17. מ"עדן הילדים" עד מִיקִי-מַהוּ (1896 – 1946)

שלוש תחנות בהתהוותה של ספרות ילדים עברית.

א.

עדן הילדים ספר מקרא לילדים ולילדות עם תרגום המלים בארבע לשונות: רוסית, אשכנזית, צרפתית ואנגלית. מאת ישראל חיים טַבְיוֹב. הוצאת "תושיה". ווארשא תרנ"ו. (1896).                              קטעים ממאמר ביקורת מאת: ב"ק, מתוך "פרדס": אוסף ספרותי, הוצאת י. ח. ראבניצקי. אדעסא,         (1896).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"חברת ההוצאה החדשה "תושיה" החלה לדאוג לא רק לטובת הקוראים הגדולים, לתת בידם ספרים טובים ומועילים למקרא, כי אם גם בשביל תינוקות של בית רבן, להוציא למען הקטנים ספרי קריאה ולמוד. על הדבר הזה יחזיקו ל"תושיה" טובה גדולה ההורים והמורים בישראל, כי ברכה מרובה בו ונחיצותו מרגשת מאוד בעולם החנוך בזמן הזה. בימים הטובים הראשונים לא ראו מלמדי ישראל כל צורך בשיטות ישרות וקלות בדרכי תלמוד-תורה, הם ידעו שעליהם ללמד תורה ולא לשון,ובדרכי התורה בחרו דרך ארוכה הקצרה לדעתם, ויאחזו בידם את הכללים הגדולים העתיקים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין סדר למשנה", ובלי כל סדר והדרכה נכונה, בלי כל כללי הפדגגיה החדשה עלתה בידם והצליחו להביא את תלמידיהם הקטנים למחוז חפצם של אבותיהם ולהורותם לפרוש ידיהם הרכות ולשחות כשוחה זקן ורגיל במלוא רחבי ים התלמוד, יען לא היה להם לחשוב חשבון השעות, כי עשו את תורתם קבע לכל ימיהם לרבות הלילות ומעולם לא פנו אל לבם לדברים אחרים אף לשעה קלה. אולם הזמן ההוא חלף הלך לו. ובזמננו לא רק ההורים הנאורים, "האבות המתוקנים" (אשר בשבילם, לפי דברי המחבר בהקדמתו, חרד את כל החרדה הזאת לברוא את "העדן") כי אם גם הרבה מהאבות היראים והחרדים רואים נחיצות לעשות פשרה עם רוח הזמן החדש, וברצונם או שלא ברצונם מלמדים הם את בניהם בימי ילדותם מלבד למודי קדש גם הרבה למודי חול הדרושים לאדם באשר הוא אדם. עתה לא יוכלו עוד הבנים הקטנים להקדיש כל שעות היום רק לתורה בלבד, ומה שעשה הזמן בימים ההם צריך שיעשה השכל, הסדר והדרך הישרה, בזמן הזה.

[…] ובכן אין להשתמש, לפי דעתנו, ב"עדן הילדים" במוקדם לתורה, אך אם תתנהו ענין למאוחר יוכל באמת לעַדן את נפש הקוראים הקטנים ולהביא ברכה ותועלת. כי הספורים הבאים בספר המקרא אשר לפנינו רובם ספורי שעשועים המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו. וספורים כאלה מתאימים אל המטרה הדרושה להרגיל את הקטנים לקריאה בספרים עברים מתחלה בעזרת מוריהם, ואח"כ לאט לאט ירכשו להם דעת השפה באופן שיוכלו לקרוא דברים קלים בעצמם בלי עזרת מורה וספר-מלים, והדבר הזה הוא נכבד ביותר ואליו נושא את נפשו כל פדגוג אמן. הקורא הקטן יתענג על רובי ספורי "העדן" המלבבים, המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו או אל עולם חדש נחמד ונעים, אשר שם כל בעלי-החיים למיניהם מבעלי-כנף עד רמש האדמה ישתעשעו כילדים גם יפצחו פיהם לדבר כילדים בני גילם, ואף הבריאה המתה למראה עינים, ציצים ופרחים למיניהם, על כלם ירד טל ילדות, טל של תחיה, ויקומו וישחקו לפנינו כילדי חן.

