אם-יש את נפשך לדעת": וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים, משפט שהפך מוטו של ימי זיכרון וטקסים.

פטל אזכרה-s 

שימו לב לפתיחת הדברים בפנייה "חברים" ולסימן הקריאה שהוסיף מישהו ביד, כנראה בשל אזלת קלידיה של מכונת הכתיבה הקיבוצית. גם כאן חוזר המוטיב של קרבן וזכות. חייו של הנופל הועלו כקרבן על ידי מי שגדלוהו וזכו להטיל עליו תפקיד זה.

כעבור כמה חודשים נדפסה בדגניה ב' חוברת מקיפה יותר, שהוקדשה לכל בני דגניה ב' שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות ובהגנה על המשק (זוכרים את הטנקים הסוריים שנבלמו?), שם מצאתי את תמונת דיוקנו של פטליק.

בשער-s

פטל תמונה-s

ציטוט חלקי מן השיר "ראי אדמה" של טשרניחובסקי מצאתי בשער החוברת שהוצאה לזכרו של יוסי ספיר. שיר זה מבטא את הרגשת האובדן והבזבוז של חיי הצעירים שנפלו, אפילו בהתרסה, ללא דברי ההדחקה וההשלמה שלעיל. (ועוד נחזור לכך בהמשך).

יוסי 1-s

יוסי ספיר ודן ספיר הם שני אחים מקיבוץ גת שבחבל לכיש, בנים למאיר ולאה, אשר נפלו באותו יום – 8.10.1973 במלחמת יום הכיפורים. דן, האח הגדול, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, נפל כמפקד גדוד שריון בקרב הבלימה בסיני. יוסי, האח הצעיר, נפל 15 שעות אחריו כמפקד מחלקת טנקים ברמת הגולן. צילומיהם מתוך חוברות ההנצחה לזכרם.

מאיר ספיר, אבי הבנים, היה מדריך פלחה בחבל לכיש, וזכיתי להכירו. הוא המשיך לעשות את עבודתו נאמנה, ונשא את כאב השכול בדומייה ובצניעות. לא רצה לחנך את העם ולא ביקש פרסים וכיבודים.

הנה השיר ראי אדמה במלואו (נכתב בתל אביב בשנת 1938 או 1939, הדיעות חלוקות). גם כאן קורבנם הוא כופר חיינו, אך, כאמור, ללא צידוק הדין.

רְאִי אֲדָמָה / שאול טשרניחובסקי

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

 

ברוח דומה, הייתי אומר אפילו ברוח חתרנית, על האדמה התובעת עוד, נכתב שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא), המשורר הנשכח. על מנת להאמין ש"חללינו לא חינם", מבקש המשורר להפוך את לבנו לאבן ולכוף את נפשנו. אין בידי פרטים נוספים על השיר ונסיבות כתיבתו, ואפילו לא את שמו. סרקתי אותו מתוך ספרו של זאב וילנאי "המערכה לשחרור ישראל" (הוצאת תור, 1953).שלום-s

בשנת 1954 יצא לאור ספר שיריו השני של נתן יונתן "אל הנירים האפרים" – שירים לבני הנעורים. (הוצאת ספרית פועלים). ציורים – רות שלוס (כאן על ציוריה בספרי ילדיםוכאן על תערוכתה האחרונה).

נתן 1-sנתן 2-s

בעמוד הראשון כתב נתן כעין הקדשה בת ארבע שורות מחורזות לבנו ליאור שהיה אז בן שלוש.

נתן 3-s

שורות אלו, שהפכו ידועות מאוד, קיבלו משמעות מצמררת כאשר נפל ליאור בשעות הראשונות של הלחימה בסיני במלחמת יום הכיפורים. התפקידים התהפכו והאב נותר לזכור את בנו. (כאשר היה ליאור בן שש, הרחיב נתן יונתן את ארבע השורות לשיר שלם "זמר לבני ליאור").

