את חגי תשרי נבלה תחילה ב”עוצר לילי” אחר-כך ב”סגר כללי” ומשם נעבור ל”ריסון מהודק” עד מחנק. כל אירוע מייצר שפה משלו ומעשיר את שפתנו במילים חדשות, או טוען מילים קיימות במשמעות חדשה. כך מלחמת ההתשה הביאה לעולמנו את המלה “הסלמה” (אסקלציה) שתפקידה להחליף את המשפט “המצב היום גרוע מאתמול, ומחר יהיה עוד יותר גרוע”. “אינתיפאדת הבודדים” הזניקה את הפועל “לנטרל” שמשמעותו העמומה משתרעת בין לעצור ולאזוק את “המפגע” לבין לרוקן מחסנית אל תוך בטנו. הכתבים הצבאיים והפליליים מאמצים ביטויים שהם שומעים ברשתות הקשר והמרואיינים אומרים:  “חתרנו למגע“, “פעילות פחעית“, “להסליק“, “מידעים“, “שוחרר בתנאים“, “לתעדף“. המילים המכובסות משמשות ללא הצלחה להסתרת הכוונה האמיתית. במקום “מעקב שב”כ” אומרים: “שימוש באמצעים טכנולוגיים“. במקום איבוד האמון ומרי אזרחי אומרים “התרופפות המשמעת“. במקום כניעה ללחצים פוליטיים אומרים “החרגות“. ומה יהיה השלב הבא אחרי “ערים אדומות בוהקות“? ערים אדומות מסנוורות? מהבהבות?

מגפת הקורונה יצרה שפה חדשה. ממש “פנדמיה” של מלים. מלים זנוחות כמו “מתווה” החלו להישמע עד לזרא. מלים מוזרות כמו “לתכלל” צצו מאי-שם והשתלטו על השיח. ביטויים ציוריים כמו “אסטרטגיית יציאה”, “קטיעת שרשרות הדבקה” מרחפים באוויר ומתפשטים כמו “הדבקה טיפתית“. מי פילל שמקלון צנום יהפוך לכוכב-על בשם “מטוש” וכולנו ניעשה למכורים ל”ריאגנטים“?

מילון הקורונה השלם (עד כה)

איים ירוקים; איכון שב”כ; אירוע מתגלגל; אכיפה; אמצעים דיגיטליים; אמצעים טכנולוגיים; אסטרטגית יציאה; אסימפטומטי; אקמו; בדיקות; בידוד; בר-סימנטוב; גמזו; גרוטו; דרכון ירוק; החרגות; היגיינה; הנחיות; הפרות; הצהרת ראש הממשלה; הקלות; התקהלויות; זום; חולה מאומת; חיטוי; חיסון ראשון; חיסון שני; חמש מאות מטר; חנויות רחוב; חקירה אפידמיולוגית; יורם לס; יפעת שאשא ביטון; להיכנס מתחת לאלונקה; לימוד היברידי; לימוד מרחוק; לשטח את העקומה; לתכלל; מאה מטר; מגן 2; מודרנה; מוטציות; מורדם ומונשם;

מחלות רקע; מטוש; מכונות הנשמה; מלוניות; מסכה; מתווה; נגיף; סגר; סגר נושם; הסגר; סדצקי; עוצר לילי; עטיית מסכה; ערים אדומות בוהקות; ערים אדומות, ירוקות, כתומות, צהובות; פייזר; פנדמיה; פרויקטור; פתיחת השמים; צו בריאות העם; קבוצת סיכון; קוביד-19; בצל הקורונה; קטיעת שרשרות הדבקה; קנסות; קפסולות; קריסה; ריאגנטים; ריחוק חברתי; ריסון מהודק; רמזור; שרשרת הדבקה; תו סגול; תחלואה; תעודת מתחסן; תקנות לשעת חרום

שנת תר”ף עמדה בסימן הדאגה לבריאות, מה שמכונה “חיים בצל הקורונה”. בפרוס שנת תשפ”א אנחנו עדיין שקועים במעמקי הגל השני, המאיים להציף ולכסות כל חלקה טובה. נתבונן בכמה ציטוטים נושנים בענייני בריאות, ואולי נשאב מהם עידוד (?) התגברנו על קדחת וגרענת, שחפת, פוליו וגזזת, אבל עדיין אנו ניגפים בפני הנגיף:

בשנת 1891 (תרנ”א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: “מורה דרך בארץ ישראל וסוריה” – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. הנה המלצותיו לתייר כיצד לשמור על בריאותו.