[…] מלבד זאת רצה המח', כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאה-נכרית, אמבטי, מלחך-פנכי, ותר, כשכש, כעכע וכדומה, אבל הח' עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את "המלה האחרונה" של "חכמת הלשון", כל המלים המחודשות בביהמ"ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע, מפשעה, חשבון, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר – היה לחמור, ואף המלה הנודעת רצינות לא נעדרה, גם סימן ההקטנה לפי דעת "האחרונים" לא יחסר: סלסל – סל קטן, כחלחול – כחול מעט. מחבר ספר-למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו חדושים כאלה, כי אם גם אינו רשאי. הגע בעצמך, פלוני ערך ספר-למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוחו, ובא רעהו ומוציא ספר-למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכו' וכו'. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראָטואַר, מחבר הספר אשר לפנינו יתרגם מפשעה, ומח' אחר, כמדומני ה' יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי – מצעדה וכו', ואם כן אין לדבר סוף ותחת "שפה ברורה" אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל."

ב.

שדה הפקר (מעין הערה)                                                                                                    מאת: "איקס"                                                                                                                  קטעים מן המאמר, מתוך: "דפים", בעריכת דב קמחי (1922).

"הכוונה: לספרות-הילדים שלנו בארץ ולספרות בית-הספר. זה שדה הפקר הוא לגמרי. וכי גם בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? אותה פרוסת-הלחם, שיש להגישה לפי הגדולים, נוטל המחבר בפיו ולועסה פעם ופעמיים ותוחבה לפי הקטנים. והמהדרין מוסיפין מעט נופת – והמהדרין מן המהדרין אפילו סכרין…                                                                                                                              הנה, למשל: למען "הגדולים" כותבים: החתול קפץ – ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול "קפץ-קפץ"; למען הגדולים אפשר לשיר "הבוקר בא" – ולקטנים מוסיפים: – טרא-ל-ל-ל—. למען הגדולים יש ספר ישן-נושן, הפותח ב'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (אגב: טולסטוי ז"ל היה נוהג ללמד את "הספר הישן" הזה ככתבו וכלשונו לקטנים מבלי לעיסה עממית-תינוקית-ילדותית…), ולמען הקטנים מחברים ספורי תורה ממותקים בנופת: נח הצדיק נסע דוקא באניה – וקין ז"ל היה שר, כשהאלוהים גרשוהו מן הגן-עדן, את השיר "נודד אני"…   ואין להאריך.                                                        ואולם זו ספרות לתינוקות היא. שדה הפקר לגמרי. שכל החפץ פורץ לתוכה. אבל יש עוד ספרות אחרת – והיא: ספרי הקריאה העברים לבתי-הספר. ועל ספרות זו ניתנה בשנים האחרונות הגושפנקא של "ועד החנוך", וגושפנקא זו גרשה מבית-הספר את כל ספרי הקריאה האחרים. כוונתי לספרי הקריאה העברים "ספרנוּ".                                                                                                                              כי בעצם גם בחבור ספרים אלה, "ספרנו", נהגו המחברים – כבודם בתור מורים-מחנכים במקומו מונח – באותה שיטה פשוטה ובדוקה: חלקו העבודה ביניהם ואספו חומר מספרי למוד ומחבורי מחברים שונים וצרפו אותם יחד. ואולם דומני, שזהו היחס הקלוקל ביותר לחבור שביצירה. כי אמנם חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר-המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן-ציון וליעקב פיכמן ולח. נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור. רוח השירה אינה שורה עליהם, כלומר: רוח הקודש אינה שורה עליהם; ובלא אלה אפשר רק להטליא טלאים בלבד – ואין רוח ואין הרמוניה, ואין כלום. וכאן הסבה העמוקה לשעמום הרב שבספרים האלה. יש כאן אמנם, לכאורה, הכל, אבל העיקר חסר מן הספרים: היוצר חסר. […] אני מאמין באמונה שלמה, שאפילו ב"פסיק" וב"נקודה" נכר האדם. והמשורר על-אחת-כמה-וכמה. כשנטל ביאליק בידיו את האגדה, ויעשה את ספריו ליצירה. כשבא "רב צעיר" וחבר קצור התלמוד, נתן ספר נכבד ובעל-ערך רב וחשוב, אבל יצירה לא נתן. זהו ההבדל. ולילדינו אסור לנו להגיש חבורי לקט, ואם גם של פדגוגים כי אם ספרי-יצירה של יוצרים, של משוררים."

