129 – ערה”ש תשפ”א בסימן בריאות, וגם – שפת הקורונה

את חגי תשרי נבלה תחילה ב”עוצר לילי” אחר-כך ב”סגר כללי” ומשם נעבור ל”ריסון מהודק” עד מחנק. כל אירוע מייצר שפה משלו ומעשיר את שפתנו במילים חדשות, או טוען מילים קיימות במשמעות חדשה. כך מלחמת ההתשה הביאה לעולמנו את המלה “הסלמה” (אסקלציה) שתפקידה להחליף את המשפט “המצב היום גרוע מאתמול, ומחר יהיה עוד יותר גרוע”. “אינתיפאדת הבודדים” הזניקה את הפועל “לנטרל” שמשמעותו העמומה משתרעת בין לעצור ולאזוק את “המפגע” לבין לרוקן מחסנית אל תוך בטנו. הכתבים הצבאיים והפליליים מאמצים ביטויים שהם שומעים ברשתות הקשר והמרואיינים אומרים:  “חתרנו למגע“, “פעילות פחעית“, “להסליק“, “מידעים“, “שוחרר בתנאים“, “לתעדף“. המילים המכובסות משמשות ללא הצלחה להסתרת הכוונה האמיתית. במקום “מעקב שב”כ” אומרים: “שימוש באמצעים טכנולוגיים“. במקום איבוד האמון ומרי אזרחי אומרים “התרופפות המשמעת“. במקום כניעה ללחצים פוליטיים אומרים “החרגות“. ומה יהיה השלב הבא אחרי “ערים אדומות בוהקות“? ערים אדומות מסנוורות? מהבהבות?

מגפת הקורונה יצרה שפה חדשה. ממש “פנדמיה” של מלים. מלים זנוחות כמו “מתווה” החלו להישמע עד לזרא. מלים מוזרות כמו “לתכלל” צצו מאי-שם והשתלטו על השיח. ביטויים ציוריים כמו “אסטרטגיית יציאה”, “קטיעת שרשרות הדבקה” מרחפים באוויר ומתפשטים כמו “הדבקה טיפתית“. מי פילל שמקלון צנום יהפוך לכוכב-על בשם “מטוש” וכולנו ניעשה למכורים ל”ריאגנטים“?

מילון הקורונה השלם (עד כה)

איים ירוקים; איכון שב”כ; אירוע מתגלגל; אכיפה; אמצעים דיגיטליים; אמצעים טכנולוגיים; אסטרטגית יציאה; אסימפטומטי; אקמו; בדיקות; בידוד; בר-סימנטוב; גמזו; גרוטו; דרכון ירוק; החרגות; היגיינה; הנחיות; הפרות; הצהרת ראש הממשלה; הקלות; התקהלויות; זום; חולה מאומת; חיטוי; חיסון ראשון; חיסון שני; חמש מאות מטר; חנויות רחוב; חקירה אפידמיולוגית; יורם לס; יפעת שאשא ביטון; להיכנס מתחת לאלונקה; לימוד היברידי; לימוד מרחוק; לשטח את העקומה; לתכלל; מאה מטר; מגן 2; מודרנה; מוטציות; מורדם ומונשם;  מחלות רקע; מטוש; מכונות הנשמה; מלוניות; מסכה; מתווה; נגיף; סגר; סגר נושם; הסגר; סדצקי; עוצר לילי; עטיית מסכה; ערים אדומות בוהקות; ערים אדומות, ירוקות, כתומות, צהובות; פייזר; פנדמיה; פרויקטור; פתיחת השמים; צו בריאות העם; קבוצת סיכון; קוביד-19; בצל הקורונה; קטיעת שרשרות הדבקה; קנסות; קפסולות; קריסה; ריאגנטים; ריחוק חברתי; ריסון מהודק; רמזור; שרשרת הדבקה; תו סגול; תחלואה; תעודת מתחסן; תקנות לשעת חרום  