המחלות הנפוצות ביותר בארץ ישראל היו קדחת המלריה ומחלת העיניים גרענת. על פי לונץ יש להגן על העיניים ב”בתי עיניים שחורים” כלומר משקפי שמש. הסיבה לקדחת היא אכילת פירות לא בשלים. עד לשלהי המאה התשע עשרה לא היה ידוע הקשר בין היתושים לבין מחלת המלריה והדיעה הרווחת היתה שמקור המחלה ב”אוויר הרע” העולה מן הביצות. מקור שמה של המלריה הוא באיטלקית mala aria – אוויר רע. בטקסטים העבריים באותה תקופה ריח הביצה מכונה בביטוי התלמודי “קטב מררי” בעקבות שמו של שד מזיק. רופא המלריה ד”ר הלל יפה תיאר ב-1902 את גורם המלריה כ”הבל הרקב, המעלה אדי קדחת כבדים”. ראשוני המתיישבים בחדרה ובפתח תקווה האמינו שעצי האקליפטוס יטהרו את האוויר הרע, בנוסף לתרומתם לכאורה לייבוש הביצות. הנה דיווחו של מרדכי בן הלל הכהן בעקבות מסעו בארץ ישראל בשנת 1889 (מתוך ספרו של אברהם יערי “מסעות ארץ ישראל” (מסדה, 1976): על יהוד ופתח תקווה עמ’ 676. האשכנזים הם הטמפלרים, שימו לב לסיבת התמותה שלהם:

[…] מיסדי “פתח תקוה” בראותם את אויר אדמתם, כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר “יהוד” אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי קאליפטוס, ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל, וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים “בוני ההיכל” בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כי אם מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והנם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו בני ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חוקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל.

בשנת 1921 יצא לאור מדריך הנסיעות של ישעיהו פרס – “ארץ-ישראל וסוריה הדרומית, ספר המסעות”. (המושב גבעת ישעיהו בחבל עדולם נקרא על שמו של ישעיהו פרס). כאן כבר מוסבר הקשר בין היתושים והמלריה (מחולל המלריה הוא יצור חד-תאי הנקרא פלסמודיום ולא חידק כמוסבר בספר) והעצות הרפואיות בהתאם, אך עדיין קיים הפחד מפני אכילת פירות לא בשלים וסביאת בשר ואלכוהול. כפי שמומלץ בקטע הבא – המנהג להוסיף למי השתייה יין היה נהוג ורווח בעולם העתיק. האלכוהול שביין עזר לחיטוי מי השתייה המזוהמים. במקורותינו דנים רבות במקרה ההפוך – הוספת מים ליין, שאז הוא נקרא “יין מזוג”.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1931, החל לצאת לאור כתב העת שערי בריאות, בעריכת ד”ר דוד אריה פרידמן. ד. אריה פרידמן היה אדם פעיל ופורה מאוד, עוד בהיותו בגולה. עמד בראש ארגונים רפואיים שונים ופרסם כמות מרשימה של ספרים ומאמרים, לא רק בענייני רפואה אלא גם ביקורת ספרותית. הדברים שכתב בההקדמה לגליון הראשון של כתב העת שערך, מתאימים מאוד גם לימים אלה (תודה לספרנית נטשה פישר ממכללת כנרת, לשם הועבר כתב העת מבית גורדון).

בשנת 1953 יצא לאור “ספר הנגב”, אנתולוגיה של קטעי ספרות ותיעוד בעריכת אפרים ומנשה תלמי (הוצאת עמיחי). תיאור דרכי הריפוי אצל הבדואים (נכון לשנת 1953) מענין מאוד. הכותב הוא עארף אל עארף, לאומן ערבי, עיתונאי וסופר, מושל נפת באר שבע בתקופת המנדאט הבריטי וראש עיריית ירושלים.