ג.

ולבסוף, מתוך ספר-הילדים הקלאסי של שלונסקי – עלילות מיקי מהו – טעימה קטנטנה בלבד: (1946)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

 

 

 

 

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

חיריק / חיריק / וו פתוחַ / מרכאות / וסיר נפוּח / סָמֵך סָמֵך / קו כפוּף / והרי לכם פרצוּף

ולסיום הספר:

MikiMahu-end-s

הערות העורך

יהושע חנא רבניצקי ערך את כתב-העת "פרדס" בין השנים 1897 – 1892.

על ישראל חיים טַבְיוֹב אפשר לקרוא כ א ן. מומלץ מאוד להכיר את "אוצר המשלים והפתגמים" שלו, המופיע בפרוייקט בן-יהודה, כ א ן.

על הוצאת הספרים "תושיה" ומייסדה בן-אביגדור, חלוץ המו"לות העברית, ארחיב באחת הרשומות הבאות.

את הקונטרס "דפים" הכרנו כבר ברשומה מס' 3 "על מצב הספרות בארץ"

בספר-הילדים "עלילות מיקי-מהו" הפליא המשורר אברהם שלונסקי בחרוזי איגיון (נונסנס) וירטואוזיים. עלילות מיקי-מהו פורסמו תחילה במוסף הילדים של עיתון דבר, החל משנת 1933, ואז לבש הגיבור דמות של עכבר, בהשפעת מיקי-מאוז של דיסני. בשנת 1946 כונסו כמה עלילות לספר, בו היתה למיקי-מהו, או קונציון, דמות אנושית. מי שרוצה להעמיק ולהתעמק ברבדים נוספים של יצירה זו, יכול למצוא זאת כ א ן  וגם  כ א ן.    בל נשכח גם את הצייר אריה נבון, צייר ותפאורן רב-פעלים וזכויות, שהציב את היסודות לציורי הקומיקס ולסרטי ההנפשה בארצנו, המאייר של ספרי לאה גולדברג.

12. צהלולה או אסתורת? (1932)

לכבוד פורים

 א.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת עַדְלֹיָדַע

קטעים מתוך הספר "זמנים טובים", מאת דניאל פרסקי, הוצאת פרדס, ניו-יורק, תש"ד (1944).

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

בפרוס פורים תרצ"ב עלתה על הפרק בוועדה למפעלי פורים (שנתמנתה מטעם עירית תל-אביב) השאלה בדבר שם עברי למושג "קארניוואל", יען וביען נמצאו הרבה מערערים על המלה הזרה והקתולית הזאת, שאינה הולמת בשום אופן את החג העממי ארץ-הישראלי. ובכן הוכרז על התחרות פומבית עם פרסי-כסף הגונים. נקבע לשם כך חבר שופטים הלא הם: י. ד. ברקוביץ, יהודה גראזובסקי (בעל המלון העברי), א. סמיאטיצקי (עורך ספרי הוצאת "אמנות"), יעקב פיכמאן, יהודה קרני.

הקהל בתל-אביב הזדעזע. זה היה הנסיון הראשון בתולדות שפתנו, אשר שאלת מלה עברית נחוצה לא הוחלטה ביד סופר או חוקר יחידי; אלא נמסרה לרשותו של העם בעצמו ובכבודו. הכל נתנו את דעתם לענין החשוב הזה, שהשכיח באותה שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקולנוע, בבית-הכנסת – בכל מקום ובכל מועדה על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קארניוואל. רבים צמאו לכבוד, לפרסום ולסיפוק-נפש, כי דווקא שמם המוצע יתקבל ויעמוד לדורי-דורות… אז ראיתי בעליל כיצד יושב לו עם על אבניים ומתאמץ ליצור בכוונה וביודעים את החסר עדיין בלשונו האהובה. ממש פסיכוסה בלשנית אחזה את רוח תושבי תל-אביב. לפתע-פתאום התחילו חוקרים ודורשים בספריות השונות על כל מיני כינויים ודבורים עתיקים המתייחסים לפורים – שמא יעלו משם משהו ראוי. וגם את הלמדנים והמדקדקים (שבטבעם הם רגזנים ורתחנים) הטרידו עד מות בשאלות ובספקות שונים. וכדרך כל התחרות, שמתן-שכרה בצדה, נעשו המשתתפים דיפלומאטים ודברו בלשון ערומים. בכל מיני כרכורים ונפתולים השתדלו להציל איש מפי אחיו את המצאתו.