הרוצה לחוש את רוח התקופה, כדאי לו שיחפש בין השירים שנכתבו עבור ילדים. שירי הספר "אל הנירים האפרים" מוגדרים כשירי ילדים, אך חלקם עוסקים במוות בצורה ישירה ובוטה. למשל השיר "יריות על הכרך", בו דם החללים מרווה את אדמת העברים (שוב האדמה התובענית). השיר מזכיר את שירי הערש של עמק יזרעאל, בהם מרגיעה האם את בנה ומרדימה אותו בעזרת תיאור הזוועות המתרחשות בחוץ. למשל השיר "שכב בני"

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

נתן 4-sנתן 5-s

תיאור הפרחים המנצים על הקבר הרך הוא ביטוי למוטיב המת-החי שרווח בשירת דור תש"ח. ביטוי להאדרת המוות הנשגב, להדחקה. למשל בשירו של חיים גורי על נופלי הל"ה "הנה מוטלות גופותינו". המתים שבים כפרחים, כלומר נותרים בחיים.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

ואכן, פרחיו האדומים של הצמח דם-המכבים האדום הפכו לסמלו של יום הזיכרון, ייצוג של החללים. מדבקה עם ציור פרח זה מודבקת על דש הבגד בבתי הספר ובעצרות הזיכרון.

238_L

בשירו של טשרניחובסקי "ראי אדמה" המהלך הוא הפוך – הפרחים נטמנים באדמה (סימנתי את השורה בשיר לעיל).

ולסיום – צילום נפלא וסמלי בעיני – פלמ"ח בסיור. מצאתי אותו בספרון הקטן שכתב יצחק שדה "מה חידש פלמ"ח" (ספרית פועלים, 1950). חדי העין יבחינו שהפלמ"חניקים צועדים בין החווארים כשמולם מתנוססת מצדה.

פלמח בסיור-s

יום עצמאות 70 שמח, למרות הכל…

 

מודעות פרסומת

39. אהבה

לקראת חג האהבה – ט"ו באב.

א.

שלושה שירי אהבה מתוך הספר:  שירי אהבה בישראל, מימי קדם עד ימינו, נבחרו ונסדרו בידי חיים תורֶן, הוצאת קרית ספר, ירושלים, תש"ח (1948).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

1. שירו של יצחק ליב (ליבוש) פרץ – "קומי ונצא השדה"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירו של מרדכי טמקין – "אל הרעיה"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

3. שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא)- "לאשה נאה"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב.

ציטוטים מתוך המאמר: על דבר המהלך החדש בספרותנו היפה (השקפה כללית), מאת: ש"ל ציטראן. מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, בעריכת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ"ז, (1896).

"המהלך החדש" – בשם זה רגילים איזו מסופרינו לכנות את ההשתנות המורגשת בהתפתחות ספרותנו היפה במשך השנים האחרונות. לא נתמה על החפץ מה ראו הסופרים הללו על ככה לקרא שם מלא צלצול ורוחב המובן כ"מהלך חדש" למעבר פשוט ונהוג ממצב שפל ופרוע למצב מסודר במקצת, כי רוח הוא לפעמים בסופרי ישראל להקריב את הרעיון המכוון על מזבח המליצה היפה, ולו גם תהיה שאולה מאחרים, וקהל הקוראים הסכינו לבלתי בא במשפט עמהם בגלל הדבר הזה. אבל המה אינם מסתפקים בחלול השם לבד ותופסים מרובה ומוסיפים לשים את המהלך הזה על נס ולאמר כי ממנו מתחלת תקופה חדשה בתולדות ספרות ישורון, תקופת העוז והמפעל, וכאן יש לבעל-דין לחלוק ולשאול: תקופה זו על מה אדניה הטבעו? במה נודעו עקבותיה ובמה כחה גדול? איה חותמה ופתיליה, צביונה ורוח החיה באופניה? […] ומבטן מי יצא הרוח הזה? מאין הוא נושב ולאן פניו מועדות ומה המשקל אשר ניתן לו? – […] במרוצת מאמרנו זה נברר ונלבן עד היכן כח הריאליזם של מספרינו החדשים מגיע ועד כמה מן האמת הטהורה יש בו. […] מספרינו בעלי המהלך החדש, הכל אתם מוצאים בספוריהם: יעלות חן ועלמות יפהפיות מוכות במחלות האהבה ומתות בה, סוד שיח נאהבים ונעימים בצל אלונים רעננים, צלצול נשיקות קודחות כאש המסים לנוגה הירח בלילה, השתפכות נפשות באתערותא דלעילא ודלתתא, דמעות רותחות כנהרי נחלי זפת בוערה וכל מה שעלול לזעזע את העצבים ולהרתיח את דמי העורקים ולהביא לידי מחשבות זרות והרהורים רעים, אבל אין אתם מוצאים בהם גם כזית של מזון רוחני, גם צל של מושג חי ומלה חדשה, והעיקר חסר מן הספר.