בהתבסס על ידע אישי אני יכול להוסיף שעד היום מתקיימת אצל הבדואים רפואה מסורתית (אפשר לכנותה בהשאלה – אלטרנטיבית) על ידי נשים מרפאות. המרפאות מיועדות לכך עוד בעודן ילדות. הילדה המיועדת חיה עם המרפאת הוותיקה החונכת אותה. נשים אלו מתנזרות מחיי משפחה ואורח חייהן טהור. אסור להן להרוג כל יצור חי. סודיות אופפת את דרכי פעולתן, אך ברור שצמחי מרפא ואמונה בכוחן מהווים חלק מרכזי בהצלחת הריפוי. הבדואי טוען שהעז השחורה היא “קופת חולים” שלו. העז ניזונה מצמחי מרפא במדבר והחומרים הפעילים מגיעים לחלבה. יש בכך אמת מדעית.

ומאחר שאנו לקראת ראש השנה, נסיים בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר “מחזות לכל השנה” (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

אוסף של מאות גלויות נוף ישראלי שהתגלה במשפחתי הוביל אותי לפרויקט קטן. הגלויות הן משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כאשר מיינתי את הגלויות המראות נופי קיבוצים שונים, הסתמנה תופעה מעניינת. מסתבר שהקיבוצים הפיקו מדי שנה גלויות אשר שמשו ככרטיסי שנה טובה, לשם משלוח כרטיסי ברכה לבני המשפחה והידידים של חברי הקיבוץ. הגלויות נעשו בהפקה מוקפדת ומושקעת. ניכר שהצילום מקצועי ומבוים. הגלויות הצבעוניות בהדפסת אופסט ולמינציה נעשו לרוב על ידי חברת פלפוט וגם חברת ישראנוף.

לא ארחיב כאן את הדיון על מנהג משלוח “שנות טובות”, התפתחותו ונפילתו, אציין רק שגלויות שנה טובה של הקיבוצים היו חילוניות למהדרין. הן לא כללו את סמלי החג ולא סממני יהדות כלל. ברכת החג הודפסה רק בצד האחורי, ולעולם לא על גבי התמונה בצד הקדמי. הגלויות מראות את נופי הקיבוץ באופן המתאים לקלישאה “נוף של גלויה”. גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר בשוק הכללי רווחו כרטיסי ברכה עם חיילים וחיילות, משה דיין והכותל, המשיכו בקיבוצים לצלם ולשלוח את נופי הקיבוץ. הגלויות כאילו משמשות “חלון ראווה” של הקיבוץ, עדות לרווחה ואידיליה.

היו אלה שנות שגשוג כלכלי בקיבוצים, לפני המהפך הפוליטי ולפני המשבר הכלכלי ופרשת מניות הבנקים. היו אלו גם שנים בהן עבר הקיבוץ תמורות רבות. כלכלת הקיבוצים המצליחים התבססה על מפעלים תעשייתיים, חדרי האוכל ומוסדות הציבור שופצו והורחבו, והדבר מתבטא בצילומי הגלויות, כעין פרכוסי גסיסה של החלום הקיבוצי כמרחב אוטופי. שני הנושאים הנפוצים ביותר המופיעים בגלויות הם מבנים וילדים, או שילוב ביניהם. הילדים מוצבים בקבוצות על הדשא, או על מתקני השעשועים (מגלשות הפח וצינורות המתכת של אותם ימים), ומשדרים אופטימיות, חוסן, המשכיות ותקווה לעתיד. בשנים אלה לא נמצא כבר בצילומים את האייקון של מגדל המים, או הסילו וגם לא את הרפת והדיר, אלא את חדר האוכל המורחב, את בית התרבות או בית העם, מוקפים בדשאים ירוקים נרחבים, עצים ופרחים. כיבוש השממה לא מודגם כבעבר בשדות הפלחה והגד”ש (גידולי שדה) אלה בטבע מאולף וממושטר, מושקה וגזום – מדשאת הקיבוץ ו”הנוי”. ובדשא משובצים ילדי הקיבוץ, מוצבים בקומפוזיציה מושלמת על פי דרישת הצלם. מוטיב מרכזי בגלויות אלו הן בריכות השחייה, סמל לעוצמה כלכלית, לתרבות הפנאי והרווחה. לא עוד הסתפקות במועט ובהכרחי וכבר לא מתביישים להראות את איכות החיים.