מפה לאוזן התהלכו שמועות שונות על המתרחש מאחורי הפרגוד של חבר השופטים. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חמשת משיבי-הטעם הנבחרים, הזיעו וקימטו את מצחם – והכל בסודי-סודות. אף-על-פי-כן העידו אחדים ממכרי, שיש להם ידיד פקיד בעיריה, כי השם החזק ביותר הוא "חינגא-פּור" או: "חינגפּור" (הצלצול מזכיר את המדינה: סינגפור). ויש מניחים: ברי להם, כי כבר הוחלטה "פורימיאדה" (על משקל אולימפיאדה, מכביאדה)…

הסקרנות הולכת וגוברת – אך אין ברירה. השופטים הם ידידי. אני מתחכם לדובבם שילחשו רק על אזני האחת – אך שפתיהם חתומות בגושפנקה. תשובתם הקצרה: "תקרא בעתונים".

קצרה נפשי מצפות – עד שבוע עובר לפורים. השכמתי יום אחד והנה הודעה רשמית: השופטים, אחר ישוב-דעת ארוך וקשה, בחרו בשם "עדלידע" על סמך המאמר התלמודי: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז). השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול: אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר' אברהם אברונין הופקד לנקד את השם. ובעל ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ.

קצת תרעומות נתעוררו בלבנו: בנוהג שבעולם אין השופטים בעצמם מציעים משלהם, אלא מחליטים על הצעותיהם של אחרים… אך הודינו: יש חריפות עברית וחן מקורי במלה החדשה הזאת, שבלעה בקרבה שלש מלות שלמות – ויצאה בשלום.

תיכף לפרסום "עדלידע", פרץ פולמוס בעתונים ובצבור. החידוש הזה, ככל חידוש, גרר מחייבים ושוללים, מסכימים ועוררים. היו שטענו, כי כבר בתלמוד אנו מוצאים שם מיוחד "משוורתא דפוריא" או "שוורפוריא". ויש שדרשו לקבוע "פוריא". פשפשו ומצאו פגימות וסירכות במעשה זה או אחר מסביב לכל הענין הזה.

"וילונו העם" (כלומר: המתחרים), כנהוג. כנראה, טעתה העיריה שהכריזה ברבים על השם "עדלידע", שנקבע רשמית. אילו היו שומרים בסוד גמור את השם הזה עד היום הזה, כי-אז לא היה שום מתנגד לו אפילו ברמז…

כאשר באו להתאונן רע באזני ראש העיר ר' מאיר דיזנגוף, ענה בפה מלא: "חכו-נא, רבותי – ישוב במהרה ביאליק  מווינה ונבטל את המלה עדלידע. אילו היה ביאליק כאן בעיר, לא היינו מכריזים על התחרות, אלא מקבלים מפיו שם נפלא – וחסל".

המשורר החריף והסוער אברהם שלונסקי מוחה במחי-יד אחד את כל ההצעות למיניהן. הוא מוכיח בהמון ראיות, כי כולן לא יצליחו אלא לצור על פי צלוחית. האמת, כלומר: האמת לאמתה, היא רק בפיו. "צהלולה" היא האמת. פה יש צירוף של שתי מלים: צהלה-הילולה. והמוסיקה – מי אוזן לו ולא יתפעם מנועם הריתמוס והצלצול?…

 ב.