[…] אבל מה יענה ויאמר ההסטוריגרף  העתיד לבא בקחתו בידו ספורי בעלי המהלך החדש, אשר אין בהם כל זכר וכל ציון לחיי הכלל, המניחים צרכי האומה וחפציה והתנועות המפעמות את טובי אישיה ועוסקים בצרכי הפרט, והפרט הזה הוא על פי הרוב יצור קטן וקצר ידים, אשר לכל מה שהוא פועל ועושה אין שום שייכות ישרה ובלתי ישרה לחיי הצבור ואשר כל צרכיו וחפציו סובבים הולכים על ציר האהבה, והאהבה הזאת פשוטה היא מאוד וממין היותר פחוּת וכמו לקוחה בהשאלה על קרבה ועל פרשה, עם כל פרטיה ודקדוקיה והמצוות התלויות בה, מספורי שמר הידוע? האם לא בנקל שפוט ישפוט בטעות על פי הסיפורים הללו כי בחורינו ובתולותינו, תקוות הלאום ומעוזו ביום צרה, נעורים וריקים מכל משאת נפש וחזון לב ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של האהבה וגעגועיה ויסוריה בלבד?

[…] הריאליזם אשר בעלי המהלך החדש ירומו בשמו כל היום, חסר דעה הוא ואינו אומר כלום, ולפיכך תועלתו לבריות ורשומו על הספרות מוטלים בספק גדול מאוד. כיצד בן האשה הישראלית ובת האשה הישראלית אוהבים זה את זה או "מצחקים יחד באהבה" – ידיעת דבר זה אינה לא מעלה ולא מורידה, ולוּ גם תהיה לנו כתורה סתומה, אין אנו מפסידים בזה מאומה, וזהו, לא מאשר מחזיקים אנחנו בדעה המוטעת כי בחורינו ובתולותינו לא ידעו את האהבה בתענוגיה ובמרירותה, אלא מפני שלפי דעתנו לא האהבה היא העלולה לתת גוון מיוחד לעולמם הפנימי והחיצוני, לא בכחה להסב ולחולל פעולה נמרצה במהלך חייהם, ואף כי להיות הגלגל המניע את סכום כחות נפשם לצאת לפעלם ולעבודתם. בת ישראל, כטפוס ולא כיוצאת מן הכלל, נשאת לאיש תחלה עפ"י חפץ הוריה, ואח"כ, הנה אם לא אהבה אותו מקודם, היא משתדלת לאהוב אותו עתה. […] רבי שפרה שאינה אוהבת את בעלה ומענה את נפשו בכל מיני יסורים קשים, לא לנו היא, לא לנו, כי אם מצוירה על פי תכנית לקוחה מספרי הגויים, ואולי תעלה על דעת האחד להציגה למופת לבנותינו ולנשינו, נאמר לו: שקלא טיבתך ושדיה אחיזרי. בנות ישראל מתות במחלת השחפת מחמת אהבה נמצאות לע"ע [לעת עתה] רק בספורי בן-אביגדור ולא בחיים. בספורי סופרי אומות העולם הוקבע מקום גדול ונכבד להאהבה ותוצאותיה, מפני שאצל הגויים רבת-עליליה היא ורשומה ניכר ברוב תקף ועז בכל פנה ומקצוע וכשהיא לעצמה היא חתיכה גדולה וראויה להתכבד מחייהם, ואצלנו אינו כן. גם סופרי ישראל הזקנים בעברית ולועזית השתמשו בספוריהם בהאהבה, אפס כי רק בתור תבלין לתבל בו את הדעות שהיו מטיפים להן, אבל מעולם לא עסקו באהבה לשם אהבה ולא טפלו בנתוחה ובפסכלגיותה עד כדי גרוי העצבים והזדעזעות העורקים ורתיחת הדם, כמו שהמספרים החדשים עושים משום תאות החקוי, כלומר רק משום שכן קראו ושנו בספרי העמים. […] מה המספרים החדשים עושים? הם לוקחים ספורי זאלה [אמיל זולה] ומוהפַסַן וסיעתם ומתרגמים אותם עברית (ועל הרוב לא "בשפה ברורה") ולהם המה קוראים "ספורים מחיי העברים". בעמנו המצוין מני אז בתורת מוסרו הנעלה, בטהרת משפחתו ובצניעות נשיו ובנותיו, המה מוצאים יצורים משחתי המדות מתמכרים כל ימיהם להוללות ופריצות ולתאוות בשרים עוברת כל גבול, עלמות בלות סרות טעם ונשים שָטות תחת בעליהן ואותם הנם מציגים לפנינו לראוה בהם ואומרים: אלה גבוריך, ישראל! –