הנה כמה דוגמאות לגלויות המראות את בריכת השחייה של הקיבוץ:

 

זכורה אמירתו של מנחם בגין במערכת הבחירות של 1981 על המליונרים בקיבוצים. היה זה בעקבות כתבה בטלויזיה שבה רואיין חבר קיבוץ מנרה על היחסים העכורים בין קיבוצי הצפון לבין קריית שמונה, בעודו משתכשך בבריכת השחייה. וכך אמר בגין: “אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל”. אגב – את בריכת השחייה במנרה מימנו בתרומתם ידידיו של נחמיה רבין, אביהם של יצחק רבין ואחותו רחל רבין ממייסדות הקיבוץ.

החלטתי לצאת לאותם מקומות ונופים המצולמים בגלויות של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ולגלות כיצד הם נראים כיום, מה עלה בגורלם של המבנים המפוארים, לאחר כ-50 שנה, אולי אפילו אגלה מה עלה בגורלם של הילדים המצולמים.

התחלתי בקיבוץ חולדה, פשוט משום שהוא קרוב למקום מגורי.

ראשיתו של קיבוץ חולדה במה שנקרא כיום יער חולדה ובראשיתו נקרא “יער הרצל” אחד משני היערות הראשונים שנטעה הקק”ל (השני בבן-שמן. הנטיעה היתה של עצי זית, אשר לא שרדו, והתגבשה ההכרה שיש לנטוע “עצי סרק” ביערות הק.ק.ל). ביער נוסדה חווה חקלאית ובמרכזה בית מפואר שנקרא “בית הרצל” (שופץ ושוחזר על ידי המועצה לשימור אתרים במלוא תפארתו). במאורעות תרפ”ט (1929) הותקפה החווה, נשרפה ונבזזה ובהתקפה נהרג אפרים צ’יז’יק. שנה אחר כך נשלחו כמה עולים חדשים שהגיעו מפולין גליציה ולטביה במסגרת תנועת הנוער גורדוניה לשקם את החווה. בשנת 1938 הוכרה חולדה כישוב רשמי: “חולדה גורדוניה” וישוב הקבע הוקם בסמוך ליער. בשנה זו הוקם מגדל המים ובשנות ההתרחבות והשגשוג לאחר קום המדינה נבנה בית התרבות אשר גם הוא נושא את השם “בית הרצל”. הקיבוץ סבל ממשבר כלכלי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בייחוד לאחר כשלונו של מפעל “ספנקריט” לבטון טרומי. כיום הקיבוץ מופרט, קיימים ענפי חקלאות פעילים, מבנים ושטחים במשק מושכרים לדיור ולפעילות עסקית.

בגלויה זו, משנת 1972, נראה שיכון הוותיקים ובריכת השחייה, במלאת 20 שנה להקמתם. בשיכון הותיקים נבנו 56 דירות. בצילום המראה את שיכון הותיקים הושבו הילדים על הדשא, כמקובל.

וכך נראה היום שיכון הותיקים:

בריכת השחייה בחולדה הושלמה בשנת 1952. באתר הקיבוץ צילומים מתהליך הבנייה:

הבריכה מוקפת כיום בגדר ומהווה חלק מגן אירועים המנוהל ע”י זכיין פרטי. צילמתי את הכניסה המקורית לבריכה, הנעולה כיום:

בגלויה זו, משנת  1970 נראה מגדל המים במלוא הדרו, ועל הדשא הילדים. (הפסל בצד ימין של הגלויה מצוי ביער חולדה).

וגם בגלויה זו, משנת 1973 מציץ המגדל, והילדים על מתקני השעשועים. (בחלקה העליון של הגלויה – מכון לניקוי זרעים, אינו קיים כיום).

מגדל המים נבנה בשנת 1938, עם המעבר של קבוצת גורדוניה מן היער ליישוב הקבע. הנה צילום מאתר הקיבוץ – המגדל בעת בנייתו:

והנה המגדל בשנת 1953, צילום מאלבום עליית הנוער. שימו לב לבחור עם החליל במרכז מעגל המחוללים, ולחנוכייה בראש המגדל. ההסבר שניתן לצילום הוא: קבוצת עליית הנוער בחולדה מבטאת את שמחתה בריקוד הפופולרי הורה. מגדל התצפית והמים הדרוך ועירני תמיד נמצא מאחוריהם. הצלם: אייזנשטארק.