מאחר ובפורים עסקינן, ולמען נוכל להרבות בשמחה ולמלא בשחוק פינו, הרי להלן מכתבם של רבניצקי ודרויאנוב:

מתוך המדור מכתבים למערכת של: הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל "הפועל הצעיר". 30.1.1911

 אנחנו מכינים לדפוס שני קובצים (עברי וזרגוני) של מבחר ההלצות והבדיחות המתהלכות בעמנו. הדפסת הקובצים תתחיל בקרוב, כי כבר הספקנו לאסוף חומר רב. ואולם ודאי נעלמו מאתנו קצת הלצות ובדיחות הגונות, שראוי היה להכניסן אל קובצינו. לפיכך מרשים אנחנו לעצמנו לפנות אל כל המצויים אצל ענינים אלו בבקשה כי יואילו נא לרשום את ההלצות והבדיחות הידועות להם ולשלוח אותן לנו עפ"י אחת האדריסאות האמורות למטה. ביחוד ערוכה בקשתנו לאחינו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, כי יואילו נא גם הם להמציא לנו את ההלצות והבדיחות השגורות בפיהם. על האמור צריכים אנו להוסיף א) אין לנו צורך בהלצות ובדיחות שאדם ממציא מדעתו. אנו אוספים רק את ההלצות והבדיחות המתהלכות בעם ושחותם עברי טבוע עליהן; ב) אנו אוספים הלצות ובדיחות בנוגע לכל עניני החיים והויות העולם, גם במילי דאורייתא וחדודים של תלמידי-חכמים ויהודים מפורסמים; ג) לרשום צריך בקצור נמרץ ולהמנע מכל אריכות שלא לצורך; ד) לרשום אפשר עברית, יהודית, רוסית או גרמנית; ה) את הרשימות נבקש להמציא לנו עד סוף חודש שבט דהאי שתא.

ולמפרע אנו מביעים תודה רבה לכל אשר יבוא לעזרתנו וימציא לנו את ההלצות והבדיחות השמורות בזכרונו. את שמות כל אנשים האלה נפרסם במבוא לקובצינו.

בכבוד ויקר י. ח. רבניצקי אודסה, רוסלאנד; א. דרויאנוב וילנה, רוסלאנד.

ג.

ומן הגיליון הבא של הפועל הצעיר, 20.2.1911, אנו מביאים את ההזמנה לנשף המסכות של פורים:

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

 הערות העורך

א. בנושא העדלאידע

י. ד. ברקוביץ, השופט והזוכה כאחד, במקרה זה, הוא חתנו של הסופר שלום עליכם, ומי שתרגם את כתביו מאידיש לעברית, והיה גם סופר נפלא בזכות עצמו.

ביאליק הציע את השם "שמחת אסתר" ואילו המשורר שאול טשרניחובסקי גרס שראוי לקרוא בעברית לקארניוואל של פורים בשם "אסתורת" במשקל "עשתורת".

ובאשר להצעתו של שלונסקי – צהלולה – בשנת 2000 התקבלה באקדמיה ללשון העברית הצעתו של הזמר חיים אוליאל משדרות לכנות בעברית את השמעת קולות השמחה של הנשים (קוּלוּלוּ) בשם צהלולים. מעניינת הקרבה בין המלים צהלולה של שלונסקי וצהלולים של אוליאל.

על דניאל פרסקי ומפעלותיו קראו כאן

בשנת 1935 התקיימה העדלאידע בתל-אביב בפעם האחרונה, בהשתתפות כ-250,000 איש.

על כתב העת החשוב "הפועל הצעיר" נרחיב בפעם אחרת.

ב. אלתר דרויאנוב הוציא לאור את "ספר הבדיחה והחידוד" בשנת 1922, 11 שנים לאחר שהחל במלאכת האיסוף. בשנת 1935 יצאה מהדורה מלאה בת 3 כרכים, אשר החזיקו  3170 בדיחות, הלצות וחידודים.

ג. נשף המסכות בשנת 1911 היה כישלון מהדהד. בכתבה אשר הופיעה בגיליון הבא של הפועל הצעיר מוטלת האשמה על ה-אפר (האחראי על האיפור), אשר התייצב למלאכת האיפור באיחור של 4 שעות. הנשף הסתיים במהומה רבה.