[…] רוח ריאקציון נושב בספרותנו, לקנוסה היא מוליכה אותנו! אם סופר פלוני מזכיר בספורו אגב אורחא את השמש והירח והכוכבים וכל צבא השמים, ומהרו והפיחו עיר ומתים  לאמר: רומנטיזם שולט בספרותנו! ואם מספר אלמוני מתאר בספורו האחד איזו ריבה יושבת בחדרה והוגה באהבה בחום גדול ומרוב חמימות מתגלגלת כתנתה מעליה ונופלת עד חצי גווה ולבנת חזהָ המגולה נשקף החוצה, ובספורו השני מכריח הוא אחת מבנות ציון היקרות לטייל עם עלמה תמימה תמימה ארוכות וקצרות על דבר חיי האישות שבצנעא ולדבר באזניה דברי נבלה, ובספורו השלישי כופה הר כגיגית על אשה עבריה, והיא בעולת בעל, להפר ברית ולשטות תחת אישה, – שמע מינה תקופה חדשה מתחלת בספרותנו, תקופת הריאליזם! – "

הערות העורך

מבקר הספרות ש"ל ציטראן הוא שמואל לייב ציטרון (מידע נוסף מצוי כאן)

"המהלך החדש" הוא זרם בספרות העברית בשלהי המאה התשע-עשרה, בעת שהספרות העברית עברה מ'ספרות ההשכלה' אל 'ספרות התחייה' (התחייה הלאומית). ספרות זו פנתה אל הריאליזם והנטוראליזם ושאפה לכתוב על חומרי המציאות. היא תיארה את הווי החיים החילוניים ברחוב היהודי תוך הבלטת עולמו של הפרט, האינדיבידואל, הפסיכולוגיה וחיי האהבה שלו. זאת בניגוד לסופרי ההשכלה אשר ראו עצמם כ"צופה לבית ישראל" ועסקו בעיקר בעניני הכלל. היה זה ריאליזם פשטני, אליו חילחלה השפעת הדקאדנס מן הספרות האירופית. היצריות המינית הנשית קיבלה לגיטימציה והצד הגופני של האהבה זכה להדגשה. נציגיו הבולטים של זרם זה הם הסופרים בן-אביגדור ובריינין. עוד על בן-אביגדור והוצאות הספרים שלו אפשר לקרוא ברשומה מספר 20 בהערות העורך.