שנת תר”ף עמדה בסימן הדאגה לבריאות, מה שמכונה “חיים בצל הקורונה”. בפרוס שנת תשפ”א אנחנו עדיין שקועים במעמקי הגל השני, המאיים להציף ולכסות כל חלקה טובה. נתבונן בכמה ציטוטים נושנים בענייני בריאות, ואולי נשאב מהם עידוד (?) התגברנו על קדחת וגרענת, שחפת, פוליו וגזזת, אבל עדיין אנו ניגפים בפני הנגיף:

בשנת 1891 (תרנ”א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: “מורה דרך בארץ ישראל וסוריה” – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. הנה המלצותיו לתייר כיצד לשמור על בריאותו.

המחלות הנפוצות ביותר בארץ ישראל היו קדחת המלריה ומחלת העיניים גרענת. על פי לונץ יש להגן על העיניים ב”בתי עיניים שחורים” כלומר משקפי שמש. הסיבה לקדחת היא אכילת פירות לא בשלים. עד לשלהי המאה התשע עשרה לא היה ידוע הקשר בין היתושים לבין מחלת המלריה והדיעה הרווחת היתה שמקור המחלה ב”אוויר הרע” העולה מן הביצות. מקור שמה של המלריה הוא באיטלקית mala aria – אוויר רע. בטקסטים העבריים באותה תקופה ריח הביצה מכונה בביטוי התלמודי “קטב מררי” בעקבות שמו של שד מזיק. רופא המלריה ד”ר הלל יפה תיאר ב-1902 את גורם המלריה כ”הבל הרקב, המעלה אדי קדחת כבדים”. ראשוני המתיישבים בחדרה ובפתח תקווה האמינו שעצי האקליפטוס יטהרו את האוויר הרע, בנוסף לתרומתם לכאורה לייבוש הביצות. הנה דיווחו של מרדכי בן הלל הכהן בעקבות מסעו בארץ ישראל בשנת 1889 (מתוך ספרו של אברהם יערי “מסעות ארץ ישראל” (מסדה, 1976): על יהוד ופתח תקווה עמ’ 676. האשכנזים הם הטמפלרים, שימו לב לסיבת התמותה שלהם:

[…] מיסדי “פתח תקוה” בראותם את אויר אדמתם, כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר “יהוד” אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי קאליפטוס, ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל, וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים “בוני ההיכל” בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כי אם מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והנם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו בני ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חוקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1921 יצא לאור מדריך הנסיעות של ישעיהו פרס – “ארץ-ישראל וסוריה הדרומית, ספר המסעות”. (המושב גבעת ישעיהו בחבל עדולם נקרא על שמו של ישעיהו פרס). כאן כבר מוסבר הקשר בין היתושים והמלריה (מחולל המלריה הוא יצור חד-תאי הנקרא פלסמודיום ולא חידק כמוסבר בספר) והעצות הרפואיות בהתאם, אך עדיין קיים הפחד מפני אכילת פירות לא בשלים וסביאת בשר ואלכוהול. כפי שמומלץ בקטע הבא – המנהג להוסיף למי השתייה יין היה נהוג ורווח בעולם העתיק. האלכוהול שביין עזר לחיטוי מי השתייה המזוהמים. במקורותינו דנים רבות במקרה ההפוך – הוספת מים ליין, שאז הוא נקרא “יין מזוג”.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1931, החל לצאת לאור כתב העת שערי בריאות, בעריכת ד”ר דוד אריה פרידמן. ד. אריה פרידמן היה אדם פעיל ופורה מאוד, עוד בהיותו בגולה. עמד בראש ארגונים רפואיים שונים ופרסם כמות מרשימה של ספרים ומאמרים, לא רק בענייני רפואה אלא גם ביקורת ספרותית. הדברים שכתב בההקדמה לגליון הראשון של כתב העת שערך, מתאימים מאוד גם לימים אלה (תודה לספרנית נטשה פישר ממכללת כנרת, לשם הועבר כתב העת מבית גורדון).