The Youth Aliyah group at Hulda express their joy in life by dancing the popular Horrah. The ever vigilant watch and water tower is behind them. July 1953 (photographer: Eisenstark

וכך נראה המגדל כיום. עומד למעצבה, מוקף גדר רעועה ופרוצה.

בייחוד מעציב לראות את בית התרבות, “בית הרצל”. הנה הוא בגלויה משנת 1965.

הבניין עדיין עומד על תילו. הנה צילום עכשווי מאותה זווית.

אך הבניין עזוב ונטוש. חלונותיו נטולי השמשות פרוצים לכל רוח, הקירות והמדרגות בתהליכי התפוררות. אולם המופעים בקומה השניה הפך למשכנן של היונים והרצפה מכוסה בשכבה עבה של נוצות ולשלשת. מסביב לכלוך והזנחה. שאלתי כמה מחברי המשק מדוע הניחו לבית התרבות, המצוי במרכז המשק להתדרדר למצב הזה, והתשובה היתה: “לא היה תקציב”.

עוד קצת נוסטלגיה – “כאן היתה אורווה”

הערה: אין בכוונת רשומה זו לבטא ביקורת על קיבוץ חולדה וחבריו. אין גם כוונה להציג את המצב בחולדה כמייצג את מצב התנועה הקיבוצית, תנועה מפוארת ורבת זכויות, שנקלעה למשבר אידיאולוגי וכלכלי. הצילומים מראים רק כיצד השתנה נוף קיבוץ חולדה 50 שנה לאחר משלוח גלויות הברכה לראש השנה.

אם סבא שלי היה שולח לי היום, כמנהגו שנים רבות, איגרת ברכת שנה טובה, הוא היה כותב בראשה: בעה”ש ערה”ש ה’תשע”ה. (למתקשים: בעזרת השם, ערב ראש השנה, השנה בתוספת ה‘ אלפים לבריאת העולם). גם הורי עשו כך. גם כאשר גרנו באותה עיר, הקפידו לשלוח לנו “שנות טובות” בדאר, ובראשן – ערה”ש ואותיות השנה הנכנסת. אך ‘בעה”ש’ כבר נעלמה. וגם ה-ה’ אלפים נשמטה ואיננה. היום שולחים ברכות שנה טובה במייל ובמסרון ובווטסאפ והדאר בשביתה. אבל פה ושם עדיין צצים דוכנים לממכר שנות טובות, ואנשים קונים בשביל הנוסטלגיה. הכותל, חייל עברי, מנורה ושופר, מגדל דוד, ציפורים ופרחים, ועל הכל זרוייה אבקת כסף מנצנצת.

ראש השנה הוא א’ תשרי. על תשרי מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

את מסכת ברכות נתחיל בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר “מחזות לכל השנה” (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

ונמשיך בכמה שנות טובות מן האוסף. ותחילה, כמצוות ימים אלה – שנת בטחון ושלום, או שלום ובטחון.  שימו לב לזחל”ם ולמכונת הירייה, ובמהדורה מאוחרת יותר, גם מקומו של התומ”ת לא נפקד:

ואין מתאים יותר מלהמשיך עם ברכתו של הרב הראשי אלוף שלמה גורן לחיילי צה”ל בפרוס שנת תשכ”ד – מתוך: מחניים פ”ד, הוצאת צבא הגנה לישראל, הרבנות הצבאית הראשית, ערה”ש ה’תשכ”ד:

וקולאז’ של איקונים מוכרים ואהובים:

ומקבץ נוסף:

בשבוע שעבר צילמתי דוכן שנוטובות ברחוב אלנבי ת”א.

ולכל מי שחפץ להכין כרטיס ברכה במו ידיו – להלן ההוראות, מתוך ספר לימוד השפה העברית שיצא בניו-יורק בשנת 1951 (תודה לתמי).

הערות העורך

שנה טובה !!!