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1953 יצא לאור “ספר הנגב”, אנתולוגיה של קטעי ספרות ותיעוד בעריכת אפרים ומנשה תלמי (הוצאת עמיחי). תיאור דרכי הריפוי אצל הבדואים (נכון לשנת 1953) מענין מאוד. הכותב הוא עארף אל עארף, לאומן ערבי, עיתונאי וסופר, מושל נפת באר שבע בתקופת המנדאט הבריטי וראש עיריית ירושלים.

בהתבסס על ידע אישי אני יכול להוסיף שעד היום מתקיימת אצל הבדואים רפואה מסורתית (אפשר לכנותה בהשאלה – אלטרנטיבית) על ידי נשים מרפאות. המרפאות מיועדות לכך עוד בעודן ילדות. הילדה המיועדת חיה עם המרפאת הוותיקה החונכת אותה. נשים אלו מתנזרות מחיי משפחה ואורח חייהן טהור. אסור להן להרוג כל יצור חי. סודיות אופפת את דרכי פעולתן, אך ברור שצמחי מרפא ואמונה בכוחן מהווים חלק מרכזי בהצלחת הריפוי. הבדואי טוען שהעז השחורה היא “קופת חולים” שלו. העז ניזונה מצמחי מרפא במדבר והחומרים הפעילים מגיעים לחלבה. יש בכך אמת מדעית.

רופאת שיניים בשנות העשרים – מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ומאחר שאנו לקראת ראש השנה, נסיים בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר “מחזות לכל השנה” (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

119 – צלמניה בבידוד

בימים אלו, של בידוד ומועקה, כאשר המרחב סביבנו הולך ומצטמצם, בעוד האביב חוגג בחוץ במלוא הדרו, החלטתי להציג את העושר המצוי גם בסביבתנו הקרובה ביותר. ננטוש לרגע את הטקסטים הנושנים והצילומים בשחור לבן ו”נשטוף את העיניים” בצבעי האביב. בימים כתיקונם, זהו הזמן לתכנן את טיולי חופשת הפסח, ולצאת ליהנות משפע הפריחה והמרחבים הפתוחים, בייחוד לאחר החורף ברוך הגשמים לו זכינו. אולם השנה נבצר הדבר מאתנו, בגלל נגיף קטן ומרושע. ברי המזל שהתברכו בחצר וגינה יכולים לעבור את תקופת הבידוד וההסגר בצורה נוחה יותר. אך גם בגינת מרפסת שופעת עציצים וצמחים ואפילו באדנית פורחת על אדן החלון יש עולם ומלואו, וצריך רק לפקוח עיניים. לפי טעמי האישי, מי שטרח וטיפח והקיף עצמו בצמחים מבעוד מועד, זוכה כעת לגמול מלא. אראה לכם כמה מן היצורים החיים בגינתי, מבלי להלאות בהסברים בוטניים מייגעים. פטור בלא כלום הרי אי אפשר – ראו ב”דבר העורך” משהו על צילום בארץ ישראל משנות השלושים של המאה הקודמת.

זוג הדררות ש”יוצא קבוע” בגינתי, מצפצף על הנחיות הריחוק החברתי על עץ הצפצפה.

וכך גם הדרורים המצטרפים לארוחת הבוקר:

שבלול הגינה שואל את עצמו לאן ממשיכים מכאן? כמו כולנו בימים אלה. השבלול מהווה מזיק בגינה, אך בארצות מסוימות הוא נחשב למאכל תאווה תחת השם אסקרגו. ובואו נעשה סדר אחת ולתמיד. שבלולים חיים ביבשה ונושמים בעזרת ריאות, חלזונות חיים במים ונושמים בעזרת זימים.

בשנים האחרונות, בנוסף לצמחי התרבות, התחלתי לגדל בגינתי הקטנה גם צמחי בר. מטחבים זעירים ועד עצי אלון שנבטו מבלוטים שאספתי בחורש. והכל בעציצים. הבאתי סוגי אדמה שונים והנחתי לזרעים לנבוט. כל עונה מתווספים צמחים חדשים ויוצרים הפתעה ושמחה. צמחים שבטבע אנו חולפים על פניהם מבלי להקדיש להם תשומת לב בתוך השפע והמגוון הכללי, מתגלים במלוא תפארתם כאשר הם נמצאים בגינה, ואפשר לעקוב יום יום ושעה שעה אחר שלבי התפתחותם, החרקים שבאים לבקרם והשינויים שהם עוברים מנביטה ועד קמילה. למשל אפילו הסביון הקטן והפשוט:

ואם הזכרתי טחבים, הנה דוגמאות לעולם העשיר הנגלה לעין עדשת המאקרו – רק צריך להתכופף ולהתקרב. בקיץ הם מתייבשים לחלוטין, אך עם טיפות הגשם הראשונות הם שבים ומוריקים בתוך שעות ספורות ומסמלים את המשכיות החיים.

את החרציות באות לבקר חיפושיות המשתייכות לזבליות הפרחים. כאן על החרצית נראית החיפושית בעלת השם המקסים פרחית נעמי:

החיפושיות ניזונות מאבקת הפרחים, אך גם מכרסמות את עלי הכותרת, וגם חוגגות בחיזור ורבייה. כאן הן נפגשות לאורגיה סוערת:

ישנן חיפושיות שנמשכות רק לצבע האדום, ואותן נמצא רק על גבי כלניות, או נוריות או פרגים. אתמול הצלחתי לצלם זבוב רחפן זעיר על הפרח בן חצב יקינטוני.

זבוב זה מתחזה לדבורה בצבעיו, אך קל מאוד להבחין בינו לבין דבורה מאחר ויש לו רק זוג אחד של כנפיים, וברגליו אין מברשות לאיסוף אבקה.

אחד הצמחים העדינים והיפים, שרק השנה פרח לראשונה בגינתי הוא אגרוסטמה. שני המינים: אגרוסטמה עדינה ואגרוסטמת השדות נדירים מאוד בבר ומצויים על סף הכחדה. הא. העדינה גדולה יותר מאגרוסטמת השדות:

וגם הפרח דרדר כחול מצטיין ביופיו. כאן צילמתי אותו במבט מלמטה המבליט את יופיה של הקרקפת (מצעית), המתייבשת ומכילה את הזרעים לאחר הבשלתם:

לתחרות הפרח היפה מתייצב גם קצח השדה. כן, זרעיו משמשים כתבלין:

לוטם מרווני הוא מן האהובים עלי בגינה. כל יום נפתחים פרחים צחורים חדשים, אשר תוחלת חייהם יום אחד. בצהריים כבר נושרים עלי הכותרת:

ולעומתו לוטם שעיר בוורוד וזקוק לגיהוץ.

הכלנית הקדימה לפרוח, וכעת זרעיה מתכוננים להפיץ עצמם עם הרוח:

וגם זרעי מקור החסידה חודרים אל הקרקע בתנועת בורג, וינבטו בסתיו הבא עם בוא הגשמים.

דבר העורך

וכמו שנאמר בתחילת הרשומה, פטור בלא כלום אי אפשר. ומאחר ובצילום עסקינן, נחזור אחורה אל שנות השלושים של המאה הקודמת ונשנן את הוראות הצילום והפעלת הצלמוניה, או הצלמניה, מתוך שני מדריכי הטיולים שהוזכרו ברשומה הקודמת. מתוך ספרו של זאב וילנאי “מדריך ארץ ישראל” משנת 1935:

וגם בספרם של כהן ובנבנישתי “מורה דרך בארץ ישראל” משנת 1937 נוכל למצוא הוראות לצילום מושלם: